סגן הנשיא משה דרורי:

כללי

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אנה שניידר), מיום ל חשוון תשע"ד (3.11.13), בת"א 29687-07-10, בו דחה תביעה ותביעה שכנגד, בקשר לעסקאות בכלי רכב, שבוצעו בין המערער לבין משיבה 1 (בערבותם של משיבים 2-4), תוך מתן הוראה כי כל צד יישא בהוצאותיו (להלן – "פסק הדין").

2. הערעור הינו על פסק הדין כולו, כאשר העתירה היא לבטל את פסק הדין, על כל חלקיו, ולקבל את התביעה במלואה.

3. המשיבים, מטבע הדברים, תומכים בפסק הדין, ככל שהוא נוגע לדחיית התביעה נגדם.

המשיבים לא הגישו ערעור נגדי בגין דחיית תביעתם הנגדית בבית משפט השלום.

רקע

4. בין הצדדים נחתמו שלושה הסכמים, המסדירים את יחסיהם העסקיים:

א. על פי ההסכם הראשון, מיום 31.12.08, המערער (להלן גם – "התובע" או "רוזיליו") ימסור למשיבה 1 (להלן גם – "הנתבעת" או "פדרו") 25 מכוניות (שפרטיהן ומחיריהן מפורטים בנספח), כאשר המטרה היא, שפדרו ימכור אותן. כנגד כלי הרכב האמורים, התחייב פדרו לשלם לרוזיליו, סך של 1,373,000 ₪, ומסר 12 המחאות לפקודת רוזיליו, לפירעון התשלום האמור.

ב. בהסכם השני, שנחתם ביום 21.2.10, נקבעו כללים לשיתוף פעולה עסקי, שבמסגרתו רוזיליו מממן רכישת כלי רכב ופדרו מטפל במכירתם, במגרש למכירת כלי רכב, הנמצא בשליטתו של האחרון, וכי הצדדים יחלקו שווה בשווה את הרווחים ממכירת כלי הרכב.

ג. ההסכם השלישי בין הצדדים, שנחתם ביום 3.5.10, הוא תוספת לשני ההסכמים האמורים. נקבע בו כי לפדרו ניתנת ארכה של 120 ימי עסקים, למכירת שבעה כלי רכב, שנרכשו במימונו של רוזיליו, וכי פדרו ישלם לרוזיליו שבעה תשלומים עבור שבעת כלי הרכב האמורים, בתוספת 2,000 ₪ רווח לכל רכב.

לענייננו, חשוב במיוחד סעיף 3(ד) לאותו הסכם שלישי, שבו נאמר: "מאיר פדרו ישלם את יתרת חובו על סך 630,000 ₪ שנותר מהסכם א ב-20 תשלומים שווים על סך 31,500 ₪ כל אחד".

כמו כן נקבע בסעיף 3(ח) להסכם השלישי, כי בגין איחור בתשלום או החזרת המחאה מכל סיבה שהיא יישא פדרו בקנס של 5,000 ₪ בגין החזרת כל המחאה, בנוסף לריבית בשיעור של 5% לכל חודש, מהיום הראשון לאיחור ו/או מיום סירוב

השיק, עד ליום התשלום בפועל.

משיבים 2 ו-4 חתמו ערבות אישית להתחייבויותיה של משיבה 1.

עיקרי ההליכים בבית משפט קמא

5. ביום 19.7.10, הגיש רוזיליו כתב תביעה, על סך 750,000 ₪, לבית משפט השלום בירושלים, כאשר מהות התביעה היא חוזית וכספית. לטענת התובע, סך של 630,000 ₪ מגיע לו בגין הסכום שלא שולם לו על פי ההסכם השלישי; 5,000 ₪ בגין החזרת השיק האחרון; ותשלום 115,000 ₪, בגין השיקים שמסרו נתבעים 1 ו-2 בעסקת המכוניות האחרונה על פי ההסכם האחרון, שבו מתוך שבע מכוניות שקיבלו, מכרו פדרו שתיים, מבלי להודיע על כך לתובע, וחמישה כלי רכב החזירו לתובע.

6. הנתבעים הכחישו את התביעה, בכתב הגנתם, שהוגש ביום 9.11.10, בטענה כי שילמו את מלוא חובם וכי התובע מתבלבל בין עסקאות שונות ובין שיקים שונים, ודורש סכומים פעמיים. מכל מקום, "הנתבעים אינם חבים מאומה לתובע" (סעיף 23 סיפא לכתב ההגנה).

בנוסף לכך, טענו הנתבעים כי התובע גרם להגבלת חשבון הבנק של נתבעת 1, ובכך גרם לנתבעת נזק כספי של 250,000 ₪. כמו כן, פגע התובע (הנתבע שכנגד) בשמה הטוב ובתדמיתה של הנתבעת, ובכך גרם לה נזק כספי של 50,000 ₪.

7. הוגשו לבית משפט השלום תצהירי עדות ראשית, מוצגים, ספחי שיקים ועוד.

8. בית משפט השלום בירושלים שמע את הצדדים בשני ימי חקירה מלאים (14.11.12 ו-21.4.13), בהם העידו רוזיליו ועו"ד עמיחי שם טוב, שערך את ההסכמים. מטעם הנתבעים נחקרו מאיר פדרו, נתבע 2, עידן פדרו, נתבע 3, ויעקב אילוז, חברו של מאיר פדרו.

הצדדים הגישו סיכומיהם ובית המשפט פסק כאמור לעיל.

תמצית פסק הדין

9. לאחר ניתוח שלושת ההסכמים (פיסקאות 15-23 לפסק הדין), מציג בית משפט השלום את טענות הצדדים (פיסקאות 34-52), כאשר טענותיהם קוטביות זו לזו: בעוד רוזיליו טוען כי הוכחו כל טענותיו, על בסיס ההסכמים והשיקים שחזרו, טענת פדרו היא כי הם שילמו את כל חובם, הוטעו, והתובע הוא זה שגרם להם נזקים.

10. בפרק ה"דיון והכרעה" (פיסקה 53 ואילך לפסק הדין) מסביר בית משפט קמא, כי אין לקבל את טענת הנתבעים בדבר ההטעיה בהסכם האחרון. בית משפט קובע כי בנסיבות תיק זה, לא התקיימו התנאים הנדרשים בחוק, לביטול חוזה עקב הטעיה: צד לחוזה התקשר בשל טעות; הייתה טעות מטעם הצד השני; קיום קשר סיבתי כפול בין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לטעות – הכל כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ופסיקה המצוטטת בפיסקה 56 לפסק הדין.

מסקנת בית משפט היא כי מאחר ומדובר בשני אנשי עסקים, שהתקשרו עסקית במשך מספר שנים, והתקשרותם עוגנה בהסכמים הקשורים ושלובים זה בזה, "אי אפשר לומר שכריתת ההסכמים זרה להם" (פיסקה 57 לפסק הדין, קטע ראשון).

11. בית המשפט מוסיף וקובע כי פדרו הודה שבהתאם להסכם הראשון העביר לרוזיליו סך 1,373,000 ₪, בשיקים דחויים לתקופה שבין 1.2.09 לבין 1.1.10, לפני חתימה על ההסכם האחרון ממאי 2010 (פיסקה 57, קטע שני).

בית המשפט קובע כדלקמן (פיסקה 57, קטע שלישי): "אם ידע מאיר פדרו, כטענתו, שמתוך הסכום הנקוב בהסכם האחרון הוא כבר פרע סך של 909,000 ₪ – הרי שהיה עליו לדעת בעת החתימה על ההסכם האחרון במאי 2010 כי יתרת החוב שלו, על פני הדברים, היא 464,000 ₪ בלבד ולא 630,000 ₪ כנטען על ידי רוזיליו, והיה עליו להתריע על כך בעת החתימה על ההסכם האחרון".

מאחר ואין מדובר בהפרש זניח אלא בסכום משמעותי, מאחר ופדרו ראה בהסכם, "שחור על גבי לבן", כי מדובר בסכום של 630,000 ₪ (ולא 464,000 ₪, שלטענתו הוא סכום ההפרש), "אין לו להלין אלא על עצמו, ואין לטעון בנסיבות אלה כי פדרו הוטעה על ידי רוזיליו" (פיסקה 57 סיפא לפסק הדין).

12. לפיכך, מסקנת בית משפט קמא היא זו: אין לדבר על טעות או הטעיה, ולכן טענת פדרו בדבר ההטעיה – נדחתה (פיסקה 58 לפסק הדין).

13. בית המשפט מוסיף ואומר, כי לאור זאת יש להכריע בשאלה, האם מבחינה עובדתית נותרה יתרת חוב בסך 630,000 ₪, כנטען על ידי רוזיליו. בית המשפט קובע כי יש לבדוק "האם הרים רוזיליו את הנטל המוטל עליו להוכחת הסכום של יתרת החוב הנטען על ידו" (פיסקה 59 לפסק הדין).

על כך, עונה בית המשפט: "לאחר עיון בכל טענות הצדדים ושמיעת העדויות – על אף חתימתו של פדרו על ההסכם האחרון, ראיתי להעדיף את גרסת פדרו על פני גרסת רוזיליו לעניין יתרת החוב, וזאת לאחר התצהיר המשלים והמסמכים שצורפו אליו, שיש בהם כדי להפריך את טענת רוזיליו" (פיסקה 60 לפסק הדין).

14. בהמשך, מתייחס בית המשפט לסכום של 909,000 ₪ שפדרו פרע, כטענתו. בית המשפט דוחה את טענת רוזיליו כאילו סכום זה מתייחס לעיסקה אחרת, וקובע כי הסכום האמור נפרע בקשר להסכם הראשון (פיסקה 61 לפסק הדין). לכן, אין לקבל את טענת רוזיליו כי יתרת החוב עומדת על סך 630,000 ₪ (פיסקה 61 סיפא לפסק הדין).

15. לאור מסקנה זו של בית המשפט, לפיה רוזיליו לא הוכיח את המרכיב העיקרי של תביעתו בסך 630,000 ₪, "מתייתר למעשה הצורך לדון בטענת פדרו, כמפורט בהרחבה בסיכומיו, לגבי סכומים נוספים שיש לקזז מיתר החוב בסך 630,000 ₪" (פיסקה 62 רישא לפסק הדין).

בהמשך נכתב: "למעלה מן הצורך יצוין כי ראיתי לקבל את הסבריו של פדרו לגבי הסכומים הנוספים אותם יש לקזז מיתרת החוב, כמפורט בסיכומיו" (פיסקה 62 סיפא לפסק הדין).

16. אשר לתביעה בסך 115,000 ₪, המתייחסים לשני כלי רכב, מכוח ההסכם השלישי, אומרת השופטת המלומדת: "גם כאן ראיתי להעדיף את גרסת פדרו, המפורטת בסעיפים 58-79 לסיכומיו, על פני גרסת רוזיליו" (פיסקה 63 רישא, משפט אחרון, של פסק הדין). בהמשך הפיסקה, ובפיסקה 64 שלאחריה, מובאות שלוש דוגמאות לפגמים שמצאה השופטת בראיותיו של רוזיליו. לכן, מסקנת בית המשפט היא זו: "אני קובעת כי רוזיליו לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו ולכן דינה להידחות" (פיסקה 65 לפסק הדין).

17. אשר לתביעה שכנגד, בית המשפט קובע כי מדפי החשבון ניתן להסיק שרוזיליו גרם להגבלת חשבונה של המשיבה, בכך שהפקיד שיקים בסכומים ניכרים, בזה אחר זה, בניגוד לתנאי ההסכם האחרון. אולם, אין בכך כדי להוכיח את סכום הנזק הנטען. בית המשפט מוסיף ואומר כי מאחר ופדרו עצמו לא צרף כל מסמך להוכחת הנזק, לא ניתן לחייב את התובע בסכום כלשהו (פיסקאות 66-68 לפסק הדין).

עיקרי טענות הצדדים בערעור

18. ב"כ המערער, עו"ד יניב גלבוע, קובל על כך שבית המשפט נתן אימון גורף בפדרו, והתעלם מן הראיות הרבות שהוצגו על ידי רוזיליו, וכל זאת ללא הצדקה עניינית וללא כל הנמקה.

19. אם אכן בית המשפט הגיע למסקנה כי ההסכם השלישי הוא התקף בין הצדדים, מדוע צריך המערער להוכיח את יתרת החוב? הרי החוב עצמו, מוסכם וקבוע, בהסכם השלישי (סעיפים 27-33 להודעת הערעור).

20. משיב 2 מסר למערער 20 שיקים מעותדים, על סך 31,500 ₪ כל אחד, ובסך הכל 630,000 ₪. אם שיקים אלו לא נפרעו, ומכל מקום פדרו לא הוכיח שהם נפרעו, זכאי התובע למלוא הסעד המבוקש על ידו, ככל שהדבר נוגע לראש התביעה של 630,000 ₪ (סעיפים 34-37 להודעת הערעור).

21. על הנתבעים היה להביא דפי חשבון בנק ממאי 2010 ואילך, כדי להוכיח את טענתם. הוכחות ביחס לפירעון חלק מ-1,373,000 ₪, אין בהם כדי לסייע למשיבים (סעיפים 38-44).

22. ברמה המשפטית, טוען עו"ד גלבוע "מדוע בית משפט קמא לא העביר את נטל ההוכחה לכתפיו של משיב 2" (סעיף 47 להודעת הערעור).

23. לכל אורך ערעורו, קובל ב"כ המערער על כך שפדרו לא הביא ראיות, הן לגבי סך 630,000 ₪ והן לגבי סך 115,000 ₪ ביחס לשני כלי הרכב הנוספים.

24. בערעור, גם במהלכו (סעיף 81) וגם בסופו, מתייחס ב"כ המערער לסעד זמני שקיבל התובע בבית משפט השלום, ואשר בוטל. הוא מבקש כי סעד זמני זה, יחזור על כנו.

25. המשיבים, בעיקרי הטיעון מטעמם, כפי שהוגשו על ידי עו"ד ערן אפלקר, סבורים כי פסק דינו של בית המשפט מבוסס עובדתית ואין להתערב בממצאים או בקביעות העובדתיות של בית המשפט. מאחר ובית המשפט לא האמין לרוזיליו והאמין לפדרו, די בכך כדי שבית משפט זה לא יתערב בערעור (סעיפים 6 ו-8 לעיקרי הטיעון של המשיבים).

26. ב"כ המשיבים מפרט את היחסים העסקיים בין הצדדים (סעיף 11 ואילך לעיקרי הטיעון של המשיבים), ומסביר כי מהתשובות בחקירות הנגדיות עולה כי המערער הוא זה ששינה את גרסתו ואילו המשיב הציג עמדה קוהרנטית ברורה, לפיה הוא שילם את כל הנדרש, פרט לשיקים שלא היה צריך לשלם, עקב התנהגות המערער.

27. בהמשך, מתייחס ב"כ המשיב לסכומי שיקים שונים, ומגיע להתחשבנות, לפיה הוא פטור מלשלם (סעיפים 38-39 לעיקרי הטיעון של המשיב), כאשר מולם הוא מציב את שלוש גרסאות המערער, הסותרות זו את זו (סעיף 40).

28. לפיכך, מבקש המשיב שלא להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום ולדחות את הערעור תוך חיוב המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כאשר בית המשפט מתבקש להורות למערער להשיב למשיבה את ההמחאות שבידיו ולהימנע מלעשות בהם שימוש (סוף עיקרי הטיעון של המשיבים).

דיון

מהות החיוב של 630,000 ₪

29. עיון בשרשרת ההסכמים ובפסק דינו של בית משפט קמא, מביא למסקנה ברורה כי אכן צודק המערער בכך שמבחינה משפטית יש "להתחיל" את הדיון המשפטי והעובדתי כאשר נקודת המוצא היא חיובו של פדרו לשלם לרוזיליו סך של 630,000 ₪, וכאשר סכום זה מגובה באותם 20 שיקים דחויים, שנמסרו על ידי פדרו לרוזיליו.

30. מסקנתו המשפטית של בית משפט קמא, לפיה בעניין זה אין לקבל את טענת פדרו בדבר טעות או הטעייה – מקובלת עלי. אולם יש לתת לה גם משמעות משפטית, כפי שאסביר עתה.

31. אין צורך ואין מקום לדון בהיסטוריה כיצד התחיל החיוב של 1,373,000 ₪, ומדוע מתוך סכום זה שולמו רק חלק מהשיקים, ונוצר חוב של 464,000 ₪. נתון זה, אולי רלוונטי למי שרוצה לערוך סקירה היסטורית של יחסי הצדדים, אך מבחינה נורמטיבית, ברגע שחתמו הצדדים על ההסכם השלישי, ובו נקבע במפורש כי יתרת החוב היא סך 630,000 ₪ (כפי שצוטט הסעיף בפיסקה 3(ג) לעיל), אין מקום לשוב אחורנית ולבדוק את חשבונות הבנק שקדמו ליום 3.5.10, הוא מועד חתימת ההסכם השלישי.

הודאה והדחה

32. להסכמה בדבר חיוב פדרו לשלם לרוזיליו 630,000 ₪ יש גם תוצאה במישור הדיוני ראייתי.

33. בעניין זה, קשה להסכים לקביעה הנורמטיבית של בית משפט קמא, לפיה עול הראיה מוטל על רוזיליו (פיסקה 59 לפסק הדין, כפי שצוטט לעיל בפיסקה 13 רישא).

34. המצב המשפטי הדיוני והראייתי הוא הפוך. כפי שציין וחזר וציין עו"ד גלבוע, ב"כ המערער, בטיעוניו לפנינו (עמ' 1, שורה 24; עמ' 2, שורות 4-5; עמ' 3, שורות 3-4 – כולם מן הפרוטוקול שבפנינו מיום כג אדר א תשע"ד (23.2.14), זכאי התובע/המערער לכך שכללי הודאה והדחה יחולו עליו.

35. אומנם ב"כ המשיבים טען בחצי פה כאילו טענת המערער לעניין הודאה והדחה לא הועלתה בערעור; אולם, הדבר מופיע הן בהודעת הערעור, תחת הטענה כי עול הראיה אינו מוטל על התובע (המערער), ולעומת זאת שואל ב"כ המערער, בסעיף 47 להודעת הערעור "מדוע בית משפט קמא לא העביר נטל ההוכחה לכתפיו של משיב 2". גם בעיקרי הטיעון המשפטיים, מצוין כי בית המשפט טעה בכך שהטיל על המערער להוכיח את יתרת החוב (סעיף 30 לעיקרי הטיעון).

36. על כל פנים, בדיון בפנינו, אישר ב"כ המשיבים, עו"ד אפלקר, מיד לאחר שאמר שטענת הודאה והדחה לא נטענה על ידי חברו את הדברים הבאים: "הנטל לעניין כל פירעון החוב של 630,000 ₪ הוכח על ידינו. אני חושב לאור קביעת בית משפט קמא נטל ההוכחה עלינו" (עמ' 3, שורות 14-15).

37. לאור האמור לעיל, המשמעות המשפטית והתוצאה המעשית הינה זו: מאחר וחיובו של פדרו לשלם לרוזיליו 630,000 ₪ אינו שנוי במחלוקת, ממילא עילת התביעה של רוזיליו הוכחה לכאורה. טענת פדרו כי שילם את הסכומים הינה בגדר הודאה בחיוב והדחה בחובת התשלום, עקב פירעון שבוצע על ידי פדרו, לטענתו. במקרה כזה, עול הראיה להוכיח את הפירעון מוטל על פדרו ולא על רוזיליו. עיקרון זה של דיני הראיות, הידוע בשם "הודאה והדחה" מובא בפסיקה, דבר יום ביומו (ראה, למשל, ע"א 777/80 קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן, פ"ד לח(2) 143 (1984), מפי השופטת שושנה נתניהו, שלדבריה הסכימו השופטים יהודה כהן ואלישע שינבאום; ר"ע 667/85 דורקום מחשבים בע"מ נ' יצחק רוט, פ"ד לט(4) 654 (1985) מפי המשנה לנשיא, השופטת מרים בן פורת; ורבים זולתם).

38. לאור זאת, כתיבת פסק הדין שיצאה מנקודת הנחה כאילו נטל הראיה מוטל על רוזיליו, אינה מתיישבת עם סדרי הדין ודיני הראיות. בעניין זה, איפוא, מתקבל הערעור.

עילות התביעה הנוספות

39. עילת התביעה השנייה, שהיא 5,000 ₪ בגין החזרת שיק אחרון (סעיף 31(ב) לכתב התביעה), מתבססת על ההסכם השלישי שבו נאמר בסעיף 3(ח) שהובא לעיל בפיסקה 4(ג) סיפא, כי חיוב זה נובע מהעילה ההסכמית הבאה: "... יישא בקנס מיידי של 5,000 ₪ בגין החזרת כל המחאה, בנוסף לריבית בשיעור של 5% לכל חודש".

40. בית משפט קמא בפסק הדין אינו מייחד דברים לעילה זו.

41. הצדדים עצמם טענו באופן כללי ולא פרטו את מלוא טיעוניהם.

42. בעניין זה, נטל הראיה מוטל על התובע (המערער) להוכיח כי אכן ההמחאה חזרה. כמו כן, ובעניין זה לא שמענו כל טיעון, מוטל על בית המשפט לבחון האם סעיף זה של "קנס" מתיישב עם עקרונות דיני החוזים, ובהם סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, המסמיך את בית המשפט להפחית פיצויים מוסכמים מראש, "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

43. עילת התביעה השלישית היא סך של 115,000 ₪, בגין שיקים מעותדים, שמסרו פרדו לרוזיליו, בקשר לעיסקת המכוניות שנקבעה בהסכם השלישי, שמתוכה נמסרו שבעה כלי רכב על ידי רוזיליו לפדרו ומתוכם פדרו מכר שני כלי רכב, מבלי לעדכן את רוזיליו, והחזיר לו חמישה כלי רכב.

44. בסעיף 16 לכתב התביעה נכתב: "הנתבעים 1 ו-2 היו אמורים לשלם את המחיר של כל מכונית בתוספת של 2,000 ₪ לכל רכב".

45. הנתבעים הודו בסעיף 16 לכתב התביעה (סעיף 17 לכתב ההגנה).

46. לפיכך, לפנינו הודאה והדחה ברורה, שכן הנתבעים מודים בחובתם לשלם את התשלום, אך טוענים כי התובע הפקיד את השיקים שלא בזמן (סעיף 18 לכתב ההגנה), וכי השיקים שהופקדו אכן חזרו, אך התובע קיבל מלוא תמורה אחרת, כנגד שני השיקים (סעיף 19 לכתב ההגנה).

47. ההודאה היא, איפוא, בעצם החיוב, וההדחה היא בכך שהתשלום בוצע בדרך אחרת. בעניין זה, שוב הדין ברור ומורה כי על המשלם, קרי: המשיבה, להוכיח את הפירעון.

נימוקי פסק הדין

48. בית משפט קמא, גם לשיטתו – ולא כל שכן לפי המצב המשפטי הנכון בדבר יישום כללי הודאה והדחה – לא פירט כל נימוק שהוא מדוע יש לקבל את גרסתו של פדרו על פני גרסת רוזיליו, פרט לאימרה כללית, לפיה "לאור התצהיר המשלים והמסמכים שצורפו אליו, שיש בהם כדי להפריך את טענת רוזיליו" (פיסקה 59 סיפא לפסק הדין, כפי שצוטטה לעיל בפיסקה 13 סיפא).

49. יתרה מזו, ב"כ המשיבה עצמו, עו"ד ערן אפלקר, במסגרת טיעוניו בפנינו, אישר בפנינו את הדברים הבאים (עמ' 1, שורות 16-18 לפרוטוקול מיום 23.2.14):

"בפסק-הדין השופטת לא ערכה חישוב אריטמטי פשוט של כמה שולם אך יחד עם זאת ציינה בדיוני ההוכחות. לשאלת ביה"מ בפסק-הדין אין חישוב אריטמטי. אני לא יכול לעשות את מלאכת השופטת שניידר וערכאת הערעור היא לא המקום לעשות את החישוב".

50. בהמשך הדיון, הצהיר עו"ד אפלקר, כדלקמן (עמ' 3, שורות 15-16): "אני חושב לאור קביעת ביה"מ קמא נטל ההוכחה עלינו. אני מקבל את הצעת ביה"מ להשיב את התיק לבימ"ש קמא שיבדוק כל שיק ושיק".

51. אכן, ניסינו במהלך הדיון לצמצם את המחלוקות, במובן זה, שגם לפי שיטת ב"כ המשיבה הוכחו רק חלק מהתשלומים ששילמה המשיבה למערער (עמ' 3, שורות 27-31), אולם, ב"כ המשיבה לא הסכים למתן פסק דין חלקי, אלא רק לכך שהתיק יחזור לבית משפט קמא (עמ' 3, שורה 32). לדבריו, "יש לנו הסברים מלאים לכל השיקים. אני חושב שלא ניתן להכריע בזה במסגרת ההליך כאן" (עמ' 4, שורה 1).

52. בנסיבות אלה, מאחר וגם ב"כ המשיבה, שעמדתו העקרונית היא להותיר את פסק הדין על כנו, סבור הוא שאין מנוס מלהחזיר את התיק לבית משפט קמא כדי שייתן פסק דין מפורט שיתייחס לכל אחד ואחד מהשיקים ולכל אחת ואחת מטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי אף שאין זו הדרך המועדפת לסיום ערעור, בנסיבות תיק זה, זו הדרך היחידה.

התביעה שכנגד

53. בית משפט קמא דחה את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה נגד המערער.

54. מאחר והמשיבה לא הגישה ערעור על עניין זה, יש לפנינו פסק דין חלוט וסופי, בעניין התביעה שכנגד.

55. לפיכך, כאשר יוחזר התיק לבית משפט השלום, למתן פסק דין מנומק, הוא יעסוק בעניין התביעה העיקרית של המערער נגד המשיבים, ולא ידון כלל בתביעה שכנגד של המשיבה, שנדחתה ולגביה חל הכלל של מעשה בית דין.

העיקול על הנכס

56. במהלך הדיון הועלתה על ידי ב"כ המערער טענה כי בית משפט קמא, לאחר שדחה את שתי התביעות, ביטל את העיקול הזמני, ועתירתו היא להחזיר את העיקול על כנו.

57. לא הוגשה בעניין זה בקשה נפרדת, ולכן לא ניתן לדון בנושא אגב הערעור.

58. לעניין אחרון זה, אנו סבורים כי מן הראוי שתוגש על ידי המערער בקשה נפרדת, על פי פרק כח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

59. לאור דברינו עד כה, ניתן לומר כי בית משפט קמא יתחיל את הדיון בבדיקת התנאים הנדרשים לסעד זמני, בהנחה כי אכן עמד המערער בדרישות הרכיב האמור בתקנה 362(א) לתקנות האמורות, לפיו בית המשפט ייתן סעד זמני, "אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה". שאר הדרישות הקבועות בפרק כח, ייבדקו על ידי בית משפט השלום, לגופם של דברים, ובעניין זה אין אנו מביעים עמדה ומותירים את הנושא לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

סיכום

60. לאור האמור לעיל, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור ולהורות כדלקמן:

א. פסק הדין של בית משפט קמא – מבוטל (למעט בעניין התביעה שכנגד).

ב. התיק יוחזר לבית משפט השלום, כדי לתן פסק דין מנומק, על בסיס ההנחה המשפטית כי ביחס לתביעת 630,000 ₪ וביחס לתביעת 115,000 ₪, חלים כללי ההודאה וההדחה וכי ביחס לתביעה בסך 5,000 ₪, עול הראיה על התובע (המערער), כאשר לעניין אחרון זה יש להביא בחשבון את הערתי בפיסקה 43 לעיל.

ג. אין כוונה לכך שבית המשפט יתיר "סיבוב שני" של ראיות. מכל מקום, רשאי בית משפט קמא, לפי שיקול דעתו, לבקש מן הצדדים להשלים את סיכומיהם, לאור הקביעה השיפוטית של בית משפט זה, לפיה חלים כללי "הודאה והדחה", ומידת ההשפעה של קביעה נורמטיבית זו על סיכומי הצדדים וניתוח הראיות שכבר הוגשו בערכאה הראשונה.

ד. לא תיפתח עילת התביעה שכנגד, שלגביה יש פסק דין חלוט, הדוחה אותה.

ה. המערער רשאי להגיש לבית משפט השלום בקשה לסעד זמני, על פי פרק כח לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר תשומת לבו של בית משפט קמא מופנית לקביעה הנורמטיבית הכלולה בפיסקה 60 לעיל.

ו. המשיבים, ביחד ולחוד, ישלמו למערער את מלוא האגרות ששילם בבית משפט זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום לגזברות ועד ליום שבו ישלמו סכום זה למערער.

ז. המשיבים, ביחד ולחוד, ישלמו למערער שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

ח. הגזברות תחזיר לב"כ המערער, לידיו הנאמנות, את סכום העירבון/פיקדון, בסך 20,000 ₪, ששילם המערער.

השופט עודד שחם:

אני מסכים.

הנשיא דוד חשין:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של סגן הנשיא, השופט דרורי.

ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ד, 27 פברואר 2014, בהיעדר הצדדים.