בפני כב' השופט יוסף בן חמו

החלטה

בפניי השגות שהגיש החייב על מס' החלטות של הנאמן שהכריע בתביעות חוב של נושים שונים. לטענת החייב, החלטות הנאמן לאשר את תביעות החוב ניתנו שלא כדין ויש לבטלן.

ההשגות מתייחסות לארבע החלטות נאמן בתביעות חוב שהגישו הנושים מר צביקה וולף, קרדן ישראל בע"מ, הראל חברה לביטוח בע"מ ומר אמיר פלד, כדלקמן:

• החלטה מיום 11/02/13 בתביעת חוב שהגיש מר צביקה וולף ביום 07/03/12 ע"ס 4,646,000 ₪.

תביעת החוב מבוססת על חוב החייב לנושה בגין שטר חוב מיום 01/06/1988. השטר הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ בתל אביב ביום 28/07/1988 (תיק הוצל"פ 01-59014-88-7).

הנאמן אישר חלקית את תביעת החוב - סך של 2,544,078 ₪.

• החלטה מיום 30/12/12 בתביעת חוב שהגישה קרדן ישראל בע"מ ביום 18/12/11 ע"ס 225,664 ₪ והמבוססת על שיק שוחלל מחשבון ב.פ. ג'ינו ובניו – שותפות מטעם בנק לאומי סניף טבריה (970), אשר הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ בתל אביב ביום 25/05/1988 כנגד החייבים יוסף ג'ינו, אלדד ג'ינו, ארמון כהן וספיר עמרם (תיק הוצל"פ 01-38433-88-7).

תביעת החוב אושרה חלקית בסך של 108,705.71 ₪.

• החלטה מיום 13/12/12 בתביעת חוב שהגישה הראל חברה לביטוח בע"מ ביום 08/01/12 ע"ס 147,021 ₪, המבוססת על המחאות שחוללו מחשבונו של החייב בבנק דיסקונט סניף טבריה (046) שהוגשו לביצוע בלשכת ההוצל"פ בתל אביב ביום 08/03/95 (תיק הוצל"פ 01-08374-95-5)

תביעת החוב אושרה חלקית בסך של 80,357.32 ₪.

• החלטה מיום 07/01/13 בתביעת חוב שהגיש אמיר פלד ביום 07/03/12 ע"ס 1,818,000 ₪, המבוססת על חוב החייב לנושה בגין בקשה לביצוע שטר ע"ס 144,319 ₪, המשוערך נכון ליום מתן צו הכינוס בסך של 1,560,281.01 ₪. וכן על פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב מיום 26/06/90 (ת"א 58109/89) ע"ס 32,500 ₪, המשוערך נכון ליום מתן צו הכינוס בסך של 257,726.10 ₪.

הנאמן דחה במלואה את תביעת החוב המבוססת על השטר וקיבל במלואה את תביעת החוב המבוססת על פסק הדין – סך של 257,726.10 ₪.

החייב מבקש ביטול החלטות הנאמן ודחיית תביעות החוב במלואן. לחילופין, התבקש בית המשפט להורות על הפחתת הסכום שאושר בכל אחת מתביעות החוב הללו.

רקע כללי

החייב הוכרז כפושט רגל, לבקשת הנושה מר צביקה וולף. ביום 08/11/11 ניתן צו כינוס לנכסי החייב וביום 09/07/12 הוכרז החייב פושט רגל. במסגרת ההליך הצהיר החייב על 22 נושים. לידי הנאמן הוגשו 12 תביעות חוב בלבד, מתוכן דחה הנאמן 7 תביעות ואישר 5 תביעות חוב, בהן ארבע תביעות החוב נשוא ההשגה שלפניי ותביעת חוב נוספת שהגישה חברת מצנח בע"מ. סכום הנשייה הכולל שאושר על ידי הנאמן עומד על סך של 3,122,706 ₪.

החלטות הנאמן

החלטה מיום 11/02/13 בתביעת החוב של מר צביקה וולף

• הנאמן דחה את טענת החייב לעניין חוקיות השטר נשוא תביעת החוב, מאחר שהחייב הגיש התנגדות לביצוע השטר במועד הרלוונטי והתנגדותו נדונה ונדחתה לגופה בביהמ"ש המחוזי בתל אביב.
• הנאמן דחה את טענת החייב להפחתת תקבולים בסך של 1,741,572.5 ₪, מאחר שתקבולים נטענים אלה התקבלו בטרם היווצרות השטר נשוא תביעת החוב וטרם הגשתו לביצוע בלשכת ההוצל"פ וכן משום שהחייב לא העלה טענה זו במסגרת ההתנגדות ולא המציא אסמכתאות לתמיכה בטענתו.
• הנאמן קיבל את טענת החייב להפחתת סך של 220,000 ₪, שהתקבלו במסגרת הליך פשיטת הרגל שהתנהל נגד אחיו של החייב – מר עמוס ג'ינו. כמו כן, קיבל הנאמן את טענת החייב להפחתת החלק היחסי שקיבל הנושה וולף בשנת 2008 מגיסתו ממכירת בית בישוב מגדל בסך של 87,487.41 ₪ (קרן).
• לאחר הפחתת התקבולים כאמור ושיערוך החוב בהתאם להוראות הפקודה, העמיד מר וולף את תביעתו על סך 2,544,078 ₪. סכום זה אושר על ידי הנאמן.

החלטה מיום 30/12/12 בתביעת החוב של חברת קרדן ישראל בע"מ

• הנאמן דחה את טענת החייב לעניין חוקיות השטר, מאחר שהחייב לא העלה טענה זו במסגרת ההתנגדות לביצוע השטר, שנדחתה, וכן משום שהחייב לא הכחיש את מתן השטר ולא המציא אסמכתאות לתמיכה בטענתו.
• הנאמן דחה את טענת החייב להפחתת התקבולים שהתקבלו בתיק האיחוד, אך קיבל את טענת החייב לשערוך החוב בהתאם להוראות הפקודה.
• תביעת החוב אושרה חלקית - סך של 108,705 ₪.

החלטה מיום 13/12/12 בתביעת החוב של הראל חברת לביטוח בע"מ

• הנאמן קבע כי היה על החייב להעלות טענותיו במסגרת התנגדות לביצוע השטר ומשלא עשה כן, אין לאפשר לו להעלותן בשלב זה. כמו כן, החייב לא הביא ראיות לתמיכה בטענותיו אלו.
• הנאמן קיבל את בקשת החייב לשערוך החוב בהתאם להוראות הפקודה.
• תביעת החוב אושרה חלקית בסך של 80,357.32 ₪.

החלטה מיום 07/01/13 בתביעת החוב של אמיר פלד

• מתוך תביעת החוב הכוללת בסכום כולל של 1,818,000 ₪, דחה הנאמן את החלק בתביעת החוב המבוסס על הבקשה לביצוע שטר וקיבל רכיב אחד בלבד, זה המבוסס על פסק דינו של בימ"ש השלום בתיק ת"א 58109/89 ע"ס 32,500 ₪ (קרן).
• סכום תביעת החוב שאושר, נכון ליום החלטת הנאמן - 257,726.10 ₪.

נימוקי הבקשה

החלטות הנאמן בתביעות החוב פוגעות קשות בזכויותיו של החייב, מאחר שהסכומים שאושרו במסגרתן מהווים את החלק הארי של חובותיו. הדבר עלול לפגוע בקבלת הצעתו להסדר נושים ובהתאם ייפגעו סיכוייו לקבל צו הפטר. לפיכך, יש להורות על ביטול החלטות הנאמן. לחילופין, יש להורות על הפחתת הסכומים שאושרו על ידי הנאמן במסגרתן.

תמצית טענות החייב נגד החלטת הנאמן בתביעת החוב של מר צביקה וולף

• הנאמן טעה עת קבע כי החייב מנוע בשלב זה מהעלאת טענות על תקבולים ששילם, משום שלא עשה זאת במועד הגשת ההתנגדות.
• הנאמן טעה עת התעלם מתקבולים שקיבל הנושה וולף על חשבון החוב בסך כולל של 1,741,572.5 ₪ (משוער נכון ליום 17/07/11) ולא הפחיתם מסכום החוב, כמפורט להלן:
• תשלום בסך של 220,000 ₪ נכון ליום 20/03/07, ששולם לנושה וולף במסגרת הליך פשיטת רגל של אחיו של החייב.
• תשלומים בסך כולל של 1,758,317.88 ₪ , ששולמו לנושה וולף על ידי החייב ו/או אחרים בין השנים 1986-1988.
• תקבולים בסך כולל של 210,000 ₪, שקיבל הנושה וולף במסגרת תיק האיחוד.
• תשלומים בסך כולל של כ-144,000 ₪ בערכים נומינאליים, ששילם מר אלדד ג'ינו, אחיו של החייב, במסגרת תיק האיחוד.
• תקבולים ששילמה גיסתו של אלדד ג'ינו לנושה וולף כדי למנוע מימוש הבית בו מתגורר אלדד.
• תקבולים בסך כולל של כ-132,000 ₪ בערכים נומינאליים, ששילמה אמו המנוחה של החייב במסגרת תיק האיחוד שנפתח לה.
• המועד הרשום על גבי השטר (01/06/88) נרשם על ידי הנושה וולף עצמו, בסמוך להגשתו לביצוע בלשכת ההוצל"פ ולאחר שקיבל מהחייב סכומי כסף רבים ע"ח החוב הנטען. מועד זה מאוחר למועד התשלום הראשון ששילם החייב לנושה ואין בכך כדי לקבוע כי מועד היווצרות השטר (להבדיל מהמועד בו הוגש לפירעון על ידי מר וולף) מאוחר לתקבולים ששולמו על ידי החייב ולכן אין לקחתם בחשבון פירעון החוב (המוכחש).
• הנאמן שגה כאשר לא חקר את החייב או הנושה באשר למועד משיכת השטר ונתן את החלטתו מבלי לברר את העובדות לאשורן.
• טענת החייב בעניין התקבולים הינה, למעשה, טענת "פרעתי", אשר ניתן להעלותה בכל שלב בו מתנהל תיק ההוצל"פ, בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז-1967. לפיכך, גם אם החייב לא העלה טענה זו במסגרת ההתנגדות, אין בכך כדי להוות מחסום בפני זכותו להעלותה כעת, כאשר החוב עומד לבדיקה מחודשת על ידי הנאמן.
• הדיון בהתנגדות שהוגשה מטעם החייב נדונה שלא בפניו, מאחר שב"כ באותה עת, עו"ד דורון כהן, השתחרר מייצוגו. פסק הדין התקבל בהיעדר הגנה כלשהי ו/או בהיעדר הגנה ראויה.
• השטר המקורי נשוא תביעת החוב אינו בידי הנושה ודי בכך כדי להביא לדחייתה בשל היעדר עילה שטרית.
• בהיעדר שטר החוב המקורי, ומאחר שפסק הדין התקבל בהיעדר הגנה, בסמכותו ומחובתו של הנאמן לבחון טענות "מעבר" לפסק הדין, שאינו חלוט בהקשר זה.
• העובדה שחלפו שנים רבות מאז הגיש הנושה את השטר לביצוע בהוצל"פ ועד שנקט בהליך דנן (24 שנים) צריכה לעמוד לחובת הנושה, אשר הסב בכך לחייב נזק ראייתי כבד לביסוס טענותיו. בנוסף לכך, הליך דומה כנגד השותפות בגין שטר זהה בוטל.
• הנאמן התעלם מטענת החייב לבדוק את נושא דירת הנופש באילת, שנמכרה בעורמה ביום 01/12/98 על ידי שותפיו לשעבר של החייב, ביניהם הנושה וולף. הדירה נמכרה ללא ידיעתו והסכמתו של החייב, תוך זיוף חתימתו, וכספי התמורה שולשלו, בין היתר, לכיסו של מר וולף.

תמצית טענות החייב נגד החלטת הנאמן בתביעת החוב של קרדן ישראל בע"מ

• תביעת החוב אושרה בהתעלם מטענות מהותיות של החייב, לרבות חוקיות השטרות המהווים את הבסיס לחוב, תקבולים שונים שקיבל הנושה מהחייב ומשפחתו במסגרת תיק האיחוד וכן בהתעלם מהעובדה שפסק הדין בהתנגדות ניתן בהיעדר הגנה.
• פסק הדין בהתנגדות ניתן בהיעדר הגנה, על כן, היה על הנאמן "להציץ" מעבר לפסק הדין. לכך יש להוסיף את משך הזמן שחלף מאז הוגש השטר לביצוע בהוצל"פ ועד להגשת תביעת החוב, עובדה שצריכה לעמוד לחובת הנושה ולא החייב.
• ממסמכי השותפות "ב.פ.ג'ינו ובניו" (להלן: "השותפות") עולה כי לצורך חיובה נדרשות 2 חתימות לפחות של מורשי חתימה. השטר נשוא תביעת החוב נושא חתימה אחת בלבד. על כן, השותפות אינה חייבת מכוחו לנושה וממילא ערבותו של החייב לחבות השותפות (המוכחשת) אינה עומדת. אסמכתאות בעניין זכויות החתימה צורפו לכתב הגנתו של החייב בתיק ת"א (נצ') 64/10 והומצאו לנאמן.

תמצית טענות החייב נגד החלטת הנאמן בתביעת החוב של הראל חברה לביטוח בע"מ

• תביעת החוב אושרה בהתעלם מטענות מהותיות של החייב, לרבות חוקיות השטרות המהווים את הבסיס לחוב, תקבולים שונים שפדה הנושה מקופות של החייב ומשפחתו, אשר כיסו את מלוא החוב, וכן בהתעלם מהעובדה שפסק הדין בהתנגדות ניתן בהיעדר הגנה.
• יש לדחות את תביעת החוב נוכח מחדלו של הנושה להמציא לעיונו של הנאמן את השטר המקורי נשוא תביעת החוב. במצב זה היה על הנאמן לבחון את תוקף החבות באופן מדוקדק יותר.
• העובדה שחלפו שנים רבות מאז הגיש הנושה את השטר לביצוע בהוצל"פ ועד שנקט בהליך דנן, הסבה לחייב נזק ראייתי כבד ואינה צריכה לעמוד לחובתו ולהוות נימוק לדחיית טענותיו.
• הנטל להוכחת החוב רובץ על הנושה ולא על החייב. לפיכך, שומה היה על הנאמן לעשות ככל הניתן כדי לברר את טענותיו של החייב ולמצותן בטרם הכריע בתביעת החוב. הנאמן לא עשה כן.

תמצית טענות החייב נגד החלטת הנאמן בתביעת החוב של אמיר פלד

• הנאמן התעלם מטענת החייב לבדוק את נושא דירת הנופש באילת, שנמכרה בעורמה ביום 01/12/98 ע"י שותפיו לשעבר של החייב, ביניהם הנושה פלד. הדירה נמכרה ללא ידיעתו והסכמתו של החייב, תוך זיוף חתימתו, כאשר כספי התמורה שולשלו, בין היתר, לכיסו של הנושה פלד. יש לקזז כל סכום שקיבל מר פלד ממכירת הדירה.

תגובת הנאמן

• ההחלטות בתביעות החוב נשוא הבקשה הינן חלוטות, מאחר שחלף המועד להגשת ערעור עליהן. המועד להגשת ערעור על החלטת נאמן בתביעת חוב זהה לחייב ולנושה. בכל ההחלטות ציין הנאמן כי לנושה ולחייב זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום. החייב הגיש את הערעור בחוסר תום לב ביום 23/07/13, לאחר חלוף זמן רב מהמועד הקבוע בחוק להגשתו וזאת מבלי שביקש ו/או קיבל את אישור בית המשפט לכך. די בכך כדי לדחות את הערעור.
• החלטה בתביעת החוב של הנושה הראל חברה לביטוח בע"מ ניתנה ביום 13/12/12 והומצאה לחייב באותו יום. המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 27/01/13.

החלטה בתביעת החוב של הנושה קרדן ישראל בע"מ ניתנה ביום 30/12/12 והומצאה לחייב ביום 31/12/12. המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 14/02/13.

החלטה בתביעת החוב של הנושה אמיר פלד ניתנה ביום 07/01/13 והומצאה לחייב ביום 16/01/13. המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 02/03/13.

החלטה בתביעת החוב של הנושה צביקה וולף ניתנה ביום 11/02/13 והומצאה לחייב ביום 13/02/12. המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 30/03/13.

• ביום 28/01/13 הגיש החייב בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן בתביעת החוב של הראל חברה לביטול בע"מ. ביום 17/03/13 חזר בו החייב מבקשתו וביקש למוחקה בטענה כי על פי דין לא מוטלת עליו חובה להגיש ערעור על החלטת נאמן תוך פרק זמן מוגדר ומוגבל.
• החייב הצהיר על חובות של למעלה מ-24,000,000 ₪. לאחר בדיקת תביעות החוב (ללא תביעת החוב של רשות מקרקעי ישראל) עמד החוב, נכון למועד מתן צו הכינוס, ע"ס של כ-3,100,000 ₪.
• החייב אינו פועל על פי הוראות הליך הפש"ר ועושה ככל שביכולתו לחבל בו. החייב מגיש דו"חות באופן לא תקין, מסתיר נכסים, הכנסות כספיות ומידע מהנאמן ומבית המשפט. על כן, הוא אינו יכול "להנות" מטענת "נפגע" מהחלטת הנאמן.
• החייב לא הוכיח כי נפל פגם בהחלטותיו המפורטות והמנומקות של הנאמן בתביעות החוב, אשר התבססו על מסמכים ומידע שקיבל מהנושה ומהחייב.
• החייב לא הציב כל תשתית ראייתית לכך שהחלטות הנאמן ניתנו "שלא כיאות". טענות החייב בערעור הן סוג של "מסע דיג" של טענות כלליות וסתמיות, שנטענו ונבחנו זה מכבר על ידי הנאמן.
• החייב העלה בערעורו טענות אשר לא נטענו קודם לכן וצירף ראיות נוספות, שהיו ברשותו עובר להגשת הערעור. זאת, מבלי שביקש ו/או קיבל את אישור בית המשפט לכך ותוך ניסיון לבצע "מקצה שיפורים". על כן, יש להתעלם מטענות וראיות אלה ולדחות את בקשתו תוך חיובו בהוצאות מיוחדות לקופת הפש"ר ובשכ"ט הנאמן.

תביעת החוב של הנושה צביקה וולף:

• תביעת החוב מבוססת על שטר מאוחר יותר לתשלומים הנטענים על ידי החייב. החייב לא הכחיש את מתן השטר לנושה. החייב לא הציג תשתית ראייתית התומכת בטענתו להפחתת הסך של 1,741,572.50 מתביעת החוב. החייב לא העלה טענה זו במסגרת הליך ההוצל"פ.
• החייב העלה בערעורו לראשונה טענת "פרעתי" וכן טען כי הנאמן רשאי לבדוק את התמורה שניתנה בעד השטר, שמא הפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה, או עיוות דין. טענות אלו דינן להידחות.
• הנאמן דן בטענות החייב לעניין אי המצאת השטר המקורי והדרישה כי "יציץ מעבר לפרגוד" ודחה אותן, מאחר שהחייב הגיש התנגדות לביצוע השטר (עובדה אשר הוסתרה על ידי החייב). ההתנגדות התבררה בפני בית המשפט המחוזי (ה"פ 9907/08) ונדחתה לגופה. החייב לא הצביע על קנוניה או מרמה בפסה"ד, לא הגיש בקשה לביטולו ולא ערער עליו, על כן, פסה"ד הפך חלוט.
• החייב צירף לערעורו מסמך נוסף מבלי שקיבל כל אישור לכך והפנה לפס"ד (2869/89). המסמך שצורף אין בו כדי להשפיע או לשנות מהחלטת הנאמן בתביעת החוב.
• עניין דירת הנופש באילת עלה אגב אורחא בחקירת החייב מיום 26/11/12 (סעיף 114). החייב לא העביר מסמכים בעניין זה לנאמן, חרף התחייבותו בחקירתו לעשות כן. החייב צירף לערעור (בניגוד לדין) מסמך הנחזה להיות חוזה מכירה של דירת נופש, אשר אין בו כדי לשנות מהחלטת הנאמן בתביעת החוב.
• הערעור הוגש על ידי החייב בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, זאת בשים לב למסמכים הרבים אשר נמצאים ברשותו של החייב והשימוש לרעה שהוא עושה בהם, בהגשתם לפי ראות עיניו.

תביעת החוב של הנושה קרדן ישראל בע"מ:

• טענת החייב כי היה על הנאמן "להציץ מעבר לפרגוד" נטענה לראשונה בערעור. על כן, הנאמן לא דן בה עת נתן החלטתו בתביעת החוב.
• החייב הגיש התנגדות לביצוע השטר. בהליך זה הושגה בסופו של דבר פשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. לפיכך, בקשתו של החייב הינה מעין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר ניתן על פי הדין וללא כל טענה למרמה.
• טענת החייב כי הנאמן התעלם ממסמכי החברה לעניין זכויות החתימה מקוממת שכן, החייב לא המציא לנאמן את המסמכים, חרף הודעתו בחקירה, אלא ציפה כי הנאמן יברור בכל המסמכים הנוגעים לו (10 קלסרים גדושים) ו"ידוג" עבורו מסמכים התומכים בטענותיו.
• החייב טען בערעור כי צירף את מסמכי החברה לכתב הגנתו בתיק ה"פ 64/10, אשר הומצא לנאמן עובר לחקירתו. החייב לא הפנה את הנאמן לנספח הרלבנטי, אלא מסר כי עליו לחפש אחר המסמך כדי להמציאו לנאמן. אולם, הוא לא עשה כן.
• החייב צירף לערעור מסמך מבלי לקבל את אישור בית המשפט לכך.
• המסמך אליו מפנה החייב אינו יכול להוות, כשלעצמו, תשתית ראייתית מספקת לטיעוניו, שכן, המסמך נערך בשנת 1975 בעוד השטר ניתן בשנת 1988. ניהול של חברה וזכויות חתימה הינם ברי שינוי והיה על החייב להמציא מסמכים רלבנטיים לתקופה הנתמכים באישור רו"ח או עו"ד.

תביעת החוב של הנושה הראל חברה לביטוח בע"מ:

• החייב לא הגיש התנגדות לביצוע השטר ולא הכחיש את מתן השיקים לנושה ואת אי פירעונם. החייב הגיש שתי בקשות, לפחות, לצרף את התיק לתיק האיחוד ומכאן שהוא מכיר בחוב ומאשרו.
• היענות להתנגדות החייב לדחות את תביעת החוב בשל אי המצאת השיקים המקוריים משמעותה מתן היתר לעקוף את הדרך הקבועה בחוק לבירור טענותיו שלא כדין.
• החייב לא הוכיח כי פרע את החוב באמצעות כספים שהוחזקו בידי הנושה.
• החייב הגיש, לאחר חלוף הזמן להגשת הערעור, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן בתביעת החוב. לאחר שהנאמן הגיב לבקשה, חזר בו החייב מבקשתו בטענה כי באפשרותו לערער בכל עת על החלטות הנאמן בתביעות החוב.

תביעת החוב של הנושה אמיר פלד:

• טענת החייב כי היה על הנאמן לחקור את עניין מכירת הדירה ולקזז כל סכום שקיבל הנושה פלד ממכירתה נטענה לראשונה בערעור. על כן, הנאמן לא דן בה עת נתן החלטתו בתביעת החוב.
• טענת החייב כי הנאמן התעלם מטענותיו באשר לדירת הנופש באילת הועלתה אגב אורחא בחקירת החייב מיום 26/11/12 בעניין הנושה וולף בלבד (סע' 114 לפרוטוקול החקירה). החייב לא העביר מסמכים בעניין זה לנאמן, חרף התחייבותו בחקירתו לעשות כן.
• החייב צירף לערעור, בניגוד לדין, מסמך הנחזה להיות חוזה מכירה של דירת נופש, אשר אין בו כדי לשנות מהחלטת הנאמן בתביעת החוב.

תשובת החייב לתגובת הנאמן

• החייב חזר על טענות שנטענו על ידו במסגרת בקשתו, שאין צורך לשוב ולפרטן.
• אין כל חובה על פי הדין ו/או הפסיקה להגיש בקשה לפי סעיף 150 לפקודה ותקנה 95(ב) לתקנות פשיטת הרגל בתוך 45 ימים ממועד המצאת ההחלטה.
• תקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל עוסקת באופן בלעדי וספציפי בערעור נושה על החלטת נאמן בתביעת חוב. אין בפקודה ו/או בתקנות הוראה לעניין המועד להגשת השגה מטעם החייב בהתאם לסעיף 150 לפקודה.
• החייב הינו בגדר "נפגע" מהחלטות הנאמן בתביעות החוב, שכן, לו היה הנאמן נעתר לטענותיו, היתה מסת החובות שלו קטנה הרבה יותר, ודאי כאשר אין בידיו נכסים לשם פירעון חובותיו, למעט קופ"ג/השתלמות וכיוב'.
• שגה הנאמן בטענתו כי החייב העלה במסגרת ההשגה טענות שלא נטענו בפניו וכי צירף להשגה מסמכים שלא הוצגו בפניו, זאת, מבלי שקיבל לכך את אישור בית המשפט. סדרי דין של ערעור, לפי תקנות סדר הדין האזרחי, אינם חלים בכל הנוגע להחלטות נאמן ו/או השגות חייב בעניין זה. על כן, לא חלות ההוראות בדבר הבאת ראיות נוספות במסגרת ערעור.
• החייב הציג תשתית ראייתית לכך שהחלטות הנאמן ניתנו "שלא כיאות" והוכיח כי הנאמן התעלם מטענות מהותיות שלו לעצם חבותו (הנטענת).

תגובת הנושה צביקה וולף

• דין הערעור להידחות על הסף הן בשל האיחור הניכר בהגשתו והן לגופו של עניין, מאחר שאין כל בסיס עובדתי ו/או משפטי לטענות החייב.
• החייב הגיש את ערעורו על החלטת הנאמן בהתעלם מהמועדים הקבועים על פי דין להגשתו. הפסיקה קבעה כי יש ליתן דין שווה בין חייב לבין נושה וכי חייב שנפגע מהחלטת נאמן בתביעת חוב רשאי להגיש ערעור על ההחלטה תוך 45 יום מיום קבלתה. כל קביעה אחרת שאינה מגבילה את החייב במועד הגשת הערעור גורמת לעיוות דין ולהיעדר סופיות הדיון.
• תקנה 95(ב) לתקנות, אשר אינה מגבילה בזמן, נועדה למקרים בהם תביעת חוב אושרה שלא כיאות, ואינה חלה על ענייננו. פסיקת בית המשפט קבעה כי הבקשה אמורה להיות מוגשת בסמוך לאחר שנודע למבקש על ה"החלטה שלא כיאות" וככל הניתן בהתאם לסד הזמנים שקיים בערעור.
• החייב הגיש את ערעורו על החלטת הנאמן בתביעת החוב בחלוף חמישה חודשים, מבלי שהוגשה על ידו בקשה מנומקת להארכת מועד.
• החייב טען כי אין לו יכולת כלכלית, אולם, במשך כל השנים, החל משנת 1988 ואילך, הוא היה מיוצג על ידי משרדי עו"ד רבים. המדובר בעשרות הליכים, בקשות, עתירות, תביעות ועוד.
• החייב באופן שיטתי, מגמתי ובוטה מסתיר מנושיו מידע ומסמכים שנמצאים ברשותו.
• החייב לא העלה טענה כלשהי כנגד תקינות השטר, אלא רק ביקש לקבלו. על כן, נדחתה בקשתו.
• החייב הסתיר את העובדה כי הגיש התנגדות לביצוע השטר שנדונה בבית המשפט המחוזי ונדחתה. החייב אישר זאת בחקירתו בפני הנאמן רק לאחר שהנושה איתר חלק מפרוטוקול הדיון בבית המשפט. החייב שיקר שוב כאשר טען כי ניתן פס"ד בהיעדר התייצבות מאחר שב"כ, עו"ד דורון כהן, הפסיק לייצגו. הוכח כי משרדו של עו"ד כהן המשיך לייצג את החייב כחצי שנה לאחר מועד הדיון בבית המשפט המחוזי, לרבות בהליכי ההוצל"פ.
• בענייננו לא חל אף אחד מהמקרים שנמנו בפסיקה המצדיקים "הצצה מאחורי הפרגוד". הנאמן דחה את את טענות החייב לאחר ששמע ובדק אותן.
• הסכומים שלטענת החייב יש להפחית מהחוב, מועדם קודם לשטר נשוא תיק ההוצל"פ וככל שהיו לחייב טענות כלשהן, מקומן היה בהתנגדות לביצוע שטר. משניתן פסק דין בתיק לגופו, לא ניתן להעלות טענות אלו וקיים מעשה בית דין.
• המסמכים שהחייב "איתר", לטענתו, רק בשלב הגשת הערעור, הוגשו בשנת 2003 במסגרת תיק הפש"ר של אחיו, עמוס ג'ינו, בשנת 2003.
• החייב אישר את חובו לנושה בהליכים שונים שניהל במשך שנים רבות בהוצל"פ ובבית המשפט וטען בהתנגדותו להליך הפש"ר כי הוא משלם את חובו בתשלומים חודשיים ללשכת ההוצל"פ.
• בניגוד לטענת החייב, הודיע הנושה לנאמן, עם הגשת תביעת החוב, כי יש להפחית מסכום החוב סך של 200,000 ₪, שהתקבל מאת אחיו של החייב.
• החייב לא הביא כל ראיה לטענה כי בוצעו תשלומים במסגרת תיק ההוצל"פ שלא הופחתו מהחוב.
• לבקשת הנאמן, הגיש הנושה חישוב מחדש של החוב על פי דין וסכום החוב הופחת בהתאם.

דיון

סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי:

"נפגע פושט הרגל, נושה או אדם אחר על ידי מעשה או החלטה של הנאמן, רשאי הוא לפנות לבית המשפט, ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בענין כפי שיראה צודק".

תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל, שעניינה "ביטול תביעה או הפחתתה" קובעת כי:

"(א) מצא הנאמן שתביעת חוב אושרה שלא כיאות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנאמן ואחרי הודעה לנושה התובע, לבטל את התביעה או להפחית את סכומה.

(ב) נמנע הנאמן מלהגיש לבית המשפט בקשה כאמור, רשאי החייב, או כל נושה, או הכונס הרשמי, לבקש מבית המשפט לבטל תביעה שאושרה שלא כיאות או להפחית את סכומה".

סעיף 150 לפקודה אינו קובע את המועד להגשת בקשה מטעם פושט הרגל, הנושה או אדם אחר, אשר נפגע ממעשה או החלטה של הנאמן.

לעניין תקנה 95(ב) לתקנות פשיטת הרגל, קובעת תקנה 96(א) לתקנות את המועד להגשת ערעור על החלטת נאמן בזו הלשון:

"נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בענין תביעת חוב שהגיש, הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהמצאת ההחלטה לנושה".

תקנה 96 קובעת את המועד להגשת ערעור על ידי נושה בלבד, שתביעתו נדחתה או הופחתה. אין בתקנה כל הוראה לעניין המועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן בעניין תביעת חוב על ידי החייב או הכנ"ר.

הנאמן טען כי המועד להגשת ערעור על החלטתו בתביעת חוב זהה לגבי החייב והנושה, שכן, זכותו של החייב לא יכולה להיות שונה או טובה יותר מזכותו של הנושה על פי דין. בהחלטותיו בתביעות החוב האמורות צין הנאמן מפורשות כי לנושה ולחייב זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום. החייב הגיש את ערעורו לאחר חלוף המועד האמור, מבלי שביקש ו/או קיבל את אישור בית המשפט לכך. על כן, לטענתו, דין הערעור להידחות, ולו מטעם זה בלבד.

החייב טען מנגד כי אין בפקודה כל הוראה לעניין המועד להגשת השגה מטעם חייב על החלטת הנאמן בתביעת חוב וכי לא חלה עליו חובה על פי הדין או הפסיקה להגיש את השגתו תוך 45 יום ממועד מתן ההחלטה. לטענתו, המועד שצויין בהחלטות הנאמן בתביעות החוב נשוא הבקשה מקורו בפרשנות שגויה של האמור בסעיף 150 לפקודה. דיני הערעור בכל הנוגע לפשיטת רגל אינם זהים לכללים הנוהגים בהליכים אזרחיים. דיני הערעור האזרחי חלים מקום שמדובר בהחלטות של בית המשפט המחוזי ולא בהחלטות מטעם הנאמן. על כן, לטענתו, לא נפל כל פגם במועד הגשת ההשגה על ידו.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים שלפניי, סבורני כי המועד להגשת ערעור על ידי החייב על החלטות הנאמן בארבע תביעות החוב האמורות חלף זמן רב עובר להגשתו בפועל. לפיכך, דין הערעור להידחות ולו מטעם זה בלבד. ואפרט.

אמנם, סעיף 150 לפקודה אינו קובע את המועד להגשת הבקשה, אולם, לא אחת נקבע בפסיקה כי המועדים להגשת בקשה לפי סעיף 150 לפקודה הינם בהתאם למועדים הקבועים להגשת ערעור על ידי נושה על החלטת בעל תפקיד.

לפיכך, חייב אשר מוקנית לו זכות ערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב מכוח סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, נדרש להגיש ערעורו במועד המוטל על נושה המבקש לערער על הכרעה בתביעת חוב. בהתאם לתקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל על החייב לעשות כן תוך 45 יום מיום שהומצאה לו החלטת הנאמן.

יתרה מכך, תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי:

"הוראות תקנות סדר הדין יחולו על הליכי פשיטת הרגל במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה ובשינויים המחוייבים לפי העניין".

לפיכך, ניתן לקבוע את המועד להגשת בקשה מכוח סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל בהתאם להוראות

תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

נפסק כי הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת נאמן בגין תביעה חוב, המוגש בהתאם לסעיף 150 לפקודה, דינה כדין דיון ראשון בערכאה שיפוטית בנדון ומכאן שהערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בהשגה מעין זו הנו "ערעור בזכות" (ר' בש"א 998/92 בן דיין נ' בנק ארץ ישראל בריטניה, פ"ד מו(2)749, ע"א 8331/01 סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)).

תקנה 397 לתקסד"א קובעת כי:

"המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור".

הואיל והוראות תקנה 397 לתקסד"א אינן סותרות את הוראות תקנות פשיטת הרגל, הרי שהיא חלה על ענייננו.

לפיכך, הנני קובע כי אף מטעם זה המועד להגשת ערעור ו/או השגה מטעם החייב על החלטת הנאמן בתביעת חוב הינו תוך 45 יום. יש להחיל דין זהה על הנושה והחייב בכל הנוגע למועד הגשת ערעור על החלטת הנאמן בתביעת חוב ועל בעל דין המבקש להגיש הליך באיחור לעתור להארכת המועד להגשתו. על כן, צדק הנאמן עת ציין מפורשות בהחלטותיו בתביעות החוב כי המועד להגשת ערעור מטעם הנושה והחייב הינו תוך 45 יום.

במקרה שבפניי, החלטת הנאמן בתביעת החוב שהגישה הראל חברה לביטוח בע"מ ניתנה ביום 13/12/12 והומצאה לחייב באותו יום.

החלטת הנאמן בתביעת החוב שהגישה קרדן ישראל בע"מ ניתנה ביום 30/12/12 והומצאה לחייב ביום 31/12/12.

החלטת הנאמן בתביעת החוב שהגיש אמיר פלד ניתנה ביום 07/01/13 והומצאה לחייב ביום 16/01/13.

החלטת הנאמן בתביעת החוב שהגיש צביקה וולף ניתנה ביום 11/02/13 והומצאה לחייב ביום 13/02/13.

ערעור מטעם החייב על החלטות אלו הוגש ביום 23/07/13.

בהתחשב במועדים האמורים, סבורני כי אכן יש ממש בטענה לפיה הערעור הוגש על ידי החייב לאחר חלוף המועד שנקבע להגשתו. לא הוגשה כל בקשה מטעם החייב להארכת מועד ולא ניתנה כל סיבה המצדיקה את האיחור בהגשתו.

אמנם, ביום 28/01/13 הגיש החייב בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן באחת מתביעות החוב - תביעת החוב של הנושה הראל חברה לביטוח בע"מ, אולם, לאחר שהנאמן הגיש תגובתו לבקשה, חזר בו החייב מבקשתו וביקש למוחקה בטענה כי על פי דין לא מוטלת עליו כל חובה עליו להגיש ערעור על החלטת הנאמן בתוך פרק זמן מוגדר ומוגבל.

לאור האמור, ככל שסבר החייב כי נפגע מהחלטות הנאמן ו/או כי החלטות הנאמן ניתנו "שלא כראוי", היה עליו להגיש ערעור על החלטות אלו במועד הקבוע לכך בחוק, קרי תוך 45 יום ו/או לבקש אורכה להגשת הערעור בסמוך למועד מתן ההחלטות ובטרם הפכו חלוטות. בוודאי שלא לאחר חלוף המועד להגשת ערעור עליהן. המועד להגשת הערעור אף צויין מפורשות על ידי הנאמן בגוף החלטותיו בתביעות החוב. לפיכך, סבורני כי החייב איחר את המועד להגשת הערעור מטעמו. מטעם זה בלבד דין הערעור להידחות.

מעבר לצורך, אציין כי גם לגוף הטענות בבקשה, לא ראיתי ממש בנטען.

לאחר שבחנתי את הכרעותיו של הנאמן בתביעות החוב, על נימוקיהן המפורטים, ולאחר עיון בנספחים השונים שעמדו בפני הנאמן בעת מתן החלטותיו וגם לאחר שעיינתי באמור בבקשת החייב על נספחיה, אני סבור כי דין הערעור להידחות גם לגופו של עניין.

החייב העלה טענות שונות לעניין אופי בדיקת תביעות החוב על ידי הנאמן. לטעמי מדובר בטענות בעלמא, אשר נטענו ללא כל ביסוס, ואינן מקימות עילה מהותית ונדרשת לביטול החלטות הנאמן.

החייב לא הציב כל תשתית ראייתית לכך שהחלטות הנאמן ניתנו "שלא כיאות" ולא הצביע על חריגה מסבירות ההחלטות. החלטות הנאמן בתביעות החוב האמורות מנומקות, מפורטות ומתייחסות לכל טענותיו של החייב. הנאמן פירט בהחלטותיו את השיקולים עליהם התבסס, בדק מסמכים, בדק עדויות ואף ביקש מהחייב וב"כ הנושים מסמכים נוספים והסברים שנדרשו בקשר עם תביעות החוב. החלטות הנאמן ניתנו לאחר שהתקבלו תגובות החייב והנושים ולאחר שקיים הנאמן שתי חקירות של החייב וקיבל את עמדותיהם של החייב ושל הנושים לתביעות החוב, לרבות מענה להבהרות ולהמצאת מסמכים נוספים אשר דרש. שוכנעתי כי החייב היה מעורב באופן מלא בהליך בדיקת תביעות החוב וכי כל טענותיו של החייב נבדקו ונחקרו לגופן.

סבורני כי בקשתו של החייב והטענות הכלליות שנטענו נבחנו זה מכבר על ידי הנאמן. העלתן שוב יש בה משום ניסיון למקצה שיפורים, תוך העלאת טענות שלא נטענו קודם לכן וצירוף ראיות שהיו ברשותו של החייב עובר להגשת הערעור, אך לא הוצגו בפני הנאמן. זאת, מבלי לבקש ו/או לקבל את אישור בית המשפט לכך.

עיינתי בנספחים הרבים שצירפו הצדדים לבקשה ולתגובותיהם מהם עולים פרטים שיש בהם כדי להצביע על סבירות החלטתו של הנאמן.

• תביעת החוב של מר וולף – החייב לא הכחיש את מתן השטר לנושה ואת חובו לו והעלה לראשונה בערעורו טענת "פרעתי". על כן, אין מקום לדחות את תביעת החוב בשל אי המצאת השטר המקורי. הסכומים שטען החייב כי שילם לנושה קודמים למועד היווצרות השטר והגשתו בפועל לביצוע בלשכת ההוצל"פ. החייב הסתיר כי הגיש התנגדות לביצוע השטר, אשר נדונה והוכרעה לגופה, וכי היה מיוצג על ידי עו"ד כהן בדיון בהתנגדות שלאחריו ניתן פסק דין הדוחה את ההתנגדות. החייב לא הגיש ערעור ופסק הדין הפך לחלוט. לא מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות "להציץ מעבר לפסק הדין". החייב לא הציג בפני הנאמן תשתית ראייתית התומכת בטענתו להפחתת סך משוערך של 1,741,572.75 ₪ מהחוב בגין תשלומים ששולמו לנושה על חשבון החוב קודם להיווצרות השטר. החייב לא המציא לנאמן כל מסמך אודות דירת הנופש, חרף התחייבותו בחקירתו בפניו לעשות כן.
• תביעת החוב של קרדן ישראל בע"מ – החייב לא הכחיש את מתן השטר לנושה. החייב הגיש התנגדות לביצוע השטר, אשר נדחתה, ולבקשתו צורף תיק ההוצל"פ לתיק האיחוד. מיום פתיחת תיק ההוצל"פ ועד למועד מתן ההחלטה על ידי הנאמן בוצעו מאות פעולות של הקטנת החוב ששולם. החייב המציא מסמכים לעניין זכויות החתימה בשלב הערעור בלבד. מסמכים אלו נערכו עובר למועד מתן השטר והם אינם נתמכים באישור עו"ד או רו"ח. ניהול של חברה הוא דבר דינאמי וזכויות חתימה בה הן דבר הנתון לשינוי. על כן, אין במסמכים אלו כדי להעיד על זכויות החתימה בתקופה הרלוונטית.
• תביעת החוב של הראל חברה לביטוח בע"מ – החייב לא הכחיש את מתן השטרות לנושה ואת אי פירעונם ולא הגיש התנגדות לביצוע השטרות, דבר המחזק את הטענה כי הזוכה מחזיקה בשטרות כדין וזכאית להגישם לביצוע בלשכת ההוצל"פ. אין מקום לדחות את תביעת החוב בשל אי המצאת השיקים המקוריים. החייב טען את טענתו בעלמא, מבלי שהציג בפני הנאמן כל מסמך המעיד כי פרע את החוב באמצעות כספים שהוחזקו בידי הנושה והנאמן נתן את החלטתו בהסתמך על המסמכים שעמדו בפניו אותה עת.
• תביעת החוב של מר פלד – החייב לא טען בתגובתו לתביעת החוב כל טענה בנוגע לעצם החוב ולהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד. רק בחקירתו השנייה בפני הנאמן נזכר החייב כי הנושה אמר לו בהזדמנות מסויימת שהוא מוותר על החוב, טענה שהוכחשה על ידי הנושה. לא מתקיימות בענייננו נסיבות המחייבות את הנאמן "להציץ מעבר לפסק הדין". הטענה בעניין דירת הנופש לא עלתה על סדר היום בעת בחינת תביעת החוב על ידי הנאמן. הטענה בעניין זה הועלתה על ידי החייב אך ורק בחקירתו בפני הנאמן והחייב לא העביר לנאמן מסמכים בעניין זה, חרף התחייבותו לעשות כן. הנאמן נתן את החלטתו בהסתמך על המסמכים שעמדו לפניו אותה עת.

החייב לא הוכיח כי נפל פגם בהחלטותיו המפורטות והמנומקות של הנאמן, אשר דנו ובחנו את טענותיו במלואן והתבססו, כאמור, על מסמכים ומידע שקיבל הנאמן מהנושים ומהחייב עצמו. החייב, אשר היה מעורב באופן מלא במהלך בדיקת תביעות החוב, לא הציג בפני הנאמן כל תשתית ראייתית התומכת בטענותיו וצירף לערעורו מסמכים אשר לא הוצגו בפני הנאמן עובר למתן החלטותיו בתביעות החוב, זאת על אף שהיו ברשותו אותה עת. כמו כן, העלה החייב טענות אשר לא בא זכרן קודם לכן. אין בכל אלו כדי להצדיק את קבלת הערעור ולהורות על ביטול ו/או שינוי הכרעותיו של הנאמן בתביעות החוב.

אף טענתו של החייב כי היה על הנאמן "להציץ" מעבר לפסק הדין בבוחנו את תביעות החוב, אין בה ממש.

בית המשפט העליון בע"א 471/65 מפרק חברת קסנטבאום לייצור נ' מ"י, פד"י כ(3), עמ' 46, אימץ את הכלל הנקוט במשפט המקובל לפיו, כאשר מוגשת לנאמן בפשיטת רגל הוכחת חוב המבוססת על פסק דין, רשאי הנאמן "להציץ מאחורי הפרגוד" של פסה"ד ולבחון את התמורה שניתנה בגינו (וראה גם ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' מכטינגר).

אחד הטעמים שבעטיים מוסמך הנאמן בפשיטת הרגל להרהר אחר פסה"ד המוגש לו, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו. באמצעות השגה בדרך מלאכותית של פסק דין לטובת המקורבים, יכול החייב להבריח רכושו אל חוף מבטחים, הרחק מידיהם של הנושים.

הצדקה להלכה הנ"ל מתעוררת גם במקום בו יש חשש שפסה"ד הושג בתרמית, או כאשר לא היה דיון לגופו ופסה"ד ניתן בהסכמה או בהעדר הגנה.

בהליכי פש"ר אין מדובר אך ורק ביחסי החייב והנושה אשר אוחז בפסק הדין. מעורבים בהליכים אלה גם האינטרסים של נושיו האחרים של החייב.

במצב של אינסולוונטיות, כאשר המועט צריך לספק את הרבים, יש הצדקה לדקדוק בטיב הוכחתו של הנושה. הכללים בעניין זה סוכמו בספרם של כב' השופטים לוין וגרוניס :

"היה החוב נשוא התביעה מבוסס על פסק דין נגד החייב, רשאי הנאמן לבדוק את התמורה שניתנה בעדו ואם הובאה ראיה שהפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית קנוניה או עיוות דין או שהחוב האמיתי שונה מפסה"ד, רשאי הוא לדחות את תביעת החוב, כולה או מקצתה, והוא הדין בפשרה שנעשתה עם החייב".

בע"א 5411/07 אהוד אלוש נ' עזבון המנוח מתיתיהו לוי ז"ל, נקבע :

"כלל הוא כי נאמן, בבודקו תביעת חוב בהליך פשיטת רגל, מבצע פונקציה מעין שיפוטית, ומחובתו לבדוק את העובדות והנסיבות שמאחורי תביעת החוב כדי להכריע במידת מהימנותה וביסוסה (ע"א 422/93 גולדמן נ' פרדמן, פד"י לב(2)471)".

סמכותו של הנאמן להתערב בפסק דין של בית משפט המהווה בסיס לתביעת חוב, מצויה בתקנה 93 לתקנות פשיטת הרגל הקובעת :

"הנאמן יבדוק כל תביעת חוב ועל מה היא מסתמכת, ויחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות לה...".

סמכותו של בעל התפקיד לפי סעיף זה נובעת מהיותו "זרועו הארוכה" של בית המשפט ומהיותו בעל תפקיד "מעין שיפוטי" בעצמו.

בשל העובדה שהסמכות שניתנה לנאמן להרהר אחר חוב פסוק, עומדת בסתירה לעקרון חשוב אחר – "סופיות הדיון" ו""מעשה בי-דין", תחמה הפסיקה את הנסיבות שבהן יהא בעל התפקיד מוסמך להרהר אחר פסה"ד לשתי סיבות עיקריות: האחת, כאשר פסה"ד ניתן בהעדר הגנה ובכך לא נפרשה בפני אותה ערכאה התמונה המלאה, והשניה, כאשר ניתן פס"ד על רקע קנוניה בין החייב ומקורביו אשר נועדו להטות את פסק הדין לטובת מקורביו ובכך להבריח נכסים מנושיו.

למרות סמכותו המעין שיפוטית של הנאמן להכריע בתביעת החוב ולהכריע בסוגיות משפטיות מהותיות (ע"א 7575/12 יפת נ' זלצמן, החלטת השופט שוהם) אין הנאמן חייב לקיים את כל כללי הדיון שעל פיהם דן בית המשפט בתובענה (ע"א 8431/06 ממשיך חברה להנדסה נ' פואד עראם, החלטת השופט גרוניס).

בספר "פשיטת רגל", שלמה לוין ואשר גרוניס, מהודרה שלישית, עמ' 286 נכתב :

"בדונו בתביעת החוב, ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי ומבחינה מסוימת כוחו אף עולה על כוחו של בית המשפט".

בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב, כהליך הדומה במהותו לערעור על פסק הדין של ערכאה דיונית. המשתמע מכך הוא שתפקידו של בית המשפט מצטמצם דרך כלל, בפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו של נושא התפקיד, ובבחינת תקינות הפעולות המבוצעות על ידו. סמכות הפיקוח השיפוטי על פעולות הנאמן מתאפיינת בריסון ובהתערבות מצומצמת המוגבלת למצבים של סטייה קיצונית ומהותית מסבירות ההחלטה (עש"א (ת"א) 39593/06/15 רוזנמן נסיעות נ' מרדכי אמסלם). יש להשאיר שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בעניין זה. בית המשפט איננו ממיר את שיקול דעת בעל התפקיד בשיקול דעתו. לכן, אין מצופה מבית המשפט של חדלות הפירעון לבדוק את תביעות החוב מלכתחילה, ושומה עליו רק להעבירה תחת שבט ביקורתו. רק אם נמצאו בה שגגות המצדיקות התערבות יעשה כן, זאת בדומה לערעור על פסק דין, שכן גם ערכאת הערעור נמנעת, ככלל, מהתערבות בקביעת ממצאים של הערכאה הדיונית אלא אם נפלו בה שגגות המצדיקות שינוי פסק הדין.

הנאמן הוא זה שקובע את העובדות. עליו לבחון את כל המסמכים שהובאו בפניו, כולל תצהירים, וככל שיש צורך לשמוע עדויות אף מעבר לתצהירים, לבקש מסמכים נוספים, בהתאם לסמכות המוקנית לו בתקנות 76(ב)ו- 93(א) לתקנות פשיטת הרגל. כחלק מתפקידו, עליו לאסוף ראיות ולקבוע תמונת מצב עובדתית והוא יכול לשם כך להתחשב גם בראיות נסיבתיות. הוא רשאי, כמובן, לקבוע כי טענה פלונית או תביעת חוב פלונית לא הוכחה כדבעי בידי מי שנטל ההוכחה מוטל עליו (ע"א 7013/09 אבו ג'האלין).

בנסיבות ענייננו, איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של הנאמן ובקביעותיו. בפני הנאמן היו מסמכים ונסיבות שאפשרו לו לקבוע ממצאים עובדתיים עליהם השתית את הכרעותיו. הכרעותיו של הנאמן מנומקות יש בהן התייחסות לעובדות הרלוונטיות ששימשו בסיס להחלטותיו. המדובר במארג שלם של תשתית ונימוקים שהביאו להחלטה.

על רקע מכלול הנימוקים שעמדו בפני הנאמן, החלטותיו בתביעות החוב הינן סבירות ואין מקום להתערבות ערעורית בהן.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הערעור.

ניתנה היום, ז' חשוון תשע"ז, 08 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.