בשם המערער עו"ד אילון אורון ןען"ד ראפת אסדי.

בשם המשיבה עו"ד שגב אדלר.

הערעור:

לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתן ביום 17/03/13, על ידי כב' השופט אינאס סלאמה (ס.נ.) בתיק ת"ד 8734-07-10.

המערער הובא לדין בגין עבירות תעבורה כפי שיפורט להלן, כפר בעובדות כתב האישום, זוכה מחלק מהעבירות שיוחסו לו והורשע ביחס לאחריותו לתאונה ותוצאותיה ונידון לעונשים שיפורטו בהמשך ומכאן, הערעור שבפניי.

כתב האישום והעבירות שיוחסו למערער:

המערער הובא לדין בגין עבירות שונות, כשלאחר שמיעת הראיות, זוכה מחלקן והורשע בחלק האחר:

אי מסירת פרטים לנפגע בתאונה – עבירה לפי תקנה 144 (א)(3) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), עבירה של אי הודעה מיד על תאונה – לפי תקנה 144 (א) (4) לתקנות ביחד עם סעיף 38 (2) (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961, (להלן – "הפקודה"), עביר של אי הגשת עזרה לנפגע בתאונה – עבירה לפי תקנה 144(א)(2) לתקנות בצירוף סעיף 38 (2)(3) לפקודה.

כאמור, זוכה המערער מהעבירות הנ"ל, אך הורשע בעבירות הבאות:

סטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות בהקשר עם סעיף 38 (2)(3) לפקודה, עבירה של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62 (2) לפקודה בצירוף סעיף 38 (2) (3) לפקודה ועבירה של גרימת נזק לרכוש וחבלות לגוף לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות.

כאמור הערעור מופנה כנגד הרשעת המערער בעבירות שפורטו ולחילופין כנגד חומרת הדין.

עובדות כתב האישום:

המשיבה טענה כי המערער נהג ביום 4.10.08 בשעה 19:00, ברכב פרטי ברח' רזיאל שבחיפה והגיע עד לקרבת בית מס' 7. המדובר בכביש תקין, הראות בו טובה, תאורת רחוב דלקה כשמימין מדרכה ובהמשכה גרם מדרגות שיורד למטה ומצד ימין כניסה לבית.

בסמוך לגרם המדרגות עמד הולך רגל, יליד 1991, ואילו בחצר הבית הסמוך לגרם המדרגות ישבה גברת ילידת 1964.

המערער נהג ברשלנות בכך שללא סיבה סבירה איבד שליטה על רכבו, סטה ימינה, עלה על המדרכה, פגע בהולך הרגל, המשיך והתדרדר במדרגות לתוך החצר ופגע בגברת שישבה שם.

האחרונה – הגברת שישבה בחצר, סבלה משברים מרובים בצלעות דו"צ, שבר במנובריום, שבר בזיז חוליה D5, שבר בזיז רוחבי של L1, שבר ביד ימין, אושפזה ועברה ניתוחים.

אולם, הראשון – הולך הרגל, סבל מפצעים מרובים בפנים, פצע עם חתך עמוק מעל גבה ימנית שנתפרו ונגרם נזק לרכב המערער.

המערער בהיותו מודע להתרחשות התאונה עזב את המקום מבלי להושיט עזרה ולמסור פרטים ורק למחרת היום הודיע למשטרה.

כאמור המערער כפר בעובדות כתב האישום.

בימ"ש לתעבורה שמע את הראיות והחליט לזכותו מחלק מהעבירות ולהרשיעו בחלק, כמפורט לעיל.

הערעור מופנה כנגד הרשעתו בחלק מהעבירות.

הכרעת הדין של בימ"ש לתעבורה:

בימ"ש לתעבורה קבע בהכרעת דינו כי המערער סטה מנתיב נסיעתו, עלה על המדרכה, פגע בהולך רגל וירד במדרגות ובהמשך פגע בגברת שישבה בחצר הבית. על עובדות אלו המערער לא חלק.

בימ"ש לתעבורה המשיך וכתב:

" כלל ידוע הוא, כי במקרה של סטייה פתאומית מן הדרך, הנטל הוא על הנהג להסביר את סיבת הסטייה, שכן על פי "כלל הדרך" על הנאשם להראות כי סיבה מוצדקת הביאה לסטייתו ולאיבוד השליטה על ידיו."

בימ"ש לתעבורה התייחס לטענת המערער שהסיבה לסטייתו היא, התפרצות ילד לכביש, דבר שגרם לו לבלום בלימת פתע, עקב כך סטה הרכב למדרכה והמשיך עד שפגע בגברת שהייתה בחצר.

בימ"ש ציין כי אותו ילד לא הובא לעדות ואיש מעדי ההגנה לא הזכירו ולא ידעו למסור פרטים על קיומו.

בבוא בימ"ש לתעבורה להכריע ביחס לגרסת המערער הוא כתב:

" כאן יצוין, בשים לב להתרשמותי מהנאשם, מצאתי לדחות את גרסתו מכל וכל, שכן הנ"ל לא הותיר רושם חיובי ומצאתי שמדובר בגרסה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות."

הגם שאותה גברת שישבה בחצר הבית ונפגעה העידה על כך ששמעה בלימת "ברקס חזקה", בימ"ש לתעבורה לא מצא בכך תימוכין לגרסת המערער, כי הרי באותה מידה הבלימה יכלה להיות תוצאה של איבוד השליטה.

בימ"ש לתעבורה קיבל את עדות העד דואק שמסר שהכביש היה יבש וללא חומר שמנוני ודחה את גרסת המערער שבכביש הייתה שלולית מים. בימ"ש לתעבורה הוסיף כי גם אם היה מקבל את גרסת המערער ביחס לשלולית המים, הדבר לא היה מסייע בידו, זאת עקב חובת הנהג להתאים את נהיגתו בהתאם לתנאי הדרך ומשלא עשה כן, האחריות תמשיך לרבוץ לפתחו.

על יסוד הקביעות הנ"ל, מצא בימ"ש לתעבורה את המערער אשם בגרימת התאונה ותוצאותיה.

בימ"ש לתעבורה לא מצא שגרסת המערער עומדת במבחן הסבירות, ההיגיון והשכל הישר, כך שאין בה כדי להעביר את הנטל אל המשיבה ואף אין בה כדי ליצור ספק סביר שיש לתת למערער ליהנות ממנו.

טענות הצדדים:

לדעת ב"כ המערער המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את יסודות העבירות שיוחסו למערער.

עוד טען המערער כי המשיבה לא הפריכה את טענות המערער שהוא נקלע למצב מצוקה וחירום שבו "גורם זר מתערב" – התפרצות ילד לכביש, גרם לו לסטות ימינה ועקב כך לאבד שליטה שהביאה להתרחשות התאונה.

לדעת המערער בימ"ש לתעבורה טעה משנתן משקל לעובדה שהמערער לא הביא את הילד כעד מטעמו. המדובר בילד שפרץ לכביש, והמערער לא היה יכול לקבל את פרטיו, מה גם, לאחר התאונה התנהגו כלפיו באופן שהביא אותו לעזוב את המקום כי חשש לשלומו. המערער טען זאת בחקירתו במשטרה ושב והעלה אותה טענה בכל הזדמנות.

ב"כ המערער טען כי בסביבת מקום התאונה קיימים מוסדות חינוך שבהם מתנהלת בדרך כלל, פעילות חברתית בשעות אחר הצהריים, ולכן הימצאותם של ילדים שם, הוא דבר שבשגרה. נתון זה תומך בטענתו להתפרצות ילד לכביש, לדעתו.

עוד נתלה המערער בעדותה של הגברת שנפגעה בחצר, לפיה היא שמעה "אוטו עושה ברקס חזק", נתון שמאשש את גרסתו.

מכל אלה ברי שבימ"ש לתעבורה טעה משדחה את גרסת המערער המתייחסת לשלב שלפני קרות התאונה, בעיקר משום שקיבל את גרסתו ביחס לנסיבות שהתרחשו לאחר התאונה. המדובר בהסבר סביר שלא היה מקום לדחותו.

לחילופין טען בא כוח המערער כי העונש שהוטל על המערער חמור ומחייב התערבות ערכאת הערעור.

המשיבה סבורה שיש לדחות את הערעור. בימ"ש לתעבורה קבע את העובדות על פי התרשמותו ומשדחה את הסברי המערער לנסיבות אירוע התאונה, הרי שמסקנתו שהאחריות מוטלת על המערער היא נכונה ואין להתערב בה.

עוד נטען כי הכרעת הדין מנומקת ומבוססת על קביעות עובדתיות שנקבעו בהתאם להתרשמות בית המשפט, כשההתערבות בכגון דא מצומצמת למקרים החריגים ועניינו של המערער לא נימנה עם אותם מקרים.

המשיבה הפנתה לכך שהמערער טען בבית משפט לתעבורה שבכביש הייתה שלולית מים, שנכנס אליה ומשהופתע מהתפרצות ילד לכביש הוא בלם, סטה ואיבד את השליטה על הרכב, טענה שנזנחה על ידו בטיעוניו בערעור.

המשיבה סבורה כי בימ"ש לתעבורה לא טעה משקבע כי חובת הבאת הילד לעדות מוטלת על המערער ומשזה לא הביאו, הנטל להפריך גרסת המערער לא עובר אליה.

המשיבה הוסיפה וטענה כי גם אם היה ילד שקפץ לכביש, עדיין אין בכך כדי לפטור את המערער מהאחריות לאירוע התאונה. כאמור בכביש לא הייתה שלולית מים, שמן או סבון, מכאן שאין כל הסבר סביר לסטייתו מהכביש ודי בכך כדי להטיל עליו את האחריות לתאונה ותוצאותיה.

עוד הקשתה המשיבה באומרה כי היה על המערער שהתגורר במקום הומה ילדים, לנהוג ברכבו בהתאם לתנאי הכביש ובאופן שיהיה ביכולתו לעצור מיד את הרכב לפני שיהיה מעורב בתאונה. בימ"ש לתעבורה לא נתן אימון בגרסת המערער וקבע כי התרחשות התאונה והפגיעה בשני אנשים, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, ובכך הוא לא שגה.

על כן ביקשה לדחות את הערעור על הכרעת הדין וכן על העונש. לטעמה בימ"ש לתעבורה הקל עם המערער כאשר הסתפק בעונש שהשית עליו.

דיון והכרעה:

בטרם אכריע בערעור אזכיר כי מושכל ראשון ויסודי הוא: שערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר נקבעו על פי ההתרשמות מהעדים. אולם, היא תעשה כן, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ורק כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית - ראו ע"פ 10586/05 ערן נגד מ"י (ניתן ביום 5.1.09), ע"פ 4286/08 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14.1.09), רע"פ 1978/09 בני גלבוע נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.3.09), רע"פ 735/11 שי מזור נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 26.1.11) ורע"פ 6867/11 בהיל ג'בארין נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 27.9.11), ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) עמ' 918, ע"פ 5385/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, (נתן ביום 18.5.06) וע"פ 2103/07 אביהו הורוביץ נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 31.8.08).

לא ניתן לומר כי עניינו של המערער נימנה עם המקרים החריגים המצדיקים התרעבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות.

בימ"ש לתעבורה קבע נכונה שעצם סטייתו של רכב מהכביש מעידה על רשלנות הנהג על פי כלל הדרך שקובע חזקה עובדתית:

" ........ שזכתה לכינוי "כלל הדרך", ולפיה חזקה על נהג הסוטה ממסלול נסיעתו כי עשה כן מתוך נהיגה לא זהירה, וחובת ההוכחה עוברת לנהג, להוכיח, ולו ברמה של יצירת ספק סביר, כי הסטייה לא נבעה מהתנהגותו הרשלנית (ע"פ 1713/93 בוקובזה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 7.6.93; וראו גם רע"פ 6368/02 אלקיים נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 2.9.02)). בנסיבות אלה, אין למערער אלא להלין על עצמו, שלא פעל להבאת ראיה או עדות מטעמו להפרכת ההנחה העובדתית, כי סטייתו ממסלול נסיעתו נבעה מהתרשלות.". ראו פסק דין שנתתי בעפ"ת 22197-05-11 דכוור נ' מדינת ישראל, [ניתן ביום 18.8.11) – להלן – "עניין דכור")].

כאמור הנאשם יוכל לסתור את החזקה העובדתית שקבע כלל הדרך בכך שהוא יעורר ספק סביר, ובסוגיה זו נאמר בעניין דכור הנ"ל:

" כידוע, "ספק" לבדו אינו מספיק, אלא הוא צריך להיות ספק "סביר" שלגביו התייחס בימ"ש בקובעו:

"אין מדובר בספק שהסתברות התממשותו היא תיאורטית בלבד, אלא ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. אותו ספק צריך להיות בעל משקל, כזה שיש בו כדי לערער את המערך העובדתי-נסיבתי שהוצג על התביעה (כך במקור צ. ל. "על – ידי" – כ. ס.), עד שלא תוכל עוד לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של הנאשם ... מכאן, שנאשם אינו יוצא ידי חובתו בהצבעה על קיומה של אפשרות חלופית או קיומה של מערכת נסיבות אחרת, אלא נדרשת הוכחתה של אפשרות שהסתברותה סובסטאנטיבית" (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' מקסים, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 13.9.05, בפסקה 12).".

אזכיר כי משדחה בימ"ש לתעבורה את גרסת המערער ולא האמין לו, קשה לומר, בלשון המעטה, שהמערער הניח תשתית עובדתית שיש בה כדי לתת הסבר להתרחשות התאונה או לכל הפחות לעורר ספק סביר, כדי שיעמוד בנטל המוטל עליו.

זאת ועוד, ראוי שמי שיודע שבסביבתו הטבעית קיימים מוסדות שונים שבהם מתקיימת פעילות של בני נוער וילדים, לנהוג במהירות סבירה, שתאפשר לעצור את הרכב בכל מצב שבו מתעוררת סכנה ומשאינו מצליח בכך הוא ישא באחריות לרשלנותו.

על כן, לו הייתה גרסת המערער הייתה מתקבלת, עדיין אין בה כדי לסייע בידו ולפטור אותו מהאחריות לתאונה. נהג סביר ינהג במהירות המתאימה וינקוט בצעדים הדרושים כדי לצפות את הסכנות שעלולות להתרחש בכביש וקל וחומר בכביש שאמור להיות מוכר לו בו נוסע ועובר מדי יום ביומו.

מכל אלה אני מחליט לדחות את הערעור לעניין ההרשעה והוא הדין ביחס לעערעור על העונש.

העונש שהושת אינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים ושמצדיקה התערבות ערכאת הערעור – לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 3.7.06; ע"פ 1242/97 גרינברג נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 29.1.09 וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינ ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 13.1.10).

יש להזכיר כי לצד העבירה בה הורשע המערער קבע המחוקק, בסעיף 38 לפקודת התעבורה, עונש פסילה מינימלי של שלושה חודשים, שהוא הסף התחתון ואשר סטייה ממנו לקולא, תעשה רק בנסיבות מיוחדות שיירשמו - ראו לעניין זה פסק דין שנתתי בעפ"ת (חי') 748-08-10 בוארון אביב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 1.9.10).

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי למען שינויה של תרבות הנהיגה בחברה וחיזוק ההרתעה, יש לנקוט ענישה מחמירה, וכמרכיב חשוב בה, הוא העמידה הדווקנית על עונש המינימום - (ראו רע"פ 5297/07 קנטורוביץ' נ' מ"י (ניתנה ביום 9.9.07).

יש להפנות לטיעוני ב"כ המערער בפני, ושכמעט זנח לטעון לעניין העונש ודי אם אביא מה שנאמר בפני על ידו:

" על אף שאמרתי שלא בכדי הוטל עונש קל כתוצאה מהתלבטות בין הרשעה לבין זיכוי, ייתכן שמחמת עינוי הדין שנגרם לנאשם והוא סוחב על גבו מעל חמש שנים, חי את התאונה ונושם אותה כל יום, אולי בגין הסיבה הזו בית המשפט יתחשב ויראה כי יש מקום להטיל עונש קל יותר ממה שהוטל.".

אכן התמשכות ההליכים היא גורם שיש לתת לו משקל בקביעת העונש ואף להקל בדין בגינו, אך בדיקת תיק בימ"ש לתעבורה מעלה כי העבירות בוצעו בחודש אוקט' 2010, כתב האישום ככל הנראה הודפס ביום 25.4.11, (על כתב האישום מופיע התאריך 25.4.10, כנראה בטעות כי מועד זה קדם למועד ביצוע העבירה).

אולם בנט המשפט מופיע התאריך 25.5.11 כמועד הגשת כתב האישום.

עוד עולה כי בתיק התקיימו 8 ישיבות, 3 ישיבות לצורך קיום ההקראה ומתן תשובה לאישום, 4 ישיבות לשמיעת הראיות וישיב אחת לטיעונים לעונש.

הגם שמדובר בתיק ממוקד, כשבכתב האישום הופיעו 9 עדים שחלקם לא העיד, הרי בסופו של יום נתן בימ"ש השלום משקל ראוי והולם להתארכות הדיונים והתמשכותם, ואין מקום להקל במידה נוספת מעל זו אליה הלך בימ"ש לתעבורה.

סוף דבר:

אני דוחה את הערעור על שני חלקיו. היה וניתן צו עיכוב ביצוע גזר הדין, בטל בזה הצו.

על המערער לקיים את גזר הדין של בימ"ש לתעבורה כשהמועד הקובע לכך, הוא יום מתן פסק דין זה.

המזכירות תשלח לצדדים עותק פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ד, 28 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.