נגד

הצד השלישי מיכאל בלילי ת.ז. 059840165

1. לפניי תביעת פיצויים בגדרה טוענים התובעים כי הנתבעים – מנהל מקרקעי ישראל ועובדת המנהל – אפשרו ברשלנותם לצד השלישי – אחיהם של התובעים ( להלן- "מיכאל")– להעביר על שמו ללא תמורה מחצית ממשק 34 במושב שואבה, אשר היה רשום על שם אימם המנוחה של התובעים ושל הצד השלישי.
2. העובדות

התובעים ומיכאל הם ילדיהם של ליאון ופרלה בלילי ז"ל (להלן – "ליאון" ו-"פרלה"). ליאון ופרלה היו בעלי הזכויות במשק מספר 34 אשר במושב שואבה. לפני שנים רבות התגרשו בני הזוג, ולמרות ששניהם המשיכו לגור יחד במשק, העביר ליאון, בשנת 1992, את זכויותיו במשק לפרלה, כך שהיא הפכה להיות בעלת הזכויות היחידה בו. במהלך השנים חתמה פרלה על שני ייפויי כוח – האחד משנת 2002 למיכאל, והשני מיום 24/12/06 לעו"ד בן דוד – אשר אפשרו למיופי הכוח הנ"ל לבצע עסקאות במשק. ליאון – אביהם של התובעים ומיכאל – הלך לבית עולמו ביום 08/11/06, ומן העדויות שנשמעו לפניי עולה כי כבר בסמוך לשבעה על מות האב התגלעו מחלוקות בין התובעים לבין מיכאל, מחלוקות ששורשיהן במחלוקות משפחתיות קודמות מלפני שנים רבות. על רקע זה שרר חוסר אמון בין הצדדים, וכתוצאה מכך זמן קצר לאחר סיום השבעה הגישו התובעים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן צו מניעה אשר יאסור על השימוש בשני ייפויי הכוח. בית המשפט נתן צו מניעה זמני עד לקיום דיון במעמד שני הצדדים. אין מחלוקת כי צו זה הומצא לנתבעים. מלבד בקשה זו הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה גם בקשה נוספת למינוי אפוטרופוס לפרלה. שתי הבקשות נדונו במעמד בעלי הדין לפני כב' סגנית הנשיאה מימון ביום 27/01/07. במהלך הדיון הסכימו מיכאל ועו"ד בן דוד שלא לעשות שימוש בייפויי הכוח, ובהמשך לכך ניתנה ביום 28/01/07 החלטה לפיה ייפויי הכוח בטלים (ראו – נספחים 5-4 לכתב התביעה).

1. אחר הדברים האלה, התברר לתובעים כי עוד ביום 10/12/06, קרי- חודש וחצי לפני הדיון בבקשה לצו מניעה זמני, חתמה פרלה על תצהיר ועל טופס "בקשה להעברת זכויות במגזר החקלאי", לפיהם היא מעבירה למיכאל ללא תמורה מחצית מזכויותיה במשק, וכן על ייפוי כוח נוסף , שלישי במספר, לטובת עו"ד גרמן אוסטרובסקי. עוד הסתבר, כי על יסוד מסמכים אלו הגיש עו"ד אוסטרובסקי למנהל מקרקעי ישראל, ביום 01/01/07, קרי- בין מועד מתן צו המניעה הזמני במעמד צד אחד לבין מועד הדיון במעמד שני הצדדים, בקשה לרישום הזכויות על שם מיכאל, וכי כבר ביום 21/01/07 השלים המנהל את העברת הזכויות כמבוקש (ראו – נספחים ב-ג לתצהיר הנתבעת 2). במילים אחרות, במועד שבו התקיים הדיון לפניי כב' סגנית הנשיאה מימון מחצית המשק כבר נרשמה על שם מיכאל, אך הוא לא גילה זאת לבית המשפט. לאחר שנודעו לתובעים העובדות הנ"ל הם מיהרו והגישו תביעה נגד מיכאל ונגד המנהל לביטול העברת הזכויות (להלן- "התביעה לביטול ההעברה"). במסגרת ההליכים בתביעה זו מסר ב"כ המנהל בפתח ישיבת ההוכחות הצהרה בזו הלשון:

"אבקש למסור הודעה כדי למנוע אי הבנות. בתיק החלקה המדוברת במנהל מקרקעי ישראל נמצא צו מניעה שגבירתי נתנה ב-28/12/06, שצורף לתצהיר של יוסי בלילי. הצו מניעה כן נמצא בתיק המנהל ולא ראו אותו קודם לכן. לכן זה לא עלה בתגובה של המנהל בתחילת ההליך. כרגע אנו יכולים להגיד שאם הצו מניעה הזה היו רואים אותו לפני העברת הזכויות המנהל היה מבצע בדיקה לפני שהיה מעביר את הזכויות..."

(ראו- נספח ז' לתצהיר הנתבעת 2).

לאחר הצהרה זו המשיכו ההליכים עד תומם.

1. ביום 15/06/09 ניתן פסק דין בתביעת התובעים לביטול העברת הזכויות. בפסק הדין קבעה כב' סגנית הנשיאה מימון כי התצהיר וייפוי הכוח עליהם חתמה פרלה בטלים, ובהמשך לכך ציוותה כב' השופטת מימון על המנהל לבטל את רישום העברת הזכויות. במסגרת פסק דינה התייחסה כב' סגנית הנשיאה מימון למצבה הרפואי של פרלה עובר לחתימת המסמכים, להתנהגותו של מיכאל ולהתנהגות המנהל.

אשר למצבה הרפואי של פרלה, כב' סגנית הנשיאה אימצה את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לפיה:

"גב' בלילי טועה בנושאים כל כך מהותיים, שאין היא ברת שיפוט בנושאי חלוקת הרכוש. אם אין היא זוכרת בדיוק את כל ילדיה, חושבת לעיתים שבעלה חי ולעיתים נפטר, הרי שאין היא עונה על הקריטריונים הנדרשים לעסקה כזו.

...

מחלת הדמנציה מתחילה באופן הדרגתי, עם התדרדרות לאורך השנים... קשה לקבוע כיום קו חד בין יכולת לאי יכולת, אך ניתן לקבוע בוודאות רבה שבתקופה האחרונה, ו-12/06 מתייחס לכך, מצבה היה דומה להיום"

(ראו – עמ' 24-23 לפסק דינה של כב' סגנית הנשיאה, אשר צורף כנספח ח' לתצהיר הנתבעת 2).

אשר להתנהגותו של מיכאל קבעה כב' סגנית הנשיאה כי:

"... בדיון שהתקיים הצהיר הנתבע 1 (מיכאל – א.ר.), כי הוא מסכים שלא לפעול על פי ייפוי הכוח שקיבל מן האם, וכן הסכים לכך שיש למנות לאם אפוטרופוס לרכוש. על רקע הדברים האלו העובדה שבדיון שנערך לא הזכיר הנתבע ולו במילה שקיים ברשותו תצהיר חדש של החסויה מיום 10/12/06, בו היא מעבירה מחצית מזכויותיה במשק אליו במתנה וללא תמורה, וכן ייפוי כוח לטובת בא כוחו, מהווה לכל הפחות חוסר תום לב.

... לא זו אף זו, לא ברור כיצד מתיישבת הסכמת הנתבע 1 בדיון לכך שיש למנות לאם אפוטרופוס, עם העובדה שחודש וחצי קודם לכן דאג להחתימה על המסמכים האמורים. הנתבע עצמו מציין את האופי ההדרגתי המאפיין את מצבה הרפואי של האם ואינו מתכחש לעובדה שאובחנה כסובלת מדמנציה כבר לפני מספר שנים"

(עמ' 29 לפסק הדין).

ובאשר להתנהגות המנהל קבעה כב' סגנית הנשיאה כך:

"לפני סיום, לא ניתן להתעלם מן הטענות הקשות שהעלו התובעים ביחס להתנהלות מנהל מקרקעי ישראל בעניין זה. אף שבית המשפט לענייני משפחה אינו מהווה את הערכאה המתאימה לבקרה על תקינות המנהל הציבורי, על פניהן נראות פעולות ממ"י בעניין זה כלוקות ליקוי ממש.

...

אף שבסיכומיו ניסה הנתבע 2 (המנהל – א.ר.), לטעון לכך שלא נעשתה כל פעולה לא תקינה על ידו, שכן העברת הזכויות לא בוצעה מכוח ייפוי הכוח אלא מכוח תצהיר החסויה, הרי שבפתח הדיון שנערך ביום 02/03/08 מצא ב"כ הנתבע 2 למסור הודעת הבהרה בעניין. מן ההודעה עולה כי צו המניעה האמור כן היה קיים בתיק המנהל בניגוד להודעות קודמות מטעם הנתבע 2, וכי לו היו אנשי הלשכה המשפטית של הנתבע 2 ערים לקיומו של הצו טרם העברת הזכויות, היו מבצעים בדיקה משפטית נוספת ביחס לנכס, זאת אף אם מדובר בהעברה מכוח מסמך שונה מזה המצוין בצו המניעה..."

(עמ' 30 לפסק הדין).

ולבסוף, בסיום פסק הדין חייבה כב' סגנית הנשיאה את מיכאל לשלם לתובעים הוצאות בסך של 15,000 ₪ והמנהל חויב לשלם לתובעים הוצאות בסך של 1,000 ₪. אין מחלוקת שהוצאות אלו שולמו לידי התובעים.

1. התביעה הנוכחית

את התביעה שלפניי הגישו התובעים נגד המנהל ונגד עובדת המנהל הגב' עידית אליהו, ולא כנגד מיכאל אשר צורף לתיק כצד ג' בלבד. התובעים טוענים כי הנתבעים התרשלו בכך שאפשרו את רישום הזכויות על שם מיכאל למרות צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה. התובעים מוסיפים וטוענים כי ההעברה בוצעה בלוח זמנים מזורז, תוך התעלמות מנהלי המנהל עצמו, אשר באה לידי ביטוי בכך שהעברת הזכויות אושרה למרות שלא הוצג לגב' אליהו אישור האגודה השיתופית לעסקה. התובעים טוענים כי עקב מחדלי הנתבעים נגרמו להם נזקים כבדים בגין הוצאות משפטיות בתביעה לביטול ההעברה, הוצאות החזקת המשק, הוצאות שנגרמו לתובע 3 –יוסף בלילי- שנאלץ לעזוב את ביתו בשל איומי מיכאל, אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש ונזקים רפואיים. סך כל הנזקים הנטענים עומד על סכום של 1,347,000 ₪, מתוכו סך של 1,000,000 מיוחס לעוגמת הנפש ולנזקים הרפואיים הנטענים. עם זאת, לצורכי אגרה העמידו התובעים את תביעתם על סך של 450,000 ₪ בלבד.

1. טענות הנתבעים

הנתבעים שבים וטוענים, כפי שטענו בתביעה לביטול ההעברה, כי הזכויות הועברו לצד השלישי על יסוד התצהיר הנ"ל ולא על יסוד ייפויי הכוח שלגביהם ניתן צו המניעה, ועל כן לא ניתן לבוא אליהם בטרוניה כלשהי. הנתבעים מודים כי ההעברה בוצעה בלא שהוצג לנתבעת 2 אישור בדבר הסכמת האגודה להעברה, ברם לטענתם: "נוכח העובדה שמדובר בבני משפחה, סביר להניח כי אישור זה היה ניתן, ולא היה בכך כדי למנוע או לעכב את העברת הזכויות" (סעיף 36 לכתב ההגנה). ולבסוף, הנתבעים מכחישים את הנזקים הנטענים. במקביל לכתב ההגנה הגישו הנתבעים גם הודעה לצד ג' נגד מיכאל אשר החתים את האם על התצהיר והבקשה להעברת הזכויות הנ"ל.

1. טענות הצד השלישי – מיכאל

לעניין אחריות הנתבעים מצטרף מיכאל לטענות שטענו הנתבעים כאמור לעיל. מיכאל הדגיש בטיעוניו כי אף אם יוכח שהנתבעים התרשלו הרי שאין קשר סיבתי בין התרשלותם לבין הנזקים הנטענים. מיכאל אף הדגיש, ובצדק, כי אין חזית משפטית ישירה בינו לבין התובעים, ולכן לא ניתן לחייב אותו לשלם דבר מה לתובעים, אלא ניתן לחייבו, אם בכלל, לשפות את הנתבעים, ובלבד שאלו יוכיחו כי הוא התרשל או פעל בניגוד לדין ושקיים קשר סיבתי בין התרשלותו לבין החיוב שהושת על הנתבעים. מיכאל מוסיף וטוען כי הנזקים לא הוכחו כלל, וכי בכל מקרה התובעים אינם רשאים לתבוע נזקים בגין הוצאות משפט, שכן כבר נפסקו לטובתם הוצאות משפט במסגרת ההליך שהתקיים לפניי כב' סגנית הנשיאה מימון ובהליך נוסף, ופסיקות אלו מהוות מעשה בית דין.

דיון והכרעה

1. אחריות הנתבעים

התובעים הדגישו בסיכומיהם כי את תביעתם הם מבססים על עוולת הרשלנות (עמ' 69 ש' 22-21). הנתבעים הסכימו כי אין מחלוקת בדבר קיומן של חובות זהירות כלפי התובעים. המחלוקת העיקרית בשאלת החבות מתמקדת, אם כן, בסוגיית הפרת החובה, כאשר לעניין זה טוענים הנתבעים שהם לא התרשלו באישור העברת הזכויות כיוון שצו המניעה שניתן בבית המשפט לענייני משפחה אסר על שימוש בייפויי הכוח שניתנו למיכאל ולעו"ד בן דוד, ואילו ההעברה שביצע מיכאל נעשתה שלא באמצעות ייפויי הכוח הללו, אלא על ידי הגשת "בקשה להעברת זכויות במגזר החקלאי" ותצהירי העברה עליהם חתמה פרלה עצמה ולא מיופה כוח שלה (ראו – נספח ב' לתצהיר הנתבעת 2).

1. טענה זו נסתרת מניה וביה על ידי הצהרת ב"כ הנתבעים בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתובענה לביטול ההעברה ועל ידי עדותה של הנתבעת 2. נזכיר, בישיבת ההוכחות האמורה הודה, בהגינותו, ב"כ הנתבעים כי בשעה שהגיע מיכאל לבצע את העברת הזכויות היה בתיק המנהל עותק של צו המניעה שאסר את השימוש בייפויי הכוח, אלא שהנתבעת 2 אשר טיפלה בהעברה לא שמה לב לקיומו. ב"כ הנתבעים הוסיף ואמר כי אם הנתבעת 2 הייתה רואה את הצו לפני אישור ההעברה אזי: "המנהל היה מבצע בדיקה לפני העברת הזכויות" (ראו – נספח ז' לתצהיר הנתבעת 2 בעמ' 1). בהמשך להודעה זו נחקרה הנתבעת 2 ואישרה כי: "בהעברת הזכויות הזו היה חסר אישור האגודה והיה צו מניעה שמשום מה לא נרשם" (נספח ז' לתצהיר הנתבעת 2 עמ' 3 ש' 16). בהמשך עדותה הודתה, בהגינותה, הנתבעת 2 כי: "הייתה טעות (הכוונה לטעות בתהליך הטיפול בבקשת ההעברה – א.ר.), לא התקבל אישור האגודה" (עמ' 3 ש' 20). ובאשר לצו המניעה, העידה הנתבעת 2 כי:

"כשבאתי לבצע את העברת הזכויות לא הבחנתי בצו. בדרך כלל כשיש עיקול מחלקה משפטית אצלנו גם רושמת אותו וגם יש מניעה במחשב שמתריעה ולא נותנת לבצע העברת זכויות. במקרה הזה זה לא הופיע"

(עמ' 4 ש' 19-17).

וכן העידה הנתבעת 2 כי:

"עניתי שלא הבחנתי בצו. הצו לא נרשם במנהל. נכון, אם הצו היה עומד לנגד עיני, אם הייתי מבחינה בו הייתי הולכת להתייעץ עם יועץ משפטי אם לאפשר ההעברה או לא"

(עמ' 5 ש' 15-14).

פרוטוקול העדות הוגש כנספח לתצהיר הנתבעת 2 מבלי שמי מהצדדים טען שהוא איננו קביל, ומכל מקום על אותם דברים חזרה הנתבעת 2 גם בדיונים שלפניי. כך, בישיבת קדם המשפט הודתה הנתבעת 2 כי היו פגמים בהעברה (עמ' 1 ש' 15-11), ובחקירתה הנגדית העידה הנתבעת 2 כי אם הייתה יודעת אודות קיומו של צו המניעה אזי היא לא הייתה מאשרת את ביצוע ההעברה לפני שהייתה מתייעצת עם הלשכה המשפטית של המנהל, אם כי לדבריה: "... קיימת האפשרות שכן היו מאפשרים את העברת הזכויות למרות צו המניעה שהתקבל לעניין השימוש בייפוי הכוח" (עמ' 43 ש' 21-10).

מן האמור לעיל עולה כי הנתבעים התרשלו, הן בכך שלא הזינו למחשב המנהל את דבר קיומו של צו המניעה, דבר שהיה מציב מחסום, לפחות זמני, בפני אישור העברת הזכויות, הן בכך שהנתבעת 2 לא שמה לב לקיומו של הצו הפיזי בתיק, ועל כן לא עצרה את העברת הזכויות עד לקיום בירור עם הלשכה המשפטית, והן בכך שההעברה אושרה בלי שהתקבל אישור האגודה כנדרש לפי נהלי המנהל.

1. חרף האמור, הנתבעים טוענים כי לא ניתן לבוא אליהם בטרוניה, כיוון שצו המניעה לא אסר על העברת הזכויות, אלא רק על עשיית שימוש בייפויי הכוח, ולכן גם אם הנתבעת 2 הייתה שמה לב לצו היא הייתה פונה ללשכה המשפטית של המנהל וזו, מן הסתם, הייתה מאשרת את ביצוע ההעברה. טענה זו איננה משכנעת. נקודת המוצא הינה, שאני מוכן לקבל את טענת הנתבעים לפיה מבחינה פורמאלית צו המניעה לא אסר על ביצוע העברת הזכויות אלא רק על השימוש בייפויי הכוח שניתנו למיכאל ולעו"ד בן דוד. טענה זו סבירה כיוון שפשיטא שצו מניעה האוסר להשתמש בייפוי כוח שנתן פלוני איננו מונע מפלוני לפעול בעצמו. עמדה זו הייתה מקובלת ככל הנראה גם על הצדדים שלפניי, ולראייה שההתדיינות בתביעה לביטול ההעברה התבססה על ההנחה שאם היה מוכח שפרלה הייתה כשירה להורות על העברת הזכויות במשק אזי היא הייתה רשאית להעבירן למרות קיומו של צו המניעה. ואולם, למרות שנקודת המוצא בטיעונם של הנתבעים מקובלת עלי אין בכך כדי לסייע להם, וזאת מכמה טעמים.

הנתבעים הודו כי על אף שצו המניעה לא אסר על העברת הזכויות ללא שימוש בייפוי הכוח, הרי שלנוכח צו המניעה הנתבעת 2 הייתה עוצרת את ההעברה עד לקבלת הנחיות מהלשכה המשפטית, וזו הייתה מאשרת את ביצוע ההעברה כיוון שהיא לא סתרה את צו המניעה. לטעמי הנתבעים מנועים מלטעון טענה זו מן הטעם הפשוט שפנייה ללשכה המשפטית לא נעשתה. דברים אלו אמורים ביתר שאת בהינתן העובדה שהנתבעים לא הביאו לעדות את היועץ המשפטי של המנהל על מנת שיבהיר מה הוא היה מייעץ לעשות אילו היו פונים אליו. הנתבעים טוענים כי לא היה צורך בהבאת היועץ המשפטי לעדות, שכן מדובר בשאלה משפטית טהורה שהתשובה לה ברורה – צו המניעה לא אסר על ביצוע העסקה. הטענה שובת לב אבל דינה להידחות. עבודתו של יועץ משפטי, כל יועץ משפטי, איננה כוללת רק בחינה משפטית גרידא של השאלות המשפטיות המובאות לפתחו, אלא יש לה גם פן של "ניהול סיכונים" בארגון אשר לו הוא מייעץ. זהו פן שאיננו משפטי טהור ולכן היה מקום להביא לעדות מאן דהו מהלשכה המשפטית שיעיד על מתכונת ניהול הסיכונים המקובלת אצל הנתבעים. כך, למשל, אני סבור כי בהחלט תיתכן אפשרות שאם הנושא היה מובא לידיעתו של יועץ משפטי במנהל אזי הוא היה קובע כי הגם שלכאורה המהלך המתבקש של העברת הזכויות איננו סותר את צו המניעה, ולכן הוא חוקי, הרי שעצם קיומו של צו המניעה מעלה חשד לסכסוך משפחתי, ועל כן בטרם תושלם ההעברה יש לתת הודעה לגביה לבית המשפט בכדי לקבל את הוראותיו, או לבני המשפחה האחרים, בכדי לאפשר להם להתנגד להעברה. האם אכן כך נהוג לפעול במנהל? זאת לא אדע, אבל החסר הראייתי בעניין זה פועל לחובת הנתבעים.

זאת ועוד, גם אם אתעלם לרגע מן האמור לעיל אין לקבל את טענות הנתבעים, שכן גם אם אניח שהלשכה המשפטית הייתה מאשרת את ביצוע העסקה ייתכן שבפרק הזמן שהיה חולף עד לאישור היה נודע לתובעים כי הוגשה בקשה להעברת זכויות והם היו פועלים לסיכולה.

ולבסוף, דין הגנת הנתבעים להידחות גם מן הטעם הפשוט שבנוסף לרשלנות הנעוצה בחוסר תשומת הלב לקיומו של צו המניעה, קיימת רשלנות גם בכך שבוצעה העברה ללא שנמסר אישור האגודה השיתופית לעסקה. אין חולק כי לפי נהלי המנהל נדרש אישור כזה לשם ביצוע ההעברה, ולמרות שהנתבעים טוענים כי לא היה כל קושי להשיג אישור כזה, הרי שלא הובא עד מטעם האגודה שיאשר את הטענה, ולכן היא נדחית.

אשר על כן , אני קובע כי הנתבעים התרשלו כלפי התובעים, ומכאן שעליהם לפצות אותם בגין נזקיהם.

1. אחריות הצד השלישי

כדי להצליח בהודעה לצד ג' שהגישו הנתבעים נגד מיכאל, עליהם להצביע על עילה אשר מכוחה יש לחייב את מיכאל לשלם להם כל סכום שאותו הם יחויבו לשלם לתובעים. לעניין זה אין די בעובדה שמיכאל יזם את העברת מחצית מהזכויות במשק אליו כדי להטיל עליו את האחריות לשפות את הנתבעים, שכן יוזמה כזו, לכשעצמה, איננה מעשה אסור או עוולתי. על הנתבעים להוכיח, למשל, שמיכאל ידע כי דעתה של אמו פרלה לא הייתה צלולה בשעה שחתמה על המסמכים, או שהגשת בקשת ההעברה הייתה מנוגדת לצו שיפוטי שעמד אותה שעה בתוקף, וכיוצא באלו טענות שיכולות להקים עילת תביעה נגד מיכאל. העיון בתצהיר הנתבעת 2, שהוגש כתצהיר יחיד מטעם שני הנתבעים, מלמד שהוא איננו כולל התייחסות של ממש לעילת התביעה נגד מיכאל, אלא הוא כולל רובו ככולו את טענות ההגנה של הנתבעים כנגד תביעת התובעים. הוא הדין אף בסיכומי הנתבעים, אם כי מהם ניתן לדלות בדוחק שתי טענות שנטענות נגד מיכאל. הטענה האחת הינה, שאחריותו נובעת מעצם העובדה שהוא ביקש לבצע את העברת הזכויות באמצעות חתימות של אמו שלא היה להן תוקף משפטי. והטענה השנייה הינה, שמיכאל חייב לשפות את הנתבעים בגין כל סכום שבו הם יחויבו משום שבדיון שהתקיים לפני כב' סגנית הנשיאה מימון ביום 27/01/07, בו נדונה בקשת התובעים למתן צו מניעה נגד השימוש בייפויי הכוח, הוא לא טרח לגלות לבית המשפט כי הוא כבר העביר על שמו מחצית מהזכויות במשק.

לגבי הטענה הראשונה ציינתי לעיל, כי לצורך חיובו של מיכאל בדין אין די בכך שבית המשפט לענייני משפחה קבע שחתימותיה של פרלה נעשו ללא גמירת דעת, אלא היה על הנתבעים להוכיח שמיכאל ידע על כך, ושבכל זאת הוא פעל להעברת הזכויות. טענה כזו לא הוכחה בהליך שלפניי, וגם אין כל קביעה כזו בפסק דינה של כב' סגנית הנשיאה מימון, ובצדק אין, שהרי לצורך ההכרעה בסוגיה שהונחה לפתחה היא לא נזקקה כלל לשאלה האם מיכאל התרשל או ניצל במכוון את חולשת הדעת של אמו.

אשר לטענה השנייה, אכן יש לגנות בכל פה את התנהלות מיכאל אשר לא גילה בדיון הנ"ל כי הזכויות במחצית המשק כבר הועברו על שמו, ברם התנהגות זו לא רלבנטית לענייננו, שכן היא התבצעה לאחר סיום העברת הזכויות, ולכן אין קשר סיבתי בינה לבין הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מן הצורך לתבוע את ביטול ההעברה. ואם יטען הטוען כי אותו חוסר תום לב שדבק באי הגילוי האמור דבק גם בפעולת ההעברה עצמה, דהיינו שמיכאל פעל בחוסר תום לב בכך שהגיש את הבקשה לביצוע ההעברה לאחר שהיה צו מניעה בתוקף, הרי שלכך נשיב כי לנוכח ניסוחו הצר של צו המניעה, כפי שהתבקש על ידי התובעים, אשר התמקד באיסור השימוש בייפויי הכוח להבדיל מאיסור עשיית עסקאות במשק, הרי שפעולת ההעברה לכשעצמה לא הייתה מנוגדת לצו המניעה.

יוצא אם כן, כי הטענה היחידה שיכולים הנתבעים להפנות כלפי מיכאל הינה שהוא אחראי להאדרת ההוצאות המשפטיות ועגמת הנפש שנגרמו לתובעים, בכך שכאשר הגישו התובעים את התובענה לביטול ההעברה הוא התנגד לביטול, ובכך גרר את הצדדים להליך ארוך ויקר (ראו – סיכומי הנתבעים בעמ' 72 ש' 32-28). ואולם, לטענה זו אין חשיבות לתוצאה הסופית של פסק דיני, כיוון שכפי שנראה להלן התובעים לא זכאים לפיצוי בגין הוצאות משפטיות, וממילא לא מתעוררת שאלת חבותו של מיכאל כלפי הנתבעים בהקשר זה. ובאשר לעגמת הנפש, מאחר שלא ניתן לקבוע כי מיכאל פעל שלא כשורה הרי שלא ניתן לזקוף לחובתו את רצונו להתגונן מפני התביעה לביטול ההעברה.

אני קובע, אם כן, כי דין ההודעה לצד ג' להידחות.

הנזקים

1. התובעים טוענים בכתב התביעה לנזקים רבים וקשים, המסתכמים בסך של לא פחות מ-1,347,000 ₪. עם זאת, לצרכי אגרה צמצמו התובעים את תביעתם לסכום של 450,000 ₪. להלן אדון בראשי הנזק השונים, ברם בטרם אעשה כן אפנה את תשומת הלב לכך שחלקים ניכרים מתצהירי התובעים ביחס לנזקים שנגרמו להם נמחקו בהחלטותיי מיום 09/03/14 ומיום 07/12/14.
2. הוצאות משפטיות

התובעים דורשים בסעיף 55 לכתב התביעה פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין ההוצאות המשפטיות שנגרמו להם. דין טענה זו להידחות מכמה וכמה נימוקים.

1. ראשית, בפסק דינה של כב' סגנית הנשיאה מימון נפסקו לטובת התובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 16,000 ₪, ופסיקה זו יוצרת מעשה בית דין, המונע מן התובעים את האפשרות לתבוע שוב בתביעה נוספת ונפרדת, קרי- בתביעה שלפניי- את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (ראו- ע"א (מחוזי ת"א) 2965/04 הוד נ' מת"ב – פורסם בנבו (31/5/07)). זאת אנו למדים גם מפסיקת בית המשפט העליון לפיה תרופתו של מתדיין אשר איננו שבע רצון מהחלטת בית המשפט בעניין הוצאות הינה בדרך כלל ערעור ולעיתים בקשה לתיקון טעות סופר, אך בכל מקרה לא הגשת תביעה נפרדת ונוספת (ראו- בר"ם 5720/05 גופר נ' הועדה המקומית – פורסם בנבו (5/8/07); וכן- ע"א 554/87 מזור נ' אריאלי פ"ד מה(1) 370 (1991)). להשלמת התמונה נזכיר, כי לעת פסיקת ההוצאות יוצא בית המשפט מנקודת מוצא לפיה יש לפסוק לטובת הצד הזוכה הוצאות ריאליות (ראו – רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין – פורסם באתר נבו (28/06/09)), ומכאן שלתובעים הייתה הזדמנות לתבוע את הוצאותיהם הראליות בהליך הקודם, ואף להשיג על החלטת בית המשפט אם זו הייתה שגויה בעיניהם. בהינתן כללים אלו המדיניות המשפטית הראויה מחייבת לחסום את דרכם של התובעים מלתבוע שוב את הוצאות המשפט ואת שכר טרחת עוה"ד, להבדיל מהדרך שפתוחה בפניהם לתבוע פיצויים בגין נזקים אחרים שנגרמו להם כתוצאה מן התביעה לביטול ההעברה.
2. שנית, גם אם היה מקום לאפשר לתובעים לתבוע את הוצאותיהם המשפטיות, אזי ראוי היה לקזז מכל סכום שהיה נפסק לטובתם בהליך שלפניי את סכום ההוצאות שנפסקו להם ושולמו לידיהם בהליכים קודמים בגין אותם נזקים, שכן אחרת היו התובעים זוכים לפיצוי כפול. מדובר לא רק בסכום של 16,000 ₪ שנפסק ושולם לתובעים בתביעה לביטול ההעברה, אלא גם בסכום נוסף של 20,000 ₪ שנפסק ושולם לתובעים במסגרת תובענה נוספת שהם שהגישו נגד עו"ד גרמן אוסטרובסקי, אשר טיפל בהעברת הזכויות למיכאל. תביעה נוספת זו הוגשה על ידי התובעים שלפניי לאחר שזכו בתביעה לביטול ההעברה, ובגדרה טענו התובעים בדיוק לאותם ראשי נזק שהם תובעים עתה. בסופו של דבר הגיעו התובעים ועו"ד אוסטרובסקי לפשרה במסגרתה שולם לתובעים סך של 20,000 (ראו- נספחים ה-ו לתצהירו של מיכאל), וגם סכום זה יש לקזז מסכום התביעה שלפניי.
3. ושלישית, הנזק הנטען בגין הוצאות משפטיות לא הוכח כלל, ובוודאי שלא הוכח כי הוא עולה על הסכומים שנפסקו לטובת התובעים בהליכים האחרים הנ"ל.

להוכחת ההוצאות המשפטיות הגישו התובעים קבלות אשר צורפו כנספח ט' לתצהירו של התובע 2 – שבתאי בלילי, וכן קבלות שצורפו לתצהירו של עו"ד גבאי, אשר ייצג את התובעים בתובענה לביטול ההעברה. ניתן היה לצפות כי שתי קבוצות הקבלות יהיו זהות, שהרי שתי הקבוצות אמורות להוכיח את אותן הוצאות משפטיות בדיוק. אפס, בניגוד למצופה הקבלות אינן זהות כלל ועיקר. לתצהירו של עו"ד גבאי צורפו 12 קבלות שמבטאות לכאורה את שכר הטרחה ששולם לו בתובענה לביטול ההעברה, ואילו לתצהירו של שבתאי בלילי צורפו קבלות רבות יותר, מהן רק 7 קבלות קשורות לכאורה לשכר הטרחה ששולם לעו"ד גבאי בגין התובענה לביטול ההעברה, בעוד שהיתר על פניהן שייכות לעניינים אחרים, כגון גישור בתיק שלפניי, קבלה לעו"ד ברמץ שטיפל בבקשה למינוי אפוטרופוס לפרלה, וקבלה של בא כוחו של מיכאל בגין הוצאות משפט ששולמו לו.

לא זו אף זו, מבין הקבלות שצורפו לתצהירו של שבתאי בלילי יש שלוש קבלות שלא צורפו כלל לתצהירו של עו"ד גבאי, ומתוך שתיים עשרה הקבלות שצירף עו"ד גבאי שמונה קבלות לא צורפו לתצהירו של שבתאי בלילי. במילים אחרות, יש רק ארבע קבלות שצורפו הן לתצהיר שבתאי בלילי והן לתצהיר עו"ד גבאי, וסכומן המצטבר מגיע לסך של 8,000 ₪ בלבד, קרי – פחות מן הסכום שיש לקזז מהתביעה כאמור לעיל. שבתאי בלילי התבקש לתת הסברים לפער הגדול בין התצהירים אך תשובתו הייתה שכל ההתנהלות בנוגע לשכר הטרחה הייתה בין יוסי בלילי לבין עו"ד גבאי, וכי הוא, שבתאי, איננו יודע להשיב דבר בכל הנוגע לשכר הטרחה ששולם לעו"ד גבאי (עמ' 31 ש' 28 – עמ' 32 ש' 2). עו"ד גבאי נשאל אותה שאלה, וגם לו לא היה הסבר לפער בין הקבלות והוא הסתפק בתשובה לפיה הקבלות שצורפו לתצהירו הן אלו אשר מבטאות אל נכון את שכר הטרחה ששולם לו בגין הטיפול בתביעה לביטול ההעברה.

דא עקא, שלא ניתן לבסס ממצא פוזיטיבי על יסוד הקבלות שהגיש עו"ד גבאי, וזאת מכמה טעמים. הטעם הראשון הוא, שעל הקבלות לא נרשם מספר תיק בית המשפט שבגינו שולם שכר הטרחה, ולכן לא ניתן לשייכן לתובענה לביטול ההעברה דווקא. ויודגש, עו"ד גבאי ייצג את התובעים גם בהליכים אחרים, כך שהקבלות יכולות להיות שייכות לאותם הליכים. לא זו אף זו, אלא שהכיתוב על הקבלות שאמור לציין עבור מה שולם שכר הטרחה אינו אחיד. על חלק מן הקבלות נרשם "טיפול בתביעה", בעוד שעל קבלות אחרות נרשם: "טיפול בהעברת דירה בשואבה", "טיפול נחלה שואבה 34", "טיפול במשפחה", או שלא נרשם דבר. הטעם השני בעטיו לא ניתן להסתמך על הקבלות שצורפו לתצהיר עו"ד גבאי הוא, שקיימת אי התאמה מסוימת בין הקבלות שהגיש עו"ד גבאי, שהן שתיים עשרה במספר, לבין כרטיס הלקוח שהגיש עו"ד גבאי, אשר כולל שלוש עשרה קבלות. הטעם השלישי הוא, שיש אי התאמה בולטת בין טענת עו"ד גבאי לגבי סכום שכר הטרחה הכולל שולם לו, לבין טענת שבתאי בלילי לגבי היקף שכר הטרחה ששילם. עו"ד גבאי טען בתצהירו כי הוסכם על שכר טרחה בסך של 75,000 ₪ בצירוף מע"מ, שמתוכו שולם סך של 73,310 ₪, ואילו שבתאי בלילי טען כי שכר הטרחה ששולם עומד על סך של 43,000 ₪ (סעיף 4.3 לתצהיר שבתאי בלילי), ובחקירתו הנגדית הוא הבהיר כי זה הסכום הכולל ששילמו הוא ואחיו יוסף לעו"ד גבאי (עמ' 32 ש' 28-27). והטעם הרביעי בגינו לא ניתן להסתמך על הקבלות שצירף עו"ד גבאי, נעוץ בכך שלפי טענת התובעים בסעיף 55 לכתב התביעה ההוצאות המשפטיות שולמו על ידם בתקופה שמחודש נובמבר 2006 ועד חודש מאי 2009, בעוד שבקבלות שהגיש עו"ד גבאי יש ארבע קבלות בסכום כולל של 25,729 ₪, אשר הוצאו לאחר חודש מאי 2009 (קבלות 747, 827, 082 ו-153), ושאחת מהן (קבלה 747) נושאת כיתוב: "טיפול בתיק קאופמן", כך שהיא בבירור לא קשורה לתביעה לביטול ההעברה.

1. התוצאה היא אם כן, שיש פגמים רבים וקשים מאוד במסכת הראיות שהגישו התובעים בניסיון להוכיח את הוצאותיהם המשפטיות, ועל כן מסקנתי היא שהם לא עמדו בנטל להוכיח ראש נזק זה, ובוודאי שהם לא הוכיחו כי נגרמו להם הוצאות העולות על הסכומים שכבר נפסקו להם ושולמו לידיהם בהליכים הקודמים.
2. הוצאות החזקת משק העזר

בסעיף 55 לכתב התביעה טוענים התובעים כי עקב העברת המשק על שם מיכאל נגרם להם נזק בסך של 75,000 ₪ בגין: "הוצאות החזקת משק העזר השוטפים (כך במקור – א.ר.), במושב שואבה, עקב העדר הכנסות לאם מנכסים מושכרים ושאותם מימנו התובעים מכיסם בשנים 2009-2006". בגוף כתב התביעה לא פירטו התובעים מה מהותו של נזק זה, ואף בתצהירי התובעים לא ניתן למצוא פירוט של נזקים המתאימים להגדרה של "הוצאות החזקת משק עזר". די בכך כדי לדחות את תביעת התובעים בראש נזק זה. עם זאת, התובעים טענו בסיכומיהם כי ראש נזק זה מתבטא בהוצאות שהוציא העד שבתאי בלילי לכלכלת אמו ולכן אתייחס למעלה מן הצורך גם לטענות אלו, למרות שלטעמי הוצאות כלכלת האם אינן באות בגדר "הוצאות החזקת משק העזר". הנה כך, שבתאי בלילי טוען בסעיף 3.16-3.17 לתצהירו, כי לאחר שמיכאל העביר את המשק על שמו הוא השכיר חלק מן המשק לצדדי ג' ולא העביר את דמי השכירות לאמו פרלה, ולכן שבתאי נאלץ להוציא מכיסו לצורך כלכלת פרלה 1,500 ₪ לחודש במשך חמש וחצי שנים. שבתאי מוסיף וטוען כי לצורך כך הוא נטל הלוואות. דין טענות אלו להידחות מכל וכל. לא הובאה שום ראיה להוצאות שהוצאו ולהלוואות שנטל שבתאי לשם כך. כמו כן מיכאל הכחיש טענות אלו בתצהירו והתובעים לא חקרו אותו על תצהירו. בנוסף, הוכח כי שבתאי קיבל מהקרן לחסויים החזר כספי בגין הוצאות הכלכלה של פרלה בסכום של 2,400 ₪ לחודש (עמ' 27 ש' 29- עמ' 28 ש' 10), ואף הוכח כי חלק מההחזר היה בגין הוצאות שקשה להניח כי נועדו לרווחתה של פרלה (ראו – עמ' 28 ש' 16 – עמ' 30 ש' 24, וכן הדו"חות שהוגשו לקרן לחסויים). זאת ועוד, הקבלות שצורפו לתצהירו של שבתאי בלילי לא יכולות לסייע לו לא רק בגלל שלא הוכח כי סכום ההוצאות עולה על סכום ההחזרים, אלא גם משום שהקבלות אינן מקוריות, דבר המעורר את החשד לפיו אין בידי שבתאי קבלות מקוריות כיוון שהן הועברו לקרן לחסויים. אשר על כן, התביעה בראש נזק זה נדחית.

1. הוצאות רפואיות

התובעים טוענים כי הוציאו סך של 12,000 ₪ בגין: "הוצאות רפואיות כגון חוות דעת לבית משפט וכדומה" (סעיף 55 לכתב התביעה). גם בראש נזק זה דין התביעה להידחות, כיוון שאת ההוצאות הוציאו התובעים בגין חוות דעת רפואיות שהוגשו בתביעה לביטול ההעברה, והוצאות אלו נכללו בסכום ההוצאות שכבר נפסק ושולם לתובעים בהליכים האחרים שנזכרו לעיל, בסך של 36,000 ₪. ויודגש, ההוצאות ושכר הטרחה נפסקו לתובעים בהליך ביטול ההעברה בסכום אחד, כך שלא ניתן לדעת איזה חלק מן הסכום ליחס להוצאות ואיזה חלק לשכר הטרחה. אשר על כן, גם בראש נזק זה התביעה נדחית.

1. נזק לתובע 2 – יוסף בלילי

התובעים טוענים בסעיף 55 לכתב התביעה כי ליוסף בלילי נגרם נזק בסך של 60,000 ₪ בגין: "עזיבת התובע יוסף בלילי את ביתו במושב שואבה עקב המשפטים שבאו לביטוי באלימות וביקור במשטרה, או השכרת הנכס במשך שנה ושכירת בית מגורים חלופי". בתצהירו טען יוסף בלילי כי העברת הזכויות במשק גרמה לקרע במשפחה ובעקבותיו לאיומים ותלונות במשטרה שהופנו כלפיו יוסף וכלפי משפחתו, עד שהם נאלצו לעזוב את ביתם בשואבה ולשכור בית חלופי בעלות של 36,000 ₪ (סעיף 5.1 לתצהיר). כמו כן, טוען יוסף בלילי כי בשל המצב שנוצר הוא לא הצליח למכור את ביתו ולבסוף הוא נאלץ להשכירו בדמי שכירות מופחתים (שם). טענות אלו אינן משכנעות. מן העדויות של מיכאל ועדיו (אחיו ראובן בלילי ואחותו מרים בלילי קאופמן), עולה כי הקרע המשפחתי התחיל עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת בלי שום קשר להעברת הזכויות במשק (ראו – סעיפים 5-4 ו-8 לתצהיר ראובן בלילי וסעיפים 5 ו-8 לתצהיר מרים קאופמן). גם לשיטת התובעים התרחש הקרע לכל המאוחר בעת שבני המשפחה ישבו שבעה על אבי המשפחה בחודש נובמבר 2006, קרי – עוד לפני העברת הזכויות (ראו – עדות יוסף בלילי בעמ' 10 ש' 33 – עמ' 11 ש' 9, וכן עדות שבתאי בלילי בעמ' 24 ש' 26-24). אשר על כן, אין קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעות לבין האיומים שהופנו, לפי הנטען, כלפי יוסף בלילי. כמו כן, יש לציין כי טענת האיומים ועזיבת הבית בעטיים הוכחשה בתצהירה של העדה מרים קאופמן, אשר טענה כי העזיבה תוכננה מראש בשל רצונה של אשת יוסף בלילי לעבור לגור ליד הוריה, ומשעה שהתובעים בחרו שלא לחקור אותה על תצהירה הרי שדבריה לא נסתרו. אשר על כן, גם בראש נזק זה לא אפסוק לתובעים דבר.

1. הפסדי שכר

התובעים טוענים בסעיף 55 לכתב התביעה כי נגרם להם נזק בסכום של 50,000 ₪ בגין: "אובדן ימי עבודה של התובעים במהלך שלוש שנות המשפט". העיון בתצהירים של התובעים יעקב בלילי, לאה גרינפלסטש בלילי, ושבתאי בלילי מעלה כי תובעים אלו לא טוענים לנזקים כלשהם שנגרמו להם בגין אובדן ימי עבודה. התובע היחיד שטוען לנזקים "מאובדן מעסק והפסד השתכרות" הוא יוסף בלילי, אשר בתצהירו מעמיד את נזקו בעניין זה על סכום פנטסטי של 701,000 ₪. הפער בין הסכום הנטען בתצהיר לבין הסכום הצנוע יחסית שנתבע בכתב התביעה מטיל כבר במבט ראשון צל כבד על מהימנות הטענות. ברם, גם בהתעלם מפער זה דין הטענות להידחות. יוסף בלילי טוען כי עקב האירועים נושא דיוננו הוא לא היה כשיר נפשית לבצע את עבודתו, ברם טענה כזו יש לתמוך בחוות דעת רפואית, וכזו לא הוגשה. הראיות שהגיש יוסף בלילי לתמיכה בטענותיו מעטות וחלשות, והן לא משרתות גרסתו. כך, יוסף בלילי צירף לתצהירו "תמצית מידע שומתי וכללי" לשנת המס 2011-2008 (נספח ז' לתצהיר), ברם קשה לדלות ממסמך זה ממצא של ממש, שכן חסרים בו נתונים לגבי רווחיו של יוסף בלילי בשנים 2006 ו-2007 אשר קדמו להעברת הזכויות במשק, וכל מה שיש בו הוא נתונים גולמיים ביותר ביחס למחזור העסקאות בעסקו של יוסף בלילי. כמו כן, צירף יוסף בללי, כנספח ח' לתצהירו, הסכם שנכרת בשנת 2010 בין חברה שבבעלותו לבין חברת מגנזיום ים המלח בסכום של 651,424 ₪. לטענתו ההסכם לא בוצע בגלל מצבו הנפשי וטרדותיו בקשר עם התובענה לביטול ההעברה. ואולם, הסכם זה כלל לא רלבנטי לענייננו כיוון שהוא נכרת כתשעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין שביטל את העברת הזכויות. כמו כן, יוסף בלילי לא הביא כל ראיה לכך שהחוזה לא יצא לפועל ומה הסיבה לכך.

אשר על כן התביעה לפיצוי בגין אובדן ימי עבודה נדחית.

1. עוגמת נפש

נותר, אפוא, ראש נזק אחד ויחיד של עוגמת נפש, אשר אותו העריכו התובעים בלא פחות מ- 1,000,000 ש"ח. בראש נזק זה כללו התובעים טענות למכביר בנוגע למחלות שנגרמו להם עקב המתח הנפשי שבו הם היו נתונים, ברם כל הטענות הללו לא נתמכו בחוות דעת רפואית ועל כן הן נמחקו מתצהירי התובעים ודינן להידחות על הסף. עם זאת, אין ספק שניהול הליך משפטי, ובוודאי הליך משפטי נגד בן משפחה, הינו גורם מעכיר שלווה אשר יש בו כדי לגרום לאדם עגמת נפש. את הערכת מידת עוגמת הנפש יש לבסס, בין היתר, על עדויות התובעים אלא שמכל האמור לעיל מתבקשת המסקנה שמהימנות עדותם של התובעים נמוכה, ולכן גם את טענותיהם בדבר עוגמת הנפש יש לשקול בזהירות ובהסתייגות. בקביעת גובה הפיצוי בגין עוגמת הנפש יש להביא בחשבון גם את העובדה שאף אם לא הייתה מבוצעת העברת הזכויות סביר להניח שהתובעים היו צריכים לנקוט בהליך משפטי כלשהו נגד מיכאל כדי למנוע את העברת הזכויות באמצעות התצהירים שהיו בידיו. גם הליך כזה היה גורם לתובעים עוגמת נפש, אם כי ניתן להניח שהוא היה יותר קל ופחות ממושך מן ההליך שננקט בפועל. אשר על כן אני סבור שיש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 9,000 ₪ לכל תובע.

1. סוף דבר

לאור כל האמור אני פוסק כי על הנתבעות לשלם לכל אחד מן התובעים פיצוי בסך של 9,000 ₪ נכון להיום.

לנוכח הפער הגדול בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק אינני פוסק הוצאות לטובת התובעים, וחסד אני עושה עימם בכך שאינני מחייבם בהוצאות משפט בגין אותו חלק של התביעה שנדחה.

ההודעה לצד ג' נדחית, ברם אינני עושה צו להוצאות לטובת צד ג', כיוון שגם אם לא הוכחה התנהגות עוולתית מצדו הרי שהוא נהג בחוסר תום לב בכך שפעל מאחורי גבם של אחיו ואחותו, תוך הסתרת פעולותיו מבית המשפט לענייני משפחה בדיון שהתקיים ביום 27/01/07.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ה, 15 יולי 2015, בהעדר הצדדים.