זוהי תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך 3,882,058 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, על-ידי הנתבע מס' 1 – בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ – סניף עילבון (להלן: "הבנק" או "הסניף") כתוצאה מניהול חשבון התובעת מס' 2 – עיד שירותי בטיחות בתעבורה בע"מ (להלן: "החברה" או "התובעת") באופן לקוי ורשלני.

רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית

1. התובע מס' 1 (להלן: "התובע") הנו קצין בטיחות ותעבורה מטעם משרד התחבורה, כפי שעולה מנספח 1 לכתב התביעה, והוא מנהל ובעל מניות יחיד בחברה.
2. ביום 03.12.01 פתח התובע בסניף בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ חשבון שמספרו 348104 ע"ש החברה (להלן: "חשבון התובעת" או "חשבון החברה"). בנוסף ניהל התובע בבנק חשבון עו"ש פרטי שמספרו 322369 (להלן: "החשבון הפרטי"). החל מיום 25.05.04, נוהל בבנק גם חשבון מס' 355755, שהנו חשבון של חברת ע.ש.ר שירותי רכב בע"מ (להלן: "חברת ע.ש.ר"), חברה נוספת הנמצאת בבעלות התובע.
3. הנתבע מס' 2 - עו"ד רן פינגרר ייצג את הבנק בהליכים משפטיים שונים, בין היתר, בהליכים לגביית חובותיה של התובעת לבנק, ואף מונה ככונס נכסים על רכבים אשר שועבדו לטובת הבנק, להבטחת חובותיה של התובעת, במסגרת הליך לאכיפת שיעבודים, שהתנהל בתיק פש"ר 499/06 בבית המשפט המחוזי בחיפה. בתחילה הוגשה התביעה גם נגד הנתבע 2 אך לאחר שהסתיימה פרשת ההגנה, חזרו בהם התובעים מתביעתם נגדו והיא נדחתה בהתאם.
4. במסגרת התביעה עסקינן טוענים התובעים, כי הבנק באמצעות פקידיו, פעל בניגוד לשורה ארוכה של חובות חקוקות; כך למשל נטען, כי הבנק פעל בניגוד לאמור בחוק הבנקאות שירות לקוח, חוק החוזים (חלק כללי), חוק הגנת הפרטיות, חוק לשון הרע, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פקודת הנזיקין "ועוד חוקים נוספים, כמו גם בניגוד לדין השורר, להלכות בתי המשפט בכל הנוגע להתנהגות בנק כלפי לקוח, ולדיני חובת תום הלב" (ראו: סעיף ה 2 לכתב התביעה).
5. עוד טוענים התובעים, כי הבנק אף ביצע שורה של עוולות נזיקיות, הפר חובת זהירות, זלזל, היה אדיש לתוצאות, התרשל, הטעה ולעיתים אף במכוון ובזדון, ניצל לרעה הליכים או המשיך איתם שלא לצורך, פתח בהליכים חמורים לתפיסת רכבים שלא לצורך, הכל תוך פגיעה בכבודו של התובע, בחירותו, בזכות קנין או בזכויות הפרט שלו, בזכותו לשם טוב ולמוניטין "ועוד כהנה עוולות" (ראו: סעיף ו' לכתב התביעה שכותרתו: "פירוט טענות כנגד מעשיו ומחדליו של הבנק").
6. הלכה למעשה טוענים התובעים, כי הבנק הוא הגורם האחראי להתמוטטות החברה אשר אינה פעילה מסוף שנת 2006; לשיטת התובעים, החברה הייתה רווחית, טובה ובעלת פוטנציאל עסקי רב אך הבנק ניצל את חוסר בקיאותו של התובע בדיני בנקאות וגרם לכך שהתובע יזדקק להלוואות חוזרות ונשנות. הבנק התנה שירות בשירות והעניק לתובעים הלוואות בתנאי שהתובע יפקיד כספים בפק"מים; כך צבר התובע סכום כסף בלתי מבוטל בפק"מים, אשר היה סגור לתקופות זמן שונות, ונאלץ להמשיך וללוות כספים מן הבנק. עוד נטען, כי הבנק לא ניכה שיקים על אף שלתובעים היו די ביטחונות בכדי לנכותם; בנוסף הבנק העמיד לתובעים הלוואות קצרות מועד אשר לא היה ביכולתם לפרוע והטעה אותם בנוגע לגובה מסגרת חשבון החברה.

בפי התובעים טענות נוספות אשר נוגעות למערכת היחסים בין התובע לבין אחד ממנהלי הבנק, בתקופה הרלוונטית, אשר הוציא דיבתו רעה מטעמים שונים.

1. לכתב התביעה צורפה חוות דעת מומחה מטעם מר אברהם לזר (להלן: "מר לזר") - כלכלן ומשפטן, אשר תומכת בחלקים מסוימים של התביעה.
2. מנגד טוען הבנק, כי דין התביעה להידחות או להימחק על הסף מחמת התיישנות מאחר ובכתב התביעה נטענות טענות אשר מתייחסות לאירועים שאירעו למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה. עוד נטען, כי התובעים פרשו לפני בית המשפט תיאור עובדתי ומגמתי בלתי נכון בעליל והעלימו מתביעתם עובדות, נתונים ומסמכים מהותיים, שיש בהם כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתביעתם.
3. לגופו של עניין טוען הבנק, כי ככל שנגרמו לתובעים נזקים, היה זה בעקבות ניהול כושל של התובעים את עסקיהם ואין כל קשר עובדתי או משפטי בין מעשה או מחדל כלשהו של הבנק לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים; עוד נטען, כי התביעה בחלקים נרחבים שלה, מנוסחת באופן מעורפל, כוללני וחסר פירוט ברמה הדרושה. בנוסף טוען הבנק, כי "בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה פעל הבנק ביושר בתום לב ובדרך מקובלת, בזהירות, במיומנות ובסבירות, וכפי שכל תאגיד בנקאי סביר היה פועל בנסיבות העניין (ואף למעלה מכך)" (ראו: סעיף 20 לכתב ההגנה).
4. לתצהירי העדות הראשית שהגיש הבנק צורפה חוות דעת מומחה מטעם נעם סבו – רו"ח (להלן: "מר סבו") ממנה עולה, כי בחוות דעתו של מר לזר נתגלו ליקויים רבים ואין כל אפשרות להתבסס על חישוביו.
5. למען שלמות התמונה יצוין, כי במסגרת תצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע, כי טענות התביעה מתייחסות לפרק זמן ואירועים משנת 2003 ואילך. עוד נטען, כי ממצאי חוות דעתו של מר לזר מתייחסים לתקופה החל מיום 22.07.03 ועד ליום 30.06.06, והאירועים עליהם נסמכת התביעה הנם, רובם ככולם, מסוף שנת 2003 ועד סוף שנת 2006. נוכח כך טוענים התובעים, כי התביעה לא התיישנה.

ראיות הצדדים

1. מטעם התובעים העידו שישה עדים: התובע בעצמו, מר לזר, גב' פירוז אסכנדר (להלן: "פירוז") - ששימשה כפקידה בחברה מחודש אוגוסט 2003 ועד סוף שנת 2006, מר פהמי פדלו זריק (להלן: "פהמי") – חמו של התובע ומר פאיז עיד (להלן: "פאיז") – אביו של התובע.

פירוז, פהמי ופאיז מסרו, כי שעות הפעילות של הבנק לא היו ידועות להם ועל דלת הבנק לא היה תלוי שלט אודות מידע זה. אביו של התובע וחמו העידו באשר ליחסו המזלזל והמעליב של מר סרור יוסף (להלן: "סרור") – אשר ניהל את הבנק בשנים הרלוונטיות לתביעה, כלפי התובע. בנוסף העיד מר עביידה עמאד, לקוח של התובעת אשר מכיר את התובע באופן אישי, אודות שגשוג עסקי התובעת.

1. מטעם הבנק העידו שלושה עדים: מר יוסף סרור אשר עבד בבנק משנת 1963 ועד לשנת 2009; החל משנת 1995 ועד ליום 18.05.05, שימש בתפקיד מנהל הסניף; לאחר מכן ועד פרישתו לגמלאות בשנת 2009, שימש כמנהל סניף ג'דידה – מכר של הבנק. בנוסף העיד מר אליאס מעלוף (להלן: "מעלוף"), אשר שימש כמנהל הסניף החל מיום 15.05.05 ועד ליום 18.04.11. לאחר מכן ועד היום משמש מר מעלוף בתפקיד מנהל סניף ריינה של הבנק. בנוסף העיד המומחה מטעם הבנק – רו"ח נעם סבו.

דיון והכרעה

1. התביעה שלפני עוסקת בקשת רחבה של נושאים וכפועל יוצא מכך בעילות משפטיות מתחומים שונים; בטרם אדון בטענות התובעים לפי סדרן, מן הראוי לבחון תחילה את מצבה הכלכלי של החברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

מצבה הפיננסי של החברה וסגירתה

1. התובע הודה במהלך חקירתו הנגדית, כי כ-80% מהזמן חשבון החברה התנהל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת. לעדות זו מצטרפת עדותו של המומחה מטעם התובעים – מר לזר אשר הודה גם כן, כי רוב הזמן, קרי מאמצע שנת 2002 ועד יוני 2006, חשבון החברה היה ביתרת חובה מעבר למסגרת האשראי (עמ' 55 ש' 24-23). משנקודת המוצא היא, כי חשבון החברה התנהל מרבית הזמן בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, יש לבחון מה היו הגורמים שהביאו את החברה לכך.

בפתח הדברים אומר, כי מכתבו של התובע מיום 19.11.04 (נספח 57 למוצגי הבנק) מדבר בעד עצמו ומבהיר כיצד נקלעה החברה לקשיים כלכליים; במכתב זה ביקש התובע לאשר לו הלוואה ל-4 שנים על סך 400,000 ₪. התובע מודה במכתבו, כי במשך השנים החברה סובלת מבעיות בתזרים המזומנים, מחוסר נזילות עקב חוסר מעקב ובקרה בגביית חובות לקוחות, זאת בנוסף למשיכות פרטיות ולא מבוקרות ואי-ניהול תזרים מזומנים. במכתב צוין, כי כיום (נכון לחודש נובמבר 2004) החברה עובדת ומאורגנת בצורה יותר יעילה ומקצועית ו"גייסה רו"ח צמוד אשר עורך ומבקר תזרים מזומנים יומי". עוד צוין, כי רו"ח "יזם בניית תוכנית הבראה לחברה אשר מתבטאת בחלוקת תפקידים בתוך הארגון, פיטורי עובדים מיותרים ובקרה על כל הוצאות ותשלומי החברה ובמיוחד העלויות הקבועות". עם מימוש תכנית הפעילות החדשה, כך נכתב, "העסק יתחיל לצבור עודפים כספיים ויצמצם את רמת החריגות והאשראי הבנקאי בהתאם". מכתב זה אשר מעיד כאלף עדים על מצב החברה זכה לתשובות עמומות ומתחמקות מצד התובע. התובע נמנע מלהסביר מהן הבעיות התזרימיות של החברה ומזה "חוסר נזילות כספי":

"ש. אוקי שאתה אומר בעיה תזרימית בוא נדבר על זה בלשון פשוטה, זה שאין לחברה מספיק כסף בחשבון בשביל העסקים שלה,

ת. לא, יש כסף מספיק בחשבון,

ש. אז מה זה חוסר נזילות ?

ת. יכול להיות שעכשיו אין לי כסף בכיס אבל יש לי אולי מאה שקל בבית. מה זה, בעסק היה לי כסף, בחשבון היה לי כסף בחשבון" (עמ' 195 ש' 27-22).

תשובותיו של התובע נותרו דומות גם כאשר נשאל על משיכות פרטיות ובלתי מבוקרות:

"ש. מר ריאד, אתה אומר שהיו גם משיכות פרטיות לא מבוקרות, עכשיו, במכתב אני מדברת איתך פה באותו מכתב, הכוונה למשיכות שלך נכון?

ת. לא משיכות שלי.

ש. מה זה משיכות פרטיות?

ת. לפעמים פה אני משכתי, לא משכתי, שילמתי כספים ממני כמנכ"ל חברה ואחר כך לא יכולתי להביא את החשבונית ואז הם כאילו שמו את המשיכה כאילו עליי.."

(עמ' 196 ש' 15-13)

גם בנוגע לתוכנית ההבראה שעל החברה היה לעבור בכדי להיטיב את מצבה העדיף התובע לא להרחיב את הדיבור:

"ת. לא, הוא לא הציע שום דבר, המכתב אני כתבתי, המילה הזאת אני הכנסתי כי שמעתי תוכנית הבראה, אז באתי כתבתי תוכנית הבראה אבל לא עשיתי תוכניות, לא התייעצתי עם אנשים שנתנו לי תוכנית הבראה לשקם" (עמ' 197 ש' 15-14).

ובהמשך:

"ש. אתה המצאת את המילה?

ת. לא המצאתי אותה, אני שמעתי אותה

ש. הייתה או לא הייתה תוכנית הבראה?

ת. אני שמעתי את המילה, אני לא דובר עברית טוב, שומע מושג בעברית משתמש בו מה" (עמ' 201 ש' 9-6).

1. התובע המשיך להתחמק גם עת נשאל לגבי מכתבו של מר סלים חאג' מיום 11.05.04, בו התבקשה הגדלת מסגרת האשראי, לפיו "המצב בשוק גורם ללקוחות החברה לפגר בתשלום חובותיהם מעבר לתאריך המוסכם ע"י שני הצדדים דבר שגורם לחוסר נזילות שוטפת לחברה, ומחייב אותה להתארגן אחרת" (ראה נספח 58 למוצגי הבנק). בתגובה השיב התובע, כי אינו מכיר את מר סלים חאג' עורך המכתב (עמ' 209 ש' 32-30). תשובה זו אינה יכולה להתקבל על הדעת מקום שמר חאג' פנה בשם החברה וחשף במכתבו פרטים רגישים אודותיה שאינם נחלת הכלל; בהמשך עדותו אישר התובע, כי החברה הייתה מצויה בקשיים זמניים וזאת משהוצג לו מכתבו לבנק מיום 01.12.05 (נספח 20 למוצגי הבנק) בו צוין הדבר (עמ' 208 ש' 32-31).
2. מר סבו ניתח בחוות דעתו את מצבה הכספי של החברה לאחר שעיין בדו"חות הכספיים של התובעת (נספח 11 למוצגי התובעים). מסקנתו הייתה, כי התובעת נהגה להעביר סכומי כסף בהיקפים משמעותיים לבעל מניותיה ולצדדים קשורים לה, קרי לתובע ולחברת ע.ש.ר; בסוף שנת 2003 עמדה יתרת חובו של התובע וחברת ע.ש.ר לתובעת על סך של כ-431 אלף ₪ ובסוף שנת 2005 זינק סכום זה לסך של 642 אלף ₪ (ראו: סעיף 6.1 לחוות דעתו של סבו).
3. מר סבו הבהיר בחוות דעתו, כי בניתוח כלכלי של חברות נהוג להתייחס ליתרות בעלי המניות וצדדים קשורים כאל חלק מההון העצמי של החברה. באם גורעים את יתרות החובה האמורות, כך על-פי חוות הדעת, מההון העצמי של התובעת ניתן להיווכח כי לאורך כל התקופה הרלוונטית לתביעה עמד ההון העצמי של החברה על גירעון, אשר הלך והתרחב במהלך השנים ואף הגיע לסך של כ-566 אלף בסוף שנת 2005 (ראו: סעיף 6.2 לחוות דעתו של סבו). כך למשל בשנת 2005 הרוויחה החברה 125 אלף ₪ נטו, אולם מנגד חילקה לבעלי מניותיה ולצדדים קשורים 227 אלף ₪ (סעיף 6.3 לחוות דעתו של סבו).
4. מחוות דעתו של מר סבו עולה הלכה למעשה, כי חלוקת הכספים האמורה לעיל, אשר כוסתה רק בחלק מועט ברווחים מעסקי התובעת, הביאה להרעה במצבה הכספי של החברה, לגידול בגרעון בהון ולגידול בסיכון האשראי שלה. גידול בסיכון האשראי, כך צוין, חייב את הבנק לפעול במשנה זהירות בעת מתן אשראים לתובעת ולדאוג לצמצום החשיפה של הבנק. צמצום החשיפה יכול להתבטא, בין השאר, בהחזרת שיקים כאשר התובעת חורגת ממסגרת האשראי המאושרת שלה (סעיף 6.4 לחוות דעתו של סבו).
5. נוכח מצבה הכלכלי הרעוע של החברה פנו התובעים במכתבים חוזרים ונשנים לקבלת הלוואות ולהגדלת מסגרת האשראי (ראו: תצהירו של סרור סעיפים 12 ו-62 ותצהירו של מעלוף סעיפים 7 ו-41). במסגרת חקירתו הנגדית סירב תחילה התובע להודות בכך, כי החברה הייתה נתונה במצב כלכלי רעוע עקב התנהלות כלכלית כושלת, אולם הדבר נלמד ממכתביו כפי שצוין לעיל (ראו: נספחים 20, 57, 58 למוצגי הבנק) אשר נכתבו בזמן אמת על ידי התובע ויועציו. חרף העובדה, כי התובע התחמק מתוכן המכתבים הרלוונטיים, אישר המומחה מטעמו – מר לזר, כי לתובעת הייתה בעיה בתזרים המזומנים (עמ' 53 ש' 32-31 ועמ' 54 ש' 1).

בהמשך עדותו הודה התובע, שהיו בעיות בתזרים המזומנים (עמ' 195 ש' 2) ואישר, כי החברה הייתה מצויה בקשיים זמניים, משנשאל על ידי בית המשפט אודות האמור במכתביו (עמ' 209 ש' 16-14). התובע העיד, כי בשלב מסוים אף החל להאשים את עצמו שמא הבעיה נובעת ממנו (עמ' 195 ש' 21-19). באשר למכתבו מיום 19.11.04 (נספח 57 למוצגי הבנק) – בו הודה במצבה הרעוע של החברה, סיפק התובע גרסה, לפיה, הבעיות בחברה נבעו מכך שבזמנים הרלוונטיים למכתב לא היה לו רואה חשבון שינהל את חשבונות התובעת והוא נעזר ברו"ח חיצוני שערך רק מאזנים (עמ' 193 ש' 18-16). מאוחר יותר, לדבריו, העסיק את רו"ח אסעד טנוס אשר בחלק מן הזמן עבד במשרה מלאה (ראו עמ' 194 ש' 4-1). עוד אישר התובע, כי החברה לא ניהלה מעקב אחרי היתרות של לקוחותיה (עמ' 194 ש' 24) וכי הקים את חברת ע.ש.ר מכספי התובעת (עמ' 203 ש' 11-9).

1. מצבה של החברה נלמד גם ממכתבו של רו"ח טנוס מיום 24.02.05 (נספח 58א' למוצגי הבנק) במסגרתו ציין, כי החברה עוברת תכנית הבראה אשר מגדילה את אחוזי הגבייה, אולם נכון לאותו מועד אחוזי הגבייה היו עדיין נמוכים והגדלת המסגרת תסייע להם.
2. הנה כי כן במכתבי יועציו של התובע (רו"ח טנוס ומר סלים חאג') צוין מפורשות, כי החברה עוברת תכנית הבראה ומתארגנת בצורה אחרת (מוצגים 58 ו-58א' לתיק מוצגי הבנק). התובע אף ציין במכתביו השונים לבנק, כי החברה מנסה להיחלץ מן הקשיים הכלכליים שלה באמצעות "תכנית הבראה" (ראו: נספח 57 למוצגי הבנק). "תכנית ההבראה" צוינה במכתביו של התובע כדי לרכוש את אמון הבנק ולזכות בקבלת אשראי והלוואות נוספות.
3. מכתביהם של התובע ויועציו מלמדים, כי התובע הבין בעצמו, כי יש צורך בשיפור מצבה של החברה. הכחשותיו השונות, במסגרת חקירתו הנגדית, מלמדות על חוסר אמינותו ומהימנותו (ראו עדותו של התובע בעמ' 197 ש' 15-14 ועמ' 201 ש' 9-6). גם אם אקבל את עדותו של התובע, כי כתב באופן סתמי את המילים "תכנית הבראה" וכי תכנית כזו לא יושמה בחברה, אין בכך כדי להיטיב את מצבו של התובע אלא להיפך – התובע לפי גרסתו זו הציג מצג שווא בפני הבנק, לפיו מצב החברה עתיד להשתפר משהוא נעזר ביועצים כלכליים ועל כן זכה בהלוואות במרמה.
4. בשים לב למצבה הפיננסי של החברה כפי שזה בא לידי ביטוי בחוות דעתו של מר סבו ובמכתבי התובע ויועציו, יקשה לקבל את טענת התובעים, כי הבנק אחראי לקריסת התובעת. יתרה מכך, אני מקבל את טענת הבנק, כי לא הוכח, כי התובעת חדלה לעבוד בשנת 2006 כנטען בכתב התביעה. התובע השיב תשובות סותרות לגבי המועד בו הפסיקה התובעת את פעילותה כאשר העיד תחילה, כי התובעת נסגרה בדצמבר 2006 (ראו: עמ' 316 ש'21) ובהמשך העיד, כי חשבון החברה בבנק דיסקונט נסגר בסוף שנת 2008 ("ש. מר ריאד, נכון שאחרי דצמבר 2006 החברה המשיכה לפעול בחשבון העסקי שלה בבנק דיסקונט? ת. החשבון העסקי שלה בבנק דיסקונט המשיך לפעול עד שסגרו את החשבון. ש. שזה עד? ת. 2008, 9 לא זוכר, זה בדפי חשבון של, אחרי אני חושב 2008, 9 היה לי את הפירוט של החשבון" עמ' 316 ש' 32-29, ועמ' 317 ש' 2-1). מעדות זו עולה, כי החברה המשיכה לפעול בחשבונה העסקי בבנק דיסקונט עד שנת 2008. בנוסף, ממוצגי התובעים נספח 84 – פרוטוקול הדיון במסגרתו ניתנה הכרעת דין בעניינם של התובעים במרץ 2008 (ראו: פ (מחוזי נצרת) 1305/07) עולה לכאורה, כי התובעת אכן הייתה פעילה במרץ 2008 (כפי שהצהיר ב"כ התובעים). בשים לב לעובדות אלה אני קובע, כי התובעים לא הוכיחו, כי התובעת חדלה לעבוד בשנת 2006. על כן תמוהה הטענה, כי הבנק מוטט את עסקי התובעת וגרם לקריסתה.
5. מר לזר – המומחה מטעם התובעים, לא בחן את מצבה הפיננסי של החברה, חוסנה הכלכלי ואופן ניהולה; בחוות דעתו ציין, כי התבקש ליתן חוות דעת בנוגע לשאלה – "האם היו ליקויים בניהול החשבון" (ראו: עמ' 2 לחוות דעתו של מר לזר – בחלק הכללי). מעדותו של לזר עולה, כי הוא כלל לא התבסס על דו"חות כספיים של החברה בכדי לקבוע את המחזור החודשי שלה אלא הסתמך על דפי החשבון של החברה (עמ' 23 ש' 9-8, וראה גם עמ' 22 ש' 18). על כן, אין בחוות דעתו כל אינדיקציה למצב החברה במהלך השנים הרלוונטיות, וחוות דעתו מתמקדת בשאלה האם הבנק התרשל ולא פעל בזהירות מירבית בניהול חשבון התובעת (סעיף 6 לחוות דעתו של לזר).
6. מר לזר אינו עורך דין מוסמך בישראל והשכלתו המקצועית מבוססת על לימודי משפטים וכלכלה "בקורס התכתבות בארצות הברית" (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 15-5). מר לזר לא עבד מעולם במערכת הבנקאית וניסיונו בבנקאות מסתכם בעבודה במשרד עורכי דין שייצג את אחד הבנקים בהליך מסוים (עמ' 10-8). חוות דעתו רצופה באמירות כלליות; כך למשל בחוות דעתו אין פירוט של המסמכים שהועברו אליו; הוא הסתמך על דפי חשבון בנק מחודש דצמבר 2001 עד יוני 2006, על דפי מסגרות אשראי ועל מסמכי הלוואות וסולמות ריבית. לזר אישר, כי היו חסרים לו מסמכים לצורך עריכת חוות דעתו (עמ' 27 ש' 12-11 , ועמ' 30 ש' 25-24) וכי חוות דעתו כלכלית ואינה חשבונאית. במהלך עדותו ביקשה באת כוח התובעים להכריז עליו כעד עוין אך חזרה בה משהבינה את המשמעות האופרטיבית של בקשתה. בסיכומיהם כמעט ואין מפנים התובעים לחוות דעתו של לזר (למעט האמור בסעיפים 8 ו-122 לסיכומיהם); התובעים טוענים בסיכומיהם, כי יש לבצע בדיקה מחודשת של כל החשבונות על ידי מומחה כדי לגלות טעויות שלא התגלו עד כה ואשר עשויות להעיד על מעילה בכספי התובעים (סעיף 91 לסיכומים). מכאן ניתן ללמוד, כי התובעים אינם סומכים ידם על חוות דעתו של לזר. התובעים אף הודו בסיכומיהם, כי לא היו בידיו של לזר כל דפי החשבון ופנו לחברה נוספת, דבר המלמד, כי אין להם אמון מלא בחוות הדעת שהוגשה מטעמם (ראו: סעיף 103 לסיכומי התובעים).
7. מעדותו של לזר עולה, כי נפלו טעויות בחישובים שערך בחוות דעתו; כך למשל ביטל בחישובו יתרת חובה של התובעת אשר עמדה על 350,000 ₪ מאחר ולא היו בידיו דפי החשבון המסופקים (עמ' 77 ש' 10-9); לזר לא לקח בחשבון שהבנק שילם לתובעת ריבית קרן נפרעת על שבירת הפק"מים כפי שעולה מנספח 9 לתיק מוצגי הבנק (דף 23 לשנת 2005 לתאריך 28.02.05, עמ' 95 ש' 24-21). לזר לא ידע מתי מומשו הפיקדונות של התובעת; נפלו טעויות בהקלדת ההרצה. לזר סתר עצמו מקום שמסר בעדותו, כי הבנק היה צריך לנתק את יחסי הבנק לקוח עם התובעת קודם לכן ולא להמתין "לרגע האחרון" (עמ' 118 ש' 4-3) מאידך טען, כי היה על הבנק לכבד שיקים דבר שהיה מגדיל את יתרת החובה של החברה (עמ' 118 ש' 30-28, ועמ' 119 ש' 1). לזר אישר בעדותו, כי לא בדק את ביטחונות התובעים (עמ' 119 ש' 26-25), שכח פרטים (עמ' 121 ש' 24-23) וענה בצורה לא עקבית על שאלות שנשאל; פעם העיד, כי לא בדק את חשבונו הפרטי של התובע ופעם כי כן (ראו: עמ' 122 ש' 32 ועמ' 123 ש' 3-1). לזר קבע באופן שרירותי פיצוי על נזק עקיף שנגרם לחברה בגין קריסתה (עמ' 123 ש' 24). בשים לב לכל אלה, עדותו של לזר לא הותירה עלי רושם מהימן; הוא לא שלט בעובדות, שכח פרטים וניכר היה כי לא בדק את חשבון התובעת כהלכה ולא ידע להשיב איזה אשראים העמיד הבנק לחברה (עמ' 49 ש' 32-31). לזר כאמור קבע את המחזור החודשי של החברה על סמך דפי חשבון של החברה ולא על סמך דו"חות כספיים (עמ' 123 ש' 32-31). לזר קבע, כי יש לפסוק לטובת התובעים סכומים מופרכים כגון אובדן השתכרות של כ-5 שנים מבלי לבדוק האם באותן שנים היו לתובעים מקורות הכנסה נוספים (עמ' 125 ש' 21-20), כך גם באשר לפגיעה במוניטין.

כן יש לציין, כי במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש התובע במסגרת הליך שפתח נגדו בנק דיסקונט בתא"ק (שלום טבריה) 6431-05-10 (נ/2) טען לזר בחוות דעתו, כי דרישת הבנק לביטחונות שלא היו נזילים גרמה להתמוטטות עסקיו של התובע (סעיף 4 לחוות דעתו החלקית של לזר). לזר לכאורה הגיע למסקנה, כי בנק אחר מוטט את עסקי התובעת. התובעים לא הוכיחו, כי התובעת חדלה לפעול בשלהי שנת 2006. מעדותו של התובע עולה, כי החברה המשיכה לפעול ולהתקיים מספר שנים לאחר מכן, שכן חשבונה נסגר רק בשנת 2008 (ראו: עדות התובע בעמ' 316 ש' 32-29 ועמ' 317 ש' 2-1). בנוסף במסגרת הכרעת הדין שניתנה במרץ 2008 נגד התובעים בהליך פלילי 1305/07 (נספח 84 למוצגי התובעים) הצהירה ב"כ התובעים (באותו הליך) לפרוטוקול הדיון, כי החברה אכן פעילה. נוכח כך מסקנתו של לזר, כי הבנק מוטט את התובעת אינה אמינה ואין בידי לקבלה.

1. מן המקובץ לעיל עולה, כי מרבית הזמן חשבון החברה התנהל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת; החברה נקלעה לקשיים כלכליים וסבלה מבעיות בתזרים המזומנים, זאת בנוסף למשיכות פרטיות ולא מבוקרות ואי- ניהול תזרים מזומנים, כפי שהודה התובע במכתבו לבנק מיום 19.11.04 (נספח 57 למוצגי הבנק). ממכתבי התובע ויועציו עולה, כי התובע הבין בעצמו, כי יש צורך בשיפור מצב החברה. בנוסף, התובע לא הצליח להוכיח, כי התובעת חדלה לעבוד בשנת 2006. בחוות דעתו של מר לזר נפלו טעויות בחישובים שערך ואין מקום להסתמך עליה מקום שהתובעים עצמם אינם סומכים יותר את ידם עליה.

התנהלות הבנק במתן אשראי – אשראי קצר מועד ומדיניות אשראי לא עקבית

1. לשיטת התובעים מדיניות האשראי של הבנק בסניף לא הייתה עקבית, אחידה ומובנת ועל כן גרמה לתובעים לנהל את עסקיהם באי-יציבות פיננסית ועסקית, ובחוסר בהירות כלכלית מיותרת. למרות שעמדו לרשות הבנק ביטחונות וחרף יכולתם לפרוע את מלוא חובם, משך תקופות מתן האשראי היו קצרות באורח קיצוני.
2. מן הראוי לפתוח ולציין, כי העמדת אשראי על-ידי בנק ללקוח וקביעת מסגרות אשראי הם בבחינת חוזה מסחרי, אשר נועד להשיג מטרה עסקית (ע"א 2258/92מלון נאות מדבר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מז(5) 357עמ' 357). על כן, יש לתת להסכם העמדת מסגרות אשראי פירוש המגשים מטרה זו, כפי שאנשים סבירים היו עושים. על רקע זה יש לבחון את מסגרות האשראי שהועמדו לתובעים.
3. עיון בנספחים 55א' -55ו' לתיק המוצגים של הבנק שכותרתם "בקשות למסגרת משיכת יתר" מעלה, כי הבנק נעתר לבקשות התובעים להגדיל את מסגרת האשראי מידי תקופה כאשר מסגרת האשראי נשמרה לתקופות של כחצי שנה. בסעיף 7 לבקשות למסגרת משיכת יתר בריבית משתנה צוין, כי האשראי יתחדש מאליו כל פעם, לתקופה נוספת עד סוף הרבעון, לפי התנאים המקובלים באותה עת בבנק בגין מסגרות משיכת יתר, אלא אם הבנק או התובעת יודיעו בכתב לפחות 10 ימים לפני תום התקופה או כל תקופת הארכה, על אי-חידושו. מכאן ניתן ללמוד, כי מסגרת האשראי בחשבון התובעת הועמדה באופן רציף ומתחדש, והבנק אישר מעת לעת, לאחר בדיקות מתאימות, הגדלה של המסגרת, כפי שעולה מתצהירו של סרור.
4. התובע אישר במהלך עדותו, כי ידע בזמנים הרלוונטיים מה מסגרת האשראי שעמדה לרשותו (עמ' 220 לפרוטוקול ש' 6-3). התובע אמנם הפנה למספר דפי חשבון בתיק מוצגיו (דפי חשבון 103 ו-104 – אוקטובר 2004) המלמדים לשיטתו, כי בתקופות מסוימות לא נקבעה בחשבון החברה מסגרת אשראי (עמ' 223 לפרוטוקול ש' 18-16). בתגובה עומת התובע עם נספחים 55א' – 55ו' למוצגי הבנק עליהם חתום התובע בשם החברה המלמדים, כי הייתה קיימת מגמה הדרגתית של עלייה בהיקף מסגרת האשראי המאושרת (עמ' 224 ש' 14). התובע אישר, כי מסגרת האשראי הייתה רציפה, קרי כל עוד לא הוגדלה המסגרת נשמרה בתקופה הרלוונטית המסגרת הקודמת שאושרה (עמ' 224 ש' 23). במהלך עדותו טען התובע, בניגוד מוחלט לבקשות למסגרת משיכת יתר שהוצגו לו, כי היה ברצונו לאפס את מסגרת האשראי כי לא רצה אשראים (עמ' 225 ש' 3-1) וכי החברה הפכה ל"פרה חולבת" עקב התנהלות הבנק. טענה זו עומדת בסתירה למסמכים עליהם חתם התובע בשם החברה ואין בידי לקבלה. התובע הגיב באופן סתמי שעה שהוצגו לו נספחים 55א' – 55ו' לתיק מוצגי הבנק שם צוין, בפירוש, כי מסגרת האשראי תתחדש לתקופה נוספת עד סוף הרבעון. אין בהצגת דף חשבון החברה מחודש אוקטובר 2014, בו צוין כי מסגרת האשראי עמדה על אפס (עמ' 227 ש' 7), כדי ללמד כי מדיניות האשראי לא הייתה ברורה. נראה כי התובע ניסה להתלות בתקלה טכנית כלשהי.
5. לעומת טענתו הסתמית של התובע בדבר מדיניות אשראי שאינה עקבית ומתן אשראים קצרי מועד, הציג הבנק אסופה של "בקשות למסגרת משיכות יתר" (נספחים 55א'-55ו' לתיק המוצגים של הבנק) עליהן חתומים התובעים. באותן בקשות צוין מועד פירעון האשראי וכי האשראי יתחדש מאליו בתנאים מסוימים. נוכח זאת, אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי מדיניות האשראי בסניף בחשבון התובעת לא הייתה עקבית, לא הייתה מובנת או שניתנה לתקופות קצרות בלבד.
6. התובע אינו חולק על כך שבמרוצת השנים העמיד הבנק בחשבון החברה מסגרת אשראי שהלכה וגדלה באופן ניכר לאורך שנות פעילותה (ראו: עמ' 11 לתצהירו של התובע סעיף 3 שם ציין, כי מסוף שנת 2003 משהתרחבו עסקיו גדלה במקביל, פי כמה וכמה האשראי שקיבלה החברה מהבנק); בעדותו אישר התובע, כי מסגרת האשראי שקיבלה החברה מהבנק גדלה במקביל לצמיחת החברה ("ת. העסק גדל, המסגרות גם כן במקביל גדלו" עמ' 224 ש' 23) וכי הגדלת מסגרת האשראי בחשבון החברה הייתה הדרגתית (עמ' 237 ש' 14-7). עדות זו עמודת בסתירה לדבריו של התובע לפיהם, מדיניות האשראי לא הייתה ברורה ("...לפעמים ביקשתי אשראים ולא נתנו לי והייתי כל פעם אומרים לי, אפילו לפעמים מאשרים לי את זה בעל פה, אומרים לי זה בסדר, אנחנו אישרנו לך, אחרי זמן קצר אני התחלתי לעבור למסגרת החדשה המאושרת ופתאום אומרים לי לא, לא אישרנו תירד למטה, היו משחקים בי בענייני האשראים שלא נתנו לי קו אחיד וזה היה מקשה עלי כל הזמן בניהול העסק בבנק, זה אחד" עמ' 184 ש' 18-13). עדות זו אינה נתמכת בראיה רלוונטית כלשהי ואין לה על מה לסמוך.
7. המסגרת המאושרת בחשבונה של התובעת לניכיון שיקים, אשר אושרה במקביל, גדלה גם כן בהדרגה והגיעה לסדר גודל של 700,000 ש"ח; ממכתבו של התובע מיום 15.03.05 (נספח 56 למוצגי הבנק) עולה, כי התובע ביקש להגדיל את מסגרת הניכיון מנימוקים שונים בציינו כי החברה "עוברת תכנית הבראה". בקשה זו אושרה על- ידי הבנק כפי שעולה מתצהירו של מר סרור. במכתבו של התובע מיום 19.11.04 (נספח 57 למוצגי הבנק), במסגרתו ביקש אישור למסגרת משיכת יתר בסך 300,000 ₪, הודה התובע בריש גלי, כי החברה סובלת מבעיות בתזרים המזומנים ומחוסר נזילות כספית.
8. אני מקבל את טענת הבנק, כי הוא הגורם היחיד אשר בסמכותו לקבוע את סוג האשראי והביטחונות אשר על בסיסם הוא מוכן להעמיד אשראי לתובעים (ראו: ת.א (חי') 889/08 שפע יעקב בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, 12.08.13 וע"ש (חי') 1424/95 קורן נ' בנק לאומי לישראל, 15.06.99), כך שאין כל נפקות לטענות התובעים (סעיף 15 לסיכומים) כי הם העמידו לדעתם "ביטחונות מספיקים" ואף "ביטחונות יתר". הבנק בעל אינטרס עסקי לגיטימי לשקול האם להעמיד ללקוח אשראי והלוואה במקרה הרלוונטי ואיני רואה על שום מה יתערב בית המשפט וישלול מהבנק זכותו זו.
9. מכל האמור לעיל עולה, כי אין מקום לשעות לטענת התובעים, כי מדיניות האשראי בסניף בחשבון התובעת "לא הייתה עקבית", "לא הייתה מובנת" או "שניתנה לתקופות קצרות בלבד". מסגרות האשראי בחשבון התובעת הועמדו באופן רציף ומתחדש מעת לעת; כלומר כל עוד לא הוגדלה מסגרת האשראי, נשמרה המסגרת הקודמת שאושרה. התובע ידע בזמנים הרלוונטיים מה מסגרת האשראי שעמדה לרשותו.

הלוואות – סירוב הבנק להעמיד הלוואות לתובעים - הלוואות קצרות מועד, העדר מענה לבקשות התובעים והעמדת ההלוואות לפירעון מיידי

1. מחד גיסא טוענים התובעים, כי מסוף שנת 2003 הם החלו לבקש מהבנק הלוואות משמעותיות כדי להגדיל ולהרחיב את עסקיהם על מנת לממש את הפוטנציאל העסקי שלהם; בהעדר מימון נוסף לטענתם, ירדה פעילות התובעים בחשבון; לשיטתם, לסניף לא הייתה סיבה של ממש לסרב להעניק להם הלוואות לזמן ארוך בתנאים הולמים. לעיתים כך נטען, פנו התובעים בבקשות למתן הלוואות שלא זכו למענה או זכו למענה מאוחר יותר (ראו: סעיף י' 4-1 לכתב התביעה). מאידך גיסא טוענים התובעים, כי מדיניות האשראי של הבנק הייתה מופרזת ובלתי מרוסנת (ראו: סעיף 4 לחוות דעתו של מר לזר). טענות עובדתיות סותרות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת ועל כן התבקש התובע במסגרת עדותו לעמוד על טענתו בנוגע למדיניות האשראי ולהבהיר, האם מדיניות האשראי הייתה מופרזת או שמא הבנק סירב להעמיד לתובעים הלוואות מקום שהיה עליו להעמידן ובכך גרם להם לנזק כלכלי כבד:

"ש. האם הטענה העקרונית שלך נגד הבנק ונגד ההתנהלות שלו זה שהוא בפועל בשנים האלה העמיד לך אשראי נמוך מידי ולא מספק או שהטענה שלך היא שהבנק נתן לך אשראי גבוה מידי ובצורה בלתי מרוסנת.

ת. הבנק נהג לעשות כל מיני פעולות שהן לא בסדר".

(עמ' 182 ש' 21-17).

1. משנותרו תשובותיו בנוגע למדיניות מתן האשראי וההלוואות מעורפלות, התבקש התובע על ידי בית המשפט ליתן תשובה קונקרטית לשאלה שנשאל (ראו: עמ' 184 ש' 9-4 ותשובותיו של התובע בעמ' 184 ש' 18-13 וש' 31-29), אך חרף זאת תשובתו נותרה עלומה; התובע העיד, כי "הבנק הפקיד" או חייב אותו להפקיד סכומי כסף גדולים בפק"מים בריבית אפסית, ועל כן "כספו היה תקוע בפק"מים" והדבר אילץ אותו לבקש הלוואות שהריבית עליהן גבוהה (ראו: עמ' 184 ש' 31-29, וראו סעיף 35 לסיכומי התובעים). טענתם של התובעים בדבר התניית שירות בשירות תבחן בהמשך אולם, ככל שטענת התובעים היא, כי הבנק לא העמיד להם אשראי מספיק, כנטען בכתב התביעה, הרי שטענה זו עומדת בסתירה לחוות דעתו של המומחה מטעמם, מר לזר, אשר קבע בחוות דעתו, כי לא היה מקום להעמיד לתובעים הלוואות נוספות (עמ' 2 לחוות דעתו של לזר סעיף 4). בהקשר זה אציין, כי הבנק אינו חייב כלל ועיקר ליתן אשראי ללקוחותיו; זכותו של הבנק לסרב ליתן אשראי מעוגנת בס' 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, הקובע:

"(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:

(1) ...

(2) ...

(3) ...

אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח."

נקודת המוצא היא שהבנק כלל אינו חייב ליתן אשראי ללקוח. בע"א 10201/06 Tonedoor Ltd נ' בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ (ניתן ביום 20.07.2011), נפסק כי:

"הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו, דוגמת חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח ... ".

אינטרס ראשון במעלה של הבנק – ובאופן ישיר של הציבור כולו – הנו בשמירת יציבותו הכלכלית, תוך הקפדה על גביית חובות הלקוחות והימנעות מהיחשפות למשברי נזילות (ראו: ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 328 (1993); ע"א 636/89 ד"ר כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265 (1991); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31 (1993)). משברי נזילות נמנעים בין היתר עת הבנק בוחן את בקשת האשראי בהתאם לנתוני הלקוח ומצבת הביטחונות שמציע הלקוח להעמיד לטובת הבנק להבטחת האשראי (לעניין זה ראו: סעיף 42 לתצהירו של מר סרור). בין יתר שיקוליו רשאי הבנק לשקול את תכלית האשראי המבוקש.

1. התובע סתר עצמו פעמים רבות בנוגע לסיבה בעטיה ביקש את ההלוואות השונות; כך למשל העיד התובע, כי הוא ביקש הלוואה בכדי לכסות חריגה בחשבון החברה מאחר והבנק הפקיד את כספו בפק"מים (עמ' 183 ש' 4-3), בהמשך עדותו העיד, כי לא רצה להמשיך ולקבל אשראים "ולא רצה בכל פעם לגדול" (עמ' 225 ש' 6-5) אך נאלץ לבקש את הגדלת האשראי בכדי לסגור את החריגה בחשבונו (סעיף 75 לסיכומים 26-25); לעומת זאת בחלקים אחרים בעדותו מסר התובע, כי מטרת האשראי הייתה קידום העסק (עמ' 209 5-4) ובסיכומיו טען, כי הוא בכלל התנגד לסגירת החריגות בחשבון החברה ורצה את ההלוואות לצורך פעילותה השוטפת (כפי שעולה מנספח 24 למוצגיו של התובע סעיף 4 ראו: סיכומי התובעים סעיף 76).
2. הנה כי כן, אין בפי התובעים גרסה אחידה לסיבה בעטיה ביקשו מהבנק את ההלוואות השונות; התובע בחלק ניכר מעדותו מטיל דופי בהתנהלות הבנק וטוען כי הוא הגורם לכך כי התובעים נזקקו למתן ההלוואות, טענה שאינה מתקבלת על הדעת.
3. עיון בתצהיריהם של ה"ה סרור ומעלוף (סעיף 42 לתצהירו של סרור וסעיף 26 לתצהירו של מעלוף) מלמד, כי בקשת הלקוח להעמדת הלוואה נבחנת לגופה בהתאם לנתוני הלקוח ומצבת הביטחונות שמציע הלקוח להעמיד לטובת הבנק להבטחת האשראי, בשים לב, לאשראי הקיים שניתן ללקוח וטרם נפרע. לבנק שמורה הזכות לסרב למתן אשראי חדש או נוסף, ביתר שאת, מקום בו העמיד אשראי ללקוח אשר טרם נפרע. עוד ציין סרור בתצהירו, כי הבנק רשאי לדרוש בטרם יעמיד אשראי חדש, כי יסולק אשראי קודם אשר טרם נפרע. עדויותיהם של סרור ומעלוף הותירו עלי רושם מהימן, לפיהן הבנק בחן את בקשות התובעים לקבלת אשראי באופן ענייני ואחראי והחלטותיו היו שקולות והתקבלו בהתאם לשיקולים שמנו מנהלי הבנק תוך שמירה על האינטרסים העסקיים של הבנק (ראו: עדותו של מעלוף בעמ' 430 ש' 2-1 שם העיד, כי נטה לעזור לתובעים, ועדותו של סרור בעמ' 365 ש' 30-28, עמ'366 ש' 1 וש' 19-12 – אשר העיד, כי נהג לעזור לתובעים בדרכים שונות במתן הלוואות וקווי אשראי בניכיון).
4. לאורך שנות פעילות התובעת אישר הבנק לתובעים 3 הלוואות שונות; בדצמבר 2001 סמוך לפתיחת החברה הועמדה בחשבון החברה הלוואה על סך 52,000 ₪ אשר תקופת החזר התשלומים בגינה נפרסה על-פני ארבע שנים (נספח 59 למוצגי הבנק – העתק הבקשה לקבלת הלוואה). כך גם ביום 10.06.04 הועמדה בחשבון החברה הלוואה על סך 100,000 ₪ אשר גם תקופת החזר התשלומים בגינה נפרסה על פני ארבע שנים (ראו: נספח 59א' למוצגי הבנק העתק הבקשה לקבלת הלוואות). ההלוואה שלישית מיום 21.09.05 (נספח 22 למוצגי הבנק) עמדה על 200,000 ₪ ונפרסה גם כן על פני ארבע שנים. במהלך עדותו של התובע הציגה בפניו באת כוח הבנק את הבקשות למתן שלוש ההלוואות האמורות לעיל וזה אישר, כי זמני פירעון ההלוואות נפרסו על-פני מספר שנים (ראו: עמ' 237 ש' 32-31, עמ' 238 ש' 10-1 ועמ' 238 ש' 25). נוכח זאת, אני דוחה את הטענה לפיה הבנק העמיד לתובעים הלוואות קצרות מועד. ממסמכי הבנק ניתן ללמוד באופן ברור, כי הבנק פרס את ההלוואות שהלווה לתובעים על פני תקופת זמן ארוכה (בעניין זה ראו גם את עדותו של סרור בעמ' 366 ש' 32-31).
5. לא התרשמתי כי הבנק נמנע מליתן מענה לפניותיהם השונות של התובעים למתן הלוואות; כאמור התובעים תוקפים את התנהלות הבנק על-פני תקופה ארוכה של כשלוש שנים; מעדותו של מעלוף עולה, כי חשבון החברה היה במעקב מתמיד יום יום שעה שעה (עמ' 495 ש' 8-7). מעדותו של התובע עולה, כי מערכת היחסים העסקית בינו לבין הבנק התנהלה על בסיס יום יומי במהלכה פקד התובע מידי יום את הסניף לצורך הפקדת שיקים, בקשת הלוואות ועריכת עסקאות ניכיון שיקים. מר סרור הציג בתצהירו (סעיף 43) פנייה של התובעים מיום 02.08.05 לאישור הלוואה בסך 300,000 ₪ (נספח 19 לתיק מוצגי הבנק) ואת התנהלות הבנק בנוגע לאותה בקשה; מתצהירו עולה, כי נערכה פגישה בין התובע לבין סרור ופקיד מטעם הסניף אשר התקיימה ביום 08.09.05 במשרדי התובעת כדי לדון עם התובע בצרכי האשראי של התובעת ובביטחונות שיש באפשרותה להעמיד. מסעיף 48 לתצהירו עולה, כי בסופו של יום הוחלט לאשר לתובעים הלוואה בסך 200,000 ₪ והודעה על כך נמסרה לתובע, והדבר משתקף במכתבו של התובע לבנק מיום 19.10.05 (נספח 21 למוצגי הבנק). ביום 21.09.05 חתמה החברה על בקשה לקבלת הלוואה בסך 200,000 ₪ (נספח 22 למוצגי הבנק). סבורני, כי התנהלות הבנק במקרה דנן נלמדת מעצם העובדה שבקשות התובעים לא נפלו על אוזניים ערלות; הבנק הלווה לתובעים סכומי כסף שונים אשר הלכו ותפחו במרוצת השנים וכן העמיד לחברה מסגרות אשראי בהתאם לשיקול דעתו. בקשותיהם של התובעים נבחנו בהתאם לנהלי הבנק וניתן מענה ענייני לבקשותיהם למתן הלוואות.
6. נוכח המקובץ לעיל אני קובע, כי הבנק העמיד בחשבון התובעת הלוואות לטווח ארוך, בא לקראת התובעים ונעתר לבקשותיהם להעמדת אשראי בנקאי. מן הראוי להעיר, כי התובע עצמו העיד, כי "כ- 80% מההתנהלות החשבונאית" חשבון החברה היה מצוי בחריגה (עמ' 231 ש' 29-30); משהודה התובע בכך שחשבון החברה היה מרבית הזמן בחריגה ניתן ללמוד, כי הבנק ניאות הלכה למעשה להיענות לבקשותיהם של התובעים או לחלקן, בזמנים הרלוונטיים, בהתאם לשיקול דעתו וסייע להם במתן הלוואות והעמדת אשראים מתאימים.
7. עוד טוענים התובעים, כי הבנק העמיד לפירעון מיידי את ההלוואות שהלווה לתובעים ובכך הביא בין היתר לקריסת החברה; בפסיקה אכן נפסק, כי משניתן אשראי, הכלל הוא שהבנק אינו רשאי להעמידו לפירעון מיידי בלא סיבה מוצדקת: "המטרה והתכלית אותה יש ליחס לאנשים סבירים היא יציבות בעולם העסקים, יציבות המאפשרת לבעל עסק להסתמך על קיומו של קו-אשראי מסוכם. כל עוד לא בוצע מעשה או ארע ארוע המסכן, הבנק המבקש להבטיח את כספו, ולתכנן את פעילותו העסקית ותזרים המזומנים בחברה או בעסק בהתאם. לא יתכן שבעל עסק המתקשר עם הבנק יטיל על עצמו סיכון חד צדדי, שהבנק על פי קפריזה שלו, ללא כל תנאי וסיבה מוסכמים ובלא שיקרה ארוע המהווה סיכון כלשהוא לבנק....יוכל להעמיד לפרעון מיידי את כל האשראי שכבר הועמד לרשות הלקוח. שהרי פעולה חד צדדית כזו של הבנק עלולה לגרום להתמוטטות מוחלטת של כל עסק או חברה המנהלת את עסקיה באמצעות הבנק" (ראו: (ת"א (ירושלים) 1302/98 בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' ירושלים תור תק-מח 2003(1), 5438 ,עמ' 5444, במסגרתו הובאו הדברים האמורים לעיל אשר צוינו בת"א (תל-אביב-יפו) 803/88 אלקטרו בסיס נ' הבנק הבינלאומי הראשון, דינים מחוזי כ"ו(7) 282, 284). ראו גם ת.א. (ת"א) 36365/06 בנק דיסקונט סניף המסגר נ' חברת שרנוע מכונות ממוחשבות בע"מ (פורסם בנבו, 11.07.2007) שם נפסק:

"על כן, כשם שאין חובה כלל ליתן אשראי ללקוח, כך שמורה גם לבנק הזכות לצמצם או לבטל אשראי שניתן. מובן כי החלטה על צמצום האשראי עד כדי ביטולו אסור שתהיה תולדה של קאפריזה נטולת כל הגיון, ויש לאפשר ללקוח במידת האפשר פרק זמן סביר להתארגן לקראת צמצום האשראי וביטולו, אלא שבמקרה דנן ברי כי לנוכח ההרעה במצבה של החברה, מסיבות שאינן קשורות לבנק, ואי יכולתה להפקיד ממסרים דחויים כבטוחה לאשראי, רשאי היה הבנק לדרוש צמצום הדרגתי של האשראי, ומכל מקום, כפי שצויין כבר קודם, לא הובאו נתונים ופרטים על מנת להראות כי הקיצוץ באשראי לא היה מוצדק. יצויין כי מתוך המוצגים שהוצגו בעת חקירתו של הנתבע עולה כי תהליך הקיצוץ באשראי היה הדרגתי ...".

וראו גם ע"א (ת"א) 47907-10-13 רמונה נחמיאס נ' בנק הפועלים בע"מ, ניתן ביום 23.03.15, שם נפסק:

"ברם, במקרה דנן העמדת האשראי לפירעון מיידי לא נעשתה במסגרת קפריזה או כצעד שרירותי, אלא מדובר בהחלטה סבירה ולגיטימית של הבנק, שנוכח לדעת כי המערערת חורגת ממסגרת האשראי בחשבון באופן קבוע, ואין בכוונתה להפקיד כספים כלשהם לחשבון על מנת להחזירו לפעילות רגילה".

1. מן הכלל אל הפרט; במקרה דנן, ביום 13.12.05 נשלח מכתב תשובה לתובע מטעם גב' מלי ברון סמנכ"ל וראש מטה סניפים בבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (נספח 37 למוצגי הבנק – להלן: "מכתב ההתראה"); במכתב זה ובמענה למכתבו של התובע מיום 14.11.05 נמסר לתובע במפורש, כדלקמן: "הבנק אינו מוכן להמשיך ולנהל את חשבונותיך ו/או חשבונות בשליטתך בסניף עילבון ו/או בכל סניף אחר של הבנק..". גב' ברון ציינה במכתבה, כי התובע הודה במכתבו כי ניהול עסקו לקוי וכי בכוונתו להביא להבראתו אך שיפור זה לא נראה. עוד צוין במכתב, כי נוצרו בין הבנק לתובע יחסים עכורים דבר שאינו מאפשר קיום יחסי בנק לקוח. נוכח כך נמסר לתובעים, כי עליהם להגיש לבנק תכנית עם לוח זמנים על אופן סגירת חשבונותיו של התובע תוך 20 יום. כפי שעולה מתצהירו של מעלוף (סעיף 115), התובע לא פעל כפי שנדרש על-ידי הבנק. ביום 03.04.06 נשלח לתובעת מכתב דרישה נוסף (נספח 38 למוצגי הבנק – להלן: "מכתב הדרישה" ביחס ליתרת החובה הבלתי מסולקת בחשבון התובעת. במכתב הדרישה התריע הבנק, כי היה ולא ישולם סכום החוב הכולל בחשבונה של התובעת אשר עמד על סך 800,722 ₪ בתוך 7 ימים ינקטו נגד התובעת והערבים צעדים משפטיים לשם גביית החוב. התובע התעלם מן האמור במכתב הדרישה כפי שעולה מסעיף סב לתצהירו. בעדותו לפני אישר התובע, כי קיבל את מכתב הדרישה ועל כך אין חולק (עמ' 310 ש' 27).
2. מהאמור עולה, כי הבנק לא מימש במסגרת קפריזה את הביטחונות הנזילים של התובע והדבר נעשה כארבעה חודשים (ביום 27.04.06) לאחר מכתב ההתראה הראשון (13.12.05) של הבנק בו התבקשו התובעים להעביר תוך 20 ימים תכנית לסילוק חובם; התובע התעלם באופן שיטתי מן האמור במכתב ההתראה בו התבקש להעביר תכנית לסילוק חובותיו וממכתב הדרישה של הבנק על אף שהוזהר, כי אם לא ישולם חובם של התובעים הבנק יממש את הביטחונות שבידו וישתמש בתמורתם לתשלום על חשבון החוב. בנוסף, הבנק נהג באופן מדורג משתחילה מימש את הביטחונות הנזילים שהועמדו לטובתו וכאשר נותרה יתרת חוב בלתי מסולקת נקט בהליכים משפטיים. בנוסף הבנק הצליח להוכיח, כי עוד טרם המצאת מכתבי הדרישה, דרש מהתובעים מספר פעמים להסדיר את החריגות בחשבונותיהם (ראו עדותו של התובע בעמ' 23 ש' 32-31, עמ' 232 ש' 7-6 ובעמ' 236ש' 71-14).
3. אין מקום לדון בטענותיהם הסתמיות של התובעים בנוגע לאופן ביצוע מימוש רכבי החברה; הבנק הגיש בקשה לאכיפת השעבוד על רכבי החברה ומינוי כונס נכסים זמני; בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק פש"ר (449/06) נעתר לבקשת הבנק ומינה את עו"ד רן פינגרר ככונס נכסים זמני על זכויות התובעים ברכבי החברה המשועבדים (נספח 44 למוצגי הבנק). כונס הנכסים ביצע את תפיסת הרכבים מכוח הסמכות שהוקנתה לו על-ידי בית המשפט. נוכח זאת, ברי כי הליכי המימוש התבצעו באישור בית המשפט ובהתאם להחלטותיו ועל כן אין בסיס לטענות התובעים בעניין זה. בנוסף, אין מקום לדון בהליכי מימוש השטרות אשר ננקטו אף הם באמצעות עו"ד פינגרר בהליכי הוצל"פ נגד התובעת ונגד מושכי השיקים. השיקים שהפקידו התובעים בחשבון החברה שימשו כביטחונות כפי שיובהר בהמשך (ראו: עמ' 303 ש' 10-8) ועל כן אין ממש בטענת התובעים, כי לא הסכימו כי השיקים הדחויים ישמשו כביטחונות. כך גם לא מצאתי ממש ביתר טענותיהם של התובעים בכל הקשור להליך פשיטת הרגל (סעיפים 104, 106 107, 108, 109 לסיכומי התובעים).
4. לאור האמור עד כה עולה, כי ההלוואות שהעמיד הבנק לתובעים נפרסו על-פני תקופת זמן ארוכה. הבנק השיב לפניותיו של התובע אשר נהג לפקוד את הבנק לעיתים קרובות ולשלוח מכתבים למנהלי הבנק. הבנק לא מימש במסגרת קפריזה את הביטחונות הנזילים של התובעים; התובע התעלם באופן שיטתי ממכתבי ההתראה והדרישה שנשלחו מטעם הבנק. בנוסף, הליך המימוש של רכבי החברה בוצע באישור בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק פש"ר.

הבנק אישר לתובעים בחלק מן הזמן לחרוג ממסגרת האשראי וסירב לעשות כן בזמנים אחרים, בנוסף נהג הבנק להחזיר שיקים של התובעת ובכך גרם לחריגה בחשבונה

1. לטענת התובעים היו מקרים בהם הבנק אישר להם חריגה מעבר למסגרת האשראי המאושרת ומקרים אחרים בהם נמנע מלאשר חריגה ממסגרת האשראי.

מן הראוי להדגיש, כי: "הזכות ששומר לעצמו בנק אם להסכים למשיכת יתר פלונית, הינה במסגרת שיקול הדעת, שמבקש הבנק לשמור לעצמו לעניין מתן הלוואות"... וכן כי: "דווקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה, אם לאו, מחייבת את המסקנה שאישור משיכת יתר מסויימת, אפילו כל משיכת יתר, אין בה כדי לגרוע מזכות הבנק שלא להסכים למתן אשראי על פי משיכת יתר פלונית" (ראו: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684 (1983). הבנק אינו מחויב לאשר חריגה ממסגרת האשראי שעה שטרם לכן אישר חריגה כזו; הדבר תלוי בשיקול דעתו של הבנק המבוסס על הביטחונות שהעמיד הלקוח לטובת הבנק ומצבו הכספי בשים לב ליתר ההלוואות שעל הלקוח לפרוע. במקרה דנן, חשבון התובעת היה מצוי באופן תמידי בחוסר ביטחונות אל מול האובליגו, וגם מול מסגרות האשראי המאושרות בחשבון, כפי שניתן ללמוד מהאמור בסעיף 27 לתצהיריהם של סרור ומעלוף. בחקירתו הנגדית מסר מעלוף, כי "ירש חשבון בחריגה" עמ' 232 ש' 7-6 ועמ' 236 ש' 17). בנוסף, התובע בעצמו אישר במהלך עדותו, כי הוא התבקש מספר פעמים להסדיר את החריגה בחשבונו (עמ' 232 ש' 7-6). עוד עולה מתצהירו של מעלוף (סעיף 98 לתצהיר), כי על רקע החריגות המתמשכות בחשבון התובעת וההרעה במצב האובליגו מול הביטחונות בחשבון, היו פעמים בהן הוחלט בסניף להחזיר שיקים אשר נמשכו על חשבון התובעת כבלתי נפרעים מחמת העדר כיסוי מספיק, מצב שבו החשבון עמד בחריגה. במקרים כאלו פנה הבנק אל התובע בטרם החזרת השיק על מנת ליידעו כי היה ולא תיסגר החריגה יוחזר השיק. במקרים שבהם התובע לא פעל לסגור את החריגה, הוחזרו השיקים כבלתי נפרעים.

1. אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי הבנק הוא האחראי לכך שחשבון התובעת התנהל בחריגה עת שנהג שלא כדין והחזיר חלק מהשיקים ולא פרע אותם. ראשית, הבנק אינו אחראי לעקוב אחרי מצב החשבון של התובעת ועל התובע לעקוב ולדאוג, כי בחשבון החברה לא תהיינה חריגות ממסגרת האשראי המאושרת. שנית, הבנק הודיע לתובע באופן מפורש במכתבו מיולי 2005 (נספח 18 למוצגי הבנק), כי עליו לפעול בתוך מסגרת האשראי המאושרת לו בלבד (ראו עמ' 235 ש' 27-24). שלישית, לבנק לא הייתה כל חובה לכבד את השיקים שמשכו התובעים כאשר חשבון החברה היה מצוי בחריגה וזאת על-פי סעיף 10.2 "להסכם תנאים כלליים בחשבונות" עליו חתומה התובעת לפיו:

"10. גבולות למשיכת כספים מהחשבון ויתרת חובה בחשבון והריבית עליה

10.1

10.2 בכפוף לאמור לעיל, הבנק לא יהא חייב לכבד משיכה, הוראה או בקשה כלשהי שלנו אשר כתוצאה ממנה תיווצר או תגדל יתרת חובה בחשבון".

1. במהלך שמיעת עדותו הערתי לתובע, כי לבנק נתון שיקול דעת להחליט האם לכבד שיקים של התובעת כאשר חשבון החברה נמצא בחריגה (עמ' 234 ש' 7-5 וכן ראה עמ' 188 ש' 27-22). התובע נשאל פעמים רבות על הסיבה בגינה הבנק סירב לכבד את השיקים של החברה אך השיב תשובות מתחמקות; לשאלת בית המשפט מדוע הבנק החזיר שיקים של התובעת השיב כי הדבר נבע עקב ניהול חשבונות התובעת בצורה לא נכונה (עמ' 233 ש' 9-8) וכי הבנק החזיר שיקים של החברה עקב דעותיו הפוליטיות ("אדוני הבנק החזיר לי צ'קים כי אני הייתי לא עם סיעתו של מר סרור יוסף פוליטיקה בכפר, הוא היה יושב ראש, הייתה היו זמנים שהוא היה יושב ראש, כן, הוא התנקם בי, פשוט מאוד, ההסבר שלי זה לא יעלה על הדעת שבנק מתנהל כך כאשר יש מעליו בנק ישראל" עמ' 233 ש' 21-18). במהלך עדותו העיר בית המשפט לתובע, כי הוא מתחמק ממתן תשובות לשאלות שנשאל ("אתה מתחמק ממתן תשובות לשאלות שאתה נשאל ואתה כל הזמן הולך סחור סחור סחור, לא יעלה על הדעת..." עמ' 258 ש' 22-18).
2. בשים לב לאמור לעיל אני קובע, כי התובע לא הצביע על זמנים רלוונטיים בהם החשבון היה במסגרת המאושרת וחרף זאת הבנק נמנע מלכבד שיקים של התובעת. יתרה מכך התובע אישר כאמור, כי חשבון החברה התנהל ב-80% מהזמן בחריגה ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. נוכח זאת, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהתנהלות הבנק עת הוחזרו שיקים בחשבונה של התובעת.

ניכיון שיקים – מדיניות

1. התובע כאמור מלין על כך שהבנק נמנע מלנכות שיקים של החברה ופעמים רבות ביטל עסקאות ניכיון שיקים וסירב לבצען (סעיפים 15 ו-16 לכתב התביעה וסעיף 71 לסיכומי התובעים). הבנק טוען ובצדק, כי ביצוע ניכיון שיקים הנו בגדר אשראי נוסף ללקוח והזכות אם לבצע עסקה פלונית אם לאו שמורה לבנק. בהתאם בוחן הבנק כל עסקת ניכיון לגופה וביצועה כפוף לשיקול דעתו. בתצהירו הבהיר מעלוף מהן הבדיקות הנערכות עת מבוקש לנכות שיק (סעיף 78 לתצהירו של מעלוף). מעלוף הבהיר בחקירתו הנגדית, כי אחוז החזרות השיקים בחשבון התובעת לא היה קטן וכי לא היה מדובר באחוז שולי כטענת התובעים (עמ' 475 ש' 12 וש' 16). התובע הפנה למקרה ספציפי בתצהירו (סעיף כו. 6 בעמ' 18) בו אושר לתובעת לבצע עסקת ניכיון שבוטלה על ידי הבנק. מתצהירו של מעלוף עולה, כי עסקה זו בוטלה לבקשת התובעת (ראה נספח 25א' למוצגי הבנק).

1. בטרם אושרו עסקאות הניכיון בדק הבנק, כפי שעולה מתצהיריהם של סרור ומעלוף, האם העסקה חורגת ממסגרת הניכיון המאושרת בחשבון. במידה והעסקה חרגה ממסגרת זו ביקש הבנק להפקיד תוספת ביטחונות נוספים בהתאם למרווח שנקבע מראש, כמקובל בבנק (סעיף 66 לתצהירו של מעלוף וסעיף 60 לתצהירו של סרור). סרור הבהיר בעדותו, כי אחוזי המרווח המקובלים על-פי נהלי הבנק עמדו על 25%-30% (עמ' 381 ש' 29-24), כך עלה גם מעדותו של מעלוף (עמ' 459 ש' 15-11), חרף זאת הבנק הלך לקראת התובעים והפחית את אחוזי המרווח, כך שאלו הועמדו בחלק מן הזמן על שיעור של 15% בלבד ("ת. אני כתבתי משיקולי עזרה ותמיכה לתכנית הלקוח שטען שהוא הולך לעשות תכנית הבראה לעסק שלו, אנחנו תמכנו בו בהרבה נושאים, נושא אחד מביניהם שאנחנו הנמכנו, הנמכנו וסיכנו את עצמנו והסתבכנו ב-15% במקום 30%" – הטעויות במקור ש.א עמ' 459 ש' 19-17).
2. טענת התובע, כי לא ידע מהם תנאי עסקאות הניכיון אינה מקובלת עלי בשים לב לעדותו לפיה, היה מודע היטב למסגרת הניכיון המאושרת (עמ' 213 ש' 29-22) ולמכתבו מיום 12.07.05 נספח 18 א' למוצגי הבנק במסגרתו ביקש את הקטנת מסגרת הניכיון.
3. טענת התובעים, כי הבנק סיכל ניסיון של התובע להזרים כספים לחשבון התובעת על ידי ניכיון שיק על סך 170,000 ₪ אינה מקובלת עלי (ראו: סעיף 81 לסיכומי התובעים). מעלוף הבהיר בעדותו, כי נערכה בדיקה מול מושך השיק הרלוונטי ונמצא, כי מדובר בשיק טובה שהוחלף בין הצדדים ללא תמורה (עמ' 511 ש' 3-1, ש' 22-20 ובעמ' 512 ש' 23-20). על כן הטחת אשמה נגד הבנק בעניין ניכיון השיק האמור לעיל אין בה ממש.
4. אני דוחה גם את טענות התובעים לגבי חיוב חשבון התובעת בגין עמלות משהציג הבנק מסמכים המלמדים, כי התובע היה מודע לעמלות שנגבו ממנו (ראו: נספח 27(ב) לתצהיר התובע, נספח 25ב' למוצגי הבנק) בו צוינה הריבית בגין עריכת מסמכים וראו נספח 26 למוצגי הבנק - תרשומת שנערכה על ידי פקיד האשראי בסניף לאחר שיחה עם התובע ביום 09.12.05 במסגרתה צוין, כי פורטו לתובע העמלות בגין עריכת מסמכים בניכיון שיקים.
5. נוכח המקובץ לעיל, אני דוחה את טענת התובעים לגבי התנהלות לקויה מטעם הבנק בביצוע עסקאות ניכיון שיקים; בנוסף אני קובע, כי התובע היה מודע למסגרת הניכיון המאושרת בחשבון החברה.

העדר מתן הנחה בניכיון שיקים

1. התובעים טוענים, כי על-פי דין היה על הבנק ליתן להם "הנחת גודל" עת נוכו שיקים בהיקף רב. הנחה זו, לטענתם, לא ניתנה בפועל.

אין בידי לקבל את טענת התובעים, לפיה הבנק גבה מהם עמלות יתר. התובע חתם על "הודעה על הטבות בעמלות" ביום 29.06.03 (נספח 68 לתיק המוצגים של הבנק); ממסמך זה עולה, כי החברה קיבלה הטבה בעמלות ניכיון השיקים והשיקים הדחויים בשיעור של 25%. שיעור הטבה זו הובא לידיעת התובעת ביום 29.06.03. מר סרור הציג בתצהירו טפסי ניכיון שיקים שבצעה התובעת בין התאריכים 23.09.04-14.08.03, המשקפים את שיעור ההנחה בעמלת ניכיון השיקים שניתנה לתובעת בפועל (ראה נספחים 68 ו-68א' לתיק מוצגי הבנק). בנוסף זכתה התובעת למתן הטבה בעמלות בחשבון ביום 15.11.04 (ראה נספח 69 למוצגי הבנק). על כן, מכתבו של התובע מיום 23.09.03 (נספח 42(א) לתצהיר התובע) בו ביקש הנחות בעמלות שיקים דחויים וניכיון וטען כי "לא זכה", כביכול עד למועד המכתב, "בשום הנחות או הטבות בכל תחום בנקאי שהוא" עומד בסתירה מוחלטת למסמכים האמורים לעיל, עליהם חתם התובע בשם החברה.

טענות בדבר מדיניות הסניף וניהולו (התנכלות אישית לתובע), העדר זמני קבלת קהל ברורים, אי-הצגת מסמכי הלוואה ומידע בדבר מצב חשבון החברה, טעויות במסמכי הבנק וכן טענות בדבר ייעוץ לקוי לתובעים וחוסר הבנת המסמכים עליהם חתם התובע

1. לטענת התובעים, מר סרור היה מצוי בניגוד עניינים שעה שניהל את הסניף ושימש כראש מועצה מקומית עילבון. עוד נטען, כי התנכלותו לתובע היא נגזרת של דעותיו הפוליטיות השונות מאלו של התובע ובני משפחתו; בנוסף נטען, כי סרור התנכל לתובעים ממניעים אישיים ושם לעצמו למטרה לפגוע בעסקם תוך ניצול מעמדו לרעה.

ראשית, מתצהירו של סרור עולה, כי כהונתו כראש מועצת עילבון הסתיימה עוד בשנת 1988, כ-6 שנים לפני שנפתח חשבונו הפרטי של התובע בסניף וכ- 13 שנים לפני שנפתח חשבון התובעת בסניף. בנוסף מר סרור מעולם לא כיהן בתפקיד מנהל אזור של הבנק. שנית, התובעים לא הציגו בדל של ראיה לאישוש טענתם, כי סרור פגע בתובע עקב חילוקי דעות פוליטיים ומדובר בטענה מופרכת; מעדותו של סרור בפני עולה, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה כ-95% מתושבי הכפר ניהלו את חשבונותיהם בסניף הבנק (עמ' 353 ש' 17-15). התובעים לא זימנו לעדות עדים מכפר עילבון אשר ניהלו את חשבונותיהם ונפגעו כתוצאה מהתנהלותו של סרור על רקע פוליטי.

1. יתרה מכך מר סרור הצהיר, כי בינו לבין התובע קיים קשר משפחתי ומעולם לא היה לו כל מניע או אינטרס אישי כלשהו לפגוע בתובע או בעסקיו. עוד הצהיר מר סרור, כי בכל הזמנים הרלוונטיים בהם טיפל כמנהל הסניף בחשבונות התובע וחברות שבבעלותו, פעל בתוקף תפקידו ובהתאם לשיקול דעתו המקצועי וכי מעולם לא נשמעה כלפיו טענה לפיה פגע בלקוחות אשר לא חלקו עמו את אותן "דעות פוליטיות". אני מקבל את טענת הבנק, כי למנהלי הבנק ולבנק עצמו לא היה כל אינטרס לפגוע בעסקיהם של לקוחותיו, שכן ככל שמיטיבים הם להצליח בעסקיהם, הרי שהבנק, בדומה ללקוחותיו, נהנה מכך. בנוסף, וכפי שציין התובע בתצהירו, טענות התביעה מתייחסות לפרק זמן ואירועים משנת 2003 ואילך. על כן אין מיוחסת למר סרור התנכלות לעסקי התובעים עובר לשנת 2003, למרות שחשבון החברה התנהל בבנק החל משנת 2001 ובהקשר זה סביר להניח, כי דעותיהם הפוליטיות של השניים לא השתנו, כפי טענת הבנק בסיכומיו. מר סרור העיד, כי הוא נעתר כמעט לכל בקשותיו של התובע ("ת. אני נעתרתי לכל בקשותיו כמעט. אלא בודדים שהיו מוגזמים" עמ' 369 ש' 29) וכי הלך פעם אחר פעם לקראת התובעים מתוך מאמץ לסייע להם על אף הקשיים שנתגלו בעסקיהם (סעיף 83 לתצהירו של סרור); כך נהג גם מעלוף אשר העיד כי, ניסה לעזור לתובעים ("אני כשנכנסתי לתפקידי ב-2005, אדוני, גברת, אני ניסיתי לעזור ללקוח הזה, אני הקשבתי לו הרבה פעמים, שמעתי אותו, ישבנו יחד בסניף, ביקרתי אצלו בעסק, הצלחתי לקדם לו בשלב של אישור בקשה של גידול מאתיים חמישים אלף ₪ במכלול האוביליגו שלו על מנת שזה יתרום להבראת העסק" עמ' 507 ש' 20-17).

נוכח האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובעים כי סרור התנכל לתובע ממניעים אישיים.

1. התובעים לא הוכיחו, כי הבנק נמנע מלמסור להם עותקים ממסמכים בקשר לחשבונותיהם ואין לקבל טענתם, כי לא קיבלו דיווחים שוטפים על התנהלות החשבונות. בעניין זה הצהירו ה"ה סרור ומעלוף, כי לאורך כל שנות ניהול חשבונות התובעים בסניף קיבלו התובעים מהבנק באופן סדיר ושוטף הודעות ומסמכים בנקאיים לרבות, דפי חשבון, הודעות חיוב ריביות ועוד. בין השאר קיבלו פירוט שוטף של הפעולות שנעשו בחשבון התובעת לרבות משיכות, חיובים וזיכויים בחשבון, סכומי ומועדי חיוב הריביות, העמדת הלוואות ומסגרות אשראי ועוד (ראו: סעיף 20 לתצהירו של סרור וסעיף 18 לתצהירו של מעלוף); עוד עולה מתצהיריהם, כי מסמכי הבנק עליהם חותמים הלקוחות יוצאים באופן אוטומטי בשני עותקים, כאשר עותק אחד נמסר ללקוח. בעת החתימה על מסמכים בסניף אישרו התובעים כי אכן קיבלו, בו במקום, העתק של כל מסמך עליו חתמו, כעולה מנספחים 7-3, 27, 55 ו-59 למוצגי הבנק וכאמור בסעיף 22 לתצהיריהם של סרור ומעלוף. טענתם זו של התובעים תמוהה עד מאוד מקום שהבנק נוהג כדבר שבשגרה ליתן ללקוחותיו העתקים מכל פעולה אשר מבוצעת בחשבונם והדבר ידוע לכל בר בי רב.
2. עיון בנספח 14 למוצגי הבנק מעלה, כי התובעת ביקשה להצטרף לשירותי המנויים לקבלת שאילתות באמצעות הפקסימיליה; התובע טען בעדותו, כי לא קיבל מידי יום פקסים מהבנק (עמ' 218 ש' 4-1). משעומת התובע עם אסופת פקסים שהתקבלו במשרדי התובעים, הוא אישר את קבלתם (עמ' 218 ש' 27-19). בנוסף, פיירוז, ששימשה כפקידה במשרדי התובעים, אישרה כי הפקסים מהבנק היו מוגשים ישירות לתובע בשעות הבוקר המוקדמות (עמ' 147 ש' 2-1). עוד הודה התובע, כי הוא היה נכנס לחשבון החברה דרך האינטרנט מידי יום (עמ' 220 ש' 14), וכי רואה חשבון של החברה נהג לעבור על השאילתות לגבי חשבון הבנק של התובעת (עמ' 220 ש' 25). בנוסף ציינו התובעים בסיכומיהם (סעיף 67), כי התובע "התחיל לדרוש ולקבל עותק מכל מסמך, לעקוב אחרי כל מיני תקלות, אפילו קטנות", כי הוא "ראה חשיבות למעקב יום יומי ומדויק" וכי הגיע בעצמו לבנק כמעט כל יום (עמ' 208 ש' 11-10). נוכח כך, אני דוחה את טענת התובע, כי לא קיבל מידע ועדכון מהבנק אודות "הנעשה בחשבונו" כנטען. דחיית טענה זו מחייבת גם את דחיית טענת התובעים, כי לא היה ידוע להם מהן המסגרות המאושרות ומהי יתרת האשראי העדכנית; טענה זו כאמור עומדת בסתירה לקיומו של קשר תכוף של התובעים עם הבנק, למעקב שערך התובע אחר חשבון החברה בכל אמצעי אפשרי לרבות שליחת מכתבים אשר שיקפו את העובדה, כי היה מודע היטב למסגרות האשראי וליתרות בחשבון (עמ' 18-18א' למוצגי הבנק).

1. טענת התובעים, כי לא נקבעו זמני קבלת קהל ברורים אין בה ממש מקום שהוכח שהתובע נהג לפקוד את הבנק מידי יום ועל כן שומה עליו שהיה מודע לשעות הפעילות של הסניף. בנוסף, מתצהירו של סרור עולה, כי שעות הפעילות נקבעו והיו ידועות ללקוחות הבנק, ואני מקבל את עמדת הבנק בעניין זה.
2. במסגרת סיכומיהם העלו התובעים טענה נוספת, לפיה מסמכי הבנק אינם נכונים וכי לא הוכחה אמיתות תוכנם; עוד נטען, כי בדפי החשבון התגלו טעויות, אי דיוקים "וחיובים זהים ונרשמו בשמות שונים ובקודים משתנים".

ראשית, טענה זו הועלתה אך ורק במסגרת הסיכומים ועל כן אין לשעות לה; בנוסף, מן המפורסמות שהרישומים בספרי הבנק הנם בגדר "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א, ומשכך מהווים ראיה קבילה להוכחת תוכנם בכל הליך משפטי. שנית, כנטען על-ידי הבנק, דפי החשבון נערכים ומופקים בזמן אמת והם זמינים ונגישים לכל לקוחות הבנק המעוניינים לעיין בהם. התובעים לא הוכיחו מהן הטעויות ואי-הדיוקים שנפלו במסמכי הבנק והדבר לא נתמך באסמכתאות כלשהן. טענת התובעים בסעיף 20 לסיכומיהם, כי הם כופרים בנתונים המפורטים בדפי החשבון עומדת בסתירה לחוות דעתו של המומחה מטעמם - מר לזר, המסתמכת רובה ככולה על מסמכי הבנק ("ש. השאלה שלי על איזה מסמכים אתה מסתמך. ת. דפי חשבון" עמ' 21 ש' 10-7, 14-11, 29-24).

1. התובעים טוענים, כי "הבנק לא טרח להסביר לתובעים את המשמעות האמתית של מצב החשבון, ובאדישות מוחלטת, בהסכמה שבמחדל גדול, במיוחד מאמצע שנת 2003 והלאה עד אמצע 2005 לפחות, ובסדרי גודל שהלכו ותפחו משמעותית, אף עיוור את עיני ריאד" (סעיף 61 לסיכומי התובעים).

בפסיקה נכתב רבות על מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח ועל כך, כי היא מושתתת בבסיסה על קשר חוזי שבין לווה ומלווה. לעיתים הבנק הוא ה"מלווה", במתן אשראי והלוואות, ולעיתים הבנק הוא ה"לווה", בקבלת פיקדונות וחסכונות. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 94, 101 (1984):

"בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על-ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות, וכלפי הציבור בכללותו".

כן נפסק שוב ושוב, כי הבנק חב ללקוחותיו חובות אימון וזהירות מיוחדות ומוגברות ( ע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' הרשקו, פ"ד כט(2) 208, 211 (1975); ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 591 (1994)). לעניין אופיו של הקשר הנוצר בין הבנק ללקוח, מובאים על ידי הנשיא מ' שמגר בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח מח(2) 573, דבריו של ד"ר ריקרדו בן-אוליאל, לפיהם:

"בהקשר לשירותי בנק, נמצא הלקוח לעיתים קרובות בתלות כלפי הבנק, הן במתן השירות עצמו, והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו. בנוסף לכך מבוסס היחס בין הבנק ללקוחו, בראש ובראשונה על אמון שיש ללקוח במומחיות הבנק במתן השירות… במתן השירות מאמין הלקוח – ואמון זה הוא לגיטימי – כי למען הגשמת תפקידו יתנהג הבנק ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות מופרזת, כלומר שהוא ינקוט הסדרי עבודה וניהול אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות." (ריקרדו בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי 592 (1996)).

1. מן הכלל אל הפרט, במקרה שלפני התובע העיד על עצמו, כי נהג לעקוב אחרי חשבון הבנק ולפקוד את הסניף בתדירות יום יומית; עוד העיד, כי בתחילה נעזר ברואה חשבון חיצוני שיערוך מאזנים (עמ' 193 ש' 18-16) ובהמשך העסיק רו"ח אשר בחלק מן הזמן עבד במשרה מלאה במשרדי התובעת (עמ' 194 ש' 4-1). במהלך עדותו הציג עצמו כאיש עסקים לגיטימי, משכיל ואינטליגנט אשר למד כלכלה והבין היטב את מהלכיו (עמ' 225 ש' 3-2) זאת בסתירה לחלקים אחרים בעדותו במהלכם ניסה להציג עצמו כחסר ניסיון בסיסי בהבנת מושגים כפק"מים, ניירות ערך ואגרות חוב. לא התרשמתי כי מדובר באדם שהוחתם "בלאנקו" על מסמכי הבנק השונים, כפי טענתו, וכי הבנק ניצל את תמימותו וחוסר ניסיונו (ראו: עמ' 233 ש' 30-27, עמ' 244 ש' 26-17 ועמ' 246 ש' 3). עדותו של התובע לאורכה התאפיינה במתן תשובות מתחמקות ופתלתלות (עמ' 258 ש' 22-18). תלונותיו ומכתביו השונים של התובע כפי שאלה משתקפים בתיק מוצגיו ובתיק מוצגי הבנק מלמדים, כי התובע התלונן בפני הבנק בכל פעם שדברים לא התנהלו לשביעות רצונו (עמ' 190 ש' 7-5). לא התרשמתי, כי הבנק לא נהג באופן מקצועי עם התובעים או הפר את חובות האימון והזהירות המוטלות עליו.
2. לסיכום פרק זה ניתן לומר, כי סרור לא התנכל לתובע ממניעים אישיים ויתרה מכך הוכח, כי הבנק נהג ללכת לקראת התובעים ולהעניק להם הנחות בשיעור העמלות השונות. התובעים לא הוכיחו, כי הבנק נמנע מלמסור להם עותקים ממסמכים בקשר לחשבונותיהם; בנוסף לא הוכח, כי לא נקבעו זמני קבלת קהל ברורים בסניף ולא הוכח כי הבנק הפר את חובות האימון והזהירות המוטלות עליו.

פתיחת פיקדונות בניגוד לרצון התובעים וניכיון שיקים – התניית שירות בשירות

1. בסעיף 18 לכתב התביעה טוענים התובעים כי: "הבנק התנה שירות בשירות בניגוד לחוק, תוך התעשרות מופלגת של הבנק". התובעים לא פירטו מהו אותו שירות שהותנה והדבר גם לא הובהר במסגרת עדותו של התובע. התובע טען טענות שונות בנוגע לשירות שהתנה הבנק; בתצהיר התובע נטען, כי הבנק התנה ניכיון שיקים בהפקדת סכומי כסף בפיקדונות; בחקירתו הנגדית מסר התובע, כי הבנק התנה את מתן השירות בדרישה לקבלת מכתב לביטול תלונותיו (עמ' 298 ש' 28-25) ובסיכומיו טען, כי בקשה אחת להגדלת מסגרת אשראי מנובמבר 2003 הותנתה בהפקדת כספים לפיקדונות (סעיף 32-31 לסיכומי התובעים) וגם כי הבנק התנה מתן הלוואה בפתיחת תכנית חיסכון (סעיף 47-44). לעומת זאת מר לזר טען, כי התניית השירות בשירות באה לידי ביטוי בדרישת הבנק להפקדת כספים בפיקדונות כתנאי להגדלת מסגרת האשראי (עמ' 57 ש' 16-10).
2. ניתן לסכם ולומר, כי התובעים טוענים הלכה למעשה, כי הבנק התנה את מתן ההלוואות, מתן מסגרת האשראי ומתן מסגרת ניכיון שיקים בהפקדת כספים לפק"מים. בכדי לבחון טענה זו יש לברר תחילה מה הייתה מצבת הביטחונות של התובעים לבנק. עיון בתצהיריהם של סרור ומעלוף (סעיף 29) מעלה, כי מול האובליגו הכולל שלה, העמידה התובעת את סוגי הביטחונות הבאים: שיקים דחויים או שיקים שנוכו בחשבון החברה, שעבוד פיקדונות שקליים בחשבון החברה, כפי שעמדו מעת לעת, שעבודים על רכבים של החברה, כספי תכנית חיסכון שהתנהלה בסניף בחשבון ע"ש הוריו של התובע, עיד סוהילה ופאיז, בגין ערבות ושעבוד בסכום מוגבל, אשר נלקח על-ידי הבנק כבטוחה לחשבון זה בסך של 60 אלף ₪.
3. עיון במוצגי הבנק מעלה, כי ביום 10.06.04 חתמה התובעת על כתב התנאות, ערבות, המחאה, משכון ושעבוד כספים וזכויות להבטחת חברת ע.ש.ר כלפי הבנק במסגרתו המחתה ושעבדה לטובת הבנק את כל היתרות בכל החשבונות הקיימים על שמה ושיהיו קיימים בעתיד על שמה. במקביל חתמה חברת ע.ש.ר על כתב התנאות, ערבות, המחאה, משכון ושעבוד כספים וזכויות, להבטחת כל חובות והתחייבויות התובעת כלפי הבנק, במסגרתו המחתה ושעבדה את כל היתרות בכל החשבונות הקיימים על שמה ושיהיו קיימים בעתיד (ראו: את כתבי הערבות מיום 10.06.04 - נספחים 60 ו-60א' לתיק מוצגי הבנק).
4. באותו תאריך בו חתמו על כתבי הערבות, קרי 10.06.04, חתמו ואישרו הן התובעת והן חברת ע.ש.ר, שתיהן באמצעות התובע, כדלקמן: "הואיל וידוע לי שהתשואה (רווחים מכל סוג שהוא) הנובעת מהשקעות בתכניות חסכון ו/או פקדונות שקליים ו/או קופת גמל ו/או קרנות השתלמות וכיו"ב, עשויה להיות נמוכה מהעלות של אשראי בנקאי מכל סוג שקיבל או שאקבל מהבנק" (ראו: נספח 61 לתיק מוצגי הבנק – "העתק אישור על העדר התניה של שירות בשירות" ונספח 61א' לתיק מוצגי הבנק עליו חתמה חברת ע.ש.ר). חתימת התובע בשמה של התובעת על אישור זה מלמדת, כי הבנק לא הטעה אותו בדבר שוויים של אותם פיקדונות והובהר לו, כי התשואה הנובעת מתכנית חסכון או פיקדונות שקליים עשויה להיות נמוכה מעלות האשראי הבנקאי. יתרה מכך, במסגרת האישור על העדר התניה של שירות בשירות עליו חתמה התובעת (נספח 61 לעיל), אישרה האחרונה, באמצעות התובע אשר חתם בשמה, כי הפיקדונות בחשבונה נפתחו מרצונה החופשי ולאחר ששקלה את כדאיותם ומבלי שהבנק התנה את פתיחת הפיקדונות בשירות אחר כלשהו.
5. מן המסמכים האמורים לעיל עולה, כי הבנק לא חייב את התובעת להפקיד כספים בפיקדונות כתנאי למתן שירות אחר כלשהו שניתן לה בבנק. ככל שהפיקדונות שפתחה התובעת שימשו כבטוחה להבטחת האובליגו בחשבונה, הרי שהיה זה מבחירתה הבלעדית, משבחרה להעמיד פיקדונות כבטוחה להבטחת האובליגו, בצד ביטחונות אחרים.
6. במהלך עדותו ניסה התובע להתחמק ממתן תשובה לשאלה – האם הפיקדונות היוו חלק מן הביטחונות של הבנק:

"ש. אבל גם הפק"מים היו חלק מהביטחונות, נכון או לא?

ת. אם הבנק מתייחס אליהם שהם חלק מביטחון, אני לא יודע, אני מצידי.

ש. אה אתה לא יודע שהבנק ראה את זה חלק מהביטחון?

ת. אני העמדתי לבנק ביטחון או ביטחונות, בוא נגיד, בסכום מסוים, היה מה שלקחתי מהם.

ש. אל תתחמק מהשאלה" (עמ' 299 ש' 19-14).

בהמשך חקירתו ובתשובה לשאלת בית המשפט אישר התובע, כי הפק"מים היוו חלק מביטחונותיו:

"כב' הש' אטרש: היא שואלת אותך, אתה ראית את הפק"מים כחלק מהביטחונות שלך, כן או לא ?

העד, מר עיד: אני אישית ראיתי אותו, כן.

כב' הש' אטרש: בבקשה.

העד מר עיד: אני אישית ראיתי אותו כן כחלק מהביטחונות שזה כסף שלנו, של החברה". (עמ' 300 ש' 30-26).

1. מתצהיריהם של סרור ומעלוף עולה באופן ברור, כי הפיקדונות השקליים שעמדו מעת לעת בחשבון התובעת נפתחו על דעת התובעים, מיוזמתם ובהתאם להוראותיהם המפורשות (ראו סעיף 48 לתצהירו של סרור וסעיפים 54-55 לתצהירו של מעלוף). ממכתבי התובעים עולה, כי הם פנו פעם אחר פעם בבקשה להגדיל את מסגרת האשראי. גם מתצהיריהם של מנהלי הבנק (ראו: סעיפים 59-57 לתצהירו של סרור וסעיפים 65-63 לתצהירו של מעלוף) עולה, כי התובעים נהגו להפקיד כסף בפיקדונות, אשר שימש בטוחה להבטחת האשראי שניתן על-ידי הבנק. כך נהגו התובעים גם במקרים בהם חרגה התובעת ממסגרת הניכיון שהוקצתה לה, כאשר נהגה להפקיד חלק מכספי הניכיון שקיבלה בגין עסקת ניכיון פרטית בפיקדון, אשר שימש כבטוחה להבטחת האשראי הנוסף שניתן במסגרת עסקת הניכיון.
2. גרסת התובעים, כי הבנק הכריח אותם להפקיד כספים בפק"מים בתמורה למתן אשראים לא הוכחה והיא עומדת בסתירה למסמכים עליהם חתם התובע בשם התובעת כמצוין לעיל. לא זו אף זו, הבנק ניאות לקבל ביטחונות נוספים כגון שיעבוד רכביו של התובע ועל כן אין היגיון בטעת התובעים, כי הבנק הכריח אותם להפקיד כספים בפק"מים כנגד מתן שירות. מעדותו של סרור בפני עולה, כי כנגד מתן השירות על התובע היה ליתן 25% ביטחונות וביניהם משכון אדמה, משכון רכב או כל מיני ביטחונות שמקובלים על הבנק (עמ' 381 ש' 8-7). דברים דומים עלו גם מעדותו של מעלוף ("ש. מתי הצעת לו חלופה אחרת בכתב? מתי באת אליו, אדוני, אתה מתכתב איתו כל כך יפה, כולל המחלקה המשפטית, מתי שלחת לו, נא להציג לי חלופה. ת. ברשותך, גברת, ברשותך....הלקוח זה הבוחר וזה בעל ההחלטה היחידה בהצעת הביטחונות לבנק והבנק שוקל את זה אם כן לקבל או לא לקבל, הלקוח יכול להציע תכניות חיסכון, אם היה בוחר משכון דירה, אם היה בוחר איזה שהוא בטוחה אחרת היינו שוקלים את זה, אבל הוא בחר כן לצוות תכנית חיסכון שישמשו כבטוחה לאשראי שהוא קיבל מהבנק, פשוט" עמ' 480 ש' 31-30 ועמ' 481 ש' 5-1). הלקוח הוא שמציע את מערך הביטחונות שברצונו להעמיד לרשות הבנק ומשבחר התובע על סמך שיקוליו האישיים להציע לבנק פק"מים אין לו להלין אלא על עצמו, הגם שהובהר לו חוסר כדאיות מהלך זה. חיזוק לעמדת הבנק, לפיה התובע בחר להעמיד כבטוחה את הפק"מים, ניתן למצוא בנספח 19 למוצגי הבנק ממנו עולה, כי ביום 02.08.05 שלחה התובעת בקשה לקבלת הלוואה, במסגרתה התבקש הבנק מיוזמת התובע בעצמו להקטין את מסגרת הניכיון מ-700 אלף לסך של 300 אלף ולהפקיד 20% מסכום ההלוואה המבוקשת בפיקדון שישמש כבטוחה להלוואה (ראו גם עדותו של התובע בעמ' 205 ש' 29-26). מסמך זה מעיד, כי הפיקדונות נפתחו ביוזמתם של התובעים ועל דעתם. בנוסף, התובע העיד כי היו לו שמונה רכבים כאשר רק שלושה מהם שועבדו לטובת הבנק (עמ' 196 ש' 8-4). הנה כי כן היה באפשרותו של התובע להציע ביטחונות אחרים או לפנות לבנק אחר לקבלת אשראי ומימון חיצוני.
3. אני דוחה את טענת התובעים כי הבנק לא יידע אותם בתנאי הפיקדונות (ראו: סעיף 42 לסיכומיהם). כפי שהוברר לעיל, המידע אודות חשבונותיהם של התובעים הועבר להם באופן שוטף והתובע נהג להיעזר ביועצים ורו"ח. טענתם של התובעים אשר הועלתה אך לראשונה במסגרת סיכומיהם (סעיפים 52 ו-53) כי הבנק התרשל בשמירה על ערך הפיקדונות ולא הוסיף עליהם ריבית של ממש נטענה בעלמא כאשר התובעים לא טרחו להבהיר מהו שיעור הריבית בו היה על הבנק לזכות את אותם פיקדונות; כן אני רואה לנכון לדחות את טענת התובעים, כי היה על הבנק לייעץ לתובעים לקנות ניירות ערך או אג"חים להשאת תשואת הפיקדונות. כפי שכבר נאמר הרי שהתובעים התייעצו עם יועצים ורו"ח אשר היו יכולים לייעץ לתובע בעניין זה; בנוסף, טענה זו עומדת בסתירה לטענת התובעים, לפיה הבנק הכריח אותם להפקיד כספים בפק"מים. בנוסף התובעים סותרים עצמם בסיכומיהם מקום שטוענים, כי היה על הבנק לקזז כספים שהיו מצויים בפק"מים ומנגד, כי הבנק ביצע קיזוז בחשבון ללא הודעה (ראו סעיף 95 לסיכומי התובעים).
4. חוות דעתו של סבו עולה בקנה אחד עם האמור לעיל, לפיו הפיקדונות בחשבון התובעת היוו חלק מהביטחונות שהעמידה התובעת להבטחת האשראי שנטלה. דרישתו של הבנק להעמיד ביטחונות כנגד מתן אשראי איננה התניית שרות בשירות, אלא מהלך תקין של הבנק, המקובל בכל המערכת הבנקאית על מנת להבטיח את האשראי שניתן.
5. לא למותר להוסיף, כי דרישת הבנק להוספת ביטחונות כתנאי למתן אשראי שעה שנערכת עסקת ניכיון שיקים היא דרישה לגיטימית ואין בה כל פסול. מתצהירו של סרור עולה, כי היו מקרים בהם ביקשה התובעת לבצע עסקאות ניכיון שיקים, שחרגו מעבר למסגרת הניכיון המאושרת, לאחר שזו נוצלה כבר במלואה. במקרים כגון דא דרש הבנק מהתובעת להפקיד, כתנאי לביצוע כל עסקת ניכיון שאושרה על-ידי הבנק, ביטחונות נוספים בהתאם למרווח הקבוע מראש על-ידי הבנק, ביחס לסכומי אותם שיקים בהם נעשה הניכיון.

לדברי סרור במקרים כאלה, נהגה התובעת מיוזמתה להפקיד חלק מכספי הניכיון שקיבלה, בגין כל עסקת ניכיון פרטית שעשתה בפיקדון שקלי, אשר שימש כבטוחה להבטחת האשראי הנוסף שניתן על ידי הבנק, במסגרת עסקת הניכיון. סרור הדגיש, כי ההפקדה של הכספים בפיקדונות נעשתה מיוזמת התובעת ולבקשתה.

1. עוד הצהיר סרור כי זכור לו, כי בזמנים הרלוונטיים בהם טיפל בחשבון התובעת, עמד מרווח הביטחונות שדרש הבנק בגין ביצוע עסקת ניכיון החורגת ממסגרת הניכיון, על שיעור של 25% מסכום השיקים שנוכו. נוכח כך אינני מוצא פגם בהתנהלות הבנק בבקשת מתן ביטחונות נוספים מקום שמסגרת הניכיון נוצלה במלואה.
2. נוכח המקובץ לעיל, אני דוחה את טענת התובעים, כי הבנק כפה עליהם להפקיד סכומי כסף גדולים בפק"מים בתמורה למתן שירותי אשראי, הלוואות וניכיון. אני קובע, כי הפיקדונות השקליים שעמדו בחשבון התובעת, נפתחו על דעת התובעים, מיוזמתם ובהתאם לבקשותיהם והוראותיהם המפורשות; הפיקדונות היוו חלק משמעותי ממערך הביטחונות שהעמידו התובעים כנגד האשראי שקיבלו מהבנק (ראו: עדותו של לזר בעמ' 110 ש' 21-17 "ש...אז הביטחונות בפועל, אני מדברת בבנק בפועל, הם היוו חלק מאוד חשוב ממערך הביטחונות, נכון? הפיקדונות. ת. הפיקדונות היו, כן. ש. נכון. ת. כן"). ההיגיון והפרקטיקה הנוהגת מחייבים, כי כנגד מתן אשראי במאות אלפי שקלים יועמדו פיקדונות מתאימים.

העברת כספים מחשבון לחשבון ללא הסכמת התובע

1. בראשית הדברים אעיר, כי אין מקום להתייחס לטענותיהם של התובעים בנוגע לחשבון חברת ע.ש.ר (סעיף 59 לסיכומי התובעים) וחשבונו הפרטי של התובע (סעיף 93 לסיכומי התובעים). אתייחס בפרק זה אך ורק לטענת התובעים, כי הבנק העביר בניגוד לרצונם מחשבון החברה סך 50,000 ₪ לחשבונו הפרטי של התובע (סעיף 79 לסיכומי התובעים), וכי סך של 14,000 ₪ הועבר גם הוא בניגוד לרצונם מחשבון התובעת לחשבונה של חברת ע.ש.ר (סעיף 80 לסיכומי התובעים). בניגוד לטענה זו הציג הבנק אסמכתא ממנה עולה, כי התובעת הורתה לבנק ביום 21.09.05 להעביר סך 50,000 ₪ מחשבון החברה לחשבונו הפרטי של התובע (ראו: נספח 23א' למוצגי הבנק). אסמכתא דומה הציג הבנק לגבי הוראת העברה שנתנה התובעת לבנק ביום 21.09.05, על-פיה הורתה התובעת להעביר סך 14,000 ₪ מחשבון החברה לחשבון חברת ע.ש.ר (ראו: נספח 23ב' למוצגי הבנק). מסמכים אלה מלמדים, כי התובעים הם אלה שהורו לבנק לבצע העברות כספים מחשבון לחשבון. התובע עומת עם נספח 23 א' ואישר את חתימתו עליו (עמ' 240 ש' 23). כשנשאל התובע האם הוא חוזר בו מטענותיו, כי הבנק ביצע העברות כספיות בין חשבונות חרף אותם מסמכים, טען התובע באופן מופרך, כי הבנק נהג להחתימו "בלאנקו" על מסמכים (עמ' 241 ש' 15). טענה זו עומדת בסתירה לנספחי הבנק (נספחים 23 א ו-ב למוצגי הבנק) לפיהם ביקשו התובעים בחתימתם לבצע את ההעברות הכספיות. כפי שצוין זה מכבר, לא התרשמתי, כי הבנק נהג להחתים את התובע בלאנקו (ראו: הערות בית המשפט בעמ' 244 ש' 26-21, עמ' 245 ש' 32, עמ' 246 ש' 3).

טענות התובעים בקשר לחיוב שגוי בגין שיק שנמשך מחשבון התובעת

1. אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי שיק שנמשך על חשבון התובעת על סך 2,500 ₪ ביום 13.08.04, חויב "במכוון" ו"בזדון" בחשבון בסכום שגוי של 25,000 ₪. מנספח 63 לתיק מוצגי הבנק "העתק הודעת החזר שיק" עולה, כי מקור הטעות נבע מהקלדה לא נכונה של סכום השיק שנעשתה בבנק הפועלים, סניף נצרת עילית – הבנק של הנפרע בשיק, בחשבונו הופקד השיק, אותו בנק אשר הציג את השיק לפירעון בחשבון התובעת בסניף. על כן, אין המדובר בטעות שמקורה בבנק.
2. משגילה זאת הבנק, זוכה חשבון התובעת ביום 22.10.04 בסכום של 25,000 ₪. בנוסף זוכה החשבון באותו יום בהפרשי הריבית שנגבו מחשבון התובעת בשל חיוב הסכום השגוי, בסך של 686 ₪ כעולה מהעתקי טופס הזיכוי בגין הריבית ומדף חשבון התובעת ליום 22.10.04 (נספח 64 לתיק מוצגי הבנק).
3. טענת התובעים, כי כתוצאה מן הטעות האמורה, עמד חשבון החברה ביתרת חובה "לא מאושרת" ועל כן הבנק החזיר שיקים בחשבון והדבר הוביל להגבלת החשבון אינה נכונה, מאחר וחשבון התובעת ממילא היה מצוי באותו זמן ביתרת חובה החורגת מהמסגרת המאושרת (כפי שעולה מדף חשבון 86 ליום 13.08.04 – נספח 9 לתיק המוצגים); כך שאלמלא החיוב השגוי, חשבון התובעת חרג מהמסגרת המאושרת. לפיכך, ככל שסורבו שיקים בחשבון התובעת בתקופה שבין 13.08.04 ועד ל- 22.10.04, הרי שממילא יתרת החובה בחשבון עמדה בחריגה, וזאת ללא קשר לחיוב החשבון בסכום השגוי של השיק כאמור.
4. אמנם נכון הדבר, כי ביום 21.10.04 נשלחה לתובעת הודעה בדבר החלת הגבלה בשל עשרה שיקים שחזרו בחשבונה במהלך חודש אוקטובר 2004 (כפי שעולה מנספח 65 לתיק המוצגים) אולם, משנתגלתה הטעות בדבר חיוב השיק השגוי בחשבון, הסכים הבנק, לפנים משורת הדין, לבטל את החזרתם של השיקים נשוא ההגבלה, והגבלה זו בסופו של דבר בוטלה. זאת ניתן ללמוד ממכתבו של התובע מיום 18.04.05 שהופנה לסרור, בו צוין באופן מפורש, כי "אולם השיקים הנ"ל בוטלו ולא נרשמו כמוחזרים אך עוד לא זוכינו בעמלות הנ"ל" (נספח 66 לתיק מוצגי התובעים ונספח 77 לתצהיר התובע). התובע אישר במסגרת חקירתו הנגדית, כי הבנק תיקן את הטעות (עמ' 307 ש' 31) ולא מצאתי, כי התובע אכן נפגע מטעות זו כפי שצוין לעיל.

פיצוי בגין לשון הרע

1. התובע טוען, כי סרור הפיץ אודותיו שמועות שאין להן שחר "כאילו התובע בזבזן, המבזבז את כספו בהימורים בקזינו ועל בחורות" (סעיף טו 1 לכתב התביעה). במיוחד נהג סרור, כך נטען, להשמיע דברים כאלו באוזני קרובי משפחתו של התובע. לטענת התובע, סרור פנה לאביו של התובע, פאיז, ולחמו, פהמי, ולאחרים בהשמצות ודברי דיבה בוטים על התנהגותו העסקית של התובע, תוך פגיעה בשמו הטוב. עוד נטען, כי סרור נהג להתבטא באוזני קרובי משפחתו של התובע, וגם באוזני אחרים בכפר, כי התובע הוא "ילד" שאינו יודע לנהל את החשבון. בתצהירו הצהיר התובע, כי סרור נהג לשאול את אביו, חמו ואחרים "כל מיני שאלות" וחלקן שאלות רטוריות: "לאן הולך כל כספי הרב, ומה אני עושה בכל כספי, בסוג של רמיזה, כאילו הכספים הגדולים שהשקעתי בעסקי, אני משתמש בהם שלא כשורה ו/או למטרות לא ראויות, כביכול" (ראו: סעיף 5 לתצהירו של התובע).
2. סרור מנגד מכחיש את הדברים האמורים; בתצהירו הצהיר, כי טענות התובעים המופנות אליו בכל הקשור להוצאת לשון הרע והפרת חיסיון בנק- לקוח אינן נכונות כלל. סרור הדגיש, כי טיפל בכל ענייניהם של התובעים בהתאם לחובות המוטלות על הבנק, לרבות חובת הסודיות הבנקאית (ראו: סעיף 89 לתצהירו של סרור). עוד הצהיר סרור, כי טענותיו של התובע, כי הפיץ עליו שמועות כאלה ואחרות או כי השמיץ אותו באוזני בני משפחתו ואחרים אינן נכונות כלל. סרור אף הכחיש את טענותיהם של פאיז – אביו של התובע, ופהמי – חמו של התובע בתצהיריהם (ראו: סעיף 91 לתצהירו של סרור).
3. כטענת הגנה טוען סרור בתצהירו, למען הזהירות, כי ככל שנאמרו על-ידו לצדדי ג' דברים שהייתה בהם התייחסות אל התובע, היה בהם אמת, אך ורק אמת והוא האמין כי הם אמת והדבר נעשה בתום לב לשם הגנה על עניין כשר של הבנק, במהלך עבודתו הרגילה ולאור חובתו המקצועית לעשות כן (ראו: סעיף 92 לתצהירו של סרור).
4. על התובע לפי חוק לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק לשון הרע" או "החוק") להוכיח את קיומם של שני היסודות הקבועים בסעיף 7 לחוק והמקימים את העילה: שנעשה פרסום ושאותו פרסום מהווה לשון הרע, ובהעדר הגנה לנתבע מזכים בפיצויים.
5. עיון בתצהיריהם של פאיז ופהמי מעלה, כי השניים לא פירטו באופן מפורש מהם הביטויים אשר יש בהם לשון הרע. פאיז ופהמי הצהירו באופן עמום כי: "מידי פעם כשהייתי מגיע לסניף, היה תופס אותי סרור ומתחיל לדבר איתי על בני, בסוג של השמצות ודברי דיבה על התנהגותו העסקית של בני, תוך פגיעה בשמו הטוב, כבודו ובמוניטין של בני. הדבר כמובן, פגע גם בי אישית ומאוד" (ראו: סעיף ו' לתצהירו של פאיז וסעיף ה' לתצהירו של פהמי בשינויים המחויבים). עוד הצהירו פאיז ופהמי כי סרור היה פונה אליהם בסוג של זלזול רב ושואל אותם שאלות רטוריות "לאן הולך כל כספו הרב של בני, מה הוא עושה בכל כספו מעסקיו, בסוג של רמיזה, שיכול להתפרש, כאילו הכספים הגדולים שהשקיע, השתמש בהם שלא כשורה ו/או למטרות לא ראויות, כביכול" (ראו: סעיף ח' לתצהירו של פאיז וסעיף ז' לתצהירו של פהמי).
6. יוצא אפוא, כי מתצהיריהם של פאיז ופהמי, שאמורים לתמוך בכך כי סרור הוציא דיבתו של התובע רעה, נעדרים הביטויים המהווים לשון הרע לשיטת התובע. כך למשל הטענה, כי סרור כינה את התובע בפני מכריו "ילד" אינה מופיעה בתצהיריהם. בנוסף אין מופיע בתצהיריהם זכר לטענה, כי סרור הפיץ על התובע כי הוא "בזבזן בקזינו ועל בחורות" (סעיף 28 לסיכומי התובעים).
7. במסגרת חקירתו הנגדית הכחיש סרור, כי קרא לתובע "ילד" בפני מכריו ("ש. למה קראת לריאד ילד? ת. לא, איפה? ש. אני שואלת למה קראת לו ילד? ת. מתי קראתי לו? ש. לא קראת לו, ת. אולי עכשיו אמרתי מאז ילדותו, מאז שהוא היה צעיר" עמ' 360 ש' 10-5). כשנשאל סרור אודות שיחתו עם אביו של התובע "לאן הולך כספו" של התובע – השיב סרור, כי אינו זוכר את כל השיחות שניהל וכי ניהל שיחות עם עשרות לקוחות ביום. בהמשך עדותו הבהיר סרור, כי לא שאל אודות ביתו החדש של התובע (עמ' 360 ש' 28), כנטען על ידי התובע. סרור אף הבהיר מהן הנסיבות בעטיין שוחח עם אביו של התובע אודות מצב חשבון החברה. מעדותו עולה, כי פאיז הגיע לסניף בכדי לברר מצב "חשבון התובע" כערב (עמ' 358 ש' 14-6). מאחר וסרור היה ער להתדרדרותה של החברה, כפי שהוכח לעיל, אני מקבל את טענת הבנק, כי לסרור קמה חובה לעדכן את פאיז במצבם הפיננסי של התובעים משזה שימש ערב לחשבון התובעת.
8. נוכח האמור לעיל אני קובע, כי התובע לא הצליח להוכיח כי סרור אכן פרסם אודותיו לשון הרע. בנוסף לא הוכח, כי הדברים שאמר סרור לפאיז ופהמי הם בגדר לשון הרע. ככל שסרור שוחח עם פאיז אודות מצב החברה היה זה בתוקף תפקידו ולשם הגנה על אינטרס הבנק ועל האינטרס האישי של פאיז עצמו כערב. כפי שצוין לעיל, עדותו של סרור הותירה עלי רושם אמין ומהימן.

נזקי התובעים

1. על אף שלא מצאתי כי הבנק הביא להתמוטטות התובעת, מוצא אני מקום להתייחס בקצרה לנזקי התובעים; בפתח הדברים אביא את דבריו של התובע בתצהירו המלמדים על הקלות בה הפריח סכומים המגלמים להשקפתו את נזקיו:

"בעיני חשבתי על פיצוי של 15 מיליון ₪ כנכון בשבילי, של כ- 5 שנות הפסד הכנסות.. ציפיתי שאוכל כמנהל העסקים ובעל המניות היחיד, לאור התקדמותי היפה בשוק, והרחבת עסקי, בתוך תקופה של שנים ספורות ולאור גילי הצעיר, למשוך לאחר מספר שנים משכורת לעצמי פי 7 לפחות, בהתחשב בגודל העסקים ובהיקפם, בסך של 50,000 ₪ לחודש, שסביר בעיני להיקפי ועליית עסקי יכולתי והשוק הטוב שהיה לי" (ראו: עמוד 1 לסיכומי התובעים).

1. התובע לאורך תביעתו חזר הלוך ושוב על פוטנציאל עסקו, אולם המציאות מלמדת אחרת; התובע טוען, כי הקריירה שלו נגדעה, השקעותיו בעסקים ירדו לטמיון והוא נותר בפני שוקת שבורה (סעיף 3 לסיכומי התובעים); עקב הפסד השתכרותו טוען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי על סך 1.2 מיליון ₪ (סעיף 4 לסיכומי התובעים); כפי שנקבע לעיל, התובעים לא הוכיחו, כי החברה חדלה להתקיים בשנת 2006 וכי קיים קשר סיבתי בין פעולותיו של הבנק לבין מצב החברה. אביו של התובע אישר, כי התובע עדיין משמש כקצין בטיחות בחברה ("ש. והתובע היום הוא עובד כקצין בטיחות, נכון? בחברת עיד שירותי רכב בע"מ? ת. מי? הוא, כן, עדיין באותו תחום עובד. ש. עדיין באותו תחום. ת. הפסיק תקופה מסוימת ועכשיו הוא, ש. הוא חזר, עוד פעם הוא חזר על הסוס ? ת. לא, לא מה שהיה" עמ' 160 ש' 18-13). כמו כן לא ברור כיצד הגיע התובע לפיצוי בסך 1.2 מיליון ₪ בגין אובדן השתכרותו במשך 5 שנים. התובע הציג תלושי משכורת המלמדים, כי שכרו עמד על 7,500 ₪ בלבד (נספח 115 למוצגי התובעים). על כן לא ברור כיצד הסיק התובע, כי שכרו היה עתיד לעמוד על 50,000 ₪ לחודש. לזר אף העיד, כי על-פי תזרים המזומנים הגיע למסקנה, כי משכורתו של התובע עמדה על 4,500 ₪ (עמ' 22 ש' 32-31). מר לזר העמיד את הפיצוי הריאלי של התובע על סך 50,000 ₪ לשנה (ולא לחודש כנטען על ידי התובע) למשך 5 שנים (ראו: סעיף 66 לחוות דעתו של לזר). בנוסף הוכח במהלך המשפט, כי לתובע עסק נוסף והוא מתן ייעוץ לזוגות לצורך בחירת מין היילוד (ראו: ת/6 בדף האינטרנט העסקי של התובע ואביו). התובע עצמו לא התכחש לכך, כי טיפל באלפי זוגות במסגרת עיסוקו ואישר שבחלק מן המקרים קיבל אלפי שקלים (עמ' 323 ש' 16-14).
2. תביעת התובעים לפיצוי בגין אובדן הקשר עם לקוחות בסך 1.6 מיליון לא הוכחה כלל; בכדי להוכיח את המוניטין שצברו התובעים זומן לעדות מר עביידה עמאד – לקוח של התובעת, אשר העיד באופן סתמי וחסר כל בסיס, כי התובע הפסיד כ-2000 ₪ עבור כל לקוח. ברי, כי לא ניתן להסתמך על הערכה זו שאינה רצינית ובבחינת עדות סברה. הבנק הציג במהלך עדותו מכתב אשר מוען אל מר עביידה ממנו עולה, כי לחובתו חוב לבנק (נ/17). על כן מניעיו של עביידה מוטלים בספק.
3. בנוסף מבקשים התובעים, כי יפסק לטובתם פיצוי עונשי בסך 300,000 ₪ בגין פגיעה בכבודו ובתדמיתו של התובע שעה שנתפסו רכביו אשר שועבדו לטובת הבנק. בעניין זה כבר קבעתי, כי לא נפל פגם בהליכי מימוש הרכבים אשר התבצע בהתאם להוראות בית המשפט, כך שאין מקום לפסיקת פיצוי כלשהו.
4. לא מצאתי מקום להידרש ליתר סכומי הפיצויים הנדרשים משהחלטתי לדחות את תביעת התובעים.

בטרם סיום אעיר, כי בפי התובעים שלל רב של טענות; בפסק דין זה התמקדתי אך ורק בטענותיהם העיקריות משלא מצאתי ממש ביתר טענותיהם שלא הוכחו.

סוף דבר

1. לאחר שהאבק שקע והתמונה העובדתית נתבהרה, ענייננו בתיק פשוט; במקרה דנן התובע פעל באופן בלתי מחושב שעה שהתנהלותו הכלכלית הייתה בעייתית; התובע ביצע משיכות פרטיות שהביאו לריקון קופת החברה; כפי שהודה התובע, מרבית הזמן חשבון החברה התנהל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת; החברה נקלעה לקשיים כלכליים וסבלה מבעיות בתזרים המזומנים וחוסר נזילות עקב חוסר מעקב ובקרה בגביית חובות; התובעים לא הצליחו להוכיח, כי החברה חדלה לעבוד בשנת 2006 עקב התנהלות הבנק. בחוות דעתו של מר לזר, המומחה מטעם התובעים, נפלו טעויות רבות ואי-דיוקים, ומסיכומיהם של התובעים נראה, כי גם התובעים עצמם אינם סומכים ידיהם על חוות דעת זו.

לא מצאתי, כי מדיניות האשראי בסניף "לא הייתה עקבית", "לא הייתה מובנת" או "שניתנה לתקופות קצרות בלבד"; מסגרות האשראי בחשבון התובעת הועמדו באופן רציף ומתחדש מעת לעת. התובע ידע בזמנים הרלוונטיים מה מסגרת האשראי שעמדה לרשותו. ההלוואות שהעמיד הבנק לתובעים נפרסו על פני תקופת זמן ארוכה. הבנק לא מימש במסגרת קפריזה את הביטחונות הנזילים של התובעים; התובע התעלם באופן שיטתי ממכתבי ההתראה והדרישה של הבנק; הליכי מימוש רכבי החברה בוצעו באישור בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק פש"ר; התובע נהג לפקוד את הבנק לעיתים קרובות, לשלוח מכתבים למנהלי הבנק ועל כן חזקה עליו, כי היה מעודכן במצב חשבון החברה; בנוסף, התובע נעזר ביועצים כלכליים ועל כן תמוהה טענתו, כי לא הבין את הנעשה בחשבון החברה ומשמעותם של המונחים פק"מים וניירות ערך.

לא מצאתי, כי הבנק כפה על התובעים להפקיד סכומי כסף גדולים בפק"מים בתמורה למתן שירותי אשראי, הלוואות וניכיון שיקים. בנוסף קבעתי, כי הבנק לא גבה מהתובעים עמלות יתר והתובעים אף זכו להנחת "גודל" בניכיון שיקים.

התובע לא הצליח להוכיח, כי סרור התנכל לתובעים ממניעים אישיים וכי סרור פרסם אודותיו לשון הרע. בנוסף לא הוכח, כי הדברים שאמר סרור לאביו ולחמו של התובע הם בגדר לשון הרע.

לא הוכח, כי הבנק נמנע מלמסור לתובעים עותקים ממסמכים בקשר לחשבון החברה; בנוסף לא הוכח, כי לא נקבעו זמני קבלת קהל ברורים בסניף הבנק.

לא נפל פגם בהתנהלות הבנק עת הוחזרו שיקים של התובעת; התובעים לא הצביעו על זמנים רלוונטיים בהם חשבון החברה היה במסגרת המאושרת, וחרף זאת הבנק נמנע מלכבד שיקים של התובעת. בנוסף, דחיתי את טענת התובעים לגבי התנהלות לקויה מטעם הבנק בביצוע עסקאות ניכיון שיקים.

לסיום לא מצאתי, כי נפל פגם בהתנהלות הבנק אשר הלך לקראת התובעים פעמים רבות וזאת חרף הקשיים בהם ניצבה החברה.

1. בשים לב לכל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבע מס' 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪; סכום זה ישולם תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ה, 03 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.