לפניי בקשה למתן הוראות שהוגשה ע"י עו"ד זאב דסברג, מפרק שמשון מערכות וביטחון בע"מ (להלן: "החברה").בבקשה התבקש בית המשפט לחייב את המשיבים 1-2 לשלם את מלוא חובות החברה או לפצותה על הנזקים שנגרמו לה או להשיב לחברה כספים ונכסים, לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות" או "הפקודה").

רקע וטענות הצדדים

1. החברה נוסדה בשנת 1989 מתוך מטרה לאגד מפיצים של דלתות שריונית חוסם ומפיצים אחרים תחת קורת גג אחת, על מנת לקבל זכיון בלעדי למכירת דלתות בישראל של שריונית חוסם. בעת ההקמה שימש המשיב 2 כמנהל טכני בחברה ובשנת 1998 הפך למנכ"ל משותף. משיב 1 הצטרף לחברה בשנת 1991 והפך למנכ"ל משותף.

2. בשנת 2000 הודיעה שריונית חוסם, יצרנית דלתות הביטחון שהופצו על ידי החברה, על ביטול הזיכיון שניתן לחברה. בעקבות הליכים שהחברה פתחה נגד שריונית חוסם, הושג הסכם לפיו תקבל החברה סך של 5 מיליון ₪ בפריסה למשך 5 שנים. מתוך סכום זה הועבר לחברה סך של 3.7 מיליון ₪ ונותר חוב של 1.3 מיליון ₪.

3. החברה ערכה עסקאות ברטר עם קבלנים על מנת שירכשו דלתות תמורת דירות בפרויקטים בבניה ובדרך זו רכשה החברה דירות בפרויקט "כפר-הים" בגבעת אולגה, בחולון ובאשקלון וחנות באשדוד. לטענת המפרק, בשנת 1997 נמכר נכס אחד בפרויקט כפר הים למשיב 1 ונכס שני נמכר למשיב 2, ללא תמורה במקרה של המשיב 1 וללא תמורה הולמת, במקרה של משיב 2. עוד נטען כי בשנת 2002 נמכרה החנות באשדוד לחברת ד.ג.א. פיתוח מוצרים בע"מ (להלן: "ד.ג.א") שבבעלות המשיב 2 במחיר נמוך מערך השוק והמגרש בחולון נמכר על ידי החברה לד.ג.א. בכמחצית ממחיר רכישתו.

4. לטענת המפרק בשנת 2001 הוקמה חברת שמשון מערכות ביטחון 2001 בע"מ (להלן: "שמשון 2001") על מנת להבריח את נכסי החברה מנושיה. הכספים שהתקבלו משריונית חוסם (בסך 3.77 מיליון ₪) הועברו לשמשון 2001, שהפכה למקלט כספי מן הנושים של החברה.

5. עוד נטען על ידי המפרק כי בשנת 2003 התקיימה בוררות פיקטיבית בין החברה לבין עו"ד שמואל לביא, אשר שימש כעורך דין החברה במשך שנים רבות, ובמסגרת זו חייב הבורר את החברה, בהעדר התנגדות מצידה, לשלם לעו"ד לביא סך של 490,000 דולר בתוספת מע"מ. בשנת 2001 חתמה החברה על המחאת זכות לטובת עו"ד לביא על סך של 1.3 מיליון ₪ מתוך הסכומים שיגיעו לה משריונית חוסם, וזאת בהעדר חוב של החברה כלפי עו"ד לביא.

6. בנוסף, טען המפרק כי המשיב 1 קיבל מהחברה הלוואה על סך של כ- 1.5 מיליון ₪ ולא נמצאה ראיה להחזר ההלוואה.

7. בגין כל המתואר לעיל טען המפרק כי מעשי המשיבים 1-2 הם מעשי תרמית על פי סעיף 373 לפקודת החברות וכן ניתן לתובעם מכוח סעיף 374 לפקודה, בהיותם מנהלי החברה. לטענת המפרק, משיבים אלה ניהלו את החברה במרמה ולמצער ברשלנות, תוך נטילת סיכון בלתי סביר בניהולה. במעשיהם ובמחדליהם גרמו המשיבים, כך נטען, שהחברה תעלים נכסים מנושיה, תעדיף נושים ספציפיים שמנהליה מקורבים או מחויבים להם, ובמקביל העבירו המשיבים 1-2 לעצמם את נכסי החברה תוך אי גילוי פעולותיהם במסמכי ודוחות החברה. בבקשה למתן הוראות התבקש בית המשפט לחייב את המשיבים לשלם את מלוא חובות החברה ולהשיב לה את נכסיה או את שווים.

8. בתשובת המשיבים נטענו הטענות הבאות: ראשית, נטען כי יש לסלק את הבקשה על הסף מחמת התיישנות. לטענת המשיבים, האירועים נשוא הבקשה התרחשו בסוף שנות התשעים (עסקאות בשנים 1996-7) ובתחילת שנות האלפיים (עסקאות בשנים 2001-2). לטענת המשיבים, העובדה כי החברה נכנסה להליכי פירוק בשנת 2010 אינה יכולה להצמיח מחדש לבעל תפקיד עילות תביעה שהתיישנו בטרם החלו הליכי הפירוק. נטען כי מועד תחילת הפירוק הוא ביום הגשת בקשת הפירוק (14.7.10) ואילו הבקשה למתן הוראות הוגשה ביום 8.11.17, דהיינו, לאחר 7 שנים וכ-4 חודשים ובהתאם לכך, התביעה התיישנה. בשולי הטענה הוסיפו המשיבים טענה דיונית, לפיה, היה על המפרק להגיש כתב תשובה לאחר קבלת תשובת המשיבים, אשר כללה את טענת ההתיישנות, ובגדרו של כתב התשובה להתייחס לטענת ההתיישנות.

9. לחילופין, טענו המשיבים כי גם אם התביעה לא התיישנה, יש לסלקה על הסף מחמת שיהוי. נטען כי המשיבים נחקרו על ידי המפרק בשנת 2014 והוא בחר להגיש את הבקשה רק בחודש נובמבר 2017.

10. בפי המשיבים טענות נוספות, מהן טענות סף ומהן טענות לגופו של ענין. כטענות סף נטען כי המפרק ויתר על תביעה נגד עו"ד לביא, שהיה דמות מרכזית בניהול החברה וכספיה ועל כן חל בעניינם סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), על פיו הפטר של אחד החייבים מן החוב, בוויתור, מחילה או בפשרה – מפטיר גם את החייבים האחרים באותה מידה. לגופו של עניין נטען על ידי המשיבים כי הדירות בפרויקט כפר הים נמכרו להם בתמורה מלאה; כי המשיב 1 לא קיבל הלוואה מהחברה בסכום הנטען; כי המשיבים לא רוקנו את החברה מנכסיה אלא הזרימו לה כספים בסכומים ניכרים; כי עו"ד לביא נתן שירותים לחברה בהיקף רב ביותר ולא קיבל תשלום עבור השירותים שנתן וכי להליך הבוררות מולו לא הייתה משמעות שעה שהחברה נכנסה להליך פירוק. המשיבים אף טענו כי גם אם ייקבע שיש מקום לחייבם, אזי קיימת להם טענת קיזוז כלפי החברה בגין הסכומים שהחברה חייבת להם, כמפורט בתביעות החוב שהגישו (כ-900 אלף ₪ למשיב 1 וכ-700 אלף ₪ למשיב 2).

11. בדיון שהתקיים בפניי טען הכנ"ר כי התביעה הוגשה בתמיכתו וכי אין לקבל את טענת ההתיישנות. נטען כי מועד מתן צו הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר בו עמדה לפני בעל תפקיד האפשרות לגלות את העובדות הרלבנטיות לעילת התביעה נגד נושאי המשרה ומינוי בעל התפקיד הוא המאורע הפותח את מרוץ ההתיישנות.

דיון והכרעה

12. בשלב ראשון יש מקום לדון בטענות הסף שנטענו מטעם המשיבים: בראש ובראשונה בטענת ההתיישנות, ובטענה הדיונית הקשורה בה, לאחר מכן בטענת השיהוי ולבסוף בטענת הויתור על התביעה כנגד עו"ד לביא ומשמעותה.

13. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות יש לציין כי מרוץ ההתיישנות מתחיל משנתקיימו שלושה תנאים מצטברים: עילת התביעה נוצרה, לתובע נודע אודות העילה, ויש בידו כוח תביעה (ע"א 7589/13 Establishment Adoka נ' מכון ויצמן למדע ואח' (8.6.15) פסקה 6) (להלן: "ענין מכון ויצמן"). מועד היווצרותה של עילת תביעה לצורך דיני ההתיישנות הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.12) פסקה 18). בקיומה של עילת תביעה לא סגי, ויש לבחון גם אם התובע ידע או היה עליו לדעת את העובדות המגבשות את עילת התביעה (ענין מכון ויצמן, פסקה 8). סוגיה זו חוסה תחת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). סעיף 8 קובע כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

על פי התנאי השלישי בדבר כוח התביעה, יש להשהות את תקופת ההתיישנות מקום בו אדם אינו יכול להגיש תביעה. יש לבחון אם היה בידי התובע כוח תביעה מהותי-ממשי המאפשר לו לעתור לבית המשפט ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.10) פסקה 17). תקופת ההתיישנות תימנה רק מהמועד שבו עילת התביעה הבשילה באופן שניתן היה להעמידה להכרעה בפני ערכאה שיפוטית מתאימה. נפסק כי כוח תביעה מהותי משמעותו היא שהיה בידי התובע להביא את עניינו להכרעה הן מן הבחינה המושגית והן מן הבחינה הדיונית והמעשית (ע"א 9128/11 ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק) (22.12.14) בפסקה 13).

14. על פי הלכת מרכז הארגזים (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200), סעיף 374 לפקודת החברות אינו מעמיד עילה חדשה, אלא מדובר בסעיף דיוני, הנותן דרך מקוצרת בידי מפרק חברה באמצעותה ניתן לחייב מנהל של חברה להחזיר לה או לפצותה על סכום ההפסד או הנזק שגרם לחברה. נפסק כי "ידיעת" המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. יש לבחון אם מעשיהם של המנהלים שעשו שימוש לרעה בתפקידם נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלבנטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי, שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות (דעת הרוב בעניין מרכז הארגזים, מפי השופט צ' טל, בפסקה 2 לחוות דעתו). עוד נפסק כי בהעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה. אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכול היה המפרק לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה (שם).

15. פרופ' צפורה כהן מציינת בספרה כי אין מקום לטענה שלפיה ידיעתם של נושאי משרה אשר ביצעו מעשים פסולים, על אודות אותם מעשים, מיוחסת לחברה, וממנה מיוחסת גם למפרק החברה (צ' כהן, פירוק חברות, מהדורה שניה, כרך ב', עמ' 998) (להלן: "צ' כהן, פירוק חברות").

16. המבחן שנקבע בפסיקה הוא זה של "שקידה ראויה", דהיינו, אם היה על המפרק לדעת על הפרת החובה אילו נקט בשקידה ראויה. בפש"ר (מחוזי ת"א) 225/97, בש"א 12505/02 עו"ד בלס בתפקידו ככונס נכסים של מגדלי השמש מ.ה. (1990) בע"מ נ' קליין (14.3.04) נקבע כי כאשר אותו הרכב מנהלים החשוד במעשים הלא כשרים הוסיף לנהל את החברה לבד עד לקריסתה, סביר להניח כי לא הייתה אפשרות סבירה לדעת על מעשי המנהלים עד למועד הקריסה. במקרה כזה יתחיל מרוץ ההתיישנות מיום שנודעו למפרק העובדות המהוות את עילת התובענה.

17. במקרה שלפנינו לא נטען על ידי המשיבים 1-2 כי התמנתה לחברה הנהלה חדשה לחלוטין, שאין קשר בינה לבינם ומכאן שיש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות לעניין תביעה על פי סעיף 374 לפקודה החל עם מינוי בעל תפקיד בעקבות צו הפירוק. כזכור צו הפירוק במקרה זה ניתן בתאריך 14.11.10 ואז מונה כמנהל מיוחד עו"ד אלי סעדון. ביום 23.12.12 מונה המבקש כמפרק החברה. הבקשה למתן הוראות הוגשה ביום 8.11.17, דהיינו, 5 ימים לפני חלוף 7 שנים מיום מתן צו הפירוק. בדיון שהתקיים בפניי טענו המשיבים כי מועד תחילת הפירוק לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד הגשת בקשת הפירוק וזאת בהסתמך על סעיף 265(א) לפקודה, על פיו, פירוקה של חברה בידי בית המשפט ייחשב כאילו התחיל ביום שבו הוגשה בקשת הפירוק. המשיבים מסתמכים בעניין זה על פסק הדין בע"א 9341/17 עו"ד שמעון אורי מפרק החברה קילופי הזהב בע"מ נ' מנדלסון ואח' (13.9.18). במקרה האחרון מדובר היה במפרק שהגיש בקשה למתן הוראות בגדרה התבקש בית המשפט להורות לבעל מניות להשיב לקופת הפירוק סכום שהועבר לחשבונו הפרטי מחשבון החברה, בטענה כי מדובר בהעדפת מרמה הבטלה לפי סעיף 355(א) לפקודת החברות וכן להורות לבעל המניות ולבנק להשיב לקופת הפירוק סכום שנפרע לאחר תחילת הפירוק בטענה כי ההמחאה בטלה לפי סעיף 268 לפקודה. בית המשפט העליון התייחס בפסק דינו לנוסחו של סעיף 355(א) לפקודה, על פיו, העברה או תשלום שנעשו בידי חברה בתוך שלושת החודשים שקדמו לפירוק, יראו אותם, בפירוקה, כהעדפת מרמה של נושיה ולא יהיה להם תוקף. נפסק כי משמעות המונח "בפירוקה" שבסעיף 355(א) לפקודה ומועד תחילתו של פירוק חברה בידי בית משפט הוא ביום שבו הוגשה בקשת הפירוק ולא ביום מתן צו הפירוק. בהתאם לכך נקבע כי עילת התביעה לפי סעיף 355(א) מתגבשת כבר עם הגשת בקשת הפירוק. בדומה לכך נפסק כי המועד הקובע לעניין ביטול עסקאות לפי סעיף 268 לפקודה הוא לאחר תחילת הפירוק, כלומר, לאחר הגשת בקשת הפירוק. פסיקה זו אינה חלה בענייננו, ככל שמדובר בתובענה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. תחילת ההתיישנות של התביעה לפי סעיפים אלה היא ביום מתן צו הפירוק. כדי להפעיל את מרוץ ההתיישנות די בכך שהמפרק היה חייב לדעת על הפרת החובה, אילו נקט זהירות סבירה. משום כך אין למנות בגדר תקופת ההתיישנות את התקופה שעד למינוי בעל תפקיד בעקבות צו הפירוק. במקרה הנדון העסקאות של החברה עם המשיבים 1-2 לא יכולות היו להתגלות בשקידה סבירה לגורם המעוניין לעמוד על משמר זכויות החברה ולהגן על נכסיה מפני נושאי המשרה שבה אלא עם מינוי בעל תפקיד ביום מתן צו הפירוק ומרוץ ההתיישנות החל רק מהמועד הנ"ל.

עילת התביעה מכוח סעיף 373 לפקודה (ניהול עסקי החברה בכוונה לרמות) מותנית בכך שהנתבע התנהג בדרך שיש בה משום תרמית. בכל הנוגע להתיישנות התביעה, קובע סעיף 7 לחוק ההתיישנות כדלקמן:

"הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה".

מכאן, שמרוץ ההתיישנות של תביעה המבוססת על סעיף 373 לפקודה מתחיל רק לאחר שנודעו למפרק העובדות המהוות את עילת התביעה. ידיעה לצורך סעיף 7 לחוק היא ידיעה בפועל ואין די ברשלנות או במחדל אחר בהשגת הידיעה (צ' כהן, פירוק חברות, עמ' 983).

לאור האמור, הרי שמרוץ ההתיישנות של התביעה המבוססת על סעיף 373 לפקודה מתחיל לאחר מינוי בעל תפקיד עם מתן צו הפירוק.

לפי כל האמור לעיל, אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות שבפי המשיבים.

18. מכאן יש להתייחס לטענה הדיונית שהעלה ב"כ המשיבים והיא כי היה על המפרק לטעון בבקשה, או בכתב תשובה שהיה עליו להגיש כתשובה לטענת ההתיישנות, כי תקופת ההתיישנות נדחתה על פי הוראות חוק ההתיישנות. בעניין זה נפסק כי מפרק המגיש תובענה לפי סעיף 374 לפקודה פטור מלציין שתחילת תקופת ההתיישנות נדחתה. די בציון העובדה שהחברה בהליכי פירוק מתאריך מסוים וכי הוא משמש מפרק מתאריך מסוים כדי לדחות את תחילת התקופה (ענין מרכז הארגזים, פסקה 10 בחוות דעתו של השופט י' טירקל).

19. אשר לטענת השיהוי, הצביע המפרק על כך כי הן עו"ד אלי סעדון שמונה כמנהל מיוחד והן המפרק בעצמו נתקלו בבעיה חמורה של חוסר העברת מידע ומסמכים מהחברה וממנהליה אליהם, באופן שחייב הוצאת כמה וכמה צווים מבית המשפט שחייבו המצאת אותם מסמכים (בקשות מס' 11, 20, 24 ו-33) והעניין אף הגיע לפתחו של בית המשפט העליון (רע"א 3457/11 שהוגשה על ידי עו"ד לביא). נטען כי חרף הצווים שהוצאו על ידי בית המשפט, לא המציאו המשיבים 1-2 את מלוא המסמכים שנדרשו. על מנת לקבל תמונה ברורה יותר ממה שארע בחברה נחקרו על ידי המפרק או על ידי חוקרי הכנ"ר המשיבים 1-2, עו"ד שמואל לביא, רואה החשבון של החברה ומנהלת החשבונות שלה. נטען כי גם מכל הנחקרים הנ"ל התקבל מידע חלקי ומסמכים חלקיים עוד יותר. בדיון שהתקיים בפניי טען המפרק כי באופן מפתיע, במסגרת תשובת המשיבים לבקשה, "צצו" מסמכים שהתבקשו על ידו ואשר לא התקבלו עד להגשת תשובת המשיבים. בנסיבות אלה קשה לקבל את טענת השיהוי שהועלתה בפי המשיבים ויש בדברים שפירט המפרק משום הסבר מדוע עוכבה הגשת הבקשה. לאור האמור, איני מקבל את טענת השיהוי כטענה מצדיקה את סילוק התובענה על הסף.

20. אשר לטענת המשיבים בעניין ההפטר לעו"ד לביא או הפשרה עמו, המסתמכת על סעיף 55(ג) לחוק החוזים, הוצג פסק דינו של בית המשפט העליון בעקבות ההסכם שנחתם בין המפרק לבין עו"ד לביא ואשר הביא למחיקת ערעורו של עו"ד לביא (פסק הדין בע"א 180/16 מיום 24.5.18). בכתב התשובה נטען על ידי המשיבים כי בעותק הבקשה שהומצא למשיבים בתחילה פורטו שלל טענות כלפי עו"ד לביא ואף נדרש לחייבו יחד עם המשיבים כולם בחובות החברה. בהקשר זה צורף נספח ב' לתשובת המשיבים שהוא העתק הבקשה שהומצא להם. נטען כי ברגע האחרון ומסיבה שאינה ברורה בחר המפרק להשמיט את שמו של עו"ד לביא מהבקשה והוגש עותק ללא שמו של עו"ד לביא כמשיב. נטען כי המפרק לא הסביר מדוע בחר לתבוע את המשיבים ולא את עו"ד לביא. עיינתי בנספח ב' לתשובת המשיבים וממנו עולה כי הגם שעו"ד לביא צורף כמשיב מס' 3 לא התבקש סעד כנגדו במסגרת סעיף הסעדים (סעיף 9.6), אלא רק כנגד המשיבים 1-2, ביחס אליהם התבקש חיובם בחובות החברה, בהשבת נכסים או בתשלום שווים. בכל מקרה אין חפיפה בין הטענות בבקשה המיוחסות למשיבים 1-2 לבין הטענות הנוגעות למעורבותו של עו"ד לביא. משום כך אין לקבל את הטענה כי יש לסלק את התובענה על הסף בגין העובדה שהושג הסדר פשרה בין המפרק לבין עו"ד לביא.

21. מכאן אעבור לטענות שהעלו המבקשים לגופו של ענין. המשיבים צרפו לכתב התשובה, בצד הסברים וטענות שבעובדה, מסמכים רבים מאוד, החל מנספח ח' ועד נספח כ"ז. מדובר במסמכים המתייחסים לטענות הנוגעות לנכסים בכפר הים, למגרש בחולון, לחנות באשדוד, להלוואה למשיב 1 ולהליך הבוררות "הפיקטיבי". לשם בחינת המסמכים הרבים שצורפו והגרסה העובדתית שהועלתה בתשובת המשיבים ובגיבוי תצהירו של המשיב 1, יש מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט, אשר יבחן מסמכים אלה ויגיש את חוות דעתו, במיוחד ביחס לכרטיסי הנהלת החשבונות, קבלות התשלום, אישור רואה החשבון של ד.ג.א. החשבוניות והקבלות שצורפו לתצהיר, לרבות חוות הדעת של רואה חשבון יורם חרפק, אשר צורפה כנספח כ"ה לתצהיר. רואה חשבון עו"ד עופר אלקלעי (ממשרד אלקלעי-מונרוב) ימונה כמומחה מטעם בית המשפט, בכפוף להסכמתו ועליו להגיש את חוות דעתו כאמור עד ליום 15.9.19. שכרו של המומחה יאושר מראש על ידי בית המשפט והוא ישולם מתוך קופת הפירוק. על המפרק להעביר למומחה ללא שיהוי העתקים של הבקשה ושל תשובת המשיבים, לרבות נספחיהן.

סוף דבר

22. לאור כל האמור לעיל, הטענות שהעלו המשיבים בדבר סילוק התובענה על הסף נדחות.

על המשיבים 1-2 לשאת בהוצאות ושכ"ט המפרק בסכום כולל של 9,000 ₪ ובהוצאות ושכ"ט הכנ"ר בסכום כולל של 4,500 ₪.

23. לאחר קבלת חוות דעת המומחה יינתנו הוראות ביחס להמשך בירור התובענה.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ט, 12 יוני 2019, בהעדר הצדדים.