רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע יליד שנת 1973 עותר לפיצוי בגין נזק ראייתי אשר גרמה לו, לטענתו, הנתבעת. הנתבעת היא מדינת ישראל- משטרת ישראל.
2. מכתב התביעה עולה, כי ביום 8.6.03 התפוצצו סוללות בביתו של התובע בעת טעינתן והפיצוץ העז גרם לכוויות ונזקים שונים בכל חלקי גופו של התובע ובעיקר בידו השמאלית, במצח, באף ובעיניים.
3. בעקבות התאונה, הובהל התובע לבית חולים צרפתי בנצרת ומשם לבית חולים העמק בעפולה. התובע טופל ואושפז במשך שבוע. בהמשך, הועבר לבית חולים הדסה- עין כרם שם עבר ניתוחים בעיניו ואושפז עד ליום 17.9.03.
4. התובע טוען, כי בעקבות התאונה נגרם לו עיוורון מוחלט בעין שמאל וליקוי ראיה חד והתחלה של קטרקט בעין ימין. לטענתו, הוא אובחן כסובל מפירפורציה בעין שמאל והומלץ לו על עקירת העין והרכבת פרוטזה וכן שימוש בעדשות טיפוליות. המוסד לביטוח לאומי קבע, כי נכותו הצמיתה של התובע הינה 100%.
5. לטענת התובע, הנתבעת חקרה את האירוע בחשד, כי מדובר באירוע פלילי ובמהלך החקירה לקחה את הסוללות שפגעו בעיניו. תיק החקירה האמור נסגר עקב חוסר אשמה פלילית. לטענתו, ביום 10.6.04 הוא פנה לנתבעת בבקשה לעיין בחומר החקירה ובבקשה להחזרת הסוללות לשם מיצוי הדין עם יצרן הסוללות. לטענתו, הוא פנה בשנית ביום 22.7.04. ביום 8.9.04 השיבה לו הנתבעת, כי לאחר בדיקה הוברר, כי שרידי הסוללה הושמדו.
6. התובע טוען, כי הנתבעת התרשלה כלפיו והפרה חובה חקוקה שעה שלא השיבה לו את המוצג עם סגירת תיק החקירה. כן טוען, כי יש להפוך את נטל ההוכחה כך שעל כתפי הנתבעת יהיה להוכיח שהיא לא התרשלה.
7. לטענת התובע, טרם התאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו ובעקבות התאונה נשלל כושר השתכרותו לחלוטין, הוא עבר מסכת של כאב וסבל ונזקק לעזרת צדדים שלישיים. עוד טוען, כי נזקק ויזקק לטיפולים רפואיים, עזרים מיוחדים, התאמת דיור ויגרמו לו הוצאות בגין נסיעות לשם קבלת טיפולים. לטענתו, על הנתבעת לפצותו בגין נזקיו.
8. לטענת הנתבעת, התביעה אשר הוגשה ביום האחרון של תקופת ההתיישנות, הוגשה בשיהוי ניכר והשתהות זו הביאה לכך שלא ניתן להתחקות היום אחר גורל השרידים ועל כן אין לתובע להלין אלא על עצמו. לטענתה, בשל השיהוי נגרם לה נזק ראייתי ואין בידה להוכיח כיצד פעלה. עוד טוענת, כי עומדת לה החזקה לפיה היא פעלה באופן תקין וחוקי.
9. לטענת הנתבעת, אין מקום להורות על היפוך נטל הראיות שכן הפיצוץ נשוא התביעה לא נגרם בשל מעשיה או מחדליה וכמו כן העובדות הרלוונטיות מצויות במלואן בידיעת התובע.
10. הנתבעת טוענת, כי התובע נהג לאסוף סוללות ולעשות בהן שימושים שונים, לאו דווקא כאלה שלשמם נועדו. לטענתה, למיטב ידיעתה, התובע טען סוללה ישנה יחסית וביקש לבחון האם היא טעונה על ידי חיבורה לחוט חשמל ומנורה שהיו ברשותו. בשל כך, התרחש כעבור שניות הפיצוץ הנטען. לטענת הנתבעת, התובע עסק בפעילות מסוכנת שגרמה לנזקיו.
11. לטענתה, שרידי הסוללה נתפסו לצורך ביצוע חקירה ואין לה מידע בדבר גורלם של השרידים מאחר וחלפו שבע שנים בעוד שתקופת הביעור של תיקים בהם לא הוגשו תביעה ו/או כתב אישום הינה חמש שנים בעבירות מסוג חטא ועוון כגון האירוע בו עסקינן.
12. עוד טוענת הנתבעת, כי חלפו ארבעה חודשים מהמועד בו נמסרה לתובע הודעה לפיה הוחלט על סגירת תיק החקירה ועד שפנה לקבל את המוצג שנתפס. הנתבעת טוענת, כי בתקופה האמורה הממונה על החקירה הפעיל את הסמכויות המוקנות לו לגבי גורלו של מוצג ובעיקר כאשר מדובר בפריט האסור בהחזקה או שימוש. לטענתה, אין בידיה ראיות לפיהן התקבל מכתבו של התובע מיום 10.6.04 וכי הפניה היחידה המצויה אצלה הינה מיום 22.7.04. הנתבעת טוענת, כי הנזק הראייתי נגרם לתובע בשל השיהוי הרב בפניותיו אליה- הן לאחר השמדת השרידים והן באשר להגשת התביעה.
13. לטענת הנתבעת, היא נהגה בהתאם לדין ולנוהל החלים על תפיסת מוצגים כגון שרידי סוללה ולא התרשלה בכל הנוגע לטיפול בהם וכן לא הפרה חובת זהירות.
14. הנתבעת מכחישה את הנזקים הנטענים וקשר סיבתי בינם לבין האירוע וכי הנזקים הנטענים נגרמו בנסיבות שלא היו בשליטתה ולא היה בידה לצפות או למנוע. היא טוענת, כי הנזק נגרם בשל רשלנות התובע. הנתבעת מוסיפה, כי היא ומי מטעמה פעלו בצורה זהירה וסבירה ללא רשלנות וכפי שעובד ציבור סביר היה פועל בנסיבות העניין.
15. התובע הגיש כתב תשובה במסגרתו טען, כי התביעה לא הוגשה בשיהוי אף אם הוגשה ביום האחרון של תקופת ההתיישנות. עוד טוען, כי הנתבעת לא שינתה מעמדה לרעה שכן כבר בשנת 2004 הודיעה שהסוללות הושמדו. התובע טוען, כי לא הגיש את התביעה במועד בו הגיש אותו בין היתר מאחר ונכנס לכלא ביום 6.3.07 ונכון למועד הגשת התביעה עדיין היה התובע במאסר ואף לא היה זכאי לחופשות וכי הוא לא ויתר על זכותו להגיש את התביעה.
16. עוד טוען התובע, כי תשובת הנתבעת בדבר השמדת הסוללות ניתנה כשנה ושלושה חודשים לאחר האירוע כאשר תקופת הביעור הינה חמש שנים. לטענתו, לא ברור הקשר בין השמדת הסוללות ותקופת הביעור הנטענת.
17. לטענתו, הסוללות אינן אסורות בהחזקה ו/או שימוש. כן טוען, כי הסמכויות המוקנות לממונה על החקירה בדבר גורלו של מוצג, כפי שטענה הנתבעת, לא צורפו לכתב ההגנה. לטענת התובע, לא קיימת לנתבעת הרשאה חוקית להשמיד את הסוללות והשמדת המוצגים נעשתה בשל רשלנות.
18. כמו כן, התובע מכחיש את טענות הנתבעת באשר לנסיבות בהן התרחש הפיצוץ.

הראיות

1. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' ח. גרזוזי לפיה נכותו הצמיתה של התובע, לאחר הפעלת תקנה 15, הינה בשיעור 95%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של פרופ' א. אופיר לפיה נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור 34.8%. לאור הפער בין חוות הדעת מונה, ביום 28.1.13, ד"ר סטנלי היימס, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום העיניים. המומחה הקנה לתובע נכות בשיעור 55% בשל עין אחת עיוורת (שמאל), לאחר שהתובע עבר בחודש ינואר 2012 ניתוח של עקירת העין בגלל כאבים ממושכים עם ראייה של 6/24 בעין ימין. בנוסף, הקנה 5% נוספים בגין מצב לאחר עקירת עין שמאל. כמו כן, המומחה מטעם בית המשפט קבע נכות זמנית בשיעור 100% מיום המקרה ועד לחודש אפריל 2012, תקופה בת קרוב לתשע שנים.
2. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של הגב' מייסה אבו עייאש (להלן: "מייסה")- אחייניתו של התובע, של הגב' תחריר אבו עייאש (להלן: "תחריר")- אשתו של התובע ושל מר חדר סלטי (להלן: "סלטי")- דודו של התובע. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של פקד דורון אזולאי (להלן: "אזולאי")- סגן ראש משרד חקירות ומודיעין בתחנת משטרת נצרת. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. מהמפורט לעיל עולה, כי התובע נפגע בעקבות התפוצצות סוללה וכי שרידי הסוללה נלקחו על ידי הנתבעת במסגרת חקירת האירוע. בהמשך, נסגר תיק החקירה ושרידי הסוללה הושמדו. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם הנתבעת פעלה כדין שעה שהשמידה את שרידי הסוללה במקום להשיבם לתובע והאם יש בנסיבות המקרה להטיל על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו, מכוח דוקטרינת "הנזק הראייתי" מאחר והתנהלות הנתבעת שללה מהתובע את היכולת או הסיכוי להוכיח את תביעתו כנגד מי שגרם לו את הנזק.
2. לתצהירו של אזולאי צורפה פקודת הקבע של המשטרה בכל הנוגע למוצגים (נ/1 נספח ב'). בפקודה נקבע, כי על המשטרה לפעול, תוך 30 יום, לשם השבת מוצג הקשור בתיק אשר נסגר. עוד נקבע, כי אם נסגר תיק חקירה ובתיק מוצג האסור להחזקה או לשימוש אז החוקר יפנה לבית המשפט ויבקש צו לחילוט או להשמדת המוצג.
3. הנה כי כן, בהתאם לפקודת הקבע הרי שבמקרה בו נסגר תיק, ברירת המחדל היא, כי יש להשיב את המוצג לבעליו. אזולאי העיד, כי הוא אינו יודע, האם המשטרה פנתה לתובע כדי שיבוא לקבל את הסוללה (עמ' 24 ש' 22-23). אין מחלוקת, כי במקרה בו עסקינן המוצג לא הושב לתובע. הנתבעת לא טענה ובוודאי שלא הוכיחה, כי נעשתה פנייה בנדון לתובע. כאמור, כאשר מוצג אינו מוחזר לבעליו, מאחר והוא אסור להחזקה או לשימוש, הרי שיש לפנות לבית המשפט בכדי לקבל צו להשמדת המוצג או לחילוט. אזולאי העיד, כי הוא לא יודע האם נעשתה פניה לבית המשפט בכדי להשמיד את שרידי הסוללה (עמ' 24 ש' 8-9).
4. בתצהירו טען אזולאי, כי המוצג בענייננו הינו שרידי סוללה שגרמה לפיצוץ וברור היה, כי אין כל שימוש בשרידים. הוא ציין, כי מדובר במוצג שלא ניתן להשיבו לאזרח שנפגע ומשכך, ובהעדר תיק חקירה, הוא יכול רק להניח שקצין המשטרה הרלוונטי החליט על השמדת השרידים באחת משתי דרכים- פניה לבית המשפט וקבלת צו להשמדת מוצג או השמדה על ידי קצין החקירות כשמדובר במוצג שאין לו דורש או חסר ערך (נ/1 סעיף 6).
5. נטען בפני אזולאי, כי הוא לא חקר את התיק, לא אסף את השרידים ולא חקר אותם והוא נשאל כיצד בידו לקבוע שברור שאין כל שימוש בהם והוא השיב, כי מהמסמכים אשר הוצגו בפניו הוא למד שלא היה למשטרה צורך להמשיך ולהחזיק את המוצג וכי מכיוון שמדובר בשריד או חומר שגרם לפיצוץ ומהווה סכנה הרי שלא ניתן להחזיר אותו לידי בעליו. אזולאי הוסיף, כי על כן, לטעמו, המשטרה קיבלה החלטה נכונה. הוא טען, כי הוא אינו יכול לדבר ספציפית וכי הוא לא חקר את המקרה. אזולאי אישר, כי מה שכתוב בתצהירו לגבי השרידים נכתב באופן כללי ולא ספציפי (עמ' 23 ש' 14-23). כן העיד, כי אינו יודע האם שרידי הסוללה בתיק הזה הם חסרי ערך או לא והוסיף, כי הוא יכול להניח רק מנסיבות המקרה והמסמכים שראה (עמ' 24 ש' 10-11). עוד העיד, כי מוצג חסר ערך הוא מוצג שאין לו ערך לבעלים, מוצג שניזוק או מוצג שאסור להחזיקו (עמ' 24 ש' 12-14). לטענתו, השאלה האם מוצג הוא בעל או חסר ערך מבחינת המשטרה תלויה בשאלה, האם המוצג נדרש לצורך חקירה או משפט. ולגבי הבעלים זה תלוי בנסיבות. אזולאי הוסיף, כי בענייננו מדובר במוצג מסוכן ולכן הוא מניח שהייתה החלטה להשמידו (עמ' 24 ש' 15-17).
6. אזולאי נשאל כיצד הוא יודע, כי מדובר במוצג מסוכן אם לא ראה אותו והשיב, כי מדובר במוצג אשר גרם נזק גופני לאדם. כן העיד, כי סוללה שהתפוצצה לא ניתן לעשות בה שימוש חוזר והיא מסוכנת (עמ' 24 ש' 18-21). ברי, כי העובדה שלא ניתן לעשות שימוש בסוללה שהתפוצצה אין בה בכדי ללמד, כי עסקינן במוצג מסוכן אשר מטעם זה לא ניתן להשיבו לבעליו. אף העובדה שהסוללה אשר התפוצצה גרמה לנזק גופני אין בה בכדי ללמד, כי שרידי אותה סוללה לאחר התפוצצותה הינם מוצג מסוכן כאמור.
7. כאמור, אזולאי טען, כי קצין החקירות יכול להשמיד מוצג כאשר מדובר במוצג שאין לו דורש או שהוא חסר ערך. בתצהירו טען אזולאי, כי ברור היה, כי אין כל שימוש בשרידי הסוללה. מאידך העיד, כי אין בידו לומר האם שרידי הסוללה הינם בעלי ערך אם לאו. ברי, כי העובדה שעסקינן במוצג שאינו בר שימוש אין בה כשלעצמה בכדי ללמד, כי אינו בעל ערך. בענייננו טוען התובע, כי הוא נזקק לשרידי הסוללה לשם הגשת תביעה בנוגע לנזקים אשר נגרמו לו בעקבות התפוצצות הסוללה. טענתו האמורה של התובע יש בה בכדי ללמד על ערכו של המוצג הרלוונטי בעבור התובע.
8. אזולאי העיד, כי הוא אינו יודע האם היה דורש לשרידי הסוללה וטען, כי בתצהירו הוא התייחס עקרונית לשיקולים של הממונה על השמדת מוצג ולאופן השמדת המוצג דרך בית המשפט או על ידי קצין החקירות עצמו (עמ' 24 ש' 28-30). הוצג לו מכתב מיום 22.7.04 לפיו דרשו את שרידי הסוללה והוא אישר, כי יש דורש והוסיף, כי הבקשה הגיעה לאחר שהמוצג כבר הושמד (עמ' 24 ש' 31-32, עמ' 25 ש' 1-3).
9. מהמסמכים אשר הוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי תיק החקירה נסגר ביום 11.2.04. התובע צירף שתי בקשות אשר לטענתו נשלחו לנתבעת ובמסגרתן ביקש, כי שרידי הסוללה יעברו לידיו. הבקשה הראשונה הינה מיום 10.6.04 והשנייה מיום 22.7.04. ביום 8.9.04 השיבה הנתבעת על הבקשה מיום 22.7.04 וטענה, כי שרידי הסוללה הושמדו. בעדותו נשאל התובע, האם בידו להציג אישור משלוח או קבלה של המכתבים והשיב, כי בזמנו שהה זמן רב בבית חולים ולא היה בידו לסדר את הדברים האלה (עמ' 15 ש' 21-22).
10. הנה כי כן, לטענת התובע ארבעה חודשים לאחר שנודע לו אודות סגירת תיק החקירה הוא הגיש בקשה ראשונה לקבלת שרידי הסוללה. אף אם תתקבל טענת הנתבעת לפיה לא קיבלה את המכתב האמור, הרי שהמכתב מיום 22.7.04 הגיע לידיה. מצאתי, כי מדובר בתקופת זמן סבירה מהמועד בו נסגר התיק ועד למועד בו ביקש התובע לקבל בחזרה לידיו את המוצג. לא שוכנעתי, כי היה בידי הנתבעת לקבוע, כי עסקינן במוצג אשר אין לו דורש. לכך מתווספת העובדה שהנתבעת עצמה לא הוכיחה, כי פנתה לתובע בכדי להשיב לידיו את המוצג, או לכל היותר לקבל את עמדתו בטרם בחרה להשמיד את המוצג.
11. סעיף 42(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 קובע, כי: "חפץ או דמי מכרו, שעל המשטרה להחזירו לאדם לפי חוק זה, והאדם נדרש בכתב לבוא למקום שנקבע ולקבלו, ולא יעשה כן תוך ששה חדשים מיום שנמסרה לו הדרישה, או שתוך ששה חדשים מן היום שבו חייבת המשטרה להחזירו לא נודע לה מקום המצאו על אף שפעלה בשקידה סבירה לגילויו - רואים אותו כנכס ללא בעלים והוא יחולט לאוצר המדינה". מצאתי, כי אף באמור יש בכדי ללמד, כי תקופת הזמן אשר חלפה מהמועד בו נסגר התיק ועד שהוגשה בקשתו של התובע לקבל את שרידי הסוללה הינה סבירה ואין בה בכדי לסייע לנתבעת וללמד, כי לא היה דורש למוצג וכי בנסיבות האמורות הנתבעת פעלה כדין שעה שהשמידה את שרידי הסוללה, ללא שפנתה קודם לכן לתובע בעניין זה.
12. כפי שצוין לעיל, בתצהירו טען אזולאי, כי שרידי הסוללה הינם מוצג אשר לא ניתן להשיב לתובע ובמקרה כאמור יש לפנות לבית המשפט לשם קבלת צו להשמדת מוצג או שקצין החקירות ישמיד את המוצג אם מדובר במוצג שאין לו דורש או שהוא חסר ערך.
13. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי עסקינן במוצג אשר לא ניתן להשיב לתובע. לעניין זה לא די בטענתו של אזולאי, כי עסקינן בשרידי סוללה שהתפוצצה. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענתו לפיה מדובר במוצג אשר לא ניתן להשיב לתובע הרי שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי נעשתה פנייה לבית המשפט וניתן צו להשמדת מוצג. הדרך החלופית אליה התייחס אזולאי קובעת, כי קצין חקירות יכול להשמיד מוצג אם אין לו דורש או שהוא חסר ערך. כאמור, אזולאי העיד, כי אינו יודע האם היה דורש למוצג ובהמשך אף אישר, כי היה דורש אולם הבקשה הגיעה לאחר השמדת המוצג. כמו כן, באשר לערך המוצג הוא העיד, כי אין בידו לומר האם היה לשרידים ערך אם לאו.
14. אזולאי נשאל היכן בחוק או בנוהל כתוב שאפשר להשמיד מוצג חסר ערך והשיב, כי הוא צריך לחפש את זה. בהמשך טען, כי אינו בטוח שזה מופיע בדיוק בנוסח של "חסר ערך". לאחר שנטען בפניו, כי הצהרתו צריכה להתבסס על משהו הוא השיב שזה מתבסס על נוהל וכי כרגע אינו מוצא אותו (עמ' 25 ש' 12-18). כאמור, מפקודת הקבע אשר צירף אזולאי עולה, כי כאשר נסגר תיק יש להשיב את המוצג לבעליו ובמקרים מסוימים כשלא ניתן לעשות כן יש להגיש בקשה לצו שיפוטי. סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 קובע, כי "אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום, על-פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע". לא עלה בידי אזולאי לבסס טענתו באשר לאפשרות נוספת לפיה בידי קצין החקירות להחליט על השמדת מוצג בעצמו בנסיבות מסוימות. כמו כן, לא שוכנעתי, כי הנסיבות הנטענות התקיימו בענייננו, כמפורט לעיל.
15. אציין, כי אף אם עסקינן במוצג אשר לא ניתן להשיב לתובע הרי שככל שטרם השמדת שרידי הסוללה היה נאמר לתובע, כי הנתבעת מתכוונת להשמיד את המוצג הרי שהיה בידי התובע לנסות ולבדוק האם ניתן לגלות את פרטי היצרן ו/או היבואן אף מבלי שיקבל את שרידי הסוללה לידיו, או להגיש בקשה בעניין לבית משפט. אפשרויות אלו נמנעו מהתובע בשל התנהלות הנתבעת.
16. יש לציין, כי הנתבעת טענה שאין בידה לאתר מידע בדבר אופן הטיפול בשרידי הסוללה וזאת בשל העובדה שהתביעה הוגשה יום לפני שחלפו שבע שנים מיום האירוע ולאור העובדה שהחומר בוער בהתאם להודעת המטה הרלוונטית בנוגע לתקופת ביעור. ראשית אציין, כי המועד בו נפצע התובע אינו המועד הרלוונטי להגשת התביעה נגד הנתבעת. התובע הגיש את התביעה בה עסקינן בגין מעשה או מחדל שמיוחס לנתבעת והוא השמדת שרידי הסוללה. כאמור, תיק החקירה נסגר ביום 11.2.04 ולפיכך יש להניח, כי שרידי הסוללה הושמדו לאחר המועד האמור אשר הוא המועד הרלוונטי לענייננו. כך או כך, אין מחלוקת, כי התביעה הוגשה טרם התיישנותה. כמו כן, אין מחלוקת, כי בידי תובע להגיש תביעתו במסגרת תקופת ההתיישנות וכי לא בנקל תתקבל טענת שיהוי אשר גורמת לקיצור תקופת ההתיישנות. לא שוכנעתי שהתובע זנח את זכות התביעה העומדת לו ולא די באיחור בהגשת תביעה בכדי ללמד שהתובע ויתר על זכות התביעה והשתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין. בנסיבות אלו, נדרש, כי יהיה מצג ברור מצד התובע, כי ויתר על זכותו לתבוע ולא הוכח בפניי מצג כאמור. באשר לטענה לפיה בעקבות ביעור התיק נגרם לנתבעת נזק ראייתי הרי שמצאתי ליתן לכך ביטוי בהמשך בדיון בשאלת הפיצוי.
17. לאור כל האמור לעיל, מקובלת עליי טענת התובע לפיה הנתבעת התרשלה כלפיו שעה שהשמידה את המוצגים שלא בהתאם לנהלים הרלוונטיים. הנתבעת אשר הייתה מודעת לאירוע במסגרתו נפגע התובע צריכה הייתה לדעת, כי השמדת שרידי הסוללה עלולה לגרום לתובע לנזק שעה שלא יהיה בידו לתבוע פיצוי בגין נזקיו.
18. כעת יש להכריע בשאלה מה הם הנזקים אשר נגרמו לתובע בעקבות השמדת שרידי הסוללה על ידי הנתבעת והאם השמדת שרידי הסוללה על ידי הנתבעת מנעה מהתובע לקבל פיצוי מגורם כלשהו בגין נזקיו.
19. התובע טוען, כי בכך שהנתבעת לא השיבה לו את שרידי הסוללה ותחת זאת השמידה אותם הרי שהיא מנעה ממנו את האפשרות לפנות לערכאות המשפטיות ולתבוע את המעוול אשר אחראי לנזקים אשר נגרמו לו בעקבות התפוצצות הסוללה.
20. אקדם ואציין, כי לא שוכנעתי שאם היו בידי התובע שרידי הסוללה, היה בידו להצליח בתביעה כנגד יצרן הסוללה ולהיפרע בגין נזקיו. לחלופין לא מן הנמנע, כי היה מוטל על התובע אשם תורם משמעותי שהיה מנתק קשר סיבתי לאחריות יצרן הסוללה ככל שהייתה נקבעת כזו. עוד אציין, כי לאור תגמולי המל"ל הגבוהים אותם מקבל התובע על פי חוות דעת אקטואר שהוגשה, גם לא מן הנמנע שככל שהייתה מתקבלת התביעה כנגד יצרן הסוללה והיה מוטל על התובע אשם תורם שלא מנתק קשר סיבתי אולם בשיעור ניכר, הייתה התביעה נבלעת בתגמולי המל"ל. ברי, כי ככל שלא היה עולה בידי התובע להצליח בתביעתו כנגד יצרן הסוללה, אזי על אף שמצאתי, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע שעה שהשמידה את שרידי הסוללה, אזי לכאורה לא היה בהתרשלותה כדי לגרום לנזק לתובע.
21. בעת חקירתו במשטרה לאחר האירוע טען התובע, כי מצא את הסוללה לפני שבע שנים בערך (נספח א' לתצהיר התובע עמ' 2 ש' 4-5). בעדותו טען, כי הוא זוכר שמצא את הסוללה אולם אינו זוכר כמה זמן לפני האירוע מצא אותה (עמ' 13 ש' 19-20). בהמשך טען, כי מצא אותה או שלקח מחבר וכי אינו זוכר מאיפה הביא את הסוללה (עמ' 13 ש' 21-22). כמו כן, במשטרה טען התובע, כי בעבר הטעין את הסוללה אולם כבר שנה שלא עשה כן (נספח א' לתצהיר התובע עמ' 2). בעדותו טען, כי במשך שנה לפני האירוע הוא טען את הסוללה ולאחר שנטען בפניו, כי זה לא מה שאמר במשטרה הוא השיב, כי אינו זוכר אם טען אותה במהלך השנה וכי אם אמר במשטרה שלא עשה כן אז זה נכון (עמ' 13 ש' 27-31). כבר לעניין זה אציין, כי לאור התקופה הארוכה בה הייתה הסוללה ברשות התובע וכן לאור העובדה שהתובע עשה שימושים שונים בסוללה לפני האירוע נשוא התביעה, תמוה כי התובע לא ידע באיזו סוללה מדובר ומי היצרן.
22. התובע העיד, כי אחרי שחיבר את הסוללה למטען הוא לקח מנורה של אוטו. לטענתו, זו מנורה פשוטה של אוטו שלא צריך זרם חזק וכי זו מנורת בדיקה. התובע העיד, כי בדרך כלל בדק עם המנורה הזו אם סוללות טעונות (עמ' 14 ש' 12-15). לטענתו, ברגע שהוא הוציא את חוט החשמל בין הסוללה לבין המטען הסוללה שהייתה ביד שלו מיד התפוצצה והוא נפגע בעיניים (עמ' 14 ש' 16-21). נטען בפניו, כי במשטרה נשאל מדוע לדעתו התפוצצה הסוללה וכי הוא השיב שהוא חיבר לה יותר מידי זרם. בתגובה טען התובע, כי אם זה מטען קבוע אז לא ניתן להחליף את הזרם. התובע העיד, כי בדרך כלל סוללה מקבלת יותר מידי זרם כאשר משתמשים במטענים למצברים של מכוניות. הוא נשאל, האם מדובר בעניין של התאמה בין מטען לסוללה ובתגובה טען שהוא חושב שהטעינה נמשכה יותר מידי זמן אולם יכול להיות שזה קצר מהסוללה עצמה וכי אי אפשר להוכיח את זה (עמ' 15 ש' 9-17).
23. התובע טען בכתב התביעה, כי אלמלא השמידה הנתבעת את שרידי הסוללה הרי שהיה בידו להגיש תביעה בהתאם לחוק אחריות מוצרים פגומים. חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980 (להלן: "החוק") קובע את אחריותו של יצרן לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר (סעיף 2 לחוק).
24. לאור עדות התובע, לפיה עסקינן בסוללה ישנה אשר הוא מצא כשבע שנים לפני המקרה וכן עדותו באשר למעשיו בנוגע לסוללה טרם הפיצוץ, הרי שקיים ספק משמעותי בשאלה האם היה בסוללה פגם כלשהו אשר גרם להתפוצצותה ואשר בגינו היה התובע זכאי לפיצוי מיצרן הסוללה בהתאם לחוק האחריות למוצרים פגומים. כמו כן, לא מן הנמנע, כי היו עומדות ליצרן ההגנות המפורטות בסעיף 4 לחוק ובין היתר הגנה לפיה מדובר בהסתכנות מרצון ו/או התרשלות הנפגע ו/או שהפגם נוצר לאחר שהמוצר יצא משליטת היצרן.
25. אציין עוד, כי סעיף 6(ב) לחוק קובע, כי: "לא תוגש תובענה לפי חוק זה אלא תוך עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת היצרן". ברי, כי אין בפניי מידע מדויק בעניין זה אולם התובע טען, כי מצא את הסוללה שבע שנים לפני המקרה. כמו כן, הוא הגיש בקשתו לקבלת השרידים כשנה לאחר המקרה. הנה כי כן, הבקשה לקבלת שרידי הסוללה מהנתבעת הוגשה כשמונה שנים לאחר שהתובע מצא את הסוללה אשר לא נטען, כי הייתה חדשה שעה שהתובע מצא אותה. לפיכך, קיימת סבירות גבוהה לפיה התובע לא היה זכאי לפיצוי בהתאם לחוק הגנת מוצרים פגומים גם בהתאם להוראות סעיף 6(ב). לעניין זה יש להוסיף את התנהלות התובע בתביעה שלפני והשיהוי הרב בהגשת התביעה יום לפני ההתיישנות התביעה, על כן לא מן הנמנע, כי התובע היה מגיש תביעתו לאחר תום תקופת ההתיישנות לפי חוק לאחריות למוצרים פגומים.
26. התובע טען, כי בנוסף לתביעה לפי חוק אחריות מוצרים פגומים היה בידו להגיש תביעה נגד היצרן ו/או יבואן הסוללות בעוולת רשלנות. אציין, כי לא ידוע מה נותר מהסוללה והאם קבלת שרידי הסוללה היה בה בכדי לסייע לתובע. בין היתר, לא ברור האם היה בידו לגלות מהשרידים את פרטי היבואן ו/או היצרן. למעלה מהדרוש אציין, כי לא ברור כיצד התובע לא ידע את פרטי הסוללה או היבואן נוכח השנים הרבות בהן הייתה הסוללה ברשותו והשימוש שהתובע עצמו עשה בסוללה.
27. יתרה מזאת, אף אם היה בידי התובע לאתר את פרטי היבואן ו/או היצרן הרי שהיה עליו להוכיח, כי הייתה רשלנות מצדם. גם בעניין זה, העובדה שעסקינן בסוללה אשר התובע מצא וכן העובדה, כי מדובר היה בסוללה ישנה והפעולות אשר ביצע התובע בנוגע לסוללה טרם פיצוצה היו פועלים לרעת התובע. לא שוכנעתי, כי אם הייתה מוגשת התביעה כנגד יצרן הסוללה הייתה מוטלת עליו אחריות וגם אם התביעה הייתה מתקבלת סביר בעיני שהיה מוטל על התובע אשר תורם משמעותי מאוד, אשר לא מן הנמנע היה מנתק קשר סיבתי לאחריות היצרן. לעניין זה אוסיף, כי מחקירת התובע במשטרה (נספח א' לתצהירו) עולה, כי עובר לאירוע נשוא התביעה שלפני קרה לתובע בעבר שהתפוצצה לו סוללה לאחר שחיבר אותה למצלמת וידאו, ובעת שישן. אז האירוע נגמר רק בעשן בבית ללא נפגעים. היינו זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתובע ניסה לטעון סוללות באמצעות מכשירי חשמל שונים והוא אף היה מודע לסיכון של התפוצצות סוללה. ברי, כי עניין זה היה נלקח בחשבון בדיון בשאלת האחריות ואשם תורם ככל שהייתה מוגשת תביעה כנגד היצרן.
28. לעניין זה מצטרף השיהוי הניכר של התובע בהגשת התביעה שלפני. התביעה הוגשה בחודש יוני 2010 שנים רבות לאחר סגירת התיק. במהלך כל השנים מאז נמסרה לתובע הודעה, כי שרידי הסוללה הושמדו הוא לא פנה לנתבעת בבקשה כלשהי והתוצאה היא שגם תיק המשטרה בוער. ככל שהיה תיק המשטרה בידי הנתבעת, ניתן היה לראות אם יש צילום של שרידי הסוללה או תיעוד של היצרן או פרטים אחרים רלוונטיים שניתן מהם היה ללמוד אם היה בידי התובע להצליח בתביעתו כנגד יצרן הסוללות. התנהלות התובע תרמה לכל סימני השאלה בתיק ולאי יכולת להגיע למסקנה, האם יכול היה התובע להיפרע בגין נזקיו מיצרנית הסוללה. ברי כי יש לקחת אף נתון זה בחשבון.
29. מצאתי, כי יש להביא את כל הדברים האמורים לעיל בחשבון בעת קביעת הנזק אשר נגרם לתובע שעה שנמנעה ממנו האפשרות להגיש תביעה לפיצוי בגין נזקיו בעקבות התפוצצות הסוללה.
30. כאמור, בשל רשלנות הנתבעת והשמדת שרידי הסוללה על ידה נמנעה מהתובע האפשרות להגיש תביעה נגד הגורמים הרלוונטיים בגין הנזקים אשר נגרמו לו בעקבות התפוצצות הסוללה. כפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הרי שבעקבות המקרה נותרה לתובע נכות צמיתה גבוהה ומשמעותית. אלא, שהתובע אינו זכאי לפיצוי מהנתבעת בגין נזקיו בעקבות התפוצצות הסוללה. שכן, כאמור לעיל, קיימים מספר שיקולים אשר יש להביא בחשבון באשר לסיכויי תביעתו של התובע ככל ששרידי הסוללה היו נמסרים לו. ביניהם השאלה האם עסקינן במוצר פגום, האם היו עומדות ליצרן ההגנות הקבועות בחוק, האם הייתה התרשלות מצדו של היצרן ו/או היבואן בגינה נגרמה ההתפוצצות, האם היה מוטל על התובע אשם תורם ומה שיעורו וכן האם בכלל היה בידי התובע לזהות את פרטי היצרן ו/או היבואן על סמך שרידי הסוללה. סבורני, כי אף אם התובע היה מקבל לידיו את שרידי הסוללה והיה בידו להגיש תביעה בגין נזקיו הרי שאין לומר, כי סיכוייו היו גבוהים וטובים במיוחד. כמו כן, סביר, כי אם תביעתו הייתה מתקבלת הרי שהיה מוטל עליו אשם תורם משמעותי שכן שימושו בסוללה לא היה שימוש רגיל ולא מן הנמנע, כי במסגרת התביעה האמורה היה מוכח, כי התפוצצות הסוללה נגרמה בשל מעשיו ולא בעקבות פגם בסוללה.
31. כאמור, מצאתי, כי הנתבעת התרשלה שעה שלא השיבה לתובע את שרידי הסוללה ולא עלה בידה להוכיח, כי היא פעלה כדין בעניין זה. מקובלת עליי טענת התובע לפיה בשל האמור נמנעה ממנו האפשרות להגיש תביעה בגין נזקיו. ייתכן, כי אם התובע היה מקבל את שרידי הסוללה היה בידו לפנות לערכאות המשפטיות, או לנהל משא ומתן עם היצרן או אפילו לנסות ולהגיע להסדר פשרה כלשהו בתיק שלוקח בחשבון את שאלת האחריות ושאלת האשם התורם ואת סיכוני שני הצדדים כמו בכל הליך נזיקין. התנהלות הנתבעת, אשר השמידה את שרידי הסוללה, סיכלה את האפשרות לברר את תביעתו של התובע בגין נזקיו בעקבות האירוע נשוא התביעה ומנעה ממנו כל אפשרות להגיע לפשרה כלשהי עם היצרן, ככל שניתן היה לזהות את שמו משרידי הסוללה שאף שאלה זו כלל אינה ברורה.
32. בשים לב לכל האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובע, על דרך האומדנא ותוך הבאת כל השיקולים הרלוונטיים בחשבון, פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הנזק אשר נגרם לו בשל רשלנות הנתבעת אשר השמידה את שרידי הסוללה ובכך מנעה ממנו את האפשרות לפנות לערכאות המשפטיות לשם קבלת סעד בגין נזקיו בעקבות האירוע מיום 8.6.13.
33. יודגש, כי הפיצוי שקבעתי הינו בגין שלילת הזכות של התובע לקבל את יומו בבית משפט. אם היה התובע מצליח בתביעתו כנגד היצרן אם לאו ואם היה מקבל פיצוי ומה גובהו אלו שאלות שהיום אין להן תשובות חד משמעיות. אולם לאור האמור לעיל ולכל הנתונים שהובאו לפני, סביר יותר בעיני, כי התובע היה מתקשה מאד בהוכחת אחריות היצרן והוכחת תביעתו וקיימת סבירות גבוהה שתביעתו הייתה נדחית. בנוסף, מצאתי את התנהלות התובע עובר לפיצוץ הסוללה בלתי סבירה ובלתי זהירה ועל כן סביר בעיני שהיה מוטל על התובע אשם תורם משמעותי המנתק כל קשר סיבתי ככל שהיה קיים פגם בסוללה. יחד עם זאת, המציאות מלמדת, כי תיקי נזיקין רבים נגמרים בפשרה, הגם שהצד הנתבע סבור, כי אין להטיל עליו אחריות וזאת בשל שיקולים של קניית סיכון וסכום הפשרה המוצע. גם את הניסיון הזה להגיע לפשרה שללה הנתבעת מהתובע בכך שהשמידה את הסוללה.
34. למעלה מהדרוש אוסיף עוד, כי הנתבעת צירפה חוות דעת אקטוארית ממנה עולה, כי קצבאות המל"ל המגיעות לתובע הינן על סך 834,921 ₪.
35. במועד האירוע היה התובע כבן 30 שנה. התובע העיד, כי לפני האירוע קיבל הבטחת הכנסה (עמ' 15 ש' 26). התובע לא המציא כל אסמכתא באשר ליכולת ההשתכרות שלו עובר לתאונה. לתצהיר התובע צורף נספח מיום 3.3.2005 של המוסד לביטוח לאומי הנושא כותרת דוח כושר השתכרות עבור התובע. מהמסמך עולה, כי משנת 1998 קיבל התובע הבטחת הכנסה עד האירוע נשוא תיק זה. היינו התובע לא עבד שנים רבות לפני האירוע וללא כל קשר אליו. כך שספק רב בעיני, אם היה התובע מתחיל לעבוד באופן רציף דווקא למחרת התאונה והיא מנעה זאת. בהקשר זה איני מקבלת טענת התובע, כי יש לערוך את חישוב ההפסד על פי השכר הממוצע במשק מאחר וההיסטוריה התעסוקתית של התובע לא ידועה. התובע לא היה קטין בעת התאונה, או בראשית דרכו המקצועית אלא בן 30 על כן היעדר היסטוריה תעסוקתית בשלב זה פועל לחובת התובע.
36. בהמשך, היה התובע במאסר מחודש מרץ 2007 ועד שחרורו על תנאי בחודש יולי 2011. ברי, כי בכל תקופת מאסרו לא יכול היה התובע לעבוד ללא כל קשר לתאונה. לאחר שחרורו ממאסר, עבד התובע במסגרת תנאי השחרור המוקדם על תנאי למשך 4 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע בעבודות שליחות במשרד עורכי דין בנצרת. על פי הנטען, התובע השתכר כ- 1,000 ₪ לחודש (סעיף 93 לסיכומי התובע). לא הומצאו ראיות לגבי נתונים אלו. התובע הפסיק לעבוד בעבודה זו לאחר תום תקופת השחרור המוקדם, ללא שהוכחה כל הצדקה לכך. אין חולק, כי עצם העובדה שהתובע היה מסוגל לעבוד ולו במשרה חלקית יש בה להראות, כי נכותו התפקודית אינה בשיעור 100% כנטען על ידו וכך אף התרשמתי במהלך עדותו לפני, ועל כן אני קובעת את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 60% לאחר תום תקופת הנכויות הזמניות.
37. אי לכך, ככל שהייתי צריכה לערוך חישוב באשר לפיצוי המגיע לתובע, הייתי קובעת לו פיצוי בגין הפסד שכר לעבר על יסוד שכר בסך 5,000 ₪ לחודש שנראה לי סביר בנסיבות העניין בהיעדר כל נתונים כאמור. בהיעדר רצף תעסוקתי ולאור השנים הרבות בהן התובע לא עבד למרות גילו הצעיר והיה בהבטחת הכנסה וזאת ללא כל קשר לאירוע נשוא תיק זה, החישוב עד כניסת התובע למאסר נעשה לפי 60% מחישוב אריתמטי.
38. אי לכך, הפסד שכר לעבר מיום אירוע התאונה ועד יום 6.3.2007 מועד כניסת התובע לכלא בגין 45 חודשים – 5,000 X 100% X 45 X 60% = 135,000 ₪. בצירוף ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 171,581 ₪.

בתקופה בה שהה התובע בכלא מיום 6.3.2007 ועד יום 11.7.2011 במשך תקופה של 4 שנים ארבעה חודשים, התובע לא זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר מאחר וממילא לא יכול היה לעבוד ללא כל קשר לתאונה.

מיום יציאת התובע מהכלא ועד חודש אפריל 2012 במשך 9 חודשים נוספים, החישוב ייעשה באותו אופן, ברם מהשכר החודשי יש להפחית סך של 1,000 ₪ אותם על פי הנטען קיבל התובע בעבודתו במשרד עורכי דין במסגרת תנאי השחרור על תנאי. אי לכך, הפיצוי הינו 4,000 X 9 = 36,000 ₪ בצירוף ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 36,842 ₪.

לאחר מכן מצאתי לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור 60% לתקופה של 27 חודשים נוספים עד מועד פסק הדין, היינו 5,000X 60% X 27 = 81,000 ₪ בצירוף ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 82,030 ש"ח.

סך הפיצוי לעבר הינו 290,453 ₪.

1. פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד לפי מקדם היוון לעוד 26 שנים הינו 5,000 X 60% X 216.459= 649,377 ₪. מאחר והתובע אינו עותר לפיצוי בגין פגיעה בתנאים סוציאליים ופנסיה לא בכתב התביעה ולא בסיכומיו איני נדרשת לדיון בראש נזק זה.
2. פיצוי בגין כאב וסבל 200,000 ₪ לפי דרישת התובע בסיכומיו שנראית לי ראויה והולמת בנסיבות העניין.
3. התובע לא המציא קבלות באשר להוצאות שנגרמו לו וממילא את מלוא הטיפולים להם זקוק התובע הוא יכול היה לקבל במסגרת הרפואה הציבורית. גם במשך שנים רבות היה התובע בין כתלי בית הסוהר וקיבל שם טיפול רפואי כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו, כך שגם לא היו לו הוצאות נסיעה. מצב התובע סטטי ולא התרשמתי, כי נדרש להוצאות נוספות בשל מצבו. אי לכך, הפיצוי הראוי בנסיבות העניין בגין החזר הוצאות רפואיות ונסיעות הינו 7,000 ₪.
4. התובע צירף תצהירים לגבי העזרה שניתנה לו על ידי בני משפחה. התובע לא נזקק לעזרה בשכר אלא נעזר בבני משפחה. התרשמתי שמדובר בעזרה בעיקר בשנה- שנתיים לאחר התאונה ובתקופה בה עבר התובע את הניתוח בעינו. לא התרשמתי, כי כיום התובע נזקק לעזרה בהלבשה ורחיצה כנטען בסיכומים על ידו וגם לא התרשמתי שהתובע זקוק לעזרה בהיקף של 5,000 ₪ לחודש כנטען. התרשמתי, כי מדובר בסכום שנכתב בעלמא ללא כל ביסוס. התובע אמנם עיוור בעין אחת אולם כפי שהתרשמתי מעדותו לפני הוא עצמאי ומתפקד עם מגבלותיו. אי לכך, ככל שהייתי נדרשת לאמוד פיצוי בגין ראש נזק זה, הפיצוי היה מגיע כדי סך של 100,000 ₪ שלוקח בחשבון שייתכנו עבודות אחזקה שונות בבית שהתובע ייאלץ לשכור שירותים של אחרים בשל מגבלותיו. ברם, התובע אינו סיעודי והתרשמתי שיכול להסתדר באופן עצמאי עם שגרת חיים רגילה.
5. לאור האמור לעיל, סך הפיצוי המלא לתובע הינו 1,246,830 ₪. ללא כל קשר לשאלת האחריות ושאלת האשם התורם כמפורט לעיל, התובע עצמו ביקש להטיל על הנתבעת פיצוי בשיעור 50% מהנזקים להם טען מאחר ועסקינן בתביעה בדוקטרינת הנזק הראייתי (סעיף 105 לסיכומים), היינו מדובר בסכום של 623,415 ש"ח ולאחר ניכוי תגמולי המל"ל העולים על 830,000 ₪ התביעה נבלעת.
6. יחד עם זאת, כן מצאתי לקבוע לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪ מכל הנימוקים שפורט בהרחבה לעיל, בגין הפגיעה בזכות התובע לקבל את יומו בבית משפט ובפגיעה בזכותו לנהל מו"מ עם המעוול לכאורה והאפשרות להגיע להסדר פשרה כמפורט לעיל.
7. לאור כל המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 20,000 ₪ בנוסף, מחייבת את הנתבעת בשכר טירחת עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ וכן סכום כולל בגין הוצאות משפט בסך 4,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.