לפניי בקשה לפי פקודת בזיון בהמ"ש (להלן: "הפקודה"). סעיפים 6(1) ו- 6(2) לפקודה קובעים כך:

"(1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.

(2) לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה".

בהמשך להחלטתי מיום 19.5.15 ולאחר הדיון שהתקיים ניתנת החלטה נוספת זו.

מלכתחילה הגישו התובעים את התובענה הנדונה בבית המשפט המחוזי. כבוד השופט זפט קבע בהחלטתו מיום 7.6.10 כדלקמן:

"המבקשים עותרים להצהיר על חלוקת מקרקעין בפועל, ובהתאם להוראות סעיף

51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, הסמכות לדון

בתביעות בדבר שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם,

מסורה לבית משפט השלום".

סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, קובע את סמכות בית משפט השלום בענייני מקרקעין, כדלקמן:

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש

בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהא שוויו

של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה

לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

בהתאם לאמור לעיל התנהלו ההליכים בתובענה שבפניי, בה ביקשו, למעשה, התובעים לבצע חלוקה בעין של שטח המגרש כולל השטח המשותף.

לאחר שהתקיימו מספר דיוני הוכחות והוגשו סיכומים ניתן פסק דין המדבר בעד עצמו ובהתאם לסמכות העניינית הנתונה לי בחוק.

קבעתי בפסק הדין כי: "בהתאם לצו הרישום הצדדים הינם בעלי זכות שווה בגובה של 50% כל אחד מהרכוש המשותף", אך "לא ניתן לתת סעד של ביצוע בעין, כלומר חלוקה מחדש של החלקה..", ולכן יש לפנות לפתרון של "מתן פיצויים למבקשים בשל הפגיעה שלהם ברכוש המשותף" (ראו סעיף 30 לפסק הדין).

בפסק הדין המשלים מיום 4.9.14 קבעתי את גובה הפיצוי בגין אי השימוש בשטח שנגרע, וזאת בנטרול ערך אחוזי הבניה שנשארו, כאמור, על כנם, כפי שצוין בפסק הדין:

"מובהר בזאת כי לעניין אחוזי הבנייה הנוספים אם קיימים כאלו, או אם יינתנו בעתיד

יתחלקו הם שווה בשווה בין שני הצדדים" (ראו סעיף 32 לפסק הדין).

דהיינו, לא חל כל שינוי בזכויות הבנייה של הצדדים בשטח.

בשולי הדברים אעיר, כפי שכבר ציינתי בהחלטתי מיום 14.5.15, את שנקבע בע"א 7394/03, 6670/04, 8299/04, 9197/04 (תיקים מאוחדים) נכסי ר.א.ר.ד חברה לבניין בע"מ ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין (ניתן ביום 06.12.06), על ידי כב' השופטת חיות בשאלה האם זכויות בנייה הינן "זכות במקרקעין" כהגדרת המונח בחוק מיסוי מקרקעין ומתי ניתן לומר כי נתקיימה "מכירה" של אותן זכויות. וכך היא קבעה:

"זכויות הבנייה הן ממאפייניה המרכזיים והבולטים ביותר של הקרקע. על פיהן נקבעת במידה מכרעת מהותה של הקרקע; נקבעים השימושים האפשריים בה ואף שוויה של הקרקע נגזר מהן. לפיכך, ובהינתן התכלית שביסוד חוק מיסוי מקרקעין החותרת למיסוי עסקאות במקרקעין על פי מהותן הכלכלית, יש לפרש את המונח "זכות במקרקעין" לצורך חוק המס הנ"ל באופן המחיל עצמו גם על זכויות בנייה".

הבקשה הנדונה הוגשה על רקע פניית הנתבעים לשלטונות מס שבח מאחר וסברו שמדובר בעסקה במקרקעין הדורשת דיווח. הנתבעים, לעומתם, טענו שלא מדובר בעסקה במקרקעין אלא בתשלום פיצוי בגין אי שימוש בחלק מהמקרקעין, אשר הבעלות עליה לא הועברה מאחד לשני ואשר אחוזי הבנייה בגינה נשארו שווים.

מדברי ב"כ התובעים הבינותי שפנה למס שבח והסביר להם את הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון והם עצרו את ההליכים עד אשר תינתן החלטה בבקשה זו.

מס שבח היה אמנם "נוכח נפקד" בדיון, אך לא צורף כצד, שכן הוא איננו אחד הצדדים לתובענה. כידוע, בית משפט מסיים את תפקידו לאחר מתן פסק הדין כאשר פסק הדין מדבר בעד עצמו והדבר נכון גם במקרה הנדון.

משהוגשה הבקשה ניתנת בה החלטה, אך לא מצאתי, כי יש לי סמכות להורות למי מהצדדים איך לדווח, או לחלופין, למס שבח איך לפרש את פסק הדין, נראה לי שהאמור בפסק הדין מדבר בעד עצמו.

סוף דבר:

לאור האמור לעיל, הבקשה למתן צו מכוח סמכותו של בית המשפט לפי הפקודה- נדחית. המחלוקת שבין הצדדים לאחר מתן פסק הדין לא ניתנת לפתרון באמצעות הפקודה. יחד עם זאת, בנסיבות תיק זה אינני עושה צו להוצאות.

אני תקווה, כי במתן החלטה זו יסתיימו ההליכים בין הצדדים בדרך של הבנה על בסיס הפתרון שניתן בפסק הדין למצב עובדתי שלאף אחד מהצדדים לא הייתה בו יד.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ה, 13 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.