<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה עוה"ד פלד

ב"כ הנאשמים עוה"ד שריפי

פרוטוקול

<#3#>

החלטה

1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם שתי עבירות, האחת ביצוען של עבודות בניה ללא היתר והאחר עבירה על סעיף 237 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). בתום פרשת ראיות התביעה הועלתה על ידי הנאשמים הטענה כי אין לחייבם להשיב על האישום השני לכתב האישום וכי יש לזכותם מהעבירה של אי קיום צו הפסקת העבודות (להלן: "הצו" או "צו ההפסקה") כבר בשלב זה, בהעדרן של ראיות, ולו לכאורה, לביצועה של העבירה הנ"ל.

2. סעיף 237 לחוק המגדיר את העבירה נושא הדיון קובע:

"מי שאינו מקיים צו הפסקה מינהלי שהומצא לו, דינו — מאסר שנה....".

בסעיף 226 המגדיר את תקופת חלותו של צו הפסקה מינהלי נאמר:

"צו הפסקה מינהלי בטל בתום שלושים יום מיום נתינתו, זולת אם לפני תום אותו מועד הוגשה לבית המשפט המוסמך לדון בעבירה שבגללה ניתן הצו בקשה לאישורו והעתק ממנה הומצא למי שנגדו ניתן הצו בדרך שהומצא לו צו ההפסקה המינהלי, או בדרך אחרת שיחליט עליה בית המשפט על פי בקשת מבקש האישור".

3. טיעונם של הנאשמים נסב על שניים.

ראשית, נטען על ידם כי גם אם קיימות ראיות לכאורה להפרתו של הצו הנטען, הרי שאין ראיה הקושרת את הנאשמים להפרתו, ומסקנה הפוכה מתבקשת מהראיות כפי שנשמעו עד כה.

שנית, נטען כי לא הובאה ראיה למסירתו של הצו לידי הנאשמים, ולכל היותר הובאה ראיה למסירתו של צו ההפסקה המנהלי לידיהם, כאשר צו זה פוקע בתום שלושים יום, אך לא הובא ולו בדל ראיה ביחס להמצאתם לנאשמים את החלטת בית המשפט מכוח סעיף 226 לחוק – ת/14 - מכוחה מוארך תוקפו של צו ההפסקה מעבר לאותה תקופה.

4. לא שנוי במחלוקת כי הובאו ראיות לכאורה להוצאתו של הצו כנגד הנאשמים ביום 9.7.09 (ת/13) ולאישורו על ידי בית המשפט בתוך המועד שנקבע לכך (ת/14). על פי עדותו של עד התביעה בסמוך לאחר הוצאתו של הצו פסקו עבודות הבניה, וכתב האישום מייחס לנאשמים את הפרתו של הצו במועדים שונים במהלך שנת 2010 כמפורט שם בסעיף 7.

הנאשמים מצביעים על ראיות שהוצגו כבר במסגרת פרשת התביעה המביאות למסקנה הלכאורית כי הפרת הצו לא בוצעה על ידם. בהקשר זה מפנים הנאשמים לנסח הטאבו (נ/1) המעיד לכאורה על מכר זכויות הנאשמים במקרקעין נושא הדיון לצד שלישי (אברהם גלית ויצחק, להלן: "הצד השלישי"). בנסח הטאבו מופיעה הערת אזהרה לטובת הצד השלישי מאוקטובר 2009, ואף הערת אזהרה לטובת בנק המזרחי להבטחתה של הלואה שניטלה על ידי הצד השלישי מהבנק הנ"ל, מנובמבר 2009. עוד מפנים הנאשמים להודעה על תחלופת מחזיקים לצורך תשלום הארנונה החלה על המקרקעין (נ/2) ממנה עולה לכאורה כי הצד השלישי מחזיק בנכס החל מיום 30.11.09. לטענת הנאשמים מהראיות הנ"ל עולה המסקנה הלכאורית כי הנאשמים מכרו את הנכס לצד השלישי, לא היו עוד בעלי הזכויות בו או המחזיקים בו במועדים הרלוונטיים בהם נטען להפרותו של הצו, והמסקנה המתבקשת הינה כי אם נעשתה פעולה כלשהי בניגוד לצו תקף, הרי שבוצעה על ידי אחרים, ובכל מקרה ודאי שלא ניתן להסתפק בעצם העובדה שהצו הוצא כנגד הנאשמים כראיה לכאורה שהופר על ידם. הנאשמים ממשיכים וטוענים כי אין כל ראיה ולו לכאורית הקושרת אותם לעבודות הבניה המפרות הנטענות במהלך שנת 2010.

5. מנגד מצביעה המאשימה על הראיות הבאות שהובאו במהלך פרשת התביעה. האחת, בקשה להיתר בניה שנחתמה באוגוסט 2010 המתייחסת לבניה במקרקעין (ת/10). על בקשה זאת חתומים הנאשמים. השניה, מכתבו של בא כוח הנאשמים מיום 24.8.09 המופנה ליועץ המשפטי לועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה (ת/11) בה נאמר, בכשירותו כמיופה כוח של הבעלים הרשום של הנכס (שאינם הנאשמים או הצד השלישי כהגדרתו לעיל), כי יש לראות בנאשמים את "הבעלים של המקרקעין וזאת לכל דבר ועניין, לרבות לצורך הגשת תוכניות בנייה על המקרקעין האמורים".

המאשימה טענה כי יש ליתן משקל לראיות לכאוריות אלה, הקושרות לכאורה את הנאשמים לעבודות הבניה, בשים לב לשיקולים הבאים:

בעוד שחתימתו של הבעלים הרשום על בקשה להיתר בניה הינה תנאי שבלעדיו אין להגשתה של בקשה כאמור הרי שלא היתה כל מניעה לכך שמגיש הבקשה יהיו הצד השלישי, מי שלטענת הנאשמים רכשו מהם את המקרקעין והחזיקו בהם באותו מועד. עוד נטען כי הנפקות הלכאורית שיש ליתן לעובדת חתימתה של הבקשה על ידי הנאשמים מתחזקת בשים לב לכך שלנאשמים ולצד השלישי מעמד זהה בכל הנוגע לזכויותיהם הרשומות בפנקסי המקרקעין, אלה כמו אלה הינם על פי נסח הטאבו שהוצג בעלי הערת אזהרה בלבד.

עוד הצביעה המאשימה על כך שבנוסח המכתב ת/11 העידו על עצמם הנאשמים, באוגוסט 2010, כבעלים של המקרקעין "לכל דבר ועניין", לרבות הגשת תוכניות בנייה על המקרקעין האמורים, להבדיל מלצורך זה ולצורך זה בלבד.

6. בשלב זה של ההליכים נבחנות הראיות מטעם המאשימה בהנחה שיינתן להן מלוא המשקל הראייתי. ראיות התביעה קושרות לכאורה את הנאשמים לעבודות הבניה במקרקעין גם במועדים הרלוונטיים לכתב האישום.

הסבריו של ב"כ הנאשמים בדיון בדבר הקשרו של המכתב ת/11 ונסיבות הוצאתו אינם חלק ממסכת הראיות, ובכל מקרה העובדות לא התבררו דיין על מנת שניתן יהיה לבכר את האפשרות האחת על פני משניה. יכול והנאשמים מכרו את הנכס תוך שהם מתחייבים בהתחייבויות כאלה או אחרות ביחס לבניה נשוא הצו, ויכול ומלוא האחריות והזיקה לאלה נותרו נחלת הצד השלישי בלבד. לשם כך נדרשת שמיעתן של ראיות נוספות, אולם היה ויימצא כי משיקולים אלה או אחרים יש להעדיף את ראיות המאשימה, הרי שאלה קושרות לכאורה את הנאשמים לביצוע העבודות, ודי בכך על מנת לענות על הנדרש מהמאמשימה בשלב זה של ההליכים.

7. המישור השני אליו מתייחסים הנאשמים בטיעונם כולל שני נדבכים. ראשית נטען כי עד התביעה שהעיד על מסירתו של צו ההפסקה לידי הנאשמים כלל לא ידע לזהות את תוכנו ולא היה מסוגל להציג את העתק הצו אותו מסר. שנית נטען, כי אפילו ניתן לזהות את הצו, ואפילו נניח כי ניתנה ההחלטה ת/14, אין כל ראיה כי החלטת בית המשפט נמסרה לנאשמים והיתה בידיעתם, ומשכך לא ניתן לייחס להם עבירה של הפרת צו אשר לקיומו לא היו מודעים, ואשר ספק אם היה בתוקף באותו מועד.

8. אני סבורה כי גם דינן של הטענות האחרונות לדחיה וזאת מהנימוקים הבאים:

8.1 הגם שאישור המסירה שהוצג באמצעות עד התביעה ירון מלכה אינו כולל את הצו שאת קבלתו מאשר הנאשם וזה לא היה ברשותו של העד במועד מתן עדותו הרי שמכלול ראיות התביעה, ובכלל זה נוסחו של הצו שהוגש לאישור בית המשפט ביחד עם אותו אישור מסירה, מאפשרים לקשור בין נוסח הצו כפי גרסת המאשימה לבין הצו שהוצא בעניינם של הנאשמים, ואשר קבלתו אושרה לכאורה בחתימת ידו של הנאשם.

8.2 על פי הוראת סעיף 226 שצוטטה לעיל המשך תוקפו של צו ההריסה מעבר לתקופת שלושים היום הראשונים מותנית באישורו על ידי בית המשפט בעקבות בקשה שהעתקה הומצא למקבל הצו. עיון באישור המסירה שהוצג בעדותו של עד התביעה ירון מלכה, מעלה כי אישור קבלתו של המסמך מצוי על גבי נוסחה של בקשה כאמור. ההחלטה ת/14, על פניו ולכאורה הועילה על מנת להאריך את תקופת הצו מעבר לשלושים היום שממועד הוצאתו.

אני מקבלת את טענת המאשימה כי טענת הנאשמים כי החלטת בית המשפט ת/14 לא הומצאה להם הינה טענת הגנה, כי קיומה של מסירה זאת, להבדיל ממסירתו של הצו המנהלי, שהיא יסוד מיסודות העבירה על פי סעיף 237, או ממסירת עותק הבקשה הנזכר בהוראת סעיף 226, אינה חלק מיסודות העבירה, ולפיכך העדרה של ראיה בעניין זה בשלב זה של ההליכים אין בו לפטור את הנאשמים מלהשיב לאשמה. היבט זה ישוב וייבחן, ברמה העובדתית והמשפטית במועד הכרעת הדין ולאחר שמיעת כל הטיעונים וכל הראיות.

9. סוף דבר, מכל הטעמים דלעיל הטענה כי אין להשיב לאשמה נדחית בזאת וראיות ההגנה תשמענה ביום 20.6.13 שעה 10:30.

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ז שבט תשע"ג, 07/02/2013 במעמד הנוכחים.