האישום:

נגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו ביום 29.9.2009 בשעה 17:45 לערך, נהג הנאשם ברכב פרטי מס' 6005702 (להלן:"הרכב" או "טנדר") בצומת כביש 40 עם כביש 431 מחלף רמלה מדרום לצפון (להלן:"הצומת"). הנאשם לא שמר מרחק מספיק המאפשר לו לעצור בכל עת ולמנוע תאונה והתנגש עם חזית רכבו בחלקו האחורי של רכב פרטי מס' 4156810 (להלן: "פולו"
), נהוג בידי ניסים יפת שנסע לפניו. כתוצאה מההתנגשות הפולו נדחף קדימה והתנגש עם חזית רכבו בחלקו האחורי של רכב פרטי מס' 5205461 (להלן:"הסובארו") נהוג בידי יהודית אבוחצירא שנסע לפניו. כתוצאה ניזוקו כלי הרכב והנהגים המעורבים נחבלו בגופם.

הנאשם הואשם בכך שנהג ברשלנות ובקלות ראש בכך שלא שמר מרחק מספיק, לא נקט באמצעים הדרושים למניעת תאונה ולא נהג כפי שנהג סביר היה נוהג בנסיבות העניין ואחראי לתאונה בה נגרם נזק לגוף ולרכוש.

הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם:

1. אי שמירת מרחק, עבירה לפי תקנה 49(א) לתקנות התעבורה.
2. נהיגה רשלנית, עבירה לפי ס' 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה.
3. גרימת נזק , עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

תשובת הנאשם לאישום:

בישיבת ההקראה שנערכה ביום 4.11.10 כפר הנאשם והשיב: "לא מודה, באופן עקרוני לא פגעתי". פרשת התביעה נשמעה למעשה בפני כבוד השופטת טאובר ז"ל. כאשר לאור הנסיבות התיק הועבר להמשך דיון שכלל בפועל רק את פרשת הגנה למותב הנוכחי, בהסכמת הצדדים.

הריני מזכה הנאשם באופן חלקי, דהינו הנאשם זכאי מגרימת הנזק לרכב רכב פרטי מס' 5205461 (להלן:"הסובארו") שנהגה בו יהודית אבוחצירא, ואולם מרשיעו בכל הוראות החיקוק כאמור בכתב האישום לגבי רכב פרטי מס' 4156810
שבו נהג מר ניסים יפת.

פרשת התביעה

מטעם המאשימה העידו לפי הסדר:

-עת/1 וסרמן מרדכי, שוטר, ערך והגיש דו"ח פעולה ת/1 לעניין תאונה חזית אחור בין 3 כלי רכב.

השוטר העיד כי הגיע למקום האירוע בעקבות קריאה מהמוקד וראה 3 כלי רכב. אמבולנס כבר היה שם ופינה פצוע קל, הוא הזיז את הרכבים באישורו של הבוחן וחיכה לבואו של גרר לפנות את הרכבים. השוטר אישר כי המכוניות היו אחת אחרי השנייה ולא זרוקות או מפוזרות.

-עת/2 יהודית אבו חצירא, נהגת המעורבת, במסגרת עדותה הוגשה תעודה רפואית ת/2, הודעה על תאונת דרכים שסומנה בטעות גם ת/2, והודעת העדה במשטרה ת/3.

ע"פ ת/2, שנרשם ביום העבירה, העדה ציינה כי עמדה ברמזור, רכב רביעי או חמישי, הבחינה שהרכב שאחריה עומד גם, ופתאום שמעה חבטה, של רכבים ולאחר מכן הרגישה חבטה ברכב ושוב פעם חבטה, (2 חבטות מאחור), לאחר שהתאוששה הבחינה כי לא פגעה ברכב לפניה, ומאחור ראתה שטנדר מיצובישי פגע ברכב פולו שעמד אחריה ורכב הפולו "נושק לרכבה" מאחור.

בת/3, שנגבתה במשטרה ביום 19.10.09, ציינה כי הגיע לרמזור הראשון של לפני הפניה ל431, היה עומס תנועה, עצרה עצירה מוחלטת, היא הביטה במראה וראתה שהרכב מאחוריה גם עמד, ולאחר זמן מה שמעה מכה של התנגשות ומיד לאחר מכן הרגישה מכה ברכבה בחלק האחורי, אוטובוס עבר מימינה ובלם, יצאו מהרכב, זיהתה שנהג הרכב מאחוריה נפגע ופונה באמבולנס וגם היא קיבלה טיפול רפואי בערב.

אציין כי כעת מדובר במכה אחת בלבד ולא 2 כפי שטענה בת/2. וכן יש טעות בתאריך התאונה הרשום בת3.

בעדותה בפני בית המשפט סיפרה כי עצרה ברמזור בצומת המדוברת כשלפניה 3-4 רכבים. הסתכלה במראה וראתה שגם הרכב מאחוריה היה בעצירה. אחרי כמה שניות שמעה חבטה וראתה מסך שחור מימין שבדיעבד הבינה שמדובר באוטובוס, אז הרגישה שתי מכות. כשיצאה מהרכב הבינה שקיבלה שתי מכות מהרכבים שמאחוריה. כשהסתובבה הבחינה באדם שהתמוטט על הרצפה לבוש מדי חיל האוויר וכשהתקרבה ראתה שמדובר בעת/3 אותו היא מכירה ממקום עבודתה וציינה כי רכב הטנדר של הנאשם היה אחרי הפולקסווגן. העדה העידה כי רכבה נפגע רק מאחור והרמזור היה עדיין אדום. העדה הסבירה כי ייתכן שכשהיתה בחקירה במשטרה רשמה בטעות בתאריך את יום החקירה ולא את יום התאונה אולם תאריך התאונה הינו בסוף חודש ספטמבר ולא כפי שנרשם בהודעתה במשטרה והשעה הינה שעה משוערת.

בחקירתה הנגדית חזרה וטענה כי רכבה היה בעצירה מוחלטת וגם הרכב מאחוריה היה בעצירה מוחלטת, היא מכירה את הנהג המעורב עת/3, הם עובדים יחד. היא קיבלה שני מכות ברכב, תחילה שמעה מכה שלא אצלה ואז הרגישה מכה ועוד מכה. כוונתה היתה להמשיך ישר ורק ברמזור לאחר מכן לפנות שמאלה. וביום התאונה לא היתה כל חתונה אליה הוזמנה יחד עם עת/3.

-עת/3 יפת ניסים, נהג המעורב, מגיש תעודה רפואית ת/4

העד העיד כי בפנייה שמאלה לכיוון כביש 431, לנתיב של הפניה, נעצר ברמזור אדום, אחרי רכב אחר, העביר הילוך לניוטרל עם רגל על הבלם והמתין כ 30 שניות. לפתע שמע חריקת בלמים מצד ימין ראה אוטובוס בולם חזק מאוד, הספיק לומר "וואוו" ושנייה אחר כך הרגיש חבטה עזה ברכב מאחור. הרכב נהדף קדימה על הרכב שלפניו. הרכב נהדף אחורה, שוב הרגיש חבטה ושוב נהדף קדימה ונעצר. העד סיפר כי היה בהלם, יצא מרכבו ונפל על הרצפה. הגיע בחור שבדיעבד התברר כנהג הרכב שמאחור ועזר לו עד לפינוי באמבולנס לבית החולים.

העד אישר כי עת/2 משרתת עימו באותה יחידה והוא הבין זאת כשהיא נגשה אליו כששכב על הכביש.

בחקירתו הנגדית הוסיף העד כי רכבו היה ממוקם בנתיב שלפני שמתחיל הנתיב לפניה שמאלה, ובכל מקרה אם זה היה בנתיב שלפני או אחרי הפניה המטרה היתה לפנות שמאלה, הוא והרכב שלפניו לא היו ראשונים ברמזור אולם הוא אינו זוכר את הרכב שהיה לפני רכבה של עת/2. העד מסר כי האוטובוס מימינו בלם בצורה חזקה ואחר כך הרגיש את המכה. באותו ערב היה לו אירוע משפחתי.

אומנם הנאשם ביקש תחילה לחקור את הבוחן שמעון גבע, אולם אחר חזר בו, עדותו של הלה לא נשמע בסופו של יום ולא הוגש כל חומר נוסף שערך, שכן ב"כ המאשימה מסר בתחילת הדיון ביום 20.01.13, "אנו לא מגישים יותר חומר ראיות, אנו מוותרים על הגשת חומר נוסף ואני מוסר במפורש שזה כולל גם את אי הגשת החומר (של) אשר ערך בוחן התאונה גבע שמעון".

פרשת ההגנה

הנאשם בחר להעיד להגנתו וסיפר כי נהג ברכבו על כביש 40 לכיוון צפון, כשהתאונה התרחשה אחרי צומת ישרש ולפני הרמזור. לדבריו רכב ראשון בלם, אחריו בלם הסובארו (רכבה של עת/2) ואחריו בלם הפולו (רכבו של עת/3) ונכנס בסובארו והוא הנאשם בלם ונכנס בפולו – כך שלמעשה התנגש בתאונה קיימת.

הנאשם טען כי התאונה התרחשה במסלול ישר ולא בנתיב בירידה לכביש 431, כיוון שהנתיב השמאלי היה עמוס במכוניות שגלשו גם לנתיב ישר. הרמזור לכיוון רמלה היה ירוק והנאשם הדגיש כי היה בנתיב השמאלי ולדבריו המכוניות שלפניו הופתעו וקרתה תאונה.

הנאשם טען כי עדי התביעה דיברו על רמזור אדום , וזה הגיוני לעניין נתיב הפניה שמאלה, אך הוא לא היה שם אלא ברמזור הקודם. מצד ימין שלו נסע אוטובוס לכיוון רמלה כך שלא היה באפשרותו לברוח ימינה. הרמזור שפונה שמאלה היה אדום.

הנאשם טען שהגיע לתאונה קיימת וכי היו צריכים להגיש כתב אישום גם נגדו (נהג הטנדר) וגם נגד עת/3, שכן הוא התנגש בתאונה קיימת בין עת/2 לעת/3.

כן טען כי היה במרחק סביר וכי אינו נדרש לשמור על מרחק בלימה שיאפשר עצירה מוחלטת.

לדבריו יש להוכיח כי פגע בשתי המכוניות המעורבות וכי יש סתירה בין העדים לגבי מיקום התאונה וזמני התאונה.

בחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי נגרם נזק לרכבו בחלק הקדמי מצד שמאל ולרכב שלפניו נגרם נזק בחלק האחורי מימין. הנאשם אישר מפורשות כי פגע ברכב שהיה לפניו (עמ' 17 שורה 19).

הנאשם הסביר את הגנתו (עמ' 16 ש' 3) בכך שהיה מרווח בין רכבו לרכבו של עת/3, שהיה מאפשר לו לעצור בבטחה, אם הרכב לפניו היה מאט את מהירותו או בולם באופן פתאומי, אולם כשהרכב לפניו עשה תאונה מהירותו ירדה ל0, וכיוון שהחוק אינו דורש ממנו לשמור על מהירות לשם עצירה מוחלטת בכל מצב והפנה לתקנה 49 לתקנות התעבורה, - דבר שהיה מצריך שמירה על מרחק בלתי סביר – הרי לא יכל לעצור בבטחה והתנגש בעת/3.

כן הוסיף שעת/2 טענה כי שמעה "3 בומים" ולטענתו אין לכך כל הסבר הגיוני – עמ' 16 ש' 25.

דיון ומסקנות

לאחר שעיינת בעדויות עדי התביעה האזנתי לעדות הנאשם, התרשמתי מהופעתו בפני ועיינתי במסמכים שצורפו שוכנעתי כאמור לעיל כי יש להרשיע את הנאשם בסעיפי האישום.

-אין מחלוקת לעצם התרחשות תאונה, להבדיל מדרך התרחשותה.

- אין מחלוקת כי במקום התאונה רכבים המתינו לחילופי האור ברמזור.

-אין מחלוקת כי חזית רכב הנאשם פגעה בחלקו האחורי של הרכב שלפניו – למרות שבהקראה כפר בכך הנאשם, לאחר מכן הרי הודה מפורשות שפגע בו.

-אין מחלוקת כי כתוצאה מהפגיעה נגרם נזק לאדם ולרכוש.

- מנגד אין מחלוקת כי עדי התביעה מכירים אחד את השני, אין עד ניטראלי, או אפילו עד מקצועי כגון בוחן תאונות מטעם המשטרה, שהרי המאשימה ויתרה על עדותו.

שאלת מיקום התאונה אינה רלבנטית: לטעמי אין כל מחלוקת ממשית בדבר מיקומה של התאונה, גרסת הנאשם תואמת לגרסת עדי המאשימה ומדובר בכביש 40 בנתיב הפונה שמאלה טרם הירידה לכביש 431. אציין כי אכן קיימים הבדלי ניסוח קלים לעניין מיקום התאונה בין העדים, אך אין לכך כל נפקות משפטית.

המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת הגורם האחראי לתאונה. האם האחריות עומדת בפתחו של הנאשם או לאו, האם הפגיעה ברכבו של עת3, גרמה לו לפגוע ברכבה של עת/2 כטענת המאשימה או שפגע ברכב לאחר שרכב זה כבר היה מעורב בתאונה עם רכבו של עת3.

אין ספק כי קיימת סתירה בין שתיים משלושת תיאורי התאונה אשר מסרה עת/2, לעניין מספר החבטות אותו ספג רכבה, האם חבטה אחת או שתיים, והדבר הנו חשוב ביותר בתאונות שרשרת לעניין סדר הפגיעות ברכבים.

מנגד, חשוב לזכור כי קשה לאמוד במדויק ובזמן אמת התרחשות של תאונה, לעניין חבטות וקולות, כן אציין כי בגרסתו של עת/3, ישנו הסבר (הגם שדחוק) כיצד התנגש רכבו ברכבה של עת/2 פעמיים וכיצד נגרמו המכות ברכב. וכמו כן הן עת/2 ועת/3 מציינים מפורשות כי עמדו בנתיב והמתינו להתחלפות האור לירוק – טרם התאונה.

אולם, לטעמי נוצר ספק מסוים לאור תיאור סדרי הפגיעה ע"י עת/2 ועת/3, וכיוון שהמאשימה לא מצאה לנכון להעיד את בוחן התאונה שיכל לשפוך אור בפני על דרך התרחשות התאונה וכיוון שבהליך פלילי עסקינן, תוצאות הספק זיכוי הנאשם מגרימת נזק והשלכות הנזק לכלי הרכב הראשון בשרשרת - הסובארו.

ברם, גם אם נותר ספק סביר באשר לסדר הפגיעות בכלי הרכב, לא היה בכך על מנת לסייע בידו של הנאשם.

הנאשם הודה מפורשות כי פגע ברכבו של עת/3. כך שטענת קיצור מרחק העצירה שלו הינה טענת הגנה, כאשר מדובר בטענת הגנה נטל הראיה על ההגנה, אין די בטענה סתמית כי מרחק העצירה קוצר עקב התאונה בין הרכב שלפניו לרכב שעצר לפניו, אלא יש להניח תשתית עובדתית מתאימה לכך.

במקרה דנן ההגנה לא עמדה בנטל הנ"ל, שכן, למשל, לא הביאה כל ראיה בנושא לעניין הנזקים לרכבים ולמעשה הטענה עצמה עלתה רק בבית המשפט, וחשוב לזכור כי בכפירה טען הנאשם כי כלל לא פגע ברכב לפניו.

הנסיבות המתוארות מלמדות על אי שמירת מרחק של הנאשם מהרכב שלפניו.

תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, (להלן: "תקנה 49(א) הנ"ל") קובעת מהו המרווח שיש לשמור בין כלי רכב:

"לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה."

נקודת המוצא לבחינת האירוע נושא דיוננו היא, כי על נהג הייתה מוטלת חובה להסתכל לכיוון הנסיעה שלו, להיות ער לכל המתרחש לפניו, לשמור על מרחק עצירה מהרכב שנסע לפניו ולהיות ערוך ומוכן לכל התפתחות במהלך הנסיעה.

הנאשם הפנה בסיכומיו לפסיקתה של כבוד שופטת בית המשפט המחוזי ת"א נורית אחיטוב בפרשת "ויקי ברוקס" אולם לטעמי פסיקה זו אובחנה לאחר מכן הן ע"י בית המשפט המחוזי והן ע"י בית המשפט העליון וראה החלטת כבוד שופט בית המשפט המחוזי עודד גרשון בע"פ 210/05 בענינה של עינת רביד, אשר קבע כי יש תקנה 49 נועדה לחייב כל אדם הנוהג ברכב לשמור על רווח המאפשר לו לעצור את הרכב בכל עת ולמנוע תאונה, כאשר תקנה 49 ב' (המוסיפה שמירת מרווח זמן של שנייה בין רכבים) באה להוסיף על תקנה 49 א' ולא לגרוע ממנה. כאשר הביטוי "בכל עת" שבתקנה 49 א' מתייחס גם לנסיבות – דהינו בכל עת ועת ובכל מקרה.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט א' ריבלין ברע"פ 4261/04 בעניינו של יעקב פארין לפיהם:

"מכל מקום, ספק רב אם יש בגרסה זו של המערער כדי להואיל לו, שהרי מלמדת היא כי המערער לא שמר על מרחק כנדרש מכלי הרכב שנסעו לפניו, לאמור "...על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה" (תקנה 49 לתקנות התעבורה). ואם לא שמר המערער על מרחק מתאים מכלי רכב שנסעו לפניו, וכתוצאה מכך הופתע כאשר סטה הרכב שלפניו, ולא היה סיפק בידו לעצור, אזי ממילא אין בתזה זו כדי לפטור אותו מאחריות".

הנאשם צריך היה להיות ער לעומס בכביש בשעה זו, לצומת המרומזרת הקרובה, ולהיות ערוך לבלימה על פי תנאי הכביש, אכן מסכים אני עם טענתו של הנאשם לפיה יש לשמור מרחק סביר, אולם מרחק סביר זהו מרחק המאפשר עצירה בטוחה תוך מניעת תאונה ואם הדבר מצריך עצירה מוחלטת הרי שיש בהחלט מקום לעצירה מוחלטת.

אין ספק אפוא שהנאשם לא שמר מרחק , לא הספיק לבלום לפני רכבו של עת/3. ופגע בו מאחור.

על הנאשם היה ליתן דעתו על הדרך לפניו, היה עליו להאט את מהירות נסיעתו ולהתאים את אופן נהיגתו לאופן התנהלות התנועה לפניו, על הנאשם היה להיות ערוך, לשנות דרך נהיגתו ועל הנאשם והנאשם בלבד הייתה מוטלת אחריות שלא להתנגש מאחורה ברכב שלפניו ולו הנאשם היה שומר על מרחק כנדרש ממנו ומגיב בזמן כפי שנדרש ממנו לא היה פוגע ברכב.

עצם העובדה שהוא התנגש ברכבו של עת/3, מלמדת שהוא לא שמר מרחק ואין ספק כי התנהגותו של הנאשם, גם על פי דבריו הוא, מהווה עבירה של נהיגה רשלנית ובקלות ראש כאשר פגע ברכב שבלם לפניו.

כן אציין כי היה זה הנאשם שהתנגד מפורשות, בבקשתו ערב פרשת ההגנה להעדתו ולהגשת מסמכי הבוחן בתיק הצמדה ומשום מה צרף את דו"ח הבוחן לסיכומיו על מנת שאתרשם ממנו וזאת לאחר שלא הוגשה לבית המשפט ע"י המאשימה והבוחן עצמו לא נחקר בגינה. בכל מקרה משהביא הנאשם את המסמך לעיוני הרי אציין כי המלצת הבוחן הינה להעמיד לדין את הנאשם. כן אציין כי לסיכומיו צרף הנאשם גם הודעות על תאונת דרכים שהוגשו לביטוח ע"י עת/3 ושוב מסמכים אלו לא הוגשו לבית המשפט במועד שמיעת הראיות ולא ע"י מי שערך אותם ובכל מקרה מעיון בהם אין כל סתירה בין האמור בהם לאמור במסמכים שכן הוגשו ע"י העד.

אציין למשל טענה נוספת המופיעה בסעיף 13 ובסעיף 15, ולפיה לא זיהתה עת/2 את עת/3 כאשר הסתכלה במראה וראתה את הרכב שמאחורי עוצר עצירה מוחלטת אם שניהם עובדים יחד והם ידידים, וכיוון שכך, הרי לא הסתכלה לאחור...., לטעמי ברור כי אין ממש בטענה זו וניתן לזהות רכב אך קשה הרבה יותר לזהות מי נוהג ברכב תוך התבוננות במראה.

מגיע אני למסקנות אלא גם לאור העובדה כי הנהגים המעורבים מכירים אחד את השני, ושרתו יחדיו בבסיס תל נוף - זאת הרי הסיבה שיצאו באותה שעה לדרכם, לא מצאתי כל ראיה ממשית כי הללו תיאמו עדויות או זממו יחד עם המשטרה להפיל את הנאשם בפח כפי שניתן להסיק מסעיף 8 וכן סעיף 12 לסיכומיו וגם לא לטענתו כי היו אלה אנשי מד"א שלחצו בכוח אל המעורבים להפנות לבית החולים כי לא רצו "לחזור ריקם".

איני מוצא כל אשם תורם בדרך נהיגתו של עת/3 ואין כל סיבה למאשימה להגיש נגדו כתב אישום כטענת הנאשם, אשר התנגש בו.

אציין כי סיכומי הנאשם עמוסים בטענות, ואולם לאחר עיון מעמיק בהם מצאתי כי אין בהם על מנת לשנות מסקנתי כאמור לעיל.

לסיכום אציין כי מסקנתי בעניין אשמת הנאשם בעינה עומדת גם לאחר שהזהרתי עצמי כי לא שמעתי והתרשמתי אישית מעדי התביעה, וכי בחנתי גרסאותיהם רק על סמך פרוטוקול הדיון והראיות שהובאו בפני.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי המאשימה הוכיחה את הנדרש ע"פ כתב האישום, האשמה מונחת לפתחו של הנאשם ואני מרשיעו בעבירות כתב האישום בכפוף לאמור לעיל לעניין הנזק לרכב הסובארו.

ניתנה היום, כ"ה אדר תשע"ג, 07 מרץ 2013, במעמד הצדדים.