הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1. הצדדים הגישו תביעות הדדיות בנוגע לעסקאות בכלי רכב שבוצעו בין התובע לבין הנתבעת 1 (להלן – פדרו או החברה ), בערבותם של הנתבעים 2 – 4.

2. בין הצדדים נחתמו שלושה הסכמים המסדירים את יחסיהם העסקיים:

א. הסכם מיום 31.12.08 לפיו התובע ימסור לפדרו 25 כלי רכב לצורך מכירתם.

כנגד כלי הרכב האמורים התחייבו פדרו לשלם לתובע סכום של 1,373,000 ₪ ונמסרו 12 המחאות לפקודת התובע לפירעון הסכום האמור.

ב. הסכם מיום 21.2.10 שבמסגרתו נקבע כי התובע מממן רכישת כלי רכב, ופדרו מטפל במכירתם במגרש למכירת כלי רכב הנמצא בשליטתו, וכי הצדדים יחלקו שווה בשווה את הרווחים ממכירת כלי הרכב.

ג. הסכם מיום 3.5.10 (להלן – ההסכם האחרון), המהווה תוספת לשני ההסכמים הקודמים.

בהסכם האחרון נקבע כי לפדרו ניתנה ארכה של 120 ימים למכירת שבעה כלי רכב שנרכשו במימונו של התובע, וכי פדרו ישלם לתובע שבעה תשלומים עבור שבעת כלי הרכב בתוספת 2,000 ₪ רווח לכל רכב.

בסעיף 3(ד) להסכם האחרון נקבע כי "פדרו ישלם יתרת חובו על סך 630,000 ₪ שנותר מהסכם א' ב – 20 תשלומים שווים של 31,500 ₪ כל אחד".

בסעיף 3(ח) להסכם האחרון נקבע, כי בשל איחור התשלום או החזרת המחאה מכל סיבה שהיא - יישא פדרו בקנס של 5,000 ₪ , בנוסף לריבית בשיעור של 5% בכל חודש.

3. התובע הגיש תביעה על סכום של 750,000 ₪ בטענה כי הסכום של 630,000 ₪ על פי ההסכם האחרון לא שולם לו, וכך גם סכום "הקנס" של 5,000 ₪ בשל החזרת השיק האחרון.

כמו כן, תבע התובע במסגרת התביעה סכום של 115,000 ₪ בשל שיקים שמסרו פדרו בעסקת המכוניות האחרונה לפי ההסכם האחרון, בטענה שמתוך שבעה כלי הרכב שקיבלו מכרו פדרו שני כלי רכב מבלי להודיע על כך לתובע, וחמישה כלי רכב החזירו לתובע.

4. הנתבעים הכחישו את התביעה כולה בטענה כי שילמו את מלוא חובם, וטענו כי התובע מתבלבל בין עסקאות שונות ובין שיקים שונים , ודורש סכומים פעמיים.

בנוסף, הגישו פדרו תביעה שכנגד על סכום של 300,000 ₪ בטענה כי התובע גרם להגבלת חשבון הבנק של פדרו ופגע בשמה הטוב ובתדמיתה של החברה, הנתבעת 1.

5. ביום 3.11.13 ניתן פסק דין על ידי בית משפט זה , שבו נדחו הן התביעה והן התביעה שכנגד (להלן – פסק הדין).

6. התובע הגיש ערעור על פסק הדין (ע.א. 38744-12-13), ובו עתר לבטל את פסק הדין על כל חלקיו, ולקבל את התביעה במלואה.

יצוין, כי פדרו לא הגישו ערעור בשל דחיית תביעתם הנגדית , ולכן פסק הדין בעניין זה הפך לחלוט.

7. ביום 27.2.14 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (להלן – פסק הדין בערעור), אשר בו בוטל פסק הדין, ככל שהוא נוגע לתביעה, והתיק הוחזר לבית משפט זה לצורך מתן פסק דין מנומק, בכפוף להנחיות שניתנו בסעיף 60 לפסק הדין בערעור.

מאידך, פסק הדין לגבי התביעה שכנגד נותר על כנו, ודחיית התביעה שכנגד הפכה כאמור לחלוטה.

לפיכך, עומדת בפנינו עתה תביעת התובע בלבד.

פסק הדין בערעור

8. בפסקה 31 לפסק הדין בערעור קבע בית המשפט המחוזי , לגבי התביעה , כי ברגע שנחתם ההסכם האחרון, ובו נקבע מפורשות כי יתרת החוב היא 630,000 ₪ - אין מקום לשוב אחרונית ולבדוק את חשבונות הבנק שקדמו ליום חתימת ההסכם האחרון (3.5.10).

9. עוד נקבע, בסעיף 37 לפסק הדין בערעור, כי מאחר וחיובו של פדרו לשלם לתובע סכום של 630,000 ש"ח אינו שנוי במחלוקת – ממילא עילת התביעה של התובע הוכחה לכאורה, טענת פדרו כי שילם את הסכומים הינה בגדר "הודאה והדחה", ועול הראיה להוכיח את הפירעון מוטל על פדרו ולא על התובע.

10. כך נקבע גם בסעיפים 43 – 47 לפסק הדין בערעור לגבי הסכום של 115,000 ₪ שהתובע דורש מפדרו עבור שני כלי הרכב מתוך השבעה שנמכרו, ועול ההוכחה בעניין זה הועבר על פדרו.

11. עוד נקבע, בסעיפים 39 – 42 לפסק הדין בערעור, כי לגבי "הקנס" בסכום של 5,000 ₪ לא פירטו הצדדים את מלוא טיעוניהם, ובעניין זה נותר נטל הראיה על התובע להוכיח כי אכן ההמחאה חזרה.

בית המשפט המחוזי גם קבע, בהקשר זה, כי יש לבדוק האם סעיף זה של "קנס" מתיישב עם עקרונות דיני החוזים, ובהם סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן – חוק התרופות).

12. בסעיף 60 (ב) ו – (ג) לפסק הדין בערעור קובע בית המשפט המחוזי, לעניין התביעה:

"ב. התיק יוחזר לבית משפט השלום, כדי לתן פסק דין מנומק, על בסיס ההנחה המשפטית כי ביחס לתביעת 630,00 ₪ וביחס לתביעת 115,000 ₪, חלים כללי ההודאה וההדחה , וכי ביחס לתביעה בסך 5,000 ₪, עול הראיה על התובע (המערער), כאשר לעניין אחרון זה יש להביא בחשבון את הערתי בפסקה 43 לעיל.

ג. אין כוונה לכך שבית המשפט יתיר "סיבוב שני" של ראיות. מכל מקום, רשאי בית משפט קמא, לפי שיקול דעתו, לבקש מן הצדדים להשלים את סיכומיהם, לאור הקביעה השיפוטית של בית משפט זה, לפיה חלים כללי "הודאה והדחה", ומידת ההשפעה של קביעה נורמטיבית זו על סיכומי הצדדים וניתוח הראיות שכבר הוגשו בערכאה הראשונה".

13. ביום 4.3.14 הגיש התובע בקשה למתן פסק דין, בעקבות פסק הדין בערעור.

לטענתו, לא הוצגה אף לא ראיה אחת המוכיחה כי פדרו שילמו תשלום כלשהו ופרעו סכום כלשהו, וכי בראיות שהוגשו יש חשבוניות ותשלומים שבוצעו לפני מועד ההסכם האחרון (3.5.10).

לגבי הסכום של 5,000 ₪ נטען, כי אין חולק שההמחאה הראשונה בסדרת 20 ההמחאות שנמסרו על ידי פדרו חזרה מסיבה שאין כיסוי מספיק, ופדרו אף הודה בכך בפני בית המשפט.

14. פדרו הגישו תגובה מפורטת לבקשת התובע למתן פסק דין, ובהחלטה מיום 20.3.14 התבקש התובע להגיש תשובה עד ליום 30.3.14.

הואיל ותשובת התובע לא הוגשה עד למועד שנקבע – ניתנה לתובע, לפנים משורת הדין, ארכה להגשת תשובתו עד ליום 15.6.14, והתשובה אכן הוגשה.

טענות פדרו

15. בתגובתם, חולקים פדרו על ניתוח התובע את פסק הדין בערעור, וטוענים כי הכלל של הודאה והדחה לא חל במקרה דנן, שכן הם מעולם לא הודו כי קיימת יתרת חוב בסכום של 630,000 ₪, וחתימתם על ההסכם האחרון נבעה מהטעיה ומצגי שווא של התובע.

16. פדרו טוענים כי לא ניתן לנתק את ההסכם האחרון מההסכמים שקדמו לו.

לטענתם, מתוך סכום ההשקעה נפרע בסך של 909,000 ₪ ולא סכום של 743,000 ₪, כטענת התובע, ולכן היתרה שנותרה לתשלום על חשבון החוב הינה סך של 464,000 ₪, ובעת החתימה על ההסכם האחרון יתרת החוב שצויינה בו (בסך 630,000 ₪) לא הייתה נכונה.

17. עוד נטען, כי מעבר לפירעון הסך של 909,000 ₪ שילמו פדרו סכום של 197,700 ₪ (כמפורט בסעיפים 35 – 36 לתגובה), ולכן היתרה שנותרה לתשלום הייתה בסך 266,300₪.

פדרו טוענים כי מתוך סכום זה פרעו סך של 245,000 ₪ (כמפורט בסעיפים 37 – 38 לתגובה), וגם היתרה בסך 21,300 ₪ נפרעה.

18. לעניין הסכום של 115,000 ₪ טוענים פדרו, בסעיפים 45 – 61 לתגובתם, כי סכום זה שולם, ולכן אין הם חייבים לתובע מאומה.

19. לחלופין נטען, כי גם אם נלך לפי שיטת בית המשפט המחוזי לפיה חל הכלל של הודאה והדחה – אזי הוכיחו פדרו ששילמו את מלוא סכום החוב בסך של 1,373,000 ₪ ובכך הרימו את הנטל המוטל עליהם, והנטל עובר לתובע.

טענות התובע

20. התובע מפנה לקביעת בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור לפיה אין מקום לשוב ולבדוק את חשבונות הבנק שקדמו ליום 3.5.10, המועד שבו נחתם ההסכם האחרון, וטוען כי הלכה למעשה מתעלמים פדרו מפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

21. לטענתו, הראיות שצורפו על ידי פדרו לתגובתם , והמפורטות בסעיף 11 לתשובת התובע, צורפו בניגוד להנחיות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי, ולכן ניתן לקבוע בוודאות כי פדרו לא עמדו בנטל ההוכחה שהוטל עליהם.

22. התובע טוען כי פדרו לא עמדו בהוראות ההסכם האחרון, הפרו אותו הפרה יסודית, ולא שילמו את הכספים שהתחייבו לשלם, ומטעם זה יש לקבל את התביעה במלואה, לרבות הסכום של 5,000 ₪, המהווה את הפיצוי שאותו תבע התובע במסגרת כתב התביעה.

דיון והכרעה

23. נקודת המוצא שלנו הינה קביעותיו המפורטות של בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור.

בניגוד למקרים אחרים, שבהם מחזירה ערכאת הערעור פסק דין לערכאה המבררת על מנת לדון מחדש, דהיינו "לפתוח הכל מחדש", הרי שבמקרה דנן הוחזר הדיון תוך מתן הנחיות והוראות מדויקות במה לדון וכיצד, כאשר נאמר במפורש בסעיף 60(ג) לפסק הדין בערעור כי אין להתיר "סיבוב שני" של ראיות, אלא השלמת סיכומי הצדדים, וזאת לאור הקביעה השיפוטית, החד משמעית, לפיה חלים כללי "הודאה והדחה" על הסכומים של 630,000 ש"ח ושל 115,000 ₪.

24. זאת ועוד, בסעיף 30 לפסק הדין בערעור נקבע כי מסקנתו המשפטית של בית משפט זה, לפיה אין לקבל את טענת פדרו דבר טעות או הטעיה – מקובלת עליו.

לפיכך, דין טענותיהם של פדרו לעניין זה , כפי שפורטו בפסקאות 15 – 17 לעיל – להידחות.

25. הואיל ובית המשפט המחוזי קבע באופן מפורש, בסעיף 37 לפסק דינו, כי חיובו של פדרו לשלם לתובע סכום של 630,000 ₪ אינו שנוי במחלוקת, וממילא עילת התביעה של התובע הוכחה לכאורה – כל שנותר אם כן לעשות כעת , בהתאם להנחיות שבסעיפים 29 – 31 לפסק הדין בערעור, הוא לבחון האם לאור הכלל של "הודאה והדחה" הוכיחו פדרו כי שילמו את הסכום של 630,000 ₪ , לאחר יום 3.5.10, ואין מקום לבחינת ההתחשבנות שקדמה למועד האמור.

26. הוא הדין לגבי הסכום של 115,000 ₪, כאמור בסעיפים 43 – 47 לפסק הדין בערעור, שגם לגביו נקבע כי מדובר בהודאה והדחה.

בית המשפט המחוזי קבע כי פדרו הודו כי מכרו שני כלי רכב מתוך השבעה מבלי לעדכן את התובע, דהיינו הודו למעשה בחובתם לשלם לתובע את התשלום, בכפוף לטענתם כי התובע הפקיד את השיקים שלא בזמן וכי השיקים שהופקדו אמנם חזרו , אך התובע קיבל מלוא תמורה אחרת כנגד שני השיקים.

לפיכך, עלינו לבחון האם פדרו הוכיחו את הפירעון.

27. אשר לסכום הפיצוי בסך 5,000 ₪ - עלינו לבחון האם התובע הוכיח את זכאותו, בכפוף להוראות סעיף 15 (א) לחוק התרופות, כאמור בסעיף 42 לפסק הדין בערעור.

28. עיון בצרופות שצורפו לתגובת פדרו מעלה , כי מדובר בראיות שצורפו בניגוד להנחיות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כשלחלקן אין רלבנטיות הואיל והן מתייחסות לתקופה שלפני מועד החתימה על ההסכם האחרון, חלקן לא צורפו במסגרת ההליך עצמו ולכן מדובר בראיות שאין להתיר הגשתן כעת, וחלקן הן המחאות שחזרו, ולכן לא הוכח כי הסכומים הנטענים (630,000 ₪ ו – 115,000 ₪) אכן נפרעו.

29. נבחן כל ראיה וראיה שצורפה לתגובת פדרו, גם זאת כמצוות בית המשפט המחוזי בסעיף 52 לפסק הדין בערעור:

א. נספח 1 – מדובר בדפי בנק מחודש פברואר 2009 , לפני ההסכם האחרון, ולפי פסק הדין בערעור - אין להם כל רלבנטיות לענייננו;

ב. נספח 2 – מדובר ברשימת השיקים שניתנו בעקבות ההסכם הראשון, ולכן גם רשימה זו אינה רלבנטית לענייננו;

ג. נספח 3 – מדובר בשיק שלא צורף כלל להליך המקורי, אשר ניתן לפני יום כריתת ההסכם האחרון , ולכן גם הוא אינו רלבנטי לענייננו;

ד. נספח 4 – מדובר בשיקים המרכיבים את עילת התביעה בסכום של 115,000 ₪ , ולא הוכח כי הם נפרעו על ידי התובע הואיל ואין מחלוקת שהם חזרו;

ה. נספח 5 – מדובר בשיק על סך 23,000 ₪ מיום 20.8.10 , שלגביו לא הוגשה כל ראיה על ידי פדרו כי הוא נפרע על ידי התובע, ולטענתו אף חזר.

ו. נספח 6 – מדובר בשיק על סך 31,500 ₪, כאשר מתוך דפי החשבון שצורפו אליו עולה כי גם הוא חזר (הואיל ובהמשך דפי החשבון יש זיכוי באותו סכום).

ז. נספח 7 – מדובר בשיק שלא צורף להליך המקורי, ולכן על פי הוראותיו של בית המשפט המחוזי , לפיהן אין מקום כעת לצרף ראיות חדשות - יש לפסול ראיה זו.

30. לאחר בחינת הראיות האמורות , אני קובעת כי פדרו לא עמדו בנטל ההוכחה שהוטל עליהם בפסק הדין בערעור, במסגרת הודאה והדחה, לגבי הסכומים של 630,000 ₪ ו – 115,000 ₪.

31. אשר לסכום של 5,000 ₪ - לפי נספח 4 לתגובת פדרו, מדובר בשתי המחאות בשל שני כלי הרכב שנמכרו ואשר חזרו.

לפיכך, הופר ההסכם האחרון, וניתן להפעיל את הסנקציה הכספית שנקבעה בסעיף 3(ח) להסכם האחרון.

32. לפי סעיף 15(א) לחוק התרופות, קיימת סמכות לבית המשפט להפחית את הפיצויים המוסכמים מראש "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

הואיל ובמקרה דנן מדובר בהמחאות בסכומים משמעותיים – נראה שהסנקציה שנקבעה בשל כל המחאה בסעיף 3(ח) להסכם האחרון הינה מידתית, ולא ראיתי להפעיל את הסמכת לפי סעיף 15 (א) לחוק התרופות.

סוף דבר

33. לאור כל האמור, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל במלואה.

34. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע ,תוך 30 ימים, סכום של 750,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (19.7.10) ועד לתשלום המלא בפועל.

35. כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט , וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 85,000 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ד, 22 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

הקלדה:זהבית בן דוד