לפניי תובענה בעילת הרשלנות בגין נזקים שנגרמו עקב שרֵפה.

1. עד לשנת 2003 השתרע על פני כ-60,000 מ"ר בעיר תל-אביב בית מרכזים, בניין ששימש בתי עסק ובתי מלאכה. למבנה היו שני אגפים: המערבי נבנה בשנת 1965, והמזרחי – 11 שנה מאוחר יותר. בכשבעים אחוז מהבעלות בבניין החזיקה נתבעת 2 (להלן: אחים עופר), אשר נתבעת 8 ביטחה את הנכסים שבבעלותה. האש פרצה בקומת המרתף באגף המערבי של הבניין אור ליום 24.06.03. מתוך מחסן אשר הכיל צמיגים וחלפים לרכב שהחזיקה שם נתבעת 3 (להלן: קו-גול) ושביטחה נתבעת 4 התפשטה הדלֵקה במהירות הלאה, וככל שהלכה והתגברה קרסה קומת הקרקע לתוך המרתף והבעֵרה הסבה לבניין נזק כבד.

בבעלות התובע היו מסעדה ושלושה מזנונים בקומות שונות במבנה, שבו שכר גם בית מלאכה לחריטה. כולם אינם קיימים זה מכבר, לאחר שנתבעת 1 (להלן: העירייה) הכריזה כי חלק מבניין מרכזים הוא מבנה מסוכן והוא נהרס בהדרגה. בתובענה זו תבע התובע גם את נתבעת 6, בעלת חלק מהבניין שהחזיקה בשטחים הציבוריים בו ולהשקפתו הייתה אמונה על תחזוקתו כחברת הניהול; את נתבע 7, שלשיטתו הפיקוח על התחזוקה השוטפת היה באחריותו; ואת נתבעת 9, אשר לטענתו אבטחה את המבנה.

על-פי החלטתי מיום 09.09.12, הדיון בשאלת האחריות ובשאלת הנזק פוצל לשני שלבים, ובשלב זה תידון השאלה הראשונה. בסוף דיון ההוכחות הודיעו באי-כוח הנתבעים כי בהליך הגישור שהתנהל בעניין השרפה הגיעו להסדר זה עם זה בדבר האופן שבו תחולק האחריות בין מרשיהם, כך שאם ייקבע שהם או מי מהם אחראים לפרוץ השרפה לא יידרש בית המשפט להכריע באיזה שיעור אחראי כל אחד מהם (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון, שורה 10).

ד י ו ן ו ה כ ר ע ה

2. בתביעה שעילתה עוולת הרשלנות מוטל על התובע להוכיח את כל אלה גם יחד: קיומה של חובת זהירות; התרשלות (הפרת חובת הזהירות); נזק; קשר של סיבה ותוצאה בין ההתרשלות לבין הנזק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128ב–ג [1985]). לית מאן דפליג כי הנתבעים דנן או איזה מהם חבו חובת זהירות כלפי התובע.

ככל שהדברים אמורים בנטל ההוכחה, סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) קובע את הכלל הזה:

,,בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה.''

(כל ההדגשות במובאות שבפסק-דין זה אינן במקור)

,,הגיון הכלל'', נפסק בע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333, 340ו–ז (1993),

,,[...] נלמד מאליו, הן מצדו של תובע הן מצדו של נתבע. תובע אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה. [...]''

ועל הקושי שבהוכחה נאמר:

,,[...]על נתבע להוכיח כי נקט אמצעי זהירות אלה ואחרים, עד שתישלל כל אפשרות סבירה שפריצת האש אירעה מחמת התרשלותו. נטל הוכחה זה כבד מכל כבד, והרי סיבות השרפה עשויות להיות רבות ומגוונות.''

(שם, 345א)

בענייננו אין עוררין על כך שהדלקה החלה בבית העסק של קו-גול. עליה מוטל אפוא, מכוח סעיף 39 לפקודת הנזיקין, הנטל להוכיח כי השרפה והתפשטותה לא היו פועל יוצא מהתרשלותה.

3. בחודש יולי 2003, מכוח תקנה 3 לתקנות שירותי הכבאות (חקירת דליקה וגורמיה), התשל"ב–1972 שהיו אז בתוקף, מינה שר הפנים ועדת בירור לחקירת נסיבות השרפה (להלן: ועדת הבירור). הדוח שחיברה ועדת הבירור (נספח 9 לכתב התביעה; להלן: דוח הוועדה) ראה אור ביום 16.09.03, ובו נסמכה בין היתר על דוח מיום 06.07.03 שחיבר רשף יצחק פרץ, קצין חקירת דלקות במחלקה לכיבוי אש של העירייה (נספח ב1 לדוח הוועדה). החוקר, שביקר במקום בעוד פעולות הכיבוי בעיצומן וכמה פעמים לאחר מכן, סבר כי ,,[...]יד מכוונת היתה בדבר'' וכי ,,קיים חשד להצתה בזדון'' (עמ' 3 לדוח שכתב). בדוח הוועדה, אשר פורסם בטרם סיימה משטרת ישראל את חקירתה, נכתב (עמ' 6) שקיים חשד סביר להצתה בזדון ושהחלטה ודאית תתקבל רק לאחר סיום החקירה. בסופו הבהירה בין היתר כי בכל הנוגע לסיבות לשרפה היא מאמצת את עמדת המשטרה ואת חוות דעתו של הקצין ,,[...] וקובעת כי קיים חשד סביר להצתה בזדון'' (עמ' 12).

4. כעשור לאחר שכבו הלהבות הגישו הצדדים את חווֹת דעת המומחים מטעמם. המומחה מטעם הנתבעים, היועץ וחוקר בטיחות האש משה ורדי (להלן: המומחה ורדי), אשר שימש בעבר נציב כבאות והצלה ומפקח כבאות ראשי וביקר בזירת האירוע זמן מה לאחר שוך הלהבות, היה שותף לדעתה של ועדת הבירור. הוא חיווה דעתו בזה הלשון:

,,מחקירתי את זירת האירוע בסמוך להתרחשות השריפה, הנני תומך במסקנה זו ואף מוסיף, שבמחסן הצמיגים בו פרצה השריפה לא היו התנאים הדרושים להתפרצות השריפה, לולא נעשה שימוש בנוזל דליק להצתת שריפה. [...]''

(סעיף 6.3.2ג לחוות דעתו)

וכן:

,,הסיבה בעלת הסבירות הגבוהה ביותר לפרוץ השריפה הינה הצתה בזדון. סיבה זו תרמה משמעותית להתפשטות מהירה של האש, בשל מעורבות נוזל דליק, ששימש את המצית בזדון כחומר בעירה מאיץ. [...]''

(שם, סעיף 7.1)

הממצאים המרכזיים שהובילו לקביעתו (ראו סעיף 6.3.1 לחוות דעתו; עמ' 2–3 לדוח החוקר; פרק ד לדוח הוועדה) היו אלה:

א) הזמן הקצר שבו הציפו הלהבות את החלל אופייני לשרפת נוזלים דליקים (ראו גרף בעמ' 8 לחוות הדעת ועדות המומחה בעמ' 21 לפרוטוקול, שורות 24–28). הסדקים שנפערו בקירות התומכים ובתקרה ואשר הובילו להתמוטטותה עד מהרה היו תוצר של החום הרב ששרר במרתף, אשר כמו העשן לא היה לו מוצא.

ב) שלא כבשרפה המתפתחת בהדרגה, במקרה זה הספיק רק גלאי עשן אחד לדווח אוטומטית למכבי האש על הדלקה בטרם יצאה המערכת מכלל שימוש.

ג) אליבא דמנהל המחסן, כאשר נעל אותו בשעה חמש אחר הצהריים נותקה הספקת החשמל כרגיל ועל-יד שער הכניסה לא היו ארגזים. הכבאים והשומר הבחינו לאחר שפרצה השרפה במשטחים ובארגזים, שלדברי החוקר יכלו לשמש לטיפוס אל פתח האוורור שממעל. נוסף על כך כמה מסורגי הברזל שכיסו את הפתח היו מעוותים ומנותקים ממקומם. על החום הלוהט ניתן ללמוד מהעיוותים החזקים עד מאוד שהותירה האש אחריה במקומות שבהם לא נמצא מה שתשרוף (בשער הכניסה לא היו צמיגים, למשל).

ד) לצד פתחי האוורור הסמוכים לשער נמצאו שרידי נוזל שהחוקר חשד כי הוא דליק, אך המומחה ורדי הסביר בחקירתו הנגדית (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 24), כפי שניתן לראות, שלקביעתו היו סיבות נוספות.

5. המומחה מטעם התובע, היועץ לבטיחות אש אלי היינה (להלן: המומחה היינה), טען בחקירתו הנגדית כי איש אינו יכול לדעת מי אחראי לפרוץ הדלקה, כי אינו יכול להכריע בשאלה איך ניצתה ולא עסק בה וכי חוות דעתו נוגעת לשאלה ,,מי אחראי לתוצאות'' שלה (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון, שורות 1–14). אף הוא נעזר בדוח הוועדה, אשר צורף לכתב התביעה, אבל רק בחקירתו החוזרת ביטא את עמדתו כלפי הממצאים שעליהם נסמכה ועדת הבירור כשדנה בסיבות לשרפה:

,,[...] גם אני ראיתי את הדוח של מכבי אש בתוך הנתונים של הוועדה. אני לא חושב שיש שם... קביעה חד-משמעית או אפילו בסבירות להצתה בזדון[...] אין שם שום מאפיין של הצתה בזדון. לא ראיתי את זה בדוח של יצחק פרץ.''

(עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 32–34)

אחרי כן העיד כי בהחלט אינו מאמץ את מסקנותיה של ועדת הבירור, באשר דוח הוועדה אינו מצביע לדעתו על הצתה (עמ' 13, שורות 2–6). ואולם בחוות דעתו לא נמצאו נימוקים כלשהם לטענה זו, והוא לא טרח לשלול ברחל-בתך-הקטנה את הקשר בין הממצאים שנמצאו ובין המסקנה שאליה הגיעו חוקר הדלקות וועדת הבירור.

על יסוד העובדות והנימוקים שהונחו לפניי אני מקבלת את חוות דעתו של המומחה ורדי בשאלת הגורם לפרוץ השרפה, משום שהייתה מנומקת ומפורטת כדבעי והושתתה על ממצאיה של חקירה שנערכה זמן קצר לאחר מעשה. זאת לעומת חוות הדעת של המומחה היינה, שאותם ממצאים לא זכו בה לדיון של ממש. ראוי להוסיף כי גם המומחה היינה הגיע לבניין מרכזים זמן לא רב לאחר שעלה באש, אך להבדיל מחברו, הוא העיד שכניסתו לזירה נחסמה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 7–21).

6. ועדת הבירור בחנה את מצב הדברים שקדם לשרפה, ובדוח הוועדה נכתב:

,,סידורי הבטיחות והכבאות בבניין מרכזים בכלל ובמחסני קוגול בפרט לרבות התקנת מתזים שחיוניותם נקבעה ע"י מערך כיבוי אש כבר בשנת 1992, לא הושלמו, חרף הזמן הרב שחלף מאז החלה היחידה למניעת דליקות של המחלקה לכבוי אש בעיריית ת"א לטפל בכך.''

(עמ' 11, מסקנה א)

מדוח הוועדה (עמ' 7, סעיף 11) אף עולה כי אמנם למחסן הצמיגים שבו פרצה השרפה היה רישיון עסק ביום האירוע, אך בתנאים לרישיון נכתב כי על בעליו להצטייד מדי שנה באישור כיבוי אש. כבר בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת נדרשה קו-גול להתקין במקום מערכת כיבוי אוטומטי במים ואמצעים נוספים. בחודש פברואר 1993 סקר יועץ לבטיחות אש את הבניין, ולפי הדוח קבע בין השאר כי ,,[...] לחץ וספיקת המים בברזים הם נמוכים וקיימת דרגת סיכון גבוהה בייחוד במחסנים בקומת המרתף'', והדגיש את הצורך ,,בהתקנת מתזים ופתיחת פתחי שחרור עשן במרתף'' (שם, עמ' 9, סעיף 2). מעט יותר משנה אחר-כך הודיעה היחידה למניעת דלקות של העירייה לאגף הרישוי כי היא מתנגדת למתן רישיון העסק. ביום 22.07.94 סייר במקום מפקד שירות כיבוי האש, ובסוף הסיור הוצבו דרישות שיש למלאן כדי להסיר את ההתנגדות.

מקץ חמש שנים, ביום 19.12.99, נערך בבניין סקר בטיחות אשר הוגש למפקד מחלקת כיבוי אש ולהנהלת אחים עופר, ובו הוצבו הדרישות האלה: התקנת מערכת אוטומטית לגילוי אש והקמת מאגר מים שישרת אותה ואת ברזי הכיבוי, וכן התקנת מערכת מתזים בכל חלקי הבניין; פתיחת פתחים לשחרור חום ועשן; פתיחת דרכי מילוט, שילוט והתקנת תאורת חירום (שם, עמ' 9, סעיף 8). הביקורת שנערכה חצי שנה מאוחר יותר העלתה שטרם הותקנו מערכות המתזים והתאורה ולא הוצגו אישורים שמערכות החשמל וגילוי האש והעשן תקינות (שם, עמ' 10, סעיף 9). בדצמבר 2000 הודיע יועץ מטעם אחים עופר למפקד מחלקת כיבוי אש (שם, סעיף 13) כי מילוי הדרישות שפורטו כאן עודו בתהליך תכנון וביצוע וכי ראשית כול תתמקד החברה בשטחי המרתף. בחודש ינואר 2001, פחות מחודשיים לאחר שמנהל היחידה למניעת דלקות הודיע לה כי העירייה מתעתדת לשלול ממנה את הרישיון, הוא חזר בו הואיל ולדבריו הדרישות מולאו (שם, סעיפים 13–15). אלא שבביקורת שנערכה במחסניה של קו-גול ביולי 2002 נמצא שמערכת המתזים לא הותקנה (שם, סעיף 17). בינתיים נעשו במקום עבודות בנייה והותקנו בו שלושה מכלי מים בנפח 300 ממ"ק, וכל זה היה אמור להסתיים בחודש אוקטובר 2003 (שם, סעיף 18). בכל-זאת לא נשלל מקו-גול רישיון העסק שהוענק לה. אשר-על-כן הגיעה ועדת הבירור למסקנה שהעירייה ,,[...] לא השכילה לאכוף באמצעות הכלים החוקיים העומדים לרשותה בחוק [...] את האמצעים הדרושים למניעת דליקות, לרבות האמצעים החיוניים ביותר'' (שם, עמ' 11, סעיף ב), וכי

,,מפקד היחידה למניעת דליקות גילה אדישות בלתי מוסברת להתמשכות הארוכה של אי ביצוע ההוראות להתקנות של האמצעים הדרושים למניעת דליקות בבניין מרכזים ומתחם קוגול, לא הגיב כלל לתוכן המכתב השגוי (שהעתקו נשלח אליו) של האגף לרישוי עסקים לחברת קוגול בו צוין כי החברה ,ביצעה כל הדרישות של היחידה' ולא היא.

יתר על כן, שתי ביקורות של היחידה למניעת דליקות, לאחר הפסקת ההליך לביטול הרשיון, בימים 23/09/01 ו-25/07/02 בהן נקבע כי ,טרם בוצעו הוראות היחידה' נשארו ללא כל תגובה מצדו.''

(שם, סעיף ו)

הקביעה המתבקשת נוכח ממצאים אלו היא שהעירייה התרשלה. מאליו מובן שגם קו-גול ואחים עופר התרשלו, מאחר שבמשך שנים רבות וחרף דרישות חוזרות ונשנות מצד מחלקת כיבוי האש של העירייה לא נקטו את האמצעים שדרשה למניעת התפשטותן של דלקות. אשר לטענת ההתרשלות שנטענה נגד נתבעת 9 (סעיפים 23, 28 לסיכומים מטעם התובע) – זו נטענה בעלמא. ראשית, כפי שנראה בהמשך, השומר מטעם החברה לא התמהמה והתריע על האש מיד כשפרצה. שנית, התובע לא הוכיח בחוות דעת או בכל דרך אחרת את טענותיו (סעיף 22 לכתב התביעה) כי לשומרים ששהו במקום לא היו הכישורים הנחוצים, כי ההוראות שקיבלו היו לקויות וכי לא נפרסו במקומות שבהם היו עשויים למנוע את כניסתם של מי שלא הורשו להיכנס. שלישית, אם טענת התובע היא שהשומרים לא זיהו את המצית בעוד מועד הרי זו חרב פיפיות, שכן לגרסתו איש לא הצית את השרפה. לפיכך טענת התובע כי חברת השמירה התרשלה לא הוכחה.

7. ואולם על כל פנים השאלה המתעוררת במוקד הדיון בעוולת הרשלנות במקרה דנן היא אם הנזק שנגרם לתובע היה נמנע אלמלא התרשלו הנתבעים, ולוּ קוימו הדרישות שהציבה מחלקת כיבוי האש. לדעת המומחה היינה, התשובה לשאלה חיובית:

,,[...] אילו חברת ,קוגול' וחברת ,עופר נכסים' היו ממלאים אחר דרישות המחלקה לכיבוי אש של העירייה ונותנים דעתם להמלצות יועצי הבטיחות אשר נשכרו על ידם ומקפידים למלא את ההוראות ונוקטים באמצעים המתאימים ליישומם אזי שרפה זו גם אם לא הייתה נמנעת הייתה מצמצמת את הנזקים באופן משמעותי ובוודאי שהשרפה לא הייתה מתפתחת ומגיעה למצב קטסטרופלי כמו קריסת בניין.''

(פרק ה לחוות דעתו, סעיף 5)

סָתם ולא פירש. למסקנתו זו לא קדם שום פירוט, וגם בנקודה זו הייתה חוות דעתו של המומחה ורדי מנומקת יותר. לדעת הלה,

,,[...] קרוב לוודאי, שדרישות בטיחות אש, שהופנו מטעם שירותי הכבאות וכן אמצעי בטיחות אש, שהחלו להקים במבנה, לא היה בהם די על מנת למגן את המבנה הנדון מפני שריפות וככל הנראה אף לא היו מונעים את נזקי השריפה האמורה.''

(סעיף 7.2 לחוות דעתו)

לשם כך היה צורך ב,,[...] הגנה פאסיבית נדרשת הכוללת אלמנטי עמידות אש מתאימים, כגון הגנה על קונסטרוקציית המבנה, עמידות הקורות והתקרות [...] בפני אש למשך שעתיים לפחות, חומרי בניה מתאימים ועוד'' (שם, סעיפים 7.1–7.2). המומחה ורדי הזכיר כי על-פי תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל–1970 בנוסחן דהיום, כאשר בניין חדש מתוכנן אפשר לדרוש שהקורות, העמודים, האגדים והקירות החיצוניים והפנימיים בו יהיו עמידים בפני אש למשך ארבע שעות, ואילו תקרת המחסן והעמודים התומכים בה בבית מרכזים לא היו עמידים דיים ואֵי-לכך רובּה ככולה של התקרה התמוטט (שם, סעיף 6.3.1). נוסח החוק שהזכיר נכנס לתוקף כמה שנים אחר האירוע ובכלל, האגף המערבי של בית מרכזים נבנה יותר מארבעים שנה לפני שנחקקה חקיקה מחייבת בעניין (שם, סעיף 7.2; עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 19–21, 26–27). זהו היבט שהמומחה היינה לא נתן דעתו עליו. ,,נזכיר'', ציין המומחה ורדי, ,,כי ציוד ומערכות כיבוי[...] אינם מתוכננים ליתן מענה למקרים של הצתות בזדון הכוללים [...] שימוש בחומרים מאיצים ויד אדם המכוונת לתוצאה'' (סעיף 7.1 לחוות דעתו).

המומחה ורדי כתב עוד (סעיף 6.2.1 לחוות דעתו) כי שרפות של צמיגים בתוך מחסנים נדירות, ועל-פי רוב צמיגים מתלקחים בשטחים פתוחים. לדבריו, העובדה שתקרת המרתף הייתה רצפתו של שטח פתוח – חניון – סייעה להתפשטות האש, הואיל וכשהתמוטטה זכתה הדלקה למנה גדושה של חמצן (סעיף 6.3.1). בחקירתו נשאל ממה הסיק שנוזל דליק שימש להצתת השרפה וענה:

,,ההתפשטות של השרפה היא בגלל הדלק. חוקר השרפות קבע, ובצדק – קבע כמה דברים. אחד הדברים אומר שהייתה התפשטות אש בדפורמציות חזקות, למעשה במקום שאין מטען אש. [...] לא נמצאו שרידי צמיגים או מטען אש אחר, ובכל אופן הייתה שם התפשטות אש מהירה והיו שם דליפות. אחר-כך הוא קובע שרידי דלק החשודים כנוזל דליק. אלה שני דברים שלא קשורים זה בזה. הוא מביא כמה גורמים שלדעתו מצביעים על כך שהיה חשד להצתה. והוא הלך לפי הספר, מה שנקרא – [...] התקן המוביל, תקן אמריקני, שבלי זה אי-אפשר לחקור שרפות. אתה צריך ללכת לפי כל העובדות ולפי הממצאים ולא על-פי סתם הערכות. אז הוא הלך וניתח את כל המרכיבים שהם גורמים, משמשים הסימפטומים, המאפיינים של שרפות ובהצתה בזדון, והוא ניתח אותם והגיע למסקנה שהם התקיימו במקום הזה.''

(עמ' 14, שורה 32–עמ' 15, שורה 8)

המומחה ורדי העיד כי התקן שהזכיר אומץ גם בישראל (הוא עצמו שימש יושב-ראש ועדת המומחים כשנקבע בארץ – ראו סעיף 2.2 לחוות דעתו) וכי נקבעו בו בחנים לתכנון מערכות כיבוי אש, בין היתר, גם במחסני צמיגים (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 11–14), אך הוסיף שאת המערכת יש לתכנן

,,[...] רק לצמיגים. זה מה שאני טוען בחוות הדעת שלי. שאפילו התקינו מערכת שמתאימה לצמיגים, היא לא הייתה מכבה את השרפה, משום שהשרפה לא התחילה כשרפה של צמיגים. התחילה כשרפה של נוזל דליק. ותכנון מערכת ספרינקלרים לנוזל דליק זה כבר קטגוריה אחרת, לא שרפה של צמיגים. לכן השרפה התפשטה במהירות ועברה, והייתה הצפת אש, וגם אילו היה ספרינקלר, הוא לא היה מכבה את זה. [...]''

(שם, שורות 24–28)

לדבריו, במקום שבו מאוחסנים צמיגים

,,[...] מקובל, או התכנון אומר, לשים מתזים עם טיובּה. זאת אומרת שהצנרת נמצאת במים כל הזמן, והטיובה מכוונת לטמפרטורות של בין 67 ל-80 מעלות. זה בערך 73 מעלות. ברגע שהחום מתפשט ומגיע לטיובה, יש שם בדרך כלל או כוהל או בי-מטאל, מתכת שהיא מתפשטת, ואז ברגע שהחום מגיע אליהם הם נפרצים, והמים ניתזים, וניתז רק המתז הזה. עכשיו, אם שרפה מתפשטת הלאה נפתח עוד מתז, ואם היא מתפשטת הלאה נפתח עוד מתז. זאת אומרת, לא כל המתזים נפתחים [...] בכל החלל ביחד.''

(עמ' 16, שורות 28–33)

במקרה הזה, לעומת זאת, התפשטה האש מהר והציפה את המקום, וזה מה שהביא את המומחה ורדי למסקנה שקודם לשרפה נשפך במקום חומר דליק (עמ' 21, שורות 7–11, 27–28). בא-כוח התובע התעקש מצדו כי התקנת מתזי מים הייתה מונעת את הדלקה, ובשלב מסוים ביקש מהמומחה לומר שהשרפה לא הייתה מתרחשת אילו נמצאו במחסן. בתגובה נענה:

,,[...] מתזים לא מונעים שרפות. [...] מתז, אם תכננת אותו נכון, ורק לאותו ה... קטגוריה שאליה הוא תוכנן, הוא יכול לשלוט על השרפה. זה מה שנקראfire control. לא כיבוי. אלא לעכב את השרפה מפני ההתפשטות שלה. אבל אם זה לא תוכנן לנושא הזה, ולכן גם אילו היו שם קיימים מתזים, והיה שימוש פה בדלק – השרפה התפשטה במהירות, והם לא היו מכבים את זה. [...]''

(עמ' 16, שורות 9–14)

בהמשך העיר שאילו אוחסן דלק במחסן דרך קבע, ,,[...] היו שמים בכלל סוג אחר של מתזים: אולי של קצף, אולי של הצפה של כל האזור'' (עמ' 17, שורות 6–7). כמו-כן הסביר:

,,[...] נניח שמישהו עבד במחסן צמיגים והוא עושה עבודות ריתוך ועפים קצת גצים על הצמיגים והיה עוד קצת משהו שגורם לצמיג לבעור, צמיג אחד – אז המתז היה פועל ומכבה אותו. אבל לא המקרה הזה – שהלילה, אף אחד לא רואה, ולא הייתה שם מערכת חשמל, ולא ריתכו – ורק דלק, מה שכתבו פה: משטחי עץ, הצליחו להדליק את העניין שם – השרפה התפשטה וגרמה לקריסת המבנה. אז זהו, אי-אפשר לתלות את הכול: מתז, מתז, מתז, מתז.''

(עמ' 20, שורות 9–14; כן ראו עמ'

13, שורה 24–עמ' 14, שורה 1)

וכשהוצע למומחה ורדי כי לכל הפחות היה בכוחם של המתזים להפחית את חום הלהבות, הוא השיב:

,,[...] קודם כול היה נפתח רק מתז אחד, איפה שהאש. והאש הייתה עוברת אותו. עכשיו, הצפת האש הייתה כל-כך מהירה, שהיא גרמה מיד לקריסה, תוך מספר דקות. אז עכשיו, נניח שזה היה מעכב [...] עוד שלוש דקות. אבל הקריסה נגרמה כתוצאה מהצפת אש. והמתזים, לא הייתה יכולה להיות להם השפעה בכלל על השרפה הזאת. אז אילו זאת הייתה שרפה שמתחילה מצמיג – לא משרפה של דלק [...] – אז זה היה יכול לעזור. אבל לא במקרה של השרפה הזאת.''

(עמ' 21, שורות 2–6)

את דעתו בנושא ניתן לסכם במשפט שלפיו מתזים אינם ,,[...] איזושהי יד אלוהים שיכולה לעצור כל דבר'' (עמ' 20, שורות 3–4).

המומחה היינה הציג את מסקנתו בלי לנמק ובלי לבאר כיצד היא מתיישבת עם הממצא שבדוח הוועדה ובדוח החוקר שלפיו השרפה התפשטה במהירות רבה מאוד. עובדה זו עולה גם מכך שכנזכר לעיל, שומר אשר הוצב בבניין הזעיק את מכבי האש רק דקה לאחר שעשה זאת גלאי העשן שבתוך המחסן (פירוט הקריאות בקווי החירום נספח ב4 לדוח הוועדה). המומחה היינה לא אמר דבר אף על הממצאים שלפיהם כבר בשלביה הראשונים של הדלקה נסדקה תקרת המחסן ושכבת הבטון החלה להתקלף, וזרם החשמל היה מנותק כשנדלקה האש – ממצא אשר שלל את האפשרות שהשרפה פרצה בעקבות קצר חשמלי. המומחה ורדי הסביר כזכור שהחמצן אשר הגיע מקומת הקרקע כשקרסה הגביר את הבערה.

המומחה ורדי סיכם (סעיף 6.3.2א לחוות דעתו) כי הבניין הישן לקה בהגנה הפסיבית שתפקידה לבלום את התפשטותה של שרפה לאחר שפרצה. אני מאמצת את מסקנתו כי

,,[...] ההתפשטות המהירה של האש במחסן ומחוצה לו[...] גרמה להתמוטטות של תקרת המחסן וקריסתם של חלקים נוספים במבנה. בשל סיבה זו, קרוב לוודאי[...] שהציוד ומערכות הכיבוי, שטרם הספיקו להתקינם במבנה, לא היו תורמים למניעת התפשטות האש ומניעת התוצאה של קריסת חלקים במבנה. [...]''

(שם, סעיף 7.1)

בחוות דעתו של המומחה היינה לא היה כדי לסתור זאת, והתובע לא הביא ראיות שתוכחנה אחרת. הנה-כי-כן הוכח במידה הדרושה כי הנזק לא היה נמנע אילו הותקנו אמצעי כיבוי האש שדרשה העירייה מקו-גול ומאחים עופר להתקין. משלא הוכח יסוד הקשר הסיבתי בין ההתרשלות, היינו הפרת חובת הזהירות, לבין הנזק – לא הוכח קיומה של עוולת הרשלנות (ראו ע"א 10932/03 יורשי עיזבון דבוש נ' עירית תל אביב – המחלקה לכיבוי אש [פורסם באר"ש, 09.11.2005]). על כך אוסיף כי בסיכומי התשובה תהה התובע מדוע, אם אמנם ידעה העירייה כי באמצעי המיגון שדרשה להתקין לא הייתה תועלת, לא דרשה אמצעים אחרים. ברם בכתב התביעה לא נטען כי היה על מחלקת כיבוי האש להציב תנאים מחמירים יותר. רק בחקירתו הנגדית של המומחה ורדי ביקש אותו בא-כוח התובע להסכים כי העירייה ומכבי האש היו צריכים להורות על מניעת גורמי שרפה, אפילו דלקה שהוצתה בכוונת מכוון. או-אז התנגד בא-כוחה של אחים עופר לשאלה, ועשה זאת בצדק (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 15–20). זאת ועוד: המומחה היינה ציין בחוות דעתו (פרק ד) כי בשל הקושי לכבות צמיגים בוערים או להשתלט על האש ,,[...] מומלץ להתקין גם מערכות קצף המשולבות במערכות מתזי מים''. כבר ראינו כי המומחה ורדי השיב לכך שהואיל ולא הצמיגים היו מקור האש, גם זה לא היה מועיל – מעבר לכך שלטענתו, הספרות המקצועית שעליה הסתמך חברו לא הייתה עדכנית (סעיף 6.3.1 לחוות דעתו).

8. בשולי הדברים אציין כי אחים עופר פינתה את חורבות המבנה על-ידי קבלן זמן קצר לאחר האירוע, ולטענת התובע היה זה ניסיון לחבל בראיות משום שכך נמנע מהמשטרה להיטיב ולעמוד על גורמי הדלקה. הוא מסב את תשומת הלב לקביעתה של ועדת הבירור כי הפינוי נעשה

,,[...] חרף הוראתו המפורשת של קצין המשטרה בע"פ ובכתב (29/06 ו-03/07) כי החקירה טרם הסתיימה ואין להרוס או/ו לשנות את המקום.''

(עמ' 5 לדוח הוועדה, סעיף 10)

ועדת הבירור, אשר שמעה עדות מפורטת מפי שלושה חוקרי משטרה (שם, עמ' 6, סעיף 12), ציינה כי המשטרה סברה שביום 06.07.13, לאחר שירד מפלס המים שנותרו במרתף מפעולות הכיבוי, היה ניתן לערוך בדיקה במקום (שם, סעיף 13), אך ,,פעולות הפינוי וההריסה [...] מנעו מחוקרי המשטרה לשחזר או/ו לדגום ולבחון את מהלך האירוע כדי להבין ולהוכיח את מקור הדליקה וגורמיה[...]''. עם זה נכתב כי ,,לא ברור עדיין אם פעולה זו הייתה בשגגה או במזיד'' (שם). לגרסת הנתבעים, דבר לא נהרס עד שהוצא צו הריסה מכוח חוק עזר עירוני לחלקו של המבנה, בשל כך שיסודותיו נפגעו ונשקפה ממנו סכנה מיָדית למחזיקים בו, לציבור או לנכסים הסמוכים אליו. ממצאי הוועדה בנושא הוצגו לפני המומחה ורדי בחקירתו הנגדית כשנשאל אם היה ניתן לגלות את הסיבות לשרפה אילולא נהרס המבנה, והוא הגיב: ,,[...] לדעתי, הסיבות שכתב החוקר יצחק פרץ היו מספיק ברורות ועונות על הסיבה שהוא קבע שקיים חשד להצתה בזדון ושיד מכוונת הייתה מאחורי השרפה'' (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 6–7). הוא הוסיף כי הסיבה העיקרית שהבניין קרס הייתה שלא עמד בתקנים של בטיחות אש (עמ' 20, שורות 29–31), והאפקט שיצרה צורתו – כעין ארובה – תרם להתפשטות האש. משום כך הדגיש כי אין נפקא מִנה אם החלל היה מלא או לא מלא במים (עמ' 19, שורות 17–30).

בסיכומיו (סעיף 14) טען התובע כי בית המשפט לא אִפשר למומחה היינה למסור עדות שתפריך את עדותו של המומחה ורדי. בבקשתו את הרשות (מס' 21 בתיק האלקטרוני) כתב כי העדות נועדה להפריך את הטענה שהשרפה נבעה משפיכת דלק ולהוכיח שהשרפה הייתה נמנעת או מושהית אילו הותקנו במחסן מתזים כדרישת מחלקת כיבוי האש של העירייה. לכך יש להשיב כי חוות הדעת של המומחה ורדי יסודה בדוח החוקר ובדוח הוועדה, שאף הם עמדו לנגד עיני המומחה היינה כשהתבקש לחוות את דעתו (ראו פרק ב לחוות הדעת). עוד בשנת 2003 כתבו החוקר וועדת הבירור שנמצאו בזירה שרידים של נוזל החשוד כדליק, ואם חפץ המומחה היינה לשלול ממצא זה היה לאל-ידו לעשות זאת בחוות הדעת שהגיש לתיק זה מכבר, שהרי זה לב לבו של הדיון בתיק זה. ההזדמנות להביע את עמדתו על אודות הקשר שבין פרוץ השרפה ונזקיה ובין העובדה שלא ננקטו כל אמצעי הבטיחות לא נמנעה ממנו, ומצינו שהוא ניצל אותה – אלא שהסתפק באמירה הסתמית שבסעיף 5 לפרק ה בחוות דעתו אשר צוטטה לעיל. מכל מקום המומחה ורדי הבהיר כאמור שמציאת הנוזל בוודאי לא הייתה הממצא היחיד שעליו הסתמך טרם שקבע את אשר קבע.

ס ו ף - ד ב ר

התובענה נדחית. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

ניתן בלשכתי היום, ז' אייר תשע"ד (7 במאי 2014).

המזכירות תשגר פסק-הדין לצדדים.