פסק דין

בעניין בקשה לביטול הענקה

בפניי בקשת הנאמן, עו"ד אביתר בינו (להלן: "הנאמן") בה התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו בהתאם לסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") ולהורות על ביטול הענקה שבוצעה בזכויותיו של החייב, מר ג'ינו יוסף (להלן: "החייב") בנכס מקרקעין הידוע כבית קרקע בן שתי קומות וכל הצמוד לו, הנמצא ברחוב הראשונים 15 במועצה המקומית מגדל וידוע גם כגוש 15513 חלקה 84 (להלן: "הנכס" ו/או "בית המגורים") לטובת רעיית החייב, הגב' אסתר ג'ינו (להלן: "המשיבה").

קדמה לבקשה לביטול הענקה בקשה למתן הוראות שהגיש הנאמן, בה התבקש בית המשפט ליתן צו הצהרתי לפיו ,חרף רישום הנכס על שם רעיית החייב בלשכת רישום המקרקעין, לחייב זכויות בנכס, שבנסיבות העניין מוקנות לנאמן ,לשם צירופן למסת הנכסים העומדים למימוש לטובת נושי החייב בהליך זה.

הנאמן הסביר את הצורך בהגשת בקשה לביטול הענקה בכך שמבדיקות וחקירות שביצע משרדו, התברר לו כי החייב ביצע מעשי הונאה ושיקר במשך שנים רבות בהליכים השונים וכן בהליך זה, עת הצהיר כי כי אמו המנוחה, בת שבע ג'ינו, (להלן: "המנוחה") העבירה ללא תמורה את הנכס למשיבה - רעייתו של החייב - וזאת כאות תודה והוקרה על הטיפול שטיפלה בה המשיבה. לטענתו, בפועל מלוא הזכויות בנכס הועברו מאמו של החייב לחייב עצמו. רק מס' שנים לאחר מכן העניק החייב את זכויותיו, ללא תמורה, לרעייתו. בהתאם להוראות הפקודה הענקה זו בטלה כלפי הנאמן.

לפיכך, ביקש הנאמן לתקן את בקשתו והגיש את הבקשה שלפניי להורות על בטלות הענקת זכויות החייב בנכס לטובת רעייתו – המשיבה. לחילופין, טען הנאמן כי ככל שבקשתו לביטול הענקה תידחה, הוא שומר על זכותו לטעון את טענותיו החלופיות כמפורט בבקשתו הראשונית למתן הוראות.

בדיון שנערך בפניי ביום 15/02/15 הודיע הנאמן כי הוא מוותר על בקשתו הראשונה למתן הוראות ומבקש לדון אך בבקשתו לביטול הענקה, תוך שהוא מסתמך על המסמכים שהוגשו בשתי הבקשות.

ב"כ הכנ"ר הצטרף לבקשת הנאמן לביטול הענקה על נימוקיה.

רקע דיוני:

• ביום 26/04/09 נעתר בית המשפט לבקשת הנושה (מר צביקה וולף) להמצאת התראת פשיטת רגל נגד החייב.
• החייב הגיש התנגדות להתראת פשיטת הרגל. ביום 02/09/09 נדחתה התנגדותו.
• ביום 08/06/10 הגיש מר וולף – הזוכה, נגד החייב בקשת נושה למתן צו לכינוס נכסיו ולהכרזתו פושט רגל.
• ביום 08/11/11 ניתן, לבקשת הנושה, צו כינוס על נכסי החייב. ביום 09/07/12 הוכרז החייב פושט רגל.
• ביום 06/02/12 הגיש הנאמן בקשה להטלת עיקול ברישום על זכויותיה של המשיבה בנכס. בית המשפט נעתר לבקשה וביום 15/04/12 נרשם העיקול בלשכת רישום המקרקעין.
• ביום 11/08/13, הגיש הנאמן את בקשתו הראשונה למתן הוראות.
• ביום 31/10/13 הגישו החייב ורעייתו תגובתם לבקשה וביקשו לדחותה.
• בדיון שנערך בפניי ביום 06/01/14 התברר כי המחלוקת בין הצדדים אינה משפטית בלבד, אלא גם עובדתית. לפיכך, סברתי כי יש לקבוע את הבקשה להוכחות והוריתי לצדדים להגיש תצהירים מטעמם. כמו כן, הוריתי לנאמן לשקול אם ברצונו לתקן את בקשתו ולצרף כמשיב את בנק ירושלים – הנושה שלטובתו קיים שיעבוד על הנכס (להלן: "הבנק").
• בעקבות ההחלטה תיקן הנאמן את בקשתו. ביום 12/05/14 הגיש בנק ירושלים תגובתו לבקשה.
• ביום 22/06/14 הגיש החייב בקשה לסילוק על הסף של בקשת הנאמן למתן הוראות, בשל כך שהנאמן הפר את החלטת בית המשפט ולא הגיש תצהירים מטעמו.
• בהחלטתי מיום 03/09/14 קבעתי, בין היתר, כי אין מקום לנקוט בסנקציה כה קיצונית של סילוק על הסף, וזאת חרף היעדר תגובתו של הנאמן לבקשה.
• ביום 25/11/14 תיקן הנאמן את בקשתו למתן הוראות והגיש את הבקשה שלפניי להורות על בטלות הענקת זכויות החייב בנכס לטובת רעייתו.
• החייב, המשיבה וכן בנק ירושלים לא הגישו תגובה מתוקנת והסתפקו בתגובותיהם המקוריות לבקשת הנאמן הראשונה למתן הוראות.
• בדיון שנערך בפניי ביום 15/02/15 הודיע הנאמן כי הוא מוותר על בקשתו הראשונה ומבקש סעד בבקשתו לביטול הענקה בלבד, תוך שהוא מסתמך על המסמכים שהוגשו בשתי הבקשות.

ב"כ הכנ"ר הודיע כי הוא מצטרף לבקשת הנאמן לביטול ההענקה על נימוקיה. (ר' עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 24)

בהחלטתי שניתנה במהלך הדיון הוריתי לנאמן להמציא חוו"ד שמאית. כמו כן, הוריתי לחייב להודיע בתוך 30 יום לאחר מכן אם בכוונתו להגיש הצעת הסדר. בעניין זה, הומלץ לחייב להגיש הצעת הסדר רק לאחר שיבוא בדברים עם הנאמן ורק ככל שיתרשם שיש סיכוי שההצעה תתקבל או שיהיה בסיס סביר לדיון.

• ביום 26/04/15 הוערך הנכס על ידי שמאי מטעם הנאמן בסך של 2,250,000 ₪.
• ביום 30/06/15 הגיש החייב הצעת הסדר. הצעתו נדחתה על ידי הנושים באסיפת הנושים שהתכנסה ביום 14/07/15.

נימוקי הבקשה:

• החייב ורעייתו ביצעו יחדיו סדרה של פעולות מתוחכמות לרישום הנכס על שם רעיית החייב תוך יצירת מראית עין לפיה הנכס ניתן במתנה מאמו המנוחה של החייב לרעייתו. בפועל, החייב הוא שהעביר את זכויות בנכס ללא תמורה לרעייתו, והכל במטרה להבריחו מנושיו.

ביום 05/05/00 העבירה אמו המנוחה של החייב לחייב את זכויותיה הבלעדיות בנכס. העסקה דווחה לשלטונות המס, כנדרש.

ביום 16/08/01 חתם אגף מיסוי מקרקעין על האישורים הדרושים לשם רישום העברת הזכויות בנכס מהמנוחה לחייב.

במהלך החודשים ינואר עד מרץ 2013, ובמיוחד בחודש מרץ 2013, בוצעו מס' רב של פעולות במקרקעין:

• ביום 12/01/03 חתמה המשיבה – רעיית החייב – על הסכם הלוואה (משכנתא) בסך של 557,000 ₪. החייב חתם גם הוא, כערב להלוואה. להבטחת התחייבויותיה לבנק שיעבדה המשיבה במשכנתא מדרגה ראשונה את זכויותיה בנכס. במועד זה היו הזכויות בנכס רשומות במלואן על שם המנוחה אם החייב.
• ביום 06/02/03 נחתם חוזה חכירה חדש בין המנוחה ומינהל מקרקעי ישראל, לפיו תקופת החכירה הנוספת הינה עד ליום 31/03/2050. ביום 09/03/03 נחתם שטר תיקון חכירה בין ממ"י למנוחה.
• ביום 09/02/03 חתם הבנק על שטר המופנה ללשכת רישום המקרקעין לשם העברת רישום המשכנתא על זכויותיה של המשיבה.
• ביום 13/03/03 נעשו מספר פעולות בזו אחר זו, כפי שעולה מנסח הרישום בלשכת רישום המקרקעין: זכויותיה של המנוחה בנכס בוטלו, נרשמו על שם בנה – החייב, זכויותיו של החייב בוטלו ונרשמו על שם אשת החייב. (בנסח הרישום מפורטות 5 פעולות רישום וביטול רישום שנעשו באותו מועד – 13/3/03). נרשם בלשכת רישום המקרקעין שטר החכירה המעודכן; מלוא הזכויות בנכס הועברו מהמנוחה לחייב; בנק ירושלים חתם על אישור למחיקת הערת משכנתא קודמת שהיתה רשומה על זכויותיה של המנוחה בגין הלוואה שנטל החייב ושני אחיו, בכפוף לרישום המשכנתא החלופית; החייב העביר ללא תמורה את זכויותיו בנכס לרעייתו ונרשמה הערת המשכנתא החלופית.
• ביום 10/04/03 נחתם הסכם הלוואה נוסף בין הבנק למשיבה והחייב כערב לקבלת משכנתא נוספת על הנכס בסך של 336,000 ₪. להבטחת התחייבויותיה לבנק, שיעבדה המשיבה במשכנתא מדרגה ראשונה נוספת את זכויותיה בנכס.
• הקרבה המשפחתית וניהול כספי החייב יוצרים חזקה בדבר ידיעתה של המשיבה - בעת העברת הזכויות בנכס אליה מהחייב, כי החייב מצוי בקשיים כספיים וכי מטרת ההענקה היתה להסתיר, להרחיק ולהבריח את הנכס מידי הנושים ובכך נשלל תום ליבה של המשיבה.
• ההענקה של הזכויות בנכס למשיבה ניתנה בטווח שבין שנתיים לעשר שנים ממועד תחילת פשיטת הרגל. במועד ההענקה החייב לא היה בעל כושר פירעון לכלל חובותיו מבלי להיזקק לנכס. לפיכך, ומכוח סעיף 96(ב) לפקודה, העברת זכויות החייב למשיבה ורישומן בלשכת רישום המקרקעין בטלה כלפי הנאמן.

תגובת החייב ורעייתו:

• אין כל ביסוס משפטי ו/או אחר להורות על ביטול ה"הענקה" הנטענת ומוכחשת, שנעשתה בתום לב לפני למעלה מ-13 שנים.
• לא תצמח לנושים כל תועלת מביטול הענקה זו, שכן, גם אם יקבע בית המשפט כי לחייב זכויות בנכס שיש להעניקן לנאמן, מדובר בזכויות פחותות ערך, מאחר שעל הנכס רובצת משכנתא ששיעורה הינו כשווי הנכס. לפיכך, לא יהא זה צודק, סביר ומידתי, בנסיבות העניין, להביא למכירת הנכס, המשמש למגורי החייב תוך פגיעה בזכותו היסודית למדור.
• לא ניתן להחיל את הלכת השיתוף בענייננו, לא ניתן לקבוע כי לחייב זכויות בנכס ו/או כי חל שיתוף בחובות החייב מהטעמים הבאים:
• הנכס נרשם במלואו על שם המשיבה, לאחר שהמנוחה העניקה לה אותו במתנה כהוקרה על הטיפול בה.
• גם אם כוונת המנוחה או החייב היתה להבריח את הנכס מנושיו של החייב, נפסק כי למניע אין כל חשיבות כל עוד קיימת כוונה ורצון אמיתי ליצור הפרדה רכושית. רישום הנכס על שם רעיית החייב בלבד, גילה כלפי כולי עלמא באופן רשמי וברור כי רצונם של החייב ורעייתו ליצור הפרדה ברורה בנכסיהם.
• מאז נרשם הבית על שם המשיבה ועד למועד הגשת הבקשה על ידי הנאמן, כ-13 שנים לאחר מכן, לא ננקט כל הליך לעיקול זכויות נטענות של החייב בנכס. משמע, במשך שנים נושיו של החייב ידעו, הבינו והסכימו כי קיימת הפרדה רכושית בין נכסיו לבין הבית הרשום על שם רעייתו.
• החייב אינו מתגורר בנכס במשך שנים, מלבד בסופי שבוע.
• אמנם החייב משלם את תשלומי המשכנתא, אולם גם אם הוא לא היה נושא בפועל בתשלומי המשכנתא, ממילא היה עליו לשלם "דמי שכירות" עבור מגוריו בנכס. החייב מאשר שמאז שנת 2009 הוא נושא לבדו בתשלומי הבית, לטענתו, נוכח העובדה שרעייתו חלתה במחלה קשה.
• הנאמן לא יכול מבחינה דיונית לבקש במסגרת הבקשה סעדים כנגד המשיבה, בשל הטענה שגם עליה לשאת בחובות הרשומים על שם החייב. בפן המהותי לא הובאה כל ראיה להוכחת החלתה של חזקת השיתוף בחובות. על מנת להוכיח שיתוף בחובות יש להוכיח את טיב החוב ומהותו, האם עסקי החייב בגינם נוצרו החובות נכללו ברכוש המשותף, האם חובות החייב נעשו בדרך רגילה הקשורה בניהול השוטף של משק הבית או עקב פעולה חריגה של החייב ועוד. בענייננו לא הובאה כל ראיה ממנה יוכל בית המשפט לבחון שאלות אלו.

תגובת הבנק:

• המשיבה קיבלה מידי הבנק סך כולל של 893,000 ₪ בכפוף לשעבוד מלוא זכויותיה בנכס שהיה רשום על שמה בשלמות.
• תשלומי המשכנתא וההלוואה הנוספת מבוצעים מחשבונה של המשיבה.
• רישום המשכנתא נעשה כשהנכס נקי מכל שעבוד ועיקול, למעט שיעבוד קודם שהיה קיים לטובת הבנק. לפיכך, ככל שהמשיבה לא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי הבנק, יהא הבנק, במעמדו כנושה מובטח, זכאי לממש את הנכס, תוך מימוש מלוא הזכויות בו, ולקבל לידיו את מלוא יתרת חובו.
• ככל שבית המשפט ימצא שיש לחייב זכויות בנכס, הן כפופות למשכנתא הרשומה לטובת הבנק והנאמן יהיה זכאי רק למחצית היתרה שתיוותר ממכירת הנכס, לאחר סילוק חובה של המשיבה כלפי הבנק.
• סעיף 96 לפקודה אינו חל בענייננו, שכן העברת הנכס מאמו המנוחה של החייב לרעייתו אינה בבחינת "הענקה". על כן, אין הנאמן יכול לבקש את ביטולה.
• גם אם מדובר בהענקה לפי סעיף 96 לפקודה, לא מתקיימים בענייננו התנאים לביטולה. הנאמן לא הוכיח כי טרם חלפו 10 שנים מאז מועד העברת הנכס ועד למועד תחילת פשיטת הרגל של החייב.
• הלכה היא כי ניתן לראות בביטול הענקה הקבועה בסעיף 96 לפקודה כסוגיה בתחום דיני ההשבה, על כן, היא כפופה, בין היתר, לשיקולי צדק. אין ליתן לנאמן ו/או לנושיו של החייב ליהנות ממחדלם של כלל הנושים מלפעול כנגד החייב במשך למעלה מ-20 שנים, שעה ששיהוי זה גרם לחייב נזקים רבים. גם אם ההענקה הנטענת נעשתה בתוך התקופה על פי הדין, הרי שהיא נעשתה על סף תום המועד ומדובר בשיהוי רב ביותר ממועד הגשת בקשת הנושה לפשיטת רגל בגין חוב (המוכחש) שמקורו בשנות ה-80 של המאה הקודמת.
• העברת הבית לרעיית החייב נעשתה בתום לב ומרצונה החופשי של אמו המנוחה של החייב וזאת כהוקרה על כך שרעייתו לקחה על עצמה את הטיפול בה בערוב ימיה (במשך 9 שנים) ואף עברה להתגורר עמה בבית, לבקשתה.
• באשר לטענת הנאמן כי העברת הנכס ללא תמורה מהמנוחה לרעייתו מעידה על רצון לשימור הנכס במשפחה, לא הוכיח הנאמן כי במועד העברת הנכס היו למנוחה חובות כלפי הנושה וולף ו/או תביעות אחרות כלשהן. לו היה ברצון החייב ומשפחתו ל"הבריח" את הנכס מנושיהם, חזקה שהנכס היה מועבר לצד שלישי שאין לו קרבה משפחתית למשפחת החייב.
• לא ניתן להחיל את הלכת השיתוף בענייננו ולא ניתן לקבוע כי לחייב זכויות בנכס ו/או כי חל שיתוף בחובות החייב.

דיון:

לאחר שעיינתי במכלול הראיות ובטענות הצדדים שלפניי הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם הנאמן. בניגוד לנטען על ידי המשיבים והבנק, שטענו שאמו המנוחה של החייב היא זו שהעבירה את זכויותיה בנכס לאשת החייב, שוכנעתי כי הזכויות בנכס הועברו מהמנוחה לחייב וכי החייב הוא שהעבירן לרעייתו – המשיבה – ללא כל תמורה. עוד שוכנעתי כי החייב ורעייתו – המשיבה - ביצעו יחדיו סדרה של פעולות לרישום הנכס על שם המשיבה, תוך כדי יצירת מראית עין לפיה הזכויות בנכס הועברו ישירות מהמנוחה למשיבה ללא כל תמורה. הדבר מעלה את החשש כי עשו כן במטרה להבריח את הנכס מנושי החייב.

העברת הזכויות בנכס מהחייב לרעייתו – המשיבה – מבלי שניתנה בגינו כל תמורה בת ערך הינה בבחינת "הענקה פסולה" מכוח סעיף 96(ב) לפקודה. לא שוכנעתי כי מתקיים בענייננו אף לא אחד מן החריגים המנויים בסעיף 96(ג) לפקודה. על כן, הנני נעתר לבקשת הנאמן ומורה על ביטול ההענקה, כמבוקש, כפי שיפורט להלן.

התוצאה המעשית המתבקשת, בנסיבות ענייננו, היא כי עם ביטול ההענקה שבוצעה בזכויותיו של החייב בנכס לטובת המשיבה, חוזר הנכס לבעלותו של החייב בלבד ולמשיבה אין כל זכויות בו.

זכויותיו של החייב בנכס כפופות למשכנתא הרובצת על הנכס, אשר רשומה לטובת הנושה – בנק ירושלים. החייב חב כלפי הבנק את חוב המשכנתא בהיותו ערב להלוואת המשכנתא שנרשמה על שם רעייתו. לפיכך, הנני קובע כי ככל שהנאמן ימכור את הנכס, יהא הנאמן זכאי לתמורה נטו שתיוותר ממכירת הנכס לאחר תשלום חוב המשכנתא לבנק.

ביטול הענקה – המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 96 לפקודה קובע:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה -

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

המטרה העומדת ביסוד הליך ביטול ההענקות על-פי סעיף 96 הינה להביא לביטול גריעת נכס ממצבת נכסי פושט הרגל אשר אירעה עקב הענקת נכס בלא תמורה בעת שהחייב היה חדל-פירעון, ובטרם נעשה פושט רגל. תכלית הליך זה היא להחזיר את החסר לקופת פשיטת הרגל במסגרת ההגנה על ציבור הנושים (ר' ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4)925, 938-939 (להלן: "עניין לוין"); ע"א 367/70 הוכברג, עו"ד נ' שלגי, פ"ד כה(2)149, 159-160). הטעם הערכי העומד ביסוד פעולת הביטול הוא כי כאשר אדם מודע למצבו הכלכלי הרעוע, דרישת ההגינות היא כי יעמיד את מלוא מצבת נכסיו לפירעון חובותיו לנושיו, ולא יגרע מהם על דרך הענקות בלא תמורה לאחרים. ההענקה שסעיף 96 לפקודה עוסק בה אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. ההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק (ר' פרשת לוין נ' שילר, שם).

סעיף 96 לפקודה מטיל על מבקש ביטול הענקה להוכיח קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה".

ב-ע"א 3853/98 סדן נ' עו"ד רוזנטל ואח' (18/06/13) (להלן: "עניין סדן") נפסק כי :

"בתביעה לביטול הענקה הנטל הראשוני לבסס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלוונטית לעניין. מקום שמדובר בהענקה שבוצעה למעלה משנתיים לפני פשיטת הרגל, ולפני שחלפו עשר שנים מיום ההענקה, תבוטל ההענקה בכפוף להגנה הנתונה למקבל ההענקה שלפיה בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון גם בלא להיזקק לנכס מושא ההענקה, ועל-כן ההענקה לא פגעה ביכולתו לפרוע את חובותיו".

הענקה בגדר סעיף 96 יכולה ללבוש צורות שונות: מתנה, משכון או שיעבוד אחר, ויתור על חוב או ויתור על זכות תביעה עקב פשרה בתום לב וכו'. על הנאמן להוכיח ברמה של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי כי אכן בהענקה עסקינן.

סעיף 96 לפקודה קובע כי הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן בשני מצבים: האחד - אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה (להלן - התקופה הקצרה) (סע' 96(א)). השני- אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם כן התקיימו החריגים המנויים בסעיף (להלן – התקופה הארוכה). (סע' 96(ב)).

לגבי שני המצבים כאמור, לא תיחשב הענקה כבטלה גם אם נתקיימו התנאים הנקובים בהם, אם נתמלא אחד החריגים המנויים בסעיף 96(ג) לפקודה.

מן הכלל אל הפרט:

כדי לבחון איזה מן המצבים חל בענייננו - חלופת התקופה הקצרה או הארוכה - יש לברר בשלב ראשון את שני אלה:

1. מהי נקודת הזמן לתחילת פשיטת הרגל של החייב שממנה, בחישוב לאחור, נמדדת התקופה שחלפה מביצוע ההענקה;
2. מהי ההענקה שביטולה מתבקש ומהו מועד ביצועה.

התשובות לשאלות אלה תבהרנה אם נעשתה בענייננו "הענקה" במובן החוק, ואם מועד ביצועה ביחס לתחילת פשיטת הרגל נכנס למסגרת התקופה הקצרה או התקופה הארוכה לעניין התנאים הנדרשים לביטולה.

השאלה היא , אפוא, באיזה מועד נעשה החייב פושט רגל במובן של סעיף 96 לפקודה. בהקשר זה יש לבחון את הוראות סעיף 84 לפקודה, שעניינו "תחילתה של פשיטת רגל" ואשר קובע כדלקמן:

"יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין פשיטת רגל על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא".

מכוח הוראות החוק, משתרעת זכותו של הנאמן על נכסי החייב בפריסה אחורנית למעשה פשיטת הרגל. בכך מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן באופן רטרואקטיבי מיום מעשה פשיטת הרגל, ולפיכך עסקאות שעשה פושט הרגל בתקופה שבין מעשה פשיטת הרגל לבין הכרזתו פושט רגל כאילו נעשו בנכסי הנאמן ולכן ניתן לבטלם בתנאים מסוימים ולהעבירם לנאמן שקנה בהם זכויות. (ר' פרשת לוין נ' שילר).

מלשון סעיף 84 הנ"ל עולה כי "פשיטת הרגל" לעניין זה אינה מתחילה עם מתן צו פשיטת הרגל אלא בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס (ר' עניין לוין, עמ' 941).

סעיף 5 לפקודה מגדיר מהו "מעשה פשיטת רגל" ומונה לעניין זה חלופות אחדות. ההנחה ברקע הליכי פשיטת הרגל הינה כי העובדה שהחייב אינו יכול לשלם את חובותיו אינה מספקת, היא לבדה, כדי לפתוח בהליכים כלפיו. הנושה צריך להצביע על עילה בדמות "מעשה פשיטת רגל" כתנאי לפתיחת הליכי פשיטת רגל נגד החייב (ע"א 271/82 ברנט נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לז(3)751, 754-753).

בענייננו, ביום 26/04/09 נעתר בית המשפט לבקשת הנושה, מר וולף, להמצאת התראת פשיטת רגל לחייב. החייב לא מילא אחר ההתראה. הוא הגיש התנגדות להתראת פשיטת הרגל וביום 02/09/09 נדחתה התנגדותו.

סעיף 5(6) לפקודה קובע, בין היתר, כי "מעשה פשיטת רגל" הינו במקרה בו החייב "לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל". אין חולק כי החייב לא שילם את חובו לנושה תוך 7 ימים, בהתאם להתראה. לפיכך, יש לומר כי "מעשה פשיטת הרגל" בענייננו, לצורך שאלת תחולתו של סעיף 96 לפקודה, הינו לכל המאוחר, תוך 7 ימים מיום דחיית התנגדותו של החייב, קרי ביום 09/09/09 וממועד זה נבחן את מהותה של ההענקה.

ממכלול הראיות והעדויות שלפניי עולה כי הזכויות בנכס הועברו על שם המשיבה ביום 13/03/03 וכי במועד זה היה החייב בעל הזכויות בנכס והוא אשר העביר למשיבה את מלוא הזכויות בו. זאת, בניגוד לנטען כי אמו המנוחה של החייב העבירה במתנה את הנכס ישירות לרעייתו כהוקרה על הטיפול המסור בה. ואפרט.

להלן פרטים עובדתיים העולים מהנספחים שצירף הנאמן לבקשתו (לפי סדר הגשתם כמצורפים לבקשה):

• על פי צוואת המנוח - אביו של החייב שנפטר ביום 25/11/87, ניתן תוקף לצוואה, לפיה הוא הוריש את הזכויות במס' נכסי מקרקעין כמפורט בסעיף 3 לצוואה, ובכללם הנכס נשוא ההליך (סעיף3.א.א-1) לרעייתו המנוחה – בת שבע ג'ינו, אמו של החייב. על פי צו קיום הצוואה, מונה למנהל עיזבון בנם של המוריש והיורשת, החייב יוסף ג'ינו. הזכויות על פי הצוואה נרשמו על שם המנוחה ביום 28/5/97.
• ביום 12/1/03 ניתן אישור מטעם אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין לרישום הזכויות בנכס מהגב' בת שבע ג'ינו – אמו של החייב, לשמו של החייב – יוסף ג'ינו.
• אישור נוסף קיים מיום 16/8/01 – אישור מס הכנסה ומיסוי מקרקעין לפיו אין חוב במס מכירה וניתן אישור לרישום בפנקסי המקרקעין של המכירה מהמנוחה בת שבע ג'ינו לבנה – יוסף ג'ינו (מס' שומה 100020411).
• אישור מיום 12/1/03 לפיו אין יתרה לתשלום מס רכישה מהעברת הזכויות מבת שבע ג'ינו, ליוסף ג'ינו.
• אישור מיום 12/1/03 לפיו אין יתרה לתשלום מס שבח מהעברת הזכויות מבת שבע ג'ינו, ליוסף ג'ינו.
• אישור מיום 16/8/01 לרישום בספרי המקרקעין מטעם מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, לפיו אין חיוב לנישום ג'ינו יוסף (החייב).
• שטר העברת זכויות מס' 3754/03/3, לפיו הועברו זכויות בנכס, ללא תמורה, מהמנוחה בת שבע ג'ינו לחייב – יוסף ג'ינו. שטר העברת הזכויות נחתם על ידי המוכר והקונה ביום 19/8/01 ונרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 13/3/03.
• חוזה חכירה, מס' תיק 44211/6-א, בין מנהל מקרקעי ישראל לבין המנוחה, מיום 6/2/03.
• שטר תיקון חכירה מיום 9/3/03 להארכת תקופת השכירות עד ליום 31/3/2050, חתום על ידי רשם המקרקעין מיום 11/3/03.
• בקשת בנק ירושלים לביטול רישום משכנתא בכפוף לרישומה על שם הגב' ג'ינו אסתר (המשיבה), נושאת תאריך 12/3/03. הבקשה אושרה על ידי רשם המקרקעין ביום 13/3/03, כמפורט בתחתית הטופס.
• שטר העברת זכות ללא תמורה מהמעביר – ג'ינו יוסף (החייב) בשלמות לגב' ג'ינו אסתר – אשתו (המשיבה), מאושרת על ידי לשכת רישום המקרקעין, שאושרה ביום 13/3/03.
• שטר משכנתא בדרגה ראשונה להבטחת הלוואה בסך 557,000 ₪, שקיבלה הגב' ג'ינו אסתר, תמורת שעבוד הנכס. שטר המשכנתא נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 13/3/03.
• אישור מועצה מקומית מגדל מיום 13/1/03, לפיו המיסים והארנונות המגיעים למועצה בגין הנכס הרשום על שם בת שבע ג'ינו (המנוחה), שולמו ואין מניעה לפעולות רישום בספרי רשם המקרקעין.

כל הנספחים המפורטים צורפו במסגרת נספח מס' 3 לבקשה שהגיש הנאמן.

נספח 4 לבקשה מכיל את המסמכים המפורטים:

• מכתב ב"כ בנק ירושלים, משרד עו"ד עדינה וייל, מיום 10/4/14, לפיו :

ההלוואה המקורית - מס' 102126184, בוצעה לבקשת מר ג'ינו יוסף (החייב) ביום 28/7/97 יחד עם ג'ינו אלדד וג'ינו עמוס, ולהבטחתה שועבד נכס המקרקעין (סעיף 1.1 למכתב).

ב"כ הבנק מציין כי המסמכים בקשר להלוואה זו בוערו עוד בשנת 2011, בהתאם לנהלי בנק ישראל, ומשחלפו למעלה מ – 7 שנים מיום סילוק ההלוואה שסולקה ביום 14/3/03.

כנספחים למכתב צורף מצב חשבון של ההלוואה "הישנה" לשנים 99 עד 2003.

בהמשך המכתב מפורטים תדפיסים ומסמכים בעניין הלוואה מס' 200225388 על שם ג'ינו אסתר (אשת החייב) הלוואה שניטלה ביום 12/1/03.

המסמכים כוללים : תדפיס חשבון של הלוואה מס' 200225388 משנת 2003 עד 2013, הסכם ההלוואה מיום 12/1/03, נספחים להסכם ההלוואה מיום 2/7/02 ו – 12/1/03, נספח לקביעת מועדים לפירעון ההלוואה מיום 12/1/03, נספח תוספת להסכם ההלוואה הראשון מיום 12/1/03, שטר משכנתא בדרגה ראשונה מיום 9/2/03, הסכם ההלוואה השני (200225388), נספח להסכם ההלוואה השני מיום 10/4/03, נספח להסכם ריבית משנתה מיום 10/4/03, נספח להסכם הלוואה בדבר קביעת מועדים לפירעון ההלוואה, שטר משכנתא בדרגה ראשונה נוספת מיום 10/4/03, בקשה להקפאת תשלומי משכנתא מיום 7/8/06, מכתב לחייבת מיום 14/8/06, בקשה לתשלום ריבית בלבד בתשלומי משכנתא מיום 3/2/09, בקשה לשינוי לוחות תשלומים בהלוואה מיום 4/3/09, נספח תיקון להסכם הלוואה – גרייס, מיום 18/3/09, מכתב לחייבת מיום 24/3/09.

כמו כן, צורף הסכם להלוואה נוספת מיום 3/1/12 כשהלווה היא ג'ינו אסתר והערב הוא ג'ינו יוסף.

לנספח 5 צורפו דף זכויות היסטורי בזכויות במקרקעין, לפיו החוכר המקורי היה ג'ינו פנחס, ממנו הועברו הזכויות בירושה לג'ינו בת שבע, ממנה הועברו הזכויות בהעברה ללא תמורה לגי'נו יוסף – החייב, וממנו הועברו הזכויות בהעברה ללא תמורה לאשתו המשיבה – ג'ינו אסתר.

מהעתק המסמכים שהתקבלו מלשכת רישום המקרקעין נצרת (נספח 3 לבקשה לביטול הענקה) עולה כי ביום 05/05/00 העבירה המנוחה לחייב את זכויותיה הבלעדיות בנכס. ביום 16/08/01 חתם אגף מיסוי מקרקעין על האישורים הדרושים לשם רישום העברת הזכויות בנכס מהמנוחה לחייב.

ביום 12/01/03 חתמה המשיבה עם הנושה והחייב כערב, על הסכם הלוואה בסך של 557,000 ₪. להבטחת התחייבויותיה לבנק שיעבדה המשיבה במשכנתא מדרגה ראשונה את זכויותיה בנכס. במועד זה היו הזכויות בנכס רשומות במלואן על שם המשיבה.

ביום 09/02/03 חתם בנק ירושלים על שטר המופנה ללשכת רישום המקרקעין לשם העברת המשכנתא על שם המשיבה.

ביום 06/02/03 נחתם חוזה חכירה חדש בין המנוחה ומינהל מקרקעי ישראל, לתקופת חכירה נוספת עד ליום 31/03/2050. ביום 09/03/03 נחתם שטר תיקון חכירה בין ממ"י למנוחה.

ביום 13/03/03 נעשו מספר פעולות בזו אחר זו: נרשם בלשכת רישום המקרקעין שטר החכירה המעודכן; מלוא הזכויות בנכס הועברו מהמנוחה לחייב; בנק ירושלים חתם על אישור למחיקת הערת משכנתא קודמת בכפוף לרישום המשכנתא החלופית; החייב העביר ללא תמורה את זכויותיו בנכס לרעייתו (ר' שטר העברת זכות שכירות ללא תמורה, נספח 3 לבקשה לביטול הענקה) וכן דף זכויות הסטורי מלשכת רישום המקרקעין נצרת, נספח 5 לבקשה לביטול הענקה) ונרשמה הערת המשכנתא החלופית.

ביום 10/04/03 נחתם הסכם הלוואה נוסף בין בנק ירושלים למשיבה והחייב כערב לקבלת משכנתא נוספת על הנכס בסך של 336,000 ₪. להבטחת התחייבויותיה לבנק, שיעבדה המשיבה במשכנתא מדרגה ראשונה נוספת את זכויותיה בנכס.

סבורני כי הפעולות שבוצעו, כאמור, בזו אחר זו בלשכת רישום המקרקעין, ובמיוחד ביום 13/03/03, נעשו במטרה ליצור מראית עין לפיה הזכויות בנכס הועברו ישירות מהמנוחה למשיבה ללא כל תמורה, בעוד שבפועל הזכויות בנכס הועברו במלואן מהמנוחה לחייב והחייב הוא שהעניק אותן לאחר מכן לרעייתו ללא תמורה. העברת זכויותיו של החייב בנכס למשיבה נכנסת להגדרת "הענקה" כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה.

עוד עולה ממכלול הראיות שלפניי כי חרף העברת הזכויות בנכס למשיבה ורישומן על שמה, החייב ממשיך לנהוג כבעל הזכויות בנכס. אין חולק כי המשיבה נטלה מהנושה המובטח – בנק ירושלים, שתי הלוואות בגין הנכס עובר לביצוע ההענקה ולאחריה (ביום 12/01/03 וביום 10/04/03) (ר' נספחים א'-ג' לתגובת הנושה). החייב הוא שנושא בתשלומים בגין שתי ההלוואות. תשלומי ההלוואות מבוצעים מחשבון הבנק של המשיבה בבנק דיסקונט, אליו מועברת משכורתו של החייב. (ר' עותק דף חשבון מבנק דיסקונט, נספח 5 לבקשה למתן הוראות; פרוטוקול חקירת החייב בפני הנאמן מיום 20/12/11, תשובה 20, נספח 2 לבקשה למתן הוראות)

כמו כן, אין חולק כי החייב נושא בכל התשלומים וההוצאות השוטפות לאחזקת הבית, שיפוצו, שיפורו והשבחתו. (ר' פרוטוקול חקירת החייב בפני המנהל המיוחד מיום 20/12/11, תשובות 22, 33, נספח 2 לבקשה למתן הוראות)

העובדה שהחייב שילם וממשיך עד היום לשלם את המשכנתא, התשלומים השונים וההוצאות השוטפות בגין הנכס תומכת אף היא במסקנה כי הזכויות בנכס שייכות לו וכי מדובר ב"הענקה" כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה.

אין בטענה כי המשיבה גרה בנכס באופן קבוע יחד עם אחת מבנותיהם, בעוד החייב מצטרף אליה רק בסופי שבוע, כדי להעלות או להוריד ממסקנתי זו (ר' פרוטוקול חקירת החייב בפני המנהל המיוחד מיום 20/12/11, תשובות 3, 10, 23, נספח 2 לבקשה למתן הוראות; פרוטוקול חקירת החייב בפני הנאמן מיום 26/11/12, תשובות 16, 18, נספח 3 לבקשה למתן הוראות; תצהיר תשובות מטעם המשיבה לשאלות הנאמן מיום 14/11/14, תשובה 1, נספחים 6, 7 לבקשה לביטול הענקה).

לאור האמור לעיל, ההענקה במקרה שבפניי אירעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים ממועד תחילת פשיטת הרגל. לפיכך, מצויים אנו בגדרה של החלופה האמורה בסעיף 96(ב) לפקודה.

ס' 96(ב) לפקודה קובע:

"העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיוםההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתהההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכימשנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה".

על פי הסיפא של חלופה 96(ב) הסייג לביטול ההענקה הוא אם יוכיחו צדדי ג' שני התנאים השליליים שלהלן:

(א) בעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה.

(ב) כי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

נפסק כי לעניין נטל ההוכחה יש להבחין בין שני התנאים החלופיים שיש להוכיחם כדי להגן על הענקה מפני ביטול. לעניין התנאי הראשון משמיע סעיף 96(ב) עצמו כי הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות הפירעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה. (ר' עניין לוין, עמ' 950) לעניין זה אין מניחים לטובת החייב שהיה כשר פירעון רק משום שלא פשט את הרגל בתקופה הרלבנטית.

ממכלול הראיות שלפניי עולה כי במועד הענקת הנכס למשיבה לא היה החייב כשר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס. הוכח בפניי כי במועד הענקת הנכס למשיבה היה החייב שרוי בחובות, ואף הוכרז עובר לכך כחייב מוגבל באמצעים. על כן, הנכס היווה ומהווה גם כיום בטוחה לסילוק ולו חלק מחובותיו של החייב לנושיו.

עוד הוכח בפניי כי החייב והמשיבה ניהלו את חייהם הכלכליים מחשבונה של המשיבה, אליו הועברה משכורתו של החייב וכי הן המשכנתא והן ההוצאות השוטפות והתשלומים שולמו מחשבונה. לפיכך, חזקה כי המשיבה היתה מודעת למצבו הכלכלי הקשה של החייב ולכך שהחייב לא היה בעל כושר פירעון במועד ביצוע ההענקה. כפועל יוצא מכך, המשיבה ידעה או היתה צריכה לדעת כי העברת זכויותיו של החייב בנכס אליה תיגרע ממסת הנכסים הפוטנציאלית שלו, שעשויה היתה לעמוד לחלוקה בין כל נושיו ויש בכך כדי להצביע על חוסר תום ליבה.

שני התנאים השליליים המפורטים בסעיף הם תנאים מצטברים. על כן, משלא הוכח בפניי כי מתקיים התנאי הראשון כאמור בסיפא של סעיף 96(ב) לפקודה, מתייתר הצורך לבחון אם מתקיים התנאי השני. לפיכך, הנני קובע כי התמלאו תנאי סעיף 96(ב) לפקודה ודי בכך כדי להורות על ביטול ההענקה.

בנסיבות אלה יש לעבור עתה לבחינת השאלה אם חל בענייננו אחד הסייגים המנויים בסעיף 96(ג) לפקודה. החייב והמשיבה טענו כי הנכס הוענק למשיבה מאת חמותה לאחר נישואיה לחייב בשל הטיפול המסור שטיפלה בה. לפיכך, הסייג הרלוונטי לענייננו הוא החריג השלישי שענייננו הענקה "לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

נפסק כי יש לשקול פרשנות מצמצמת של הוראת סעיף 96(ג)(3) לפקודה ולא ראוי להחיל את הוראת הסעיף מעבר לעצם הנכס, אשר בא לבעל בזכות אשתו לרגל נישואיו.

עוד נפסק כי נטל הראייה לאי קיומו של החריג המופיע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה מוטל על הנאמן. עם זאת, מאחר שמדובר ביסוד שלילי, הנטל המוטל על הנאמן הינו קל ביותר ואין להעמיס על הנאמן חובת ראייה כבדה מדי. כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן על מנת לעמוד בחובת הראיה המוטלת עליו הינה קלה ואם לא תובא מצדו של החייב ו/או המשיבה ראיה לסתור, הרי די יהיה באותה ראייה קלה להרמת נטל השכנוע על ידי הנאמן. (ר' ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, הנאמן על נכסי פושט הרגל אליעזר נדב, פ"ד מט(2)459, 477, 483).

בנסיבות ענייננו, לא הוכח כי הנכס הגיע לחייב בזכות המשיבה. להיפך, הוכח בפניי כי הזכויות בנכס הועברו מאת המנוחה לחייב וכי החייב עצמו הוא שהעניק, לאחר שנים, את הזכויות בנכס לרעייתו – המשיבה. על כן, אין עסקינן בנכס שהגיע לבעל לאחר הנישואים בזכות אשתו, כגון: מתנה שקיבל מהוריה או מי מטעמה ודי בכך כדי לשלול את תחולת החריג.

מאחר שאין תחולה לאף אחד מחריגי סעיף 96(ג) לפקודה ולאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בענייננו בהענקה שדינה לבטלות בהתאם להוראת סעיף 96 לפקודה.

החייב והמשיבה שללו את קיומה של חזקת השיתוף בעניינם ואף טענו להפרדה רכושית בנכסיהם. טענה זו בדבר הפרדה רכושית שנטענה גם על ידי החייב וגם על ידי המשיבה מונעת מהם כעת לטעון לשיתוף בזכויות לאחר שנקבע שההענקה בטלה. החייב פירט נימוקים רבים מדוע אין להחיל את חזקת השיתוף (ראה כתב התשובה לבקשה לביטול הענקה), מכח דיני המניעות וההשתק. שני הצדדים טענו כי אין שיתוף ביניהם, לא בזכויות, לא בנכסים ולא בחובות.

לפיכך, הנני קובע כי עם ביטול ההענקה שבוצעה בזכויותיו של החייב בנכס לטובת המשיבה, החייב בלבד הוא בעל הזכויות בנכס ולמשיבה אין כל זכויות בו.

זכויותיו של החייב בנכס כפופות למשכנתא הרובצת על הנכס, אשר רשומה לטובת הנושה – בנק ירושלים. לפיכך, הנני קובע כי ככל שהנאמן ימכור את הנכס, יהא הנאמן זכאי לתמורה נטו שתיוותר ממכירת הנכס לאחר תשלום חוב המשכנתא לבנק.

לסיכום:

נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי חל על ענייננו התנאי האמור בסעיף 96(ב) לפקודה. שוכנעתי כי הזכויות בנכס הועברו מאמו המנוחה של החייב לחייב עצמו וכי החייב העביר אותן לאחר מכן לרעייתו. זאת, מבלי לקבל כל תמורה בגינן, כאשר החייב כבר היה פושט רגל ולאחר שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה. כל אלו מקיימים את יסודות הסעיף.

אין חולק כי חרף העברת הזכויות בנכס למשיבה ורישומן על שמה, החייב שילם ועודנו משלם את התשלומים החודשיים עבור המשכנתאות שנטלה המשיבה בגין הנכס וכן את התשלומים השונים וההוצאות השוטפות בגינו. עובדה זו תומכת אף היא במסקנה כי החייב היה בעל הזכויות בנכס וכי מדובר בענייננו במקרה של "הענקה" כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה.

סבורני כי מדובר בענייננו ב"הענקה" הנגועה בחוסר תום לב מצד החייב והרעייה המצביעה על כוונת תרמית ורצון להסתיר את הנכס מפני נושיו של החייב.

כמו כן, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים בענייננו החריגים שבדין, אשר יש בהם כדי לשלול את בטלות ההענקה, קרי כי ההענקה בוצעה לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו (סעיף 96(ג)(3) לפקודה).

בנסיבות העניין, התוצאה המעשית המתבקשת של קביעתי זו הינה כי יש לבטל את ההענקה שבוצעה בזכויותיו של החייב לטובת המשיבה.

החייב והמשיבה שללו את קיומה של חזקת השיתוף בעניינם ואף טענו להפרדה רכושית בנכסיהם. על כן, הנני קובע כי עם ביטול ההענקה כאמור, החייב בלבד הוא בעל הזכויות בנכס וכי למשיבה אין כל זכויות בו.

משהוכרז החייב כפושט רגל זכויותיו בנכס מוקנות לנאמן. זכויות הנאמן שנכנס לנעליו של החייב, כפופות לזכויותיו של הנושה המובטח – בנק ירושלים.

רישומה של המשיבה – אשת החייב, כבעלים של הזכויות בנכס, מבוטל.

על כן, הנני קובע כי ככל שהנאמן ימכור את הנכס, יהא הנאמן זכאי לתמורה נטו שתיוותר ממכירת הנכס לאחר תשלום חוב המשכנתא לבנק.

הנאמן יגיש דוח על ניהול תיק הפש"ר בהתאם להוראות סעיף 148א בתוך 6 חודשים מהיום.

המשך הדיון בתיק הפש"ר יתנהל בפני המותב אליו הועבר התיק בהתאם לסדרי העבודה.

ניתן היום, א' חשוון תשע"ז, 02 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.