1. פתח דבר

א. התובע, יליד 9.11.1974, הגיש לבית משפט זה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – "החוק") בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים מיום 12.2.09.

ב. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה, ביום 3.10.10, כי דרגת נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא 55% (50% נכות בתחום האורטופדי; 10% נכות בתחום הפסיכיאטרי). בנוסף, הפעילה הועדה הרפואית את תקנה 15 לתקנות ביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

מכאן שדרגת נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע, על פי דין, היא 83%.

לאור הוראת סעיף 6ב' לחוק הרי שהנכות שנקבעה על ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מחייבת גם לעניין ההליך שלפני. (כאן המקום לציין כי בהחלטתי מיום 2.3.11 דחיתי את בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות האמורה).

ג. בהחלטתי מיום 30.11.11 נעתרתי לבקשת התובע ומיניתי את ד"ר אילנה פרבר כמומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקומי כדי לחוות את דעתה באשר למצבו הרפואי של התובע בתיק זה.

2. כתב התביעה

א. בכתב התביעה נטען כי ביום 12.2.09 נפגע התובע בתאונת דרכים שאירעה בנשר. התאונה אירעה בעת שהתובע נהג בקטנוע ובהגיעו לצומת התנגש בקטנוע בו נהג רכב פרטי, התובע הופל ארצה ונפצע (להלן – "התאונה").

ב. ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים "בני-ציון" בחיפה. התובע נבדק ובצילום רנטגן שבוצע לו אובחן שבר תוך פירקי מרוסק, עם מספר פרגמנטים בעצם הפימור בברך שמאל.

ג. כתוצאה מהתאונה היה התובע מאושפז למשך תקופה מצטברת (לא רצופה) של 76 ימים.

(1) תחילה היה התובע מאושפז מיום התאונה 12.2.09 ועד ליום 1.3.09 בבית החולים "בני-ציון" ובסך הכל 18 ימים. בתקופה זו עבר התובע ניתוח לקיבוע השבר באמצעות פלטה וברגים. בכתב התביעה נטען כי במהלך האשפוז חש התובע ברע ונבדק על ידי פנימאי וקרדיולוג שהמליצו על טיפול תרופתי. בנוסף נטען כי בתקופה זו חלה התדרדרות במצבו הנפשי והוא נבדק על ידי פסיכיאטר שהמליץ על טיפול תרופתי.

(2) בהמשך אושפז התובע בבית החולים האיטלקי, מיום 1.3.09 ועד ליום 11.3.09 (בסך הכל 10 ימים), ושם החל בטיפול פיזיותרפי לברך שמאל.

(3) ביום 12.4.09 אושפז התובע בבית החולים "בני-ציון" והחל בתהליך שיקומי נוסף שכלל טיפולי פיזיותרפיה וטיפול פסיכולוגי-תרופתי. ביום 28.5.09, לאחר 45 ימי אשפוז, שוחרר התובע מבית החולים לביתו עם המלצות להליכה בעזרת קביים והמשך טיפול פיזיותרפי ותרופתי.

(4) ביום 10.8.09 שב התובע ואושפז במחלקה האורטופדית בבית החולים "בני-ציון" ועבר ניתוח להוצאת שני ברגים מברכו. התובע שוחרר מבית החולים ביום 11.8.09 לאחר שני ימי אשפוז.

ד. התובע טען בתביעתו כי עובר לתאונה הוא היה צעיר בריא בגופו ובנפשו, דינמי ונמרץ אשר עבד למחייתו וניהל עסק שהיה בבעלותו ועסק במתן שירותים משפטיים. לאחר התאונה, החל לסבול מכאבים והגבלה קשה בתנועות ברך שמאל. הוא מתהלך בעזרת קביים ומתקשה ללכת למרחקים ארוכים. בנוסף, הוא סובל מקשיי ריכוז, קשיי הירדמות ושינה, עצבנות יתר, סיוטי לילה ושיחזור של התאונה, דיכאון, חרדות, אין אונות והוא אינו מסוגל לתפקד כפי שתפקד בעבר. נטען כי בעקבות התאונה נאלץ התובע לצמצם באופן ניכר את היקף עבודתו ולשכור את שירותיהם של אחרים כדי שיבצעו עבורו את מרבית עבודתו. כושר השתכרותו נפגע קשות. עוד נטען כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע הוצאות רבות עבור טיפולים רפואיים שונים, אורטופדיים, שיקומיים, פסיכולוגיים ואחרים וכן הוצאות ניידות מוגברות. נטען כי לאחר התאונה נזקק התובע לעזרת הזולת בביצוע פעולות רבות ביום - יום וכי במהלך כל תקופת ההחלמה נבצר ממנו לסייע במטלות הבית ובגידול בתו הבכורה, שנולדה בסמוך לתאונה כשהיא סובלת מבעיה רפואית ברגליה והזדקקה לטיפול צמוד.

על שום כך, העריך התובע את נזקיו לעבר בסך כולל של 640,000 ₪ (150,000 ₪ הפסדי הכנסה לעבר; 50,000 ₪ הוצאות רפואיות בעבר; 40,000 ₪ הוצאות ניידות מוגברות; 400,000 ₪ עזרת הזולת בעבר).

לגבי נזקיו בעתיד לא נקב התובע בסכומים במסגרת כתב התביעה והדברים יובאו בהמשך במסגרת סקירת הסיכומים והראיות שהוצגו לבית המשפט.

3. ראיות התובע

א. תצהיריו של התובע ועדותו בבית המשפט

התובע סיפר בתצהירו, בפירוט, על אירוע התאונה ועל האשפוזים התכופים בבתי החולים לאחר התאונה (סעיפים 1 – 14 לתצהיר התובע). עיקר הפגיעה שספג היה בברך שמאל והדבר הצריך ניתוח, טיפול תרופתי, שיקום וטיפולי פיזיותרפיה רבים. התובע הצהיר שכיום, לאחר התאונה, הוא אינו מסוגל, למעשה, לבצע פעולות יומיומיות פשוטות. הוא נאלץ ללכת אך ורק באמצעות קביים ולהיעזר באחרים. התובע הצהיר על קשייו לתפקד כבעל וכאב ולפרנס את משפחתו (סעיף 15 לתצהיר).

באשר להפסדי ההשתכרות הצהיר התובע כי עובר לתאונה הוא היה הבעלים של עסק למתן שירותים משפטיים. לדבריו, הוא הקים את העסק בשנת 2004 וכי בעת התאונה היו לו 21 לקוחות קבועים. בזמן התאונה, בשנת 2009, היה העסק רחוק מלמצות את הפוטנציאל שלו והיה עדיין בשלבי צמיחה ולמעשה אילולא התאונה היה התובע יכול להמשיך ולהפעיל את עסקו והכנסותיו היו גדלות.

כן הצהיר התובע כי בשנת 2001 הוא סיים קורס חוקרים פרטיים וכוונתו היתה להרחיב את העסק ולשלב בו גם שרות של חוקר פרטי. אלא שהתאונה גרמה לקשיים רבים בניהול העסק עד שביום 1.7.10 נסגר העסק סופית. התובע הצהיר כי מיד לאחר התאונה, בעת שהיה באשפוזים, הוא גייס עובד שכיר לעסק, העביר עבודה לקבלן משנה והסתייע ברעייתו לביצוע שליחויות ומסירות. אלא שמיום ליום הבין כי בגלל מצבו הרפואי, קשיי הניידות והחרדות הוא אינו יכול להמשיך ולהפעיל את העסק ולכן הוחלט על סגירת העסק סופית.

התובע הצהיר שכיום (היינו, בעת עריכת התצהיר הראשון ביום 24.5.11), הוא מתפרנס רק מקצבאות הביטוח הלאומי ומהתשלומים התכופים שמעבירה לו הנתבעת. לדבריו, אשתו עובדת במשרה חלקית כסייעת לרופא שיניים אולם היא עתידה ללדת את בנם השני ולכן צפויה להפסיק לעבוד בקרוב (סעיפים 18 – 25 לתצהיר התובע).

התובע הצהיר שכיום הוא סובל מכאבים קבועים בברך שמתגברים בעמידה ובהליכה. לדבריו, הוא לא מסוגל לכופף את הברך עד הסוף או לישרה; הוא לא מסוגל ללכת בלי הקביים יותר מכמה מטרים ורק אם הוא נתמך בקירות; אינו מסוגל ללכת למרחקים ארוכים ומתקשה מאוד לרדת ולעלות במדרגות או לסחוב דברים (בסעיף 26 לתצהיר).

בתצהירו מיום 24.5.11 הצהיר התובע כי הוא מתגורר בדירה שמדרגות רבות מובילות אליה והוא מתקשה לצאת ולהיכנס לביתו. הוא אף נפל מספר פעמים במדרגות הבית. הוא הצהיר כי בשל כך, בסמוך לתאונה הוא ומשפחתו התגוררו מספר חודשים בבית הוריהם ורק לאחר מכן הוא שב לביתו. בגלל המדרגות הרבות והצורך התמידי בקביים הוא יהיה חייב לעבור לגור בדירת קרקע או בדירה בבניין עם מעלית, דבר שיגרור הוצאות גדולות יותר (סעיפים 37 – 39 לתצהיר).

עוד הצהיר התובע על כך שמאז התאונה הוא סובל ממצב נפשי קשה והוא ממתין לטיפול פסיכולוגי בבית החולים שכן אין באפשרות לממן טיפול באופן פרטי. התובע הצהיר כי הוא מתקשה להירדם, סובל מסיוטים, מתקשה להתרכז, עצבני ומתפרץ על סביבתו. לדבריו, הוא סובל מחרדות בשל הקשיים הכלכליים והחשש שלא יוכל לפרנס את משפחתו (בסעיף 31 לתצהיר).

התובע הצהיר כי ניסה למצוא עבודה שתתאים למגבלותיו וכי בעניין זה פנה לאגף השיקום בביטוח לאומי. אלא, שבביטוח לאומי הציעו לו להמתין עם הליך השיקום עד לסיום הוועדות הרפואיות בענייננו. לדבריו, עד למועד הגשת התצהיר לא פנו אליו ממחלקת השיקום והוא אף הגיש תביעה נוספת לשיקום (בסעיף 32 לתצהיר).

התובע הצהיר כי התאונה גרמה לו להוצאות ניידות מוגברות וכך צפוי שיהיה גם בעתיד. התובע הצהיר כי לפני התאונה הוא נהג באופנוע שהיה אמצעי תחבורה זול וחסכוני יחסית לרכב פרטי. לדבריו, רעייתו החזיקה ברכב פרטי מדגם ישן שכן הוא היה בשימוש מועט. התובע הצהיר כי לאחר התאונה ובשל הנכות ממנה הוא סובל הוא לא יכול היה להוסיף ולרכב על אופנוע וכי הם נאלצו להחליף את הרכב הפרטי בדגם אוטומטי, אמין וחדש יותר. לשם כך הם נטלו הלוואה בסך 152,000 ₪ מאביה של רעייתו, הלוואה אותה הבטיחו להחזיר לכשיתאפשר להם לעשות כן (סעיף 34 לתצהיר).

התובע סיפר בתצהירו אודות העזרה שקיבל ועודנו מקבל מבני משפחתו. לדבריו, לאחר התאונה ולאחר שחרורו מבית החולים האיטלקי הוא שכר מטפל אישי בתשלום שהגיע לביתו מדי יום וסייע לו להתלבש, להתרחץ ולהתנייד. התובע הצהיר כי העוזר טיפל בו כ- 69.5 שעות ובסך הכל שילם לו עבור עזרתו 2,432.5 ₪ במזומן. התובע ציין כי בדיוק באותה עת אשתו ילדה את בתם הבכורה ולכן לא יכולה היתה לסייע לו. עוד הצהיר התובע כי אמו ואחיו סייעו לו רבות ובשל כך הפסידו שעות עבודה (סעיפים 35 – 36 לתצהיר התובע).

התובע הוסיף והצהיר כי בעקבות התאונה נבצר ממנו לסייע בעבודות הבית, לרבות קניות, תחזוקה, תיקונים, ניקיון וטיפול בילדים (סעיפים 40 – 42 לתצהיר).

התובע העיד בישיבת בית המשפט מיום 26.10.11 (מעמ' 20 לפרוטוקול).

התובע העיד כי הוא נולד למשפחה נוצרית בחיפה ולמד בתיכון אורט בכרמיאל ללא בגרות מלאה. התובע העיד כי הוא התנדב במשטרת ישראל במשך 10 שנים אולם למרות רצונו להתגייס למשטרה הוא לא התקבל משום שלא עבר את המבחנים והאבחונים המוקדמים (בעמ' 20 – 21 לפרוטוקול). התובע נשאל אודות הסיבה שבעטיה הפסיק להתנדב במשטרה, ועל כך השיב כי בשנת 2007 היה מקרה שבו האשימו אותו בגניבת אקדח, לדבריו אקדח צעצוע, בעת שטיפל באירוע מסוים ולא דיווח על כך (בעמ' 22 לפרוטוקול).

התובע העיד כי הורחק גם ממד"א משום שלדבריו היתה לו בעיה נפשית של זהות, אולם הדגיש "(...) שזה היה לפני 19 שנה כשהייתי נער בגיל הטיפש עשרה. התגברתי על הבעיה והקמתי משפחה" (בעמ' 22, שורות 28 – 29). אז גם החל להשתמש בשם "שי גלין" (בעמ' 30 לפרוטוקול). בהקשר האמור, בשנת 1993, הוכר התובע על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה ונקבעה לו נכות בתחום הנפשי ובשל מחלת האסטמה (המוצג נ/1).

התובע נשאל מדוע בתשובות לשאלון שנשלח אליו וגם בבית-החולים בני-ציון לאחר התאונה, הוא השיב כי הוא לא היה בטיפול פסיכולוגי עובר לתאונה (המוצגים נ/2 ו- נ/2 א; נ/3), ועל כך השיב כי "יכול להיות שהתביישתי או התבלבלתי ויכול להיות ששכחתי כי עברו 20 שנה" (בעמ' 24, שורה 25). התובע העיד כי גם היום הוא עדיין מטופל בבית החולים בני ציון במחלקה הפסיכיאטרית (בעמ' 25 לפרוטוקול).

באשר לרקע התעסוקתי שלו, העיד התובע כי מגיל 18 הוא עובד במגוון עבודות. תחילה עבד כשליח בעבודות מזדמנות, היה מנהל מסעדה, מאבטח בתוך קניון, נהג אמבולנס (בעמ' 27 – 28 לפרוטוקול). בשנת 2001 למד לימודי חוקר פרטי אולם לא עשה את ההתמחות משום שהתקשה למצוא מקום שיעסיק אותו באזור חיפה (בעמ' 29 לפרוטוקול). בשנת 2004 הוא פתח את עסקו לשליחויות ומסירות משפטיות, העסק נקרא "יחם שי גלין" והוא היה ממוקם בתוך בית הוריו (בעמ' 31 לפרוטוקול). התובע נשאל לגבי אתר אינטרנט שהוקם לעסק ובו מידע כי בעסק מועסקים מספר סוכנים, ניתנים שירותי מעקבים פרטיים ועוד פרטים שאינם נכונים (המוצגים נ/4 ו – נ/5) שכן התובע עבד לבדו מבית הוריו ולא סיפק שירותי חוקר פרטי. על כך השיב התובע שכל האתר היה בדיחה בלבד (בעמ' 33 – 35 לפרוטוקול).

באשר לרעייתו, העיד התובע כי היא שיננית מוסמכת אולם כיום היא לא עובדת בתחום משום שהיא היתה בחופשת לידה אחרי לידת בנם השני ולאחר מכן התקשתה למצוא עבודה בתחום. התובע העיד כי רעייתו עובדת כיום בעסק של אחיו, "פרנס מסירות משפטיות", שזהו עסק שהוקם בשנת 2010 שגם הוא ממוקם בבית הוריו של התובע (בעמ' 40 – 41 לפרוטוקול). באשר לרעייתו, העיד התובע כי היא עובדת מהבית שלהם, אולם כשנשאל מדוע הוא אינו יכול לבצע עבודה כזו בעצמו השיב שבגלל המצב הנפשי שלו הוא לא יכול לעשות כן משום ש"אין לו עצבים" וסבלנות ללקוחות, ללחץ ולטלפונים (בעמ' 43 – 44 לפרוטוקול). באשר לאפשרות לעבוד בעבודה אחרת כלשהי, העיד התובע כי ניסה למצוא עבודה הן דרך השיקום במוסד לביטוח לאומי והן באופן עצמאי אולם כל הגופים שפנה אליהם לא קיבלו אותו (בעמ' 47 – 48, 54 לפרוטוקול). התובע העיד כי פיזית הוא אמנם יכול לבצע עבודה בישיבה, אולם בשל מצבו הנפשי הוא סבור כי יתקשה להתמיד בעבודה שכן לא תהיה לו סבלנות ללקוחות, למשל במענה טלפוני ומרכזי שירות לקוחות (בעמ' 49 לפרוטוקול).

בהמשך ולאחר קבלת חוות דעתה של המומחית השיקומית ד"ר פרבר הגיש התובע תצהיר משלים וכן תיק מוצגים משלים (להלן – "התצהיר השני").

בתצהירו השני (מיום 12.9.12) סיפר התובע על בירורים שונים שערך בקשר לעלויות שירותים ומוצרים בהתאם לחוות דעתה של המומחית השיקומית ד"ר פרבר (מנוי שנתי במרכז ספורט; מכשור ואספקה רפואית; שירותים ותרופות מקופת החולים; תנאים ואפשרות למשכנתא לצורך החלפת דירה).

עוד הצהיר התובע כי במסגרת השיקום בביטוח הלאומי הוא הופנה לאבחון במכון "אדם" שם החליטו שמהבחינה הנפשית ולאור קשייו בתחום הניידות הוא עדיין לא מוכן לעבור שיקום והוחלט שהוא איננו מתאים לשום תוכנית שיקום שהביטוח הלאומי יכול להציע לו (בסעיף 10 לתצהיר השני מטעם התובע). עם זאת הצהיר כי לפני כארבעה חודשים הוא החל לעבוד בעבודה חלקית אצל אחיו. העבודה כוללת תיוק מסמכים, פתיחת תיקים, תצהירים וכן ליווי לאחיו בנסיעות לצורך מסירות ושליחויות. התובע הצהיר כי הוא מגיע לעבודה למשך כשעה – שעתיים ביום בהתאם ליכולות שלו וללא שעות עבודה מוגדרות. לדבריו, למעשה, אחיו "עושה לו טובה" בכך שהוא מעסיק אותו משום שהוא לא ממש מקבל ממנו תפוקה (בסעיף 11 לתצהיר השני).

בעקבות שינויים שחלו אצל התובע לאחר עריכת התצהיר השני, הוא הגיש ביום 1.10.13, ברשות בית המשפט, תצהיר נוסף (להלן – "התצהיר השלישי").

בתצהירו השלישי סיפר התובע כי לאור קשייו וצרכיו הוא רכש דירה אחרת ומכר את דירתו בחיפה. התובע רכש דירה בקרית מוצקין בבניין עם מעלית. מחיר הדירה החדשה היה נמוך מהמחיר שקיבל עבור מכירת הדירה שבחיפה (495,000 ₪ לעומת 505,000 ₪), אולם המעבר הצריך עלויות נוספות של שיפוץ הדירה (הממוקמת בבניין ישן בן כ- 40 שנה) והתאמתה לצרכי התובע, וכן עלויות תיווך והובלה הכרוכות בכל מעבר (סעיפים 3 ו- 4 לתצהיר השלישי).

בתצהירו השלישי עדכן התובע את בית המשפט גם לגבי מצבו התעסוקתי. התובע הצהיר כי עבד אצל אחיו מחודש 01/2012 ועד לחודש 03/2013 כשעה – שעתיים ליום ובהתאם ליכולותיו, אולם לדבריו העסק של אחיו "(...) לא הצליח "להתרומם" וההכנסות שלו היו בירידה ולכן הוא כבר לא היה יכול להעסיק אותי והפסקתי לעבוד אצלו" (בסעיף 7 לתצהיר השלישי).

לדברי התובע, בעצה אחת עם מחלקת השיקום במוסד לביטוח לאומי הוא ניסה להשתלב במסגרת לימודים אולם לא הצליח להתמיד במסגרת זו משום שהיה בלחץ ובחששות, הפך עצבני, חסר סבלנות ולא ישן בלילות מרוב מתח וחשש שלא יצליח בלימודיו. התובע הצהיר כי הבין שהוא עדיין אינו מתאים למסגרת של לימודים רצופים ויומיומיים וכי הוא עדיין ממתין לראות מה יוחלט להציע לו ממחלקת השיקום.

התובע הוסיף והצהיר כי המוסד לביטוח לאומי עדכן את גמלת הניידות שלו ואת זכאותו לרכב, וכי ועדה שהתכנסה בעניין אישרה לו רכב בנפח מנוע של 1,500 סמ"ק וקצבת ניידות המחושבת לפי 1,800 סמ"ק (בסעיף 8 לתצהיר השלישי).

התובע נחקר בחקירה נגדית על תצהיריו המשלימים (השני והשלישי) בישיבת בית המשפט מיום 12.11.13 (מעמ' 91 לפרוטוקול).

התובע העיד באשר לעבודתו החלקית בעסק של אחיו. הוא סיפר כי הוא מגיע לשעתיים – שלוש ביום לבית הוריו, שם ממוקם עסקו של אחיו. לדבריו הוא עושה הפסקות ויושב עם הוריו ועובד רק בחלק מהזמן בעיקר בטיפול בניירת ובהכנת תצהירים. התובע העיד כי השתכר כ 22 ₪ או 23 ₪ לשעה וכי שכרו לא עלה על כ – 1,000 ₪ בחודש. התובע העיד כי הפסיק לעבוד אצל אחיו בחודש מרץ 2013 וכי עזב את העבודה בשל סכסוך משפחתי כלשהו שהתעורר בינו ובין אשתו לבין אשת אחיו. התובע העיד שגם רעייתו מזל הפסיקה לעבוד אצל אחיו כחודש לאחר שהוא עזב (בעמ' 91 – 94 לפרוטוקול).

באשר לרעייתו מזל, העיד התובע שכיום היא עובדת בשתי משרות: שיננית במחלקת החינוך של משרד הבריאות ובמסגרת זו היא מרצה לילדים עד השעה 13:00, ובהמשך היום היא עובדת מהבית עבור משרד עורכי דין בעיקר בביצוע גבייה טלפונית, וגם מסירות משפטיות ובכך, לדברי התובע, הוא מסייע לה (בעמ' 94 – 96 לפרוטוקול). כשנשאל מדוע הוא לא יכול לבצע בעצמו עבודה כזו של גבייה טלפונית ומסירות השיב כי הוא מתבייש לעלות עם קביים לבצע מסירה וכי הוא מוגבל בניידות (בעמ' 96 – 97, 109 לפרוטוקול).

התובע העיד כי המשפחה עברה לאחרונה לדירה בקריות בבניין עם מעלית. לדבריו, הוא קיבל מהמוסד ביטוח הלאומי, במסגרת המעבר, מענק להתאמת דיור בסך 26 אלף ₪. הוא הגיש בקשה למענק נוסף שטרם אושרה (בעמ' 98 – 100 לפרוטוקול).

באשר ליכולת הניידות שלו, העיד התובע כי על פי רוב הוא נעזר בקביים, ואולם, כשהוא מרגיש ביטחון ויש לו במה להיתמך הוא הולך עם קב אחד ואפילו ללא קביים במקרה וניתן להיתמך במעקה (בעמ' 103 לפרוטוקול). התובע העיד כי הוא זקוק לעזרה רבה בבית וכי הוא לא מתקלח אם אשתו לא בבית משום שהוא חושש להחליק ולמעוד בכניסה או ביציאה מהמקלחת (בעמ' 111 לפרוטוקול).

ב. תצהירה של הגב' מזל ברקת (רעייתו של התובע) ועדותה בבית המשפט

אשתו של התובע הצהירה על הקשיים, הכלכליים והאחרים, שהיא והתובע חוו לאחר התאונה ובעקבותיה. הגב' ברקת הצהירה כי התובע מוגבל מאוד בהליכה והולך בעזרת קביים (סעיף 10 לתצהיר). לדבריה, מצבו הנפשי קשה מאוד. התובע, הצהירה רעייתו, נמצא כל הזמן בחרדות ובחששות מפני העתיד ולאור הקשיים הכלכליים בהם נתונה משפחתם (בסעיף 11 לתצהיר). אשת התובע הצהירה כי הם מתקיימים אך ורק מקצבאות המוסד לביטוח לאומי, מהתשלומים התכופים ומכספים שבני המשפחה נותנים להם כדי לסייע. היא הצהירה על קשיי הניידות של התובע שהצריכו החלפת רכב ועל הקושי שלו להיכנס לדירה ולעלות במדרגות שיצריכו בעתיד מעבר לדירה ללא מדרגות (סעיפים 11 – 16 לתצהיר). אשת התובע הצהירה כי היא חווה קושי של ממש בטיפול ובגידול הילדים לבדה וללא עזרה, בסיוע לתובע ובמטלות הבית. לדבריה, התובע לא יכול לסייע לה בכלל (סעיפים 17 – 19 לתצהיר).

הגב' מזל ברקת (להלן – "מזל") העידה בישיבת בית המשפט מיום 26.10.11 (מעמ' 62 לפרוטוקול).

מזל העידה כי הכירה את התובע בשנת 2002 דרך אתר היכרויות באינטרנט והם נישאו בשנת 2006. לדבריה, הכירה את התובע בעת שהקים את העסק שלו לשליחויות ומסירות משפטיות בשנת 2004. היא העידה כי בעלה היה העובד היחיד בעסק ולא היו עובדים נוספים (בעמ' 63 לפרוטוקול).

מזל העידה שכיום ומחודש ספטמבר 2010 היא עובדת אצל גיסה, אחי בעלה, כפקידה וכי היא עובדת מהבית ומשתכרת כ 22 ₪ לשעה (בעמ' 65 לפרוטוקול; תלושי השכר של מזל הוגשו וסומנו נ/8).

ג. תצהירו של מר עודד נגר ועדותו בבית המשפט

מר עודד נגר הצהיר כי הוא חוקר פרטי המכיר את התובע מעבודתם המשותפת בעת שהתובע ביצע עבורו שירותים משפטיים ומסירות משפטיות. מר נגר הצהיר כי התובע פנה אליו בסוף שנת 2008 ושאל אותו אם יוכל להתמחות במשרדו בחקירות, והוא השיב לו בחיוב. מר נגר הצהיר כי הוא והתובע סיכמו שהתובע יתחיל אצלו את ההתמחות אולם בשל התאונה לא יצא הדבר אל הפועל.

מר נגר העיד בישיבת בית המשפט מיום 26.10.11 (מעמ' 56 לפרוטוקול).

מר נגר העיד כי הוא מכיר את התובע מזה מספר שנים וכי בעבר התובע ביצע עבורו את המסירות המשפטיות באזור הצפון. כיום הוא מסתייע באחיו של התובע שגם לו עסק למסירות משפטיות ושליחויות (בעמ' 57 לפרוטוקול). מר נגר העיד כי בשנת 2008 הוא והתובע שוחחו "עקרונית" על האפשרות שהתובע יחל להתמחות במשרדו כחוקר פרטי, אולם הוגשו טפסים ובקשה קונקרטית בעניין (בעמ' 59 לפרוטוקול).

ד. חוות דעתו של הכלכלן מר משה קצין ועדותו בבית המשפט

בחוות דעתו מיום 7.6.12 התייחס המומחה מטעם התובע להוצאות הניידות של התובע בעתיד בשלוש חלופות:

(1) עלות חודשית לאחזקת מכונית בנפח 1,300 סמ"ק כולל עלות רכישת הרכב הראשון.

בהתאם לחלופה זו מחיר הרכב הראשון (לאחר פטור חלקי ממיסים בגובה 50%) הינו 76,695 ₪, והעלות חודשית לאחזקת הרכב הינה 1,863 ₪.

(2) עלות חודשית לאחזקת מכונית בנפח 1,600 סמ"ק כולל רכישת הרכב הראשון.

בהתאם לחלופה זו מחיר הרכב הראשון (לאחר פטור חלקי ממיסים בגובה 50%) הינו 96,198 ₪, והעלות חודשית לאחזקת הרכב הינה 2,112 ₪.

(3) אומדן הוצאות בנסיעה במונית.

בהתאם לחלופה זו, במידה והיקף הנסיעות הוא כ- 500 ק"מ לחודש, ההוצאה תהיה כ- 2,665 ₪ לחודש (5,330 ₪ במידה והיקף הנסיעות יעמוד על 1,000 ק"מ בחודש).

לאחר שהמוסד לביטוח לאומי שינה את קצבת הניידות של התובע (מוגבלות בשיעור 50%, רכב עד נפח 1,800 סמ"ק וקצבה חודשית בסך 591 ₪ נכון ליום 1.11.12) הוגשה מטעם התובע חוות דעת משלימה בתחום הניידות.

בחוות דעתו המשלימה מיום 20.8.13 ערך מר קצין תחשיב לעלות חודשית למכונית מייצגת 1,800 סמ"ק עם פטור מיסים בשיעור 50%. בהתאם לתחשיב זה העלות החודשית הינה 2,346 ₪ ומחירו של הרכב הראשון, לאחר פטור חלקי ממיסים, הוא 109,872 ₪.

הכלכלן מר קצין נחקר על חוות הדעת שהכין, הראשונה והמשלימה, בישיבת בית המשפט מיום 12.11.13 (מעמ' 79 לפרוטוקול).

מר קצין העיד כי בהכשרתו הוא כלכלן שמתמחה בענייני רכב. באשר לפטור ממיסים, אישר מר קצין בעדותו כי הפטור ניתן רק ברכישת רכב חדש וניתן לנצל את הפטור ברכישה בכל 4 שנים, כך שאם התובע לא עשה כן ברכב הראשון שקנה לאחר התאונה הוא יוכל לעשות זאת כשיחליף את הרכב בעתיד ובתנאי שיחליף לרכב חדש (בעמ' 86 – 87, 89 לפרוטוקול).

ה. חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר גדעון קרול ועדותו בבית המשפט

השמאי מטעם התובע הגיש חוות דעת מיום 12.8.12 בנושא "שווי דירת מגורים ש"י עגנון 44 – חיפה ואומדן שווי דירת מגורים המתאימה לצרכי פגוע בתאונת דרכים".

לאחר עריכת ביקור בדירתו של התובע ברח' ש"י עגנון 44 בחיפה (נכון למועד הגשת חוות הדעת שכן התובע, כאמור, עבר בהמשך לדירה בקריות בבניין עם מעלית), תוך התייחסות למיקום הנכס באזור, מצבו התחזוקתי של הנכס, רמת הביקוש ומחירי מקרקעין רלבנטיים, הגיע השמאי למסקנה כי שוויה של דירת המגורים של התובע (נכון ליום 12.8.12) מוערך בגבולות 500,000 ₪.

השמאי התייחס בחוות דעתו גם לאומדן שווי דירת מגורים המתאימה לצרכי התובע לאחר תאונת הדרכים, היינו, דירה עם גישה נוחה מחנייה ללא מדרגות רבות או מצוידת במעלית (להלן – "הדירה החלופית").

השמאי הגיע למסקנה כי שוויה של דירה חלופית באזור מוערך, נכון למועד עריכת חוות הדעת, בגבולות 650,000 ₪, במקרה של חנייה הצמודה לדירה (הצמדה הרשומה בפנקסי המקרקעין) ניתן להוסיף כ- 10,000 ₪ לשווי הדירה. עוד ציין השמאי כי רכישת דירה חלופית כרוכה בעלויות הכוללות דמי תיווך, שכ"ט עו"ד ועלויות העברה ובסה"כ כ- 30,000 ₪.

השמאי מר גדעון קרול נחקר על חוות דעתו בישיבת בית המשפט מיום 19.11.13 (מעמ' 115 לפרוטוקול).

בעדותו לא עלו פרטים מהותיים מעבר לאמור בחוות הדעת האמורה ולכן אמנע מחזרה על הדברים.

4. ראיות הנתבעת

א. חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר דן ברלינר ועדותו בבית המשפט

בחוות דעתו מיום 30.10.13 העריך השמאי ברלינר את עלות סידור המגורים לתובע, בהתאם לצרכיו, כפי שאלה עלו בחוות דעת המומחית השיקומית מטעם בית המשפט ד"ר פרבר.

השמאי ברלינר ציין בחוות דעתו כי בדירת התובע ברח' ש"י עגנון בחיפה הותקנה לדירה דלת כניסה נוספת אליה נכנסים לאחר עלייה ב – 12 מדרגות חיצוניות בלבד והיא מובילה ישר לדירה ללא מדרגות נוספות (צורף צילום) (בעמ' 3 לחוות הדעת).

השמאי ברלינר ציין בחוות דעתו כי הוא אינו סבור שדירתו הנוכחית של התובע בחיפה אינה עונה על הדרישות שבחוות דעת ד"ר פרב.ר זאת, משום ש"אין מדובר באדם משותק או הנזקק לכסא גלגלים". באשר לחנייה, כתב השמאי כי במקרים שבהם ייקבע כי הדבר מוצדק ודרוש מבחינה רפואית אזי הרשות המקומית מקצה לנכה מקום חנייה המסומן ברחוב עם שילוט מתאים (בעמ' 4 לחוות הדעת).

בהמשך חוות דעתו התייחס השמאי ברלינר לדירתו החדשה של התובע, ששטחה כ- 66 מ"ר, ברח' החשמונאים בקרית מוצקין הממוקמת בקומה ה- 8 בבניין עם מעלית שנבנה לפני כ – 40 שנה. בחוות הדעת צויין כי לאחר רכישת הדירה בוצע בה שיפוץ על ידי התובע, שיפוץ שכלל סידור מחודש של המטבח, חדר הרחצה והשירותים, תריס חשמלי וסורגים (בעמ' 6 לחוות הדעת). עלות רכישת הדירה 495,000 ₪, ועלויות נוספות הכוללות שיפוץ, מתווך, שירותים משפטיים והובלה בסך 71,014 ₪. השמאי ברלינר ציין כי התשלום ששולם למתווך (35,000 ₪) "הוא מוגזם ואיננו סביר" ביחס למחיר הדירה, שכן נהוג לשלם כ- 2% ממחיר הדירה לכל היותר. באשר לעלות השיפוץ, כתב השמאי כי עלות זו כוללת החלפת אביזרים ש"הינם בבחינת השבחה שאין לה קשר כלשהו לצרכיו של התובע, כתוצאה מהתאונה" (בעמ' 7 לחוות הדעת).

במסקנותיו ציין השמאי ברלינר, בין היתר, כי "לא מצאתי אסמכתא רפואית לטענה כי דירת המגורים המקורית אינה מתאימה למגורי התובע" (בעמ' 8 לחוות הדעת).

מר ברלינר נחקר על חוות דעתו בישיבת בית המשפט מיום 19.11.13 (מעמ' 127 לפרוטוקול).

באשר לדלת הכניסה הנוספת שהותקנה על ידי התובע בדירתו הקודמת בחיפה, העיד השמאי ברלינר כי הוא מניח שדלת זו הותקנה ללא קבלת היתר בניה כדין אולם הוא לא ציין זאת בחוות דעתו (בעמ' 127 – 128 לפרוטוקול).

השמאי ברלינר אישר בעדותו כי בהתאם לקריטריונים של הקצאת מקום חנייה לנכה על ידי עיריית חיפה, לנכה המוגבל בניידות בשיעור 60% ומעלה (המוצג ת/2), הרי שהתובע לא יוכל לקבל מקום חנייה מהרשות המקומית (בעמ' 129 – 130 לפרוטוקול).

באשר לדירה החדשה שהתובע רכש בקרית מוצקין, אישר השמאי ברלינר כי המדובר בדירה בגודל דומה לדירתו הקודמת של התובע בחיפה (בעמ' 130 לפרוטוקול). באשר לשיפוץ שנעשה בדירה העיד השמאי ברלינר כי בסך הכל "המחירים ששולמו הם סבירים לשיפוץ שנעשה" (בעמ' 132, שורה 16).

ב. חוות דעתו של מר בועז מוגילבקין בתחום הניידות ועדותו בבית המשפט

בחוות דעתו הראשונה מיום 18.7.12 התייחס המומחה מטעם הנתבעת "לעלות רכישת רכב פרטי יציג עם פטור 40% ממיסים המתאים לתובע, אחזקתו והחלפתו, תוך השוואה לעלות אחזקת הקטנוע ג'וימקס 250 סמ"ק, שהיה לו ולעלות מכונית משומשת בת 5 שנים (כממוצע הארצי) בנפח מנוע 1300 או 1,600 סמ"ק, שהיתה לתובע לפני התאונה".

מומחה הנתבעת כתב בחוות דעתו כי "אין שום סיבה תעבורתית ובודאי שלא כלכלית שירכוש טויוטה פריוס חדשה, אלא אם חשב לעשות זאת בלאו הכי וגם לא טויוטה קורולה, כפי שהמליץ משום מה מר קצין". בנוסף, טען מומחה הנתבעת כי "מכיוון והתובע נוהג בעצמו, אין צורך שיסע במוניות" (סעיפים 2 ו- 3 בעמ' 6 לחוות הדעת).

מומחה הנתבעת סיכם את העלויות וכתב בחוות דעתו כי עלות רכישת רכב מסוג יונדאי עם פטור 50% ממיסים היא 73,475 ₪, ועלות אחזקה חודשית ל- 1,000 ק"מ היא 1,625 ₪.

לאחר השוואת הנתונים האמורים לעלות אחזקת קטנוע ומכונית משומשת כפי שהיו לתובע עובר לתאונה, סיכם מומחה הנתבעת את הדברים וכתב כי "הוצאותיו של התובע לא גדלו בנושא הניידות, אלא להיפך, עלות אחזקת המכונית היציגה שאושרה לו עם פטור 40% ממיסים, נמוכה מעלות אחזקת המכונית המשומשת שהיתה לו עובר לתאונה והקטנוע שהיה לו. (אם הפטור 50% כפי שכתב מר קצין, אזי עלות האחזקה החודשית רק – 1,542 ₪). עלות אחזקת הקטנוע שהיה לו ביחד עם עלות אחזקת המכונית שהיתה ברשותו, הסתכמה ב - 3,080 ₪ לחודש לעומת - 1,625 ₪, אחזקת המכונית היציגה עם פטור 40% ממיסים" (סעיף 7 בעמ' 6 לחוות הדעת).

בחוות דעתו השניה – המשלימה מיום 17.10.13 חזר והדגיש מר מוגילבקין כי בהתאם לועדה שהתכנסה בעניינו של התובע שבה אושרה לו קצבה בסך 591 ₪ ונקבע שהתובע זקוק לרכב בנפח עד 1,500 סמ"ק, הרי שחוות דעתו של מר קצין שבה נערכו תחשיבים למכונית בנפח 1,800 סמ"ק איננה נכונה. התובע, ציין מר מוגילבקין, מסוגל להיכנס ולנהוג בבטיחות במכונית בנפח עד 1,500 סמ"ק. בהתאם, ערך מומחה הנתבעת תחשיב עלויות למכונית יציגה בנפח עד 1,500 סמ"ק דוגמת קיה ריאו חדשה בנפח 1,400 סמ"ק. עלות הרכישה עם פטור 50% ממיסים הינה כ- 88,000 ₪, עלות אחזקת הרכב הינה 1,720 ₪ לחודש.

מר מוגילבקין נחקר על חוות דעתו בישיבת בית המשפט מיום 19.11.13 (מעמ' 133 לפרוטוקול).

במסגרת חקירתו הנגדית הגיש בא כח התובע שתי חוות דעת שערך מר מוגילבקין בעניינים אחרים במקרים דומים, ביחס לנפגע בעל נתונים דומים. באותן חוות דעת הוא חיווה את דעתו מטעם התובע ונקב בסכומים שונים לגמרי מאלה שנקב במקרה דנן. בשני המקרים מר מוגילבקין המליץ על מכונית מסוג טויוטה קורולה בנפח 1,600 סמ"ק והוסיף אלמנט ותחשיב של נסיעה במונית (המוצגים ת/3 ו – ת/4), מה שלא עשה במקרה של התובע בתיק זה.

5. חוות דעת המומחית השיקומית מטעם בית המשפט ד"ר אילנה פרבר

ד"ר פרבר מונתה, כאמור, כמומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקומי בהתאם להחלטתי מיום 30.11.11. ד"ר פרבר בדקה את התובע ביום 8.2.12.

בחוות דעתה מיום 13.2.12 התייחסה ד"ר פרבר לצרכיו של התובע בתחומים שונים.

באשר לטיפול רפואי ותרופות, כתבה ד"ר פרבר בחוות הדעת כי התובע יזדקק למשככי כאבים ולטיפול פסיכיאטרי בהתאם להחלטת הפסיכיאטר המטפל; ביקורת אורטופד אחת לשנה ופסיכיאטר אחת ל - 3-6 חודשים; טיפול נפשי-תמיכתי אחת לשבוע למשך שנתיים; טיפול נפשי-תמיכתי לרעיית התובע אחת לשבועיים למשך שנה; סדרה של כ- 8-10 טיפולים הידרותרפיים; פעילות ספורטיבית סדירה (בשחייה או במכון כושר) פעמיים בשבוע.

עוד כתבה ד"ר פרבר כי התובע יזדקק לזוג קביים קנדיים שיוחלפו כל 5-6 שנים, וכן למכשיר "יד עזר" שיוחלף כל 6 – 7 שנים.

בתחום הדיור כתבה ד"ר פרבר כי התובע "זקוק לדירה עם גישה נוחה מחניה (ללא מדרגות רבות או מצוידת במעלית). בדירה חדר מקלחת עם מאחזים כדי שיוכל להתקלח בישיבה על כסא פלסטיק". כאמור, מאז שניתנה חוות דעתה של ד"ר פרבר התובע עבר לדירה בקרית מוצקין בבניין עם מעלית וכן ערך שיפוץ והתאמה של הדירה למצבו, הכל כאמור בתצהיר המשלים ובעדותו של התובע כמפורט לעיל.

בתחום התחבורה ציינה ד"ר פרבר כי התובע נוהג ברכב אוטומטי כפי שמתאים למצבו, וכי הוא אינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית.

באשר לעבודה כתבה ד"ר פרבר את הדברים הבאים:

"יכול לעבוד בישיבה במשרה מלאה. מסוגל גם לעבודה משרדית בשילוב עם נסיעה ללא צורך בהליכה ממושכת או בהרמת משאות.

בהתחשב בגילו הצעיר ובהעדר מקצוע רצוי לאפשר לו לימוד מקצוע מתאים למצבו ולכישוריו.

לדבריו, במחלקת שיקום בביטוח לאומי הועלתה האפשרות של לימודים בתחום עיצוב גרפי, עיסוק שבהחלט מתאים למצבו הגופני, אך התובע סבור שלא יוכל לעמוד בלימודים או בעבודה שדורשת שעות קבועות ולוח זמנים קבוע, וזאת בגלל בעיות שינה וחוסר יכולת לקום בבוקר.

לדעתי, רצוי להפנותו למסגרת שיקום תעסוקתי כדי לעזור לו בבחירת מקצוע תוך כדי הקניית הרגלי עבודה, תמיכה וליווי נפשי" (בעמ' 6 לחוות הדעת).

באשר לעזרת הזולת, כתבה ד"ר פרבר כי התובע "עצמאי בכל הפעולות היומיומיות, זקוק לנוכחות הזולת במקלחת בגלל פחד מנפילה. זקוק לעזרה בעבודות משק בית כגון: קניות, ניקיון ותחזוקת הבית" (שם).

6. דיון והכרעה

א. הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

טענות התובע

בא כח התובע טען כי עיון בהחלטות הוועדות הרפואיות שהתכנסו בעניינו של התובע מלמד כי בעקבות התאונה נותרו לתובע נכויות הגורמות למגבלות קשות מאוד בתפקוד, הן בהיבט הפיזיולוגי והן בהיבט הנפשי. בנוסף, העובדה שהועדה הרפואית הפעילה את תקנה 15 בעניינו של התובע (כאמור, לתובע נכות רפואית משוקללת צמיתה בשיעור 83%) והחלטות מדור השיקום בעניינו על כך שהתובע לא יוכל להשתלב בעבודתו הקודמת או בכל עבודה אחרת; כל אלה מעידים באופן חד משמעי כי התובע לא יוכל לחזור לעבודתו הקודמת וכי נכויותיו הן בעלות השפעה ניכרת על יכולתו לעבוד ולהשתכר, וזאת לצמיתות.

בהקשר האמור ולהוכחת טענת התובע כי עשה ניסיונות רבים לחזור למעגל העבודה הפנה בא כח התובע לעדויותיהם של התובע ואשתו, להחלטות מדור השיקום במוסד לביטוח לאומי בעניינו ולהחלטות הוועדה הרפואית. עוד הפנה בא כח התובע לפסיקת בית המשפט העליון ולדו"ח נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (2011) (מספר עמודים מהדו"ח צורפו לסיכומים) המעידים, כך נטען, על מצב התעסוקה העגום בקרב בעלי נכויות קשות ועל המסקנה כי סיכוייו של התובע להשתלב בשוק העבודה, במצבו כיום, נמוכים מאוד.

על שום כל אלה, טען בא כח התובע כי המסקנה הבלתי נמנעת היא כי התובע לא יוכל לעבוד עוד במשרה מלאה בשום עבודה ואם בכלל יצליח להתקבל לעבודה כלשהי יהיה זה לתקופות קצרות בלבד, במשרות חלקיות ובשכר זעום.

לפיכך, טען בא כח התובע כי במקרה דנן אין מנוס מהקביעה כי הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע כתוצאה מהתאונה היא כמעט מלאה ואת הפיצוי בגין הפסדי ההכנסה בעתיד יש לחשב על בסיס ההנחה כי כושר השתכרותו נפגע, עקב התאונה, בשיעור של 90%.

אוסיף ואציין כי בסיכומי התשובה הדגיש בא כח התובע שחוות דעתה של ד"ר פרבר התייחסה לתחום השיקומי בלבד ולא עסקה בפן התעסוקתי-המעשי. היינו, יש לאמץ את חוות הדעת רק בהקשר לעיסוקים המתאימים לנכותו של התובע בפן התיאורטי, אולם לא ניתן לקבוע לפיה דבר לגבי האפשרות המעשית של התובע להתקבל לעבודה במקצועות אלה שכן ד"ר פרבר כאמור אינה מומחית בתחום התעסוקתי.

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה כי יש לקבוע שנכותו התפקודית של התובע נמוכה משמעותית מנכותו הרפואית ויש להעמידה, לכל היותר, על שיעור של 50%.

הנתבעת טענה שקביעת הנכות התפקודית מסורה תמיד לשקול דעתו של בית המשפט וקביעת המל"ל בכל הנוגע להפעלת תקנה 15 אינה מחייבת. הנתבעת הפנתה למספר פסקי דין בהם נקבעה נכות תפקודית נמוכה מהנכות הרפואית וטענה שכל מקרה יבחן לגופו.

בענייננו, טענה הנתבעת, המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר פרבר, קבעה בחוות דעתה כי התובע עצמאי בכל פעולות היומיום וכי הוא מסוגל לבצע עבודה במשרה מלאה, בתנאי שתתבצע בישיבה, ללא הליכה ממושכת או הרמת משאות. משכך, טענה הנתבעת שקשת רחבה של מקצועות המתבצעים בישיבה פתוחה בפני התובע (כדוגמה: ניהול משרד ממוחשב, גרפיקה ממוחשבת, בניית אתרי אינטרנט, קידום מכירות באינטרנט, מכירות בטלפון ועוד).

הנתבעת הפנתה לעדות התובע שהעיד כי עבד בעבודה משרדית, גבייה והכנת תצהירים עבור אחיו וכן סייע לאשתו בגבייה עבור מד"א. עוד הדגישה הנתבעת כי על פי טענת התובע הדבר היחיד שמונע ממנו לעבוד במשרה מלאה הוא, למעשה, בעיה נפשית שכן הוא מעיד "שאין לו סבלנות" לאנשים. אלא, שהנכות בתחום הנפשי הינה בשיעור של 10% בלבד והיא מתארת הפרעה קלה בהתאמה החברתית ובכושר העבודה. נכויות נפשיות בשיעור נמוך אינן נושאות בחובן, בדרך כלל, השפעה תפקודית של ממש.

הנתבעת הפנתה לרקע האישי והתעסוקתי של התובע: לעדותו ולמסמכים שהוגשו מהם עולה כי ההיסטוריה התעסוקתית של התובע כוללת ערב רב של עבודות מזדמנות; ולעובדה שבמשך שנים לא התמיד בשום עבודה וכי שכרו היה מינימאלי, כפי שמקובל לשלם בעבודות מזדמנות. עוד ציינה הנתבעת כי בהתאם לראיות, הכנסת התובע עובר לתאונה ממשרד השליחויות אותו הפעיל, היתה נמוכה ולא עלה בידו להוכיח כי אלמלא התאונה הוא יכול היה לרכוש מקצוע של חוקר פרטי ולעסוק בו וכי הכנסותיו היו בהכרח עולות.

דיון והכרעה

הנכות הרפואית הינה המדד שבאמצעותו יכול בית המשפט לקבוע מהי הנכות התפקודית שממנה סובל הנפגע ומהי השלכתה על כושר השתכרותו לעתיד [ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 710; ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז(1) 178, 185; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר, פ"ד מג(3) 875, 878].

הלכה פסוקה היא שקיומה של נכות רפואית הוא תנאי הכרחי לקביעתה של נכות תפקודית, ברם, אין הכרח שתהא חפיפה בין שיעור שתי הנכויות הללו (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (להלן – "עניין רמזי"). בעוד שהנכות הרפאית מסורה, בדרך כלל, להערכתם של מומחים רפואיים, הרי שהנכות התפקודית היא בתחום החלטתו של בית המשפט, שיכול, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו, לסטות הימנה מטה או מעלה [ראו: ד' קציר, 'פיצויים בשל נזק גוף', (מהדורה חמישית - 2003), בעמ' 252 (להלן – "קציר"); ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174].

הנכות התפקודית באה, איפוא, לבטא את מידת הפגיעה הנודעת לנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע הספציפי בכושר השתכרותו (ראו: קציר, בעמ' 240).

נסיבותיו האישיות של הנפגע, מקצועו ועיסוקו של הנפגע קודם לפגיעה, גילו, מצבו המשפחתי ומצבו הנפשי לאחר התאונה, משפיעים, ללא ספק, על קביעת מידת ה"תפקודיות" של הנכות הרפואית שנגרמה לו (ראו: קציר, עמ' 249).

כאמור, דינן של הנכות התפקודית והנכות הרפואית אינו זהה בהכרח. בבואו לקבוע את שיעור הנכות התפקודית של הנפגע לא פעם יסטה בית המשפט, למעלה או למטה, משיעור הנכות הרפואית שנקבעה. הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט. עליו המלאכה לקבוע את יכולתו התפקודית האמיתית של הנפגע לאחר הפגיעה, וזאת, בין השאר, על פי תכונותיו האישיות של הנפגע, גילו, מקצועו ויכולת הסתגלותו למומים הרפואיים והאחרים שנותרו בו לאחר התאונה (ראו: קציר, בעמ' 252-258 והאסמכתאות שם; וכן פסק הדין בעניין רמזי, בעמ' 799).

לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, את טענות הצדדים, את האמור בחוות הדעת השיקומית מטעם המומחית ד"ר פרבר וכן את החלטות הועדות הרפואיות בעניינו של התובע אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של 70%.

אני מבקש לציין שטענת בא כח התובע בסיכומי התשובה, על כך שד"ר פרבר היא מומחית בתחום השיקומי ואיננה מומחית בתחום התעסוקתי, מקובלת עלי. עם זאת, סבורני כי הדברים שקבעה ד"ר פרבר בחוות הדעת באשר ליכולת התובע להשתלב במספר עבודות במשרה מלאה ובתנאים מסויימים ותפקודו בפעולות היומיום, מעידים כי התובע מסוגל להשתקם ולעבוד חרף קשייו ומגבלותיו הרפואיות. שיעור הנכות התפקודית שקבעתי כאן, 70%, מגלמת בתוכה את הקשיים שלבטח יחווה התובע בניסיונו להשתלב בשוק העבודה ואת היצע העבודות המוגבל בהן יוכל לעסוק.

ג. הפסדי השתכרות לתובע בעבר

טענות התובע

בא כח התובע הפנה לתצהירי התובע, אליהם צורפו תלושי שכרו. בכלל אלה, הפנה בא כח התובע לתצהירו השלישי של התובע אליו צורפו תלושי שכר וטופס 106 מעבודתו של התובע אצל אחיו, מהם עולה כי השכר בעבודה זו היה נמוך מאוד: בשנת 2012 השתכר התובע בסך הכל 10,335 ₪, היינו, 861 ₪ לחודש בממוצע, ובשנת 2013 - היינו, רק 532 ₪ לחודש בממוצע.

בא כח התובע חילק את הפסדי ההכנסה של התובע לעבר לשש תקופות:

(1) מיום התאונה (12.2.09) ועד לסוף שנת 2009:

6,260 ₪ (השכר הממוצע של התובע על-פי התלושים שצורפו לתצהירים, להלן – "הכנסת הבסיס") X 10.6 חודשים, ובניכוי הכנסתו החודשית הממוצעת בשנת 2009 (1,315 ₪ בחודש) = 52,417 ₪, ובתוספת ריבית בלבד מאמצע תקופה 56,021 ₪.

(2) מתחילת שנת 2010 ועד לסגירת העסק ביום 13.7.10 על פי הכנסתו הממוצעת (4,532 ₪ בחודש במקום 6,260 ₪):

(6,260 – 4,532) X 6.43 חודשים = 11,111 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע תקופה 11,739 ₪.

(3) מיום סגירת העסק (13.7.10) ועד שהתחיל התובע לעבוד אצל אחיו (1/12) נגרמו לתובע הפסדי הכנסה מלאים:

6,260 ₪ X 17.57 חודשים = 109,988 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע תקופה 114,279 ₪.

(4) תקופת העבודה אצל אחיו (ועד שלוש שנים לאחר התאונה), בתוספת ריבית מאמצע התקופה 7,908 ₪;

מתום 3 שנים לאחר התאונה (13.2.12) ועד תום תקופת העבודה אצל אחיו (03/13) על בסיס שכר של 9,390 ₪ בחודש (הכנסה הגבוהה ב- 50% מהכנסת הבסיס) ובניכוי השכר הממוצע אצל אחיו (814 ₪), וסה"כ בתוספת ריבית אמצע תקופה סך של 118,161 ₪.

(5) מתחילת חודש 04/13 ועד למועד הגשת הסיכומים הפסדי הכנסה מלאים על בסיס 9,390 ₪ לחודש, ובתוספת ריבית מאמצע תקופה: 94,325 ₪.

הנה כי כן, בא כח התובע טען בסיכומיו כי הפסדי השכר של התובע לעבר, מיום התאונה ועד למועד הגשת הסיכומים, ובתוספת ריבית מאמצע תקופה מסתכמים בסך של 402,430 ₪.

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה כי מהראיות והמסמכים שהוצגו עולה כי השתכרותו של התובע מעסקו עובר לתאונה לא עלתה על 4,857 ₪ נטו לחודש, וסכום זה כשהוא מוצמד לתוספת היוקר במשק עומד על 5,329 ₪ לחודש.

הנתבעת טענה כי בהתחשב בכך שהתובע היה בן 35 בעת התאונה, השתכרותו בשנים שקדמו לתאונה משקפת את כושר ההשתכרות שלו לעבר ולעתיד, שכן לאחר 17 שנים בשוק העבודה זהו למעשה השכר אליו הצליח התובע להגיע ולא ניתן במקרה זה לומר כי התובע היה בראשית דרכו המקצועית.

על שום כך, ולאור הפרטים שעלו בעדויות באשר לאופי עסקו של התובע והאופן בו העסק פורסם באינטרנט, שהינו, לטענת הנתבעת, על גבול ה"הונאה", נטען כי בגין נזקי העבר יש להביא בחשבון הכנסה מקסימאלית בגובה 5,329 ₪ נטו לחודש נכון להיום.

על שום כך, ולאור נכותו התפקודית של התובע, טענה הנתבעת כי יש לחשב את הפסדי השתכרותו של התובע בעבר באופן הבא:

(1) בגין התקופה בה התובע היה באי כושר עבודה מלא, מיום התאונה ועד שנקבעה נכותו הרפואית הצמיתה במל"ל (1.6.10) הציעה הנתבעת לפצות את התובע בסך 146,547 ₪ (בעמ' 12 לסיכומי הנתבעת).

[הערת בית המשפט: סבורני כי בנקודה זו של סיכומי הנתבעת, עמ' 12 לסיכומים, נפלה שגגה שכן נכתב כי הפיצוי יינתן עבור 27.5 חודשים עבור התקופה שמיום התאונה ה 12.2.08, בעוד שאין חולק שהתאונה ארעה ביום 12.2.09. כך, שיש לפצות את התובע, לשיטת הנתבעת, בגין 15.5 חודשי אי כושר מלאים (ולא 27.5 חודשים), בסך 5,329 ₪ לחודש, וסה"כ 82,600 ₪].

הנתבעת טענה כי מן הסכום האמור יש לנכות את הכנסות התובע מעסקו באותה תקופה ובהתאם לנתוני רשויות המס בעניין הכנסות עסקו של התובע בשנים 2009 ו- 2010, יש לנכות סך כולל של 43,852 ₪.

סך ההפסד לאחר ניכויים בתקופה בה היה התובע באי כושר עבודה מלא הינו 38,748 ₪.

(2) בגין התקופה שבה היה התובע באי כושר עבודה חלקי (מיום 1.6.10 ועד למועד הגשת סיכומי הנתבעת, ובסה"כ 48 חודשים):

הנתבעת טענה כי מאחר והכנסות התובע בתקופה זו לא הוכחו די צורכן וקיימת אי בהירות באשר לגובה הכנסות התובע מעסקו, אותו העביר "פורמאלית" לניהול אחיו; בהתחשב במעורבות אשת התובע בעסק שהועבר לאח; בהתחשב בהכנסות התובע ואשתו מגביית חובות למד"א; וכאשר ברור, לטענת הנתבעת, כי תלושי השכר במד"א הוצאו על שם האישה אולם התובע עבד בעסק זה לאור ניסיונו, הרי שיש מקום לפסיקת סכום גלובאלי אותו יש להעמיד בנסיבות העניין על סך 96,000 ₪ (סכום המבוסס על הפסד 2,000 ₪ בחודש לתקופה של 48 חודשים).

הנתבעת טענה, איפוא, כי יש להעמיד את הפסדי השתכרותו של התובע לעבר (במעוגל) על סך של 135,000 ₪.

דיון והכרעה

לאחר עיון בדו"חות ההכנסה השנתיים של התובע מעסקו, בתלושי השכר של התובע מתקופת עבודתו אצל אחיו, בטופסי 106, ולאחר שנתתי דעתי לאמור בתצהירי התובע ובעדותו, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסדי השתכרות בעבר (מיום התאונה ועד למועד מתן פסק הדין), באופן שלהלן:

תקופה א': מיום התאונה 12.2.09 ועד לסוף שנת 2009:

6,260 ₪ X 10.6 חודשים = 66,356 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד לתשלום המלא בפועל.

תקופה ב': מתחילת שנת 2010 ועד לסגירת העסק ביום 13.7.10:

בתקופה זו ההכנסה הממוצעת לחודש עמדה על 4,532 ₪ (במקום 6,260 ₪) ולכן התובע זכאי להפרש X 6.4 חודשים = 11,060 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד לתשלום המלא בפועל.

תקופה ג': מיום סגירת העסק (שהינו תאריך קרוב וכמעט חופף למועד שבו נקבעה נכותו הרפואית הצמיתה של התובע במל"ל), ועד למועד מתן פסק הדין:

סבורני כי לגבי תקופה זו יש לאמץ את בסיס השכר שביקש התובע עבור תקופות קודמות (6,260 ₪), אולם אין ליתן את מלוא הפיצוי אלא 70% בלבד משום שיש טעם והיגיון של ממש בטענות הנתבעת בהקשר האמור ובמיוחד לעניין גובה ההכנסות האמיתי בעבודה בעסקו של אחיו שזהה לעסק אותו ניהל התובע בעצמו מספר חודשים קודם לכן.

על שום כך, החישוב בגין תקופה זו הינו כדלהלן:

6,260 ₪ X 70% X 52 חודשים = 227,864 ₪.

מסכום זה יש לנכות את השכר שהשתכר התובע בתקופת עבודתו אצל אחיו בסך כולל של 11,931 ₪ (תלושי השכר צורפו לתצהירו השלישי של התובע כנספח "4").

ד. הפסדי השתכרות בעתיד לרבות זכויות סוציאליות

טענות התובע

בא כח התובע הפנה להלכה הפסוקה לפיה לצורך חישוב הפסדי ההכנסה בעתיד יש להעריך את פוטנציאל ההשתכרות של הנפגע בעתיד אלמלא התאונה ולא לחשב את הנזק על בסיס הכנסתו של הנפגע בפועל, עובר לפגיעה. עוד הפנה בא כח התובע להלכה הפסוקה לפיה בבואו בית המשפט להעריך את הכנסותיו הפוטנציאליות של הנפגע בעתיד עליו לקחת בחשבון את תוכניותיו העסקיות וכל נטיות כמו גם ראיות אחרות המלמדות על אפשרות התעסוקה בעתיד אלמלא נפגע.

על שום כך, טען בא כח התובע, בחישוב הפסדי הכנסתו של התובע בעתיד יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע עבר קורס חוקרים פרטיים וכי הוא התכוון להפוך את העסק שלו לעסק של חקירות פרטיות ואף לעבור התמחות ולהפוך לחוקר פרטי בעצמו וכך להגדיל בצורה משמעותית את הכנסותיו.

כן הפנה בא כח התובע להלכה הפסוקה לפיה את הפסדי ההכנסה של נפגעים עצמאים יש לחשב עד גיל 70.

על כן, ועל בסיס נכות תפקודית בשיעור 90%, כנטען לעיל, טען בא כח התובע כי את הפסדי ההכנסה בעתיד יש לחשב בשתי תקופות ובאופן הבא:

(1) מיום הגשת הסיכומים ועד ליום 12.2.2017, משך 37 חודשים, לפי הכנסה של 9,390 ₪ בחודש (הכנסה הגבוהה ב- 50% מהכנסת הבסיס של התובע ש בשנים 2007 – 2008 עמדה על סך 6,260 ₪ לחודש), ובהיוון ובסה"כ 298,286 ₪;

(2) מיום 13.2.2017 ועד הגיע התובע לגיל 70 (9.11.2044), משך 333 חודשים, לפי הכנסה של 10,955 ₪ לחודש, ובהיוון כפול, בסה"כ 2,026,223 ₪.

סה"כ הפסדי הכנסה לעתיד 2,324,510 ₪ (ראו תחשיבים בסעיף 58 ובסעיף 124 לסיכומי התובע).

באשר להפסדי פנסיה, הפנה בא כח התובע לפסקי דין לפיהם פגיעה בכושר ההשתכרות גוררת אחריה פגיעה באותו השיעור בזכויות הפנסיה, ובענייננו 90%, וזאת הן לשכירים והן לעצמאים ואף לאותם נפגעים שלא הופרשו עבורם תשלומים כלשהם לקרנות פנסיה עד למועד פגיעתם וזאת מתוך הכרה שבעתיד הם, או מעסיקיהם, היו מפרישים תשלומים לקרן הפנסיה ככל האדם. על שום כך, נטען כי התובע צפוי להגיע להפרשה מלאה לקרן הפנסיה בעתיד ולזכות במלוא קצבת הפנסיה לאחר פרישתו (בשיעור 70% מהכנסתו).

לפיכך, טען בא כח התובע, הפסד הפנסיה החודשי שנגרם לתובע הוא:

10,955 ₪ בחודש X 70% X 90% = 6,902 ₪ בחודש.

התובע יליד 9.11.1974 ותוחלת חייו הצפויה היא עד גיל 78.5, לפיכך התובע צפוי ליהנות מפנסיה במשך 11.5 שנים, מגיל 67 ועד לגיל 78.5, בסה"כ 351,736 ₪. בניכוי הסכומים אותם היה התובע עתיד להפריש לטובת הפנסיה בשיעור 5% משכרו במשך 28 שנים עד להגיעו לגיל 67: 111,972 ₪, היינו לשיטת בא כח התובע הפסד הפנסיה המצטבר שנגרם לתובע הוא בסך של 239,760 ₪ (התחשיבים בסעיפים 129 – 132 לסיכומי התובע).

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה כי אין ליתן אמון בתלושי השכר שהציג התובע מעבודתו החלקית בעסקו של אחיו. הנתבעת טענה כי למעשה אין מדובר בעסק חדש של אחי התובע אלא בעסק של התובע שפשוט שינה את שמו לאחר שהתובע נפגע בתאונה והועבר פורמאלית לאח. מדובר באותם לקוחות שהועברו, לכאורה, מהתובע לאחיו, אותו מספר טלפון ואותו מספר פקס שהיו בעסק של התובע. הנתבעת טענה כי לתובע שליטה מלאה בתלושי השכר שהנפיק לו אחיו ויש לבחון אותם בזהירות רבה. בנוסף לכך, בתלושים צויין כי התובע עבד באופן קבוע 17 שעות בכל חודש, כשלפי עדות התובע על כך שחווה קשיים ולא יכול היה להתמיד בעבודה, היינו מצפים שהתלושים ישקפו בכל חודש מספר שונה של שעות עבודה. אחיו של התובע לא העיד ולכן לא ניתן לאמת את דברי התובע בהקשר האמור.

הנתבעת ציינה בסיכומיה כי היא מתנגדת לצירוף הדו"ח שצירף בא כח התובע לסיכומיו, שעניינו מצבם התעסוקתי של בעלי מוגבלויות בישראל, שכן אין מדובר בחוק או בפסיקה אלא דו"ח שהיה אמור להיות מוגש ככל שאר הראיות ביחד עם תצהירי התובע. מעבר לנושא הפרוצדוראלי ומחמת הזהירות בלבד, טענה הנתבעת כי בפני בית המשפט מונחת חוות דעתה של המומחית השיקומית ד"ר פרבר שקבעה כי התובע מסוגל לעבוד במשרה מלאה בישיבה ועל כך בלבד יש להסתמך.

עוד טענה הנתבעת כי בהתאם למסקנות ד"ר פרבר בחוות דעתה, ככל שהתובע אינו עובד במשרה מלאה, למרות שכאמור לעיל הוא מסוגל לכך בהתאם למגבלות שנקבעו בחוות הדעת, הרי שהוא אינו פועל להקטנת נזקו.

על שום כל אלה, ובהתאם לנכות תפקודית בשיעור 50% כאמור, טענה הנתבעת כי אלמלא התאונה היה התובע אמור להשתכר סך של כ- 5,700 ₪ נטו לחודש (כפי שהשתכר מעסקו בממוצע עובר לתאונה). יש לחשב הפסדי הכנסה מהיום ועד גיל 70: 5,700 ₪ X 50% X 237.1893 = 675,990 ₪ (התחשיב בעמ' 13 לסיכומי הנתבעת).

בהתייחסה לנושא הפסדי הפנסיה, טענה הנתבעת כי לא הוכח שבכל 17 השנים שהיה התובע בשוק העבודה הוא הפריש בעצמו, או הופרשו עבורו, הפרשות לפנסיה. הנתבעת הפנתה להלכה הפסוקה וטענה כי מטרת דיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו. דיני הנזיקין אינם אמורים להעמיד את הנפגע במצב טוב יותר מזה שהיה לפני התאונה. מן ההלכה עולה כי לגבי עצמאיים, להבדיל משכירים, ממילא ההפרשה לפנסיה באה על חשבון שכרם ולא על חשבון המעביד, ולפיכך הם אינם זכאים גם להפסדי שכר מלאים בעתיד וגם להפסדי פנסיה. צו ההרחבה אליו הפנה בא כח התובע חל על עובדים שכירים ולא על עצמאיים.

אשר על כן, ובשל היותו של התובע עצמאי, טענה הנתבעת כי לא הוכחה זכאותו לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, מעבר לפיצוי בגין הפסדי שכר.

דיון והכרעה

במועד התאונה היה התובע כ- 17 שנים בשוק העבודה ועדותו מלמדת כי עסק במגוון עבודות, ברובן עבד תקופה קצרה בלבד. מדובר בעבודות שלא הצריכו התמחות, הכשרה או לימודים מיוחדים. בהמשך, כאמור, הקים התובע וניהל עסק למסירות משפטיות במשך מספר שנים. הגעתי למסקנה שטענת התובע, שעסקו היה עתיד להתפתח ולהעניק בעתיד גם שירותי חקירה פרטית, לא הוכחה. התובע סיים את הלימודים להכשרתו כחוקר פרטי בשנת 2001 ומאז ועד למועד קרות התאונה בשנת 2009 הוא לא השלים את ההתמחות הנדרשת לצורך קבלת רישיון לעבוד בתחום החקירות הפרטיות. לא שוכנעתי, לא מעדותו של התובע ולא מעדותו של מר נגר מטעם התובע, כי אכן סוכם שהתובע יחל את ההתמחות ויהפוך לחוקר פרטי. הנתבעת העלתה מספר סיבות הגיוניות וסבירות שיתכן שבעטיין התובע כלל לא יקבל אישור להתמחות ולעסוק בתחום החקירות הפרטיות. זאת, משום שהוא לא יעמוד בחלק מן התנאים, והדברים קיבלו אישוש בחקירתו הנגדית של התובע כמפורט לעיל. מכל מקום, בעת התאונה התובע כבר היה בשוק העבודה תקופה משמעותית וניתן ללמוד על פוטנציאל ההשתכרות שלו.

על שום כל אלה, ולאחר שבחנתי את טענות באי כח הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין, ובהתאם לנכות התפקודית שקבעתי לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובע לעתיד כדלהלן:

6,260 ₪ X 70% X 237.1894 = 1,039,364 ₪

התובע זכאי להפסדי השתכרות לעתיד בסך 1,039,364 ₪.

בעניין הפיצוי בגין הפסדי פנסיה, הגעתי למסקנה כי הדין עם הנתבעת.

אכן, ככלל, ראוי לפסוק הן לשכיר והן לעצמאי הפרשות לפנסיה, שכן כל אדם מן היישוב מבקש להבטיח את פרנסתו לעת זקנה [ראו: ע"א 7157/07 אי. איי. גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א ז"ל (פורסם בנבו, ניתן ביום 17.3.08)]. אלא, שלצד עקרון זה נקבע בפסיקה שעל התובע הפסדי פנסיה הנטל להוכיח הפרשות כאלה ואחרות (ראו: ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 591).

בענייננו, התובע עבד כ- 18 שנים עובר לתאונה הן בעבודות שונות כשכיר והן כעצמאי והוא לא השכיל להוכיח כי לאורך השנים הופרשו עבורו או הוא הפריש בעצמו תשלומים כלשהם בגין זכויות סוציאליות לרבות פנסיה. עוד אציין כי הפיצוי אותו קבעתי לתובע עבור הפסדי השתכרות בעתיד, כמפורט לעיל, נעשה באופן כולל ללא הורדות כלשהן. ומאחר שממילא ההפרשות לפנסיה אמורות היו לבוא מתוך הכנסתו של התובע, הרי שגם מטעם זה סבורני כי די בפיצוי שנפסק ואין להעניק לתובע פיצוי נוסף ונפרד בדין הפסדי פנסיה.

על שום כך, אני דוחה את התביעה לפיצוי נפרד בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות.

ה. עזרת הזולת בעבר ובעתיד

טענות התובע

באשר לעזרת הזולת בעבר, הפנה התובע לתצהירו, לעדותו ולתיק המוצגים שהוגש מטעמו. שם, כאמור, העיד התובע כי לאחר שחרורו מבית החולים הוא שהה בביתו ונזקק לעזרה צמודה. באותה תקופה ילדה אשת התובע את בתם הבכורה כשזו סבלה מבעיה רפואית של "רגליים כלואות" ולכן היא נאלצה לטפל בילדה לבדה, מבלי יכולת להסתייע בבעלה. התובע שכר את שירותיו של מטפל צמוד למשך מספר שעות ביום ובסה"כ 69.5 שעות עבורן שילם התובע למטפל 2,432 ₪ במזומן (בהתאם להסכם העסקת העוזר שצורף כנספח "13" לתיק המוצגים הראשון מטעם התובע). בנוסף נעזר התובע בבני משפחתו ובשכניו. בא כח התובע הפנה להלכה הפסוקה לפיה נפגע זכאי לפיצוי בגין שווי עזרת בני המשפחה שלא בתשלום ואין סיבה להפלות נפגע המעדיף לשכור עזרה בתשלום לבין נפגע שנעזר בבני משפחה וחברים.

בנסיבות אלה, הציע בא כח התובע לחשב את שווי העזרה שהעניקו בני המשפחה על פני תקופות שונות (בתקופות בהן התובע היה מאושפז סך של 750 ₪ לשבוע; בתקופה בה נכותו של התובע נקבעה 100% נכות זמנית סך של 6,450 ₪ לחודש, ובאופן יחסי בתקופות בהן הנכויות היו בשיעורים 70% - 80%; מאז נקבעה הנכות הצמיתה בשיעור 55% ועד למועד הגשת הסיכומים). על שום כל אלה, טען בא כח התובע כי סך כל שווי עזרת בני המשפחה בעבר הינו 236,580 ₪, וכי לכך יש להוסיף את העזרה בתשלום שנטל התובע בסך של 2,950 ₪ כאמור לעיל. סך הכל הפיצוי הכולל לו עתר התובע בגין עזרת הזולת לעבר הוא 239,530 ₪.

באשר לעזרת הזולת בעתיד, הפנה בא כח התובע לעדויות התובע ורעייתו מהן עולה בבירור כי התובע יזדקק לעזרה בהיקף משמעותי הן בחיי היומיום והן לצורך מילוי חלקו בעבודות הבית ובנטל גידול הילדים. בא כח התובע העריך את היקף העזרה בכ- 3 שעות ליום, 90 שעות בחודש, ערך שעה 40 ₪. לפיכך, בהתאם לתוחלת חייו של התובע ובהיוון, הרי שסך כל הפיצוי המגיע בגין עזרת הזולת בעתיד הוא 999,074 ₪ (תחשיב בסעיף 147 לסיכומי התובע).

טענות הנתבעת

באשר לעזרת צד ג' לעבר, טענה הנתבעת כי מדובר בנזק מיוחד וכי יש להוכיח הן את הצורך בו והן את ההוצאה בגינו בראיות של ממש. לעניין העזרה שניתנה על ידי בן משפחה בלא תשלום, נטען כי הלכה היא שיש לפצות את הנפגע רק עבור עזרה החורגת מטיפול מקובל הניתן במסגרת חיי משפחה תקינים. הנתבעת טענה כי התובע היה מאושפז בסה"כ 77 ימים באופן לא רציף. באותה תקופה אשתו הייתה בחופשת לידה כך שממילא לא עבדה ולא נגרמו לה הפסדי שכר בשל העזרה שהושיטה לתובע. על שום כך, הציעה הנתבעת להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר על סכום גלובלי של 15,000 ₪.

באשר לעזרת צד ג' לעתיד, הפנתה הנתבעת לחוות דעתה של ד"ר פרבר לפיה התובע זקוק לעזרה בעבודות משק הבית וכן להשגחה במקלחת בגין פחד מנפילה. הנתבעת טענה כי הואיל ומיום הגשת התביעה חלפו למעלה מחמש שנים, הרי ששנים אלה יכולות לשמש מדד למידת היזקקות התובע לעזרת צד שלישי. הנתבעת טענה כי בפועל, מיום התאונה ועד היום, לא הוכח כי התובע נזקק לעזרה סיעודית או אחרת. עוד ציינה הנתבעת כי התאונה הוכרה על ידי המל"ל כ"תאונת עבודה" ועל כן התובע זכאי לפנות ליחידה להמשך טיפול של קופת החולים בה הוא חבר לצורך קבלת סיעוד וסיוע בחינם. אם הוא לא עושה כן ולא פועל להקטנת נזקו הרי שאין להטיל הוצאות אלה על הנתבעת.

בנסיבות אלה, טענה הנתבעת, זכאי התובע, לכל היותר, לפיצוי בסכום גלובאלי בגין עזרת מיטיבים בעתיד, המחושב על בסיס 500 ₪ לחודש, ובסה"כ בהתאם לתוחלת חייו כ- 138,000 ₪.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים בחומר הראיות ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי ראוי לפצות את התובע בגין עזרת הזולת בעבר בסכום גלובלי בסך 55,000 ₪.

באשר לעתיד, סבורני שדרישות התובע בעניין זה מוגזמות. זאת, הן משום שילדיו של התובע גדלים ומטבע הדברים מידת העזרה שהוא יצטרך להושיט תפחת במהלך השנים, והן משום שבהתאם לעדויות ששמעתי ובהתאם לאמור בחוות דעתה של ד"ר פרבר - מצבו של התובע אינו מצריך עזרה קבועה של 3 שעות ביום. על שום כך, הגעתי למסקנה כי עבור עזרת הזולת בעתיד ראוי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך 280,000 ₪.

על שום כך, אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד, בסך כולל של 335,000 ₪.

ו. הוצאות התאמת דיור

טענות התובע

בא כח התובע הפנה לעדות התובע ולחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקום, ד"ר פרבר. הוא עמד על הקושי הממשי שחווה התובע, בשל התאונה, בכניסה וביציאה מהדירה שבה התגורר בחיפה בשל המדרגות הרבות והתלולות. בהקשר האמור, הפנה בא כח התובע לחוות דעת השמאי גדעון קרול שהוגשה מטעמו שלפיה ההפרש בין שווי דירתו הנוכחית של התובע בחיפה לבין דירה המותאמת לצרכיו לאחר התאונה בחיפה הינו 110,000 ₪. במצב הדברים שנוצר לאחר התאונה, היה התובע חייב לחפש אלטרנטיבה. התובע הצהיר בתצהירו השלישי כי מכר את דירתו בחיפה ועבר להתגורר בדירה בקריות בבניין עם מעלית. אלא, שהדירה שרכש התובע היתה במצב מוזנח, לא התאימה למחיה בכלל ולנכים בפרט, ולכן נאלץ לבצע בה שיפוצים והתאמות כמפורט בתצהירו. כמו כן, גרר המעבר הוצאות נוספות דוגמת עמלת תיווך, שירותים משפטיים, הובלה ועוד. בא כח התובע טען כי אין לקבל את חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר ברלינר מטעם הנתבעת שכן עסקינן בחוות דעת שאין לה כל אחיזה בעובדות המקרה והיא אף עומדת בניגוד לראיות אחרות שהוצגו בפני בית המשפט לרבות חוות דעתה של ד"ר פרבר.

על שום כל אלה, טען בא כח התובע כי בגין הוצאות הדיור ומעבר הדירה זכאי מרשו לפיצוי בסך 186,270 ₪ (ההפרש בין מחיר דירת התובע בעת התאונה למחיר דירה מותאמת, בצירוף העלויות הנוספות שנגרמו לו בפועל כתוצאה ממעבר הדירה); ולחילופין, סך של 145,683 ₪ (ההפרש בין מחירי הדירות ובצירוף העלויות הנוספות כפי שהעריך השמאי קרול בחוות דעתו).

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה כי גם אם נלך לפי שיטת התובע ונקבל את טענתו על כך שהדירה הקודמת בה התגורר לא התאימה לצרכיו ובעקבות התאונה היה צורך להחליף דירה, הרי שהתובע מכר את דירתו תמורת 505,000 ₪ וקנה דירה "מותאמת" בסכום נמוך יותר של 495,000 ₪. אכן, התובע מצא דירה בקריות ולא בחיפה, אלא שלדעת השמאי מר ברלינר התובע יכול היה למצוא דירה בקומת קרקע במקום מגוריו בחיפה בסך של כ – 515,000 ₪. על שום כך, טענה הנתבעת, הרי שלכל היותר יש לפצות את התובע בגין הסכום הנוסף אותו היה עליו להוסיף לרכישת דירה המתאימה לצרכיו בחיפה, היינו 15,000 ₪, ונכון ליום הגשת הסיכומים בסך של 17,355 ₪.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים, בחוות הדעת השמאיות שהגישו הצדדים, בעדויות המומחים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה שאין לאמץ אף אחת מחוות הדעת.

אין ספק כי לאחר התאונה ובשל מצבו של התובע ונכותו הרי שדירתו הקודמת בחיפה כבר לא התאימה לצרכיו והיה צורך להחליפה בדירה מותאמת, כאמור בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט ד"ר פרבר. ואכן, התובע עשה מעשה והחליף דירתו, על כל הוצאות המעבר וההתאמה הכרוכות בכך.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין נראה לי כי בראש נזק זה יהיה נכון וראוי לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובלי אותו אני מעמיד על 115,000 ₪.

ז. הוצאות ניידות מוגברות בעבר ובעתיד

טענות התובע

בא כח התובע הפנה לעדויות התובע ורעייתו שהעידו על כך שכתוצאה מהתאונה עלו הוצאות הניידות שלהם בצורה חדה. זאת, משום שלפני התאונה היה התובע מתנייד באמצעות קטנוע, שהוא אמצעי זול, ואשתו השתמשה ברכב ממודל ישן יחסית, שכן נעשה בו שימוש מועט. לאחר התאונה נאלץ התובע לנהוג במכונית לכל מקום והוא אינו רשאי לנהוג באופנוע. כמו כן, נדרש רכב אמין שכן התובע תלוי לחלוטין ברכבו כתחליף לרגליו. הואיל וידם של התובע ואשתו לא היתה משגת, העמיד להם אביה של מזל הלוואה בסכום של 152,000 ₪ עבור קניית רכב חדש ואמין, הלוואה שהתובע ורעייתו התחייבו להחזיר למלווה (הסכם ההלוואה צורף כנספח "14" לתיק המוצגים שהוגש עם התצהיר הראשון של התובע). בא כח התובע ציין כי התנהלות המוסד לביטוח לאומי בעניין ההכרה בזכאות התובע לרכב בעל נפח מנוע של 1,500 סמ"ק לפחות היתה איטית ומסורבלת באופן בלתי סביר ורק בחודש 10/12 אושרה זכאות זו של התובע. על שום כך, טען בא כח התובע כי ברור שבחירת התובע לרכוש רכב חדש ולא להמתין לבירוקרטיה של המוסד לביטוח לאומי היתה החלטה הגיונית וסבירה בנסיבות העניין.

עוד נטען כי נגרמו לתובע ויגרמו לו בעתיד הוצאות נסיעה מוגברות בשל המעבר מחיפה לקריות. זאת, משום שמשפחת התובע, המסייעת לו רבות, מתגוררת בחיפה ואשתו נאלצת לנסוע מדי יום לעבודה בחיפה.

בא כח התובע הפנה לחוות דעתו של מר קצין בעניין הוצאות הניידות. ההוצאה החודשית חושבה שם בהנחה שהתובע ינהג 1,000 ק"מ בחודש. ואולם, בפועל התובע נוהג בהיקף של 3,400 ק"מ בחודש ולכן הוצאות הניידות שלו גבוהות יותר. עוד הפנה בא כח התובע לפסיקה לפיה הדרך הנכונה לחשב הוצאות ניידות לאחר פגיעה היא להפחית מהעלויות המוגברות כ- 20% - 30% בגין העלויות אותן היה הנכה מוציא ממילא ולא לערוך חישוב של שווי אחזקת המכוניות על ידו לפני התאונה כפי שמבקשת הנתבעת לעשות. כך גם העיד מר קצין בחקירתו.

אשר על כן, טען בא כח התובע, יש להפחית מהוצאות הניידות המוגברות 25% בגין ההוצאות שהיו נגרמות לתובע אלמלא התאונה ולחשב את הפיצוי כדלקמן: לעבר, מאז נרכש הרכב עבור התובע ועד למועד הגשת הסיכומים – 3,431 ₪ בחודש X 42 חודשים = 144,100 ₪; בנוסף הוצאות הניידות המוגברות שנגרמו לתובע מיום התאונה ועד למועד רכישת הרכב בסך של כ- 1,500 ₪ בחודש לתקופה של 17 חודשים, סך של 25,500 ₪ ; לעתיד ובהתאם לתוחלת חייו של התובע לפי הוצאות בסך של 3,431 ₪ בחודש, סך של 952,170 ₪ (ראו החישובים בסעיף 178 לסיכומי התובע).

כן עתר בא כח התובע לפסוק פיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות במונית בנוסף להוצאות הניידות ברכב. זאת, למצבים שבהם הרכב לא יהיה זמין בעבור התובע או יהיה מושבת או כאשר בעתיד הרחוק התובע יתקשה בנהיגה. המומחה מר קצין קבע בחוות דעתו כי עלות נסיעה במוניות בהיקף 1,000 ק"מ לחודש מסתכמת בסך של 5,330 ₪ לחודש. מר קצין לא נחקר כלל על נושא זה בחקירתו הנגדית. מומחה הנתבעת מר מוגילבקין השמיט פרמטר זה של נסיעה במונית מחוות הדעת שערך בעניינו של התובע. במצב דברים זה ביקש בא כח התובע לפסוק הוצאות נסיעה מוגברות במונית למשך תוחלת חייו של התובע בסך 1,510,540 ₪ (5,443 ₪ בחודש בהיוון ובהתאם לתוחלת חייו של התובע) (ראו החישוב בסעיף 194 לסיכומי התובע).

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה כי דרישות התובע בראש נזק זה הן דמיוניות ומנותקות מן המציאות. הנתבעת טענה כי נקודת המוצא לפיצוי היא חוות דעתה של ד"ר פרבר שם נקבע כי התובע נוהג ברכב אוטומטי ואינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית. הנתבעת טענה שיש לבחון את הוצאות התובע ורעייתו על תחבורה עובר לתאונה שכן אין ספק כי לתובע, כמו לכל אדם, היו הוצאות ניידות גם לפני התאונה. על כן, טענה הנתבעת, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמכל סכום שייפסק לתובע בפריט נזק זה, יש לנכות את הוצאות הניידות שהיו לתובע גם אלמלא התאונה. הנתבעת הפנתה לחוות הדעת (הן הראשונה והן המשלימה) של המומחה מטעמה בתחום הניידות, מר בעז מוגילבקין, לפיהן עובר לתאונה החזיק התובע ברכב פרטי וכן בקטנוע בעלות חודשית כוללת של 3,080 ₪. כיום, אחזקת המכונית היחידה של התובע היא בעלות נמוכה יותר של 1,720 ₪ לחודש בלבד.

על שום כך, טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח זכאות לפיצוי בגין הוצאות ניידות מוגברות כתוצאה מהתאונה ואין לפצותו בפריט נזק זה.

דיון והכרעה

אין לי ספק כי בעקבות התאונה השתנה אופן הניידות של התובע וכי עתה הוא זקוק לרכב יותר מבעבר. הוא אף תלוי ברכבו כתחליף לרגליו. במצב הדברים שנוצר לאחר התאונה התובע אינו יכול להוסיף ולנהוג בקטנוע, שהוא אמצעי תחבורה זול יחסית, ועליו לנהוג ברכב חדיש ואמין. עם זאת, סבורני כי דרישות התובע בעניין זה היו מוגזמות וכי יש טעם רב בטענות שהעלתה הנתבעת. הגם שמצבו הרפואי של התובע מצריך שימוש רב ומוגבר ברכב הרי שגם עובר לתאונה וללא קשר אליה היה על התובע ובני משפחתו לרכוש ולהחזיק ברכב. זאת ועוד, סבורני כי התובע יכול היה לרכוש רכב אחר, אמין וחדיש אולם במחיר נמוך משמעותית מסוג הרכב שבחר לרכוש בפועל בסמוך למועד התאונה.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שלפני ואת טענות באי כח הצדדים בעניין זה ולאור מכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי ראוי לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי של 450,000 ₪.

ח. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה לטיפולים ובדיקות ואביזרים שונים

טענות התובע

בא כח התובע טען כי עקב התאונה נגרמו לתובע הוצאות רבות, שחלקן ממומן על ידי המוסד לביטוח לאומי ועל ידי קופת החולים, אולם חלק נכבד מהן נאלץ התובע לממן מכיסו.

בא כח התובע טען כי הגם שהתאונה שעבר התובע הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, עדיין לא כל הוצאותיו הרפואיות מכוסות ובכל מקרה כיסוי ההוצאות מותנה במספר תנאים. ראשית, על התובע להוציא את ההוצאות מכיסו ורק לאחר מכן לפנות לקבלת ההחזר מקופת החולים, וזו יכולה לאשר את ההחזר בחלקו או במלואו. שנית, לא כל הוצאה שהוציא התובע בעבר ושיוציא בעתיד מגובה בקבלה אותה יוכל להציג לקופה ולדרוש בגינה החזר. שלישית, סל הבריאות הוא דינמי והוא תלוי תקציב ולכן יתכן שטיפולים הכלולים בו כיום לא בהכרח יכללו בו בעתיד. רביעית, המוסד לביטוח לאומי נושא בעלויות הטיפולים הכלולים בסל הבריאות אולם אינו נושא בעלות טיפולים פרטיים או משלימים למיניהם, כדוגמת שחייה וספורט כפי שד"ר פרבר המליצה לתובע בחוות דעתה. חמישית, התובע מקבל את מרבית הטיפולים להם הוא זקוק בבית החולים "בני ציון" שאינו שייך לקופת החולים הכללית ולכן ברור שהקופה אינה חייבת לממן טיפולים אלה ואין כל דרך להבטיח שתמשיך לממן אותם בעתיד. שישית, קופת החולים איננה מממנת טיפול נפשי-תמיכתי לאשת התובע, טיפול עליו המליצה ד"ר פרבר בחוות דעתה.

אשר על כן, ביקש בא כח התובע לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות, עלויות טיפולים והוצאות נסיעה לטיפולים לעבר - בסכום ממוצע מוערך של 250 ₪ לחודש מיום התאונה ועד למועד הגשת הסיכומים ובסך הכל 15,000 ₪. לעתיד - בסכום חודשי מוערך של 150 ₪ ובהיוון סכום של 41,630 ₪ (סעיפים 205 – 207 לסיכומי התובע).

עוד נטען כי יש לפצות את התובע בגין הוצאותיו עבור רכישת נעליים עם הגבהה מיוחדת להן הוא זקוק. הקופה מממנת עבור התובע רכישת זוג אחד כזה של נעליים אחת לשנתיים אולם הוא זקוק לזוג נוסף. הפיצוי בגין ראש נזק זה עד תום תוחלת חייו של התובע מסתכם בסך של 69,380 ₪ (סעיף 209 לסיכומי התובע).

התובע ביקש לפצותו גם בגין הוצאותיו עבור רכישת מנויים למועדון הספורט, בהתאם להמלצת ד"ר פרבר בחוות דעתה, בסך 120,170 ₪ (סעיף 211 לסיכומי התובע).

עוד ביקש התובע לפצותו בגין הוצאותיו לרכישת אביזרים שונים לנכים בהתאם להמלצתה של ד"ר פרבר בחוות דעתה והחלפת המוצרים הללו אחת לשלוש שנים ובסך הכל 6,460 ₪ (סעיף 213 לסיכומי התובע).

בנוסף הציג התובע קבלה עבור התשלום למד"א עבור פינוי באמבולנס לאחר שנפל על מדרגות ביתו, בסך 516 ₪ (הקבלה צורפה לתיק המוצגים השני מטעם התובע וסומנה "7"; סעיף 214 לסיכומי התובע).

עוד טען התובע כי לאחר המעבר מחיפה לקריות אימו, שהינה מבוגרת ומוגבלת, כבר אינה יכולה לסייע לו בשמירה על הילדים ולכן הוא זקוק לשירותי שמרטפות ויזדקק לשירותים אלה למשך כ- 7 שנים נוספות, ובסך הכל מדובר בהוצאה בסכום של 22,704 ₪ (סעיף 215 לסיכומי התובע).

בנוסף טען התובע כי בדירתו הנוכחית בקריות הוא משלם לועד הבית סך של 100 ₪ לחודש (כשבדירתו בחיפה הוא שילם 40 ₪ בלבד), וכן משלם 800 ₪ בשנה עבור ביטוח המעלית בבניין, וכי בסך הכל מסתכמת העלות הנוספת הזו בסכום של 22,900 ₪ (סעיף 216 לסיכומי התובע).

טענות הנתבעת

באשר להוצאות הרפואיות, טענה הנתבעת כי בהיות התאונה נשוא התביעה "תאונת עבודה" זכאי התובע לכיסוי מלוא הוצאותיו הרפואיות על חשבון המוסד לביטוח לאומי כאשר הטיפול עצמו ניתן לו באמצעות קופת החולים. הנתבעת הפנתה לשורת פסקי דין בהם נפסק כי משזכאי התובע לטיפול רפואי ללא תמורה, עליו לקבלו במסגרת זאת ואין לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות.

לצרכי פשרה בלבד הציעה הנתבעת לפצות את התובע בראש נזק זה בסכום גלובאלי וכולל של 10,000 ₪.

הנתבעת הפנתה למכתבו של מר שלמה שטיינרייך, מנהל מדור תאונות עבודה בקופת החולים הכללית, בה התובע חבר, ושבו מפורטים השירותים הרפואיים להם זכאי התובע בהיותו נפגע עבודה. בין היתר הוא זכאי לתרופות, בדיקות רפואיות, הוצאות נסיעה לטיפולים, טיפול נפשי, טיפול הידרותרפי, נעליים אורטופדיות, קביים ומייצב ברך (וראו בהקשר האמור גם את מכתבו של עו"ד גנוט משירותי בריאות כללית מיום 7.5.12).

באשר לנעליים עם הגבהה מיוחדת, טענה הנתבעת כי אין מקום לפיצוי נוסף בגין פריט נזק זה אשר, כאמור לעיל, מסופק לתובע ללא עלות. בנוסף ציינה הנתבעת כי ד"ר פרבר לא קבעה בחוות דעתה כי התובע נזקק לנעליים עם הגבהה מיוחדת.

באשר למנוי למועדון הספורט, הנתבעת טענה כי ד"ר פרבר המליצה בחוות דעתה על פעילות ספורטיבית כפעמיים בשבוע. הנתבעת טענה כי לשם כך אין צורך במנוי חודשי וקבוע למועדון הספורט לכל תוחלת חייו וניתן לפצותו עבור עלות שתי כניסות שבועיות לבריכה, ובסכום גלובאלי כולל של 50,000 ₪.

באשר לפיצוי עבור האביזרים הנוספים (קביים, מאחזים למקלחת ועוד), שבה וטענה הנתבעת כי התובע מקבל ויקבל עבורם מימון מהמוסד לביטוח לאומי, באמצעות קופת החולים.

באשר להוצאות הנוספות בגין שירותי שמרטפות, טענה הנתבעת כי אין לפצות את התובע בגין פריט נזק זה. הנתבעת ציינה כי לכל זוג הורים לפעוטות יש הוצאות עבור בייביסיטר ולא ניתן להטיל את המימון לכך על הנתבעת. הוא הדין לעניין הפיצוי עבור ועד הבית ועלות המעלית. הנתבעת טענה כי המדובר בהרחבת חזית ובטענות שלא נטענו קודם על ידי התובע וממילא לא הוכחו.

לסיכום, הנתבעת הציעה לפצות את התובע בגין פריט הנזק של הוצאות רפואיות ואביזרים, לרבות שחיה ו/או מכון כושר, בסכום פיצוי כולל וגלובאלי בסכום של 60,000 ₪.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי בגין הוצאותיו הרפואיות של התובע, והוצאותיו עבור אביזרים שונים וההוצאות הנוספות שפורטו, ובשים לב להכרת המוסד הביטוח לאומי בתאונה כתאונת עבודה על כל המשתמע מכך, יש לפצות את התובע בסכום גלובלי של 130,000 ₪.

ט. כאב וסבל

התובע טען, והנתבעת לא חלקה על כך, כי על פי נכותו הרפואית הצמיתה בשיעור 55% ו- 77 ימי אשפוז, הוא זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל (נכון לחישוב במועד הגשת הסיכומים) בסך של 128,340 ₪ (במעוגל).

לאור מספר ימי האשפוז ולאור הסכמת באי כח הצדדים, אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי עבור כאב וסבל בסך 128,340 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

י. ניכויים

הנתבעת טענה כי מסך כל הפיצויים יש לנכות את התשלומים התכופים שקיבל התובע (בסך 97,828 ₪ משוערך למועד הגשת הסיכומים), ואת תקבולי המל"ל שהועברו לתובע (נכות עבודה; ניידות; קצבה מיוחדת; מענק דיור) בסך הכל 1,933,731 ₪ משוערך למועד הגשת סיכומי הנתבעת.

הנתבעת טענה כי יש לנכות מהפיצויים סכום כולל של 2,031,559 ₪ (בעמ' 23 לסיכומי הנתבעת).

אציין כי בסיכומי תשובתו טען התובע כי הנתבעת נקבה בסכום התשלומים התכופים "ברוטו", היינו, סכומים הכוללים שכר טרחת עו"ד ומע"מ. התובע טען כי בחישוב סכומי הניכויים יש לקחת בחשבון את התשלומים התכופים "נטו" אשר שולמו לתובע, על כן יש להפחית שכר טרחת עו"ד בשיעור 11% ומע"מ כחוק ועל כן הסכום הכולל של התשלומים התכופים לניכוי הינו 85,130 ₪ בלבד (סעיף 53 לסיכומי התשובה).

בנוסף, ציין בא כח התובע שככל שהתשלומים התכופים ותשלומי המל"ל לניכוי משוערכים להיום בתוספת ריבית חוקית – אזי יש לחשב גם את סכומי הפיצוי בראשי הנזק השונים בתוספת ריבית דומה, ממועד היווצרות הנזק ועד היום (בסעיף 54 לסיכומי התשובה).

סבורני כי צודק בא כח התובע בטענותיו. אין לנכות מסכום הפיצוי המגיע לתובע גם את שכר טרחת עוה"ד והמע"מ. לפיכך, סכום הניכויים הכולל שיש לנכות מסכום הפיצויים על פי פסק דין זה הוא 2,018,861 ₪.

7. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכומי הפיצויים שלהלן:

א. בגין הפסדי השתכרות לעבר:

תקופה א': מיום התאונה 12.2.09 ועד לסוף שנת 2009:

6,260 ₪ X 10.6 חודשים = 66,356 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד לתשלום המלא בפועל.

תקופה ב': מתחילת שנת 2010 ועד לסגירת העסק ביום 13.7.10:

11,060 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד לתשלום המלא בפועל.

תקופה ג': מיום סגירת העסק (שהינו תאריך קרוב וכמעט חופף למועד שבו נקבעה נכותו הרפואית הצמיתה של התובע במל"ל), ועד למועד מתן פסק הדין:

6,260 ₪ X 70% X 52 חודשים = 227,864 ₪.

מסכום זה יש לנכות את השכר שהשתכר התובע בתקופת עבודתו אצל אחיו בסך כולל של 11,931 ₪.

ב. בגין הפסדי השתכרות בעתיד לרבות זכויות סוציאליות: 1,039,364 ₪.

ג. בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד: 335,000 ₪.

ד. בגין הוצאות התאמת דיור: 115,000 ₪.

ה. בגין הוצאות ניידות בעבר ובעתיד: 450,000 ₪.

ו. בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה לטיפולים ובדיקות ואביזרים שונים:

130,000 ₪.

ז. בגין כאב וסבל: בסך 128,340 ₪.

י. ניכויים

מסכום הפיצויים הכולל המגיע לתובע יש לנכות סך של 2,018,861 ₪.

יא. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט (לצורך כך יגיש התובע בקשה נפרדת שתובא בפני כבוד הרשמת) וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצויים הכולל בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

יב. כל סכומי הפיצויים שפורטו לעיל ישולמו לתובע בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ה, 09 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.