הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1. עניינן של שתי התובענות שלפנינו, שהדיון בהן אוחד בהחלטה מיום 25.7.12, מקרקעין מאדמות סוואחרה בג'בל מוכבר בירושלים, אשר עליהם נבנה בניין הכולל ארבע דירות.

בדירה בקומת הקרקע , מעל המחסנים (להלן – דירת הקרקע) מתגוררת התובעת 1 (להלן – התובעת) ביחד עם בעלה, התובע 2, שהינו דודם של הנתבעים (להלן – התובע), ואילו ביתר הדירות בבניין מתגוררים הנתבעים, שהינם אחים.

הבניין נבנה על ידי אביהם של הנתבעים, אחיו של התובע, כאשר התובע טוען כי גם הוא היה שותף לבנייה, טענה המוכחשת על ידי הנתבעים.

2. בין התובע לבין הנתבעים ואביהם התנהלו הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 26760/08), כאשר התובע מחק בסופו של דבר את תביעתו, ובחודש פברואר 2009 נחתם , בשפה הערבית , הסכם פשרה שקיבל אישור נוטריוני, בין התובע לבין הנתבע 5 (להלן – הסכם הפשרה), לפיו מעביר הנתבע 5 לתובע את דירת הקרקע , בכפוף לתנאים שנקבעו.

3. הסכם הפשרה צורף הן לתצהירה של התובעת והן לתצהיריהם של הנתבעים.

תרגום לא מאושר של הסכם הפשרה לשפה העברית צורף לתצהירה של התובעת, ואילו הנתבעים 1 ו- 5 מביאים בתצהיריהם תרגום לשפה העברית של חלק מסעיפי הסכם הפשרה , ובמיוחד סעיף 5(ה).

בהסכם הפשרה נקבע כאמור , כי הנתבע 5 , שקיבל זכויות בדירת הקרקע על פי הסכם עם אביו, מעביר לתובע את הבעלות בדירת הקרקע, אולם זאת רק לאחר שיתמלאו כל התנאים שנקבעו בהסכם הפשרה, והם:

א. התובע מתחייב לשלם סכום של 2,000 דינר ירדניים במזומן (סעיף 4 להסכם הפשרה);

ב. התובע מתחייב לחתום על שטר חוב לטובת הנתבע 5 בסכום של 1,000 דינר ירדניים (סעיף 5(א) להסכם הפשרה);

ג. התובע מתחייב לחתום על שטר חוב לטובת הנתבע 5 בסכום של 7,000 דולר אמריקאי (סעיף 5(ב) להסכם הפשרה);

ד. התובע מתחייב לשלם את הסכום של 7,000 $ למועצה לשיכון, החל ביום 1.3.09 ועד לגובה הסכומים ששילם הנתבע 5 למועצה מכיסו (סעיף 5(ג) להסכם הפשרה);

ה. התובע מתחייב, לאחר סיום התשלומים שהוא חייב בהם (ציטוט מילולי מסעיף 5(ד) להסכם הפשרה כפי שתורגם על ידי התובעים ): "מחצית התשלומים הנותרים, מחצית בינו לבין הצד הראשון";

ו. סעיף 5(ה) להסכם הפשרה מתייחס לתשלומים שבהם מתחייב התובע.

נוסחו בעברית של סעיף 5 (ה) כפי שמופיע אצל התובעים הוא כדלקמן:

" צד שני מתחייב בכל הדרישות, החובות, ההוצאות אשר חייבת בהם הדירה לרשויות הרשמיים כגון עירייה וכד' ו/או כל צד אשר נזכר בהסכם או לא נזכר".

מאידך, נוסחו בעברית של סעיף 5(ה) כפי שמופיע בסעיף 35 לתצהירו של הנתבע 1 ובסעיף 30 לתצהירו של הנתבע 5 , הוא כדלקמן:

"הצד השני מתחייב לשאת בכל הבקשות והחובות וההוצאות והעלויות שחלו על הדירה מצד הרשויות הרשמיות כמו העירייה ואחרות ו/או כל צד אחר שהוא , בין אם נזכר בהסכם ו/או בין אם לא".

כפי שניתן לראות, ההבדל העיקרי הוא בכך שבנוסח שהוגש על ידי התובעים הושמטה המילה "עלויות" ( בערבית – "אלנפקאת"), ואתייחס לכך בהמשך.

בסעיף 5(ו) להסכם הפשרה נקבע , כי התובע יהיה בעלים של הדירה נשוא הסכם הפשרה רק לאחר תשלום כל ההתחייבויות אשר חלו עליו ו/או על הדירה.

התביעה בת.א. 21366-06-10

4. במסגרת תביעה זו , שהוגשה ביום 13.6.10, מבקשת התובעת צו מניעה קבוע אשר ימנע מהנתבעים לחסום את כניסתה לדירת הקרקע, ולהטרידה בכל דרך שהיא.

כמו כן מבקשת התובעת, כי בית המשפט יורה לנתבעים להחזיר כל חפירה שבוצעה על ידם באזור דירת הקרקע לקדמותה , ולהסיר כל מצלמה או חפץ שניתן בעזרתו להתחקות אחריה ו/או לפגוע בפרטיותה של התובעת.

לטענת התובעת, לאחר שלא צלחה דרכם של הנתבעים לנשל אותה ואת בעלה מזכויותיהם בדירת הקרקע – הם החלו להטרידה, לאיים עליה, ולהפריע לה, וזו הסיבה להגשת התביעה על ידה.

5. ביום 30.6.10 ניתן צו מניעה זמני, לבקשת הנתבעים, האוסר על התובעת לבצע כל עסקה בדירת הקרקע, וזאת עד להחלטה בהליך העיקרי, שבמסגרתו תתברר גם שאלת זכויותיה של התובעת בדירה.

6. ביום 4.7.10 ערך בית המשפט ביקור במקום, ובעקבות התרשמותו מהמצב בשטח - ניתנה ביום 7.7.10 החלטה לפיה, כל עוד לא הוכרעה שאלת הזכויות בדירת הקרקע , רשאית התובעת להשתמש בה ללא הפרעות מצד הנתבעים.

כמו כן נקבע, כי הנתבעים יסירו את המצלמות שפגעו בפרטיותה של התובעת , ויציבו אותן כך שיהיו מכוונות לאזור הכביש ולא לכיוון הכניסה לדירת הקרקע.

עוד נקבע , כי צו המניעה מיום 30.6.10, האוסר על התובעת לבצע כל עסקה בדירת הקרקע , יישאר על כנו עד להחלטה אחרת.

התביעה בת.א. 5773-05-12

7.במסגרת תביעה זו, שהוגשה ביום 3.5.12, מבקשים התובעים פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירת הבניין בהתאם לשומה שיערוך שמאי מקרקעין.

בסעיף 34 לכתב התביעה נתבקש בית המשפט להורות כי פירוק השיתוף ייעשה בדרך של מינוי בא כוחם של התובעים לכונס נכסים, כשהמכירה תיעשה בדרך של התמחרות או מכרז, בשלב ראשון בין בעלי הזכויות בלבד, ובמידה והדבר לא יצלח – בדרך של מכירה לצדדים שלישיים, לכל המרבה במחיר.

8. במסגרת דיוני ההוכחות בשני התיקים, שהדיון בהם אוחד כאמור, העידו שני התובעים, ומטעם הנתבעים העידו, בנוסף לנתבעים עצמם , גם אביהם של הנתבעים, מר חליל מוחמד וארד זעאתרה, , וכן מר מוחמד צרור, אשר טען כי רכש את דירת הקרקע (להלן – צרור), וגב' אמנה קורד, אשר טענה אף היא כי רכשה את הדירה , וכי היא רשומה בעירית ירושלים כמחזיקה בה.

9. יצוין, כי במסגרת חקירתו של צרור, ביום 16.9.13, ביקש ב"כ הנתבעים להשמיע קלטת של שיחה בין הנתבע 5 לבין צרור, הסותרת, כביכול , את הדברים שאמר צרור בחקירתו.

בהחלטה מיום 27.6.14 הותרה הגשתה של הקלטת, וב"כ התובעים נתבקש להודיע אם הוא עומד על המשך חקירתו של צרור בנוגע לקלטת.

ב"כ התובעים הודיע כי נושא המשך חקירתו של צרור הוא מעניינם של הנתבעים, והנתבעים מצדם לא הגיבו כלל.

כתוצאה מכך, נקבע בהחלטה מיום 7.6.15 , כי תם שלב ההוכחות , והצדדים נתבקשו להגיש סיכומים בכתב.

טענות התובעים

10. התובעים טוענים כי המקרקעין שעליהם הוקם הבניין אינם רשומים על שמם של בעלי הדין, אלא ישנה הערת אזהרה על שמו של אדם בשם אבו סנינא, ומאידך , המחוברים שייכים להם , ויש להתייחס אליהם כאל מיטלטלין בהתאם להוראות חוק המיטלטלין, לעניין פירוק השיתוף בהם.

11. לטענתם, התובע הודה במסגרת כל ההליכים המשפטיים שהתנהלו, כי הוא והנתבעים וגם אביהם של הנתבעים פלשו לקרקע לא להם ובנו את הבניין , כאשר התובע השתתף שווה בשווה בהוצאות הבנייה, והם מבקשים לדחות את טענת הנתבעים לפיה אביהם רכש את המקרקעין כדין מאת אבו סנינא , ולחלופין - ירש אותם , והעביר אותם כדין לבניו (הנתבעים).

לטענת התובעים , בכל מקרה הסכים אביהם של הנתבעים כי ייחתם הסכם הפשרה לפיו זכויותיו של הנתבע 5 בדירת הקרקע יועברו לתובע , לא ננקטה מצדם כל פעולה משפטית בעניין זה, והנתבעים אף לא ביקשו לבטל את הסכם הפשרה.

12. התובע טוען כי הוא עמד בכל תנאי הסכם הפשרה, ולכן היה זכאי להעביר את דירת הקרקע על שם רעייתו (התובעת), וכי על מנת למנוע שפיכות דמים , עקב התנהגותם של הנתבעים כלפיה – עתרו התובעים לבית המשפט לפירוק השיתוף.

13. התובעים טוענים בסיכומיהם, כי הם מעוניינים למכור את דירת הקרקע לכל המרבה במחיר, ואף הזמינו רוכשים פוטנציאליים לראותה (מבלי לציין בסיכומים במי מדובר), אולם לטענתם, הנתבעים איימו על אותם רוכשים פוטנציאליים וכן על התובעת, והם מטרידים אותה וחוסמים את גישתה לדירת הקרקע.

טענות הנתבעים

14. הנתבעים 1 – 4, שלא היו שותפים לחתימה על הסכם הפשרה (שנחתם כאמור על ידי הנתבע 5 בלבד), טוענים כי הבניין שייך לאביהם, אשר הוא זה שבנה אותו ללא כל שיתוף מצד אחיו (התובע) , ובסיום הבנייה העביר את הזכויות בדירות לבניו (הנתבעים), אך זאת בכפוף לתניות ולהגבלות, ובפרט – איסור על מכירת הדירות לצדדים שלישיים , אלא רק לאביהם או ליורשים, כפי שנקבע בהסכם וויתור מיום 13.9.04 , נספח ב' לתצהירי הנתבעים (להלן – הסכם הוויתור).

לטענתם, זכות הקדימה לאביהם וליורשים בלבד , לפי הסכם הוויתור, נזכרת גם בהסכם הפשרה והתובע ידע עליה , ומשכך – הסכם הפשרה , שלפיו מעביר הנתבע 5 את זכויותיו בדירת הקרקע לתובע , הינו חסר כל תוקף משפטי, שכן אין אדם יכול להעביר יותר ממה שיש לו.

15. לחלופין, טוענים הנתבעים (לרבות הנתבע 5) , כי גם אם הסכם הפשרה תקף – הרי שמדובר בהסכם מותנה , שתנאיו הם בגדר "תנאי מתלה".

דהיינו , מדובר בחוזה על תנאי כאמור בסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), התלוי בהתקיימותו של התנאי המתלה, ואם התנאי לא התקיים - הרי שמכוח הוראות סעיף 29 לחוק האמור, החוזה בטל.

16. הואיל ולטענת הנתבעים, התובע לא עמד בכל תנאי הסכם הפשרה - הרי שהסכם הפשרה בטל, ולכן לא הפך התובע לבעל הזכויות בדירת הקרקע, וגם העברת הזכויות לרעייתו (התובעת) היא בטלה ומבוטלת.

כתוצאה מכך, טוענים הנתבעים כי משלא הפך התובע לבעל זכויות בדירת הקרקע , וממילא לא היה רשאי להעבירן לתובעת – אין התובעים רשאים לתבוע פירוק השיתוף בבניין, ודין תביעתם להידחות.

17. כמפורט בסעיפים 150 - 168 לסיכומיהם, טוענים הנתבעים כי התובע לא עמד במלוא התנאים המפורטים בסעיפים 4 ו - 5(ב) עד (ד) להסכם הפשרה.

18. עוד טוענים הנתבעים, כמפורט בסעיפים 169 ואילך לסיכומיהם (עמודים 22 – 26 ,שבהם ישנה טעות במספורם של הסעיפים) , כי בהתאם להסכם הפשרה , וכתנאי להפיכתו של התובע לבעל הזכויות בדירת הקרקע - הוסכם בסעיף 5(ה) להסכם הפשרה כי התובע יישא גם בעלויות הבנייה של דירת הקרקע וכיסוי ההלוואה שנלקחה במסגרת זו לגבי חלק מהעלות – והתובע לא עמד בהתחייבויות אלה.

לטענת הנתבעים , התובעים השמיטו בחוסר תום לב את המלה "עלויות" מתרגום סעיף 5(ה) לעברית, כפי שהוגש על ידם, מתוך שהם מודעים היטב כי מלה זו מאמתת את גרסתו של הנתבע 5 כי זה מה שסוכם.

עוד נטען בהקשר זה , כי התובעים הודו בחקירתם , באופן מפורש, כי התובע התחייב לשלם גם את העלויות של בניית דירת הקרקע (פרוטוקול עמ' 22 שורות 6 – 8 ועמ' 17 שורות 1 – 3).

19. לעניין התביעה לפירוק השיתוף, טוענים הנתבעים כי גם אם תתקבל טענת התובעים שהם הפכו לבעלי הזכויות בדירת הקרקע , טענה המוכחשת על ידם – עדיין ניתן היה בנקל לחלק את הבניין בעין, שכן כל דירה הינה בבחינת יחידת דיור נפרדת, ולכן הדרישה לפירוק בדרך של מכירת הבניין הינה חסרת בסיס.

20. הנתבעים מסכימים שאם ייקבע כי הסכם הפשרה הינו מבוטל – הרי שלכל היותר זכאים התובעים להשבת הסכומים ששולמו על ידם על חשבון רכישת דירת הקרקע, אך זאת בניכוי דמי שימוש ראויים בשל תקופת שהותם ושימושם של התובעים בדירה , סכומים אשר ממילא עולים על הסכומים ששולמו על ידי התובעים.

21. בעמודים 28 – 34 לסיכומיהם טוענים הנתבעים לחוסר אמינותם של התובעים, הטעייתם את בית המשפט, וניסיון מצדם למכור את דירת הקרקע (לצרור ולאמנה קורד), במחטף במהלך המשפט, וזאת על אף קיומו של צו המניעה הזמני מיום 30.6.10 , האוסר על התובעת לבצע כל עסקה בדירת הקרקע.

הנתבעים טוענים , כי לאור ביצוע העסקאות הנוגדות עם צרור ועם אמנה קורד – אישרו למעשה התובעים כי אין להם עוד זכויות בדירת הקרקע, ולכן דין תביעותיהם להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות בינם לבין הנתבעים.

22. לטענת הנתבעים , יש להעדיף את גרסתם על פני גרסת התובעים, שכן כל העדויות מטעם התובעים היו בלתי אמינות בעליל, התובעים מסרו תצהירים שקריים, ניסו להטעות את בית המשפט, ואף ביזו את צו המניעה הזמני מיום 30.6.10.

דיון והכרעה

23. השאלה המרכזית שעומדת בפנינו בהליך זה הינה – האם היו התובעים זכאים להגיש את שתי התובענות, התביעה למתן צו מניעה קבוע והתביעה לפירוק השיתוף בבניין, ובמלים אחרות – האם התובעים הם בעלי הזכויות בדירת הקרקע.

השאלה האמורה מורכבת משתי שאלות משנה עיקריות:

א. האם , לאור האיסור על מכר לאחרים שאינם אביהם של הנתבעים או יורשים , כפי שנקבע בהסכם הוויתור , לא היה הנתבע 5 רשאי לכרות מלכתחילה את הסכם הפשרה ולכן ההסכם הוא חסר תוקף, או שמא , בנסיבות העניין, הסכם הפשרה בכל זאת תקף.

ב. אם ייקבע כי הסכם הפשרה הינו תקף – יהא עלינו לבחון האם התובע עמד בכל תנאי הסכם הפשרה ולכן הזכויות בדירת הקרקע הועברו אליו כדין, וממנו לתובעת , או שמא לא עמד התובע בכל התנאים המתלים שבהסכם הפשרה , ולכן אין לראות את התובע כבעל הזכויות בדירת הקרקע, וכתוצאה מכך, גם ההעברה ממנו אל התובעת בטלה.

אשר לשאלה הראשונה – תוקפו של הסכם הפשרה

24. אף כי שאלת בעלותו של אבי הנתבעים במקרקעין שעליהם נבנה על ידו הבניין לוטה בערפל – שאלה זו אינה רלבנטית לענייננו , הואיל ואין מחלוקת כי דירת הקרקע הועברה לידיו של הנתבע 5 בשנת 2004 על סמך הסכם הוויתור , בכפוף למגבלות שנקבעו בסעיף 5 להסכם הוויתור, לפיהן יש לאב וליורשיו זכות קדימה ברכישת כל דירה ודירה, ואסור שהיא תימכר לצד שלישי, שאיננו האב או יורשיו.

25. אין גם מחלוקת כי הסכם הוויתור, הכפוף למגבלות האמורות, חל גם על העסקה שבוצעה על ידי הנתבע 5 עם התובע בהתאם להסכם הפשרה, וכי תביעותיהם של התובעים נסמכות למעשה על הסם הפשרה.

לפיכך, משערך הנתבע 5 את הסכם הפשרה למכירת דירת הקרקע לתובע – הוא פעל למעשה בחוסר סמכות ובניגוד להסכם הוויתור.

על כן, על פני הדברים , הסכם הפשרה הוא חסר תוקף, אלא אם יוכח כי ניתנה בכל זאת , בדרך כלשהי, הסכמתם של אבי הנתבעים ושל הנתבעים עצמם לעריכת הסכם הפשרה עם התובע, למרות ההגבלה שבהסכם הוויתור.

האם ניתנה הסכמה לעריכת הסכם הפשרה ?

26. אמנם בתצהיריהם ובחקירתם טענו הן האב והן הנתבעים, באופן נחרץ , כי הם לא הסכימו למכירת דירת הקרקע לתובע , וכי הסכם הפשרה נערך על ידי הנתבע 5 על דעת עצמו בלבד, ללא ידיעתם וללא הסכמתם ורשותם – אולם לא ראיתי לקבל עמדה זו, כפי שיובהר להלן.

27. מחקירתו של אבי הנתבעים עולה , כי בעת עריכת הסכם הוויתור בשנת 2004 היו יחסים טובים בינו לבין אחיו, התובע, וכי הוא אף הרשה לתובע להתגורר בדירת הקרקע "עד שימצא פתרון כדי שלא יזרקו אותו לרחוב, כי זה אח שלי" (פרוטוקול עמ' 60 שורות 1 – 2).

כמו כן, כאשר נשאל האב מדוע לא הגיש תביעה נגד התובע "להפסיק את ההרשאה לשימוש בדירת הקרקע" - ענה בכנות:

" אני לא הגשתי תביעה נגדו. הוא אח שלי ואני לא רוצה להגיש נגדו תביעה" (פרוטוקול עמ' 60 שורות 17 – 18).

נראה שהיחסים בין התובע לבין אחיו התקלקלו רק כאשר הגיש התובע בשנת 2008 את התביעה לבית המשפט לענייני משפחה.

28. הנתבע 1 הודה בחקירתו כי שמע שהופעלו לחצים על הנתבע 5 ועל כל המשפחה, לרבות האב, על ידי אנשים רבים (לטענתו, על ידי כל אנשי ג'בל מוכבר ) במשך כ – 5 – 6 חודשים למכור לתובע את הדירה "כיוון שיש רק דוד אחד" (פרוטוקול עמ' 49 שורות 1 – 30).

29. גם הנתבע 5 הודה בחקירתו כי הופעלו לחצים רבים להעביר את הדירה לתובע כיוון שהיו לו בעיות ומי שהשכיר לו דירה "הוציא אותו משם וזרקו לו את החפצים החוצה " (פרוטוקול עמ' 44 שורות 18 – 21 ועמ' 46 שורות 2 – 3).

הנתבע 5 הודה כי אביו ידע על הלחצים ודיבר עם האנשים שלחצו, אך טען כי אינו יודע "מה עלה בגורל הדיבורים האלה" (פרוטוקול עמ' 46 שורות 5 – 11).

הנתבע 5 אף טען, כי הוא התנדב לוותר על דירת הקרקע לטובת התובע וערך את הסכם הפשרה כיוון שלא רצה "שיהיו בעיות ושהמשפחה תיתפזר" (פרוטוקול עמ' 46 שורה 17 ועמ' 47 שורה 22).

30. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי הסכם הפשרה נערך בסתר, ללא ידיעתם של האב ושל הנתבעים, וסביר יותר שניתנה הסכמה מכללא, הסכמה שבשתיקה, לעריכת הסכם הפשרה על מנת לפתור את בעיותיו של התובע, וההתכחשות לכך באה מצדם רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שהוגשו התביעות שלפנינו על ידי התובעים.

31. לאור האמור – אני קובעת כי הסכם הפשרה הינו תקף, ועלינו לעבור לבחינת השאלה האם עמד התובע בכל תנאי הסכם הפשרה.

אשר לשאלה השנייה - האם מולאו כל תנאי הסכם הפשרה

32.אין מחלוקת כי התובע יכול היה לקבל את הזכויות בדירת הקרקע רק לאחר קיום כל תנאי הסכם הפשרה, כאמור בסעיפים 3 ו- 5 (ו) להסכם הפשרה, וכי די באי קיום תנאי אחד מהתנאים על מנת לקבוע כי התובע איננו זכאי לזכויות בדירת הקרקע.

33. לאחר עיון בכל טענות הצדדים ושמיעת העדויות, ראיתי לקבל את עמדת הנתבעים כי התובע אמנם עמד בתנאי שבסעיף 4 להסכם הפשרה, אולם לא עמד באופן מלא ביתר תנאי ההסכם – לא לעניין פירעון שטרי החוב לפי סעיף 5(א) להסכם הפשרה, לא לעניין סעיפים 5(ב) עד (ד) להסכם, וגם לא לעניין תשלום כל ההוצאות לפי סעיף 5(ה) להסכם הפשרה, ובמיוחד לעניין עלויות הבנייה של דירת הקרקע.

34. לעניין עלויות הבנייה יצוין, כי בניגוד לאמור בסיכומי התובעים, הרי שהתובע עצמו הודה בחקירתו כי הוא התחייב לשאת בעלויות הדירה (פרוטוקול עמ' 22 שורות 6 – 8), וגם התובעת הודתה בכך (פרוטוקול עמ' 17 שורות 1 – 3).

הדבר מתחייב גם משורת ההיגיון, שכן אין זה סביר שהתובע יוכל קבל זכויות בדירת הקרקע מבלי לשלם, לכל הפחות , את עלות בנייתה.

אם התובע אכן בנה את הבניין, כטענתו, ביחד עם אחיו, אביהם של הנתבעים, ואף נשא בהוצאות הבנייה שווה בשווה – כיצד זה שלא קיבל את מחצית הדירות בניין והיה צריך להידרש להסכם הפשרה לגבי דירה אחת בלבד, דירת הקרקע, שניתנה לנתבע 5, ואף להתחייב לגביה לשלם את כל ההוצאות כתנאי לקבלת הזכויות בה?

לתובע בלבד הפתרונים לקושיה זו...

הואיל והתביעות של התובעים מבוססות למעשה על תוכנו של הסכם הפשרה – הרי שתוכן זה מעיד כי גרסתו של התובע אינה מתקבלת על הדעת, ונראה שכל המוסיף בעניין זה – גורע.

35. בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט רואה בחומרה את התנהלות התובעים המתבטאת בהשמטת המלה "עלויות" מנוסח סעיף 5(ה) להסכם הפשרה, בתרגומו לשפה העברית, כפי שהוגש על ידי התובעים.

נראה שיש בכך ניסיון בוטה מצד התובעים להטעות את בית המשפט, אשר, כידוע, אינו שולט בשפה הערבית ונאלץ להסתמך על תרגומים לשפה העברית, מתוך הנחה כי מדובר בתרגומים מהימנים ומדויקים.

36. זאת ועוד, התובע בחקירתו אמנם טען כי שילם את כל ההוצאות המתייחסות לדירת הקרקע, לרבות אגרת בנייה, תשלומים למהנדס, לחברת "הגיחון" , וכיוצא באלה – אולם התובע לא הציג כל חשבונית או קבלה להוכחת טענותיו אלה (ראה פרוטוקול עמ'22 שורות 19 – 32), עם כל המשתמע מכך.

37. לאור כל האמור , אני קובעת כי התובע לא עמד בכל התנאים שנקבעו בהסכם הפשרה, ועל כן, מכוח הוראות סעיפים 3 ו – 5(ו) להסכם הפשרה, לא הפך התובע לבעלים של דירת הקרקע.

38. משהגעתי למסקנה האמורה – הרי שממילא לא יכול היה התובע להעביר את הזכויות בדירת הקרקע לתובעת, כפי שעשה ביום 1.3.10, ואף לא לצרור ו/או לאמנה קורד.

לפיכך, אין לראות גם בתובעת כבעלת הזכויות בדירת הקרקע.

39. הואיל והגעתי למסקנה כי אף אחד מן התובעים, לא התובע ולא התובעת, לא הפכו לבעלים של דירת הקרקע , והיא נותרה למעשה בבעלותו של הנתבע 5 - הרי שהתובעים הם למעשה בגדר פולשים לדירה, ולכן לא היו זכאים לתבוע את פירוק השיתוף, כפי שעשו במסגרת ת.א. 5775-05-12, והתובעת גם לא הייתה זכאית להגיש את התביעה למתן צו מניעה קבוע, כפי שעשתה במסגרת תביעתה בת.א. 21366-06-10.

יצוין, כי אין בקביעה זו כדי למנוע מן התובעים להגיש תובענה להשבת הכספים ששולמו במסגרת הסכם הפשרה, שלמעשה בוטל.

עוד יצוין כי בנסיבות העניין , התייתרו למעשה כל ההחלטות הנזכרות בפסקה 6 לעיל וכן צו המניעה הזמני מיום 30.6.10, ולכן הם מבוטלים.

סוף דבר

40. התביעות בת.א. 21366-06-10 ובת.א. 5773-05-12, שהדיון בהן אוחד – נדחות.

התובעים , ביחד ולחוד, ישלמו לכל אחד מן הנתבעים הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪ , ובסך הכול – סכום כולל של 25,000 ₪ .

הסכום האמור ישולם תוך 30 ימים, ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ו, 07 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.