1. הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת הראיות בעבירה של שימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר (לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965).

כעולה מהכרעת הדין, הנאשם 1, הינו הבעלים של מבנה משולב למגורים ומסחר בן שתי קומות, והנאשם 1, עשה שימוש בקומה א' שלא למגורים בכך שהשכיר לנאשם 3, ולנאשם 4 (שזוכה) משרדים בקומה זו. נקבע כי השימוש כמשרדים מהווה שימוש החורג מן ההיתר.

בהכרעת הדין, פורטה בהרחבה השתלשלות האירועים הנוגעת להליך התכנוני שנעשה ביחס למקרקעין. כפי שפורט בהכרעת הדין, הנאשם 1, פעל תקופה ארוכה להוצאת היתר ועמד בכל הדרישות שנדרשו ממנו להוצאת היתר. נקבע כי התנהלות המאשימה, לפיה יצרה כלפי הנאשם 1, משך תקופה ממושכת מצג לפיו אם יעמוד בתנאים מסוימים יקבל את ההיתר, ומשעמד באותם תנאים, הגם שזכאי היה לצפות כי יקבל את ההיתר, נמנעה מליתן לו את ההיתר מקימה לנאשם הגנה מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק (הגם שלא היה בה בכדי להביא את עניינו של הנאשם 1 לגדר אותם מקרים חריגים אשר תוצאתה של התנהלות המאשימה, תוביל לביטול כתב האישום).

2. בהכרעת הדין נמצא כי האיזון הראוי, בין יישומה של ההגנה מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק, שקמה לנאשם בנסיבות העניין, לבין נסיבות המקרה, מצדיק מתן ביטוי לחלותה של הגנה זו, במסגרת גזר הדין, תוך שנקבע מפורשות, כי : "התנהלות המאשימה אכן תהווה שיקול משמעותי בגזירת הדין, גם אם אין בה בכדי לגרוע מעצם אחריותו הפלילית של הנאשם 1".

3. במסגרת טיעוניהם לעונש, עתרו ב"כ הנאשמים להימנע מהרשעת הנאשמים ובמיוחד הנאשם 1 לאור מעמדו הציבורי.

4. ב"כ המאשימה עתר במסגרת טיעוניו לעונש, להרשיע את הנאשמים ולהשית על הנאשם 1 קנס כספי במתחם שבין 40,000 ₪ ל – 80,000 ₪ והתחייבות, וביחס לנאשם 3 – קנס כספי בסכום שבין 20,000 ₪ ל – 40,000 ₪ והתחייבות.

5. ביחס לשאלת ההרשעה, הדגיש ב"כ המאשימה, כי המאשימה אינה עומדת על כך שיקבע כי קיים קלון. הודעת המאשימה באה נוכח מעמדו הציבורי של הנאשם 1 והעובדה שהנאשם 1 מועמד לראשות עיריית אופקים במסגרת הבחירות לרשויות המקומיות. לטענת המאשימה, לאור הוראות סעיף 7 (ב) לחוק הרשויות המקומיות, ולנוכח העובדה שלא מתבקשת קביעה כי קיים קלון, אין כל בעיה כי הנאשם ייבחר וישמש כראש עיר, גם אם יורשע ועל כן, אין בהרשעה לכשעצמה, בכדי להוות מכשול.

6. ב"כ הנאשמים 1,3 התייחס ארוכות בטיעוניו לעונש לפועלו הציבורי הרב של הנאשם 1, ולנסיבות המקרה, וביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן, להימנע מהרשעת הנאשם 1, ולהשית עליו 140 שעות של"צ. ב"כ הנאשמים 1,3 הדגיש כי הנאשם 1 אוחז כיום בהיתר.

7. ביחס לנאשם 3 – הדגיש ב"כ הנאשמים, את העובדה שהוא נמצא בהליכי פשיטת רגל, וכי המדובר בנכה צה"ל, עם פגיעות מורכבות בבטנו וקטיעת ידו השמאלית, וסובל מנכויות נוספות.

בעניינו עתר ב"כ הנאשמים לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהשית התחייבות ללא הרשעה.

דיון

8. לאור הבקשה לבטל את הרשעת הנאשמים ולהשית עונש ללא הרשעה, ראוי תחילה לבחון את שאלת הרשעת הנאשמים 1 ו-3.

בעניינו של הנאשם 1 הוגש תסקיר ממנו עולה כי הנאשם 1, משמש בתפקידים ציבוריים. כעולה מן התסקיר הנאשם 1 התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בחיל השריון, נפצע בתאונת דרכים, ולאחר שהורד לו הפרופיל והוצע לו פטור משירות צבאי, ביקש לשרת בצבא כמתנדב והשלים שירות צבאי מלא, בתפקיד פקידותי. כעולה מן התסקיר הנאשם 1 ניהל עסקים שונים, ומשנת 2001 ועד היום, משמש כמנהל בית אבות. כעולה מן התסקיר, שימש הנאשם כחבר במועצת העיר אופקים משנת 2003 ועד שנת 2007, הקים עמותה להפעלת מתנדבות בשירות הלאומי, ומתנדב כיום במספר ארגונים, ובהם האגודה למען הזקן באופקים, שם הוא מכהן כיו"ר האגודה, מרכז טיפוח יזמות באר-שבע והנגב, שם הוא משמש כחבר בוועד המנהל, עמותת מורשת מוזיאון חיל האוויר, וכן מכהן בהתנדבות כיו"ר וועדת ביקורת וכדירקטור בקק"ל. בנוסף, כעולה מן התסקיר הנאשם מסיים בימים אלו לימודי משפטים, נבחר לפני מספר חודשים כיו"ר סניף הליכוד באופקים, ומתעתד להתמודד על ראשות העיר אופקים, בבחירות הקרובות בחודש אוקטובר 2013.

שירות המבחן, התרשם כי לנאשם 1 שאיפות לתפקוד נורמטיבי ללא מעורבות בפליליים, כי אוחז בערכים נורמטיביים וחונך להתנהלות שומרת חוק, וכי הנאשם הינו בעל שאיפות להשפיע ולתרום מיכולותיו וניסיונו במרחב הציבורי. שירות המבחן התרשם כי העבירה אינה מאפיינת את אורח חייו של הנאשם 1, וכי ההליך המשפטי מהווה עבורו גורם הרתעתי להתנהלות עוברת חוק.

שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעת הנאשם 1, ולחייבו בביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות ולהטיל התחייבות, תוך ששירות המבחן הדגיש, כי הצורך בהימנעות מהרשעתו, הינו על מנת שלא למנוע ממנו לשמש בתפקידים ציבוריים בהם משמש ובאפשרותו להתמודד לראשות עיריית אופקים, כפי שמתכנן.

ביחס לנאשם 3, ציין שירות המבחן, כי הנאשם נכה צה"ל הסובל מפגיעות מורכבות בבטנו ומקטיעת ידו השמאלית, בשל פציעה במלחמה. כעולה מן התסקיר לפני כ – 3 שנים חלה החמרה במצבו הרפואי של הנאשם 3 ומאז הוכר כבעל אובדן כושר עבודה לצמיתות וכיום מתקיים מקצבת נכות של משרד הביטחון.

כעולה מן התסקיר, פציעתו של הנאשם 3 נבעה משירותו הצבאי כלוחם בסיירת גולני וכי הנאשם עבר לאחר פציעתו תהליך שיקומי ארוך, אשר בסופו השתלב בלימודי תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול, תואר ראשון בחינוך בלתי פורמאלי ואף עסק מספר שנים בהדרכת נוער. במסגרת הליך השיקום במשרד הביטחון, פתח הנאשם תחנת דלק ועסק בניהולה משך מספר שנים, עד להחמרה במצבו הרפואי. הנאשם ציין בפני שירות המבחן כי כתוצאה מאותה החמרה אושפז למשך כחצי שנה ונותח ובעקבות מצב רפואי זה התקשה להמשיך בניהול העסק, דבר שהוביל לקריסתו.

כעולה מן התסקיר, הנאשם 3 הופנה על ידי רופא המשפחה, לטיפול פסיכיאטרי, ואולם, לאחר שתי פגישות ניתק קשר עם המרפאה הפסיכיאטרית, ופנה לעזרה עקב משבר הסתגלות לאחר קריסת עסקו.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם 3 אינו מודה באופן מלא בביצוע העבירות, ואולם אוחז בתפיסה עצמית חיובית ובמערכת ערכים נורמטיבית ביסודה, ומתקשה להתמודד עם מצבו כיום כמי שאינו מסוגל לעבוד. שירות המבחן ציין כי הנאשם 3 חרד מההליך המשפטי, ומתוצאותיו והשלכותיו על חייו, וחש בושה במעשה העבירה ועצם מעורבותו בפליליים וכי אלו מהווים מרכיבים הרתעתיים מרכזיים עבורו. שירות המבחן ציין כי שקל להמליץ על ענישה בדרך של הטלת צו של"צ, אך נמנע מלעשות כן בשל מצבו הבריאותי של הנאשם 3, וציין, כי לאחר התלבטות, ממליץ על ענישה בדרך של התחייבות להימנע מעבירה.

1. נפסק בהלכה הפסוקה כי ככלל, משנמצא הנאשם בהליך פלילי אשם, יש להרשיעו. זהו הכלל, וההימנעות מן ההרשעה הינה החריג לאותו הכלל:

"...הרשעה בדין היא מעשה מהותי שיש לו השלכות ברורות על הגדרתו של מי שעבר עבירה פלילית כבעל הרשעה קודמת. הימנעות מהרשעה שמטרתה לחסוך מן הנאשם את התיוג של עבריין עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים, ואין לומר כי מקרהו של המשיב שמש נמנה עם הקטגוריה הזאת...."

(ע"פ 2513/96ע"פ 3467/96 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש, פ"ד נ(3), 682 , 684-685 (1996))

1. נקבעו בהלכה הפסוקה הקריטריונים הכלליים אימתי יש להעדיף את ההימנעות מהרשעה ולנקוט בצעד חריג זה:

"אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על-יסוד שיקולים אלה – כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים:

ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;

ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל." (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337 , 341-342 (1997))

11. בעבירות על חוקי התכנון והבנייה נדרש בית-המשפט להתמודד, ככלל, עם עניינם של נאשמים המקיימים אורח חיים נורמטיבי, ואשר אינם באים מן המגזר העברייני. בעפ"א (מחוזי מר') 6676-08-07 אורה לשם נ' ועדה מקומית לתכנון יהוד, תק-מח 2008(2), 15997 , 16002 (2008), נדרש בית-המשפוט המחוזי מרכז לשאלת הרשעת או הימנעות מהרשעת עורכי-דין אשר נמצאו אשמים בעבירות דומות, תוך שהשלכות ההרשעה ברורות מאליהן על עתידם של הנאשמים משמדובר בעורכי-דין:

"בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים הכרוכים בשמירה על האינטרס הציבורי, משמע, מיצוי ההליך הפלילי בכדי להשיג הרתעה, מניעה, ואכיפה שוויונית, אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, כגון טיב העבירה, חומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו, והנזק הצפוי לו מהרשעה.

בנוגע לנאשמים בגירים, על-פי רוב, גובר השיקול הציבורי. סטייה ממנו תעשה רק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה.

בענייננו, העבירות בהן הורשעו המערערים, הינן עבירות חמורות ובתי המשפט נדרשים להחמיר בעבירות כאלה כדי לשדר מסר חד משמעי לציבור כי החברה סולדת מעבירות אלה, אשר יש בהן כדי לסכן את כלל הציבור ואת ציבור המבקרים בנכס בפרט.

עבירות על חוקי התכנון והבנייה הפכו למכת מדינה. מדובר בעבירות בעלות תוצאות קשות לחברה, אשר אין באמצעים העונשיים הננקטים כלפי העבריינים, כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן. יש לראות בחומרה יתרה את התופעה של בנייה ללא היתר. הפרת הוראות חוק התכנון והבנייה גורמות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים ומובילות לזילות בשלטון החוק".

12. לעניין חומרת העבירות בהן נמצאו הנאשמים אשמים בית המשפט העליון, במהלך השנים, חזר והבהיר כי עבירות התכנון והבנייה מהוות מכת מדינה שיש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.

אודות העובדה שמדובר במכת מדינה  עמד בין השאר בית המשפט העליון ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49 , 58-59 (2002):

"אכן כן: תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו – בצד מכת גניבות רכב – לעשר המכות."

בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' אחמד דרוויש עיסה, פ"ד לו(1), 723 , 725-726 (1978), קבע בית המשפט העליון, כי לא רק שיש להחמיר בענישה הכלכלית בעבירות אלה, אלא שראוי אף להשית עונשי מאסר בפועל בגין ביצוע עבירות אלו בשים לב לעובדה שלא היה בקנסות שהושתו בכדי לאיין את התועלת הכלכלית:

"בית-משפט זה עמד בעבר, לא אחת, על התוצאות הקשות הנובעות מריבוין של העבירות נגד חוקי התכנון והבנייה, והצביע על כך, שאין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפיהם, כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן של העבירות הנ"ל. כפי שכבר ציינתי בע"פ 305/78:

"האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק (חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 - מ' ש'), מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי.... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעתם העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקויימים... לאור המצב אליו הגענו יש לראות הטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר".

בע"פ 967/85 (מוסא נימר אבו נימר נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי פד"י מא (4) 29) הודגש הצורך בהחמרה תוך שימוש, אף בענישה הכוללת מאסר בפועל:

 "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם; אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר-על-כן, מצווה בית המשפט לנקוט אמצעי ענישה חמורים ומשמעתיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ."

13. עולה אם כן, כי גם בעבירות התכנון והבנייה, נוכח הצורך להילחם בתופעה זו, ורמת הענישה שנקבעה בפסיקת בתי המשפט, אין מקום, ככלל, לחרוג מן הכלל כי מי שנמצא אשם בביצוע עבירות אלו יורשע.

1. במקרה דנן קיים שוני מסוים בין עניינם של מרבית הנאשמים בתיקים אלו לבין עניינו של נאשם 1 וזאת לאור הקביעות בהכרעת הדין בדבר חלותה של הגנה מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק, בעניינו של הנאשם 1.
2. ראוי לציין כי אחד השיקולים המרכזיים אשר עמדו בבסיס המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעה בעניין הנאשם 1, נובע מן החשש כי יהא בהרשעה בכדי לפגוע בתפקידים הציבוריים בהם הוא משמש, ובאפשרותו להתמודד על ראשות עיריית אופקים, כפי שמתעתד.

סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) התשכ"ה – 1965, עוסק בזכות להיבחר ובקריטריונים הנדרשים על מנת שאדם יימצא זכאי להיכלל ברשימת מועמדים. סעיף 7 (ב) קובע: "אינו זכאי להיכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר כחבר מועצה מי שנדון בפסק דין סופי לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על 3 חודשים... ". סעיף 7א' נוגע לזכאותו של מועמד שהורשע בעבירה שיש עימה קלון להתמודד.

מן האמור לעיל עולה, כי לאור העובדה שהמאשימה, במפגיע, הדגישה כי ערה היא לסוגיית הקלון, אך נמנעת מלבקש כי בית המשפט יקבע שיש עם העבירה קלון, ומשלא נקבע, כי יש עם העבירה קלון, הרי, שככל שהנאשם לא ידון לעונש העולה על 3 חודשי מאסר בפועל, אין בהרשעה לכשעצמה בכדי למנוע מן הנאשם להתמודד לראשות עיריית אופקים.

1. סבורני, כי משאין בהרשעה לכשעצמה, בכדי לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ומשכעולה מההלכה הפסוקה סוג העבירה בה הורשע הנאשם 1, אינו מאפשר, ככלל, לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, הרי שעניינו של הנאשם אינו עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה, לצורך ביטולה של הרשעה והימנעות מהרשעה.
2. באשר לנאשם 3, אמנם, חלקו של הנאשם בביצוע העבירות נמוך משמעותית מחלקו של הנאשם 1, ואולם, משכלל לא נטען כי יש בהרשעה בכדי לפגוע בשיקומו, ולאור ההלכה הפסוקה, ביחס לסוגיית הימנעות מהרשעה בעבירות בהן הורשע, סבורני כי אין מקום להימנע מהרשעה בעניינו.
3. בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בערך זה, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובמדיניות הענישה הנוהגת.
4. עבירות התכנון והבנייה הפכו נפוצות בעיקר נוכח הכדאיות הכלכלית העומדת בבסיס ביצוען. אדם המקדים בנייה להיתר, חוסך זמן יקר, לעיתים אף ממון רב (הוצאות מגורים או שימוש במקום חילופי בזמן שמגרש או מבנה קיים עומדים ריקים או ללא מלוא השימוש אותו הוא מבקש, אגרות וכיוצ"ב).

20. אודות הצורך לפגוע בכדאיות הכלכלית הזו באמצעות ענישה מרתיעה, עמד בית המשפט העליון  ברע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) :

"אין להקל ראש בעבירת הבנייה בה הורשע המבקש, והעונש שנפסק בגינה הולם, כך לדידי, את חומרתה. על העונש שנגזר בגין עבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה עבור ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית."

1. בבוא בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם, באשר לגובה הקנס, ראוי לציין, כי הקנס המירבי שקצב המחוקק, נוכח העובדה שמדובר בעבירה נמשכת (אשר בעניינה קבוע בחוק קנס מירבי בסך 1,400 ₪ לכל יום בו נמשכה העבירה) הינו אכן בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים.
2. בקביעת מתחם העונש ההולם שקלתי את ההלכה הפסוקה לפיה יש להחמיר בעבירות אלו כמפורט לעיל, וכן את גובה הקנסות הנוהג בפסיקה. שקלתי גם את שיקולי הרתעת היחיד והרתעת הרבים, את מצבם הכלכלי של הנאשמים כפי שנטען בפני על ידי בא כוחם (וזאת בשים לב להוראות ס' 40 ח' לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, לפיו על מתחם עונש בקנסות להיות מידתי ליכולתו הכלכלית של הנאשם) ואת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
3. בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, שקלתי בעיקר את הקביעות שנקבעו בהכרעת הדין, ביחס להגנה מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק כנסיבה מקלה של ממש בעניינו של הנאשם 1, ושקלתי כשיקול של ממש לקולא את התנהלותה הבעייתית של המאשימה ואת העובדה שלמעשה, בשל התנהלות המאשימה, הוצג בפני הנאשם 1 מצג לפיו ככל שיעמוד בדרישות המאשימה, זכאי הוא להיתר, ומשעמד בדרישות המאשימה נמנעה זו ליתן לו את ההיתר משך שנים. בנוסף, שקלתי לקולת הנאשם 1 את העובדה שכיום אוחז הוא בהיתר. שיקול נוסף לקולא בעניין הנאשם 1, הוא מידת האשם של הנאשם 1 בשים לב לעקרון ההלימה שהתווה המחוקק במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. סבורני, כי נוכח הקביעות בהכרעת הדין, לעניין ההגנה מן הצדק, הגם שהנאשם1 היה חבר בוועדה המקומית בעבר וניתן היה לצפות ממנו למידה גבוהה יותר של זהירות בפעולותיו, נוכח התנהלות המאשימה בעניינו והעובדה שהנאשם למעשה עמד בכל הדרישות שהציבה לו המאשימה בדרך לקבלת ההיתר, מידת האשם של הנאשם פחותה מזו המאפיינת ביצוע עבירות דומות.

בנוסף, שקלתי בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, את העובדה שכעולה מהראיות שהובאו בפני, משמש למעשה מרבית האזור למשרדים ומסחר.

1. ביחס לנאשם 3, שקלתי בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בעיקר את חלקו בביצוע העבירות. כפי שציינתי בהכרעת הדין, הגם ששוכר מקרקעין מהווה למעשה "משתמש בפועל" סבורני כי לא ניתן לצפות משוכר נכס לאותה מידה של אחריות המצופה מבעליו של הנכס, מיזם, וכיוצ"ב. בית המשפט חי בתוך עמו, וער לכך שהשוכר הסביר אינו נוהג (בניגוד לרוכש נכס) לבדוק בציציותיו של נכס באותה יסודיות אשר מצופה מקונה נכס לבדוק. סבורני כי חלקו של שוכר נכס בביצוע עבירות, אשר למעשה, בוצעו בפועל על ידי המשכיר ואשר אחראי הוא להם רק נוכח היותו המשתמש בפועל, נופל בצורה משמעותית מחלקו של המשכיר.
2. בקביעת מתחם העונש ההולם ביחס לנאשם 3 שקלתי גם את מצבו הכלכלי והעובדה שהנאשם 3 מצוי בפשיטת רגל, ומתקיים מקצבאות נכות.
3. סבורני, אם כן, כי בשים לב למשך השימוש ואופיו מחד, ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, וההגנה מן הצדק לה זכאי הנאשם 1, מאידך, על מתחם העונש ההולם, בכל הקשור לרכיב העונש המרכזי, דהיינו, קנס, לנוע בין סכום של 5,000 ₪ לסכום של 100,000 ₪ לנאשם 1.
4. סבורני, כי בשים לב למשך השימוש ואופיו מחד, ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומצבו הכלכלי של הנאשם 3 מאידך, על מתחם העונש ההולם, בשים לב לחלקו של הנאשם 3 בביצוע העבירה לנוע בין 2,000 ₪ לבין 10,000 ₪.
5. בבחינת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, שקלתי  ביחס לנאשם 1 את מאמציו לתיקון תוצאות העבירות הן כפי שהובא בפני במסגרת פרשת הראיות, והן בעצם העובדה שקיבל לבסוף את ההיתר. שקלתי בבחינת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, את תרומתו הרבה של הנאשם 1 לציבור, התנדבותו לטובת הציבור ולמענו, ואת התנהלות המאשימה.
6. בבחינת הנסיבות שאנן קשורות בביצוע העבירה, שקלתי ביחס לנאשם 3, את תרומתו הרבה לחברה בעצם העובדה שנפצע בקרב, ושנושא הוא עימו נכות לא קלה כתוצאה מתרומתו זו למדינה. שקלתי ביחס לנאשם 3 במסגרת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה את הפגיעה האפשרית של העונש במשפחתו בשים לב למצבו הכלכלי, ואת העובדה שקריסתו הכלכלית למעשה הביאה לכך שהנאשם חדל להשתמש בנכס.
7. בקביעת גובה הקנס, מעבר לאמור לעיל, שקלתי גם את משמעות פריסת הקנס לתשלומים, באופן בו יקל על הנאשמים לשאת בתשלום הקנס ולמען לא יהפוך לכבד מנשוא.
8. לאחר ששקלתי את השיקולים דלעיל, ובשים לב למתחם העונש ההולם, אני דן את הנאשמים 1 ו - 3 לעונשים הבאים:

א. לנאשם 1 – קנס בסך  8,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב - 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 800 ₪ כל אחד, החל מיום 1.8.2013 ובכל ראשון לחודש שלאחריו. במקרה של אי תשלום אחד מהשיעורים במועדים שנקבעו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ב. לנאשם 3 – קנס בסך 2,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 200  ₪ כל אחד, החל מיום 1.8.2013 ובכל ראשון לחודש שלאחריו. במקרה של אי תשלום אחד מהשיעורים במועדים שנקבעו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ג. אני מחייב כל אחד מן הנאשמים 1, 3 לחתום על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק. ההתחייבות תהא למשך שלוש שנים מהיום ובסכום של 15,000 ₪. באם מי מהנאשמים לא יחתום על ההתחייבות בתוך 7 ימים, ייאסר אותו נאשם, למשך 10 ימים לשם כפיה.

זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בבאר - שבע