התובעת הגישה כנגד הנתבעים כתב תביעה מתוקן, בו עתרה לחייבם בתשלום סכום של 565,425 ₪ בגין חוב דמי ארנונה. נטען כי הנתבעים עשו שימוש בנכס המצוי בתחום שיפוטה של התובעת, מבלי ששילמו דמי ארנונה וזאת משנת 1998 ועד ליום 1.11.07. הנתבעים מכחישים את טענות התובעת וטוענים, בעיקר, כי אין להם זיקה אישית לנכס מושא התביעה. במוקד הדיון ניצבות השאלות האם חבים הנתבעים כלפי התובעת וככל שכך, מהו היקף חבותם.

רקע וטענות הצדדים

1. לטענת התובעת, בעת הרלוונטית לתביעה, הנתבעים החזיקו במפעל המצוי באזור התעשייה הצפוני בעיר ראשון-לציון ובגדר זו, עשו שימוש במקרקעין השייכים לעיר חולון והמצויים בגבו של אותו מפעל, בצד המזרחי, על הגבול בין שתי הערים (להלן: "הנכס"). לגישת התובעת, הנתבעים פלשו לנכס, הכשירו חלק ממנו למעבר כלי רכב והניחו מיטלטלין בחלקו העיקרי.

2. הנתבעים, כך נטען, הנם מנהלים ובעלי מניות של החברות מוצרי בלוטין בע"מ ח.פ. 510982390 ומוצרי בלוטין (1998) בע"מ ח.פ. 512692864 (להלן ביחד: "החברות"- ר' נספח 1 לכתב התביעה). התובעת בעמדה כי הנתבעים ולחלופין החברות, הנם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס ולכן עליהם לשלם את תשלומי הארנונה המתחייבים מהשימוש שנעשה בו עד ליום 1.11.07. מובהר כי ממועד זה ואילך, לאחר עזיבת הנתבעים את הנכס, מחזיקה בו חברת בלוטין תעשיות בע"מ, המצויה בבעלות מר איתן לויט (להלן: "לויט" ו-"בלוטין תעשיות" בהתאמה). בלוטין תעשיות משלמת לתובעת דמי ארנונה כסדרם.

לטענת התובעת, המחזיק הרשום בספריה ביחס לנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה הנו גורם עלום בשם גנרי שאינו מהווה ישות משפטית מוכרת - "מוצרי א. בלוטין" מס' משלם 115224. התובעת מבארת כי לא הייתה מודעת לזהותו של המחזיק הנכון בנכס, משום שהנתבעים, או החברות, לא דיווחו לה על החזקתם בנכס כמתחייב מהוראות הדין. עוד טענה התובעת כי שלחה לנתבעים דרישות לתשלום חובם, אך אלו התעלמו מהן כלא היו. בנוסף, נטען כי הנתבעים החליפו כסות תאגידית לפעילותם העסקית באופן שיטתי ובכל מצב, לא ניתן לדעת מי מהחברות היתה פעילה בנכס ואימתי.

3. הנתבעים מכחישים את המיוחס להם. לטענתם, התביעה הוגשה בחוסר תום לב מובהק, בהמשך לתביעה שראשיתה בשנת 1995, בתיק א.ת. 2599/95 בעניין זהה, ביחס לחברת אריה בלוטין - מוצרי א.מ. בלוטין בע"מ, שנדונה ונמחקה בשנת 2001 בהסכמה וללא צו להוצאות (ר' נספח ג' לתצהיר הנתבעים; להלן: "ההליך משנת 95").

הנתבעים מוסיפים כי חברת מוצרי בלוטין (1998) בע"מ שבבעלותם, לא עשתה כל שימוש בנכס, לא פלשה אליו ולא הניחה בו מיטלטלין בעת הרלוונטית, כך שאין להטיל עליהם כל חבות בגין העדר תשלום דמי ארנונה. אשר לחברת מוצרי בלוטין בע"מ, טוענים הנתבעים כי זו נמחקה בשנת 1986. גם בהנחה שקיים חוב ארנונה, נטען כי על התובעת היה להגיש את כתב תביעה כנגד החברות, להבדיל מהנתבעים, המהווים אישיות משפטית נפרדת. הנתבעים מדגישים כי אין ממש בטענות התובעת, משמע לא הייתה מודעת לזהות החברות לאורך השנים וגם בהקשר זה מפנים להליך משנת 95.

הנתבעים מדגישים כי הם לא קיבלו את דרישות התובעת לאורך כל השנים ומפנים לדפי המחשב שצרפה לתצהיריה, המלמדים כי כתובת המפעל הרשומה אצלה הנה רחוב בן צבי 32, בעיר חולון, בעוד שאמיתו של דבר, הכתובת היא רחוב בן צבי 32 בעיר ראשון-לציון. כך, נטען כי הנתבעים לא ידעו על שצברו חוב נטען כלפי התובעת בסכום כתב התביעה. לחילופין ולמען הזהירות בלבד, נטען כי לא ידוע לנתבעים על מה מתבססת התובעת וכיצד נערכו חישוביה.

מטעמים אלו, לא הגישו הנתבעים השגה כנגד החיוב שהופנה כלפיהם ולגישתם, יש לדחות את טענת התובעת משמע החוב כלפיה חלוט על פי דין.

דיון והכרעה

4. מטעם התובעת העידו הגב' גימלפרב - מנהלת מדור עסקים בתובעת (להלן: "גימלפרב") ומר זבולון שניידר - מנהל מחלקת המקרקעין של העיר חולון (להלן: "שניידר"). מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1 ולויט.

5. כעת, אני נדרש להכרעה בשאלה האם החזיקו הנתבעים בנכס בעת הרלוונטית לתביעה ועשו בו שימוש לצרכיהם. ככל שהתשובה לשאלה זו תהא חיובית, אדרש לבחינת סכום התביעה.

6. לאחר עיון בטענות הצדדים והתרשמות מראיותיהם וממכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל

מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה.

7. בקליפת אגוז בשלב זה, קבעתי כי הנתבעים החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה ועשו בו שימוש. העדפתי את האינטרס הציבורי המבקש לחזות בחיוב הנתבעים במס אמת, המשתקף מעילת התביעה. גרסת התובעת עדיפה עליי על פני גרסתם של הנתבעים, שלא נתמכה בראיות אובייקטיביות, נסתרה בהשוואתה הפנימית ולא התיישבה עם מכלול נסיבות ההתרחשות ועם תכלית הדין החל.

הנתבעים לא הגישו ראיה מטעמם בתימוכין בטענתם כי לא עשו שימוש בנכס; הם נמנעו מהעדת עובדיהם וארבעת השותפים להם מכרו את הנכס; לא הוצגו הסכמים רלוונטים בתימוכין בטענתם למחזיק אחר בנכס מלבדם; הנתבע אוחז בידיו צו מחיקת התביעה ביחס להליך משנת 95, תוך הותרת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים באפלה גמורה; לא הוכח כי חברת מוצרי א.מ. בלוטין – הנתבעת בהליך משנת 95 אינה קשורה בנתבעים; תוצאות עתירה מנהלית שהגישה בלוטין תעשיות כנגד התובעת הביאה לחיובה לשלם ארנונה בגין אחזקתה בנכס וגזירה שווה יש להחיל גם על הנתבעים שמכרו לבלוטין תעשיות את אותו השטח ובכללו הנכס.

לא התרשמתי מפסול כדי כך בהתנהלות התובעת, שיצדיק שמיטת עילת התביעה כנגד הנתבעים. שני הצדדים לוקים בחסר בהתנהלותם, אך מחדלם של הנתבעים מלשלם דמי ארנונה בגין הנכס, גובר על זה של התובעת. אכן, גרסת התובעת חסרה פרטים הנוגעים לסכום החוב הנתבע בהתאם לרשומה המוסדית שצורפה, כשטח הנכס ויתרת פתיחה בסכום של כ- 150,000 ₪. מנגד, לא ראיתי לנכון להימנע ממתן משקל ראייתי לרשומה המוסדית כפי שהוגשה ונוכח האינטרס הציבורי, נחה דעתי כי יש להעדיף את הירידה המתבקשת לחקר האמת ולאפשר השלמת הדיון בהקשר זה. וביתר פירוט –

8. התובעת טוענת כי שלחה מאות הודעות תשלום לנתבעים במשך השנים, שלא זכו לכל התייחסות. לא הוצגה מלפניי ולו הודעה אחת שכזו ולא מן הנמנע, כי השגגה שנפלה בייחוס הכתובת, היא שגרמה לכך. עם זאת, אין בעובדה שלא נשלחה הודעת תשלום, כדי לפטור את המחזיק הרלוונטי מתשלום דמי ארנונה, שעה שהוגשה כנגדו תביעה אזרחית. הזכות להגשתה עומדת לרשות המקומית, גם אם לא שלחה הודעה על פיגור בתשלום הארנונה ודברים בלשון אומרם:

"...גם אם לא נשלחה למערערת ... הודעה על הפיגור בחוב, כטענת ב"כ המערערים, הרי אין בכך, על יסוד כל המפורט לעיל, כדי לגרוע מאפשרותה של המשיבה להגיש כנגד שני המערערים תובענה אזרחית לצורך גבית חוב הארנונה בהתאם לסעיף 317 של פקודת העיריות" (ר' ע"א (חי') 4170/07 סיסו נ' עירית קרית אתא (24.6.08); תא (ראשל"צ) 3849/07 עיריית בת ים נ' סליפין בע"מ (19.9.10)).

וכן:

"המצאת דרישת תשלום לחייב בארנונה אינה תנאי מוקדם להגשתה של תביעה אזרחית על פי סע' 317 לפקודה. עם הגשת כתב התביעה והמצאתו לידי הנתבע , אשר לא קיבל את דרישת התשלום, מובא דבר החיוב לידיעתו, והוא יכול לכלכל את צעדיו בהתאם, להתגונן נגד התביעה או לנקוט בהליכי השגה וערר" (ר' ספרם של ה' רוסטוביץ, מ' וקנין, נ' לב, ר' כהן כספי "ארנונה עירונית" ספר שני בעמ' 892-893 (מהדורה חמישית, 2007).

9. בנוסף, אני ער לחוסר המעש בו נקטה התובעת משך שנים כה רבות ביחס לחיוב הנטען כלפי הנתבעים כעת. עם זאת, אין להטיל על הרשות המקומית את הנטל לברור זהות המחזיקים בנכסים שבתחום שיפוטה. כידוע:

"נטל ההודעה בכתב המוטל על המחזיק המקורי להודיע על חדילת החזקתו בנכס או על העברת החזקה בנכס לאחר כתנאי לפקיעת חבותו בארנונה בעתיד, אינו נטל כבד לנשיאה מצד אחד; מצד שני – נטל זה נועד לפטור את הרשות מביצוע מעקב משלה אחר מצב החזקה בכלל הנכסים של הרשות המקומית לצורך איתור המחזיקים בפועל בנכסים. פטור זה נועד להגשים אינטרס ציבורי הכרוך בהקלת הגבייה של ארנונה המשרתת את צורכי הכלל, ולחסוך כספי ציבור הנדרשים לצורך ניהול מערך מעקב אחר השינויים בזהות המחזיקים בנכסים בתחומי הרשות המקומית " (ר' דעת הרוב בבר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08)).

התייחסות נוספת להתנהלות התובעת, תובא בחשבון השיקולים בפסיקת הפרשי ריבית והצמדה על פי דין.

10. זיקתם של הנתבעים לנכס נלמדת מתוצאותיה של עתירה מנהלית שהגישה בלוטין תעשיות, מאומדנת העסקה בינה לבין הנתבעים, מגרסתם החסרה של הנתבעים וממכלול נסיבות העניין.

11. משקל ראייתי משמעותי יחסתי לתוצאותיה של עתירה מנהלית שהוגשה על ידי בלוטין תעשיות כנגד התובעת (עת"מ 7301-03-10). נפסק כי בלוטין תעשיות עושה שימוש בנכס השייך לתובעת. לאחר שהוגש ערעור, שבו הצדדים לוועדת הערר ושם, הגיעו להסכם פשרה שגם לפיו בלוטין תעשיות עושה שימוש בנכס וחבה בתשלום דמי ארנונה בגינו. כך, לויט ובלוטין תעשיות חויבו בתשלום דמי ארנונה לתובעת בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, אשר קבע כי: "הצדדים קיבלו הצעתנו לפעול כדלקמן: יוארך המועד להגשת השגה לגבי השנים 2008-2009, והשאלה האם המערערת החזיקה ועשתה שימוש באותו קטע של המשטח הנמצא בתחום עיריית חולון תבורר במסלול זה. ההשגה תוגש תוך 30 יום" (ר' עע"מ 4325/10 בלוטין תעשיות בע"מ נ' עיריית חולון (21.3.11)).

ביום 10.7.11 אישרה וועדת הערר את הסכם הפשרה בין התובעת לבין בלוטין תעשיות, לפיו מוסכם כי מיום 1.1.2010 תחויב בדמי ארנונה בגין הנכס בסווג של קרקע תפוסה לפי שטח של 150 מ"ר (ר' נספחים א'-ב' לתצהיר לויט).

12. דחיתי את מבוקשו של הנתבע, לייחס העברת שטח מקרקעין לבלוטין תעשיות שאינו כולל את הנכס. בחקירתו לפרוטוקול הדיון, כשהתבקש לאשר כי השטח שהנתבעים החזיקו בין השנים 98-07 הוא אותו השטח בו מחזיקה בלוטין תעשיות, השיב: " 98 אחוז מהשטח אותו דבר.ש. מה זה שני האחוז הנותרים.ת. הוא (מצביע על העד שבאולם) הגיע עם עיריית חולון לאיזה הסכם . זה אותו שטח" (ר' פרו' עמ' 19, שו' 27-31). טענת הנתבע כי החזיק ב- 98% משטחה של בלוטין תעשיות, נותרה מן הפה אל החוץ ולא נתמכה בכל ראייה. הנתבעים לא צרפו עותק מהסכם השכירות שערכו עם בעלי המושכר בו שהו ובנסיבות אלו, לא ניתן לדעת מהו השטח שהחזיקו והאם הוא שונה כלשהו מהשטח שהועבר לבלוטין תעשיות.

לויט אישר בחקירתו כי סבר שהשטח ששכר שייך לעיריית ראשון-לציון, בדומה לטענות הנתבעים. רק לאחר הטלת עיקול, הוא הבין כי מחזיק בשטח של עיריית חולון (ר' פרו' עמ' 16, שו' 13-15). גם לטענת הנתבעים, במועד העברת הבעלות לבלוטין תעשיות, לא היה ידוע לאף אחד מהצדדים כי הנכס שייך לתובעת. גם מטעם זה, אין כל תימוכין בגרסה כי בלוטין תעשיות רכשה רק 98% מהשטח בו החזיקו הנתבעים, בעוד החזקת 2% נותרים ממנו, סוכמה אך בינה לבין התובעת. נגזר מהגרסאות שנשמעו ומהראיות שהוצגו, כי בלוטין תעשיות רכשה את אותו השטח ששימש את הנתבעים.

בנוסף, לויט טען בתצהירו כי עד לפני תחילת פעילותה של בלוטין תעשיות ועל פי מיטב ידיעתו, הנתבעים או החברות לא עשו כל שימוש בנכס כנטען בכתב התביעה (ר' סעיף 4 לתצהירו). חקירתו לפרוטוקול הדיון מגלה גרסה פחות החלטית. כך נשאל לויט והשיב: "שרכשת את הפעילות החזקת באותם שטחים בדיוק כמו שהקודמים החזיקו. ת. לא יודע מה הם החזיקו. לקחתי מקום בראשל"צ... ש. שאלתי קודם האם מלפני 2008 אתה יודע אם החזיקו בשטח של עיריית חולון ואמרת שלא. ת. לא יודע" (ר' פרו' עמ' 16, שו' 7-8,16-17).

בהעדר ראיות לביסוס גרסת הנתבעים, לא ניתן לבדוק את טענת הנתבע לגופה, על מנת להיווכח האם השטח ששימש את הנתבעים קטן ב- 2% מהשטח המשמש את בלוטין תעשיות, או כי אותם 2% קשורים בנכס דווקא, בהיעדר נתונים על שטחם של 98% הנותרים. כגזירה שווה לטענת לויט כי רכש את אותו שטח שהחזיקו הנתבעים, נחה דעתי כי יש לקבוע שהנכס המשמש את בלוטין תעשיות, הוא זה שימש קודם לכן את הנתבעים.

13. גרסת הנתבעים מהווה נדבך נוסף הקושר בינם לבין הנכס. דחיתי את טענות הנתבעים בסיכומיהם, משמע התובעת מנסה לזרות חול בעיני בית המשפט, עד כדי הטעייה וסילוף דברי הנתבע בהקשר לייחוסו את הנכס לתובעת ולא לעיריית ראשון-לציון.

הנתבע נחקר על ידי ב"כ התובעת, באופן שלא הותיר מקום לספק כי שאלותיו בעניין הנכס מכוונות אך לנכס שבמחלוקת השייך לתובעת. כך, נשאל הנתבע: "היום כבר אין מחלוקת שבין השנים 98-07 אתה ואמך הם אלו שהחזקתם בנכס. נכון. ת. כן.ש. המחלוקת היחידה אם אתה צריך לשלם ארנונה לעירית ראשון לציון או חולון". על כך השיב הנתבע באופן ספונטאני, אף שתיקן תשובתו בהמשך, כי: "ת. לעירית חולון אני חייב. לכם אני לא חייב" (ר' פרו' עמ' 17, שו' 8-11).

התובעת הגישה את עתירתה כנגד הנתבעים, בגין שימוש שאלו עשו בנכס שבשטח שיפוטה. הטענה כי הנתבע התבלבל בחקירתו וסבר כי המדובר בנכס השייך לעיריית ראשון-לציון, מוטב ולא הייתה נטענת. הדיון כולו עוסק בהבחנה המתבקשת בין הנכס לבין השטח הנטען שהוחזק בתחומי עיריית ראשון-לציון. ציפייה שנכזבה היא, כי הנתבע יהיה ער לדקויות ההבדלים שבין הנכסים והעדר עירנותו משמשת לחובתו בהערכת משקל ראיותיו. לא הובהר כי מצב שאינו תלוי ברצון הנתבע, הוא זה שאחראי לתשובותיו.

כך נכון הדבר בעת שנחקר הנתבע ביום 2.9.13 ונשאל האם הנתבעים עשו שימוש בשטחה של התובעת. הנתבע נמנע כל העת מלספק תשובה עניינית האם פסולת ומתכות הונחו בשטחה של התובעת. הסרקזם שהיה משולב בתשובותיו לא הועיל לשם העדפת גרסתו. כך השיב: "מצאנו שם גוויות?" ולשאלה האם היו מתכות בשטח התובעת, השיב: "כן. מתחת לאדמה גם מתחת לאדמה וגם מעל האדמה" (ר' פרו' עמ' 2, שו' 19-21). התרשמתי כי הנתבע ביקש לחמוק ממתן תשובות ברורות ופשוטות בהקשר לשימוש שנעשה בשטח התובעת וגם מבוקשו זה משמש לחובתו.

14. הנתבע הכחיש כי עשה שימוש בנכס, אישר כאמור כי נעשה שימוש ב- 98% מהשטח שבשימוש בלוטין תעשיות, הפנה להליך משנת 1995 ולא הוכיח באופן פוזיטיבי מי הוא זה שעשה שימוש בנכס. הדין הראייתי הולך אחר הדין המהותי, על בעל דין רובץ הנטל להוכיח טענה המקדמת את עניינו והנתבעים חדלו מכך (ר' ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992); ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז(5) 661, 681 (1993); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 780 (1997)).

15. הנתבע צרף לתצהירו כנספח ג' החלטת בית משפט מיום 7.11.01 המעידה על קיומו של ההליך משנת 1995. בית המשפט שם התבקש למחיקת התביעה בהסכמה ללא צו לעניין הוצאות, היות והצדדים מנהלים ביניהם משא ומתן. שני הצדדים נמנעו מלפרט מלפניי תוצאותיו של משא ומתן זה. חזקה היא שאם היה בידי הנתבעים הסכם לפיו ניתן לפטור אותם או את החברות מתשלום ארנונה עבור הנכס לעת הרלוונטית, היו מציגים אותו בפני בית המשפט. מחדל זה של הנתבעים מכרסם בטענתם לפיה לא ידעו על הדרישה שהופנתה לתשלום ארנונה ביחס לנכס.

בתצהירו, טוען הנתבע לחוסר תום לבה של התובעת, בהקשר לטענתה כי לא ידעה את זהות המחזיקים בנכס ומפנה להליך משנת 1995 ולנתבעת שם, באמירה כי היא אינה בבעלותו (ר' סעיפים 8 ו-12 לתצהירו). הנתבע אך מפנה לתצלום החלטה לפיה אותה תביעה נמחקת, אך לא מצרף את המתבקש מאליו - הסכמת הצדדים לעניין תשלום ארנונה. נוכח שנטען כי משנת 1998 מחזיקים הנתבעים בנכס, יוצא כי הסכמה נטענת משנת 2001 בין התובעת לבין מחזיק הנכס הנטען, רלוונטית לדיון ולא שוכנעתי כי היא אינה מצויה בידיעת הנתבעים.

טענת הנתבעים כי התובעת נהגה בחוסר תום לב בעת שקישרה ביניהם לבין הנתבעת בהליך משנת 1995, אינה פוטרת אותם מהוכחה מתבקשת כי לא היה ביניהם לבין אותה נתבעת כל קשר. מצופה היה כי הנתבעים יצרפו דוח רשם החברות שיתמוך בטענתם כי אינם בעליה של אותה חברה, בדומה לצירוף שני דוחות מרשם החברות ביחס לחברות (ר' נספחים א-ב לתצהיר הנתבע).

16. גם ביחס לזהות המחזיק בנכס, קיים קושי בהעדפת גרסת הנתבעים. הנתבעים טוענים כי מוצרי בלוטין (1998) בע"מ היא ששכרה את המקרקעין השייכים לעיריית ראשון-לציון, מהחוכרים - חברה ישראלית קנדית בין השנים 1998-2007. גם טענה זו לא הוכחה. הנתבעים נמנעו כל העת מלהציג את הסכם השכירות עם החברה הקנדית. חזקה שלא נסתרה היא כי ככל שאיזו מהחברות הייתה חותמת על הסכם שכירות מול החברה הקנדית, היו הנתבעים מגישים אותו לבית המשפט. לא הוכח קיומו של הסכם שכזה בתימוכין בטענת הנתבעים. בנוסף, נמנעו הנתבעים מלהציג את תשלומי הארנונה ששילמו לעיריית ראשון-לציון, כדי ללמד שדרישות התשלום נשלחו לחברה בע"מ ולא להם אישית.

כידוע, יש להעמיד בעל דין בחזקה שלא ימנע מעיני בית משפט הצגת ראיה רלוונטית המשמשת לטובתו. אם נמנע כך, מבלי שייתן הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הוצגה אותה ראיה, היא היתה פועלת לחובתו (ר' ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760, 1980).

17. זאת ועוד, הנתבע אישר בחקירתו כי מכר את החברה שהחזיק לארבעה שותפים ולא ישירות לבלוטין תעשיות. גם לויט אישש אמירה זו (ר' פרו' עמ' 16 שו' 4; עמ' 19, שו' 12-14). אולם, הנתבעים נמנעו מלזמן גם את אותם ארבעה שותפים על מנת שתישמע גרסתם אשר לזהות המשתמש בנכס.

לשון דומה יש להפנות להימנעות הנתבעים מלהעיד את עובדי החברות. בחקירתו, אישר הנתבע כי החברה העסיקה עובדים (ר' פרו' עמ' 20 שו' 9-12) ומתבקש היה כי יזומנו עובדים לעדות בתימוכין בטענת ההגנה כי הנתבעים לא החזיקו בנכס באופן אישי ולא עשו בו את השימוש הנטען.

18. גם עדותו של שניידר מספקת תימוכין מסוים בגרסת התובעת. שניידר העיד כי בהתאם לתצלומי אוויר שהוצגו בפניו, בצמוד למבנה העיקרי ממנו פעלו הנתבעים היה משטח בטון שהווה חלק אינטגרלי מהנכס, בכך שיצא משטח המבנה לשטחה של התובעת. אומנם, סעיף 1 לתצהיר שניידר מיום 7.1.10, מלמד כי הוא ניתן לא בהקשר לתיק זה אלא בתשובה לעתירה המנהלית שהגישה בלוטין תעשיות נגד התובעת במסגרת עת"מ 7301-03-10. אין יכול להיות חולק כי המדובר בגוף אחר ולא בנתבעים או בחברות. יתרה מכך, תצלומי האוויר שצורפו לתצהיר שניידר נערכו בשנת 2009 וכדברי שניידר עצמו: "הצילום משנת 2009 רלוונטי ל- 2009" (ר' פרו' עמ' 10, שו' 11). לא הוכח כי מה שצולם בשנת 2009 היה קיים בשנת 2007 וקודם לכן. על אף חוסרים אלו, מהם לא התעלמתי, נשאל שניידר בחקירתו החוזרת האם אוחז בידיעה לגבי הנעשה בשטח הנכס בשנים קודמות והשיב: "אני עיינתי בכל תצ"א שהיו ברשותי במקום הזה, משנת 2007 עד היום...הבטון שעליו אני מדבר להערכתי הוא מסוף שנת 2007 קיים כבר. לא יודע לומר לפני זה, ההערכה שלי לפי מה שהסתכלתי, לא התעמקתי יותר מדי" (ר' פרו' עמ' 10, שו' 18-23).

לא התעלמתי גם מן העובדה כי הערכת שניידר אשר למועד יציקת משטח הבטון, אינה נתמכת בתצלום אוויר רלוונטי שצורף לתצהירו. עם זאת, שניידר אישר בחקירתו כי ביקר בנכס בשנת 2009, כך שגרסתו אינה מפי השמועה כנטען (ר' פרו' עמ' 10, שו' 12-15). הערכתו של העד את גילו של משטח הבטון, באופן הקושר את הנתבעים לשימוש שנעשה בנכס, לא נסתרה בסתירה אמיתית. בלוטין תעשיות מחזיקה באותו השטח בו החזיקו הנתבעים בעבר והיא לא טענה שהיא זו שיצקה את משטח הבטון. עמדה לנתבעים האפשרות להגיש חוות דעת מטעמם המזימה את הערכת שניידר בדבר גילו של הבטון, או להעיד את עובדיהם גם בהקשר זה וזאת לא עשו (ר' אף פרו' עמ' 10 שו' 22-23).

19. לאור אלו, בהנתן גרסתם החסרה של הנתבעים והעובדה כי בלוטין תעשיות משלמת דמי ארנונה בגין הנכס ששימש אף את הנתבעים – העדפתי את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים אשר לשימוש שעשו בנכס בשנים הרלוונטיות וקבעתי כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי ארנונה בגין הנכס.

20. הנתבעים טוענים כי אין להתיר חיובי ארנונה רטרואקטיביים ואכן זוהי ההלכה הנוהגת ולפיה היתר שכזה יינתן במקרים חריגים בלבד. יש לערוך איזון בין עניינם של הנתבעים, כפרט, בסופיות החלטת הרשות ומידת הסתמכותם עליה, לבין האינטרס הציבורי שבקיום הוראות הדין וגביית מס אמת.

21. בתי המשפט הכירו בנסיבות בהן מתקיימת הצדקה מיוחדת לחיוב בתשלומי חובה ובפרט בדמי ארנונה באופן רטרואקטיבי. יפים לענייננו הדברים שנקבעו, בזו הלשון:

"חרף ההקפדה הנוהגת בכל הנוגע להחלטות ש"פותחות" חיובי עבר, היינו החלטות שיש להן תוקף רטרואקטיבי או אפקט רטרואקטיבי, בית משפט זה כבר הכיר באפשרות לקבלן בנסיבות שבהן קיימת הצדקה מיוחדת לעשות כן. הצדקה כזו קיימת ודאי במקרה כמו זה שבפנינו, אשר בו השינוי לא היה בדין עצמו אלא ביישומו על עובדות המקרה, וזאת כאשר לנישום היה חלק מכריע בכך שהן לא היו בידיעת הרשות בזמן אמת... דומה כי הפגיעה הנובעת מחיובו בדיעבד של נישום שלכל הפחות לא מסר מידע כנדרש לרשות ולכן הושת עליו חיוב רק כעבור זמן היא חלשה יחסית, וכנגזרת מכך גם דרישת ההסמכה המפורשת היא חלשה יותר בעניינו. בנסיבות אלה, ניתן לטעון – ואינני קובעת מסמרות בדבר – כי הגם שסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 אינו יכול לשמש כ"הסמכה מפורשת" לחקיקת משנה בעלת אופי רטרואקטיבי ... הוא עשוי להוות מקור הסמכה מספק – אף במובן של "הסמכה מפורשת" – לתיקון החלטה קונקרטית המתקבלת ביחס לתשתית עובדתית שהתבררה בפני הרשות במאוחר" (ר' רע"א 3509/14 אלואחואח נ' עיריית לוד, פסקה 10 (2.9.2014); ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (21.8.2012); עע"ם 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פסקה 35 (30.11.2011)).

22. עובדות דומות לאלו שמלפניי נדונו בע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל (24.2.15). במהלך תשע שנים בהן הוחזק נכס, לא שולמו דמי ארנונה לתובעת שכשלה להוכיח כי הודעות התשלום שנשלחו לנתבעים הגיעו ליעדן. בנוסף, הנכס לא נמדד לצרכי ארנונה. דעת הרוב קבעה, כך:

"רשלנותה של העירייה מלגבות ארנונה בגין הנכס היא מטרידה ובעייתית. אולם, בניגוד לחברי, אני סבורה שברשלנותה זו חדלה העירייה כלפי הציבור, ולא כלפי המשיב. המשיב נהנה במשך שנים רבות מ"פטור" דה-פקטו מתשלום ארנונה, אשר העירייה לא הייתה מוסמכת לתת. בכך, העבירה למעשה העיריה מיליוני שקלים מכספי הציבור אל כיסו של המשיב (די אם נזכיר כי חיוב הארנונה בו עסקינן, שנגע לשנתיים בלבד, עמד על סך של 252,061 שקל). מדובר במעשה שחומרתו הציבורית רבה, שכן כלל תושבי העיר נאלצו שלא בטובתם "לסבסד" את העסק המסחרי אותו הפעיל המשיב. כפי שכבר נפסק בידי בית משפט זה, כאשר רשות מקומית מגלה כי ניתנה הנחה בארנונה המבוססת על טעות והיא אינה עושה דבר לתקנה היא מועלת בתפקידה כנאמנת הציבור (ראו: עע"ם 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון, [פורסם בנבו] פסקה ל"א (21.8.2011)). אם כן, אין ספק שמדובר ברשלנות, אך המשיב הוא שנהנה ממנה ובוודאי שאינו יכול לטעון כי נפגע בגינה".

עוד נדחתה טענת ההסתמכות של המשיב ונקבע כי: "כאשר אדם אינו משלם ארנונה ואינו יכול להצביע על מקור כלשהו להימנעות מלגבות ממנו טענת ההסתמכות נראית דחוקה, ואף במישור הנורמטיבי אין לקבלה" וכן: "מעת שהמחדל נחשף, התנהגות המשיב אינה צריכה להקנות לו חסינות מפני הדרישה, המוגבלת והמידתית, של העירייה לתשלום ארנונה...".

23. אני סבור כי לאור נסיבותיו הייחודיות של העניין הנדון מלפניי, קיימת הצדקה להחריג את עניינם של הנתבעים מהכלל ולחייבם בדמי ארנונה בגין החזקתם בנכס, גם בהתחשב בטענתם כי עסקינן בחיוב רטרואקטיבי. אינטרס ההסתמכות של הנתבעים, ככל שקיים, נסוג מפני הגשמת ערכים של צדק, הקשורים בטובתו של ציבור תושבי העיר חולון, המבקש שלא לסבסד את הנתבעים.

24. אשר לסכום החוב הנתבע, לטענת התובעת, הנתבעים חבים לה סכום של 565,425 ₪ החל משנת 1998 ועד ליום 1.11.07 (ר' נספח 3 לתצהיר הגב' גימלפרב. נספח 4 לתצהיר לא צורף). התובעת מבקשת לסמוך על תדפיסי חשבון הארנונה המהווים פלטי מחשב, לצורך הוכחת חובם הנטען של הנתבעים. פלטי מחשב הם "רשומה מוסדית" כאמור בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ובהתאם, הם מהווים ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנם. רשומה מוסדית היא חריג לכלל האוסר עדות מפי ה שמועה. הרציונל מאחורי חריג זה, נובע מההנחה שכאשר קיים נוהל מסודר של רישום אירועים על ידי מוסד, ניתן לקבל את הרישום כראיה לאמיתות תוכנו.

בנוסף, קיימת החזקה המנויה בסעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש) המעניקה תוקף לתדפיס כגון זה: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה. לפי הפקודה יתקבלו - בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן".

ב"כ הנתבעים לא התנגד להגשת פלטי המחשב של התובעת מכוח סעיף 36 לפקודת הראיות בהקשר לקבילותם. לכתב התביעה המקורי והן למתוקן, צרפה התובעת דוח יתרות לחשבון משלם ופלט המפרט סכום החוב הנתבע. לנתבעים עמדה כבר אז האפשרות להתנגד לקבילותם, אך פרט לטענה כי לא השיגו על החוב, לא ביקשו לפסלם מטעמי קבילות. לראשונה בסיכומיהם, מבקשים הנתבעים לפסול את תחשיבי החיוב המוצגים על ידי התובעת, בטענה שהם בגדר "מגלה טפח ומסתיר טפחיים" (ר' סעיף 35 לסיכומיהם). שעה שלא נשמעה התנגדות רלוונטית, הוכשרה הגשת הראייה כרשומה מוסדית. אולם, קבילות לחוד ומשקל לחוד. אף אם מוגשת ראיה מוסדית והיא קבילה ומצויה בתיק בית המשפט, ניתן לטעון טענות אשר למשקלה הראייתי (ר' ע"א 6076/97 מאירוביץ נ' מנהל מע"מ, 26.7.2001, ר' תא (חי') 16868-05 עירית נשר נ' מוסך תל חנן (אופל) בע"מ (18.8.2008)).

25. גימלפרב לא ידעה לתאר בחקירתה כיצד הגיעה התובעת לסכום הנתבע ונותרה יתרת פתיחה משמעותית ולא מוסברת. כך, נטען ל: "יתרת פתיחה ל- 96'- 150,425 ₪" וכשנשאלה גימלפרב מהו מקור חוב זה, השיבה: "זה המספר שמופיע במערכת... לפי ספרי העיריה יתרת הפתיחה לשנת 1996" (ר' פרו' עמ' 13, שו' 23-27). אולם, חובם של הנתבעים לתובעת, כטענתה, תחילתו בשנת 1998 ולא בשנת 1996. כמו כן, כשנשאלה גימלפרב מהו גודל הנכס בגינו מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים בדמי ארנונה, השיבה: "אני לא רואה.ש. זה לא רשום? ת. ממה שיש לי , אני לא רואה" (ר' פרו' עמ' 13, שו' 23-32).

26. גם בחינת דרך עריכת הרשומות שביצעה התובעת, מעלה מספר שאלות שלגימלפרב לא היה מענה עליהן. יש לתמוה כי התובעת מצאה להעיד את גימלפרב דווקא, המשמשת כמנהלת מחלקת עסקים בעיריית חולון מחודש דצמבר 2014 (ר' פרו' עמ' 10,שו' 28) וזאת על פני הגב' שושנה שפר, קודמתה בתפקיד, ששימשה בעת הרלוונטית כמנהלת מחלקת העסקים אצל התובעת ואף היתה בקיאה בפרטי הסכם הפשרה שבין התובעת לבין בלוטין תעשיות.

27. בתצהירם, טענו הנתבעים כנגד החוב הנתבע, כנגד בסיס החיוב לרבות סיווג השימוש בנכס, גודלו הנטען וחישוב דמי הארנונה (ר' סעיף 15 לתצהירם). הנתבעים לא הגישו כל חוות דעת או תחשיב נגדי מוסדר מטעמם כדי לסתור גובה החוב הנטען כלפיהם. למעשה, לא הוצגה חלופה משל הנתבעים לעניין גובה החוב. מהלך שכזה, לא הצריך את הנתבעים בנקיטת פעולות מורכבות, היות שבלוטין תעשיות משלמת ארנונה בגין אותו הנכס, על אותו שטח וניתן היה להציג, לכל הפחות, את גובה תשלומי ארנונה המשולמים על ידה ולהשוותם לחוב הנתבע. אין חולק כי לויט הגיש תצהיר מטעם הנתבעים, כך שלא יכולה להישמע הטענה כי אין לנתבעים קשר לבלוטין תעשיות.

28. לנוכח חוסרים אלו, סברתי כי יש להורות על חישוב דמי הארנונה בהם יחובו הנתבעים על בסיס הסכם הפשרה שערכה התובעת עם בלוטין תעשיות, שקבע כי החישוב יעשה: "לפי שטח של 150 מ"ר בתעריף של קרקע תפוסה" (ר' נספח א' לתצהיר לויט).

לפיכך, יש לקבוע כי הנתבעים החזיקו במושכר שכלל את הנכס וכי הם חבים בתשלום דמי ארנונה לתובעת, כגובה החיוב המוטל על בלוטין תעשיות.

29. לעניין הפרשי ריבית והצמדה, גימלפרב לא נשאלה בחקירתה האם אלו נעשו מכוח חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם- 1980, או מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. חוב הארנונה שהוטל על הנתבעים, אמור לשאת הפרשי ריבית לפי החיקוק הראשון שהוא הרלוונטי למקרה דנן. אולם, לאור העובדה שהתובעת לא הוכיחה כי שלחה הודעות תשלום לנתבעים לאורך השנים הרבות עד להגשת התביעה, לא מצאתי לנכון לפסוק לזכותה פיצוי פיגורים מכוח אותו חיקוק הכולל, בנסיבות העניין, רכיב עונשי מובהק (ר' עת"מ (נצ') 1920-02-12 קרן קיימת לישראל נ' עיריית נצרת (22.10.13); עע"מ 8804/10 חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (4.9.12)).

30. על כן, יש לערוך את תחשיב החוב תוך התייחסות לתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

בתי המשפט קבעו בהקשר זה, בזו הלשון:

"עם זאת, נוכח מחדליה של העירייה באיחור כה רב בהוצאת השומה, אני מוצאת לנכון לפטור את תשתיות נפט מהפרשי ריבית בגין מחצית מהתקופה." (ר' עמ"נ (חי') 4219-08-09 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' עירית חיפה (10.6.10)).

וכן:

"העירייה לא הציגה ראיות לפעולות גבייה ממשיות שנעשו על ידה, מעבר למכתבי התראה ודרישה, ושהובאו לידיעת העותר, בתקופה ה"רדומה" שבין ניסיון תפיסת הרכב בנובמבר 2004 ועד לעיקול הנוסף שבוצע על ידה ביום 17.3.2010 ... הפתרון הוא במתן פטור מריבית והצמדה בתקופה ה"רדומה". מיום 24.11.04 הסכום לא יישא ריבית והצמדה נוספת עד ליום 17.3.2010 בו הוכיחה העירייה כי חידשה את הליכי הגבייה הממשיים כנגד העותר באמצעות עיקול צד ג' שביצעה באותו היום. בגין החוב שהצטבר לאחר 17.3.2010 ועד למועד פסק דיני זה, ישלם העותר לעירייה את החוב בצירוף ריבית והצמדה לפי פקודת העיריות. לאחר מועד פסק דיני זה, סכום פסה"ד כולו יישא ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 עד התשלום בפועל" (ר' עת"מ (ת"א) 6979-10-14 אזולאי נ' עיריית תל אביב (26.8.15)).

31. בענייננו, אין חולק כי התובעת לא ביצעה כל פעולת גבייה ממשית כנגד הנתבעים מעבר לשליחת הודעות תשלום משך כל השנים שלא הגיעו ליעדן. לפיכך ולאור מכלול הנסיבות, נחה דעתי כי יש לקבוע שהנתבעים ישלמו לתובעת את סכום הקרן, ללא הפרשי ריבית והצמדה, עד למוועד הגשת כתב התביעה. ממועד זה ועד למועד מתן פסק הדין, ישלמו הנתבעים הפרשי ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

32. מאחר שהנתבעים לא טענו בכתב ההגנה לטענת התיישנות, איני נדרש לסוגיה זו בהיעדר סמכות להעלותה לדיון ביוזמת בית המשפט (ר' רע"א 4286/01 מיכל גיל נ' איילון ירדן (19.12.01); ע"מ 5854/11 רוסטוביץ נ' עיריית חולון (4.9.15)).

סוף דבר

33. שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה במשפט האזרחי והוכיחה כי הנתבעים החזיקו בנכס שהיה בשימושם האישי בין שנת 1998 ועד ליום 1.11.07. לפיכך, לא מצאתי צורך לדון בטענות הצדדים אשר לחיוב הנתבעים באופן אישי מכוח סעיף 8ג לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 סעיף (ר' ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (23.3.11); בר"מ 901/14 ויקטור נ' עיריית חיפה (6.7.14)).

ביתרת טענות הצדדים, לא מצאתי ממש.

34. התובעת תאפס את יתרת הפתיחה הקיימת היום, תוך התאמת כל הנדרש למוסכם עם בלוטין תעשיות - הן לעניין גודל הנכס והן לעניין סיווג החיוב ותפעל בהתאם להוראות הבאות –

תוגש תעודת עובר ציבור מטעם התובעת שבה יפורטו גובה החיובים השונים הכלולים בתביעה לכל שנה וכן אופן החישוב והתעריף בגין הנכס וכן תפרט את חישוב סכום החוב ואת שערוכו בהתאם להוראות הנ"ל נכון ליום הגשת התעודה. התעודה תוגש במקביל לבית המשפט ולב"כ הנתבעים עד ליום 5.11.15. הנתבעים יהיו רשאים להודיע עד ליום 10.11.15 כי הם חולקים על הנתונים ו/או על החישוב הכלולים בה ובלבד שהודעתם תכלול פירוט מלא של הטענות כנגד נתון או חישוב כלשהם שעליו הם חולקים ואת הבסיס המשפטי לטענותיהם. הנתבעים יוסיפו אם הם מבקשים להסתפק בהודעתם בתוספת להשלמת סיכומים או שמא נדרש דיון נוסף בנושא.

פסק דין משלים יינתן בהמשך.

ת.פ. בחלוף המועדים.

לידיעת הצדדים.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ו, 28 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.