כללי:

1. בפניי בקשת הנתבעת 1 לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין.

2. התובע הגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו השיב את החזקה במושכר הנמצא ברח' החרושת 20 א' בקרית ביאליק, הידוע כגוש 10419 חלקה 154 (להלן:הנכס) לידי המשכירה - הנתבעת 1 - חב' ישרס מבני תעשייה (להלן:"החברה") בחודש מאי 2001, וכי הנתבעת 2 - העירייה (להלן:העירייה) קיבלה הודעה בכתב על העברת החזקה במועד זה.

היה ויתקבל פסק דין כזה, העירייה לא תהא רשאית לחייב התובע בתשלומי ארנונה ביחס לנכס בגין התקופה שבין חודש מאי שנת 2001 ועד ליום 1.1.07 – מועד שינוי החזקה בנכס בספרי העירייה (להלן: תקופת החיוב), וזאת מטרת התביעה.

3. כאמור הנתבעת 1 - "החברה" הגישה בקשה לסילוק על הסף.

רקע לתביעה:

4. בשנת 1989 התובע אשר היה הבעלים ומנהל עסק עצמאי לאספקת גופי תאורה וחשמל (להלן:העסק) והחברה – המשכירה – התקשרו בחוזה שכירות לצורך השכרת חלק ממבנה הנכס. החוזה הוארך משנה לשנה ולמעשה עד לחודש מאי שנת 2001.

5. בשנת 2000 נקלע עסקו לקשיים כלכליים. הצדדים הסכימו כי התובע יסיים את תקופת השכירות לאלתר, וכי יתרת חובו של התובע בגין השימוש בנכס, תוסדר באמצעות פירעון הערבות הבנקאית אשר הופקדה לידי "החברה" במסגרת הסכם השכירות.

בנוסף, הוסכם בין הצדדים כי התובע ישלם את חובותיו בגין תשלומי ארנונה עד לחודש מאי 2001 והחזקה בנכס תשוב לידי החברה בתחילת חודש יוני 2001.

6. במהלך חודש מאי 2001, הגיעה אשת התובע למשרדי חב' ישרס ומסרה את מפתחות הנכס לאחת מפקידות החברה. כמו כן, עם חזרתו של התובע ארצה בחודש יוני 2001 ביצע את העברת כספי הערבות הבנקאית לחשבונה של החברה, הודיע לעירייה בכתב על שינוי החזקה ובכך הגיעה לקיצה ההתקשרות שבין הצדדים.

7. בשנת 2004 נודע לתובע בדיעבד, כי מאז סיום ההתקשרות החוזית בין הצדדים כאמור, "החברה" לא הודיעה לעירייה על העברת החזקה בנכס חזרה לידיה, לא שילמה את היטלי העירייה החלים עליה, וצברה חובות גבוהים, כולם על שם התובע. לא זו בלבד אלא שהעירייה אף הגישה בגין חובות אלו כתב תביעה כנגד התובע על סך 95,955 ₪ בגין חובות היטלי עירייה לתקופה שעד ליום 31.3.03.

8. התובע לא התגונן מפני תביעת העירייה, ומשכך ניתן פסק דין בעניינו. משלא פעל על פי פסק הדין, בשנת 2006, הוגש על ידי העירייה כתב תביעה נוסף ובגין אותה עילת תביעה.

התובע שוב לא התגונן וניתן פסק דין נוסף בעניינו .

9. התביעה הוגשה עתה למתן פסק דין הצהרתי במטרה לחסום דרכו של צד ג' בתביעות עתידיות. היה ויוצהר כי החזקה אכן הוחזרה לחברה בחודש מאי 2001, חלה עליה האחריות לתשלום החובות לעירייה.

עיקר טענות הצדדים:

טענות "החברה": התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין.

10. החברה טענה כי מועד היווצרות עילת התביעה הוא בשנת 2001 – המועד הנטען להשבת החזקה בנכס מידי התובע לידיה, ולכל המאוחר ביום 21.9.04 כטענת התובע (מועד הגשת תביעת העירייה כנגד התובע בגין חיובי ארנונה). התביעה כאן הוגשה בשנת 2010 היינו כ 9 שנים ממועד הולדת עילת התביעה וכ- 6 שנים מאוחר להגשת כתב התביעה הראשון.התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב הגורמים נזק ראייתי לחברה, וממילא עילת התביעה התיישנה.

11. בשנת 2004 ובשנת 2006 הוגשו על ידי העירייה כנגד התובע שתי תביעות בגין היטלי עירייה נשוא התביעה דנא, אשר צבר התובע ביחס לנכס בתקופת החיוב. התובע, מסיבותיו שלו, בחר שלא להגיש כתבי הגנה בתביעות האמורות, ויש לראות בכך כהודאת התובע בחוב הנתבע. כך או כך נתנו זה מכבר פסקי דין חלוטים בעניינו. זכותו של התובע לטעון טענותיו בפני בית המשפט בוטלה בשל כך, זאת מתוקף עיקרון סופיות הדיון ומחמת מעשה בית דין.

12. התובע החזיק בנכס החל מחודש אוקטובר 1990 ועד ליום 1.1.07. חובת הדיווח על שינוי החזקה בנכס חלה על התובע בהתאם לאמור בסעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. משלא הודיע התובע כדין על השבת החזקה בנכס לידי החברה, חלים עליו כל תשלומי הארנונה בגין תקופת החיוב.

לחילופין טענה "החברה" כי על אף שהתובע הודיע על רצונו להשיב את החזקה בנכס, בפועל לא פינה את חפציו מהנכס בניגוד למוסכם בין הצדדים בהסכם השכירות ועל כן לא ניתן היה לקבל את החזקה בנכס במועד ההודעה. יחד עם זאת, משהחלו שוכרים להתעניין בהשכרת הנכס מימשה "החברה" זכותה ותפסה חזקה על הנכס.

טענות העיריה:

13. העירייה טענה, כי אינה צד ביחסים שבין משכיר לשוכר, היינו, "החברה" - התובע. דרישות התשלום מטעם העירייה הוצאו כדין שכן העירייה לא קבלה כל הודעה על החזרת המושכר, ואל לתובע כעת לחמוק מתשלום חובותיו.

עוד מוסיפה העירייה וטוענת בכתב הגנתה, כי טרם נקיטת הליכי גבייה או הליכים משפטיים כנגד חייבים, היא נוהגת לשלוח דרישות תשלום חוב לחייבים אחת לחודשיים משכך טענותיו של התובע כי לא ידע על החובות שנצברו לחובתו, אין להן על מה לסמוך ואינן באות ללמד אלא על התנהלות התובע ואופיו.

14. ניתנו שני פסקי דין חלוטים כנגד התובע בגין חובותיו לעירייה, והתביעה לפסק דין הצהרתי נועד לעקוף אותם. זו התנהלות חסרת תום לב.

15. לגופו של עניין, העברת החזקה בנכס בוצעה בחודש דצמבר שנת 2006 בהתאם להודעת החברה על מחזיק חדש בנכס. עד למועד זה האחריות לתשלום החובות על התובע.

תשובת התובע:

16. יש לדחות הבקשה לדחייה על הסף. מדובר בצעד דרסטי בו יש לנקוט בזהירות רבה. קבלת הבקשה תפגע בזכותו לקבל יומו בבית המשפט כאשר התביעה עודה באיבה. יתר על כן, התנהלות החברה באי דווח לעירייה על שינוי החזקה בנכס במועד בו זו שבה לידיה, ומשנוכחה לדעת כי אינה מקבלת דרישות תשלום בגין הנכס מהעירייה, היא התנהלות חסרת תום לב ואינה אלא מעשה תרמית הנועד לגרום לכך, כי חיובי הארנונה ימשיכו ליפול על כתפיו של התובע.

17. אין מחלוקת בין הצדדים כי בחודש מאי בשנת 2001 הודיע התובע לחברה על רצונו לעזוב את המושכר. לראייה הודעת החברה לעירייה מיום 8.7.09 התומכת בטענת התובע כי החברה ידעה אודות רצונו של התובע לסיים את הסכם השכירות בחודש מאי 2001.

18. התביעה לא התיישנה שכן המועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות הינו המועד בו נודע לתובע דבר התרמית או מועד היוודע דבר קיום עילת התביעה – והוא בשנת 2004 כאשר הוגשה כנגדו התביעה. חלים כאן סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

19. עיקרון סופיות הדיון אינו מתקיים בעניינו, שכן הוא מתייחס רק לצדדים קרובים ולא במצב בו צורף צד שלישי שלא היה בעל דין בתביעה הקודמת – הליכים קודמים היו רק בינו לבין העירייה.

20. יתר על כן העירייה לא המציאה לו כדין את ההתראות, הכתובות שגויות וחלק ניכר מהתקופה הוא שהה בחו"ל.

דיון והכרעה:

21. ביום 19.6.11 התקיים דיון בעניין טענת ההתיישנות אותה העלתה החברה. העירייה הצטרפה לטענות החברה ביחס לתביעות אשר הוגשו ופסקי הדין שנתקבלו בגינן. במסגרת הדיון נתנה החלטה המורה לעירייה על המצאת פסקי הדין, אישורי המסירה ומכתבי ההתראה שהוצאו במסגרת ההליכים הקודמים.

יש לציין כבר עתה כי פסקי הדין האמורים לא הוגשו לתיק בית המשפט. הצדדים חזרו על טענותיהם כמפורט בפרוטוקול הדיון.

22. לאחר עיון בבקשה, תגובות התובע, ולאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

להלן הנימוקים:

טענת התיישנות:

23. מועד תחילת מרוץ התיישנות מוסדר בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הקובע בסעיף 5 (1) לחוק כי מועד התיישנות עילת תביעה שאינה במקרקעין הינו 7 שנים.

כמו כן, סעיף 6 קובע לאמור:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

24. לסעיף זה שני חריגים הקובעים כי ייתכן ומועד ההתיישנות יחול במועד מאוחר ליום הולדת התביעה.

האחד, סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כי :

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה."

השני, סעיף 8 לחוק ההתיישנות:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

25. התביעה כאן הוגשה ביום 26.7.10. השאלה היא מהו מועד היווצרות עילת התביעה. האם במועד תחילת תקופת החיוב - המועד בו הפסיק התובע לשלם את תשלומי העירייה כטענת העירייה בשל שינוי החזקה לכאורה בשנת 2001 ואז התביעה אכן התיישנה, או התביעה נופלת בגדר החריגים ומרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו נודע לתובע דבר התביעה כנגדו- דבר התרמית, לטענתו בשנת 2004.

26. המגמה הרווחת בפסיקה היא לא לדחות תובענה מחמת התיישנות בשלב כה מוקדם של ההליך המשפטי זאת על מנת להגן על זכות הגישה לערכאות.

27. העירייה לא הצליחה להוכיח כי ה"איתורים" בוצעו כדין וכי ההזמנות וההתראות הומצאו לידי התובע. טענת התובע כי כל הכתובות בהן בוצעו לכאורה ההזמנות היו שגויות. טענה זו לא נסתרה.

למרות ההחלטה כאמור לא הוגשו פסקי הדין לתיק בית המשפט.

28. המסקנה היא כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד דבר היוודע עילת התביעה לתובע, דהיינו, כאשר התובע מאשר את קבלתו. כתב תביעה זה הוגש ב 21.9.04 ומן הסתם התקבל מספר שבועות לאחר מכן ומכל מקום לא חלפו 7 שנים.

29. אשר על כן, דין טענת ההתיישנות להידחות.

שיהוי:

30. סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע לאמור :

"אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".

31. בכוחה של טענת השיהוי להביא לדחיית תובענה טרם הגיעה תום תקופת ההתיישנות. בניגוד לטענת ההתיישנות אשר ניתנת למניין והינה בבחינת נתון אוביקטיבי, מבחן בחינת השיהוי הינו גמיש וסובייקטיבי הנתון לבחינה על פי שיקול דעתו של בית המשפט המשתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, מהודרה 15 כרך א', ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2007, עמ' 736.

32. בית המשפט יעשה שימוש בסעד זה בנסיבות חריגות בלבד מקום בו הדבר מתחייב מטעמי צדק והגינות כלפיי הנתבע ולצורך הבטחת דיון תקין [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים [פורסם בנבו] (2003)].

33. לצורך קבלת טענת השיהוי על המבקש להוכיח כי נתקיימו אחת מן החלופות הבאות:

א. בעצם השיהוי בהגשת התובענה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו. תנאי זה מחייב רמת הוכחה נכבדה מצד הטוען לה.

ב. השיהוי הביא לפגיעה ושינוי לרעה במצבו במסגרת הליך בירור התביעה הנובע מחוסר תום ליבו של התובע .

לעניין זה, דבריו של מ. קשת כפי המובא בספרו המצוין לעיל: " יסודו של שיהוי נגזר מחובת תום הלב המעוגנת בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973.השתק מכח מצג מונע מבעל דין להתכחש למצג שהציג בפני חברו אם זה הסתמך על המצג בתום לב ועקב כך שינה מצבו לרעה."

34. התובע מציין בקשה קודמת אשר הוגשה על ידי החברה לדחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות או שיהוי ונדחתה, אולם משלא גובתה טענה זו באסמכתאות הרלוונטיות בכתב התגובה הרי שאין לייחס להן משקל ראייתי.

35. לאחר בחינת טענות הצדדים סבורני כי החברה לא הוכיחה כי היה בשיהוי, משום וויתור התובע על טענותיו או שיש בו להוות שינוי מצבה לרעה בהוכחת התביעה דנא:

אף אם התביעה הייתה מוגשת עוד בשנת 2004 לא נראה כי היה בידי החברה לצרף ראיות נוספות אשר היה בהן לתמוך את גרסת הגנתה, ראיות שאין היא יכולה לצרף עתה. "החברה" לא הוכיחה כי התנהלותו של התובע הייתה חסרת תום לב תוך כוונה ליצור מצג מטעה כלפיי "החברה", שכן לא בוצעה המצאה כדין של ההתראות בדבר נקיטת ההליכים בעניינו. יתר על כן, "החברה" הודתה למעשה כי אכן נמסר ולה מפתחות המושכר במאי 2001 אלא שהיא מפרשת את המשך החזקת החפצים כאי מסירה. "החברה" לא הוכיחה כי דרשה פינוי החפצים והוא סירב. מכל מקום, על טענת השיהוי להתברר במסגרת התיק העיקרי ולא במסגרת בקשה זו.

36. דין הבקשה בטענת שיהוי להידחות אף מטעם זה.

מעשה בית דין:

37. תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי בית המשפט מוסמך לדחות תובענה כולה או מקצתה מחמת מעשה בית דין.

38. הלכה פסוקה היא כי לא בנקל יינתן סעד של דחייה על הסף על ידי בית המשפט אלא רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן.

39. בעניינו, "החברה" לא הייתה צד להליכים הקודמים אשר התנהלו בין התובע לעירייה ולממצאים שנקבעו שם, ומשכך החברה מנועה מלטעון קיומו של מעשה בית דין ביחס אליה, ועל כן דין הטענה להידחות. [ראו שם בספרו של קשת עמ' 665]

40. דוקטרינת מעשה בית דין קובעת כי משקיים פסק דין חלוט במסגרתו נידונה והוכרעה עילה או פלוגתא בין בעלי הדין ואשר ניתן על ידי בית משפט המוסמך לדון בסוגיה, מקים פסק הדין מחסום דיוני המונע כל התדיינות נוספת בעניין שהוכרע שם. (ראו ספרה של ד"ר נינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות-אוניברסיטת תל אביב [1991] ).

41. כל עוד לא בוטל פסק הדין בין על ידי מי שנתנו ובין על ידי ערכאת הערעור יהיו בעלי הדין מושתקים מלטעון טענות העומדות בסתירה לקביעה זו. [ ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראשון לציון (פורסם בנבו) (1997)].

42. אין מדובר בעקרון מוחלט, ועל בית המשפט להפעיל שיקול דעת ושכל ישר בבואו להכריע בדבר דחיית תובענה מחמת מעשה בית דין, וייתכנו סייגים לקביעה זו מקום בו הצדק והאינטרס הציבורי מחייבים זאת. (ראו בעניין זה ע"א 5610/93 האמור לעיל והפסיקה המאוזכרת שם בעמ' 97-99).

43. לכלל מעשה בית הדין שני ענפים. האחד, מעשה בית דין מסוג "השתק עילה", כלומר התביעה נדונה בעבר לגופו של עניין והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך ומשכך מנועים הצדדים מלהגיש תביעה נוספת המושתת על עילה זהה. על הטוען להשתק עילה להוכיח כי קיימת זהות בין בעלי הדין או חליפיהם (ע"א 2360/99 יצחק בכר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, נה (4) 18 (2001)].

בענייננו ברי כי אין זה המצב.

הענף האחר: "השתק פלוגתא" משמע מצב בו הוכרעה בדיון קודם שאלה עובדתית החיונית לתוצאה הסופית, בפירוש או מכללא, בעלי הדין יהיו מושתקים מהתדיינות בה בהליך הנוסף [246/66 שמואל ורחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, כב(2) 561 [1986, וכן ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000)].

44. על מנת שתקום עילת השתק פלוגתא צריכים להתקיים ארבעה תנאים:

1. המדובר באותה פלוגתא הנדונה בכל אחת מן ההתדיינות על רכיביה המשפטיים והעובדתיים.
2. הפלוגתא נדונה לגופה בהתדיינות הראשונה כך שבעל דין שניתן לו יומו בבית המשפט מנוע מלהעלותה בשנית.
3. נתנה הכרעה בעניין הפלוגתא עם במפורש ועם במכללא, בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה.

הכרעת הפלוגתא הינה חיונית לצורך מתן פסק הדין שבתובענה הראשונה.( שם בספרה של נ.זלצמן עמ' 141.)

45. בענייננו, לא נתקיים מעשה בית דין, בין מחמת השתק עילה ובין מחמת השתק פלוגתא.

46. הצדדים לתביעות והעילות הנתבעות בתביעה כאן שונים מאלו עליהם מושתתים פסקי הדין הקודמים.

בעוד שהתביעות הקודמות ופסקי הדין אשר נתנו במסגרתן מתייחסות לגובה החוב הנתבע מאת התובע כמחזיק בנכס, הרי שהסעד המבוקש בתביעה דנא הינו סעד הצהרתי בעניין מערכת היחסים בין התובע – "החברה" – העירייה ביחס לחזקה בנכס ועצם חבות בתשלום היטלי העירייה עצמם. אין המדובר באותן עילות תביעה. הפלוגתאות אותן מעלה התובע במסגרת כתב התביעה, לא נידונו והוכרעו בעבר במסגרת הליכים קודמים, ולא בין כל הצדדים.

47. פסקי הדין בעניינו של התובע נתנו בהיעדר הגנה ומבלי שטענות הצדדים תבחנה באופן מהותי לגופו של עניין. למעשה, אלו נתנו באופן פרוצדוראלי בלבד ועל אף שהינם חלוטים, בנסיבות העניין, אין זה מן הדין ומן הצדק לחסום בשלם את שעריו של בית המשפט בפני התובע.

48. אשר על כן, דין טענת מעשה בית הדין להידחות על הסף.

סוף דבר:

49. דין הבקשה לדחייה על הסף להידחות.

50. הוצאות הבקשה יידונו בסיום ההליך.

51. קדם משפט נקבע ליום 2.12.2012 בשעה 08:30.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ‏ט"ו אלול תשע"ב, ‏02 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.