1. ביום 6.6.10 הגישה התובעת כתב תביעה כנגד החלטת הנתבע הדוחה תביעת התלויים שהגישה, להכיר בפטירת בעלה מר אברהם זבולון ("המנוח") כפ"ע.

2. בהתאם להחלטה מ- 10.10.11 מונה ביום 10.11.11 פרופ' עודד אברמסקי, נוירולוג כמומחה יועץ רפואי ("המומחה") והועברו לו העובדות והשאלה הבאה וכן חוו"ד מטעם הצדדים ותיקו הרפואי של המנוח.

העובדות

א. המנוח יליד 1935.

ב. המנוח הוכר כנפגע עבודה בגין אירוע מוחי מיום 18.2.01.

ג. נכותו של המנוח נקבעה בשיעור 58% לצמיתות החל מיום 19.4.01.

ד. המנוח נפטר ביום 2.9.09.

ה. מצבו הרפואי של המנוח כעולה מהתיעוד הרפואי המצורף.

השאלות

האם קיים קשר סיבתי בין האירוע המוחי מ-18.2.01 שהוכר כפגיעה בעבודה לבין פטירת המנוח, כאמור בסעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי.

3. בחוות דעתו מ-21.11.11 מציין המומחה כדלקמן:

"סיבת המוות הפתאומי ביום 2.9.09 לא נבדקה ב-PM או בהדמיה לאחר מותו.

יש שתי אפשרויות סבירות:

1. אירוע פתאומי בלב.

2. אירוע בגזע המוח – או איסכמי או דימומי.

אם המוות היה בגלל הלב, אזי אין כל קשר בינו לבין האירוע ב-18.2.01. אם המוות היה בגלל אירוע בגזע המוח, אזי לדעתי אינו קשור לאירוע שהיה ב-18.2.01 ושהוכר בזמנו כתאונת עבודה ולא כביטוי למצב קונסטיטוציוני.

אם מדובר באירוע מוחי איסכמי (תרומבו אימבולי) שגרם לאוטם בגזע המוח, אזי לבטח אין קשר בין אירוע CVA זה לבין הדמם בעבר. אירוע איסכמי במקרה הזה קשור כנראה למצבים גורמי סיכון כגון לחץ דם, סכרת, היפרליפדמיה.

אם מדובר באירוע מוחי דימומי שגרם לפגיעה בגזע המוח, גם אז לא ניתן לייחסו לדימום שארע בשנת 2001. אם היה אירוע מוחי דימומי ב-2001 על רקע מצב סיכון או מחלה, כגון הפרעה בכלי דם מוחיים או הפרעה סיסטמית (המטולוגית, וסקולרית וכו'), אז לא ניתן היה לשלול שהאירוע ב-2009 קשור לאירוע ב-2001 שכן יש נטייה לחזרת דימום במידה ויש גורמי סיכון (כפי שמצויין בחוות דעתו של דר' רון דבי). אבל במקרה הנדון אירוע הדמם הוכר כתוצאה מתאונת עבודה ולא כתוצאה ממצב קונסטיטוציוני (וסקולרי במוח או סיסטמי). אירועי דמם חוזרים אחרי דמם ראשון הינם כנ"ל תוצאה של מצב קונסטיטוציוני מקומי או סיסטמי. אין סיבה שדמם יחזור אם סיבתו היתה בגלל תאונת עבודה שהרי ב-2009 לא היתה תאונת עבודה או אירוע דומה לאירוע שהיה בעת תאונת העבודה, שגרם לדמם.

לסיכום: לא ידוע אם סיבת המות הינה על רקע קרדיאלי, על רקע אירוע מוחי או על רקע אחר. גם אם הסיבה לאירוע ב-2009 היתה בגלל דמם במוח (ואין לכך הוכחה) אזי אינה קשורה לדמם שהיה ב-2001 ושיוחס בזמנו לאירוע מסויים בעת העבודה, ולא למצב קונסטיטוציוני שהוא בשונה מתאונה כן יכול לגרום לדמם חוזר אחרי דמם ראשון."

(חווה"ד).

4. בקשת התובעת להצגת שאלות הבהרה נדחתה בהחלטה מ-19.2.12.

בהתאם להחלטה מ-15.3.12 (והחלטה מתזכרת מ-16.5.12) הגישה התובעת (ביום 25.5.12) סיכומיה.

ביום 7.8.12 הגיש הנתבע סיכומיו.

טוענת התובעת כי בשונה מ-2 חווה"ד מטעם הצדדים המומחה נמנע כליל מלקבוע שיעורי סבירות ביחס ל-2 האפשרויות שהועלו בחווה"ד.

נתקיימו במנוח, ערב הפגיעה שהוכרה ב-2001, גורמי סיכון וסקולרים המטולוגים, תוך שטענה כי קביעת הועדה בעניינו, אינה רלוונטית. התובעת מצרפת מסמכים רפואיים, כולל ועדות המל"ל, ובהן בוצע נכוי 20% בגין מצב תחלואתי טבעי בגין סכרת ול.ד.

המומחה לא קבע שגורמי הסיכון חייבים להיות הסיבה המכרעת לדמם ב-2001 (הפ"ע), אלא כי אם הם ברקע לו – אז לא ניתן לשלול ארוע חוזר ב-2009 (התביעה).

קביעת המומחה מנוגדת לעובדות שבתעוד הרפואי ובוועדות והוא שבוי בתפיסה/אסכולה, שאינה נחלת כלל המומחים ומחמירה מאד עם התובע(ת).

לפיכך יש לקבל התביעה, לכל הפחות נוכח הספק/חוסר הבהירות שנותר מקריאת חווה"ד עם התעוד הרפואי ויש למנות מומחה נוסף ו/או אחר.

הנתבע בסיכומיו מפנה להלכה לפיה בשאלות רפואיות יסמוך ביה"ד ידיו על חוו"ד המומחה שמינה ולא יסטה מהן (עב"ל 1608/04 אזולאי נ' המל"ל; עב"ל 103/04 ביקל נ' המל"ל) ואין בנסיבות כדי מינוי מומחה אחר או נוסף (עב"ל 421/09 המל"ל נ' בן סימון).

המומחה מתיחס ל-2 האפשרויות שגרמו למותו של המנוח [ארוע לבבי פתאומי וארוע בגזע המוח (איסכמי או דימומי)] וקובע כי אין קשר סיבתי לפ"ע שהוכרה. בשאלות שביקשה התובעת לא נתבקש המומחה להעריך "סבירות" התרחשות ארוע מוחי וממילא, אין פגם בחווה"ד. אין כל הנמקה שתצדיק מינוי מומחה אחר/נוסף וטענות התובעת הן בעלמא; חווה"ד שלמה בהירה ומנומקת תוך שהמומחה נסמך על הנתונים הרפואיים (כאלה שנסמך מומחה התובעת) והוא הדין בקביעתו לפיה הארוע ב-2001 לא התקיים על רקע גורמי סיכון שהיו אז לא משמעותיים.

ארוע מוחי דימומי הוא אחת מ-3 אפשרויות ואין כל הוכחה שהתרחש, מה גם שהמומחה קבע כי אף אם הוא – לא התרחש כתוצאה מהפגיעה ב-2001.

לא ידועה הסיבה לפטירת המנוח בהעדר נתיחה לאחר המוות.

הנתבע עתר לדחיית התביעה.

5. ולהכרעתנו -

א. בפועל אין בפנינו איזשהי אינדיקציה רפואית שתבהיר פטירת המנוח.

בפני המומחה הונחו חווֹת הדעת מטעם הצדדים ומסמכים רפואיים רבים.

בהתאם העלו מומחי הצדדים 2 אפשרויות לפטירה (ארוע לבבי/ארוע מוחי) וכך אף מקבל המומחה (כשיובהר כי 3 הרופאים הם נוירולוגים). בהעדר נתיחה – עסקינן אך בהערכה ולא בקביעה/ידיעה.

ככל שעסקינן היה בארוע מוחי – הועלו 2 אפשרויות (איסכמי; דמם) והמומחה שלל קשר סיבתי אף בין 2 אפשרויות אלה, בנמקו תשובתו.

ב. קביעות המומחה שמונה הן לנו "אורים ותומים".

אין ביה"ד יכול לשים עצמו מומחה תחת המומחה המקצועי (בענייננו, חווה"ד המומחה ברורה היטב ומנומקת ובאופן בו אף ההדיוט מבין דבריו).

כך, אין מקום "להערכות" רפואיות שמבקשת התובעת כי נערוך, שהרי לנתונים הרפואיים נדרש, כדבעי, המומחה.

[למעלה מן הצורך, ראוי להזכיר עם זאת כי המומחה לא התיחס כלל למסמכים רפואיים שאינם בתחום הנדון (כמו גם מומחי הצדדים), משהתיחס – ובדין – אך לקושיא שלפִתחו, בנסיבות בהן סיבת הפטירה לא הוכחה בנתיחה!]

ג. אין כל הנמקה – עניינית – למינוי מומחה נוסף, או מומחה אחר.

גם טענות התובעת בסיכומיה אין בהן להצדיק מינוי מומחה כאמור וצודק הנתבע במענה שנתן בהקשר זה.

ד. משקבע המומחה כי אין כל קשר סיבתי בין הפגיעה (ב-2001) שהוכרה כפ"ע לבין פטירת המנוח – אין לנו אלא לדחות התביעה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' תשרי תשע"ג, 25 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.

נחתם ע"י נ.צ ביום 21.10.12.

קלדנית – מירי קמחגי+ שרון ק.