תביעה לפסק דין הצהרתי כי התובע, מר משה אהרונסון (להלן: "התובע"), החזיר לנתבעת 1, ישרס מבני תעשיה בע"מ (להלן: "הנתבעת") את המושכר רח' החרושת 20 א' בקרית ביאליק הידוע כגוש 10419 חלקה 154 (להלן: "המושכר" או "הנכס"), בחודש מאי 2001, ועל כן בטלים חיובי הארנונה בהם חויב מחודש יוני 2001 ואילך, וכי הנתבעת היא זו אשר חבה בהם, וכן כי התובע מסר לנתבעת 2, עירית קרית ביאליק (להלן: "העיריה"), הודעה בכתב על החזרת הנכס.

רקע

בין התובע לנתבעת נכרת חוזה שכירות שתקופתו מיום 1.1.98 ועד ליום 31.12.98. מידי שנה, לקראת תום תקופת השכירות, הייתה הנתבעת פונה אל התובע, במטרה לחדש את הסכם השכירות לשנה נוספת, והתובע חידש מידי שנה את הסכם השכירות.

אין מחלוקת כי ביום 29.5.01 התובע, באמצעות אשתו, גב' אביבה אהרונסון (התובע שהה אז בחו"ל), הפקיד את מפתחות הנכס יחד עם מכתב בכתב ידו הנושא תאריך 23.5.01, ובו נכתב כי התובע מוסר את הנכס לידי הנתבעת.

המחלוקת היא מהו המועד בו נחשב המושכר כמוחזר. התובע טען כי הנכס הוחזר בסוף חודש מאי 2001, הנתבעת טענה כי התובע החזיק בנכס עד ליום 1.1.07, היות ולא פינה את חפציו מהמושכר.

מטרת התביעה היא לפטור את התובע מחיובי ארנונה בהם חויב במסגרת שני פסקי דין בהם נתבע התובע על ידי העיריה. יש לציין כי התובע בהודעתו מיום 18.7.12 הבהיר כין אין הוא מבקש הצהרה כלשהי לביטול שני פסקי הדין אשר ניתנו נגדו.

טענות התובע בתמצית

מטעם התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע (ת/1) ואשתו (ת/2), גב' אביבה אהרונסון.

התובע הצהיר, כי החל מסוף שנת 2000 פעל לסגירת עסקו מאחר ונקלע לקשיים כלכליים. במסגרת הפעולות לסיום תקופת השכירות, נפגש התובע באותה תקופה עם אדם בשם יוסף (להלן: "יוסף") אשר שימש כמנהל הנתבעת בקריות. הוסכם כי התובע ישלם את יתרת חובותיו בגין ארנונה ושירותים עירוניים עד מאי 2001, ע"י פירעון הערבות הבנקאית, ומחודש יוני 2001 ואילך חזר הנכס לידי הנתבעת.

התובע פנה באופן אישי לגזבר העירייה ומסר לו הודעה בכתב על סיום השכירות והחזרת הנכס לבעליו, הגזבר הודיע לתובע כי אין למכתבו כל משמעות עד לקבלת הודעה בכתב גם מהנתבעת.

בשנת 2004, בעקבות תביעה אשר העיריה הגישה נגדו (ת.א. 707924/04 בבית משפט השלום בחיפה), התברר לתובע כי הנתבעת לא מילאה את התחייבותה ולא דיווחה לעירייה כי הנכס הוחזר לה ע"י התובע, וזאת עשתה שלא בתום לב ובכוונת מרמה. הגישה העיריה נגד התובע תביעה נוספת בשנת 2006 בגין חיובי ארנונה. התובע אשר היה נתון בקשיים כלכליים לא התפנה לטפל בכתבי התביעה אשר הוגשו נגדו. התובע טען והצהיר כי לא קיבל את מכתבי ההתראה מהעיריה או מהנתבעת.

טענותיו של התובע לעניין מועד ההחזרה אומתו במכתב שכתבה הנתבעת לעירייה ביום 8.7.09, בו אישרה הנתבעת כי בחודש מאי 2001 החזיר לה התובע את הנכס. במכתב הנ"ל טענה הנתבעת כי הואיל ובאותו זמן היה הנכס מלא עד אפס מקום במוצרים של התובע, לא יכלה הנתבעת לקבל את הנכס.

התובע הכחיש את הטענה כי לא פינה את הנכס, וטען כי אף אם היו בנכס מוצרים כלשהם השייכים לו, הרי שהנתבעת יכלה לפנותם, כפי שעשתה ברגע שמצאה שוכר חלופי, בחודש דצמבר 2006.

התובע טען כי אם אכן הנכס היה מלא במוצרים אשר היו שייכים לו, הנתבעת הייתה מחייבת אותו בהוצאות הפינוי. יותר מכך, אילו היה התובע ממשיך להיחשב כשוכר הנכס הרי שהיה נדרש על ידי הנתבעת לשלם לה דמי שכירות. התובע לא שילם דמי שכירות מאז יוני 2001, ולא נתבע ע"י הנתבעת לשלם את דמי השכירות מאז החזיר את הנכס במאי 2001.

לתצהירו של התובע צורפו המסמכים הבאים:

"א"- העתק של דוגמת מכתב על סיום תקופת השכירות אשר הנתבעת שלחה לתובע ביום 10.11.1998.

"ב" – עותק הסכם השכירות לתקופה שמיום 1.1.1998 ועד ליום 31.12.1998.

"ג-ה" – הודעות התובע לשלטונות המס על סגירת העסק.

"ו" – מכתבו של התובע לנתבעת מיום 23.5.2001 אודות החזרת הנכס.

"ז-ח" – מכתב דרישת הערבות אשר הנתבעת שלחה לבנק הפועלים וטופס העברת הכספים לנתבעת.

"י" – העתק כתב התביעה אשר העיריה הגישה נגד התובע בשנת 2004.

"יא" – דו"ח יציאות וכניסות של התובע לארץ ממשרד הפנים.

"יא'1"- העתק כתב התביעה אשר העיריה הגישה נגד התובע בשנת 2006 (התובע ביקש לצרף נספח זה במסגרת הודעתו מיום 21.2.2013).

"יב-יד" – מכתבים אשר הנתבעת שלחה לעיריה.

גב' אהרונסון הצהירה כי הגיעה למשרדי הנתבעת ביום 29.5.2001, ומסרה לאחת הפקידות את מכתבו של בעלה מיום 23.5.2001, ואת מפתחות הנכס. גב' אהרונסון הצהירה, כי כאשר הגיעה לנקות את הנכס, היו בו מספר מועט של קרטונים ובתוכם פנסים, אותם השאירה במקום. קודם לכן, בעלה פינה את כל תכולת המחסן לחצר ביתם. גב' אהרונסון הצהירה כי מאז שהחזירה את המפתחות לא ביקרה בנכס ולא קיבלה דברי דואר מהנתבעת.

התובע במסגרת החקירה הנגדית חזר על האמור בתצהירו, כי נפגש "עם יוסף" במשרדי הנתבעת בחודש אפריל 2001, וכי סוכם כי יסיים ביום 31.5.2001 את השכירות, ובזמן הנותר ידאג לפנות את הדברים אשר נותרו במושכר (פרוטוקול מיום 2.6.13, עמ' 7, ש' 23-25). התובע העיד כי נותרו מעט מאד דברים במושכר וכי במכתבים שמסר ציין במפורש כי אם נותרו כמה פריטים שאין להם ערך כספי כלשהו, אין לו טענות כספיות לגביהם וכי הנתבעת ראשית לפנותם מבלי שידרוש כספים על כך (שם, עמ' 7, ש' 26-29). התובע העיד כי הארגזים אשר נותרו במושכר תפסו פחות מחצי אחוז מהשטח הכללי (שם, עמ' 7, ש' 32). התובע העיד כי תחילת הפינוי נעשה בתחילת 2001, היו במושכר גופי תאורה שונים, ברזלים, פלסטיקים, שני שולחנות עבודה, אביזרים של ייצור גופי תאורה (שם, עמ' 9, ש' 1-2). התובע נשאל אם 5 חודשים עסק בפינוי מדוע השאיר קרטונים במושכר והשיב כי באותה עת לא היה לו רכב טנדר ולכן לא יכול היה לפנותם (שם, עמ' 9, ש' 7-8).

התובע העיד כי היה בן בית בעיריה והיא הייתה לקוח גדול שלו, ולכן, למרות שהדבר היה מחובתה של הנתבעת לידע את העיריה, הוא מצא לנכון לידע את העיריה, וניגש לגזבר ומסר לו את המכתב שבו הוא מודיע על פינוי המושכר. הגזבר אמר לו כי אין כל ערך למכתבו היות שכל אחד יכול לבוא ולהודיע על סים השכירות ולא לשלם ארנונה, וכי על הנתבעת להודיע לעיריה כי התובע סיים את השכירות במושכר (עמ' 9, ש' 20-26). התובע בעיד כי אינו זוכר את שמו של הגזבר אך זוכר את תיאורו – הוא היה רזה מאד, נמוך, שיער בהיר (עמ' 14, ש' 23).

יצוין כי מר אלי מלכה, אשר העיד מטעם הנתבעת, העיד כי גזבר העיריה בשנת 2001 היה מר יצחק מיכאלי ז"ל, ותיאר אותו גבוה, רזה וקירח (שם, עמ' 23, ש' 18).

התובע העיד כי מתאריך 23.3.2004 ועד 27.7.2006 התגורר בקנדה (שם, עמ' 10, ש' 24), וכי לא ידע שמתנהל נגדו הליך (שם, עמ' 11, ש' 5). לשאלה, האם אשתו אשר התגוררה בארץ, לא עדכנה אותו השיב כי לא קיבלו שום מכתב ולא נעשתה שום מסירה (שם, עמ' 11, ש' 7), וכי נודע לו לראשונה כי נוהל נגדו הליך משפטי באוגוסט/ספטמבר 2006 (שם, עמ' 11, ש' 9). התובע נשאל מדוע לא טיפל בתביעה זו בשנת 2006, ותיאר מקרה בו נגנבו מביתו למעלה מ-20 פנקסי שיקים והוא נאלץ להתמודד עם תיקי הוצל"פ בכל רחבי הארץ, כי לא הייתה לו אפשרות להתמודד בכל כך הרבה חזיתות וכי לא היו לו אמצעים כספיים (שם, עמ' 11, ש' 17-22).

אשתו של התובע, גב' אהרונסון, העידה כי הגיעה למשרדי הנתבעת לבקשת בעלה (שם, עמ' 15, ש' 30), ואמרה לפקידה במקום כי בעלה ביקש למסור את המפתח עם המכתב המצורף, הפקידה קיבלה את המפתח והמכתב ותוך דקה כבר הייתה בחוץ (שם, עמ' 16, ש' 6-7).

טענות הנתבעת בתמצית

הנתבעת הגישה כתב הגנה ובקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין (השתק עילה).

בהחלטתי 2.9.12 דחיתי הבקשה לדחייה על הסף, מן הנימוקים המפורטים בהחלטה.

לגופו של עניין, הנתבעת טענה להגנתה כי אין זו חובתה לדווח לעיריה כי מחזיק חדל להחזיק בנכס, וכי חובת הדיווח לרשות חלה על השוכר ו/או המחזיק בנכס מכוח סעיפים 235 ו-236 לפקודת העיריות.

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם מר ישראל לבקוביץ (נ/1), המשמש בתפקיד אחזקת מבנים בסניף הצפון של הנתבעת. מר לבקוביץ הצהיר כי הנתבעת, כנוהל פנימי בלבד, מעבירה בעת כל שינוי או החלפת שוכר הודעה מתאימה לעיריה, אך זאת מבלי לגרוע מחובת השוכר לעשות כן.

הסכם השכירות האחרון אשר נחתם עם התובע הינו מיום 1.1.1999 ועד ליום 31.12.2000. בתום תקופת השכירות המשיך התובע להחזיק במושכר ואחסן סחורה ומוצרים רבים ובכך למעשה המשיך להחזיק בנכס וחויב בהתאמה בדמי שימוש ראויים.

מר לבקוביץ הצהיר עובר לתום תקופת השכירות החל התובע להפר את הסכם השכירות האחרון אשר נחתם עמו, שכן לא עמד במלוא התשלומים, ובהתאם לכך נשלחו לתובע מכתבי התראה באמצעות ב"כ הנתבעת בו נדרש לשלם את דמי השכירות ולפנות את הנכס מכל אדם וחפץ.

סעיף 12.1 להסכם השכירות קובע כדלקמן:

"עם תום תקופת השכירות או עם פוג השכירות או הפסקתה קודם לכן מכל סיבה שהיא (כל אחד מאלה להלן "תום השכירות"), יהיה השוכר חייב לפנות את המושכר ולהחזירו למשכיר, כשהמושכר פנוי מכל אדם וחפץ."

ביום 23.5.2001, קרי כ-5 חודשים לאחר תום תקופת השכירות האחרונה, ביקש התובע להשיב את החזקה בנכס לידי הנתבעת, שכן המשיך להחזיק בנכס. בהתאם לפנייה זו, ביום 29.5.2001 נערכה פגישה בנכס בנוכחות מנהלי הנכסים של מחוז צפון של הנתבעת אותה העת, מר יוסף למפיטר והגב' שרה אברמוביץ (אשר אינם עובדים עוד אצל הנתבעת) וכן אשתו של התובע.

בפרוטוקול הפגישה אשר נרשם ע"י הגב' שרה אברמוביץ (נספח ה' לתצהירו של מר לבקוביץ) נכתב:

"לפי בקשה של גב' אהרונסון יצאנו לשטח, אני יוסף וגב' אהרונסון ומסתבר שהבניין מלא סחורה, חפצים, רהיטים וכלים שונים, כך שאי אפשר לקבלו במצבו הנוכחי. הודענו לגב' אהרונסון שלאחר פינוי המבנה תצור קשר איתנו לשם קבלת המבנה שהוא ריק מאדם וחפץ."

יצוין כי גב' אהרונסון בתצהירה (סעיף 9) מכחישה מכל וכל כי התלוותה ביום 29.5.2001 למר יוסף למפיטר והגב' שרה אברמוביץ לביקור בנכס, וטענה כי כל הכתוב באותו מסמך אשר נכתב בכתב ידה של גב' אברמוביץ (נספח ה' לתצהירו של מר לבקוביץ) הינו שקר.

בהודעת התובע מיום 20.5.13 התנגד התובע להגשת פרוטוקול הפגישה שנכתב בכתב ידה של גב' שרה אברמוביץ (נספח ה' לתצהירו של מר לבקוביץ), בטענה כי המסמך לא הוגש באמצעות עורכו. התובע טען גם כי הואיל וקיימת מחלוקת יסודית לגבי תוכנו של המסמך, באופן שאשתו של התובע מכחישה באופן גורף את תוכנו של המסמך, הריש שהיה על הנתבעת לזמן לעדות את גב' שרה אברמוביץ או את מר יוסף למפיטר המצוינים כמי שהיו נוכחים באותו מעמד, וכי העובדה שאינם עובדים כיום אצל הנתבעת אינה סיבה לאי זימונם. בהחלטתי מיום 20.5.13 קבעתי כי על הנתבעת להיערך בהתאם.

מר לבקוביץ הצהיר כי ביום 19.6.2001, קרי כ-3 שבועות לאחר מועד הפגישה, שלחה הנתבעת באמצעות בא כוחה מכתב התראה נוסף. התובע בחר שלא להשיב למכתבי ההתראה ולא לפנות את הנכס, ובהתאם המשיך להחזיק בנכס אשר שימש לו כמחסן.

לאור מדיניות הנתבעת אותה עת התקבלה החלטה לפיה אין לנקוט בדין עצמי לעניין פינוי נכסים תפוסים בציוד. לקראת סוף שנת 2006 שונתה ההחלטה ולכן החברה נקטה בסעד עצמי.

ביום 25.12.2008 פנתה הנתבעת לעירייה והודיעה לה כי החל מיום 1.7.2007 יש להעביר החזקה בנכס ע"ש הנתבעת. החל מיום 1.5.2008, כשנה וחצי לאחר מועד תפיסת החזקה בנכס ע"י הנתבעת, השכירה הנתבעת את הנכס לשוכר חדש, ובתקופת הביניים שילמה את כלל התשלומים והמיסים עבור הנכס.

לתצהירו של מר לבקוביץ צורפו המסמכים הבאים:

"א" – העתקי הסכמי שכירות בין התובע לנתבעת.

"ב" – הסכם השכירות האחרון בין התובע לנתבעת עבור התקופה החל מיום 1.1.1999 ועד ליום 31.12.2000.

"ג"- העתק מכתבי התראה אשר הנתבעת שלחה לתובע מיום 6.6.00 ומיום 29.11.00.

"ד" – העתק מכתבו של התובע לנתבעת מיום 23.5.2001.

"ה" – העתק פרוטוקול הפגישה בכתב ידה של גב' שרה אברמוביץ מיום 29.5.2001.

"ו" – העתק מכתב הנתבעת לבנק הפועלים אודות מימוש הערבות הבנקאית.

"ז" – העתק מכתב התראה אשר שלחה הנתבעת לתובע מיום 19.6.2001.

"ח" – העתק הודעת הנתבעת לעיריה מיום 25.12.2006 אודות העברת החזקה בנכס ע"ש הנתבעת.

"ט" – העתק הסכם השכירות בין הנתבעת לשוכר החדש.

מר לבקוביץ העיד בחקירתו הנגדית, כי כאשר חוזה מסתיים, והלקוח עומד בכל הדרישות הנתבעת מעבירה הודעה לעיריה (פרוטוקול מיום 2.6.13, עמ' 19, ש' 8-9).

מר לבקוביץ נשאל על המסמך שצורף כנספח ח' לתצהירו אודות הודעת הנתבעת לעיריה על העברת הנכס על שמה והעיד כי: "התקבלה החלטה על שינוי מדיניות החברה, החליטו לפתוח ולנסות להשכיר אחרי תקופה ארוכה, אחרי שגם לא היה קשר עם האדון. ניסינו לתפוס אותו." (שם, עמ' 19, ש' 19-20).

מר לבקוביץ נשאל אודות מכתב הנתבעת מיום 8.7.09 לעיריה (נספח יג' לתצהיר התובע), ואישר כי הנתבעת ביקשה להחזיר לעצמה את הנכס לא בגלל שינוי מדיניות, אלא היות ושוכרים החלו להתעניין בנכס (שם, עמ' 20, ש' 4-6).

מר לבקוביץ העיד, כי בשנת 2007 ראה את החפצים אשר נשארו בנכס (שם, עמ' 20, ש' 14), וכי: "היה שם גלריה, על הגלריה הקרובה היו עשרות קרטונים שלל גופי תאורה, היו למטה כל מיני שולחנות עבודה וכלי עבודה והבאנו חברה קבלנית שתפנה את זה." (שם, עמ' 20, ש' 16-17). מר לבקוביץ העיד כי הביא לשם קבלנים, כי הפינוי לקח יומיים, וכי אינו זוכר כמה שילמו לחברה הקבלנית (שם, עמ' 20, ש' 20-21), אך העריך את התשלום בכ- 2,000 ₪ (שם, עמ' 21, ש' 2).

טענות העיריה בתמצית

טענת התובע כי לא ידע על קיום חוב הארנונה וכי הדבר נודע לו רק בשנת 2004, עם הגשת התביעה נגדו, היא טענה שקרית. העיריה שולחת לכל המחזיקים בנכסים ברי חיוב בארנונה דרישות לתשלום כל חודשיים, ושולחת התראות לחייבים טרם נקיטת הליכי גבייה ו/או הליכים משפטיים.

העיריה לא מצאה אצלה זכר להודעה כתובה מהתובע בדבר עזיבת הנכס. העיריה לא ביקשה מעולם אישור בעל הנכס.

העיריה העבירה את שמות המחזיקים בנכס רק בדצמבר 2006 וזאת בשל הודעת בעל הנכס כי קיים מחזיק חדש (וזאת ע"י הצגת הסכם שכירות חדש). העיריה לא הייתה מודעת לכך כי התובע עזב את הנכס, וכן לא הייתה מודעת להשתלשלות העניינים בין התובע והנתבעת. מדיניות העיריה הינה לא להתערב במערכת היחסים של משכירים ושוכרים.

העיריה הגישה שני תצהירי עדות ראשית כדלקמן:

1. הגב' אירנה ואיסבן, עובדת מחלקת גבייה בעירייה בתחום הארנונה (התצהיר סומן נ/3). גב' ואיסבן הצהירה כי בשנת 2001 שלחה העיריה התראות "אדומות" לתובע בדבר חובו לעיריה. ההתראות נשלחו בדואר רגיל מכיוון שאין הוראה חוקית המחייבת את העירייה לשלוח התראות מסוג זה בדואר רשום.

גב' ואיסבן הצהירה כי מאחר וחלפו כ-12 שנים, אין ברשות העיריה העתקים מההתראות הנ"ל. כמו כן, במהלך שנת 2004 הוחלפה המערכת הממוחשבת במחלקת הגבייה ולכן נמחקו הנתונים אשר היו קיימים עד לשנת 2004. גב' ואיסבן הצהירה כי על פי הנתונים הקיימים אצלם, הנכס הועבר מחזקת התובע לחזקת הנתבעת ביום 1.7.2007 וזאת על פי הודעת הנתבעת מיום 27.12.2006. עד ליום 1.7.2007 מופיע התובע כמחזיק בנכס ואין כל תיעוד כי התובע הודיע על עזיבת הנכס בשנת 2001.

גב' ואיסבן נשאלה בחקירתה הנגדית, מדוע לא שמרו את הנתונים שהיו בשנים קודמות לאור החלפת המערכות, והשיבה כי יש הרבה תושבים בעיר ואי אפשר לשמור את הכל (פרוטוקול מיום 2.6.13, עמ' 24, ש' 3).

העיריה הגישה תעודת עובד ציבור מטעם מר אלי מלכה אשר עובד במחלקת הגבייה בעיריה. מר מלכה הצהיר כי העיריה אינה שומרת העתקים ממכתבי התראה ו/או דרישה לתשלום חוב מעבר ל-7 שנים. מר מלכה צירף לתע"צ את המסמכים הבאים:

"א'1-א'5" – העתק תלושי חשבון אשר נשלחו לתובע בדואר רגיל ביחס לשנת 2006 בלבד.

"ב" – בקשה מטעם הנתבעת להורדת מוני מים מיום 31.1.2007.

"ג" – העתק מכתב העיריה לנתבעת מיום 25.6.2009.

"ד" – תשובת הנתבעת מיום 8.7.2009 לפיה הנכס היה בחזקתו של התובע עד ליום 1.1.2007.

"ה" – דו"ח מצב חשבון לשנת 2007.

"ו – ל" – רישומים אשר נותרו מתכנת "עודכנית" מטעם משרד עו"ד מוני עזורה אשר טיפל מטעם העיריה בתיקי ההוצל"פ בעקבות חובות הנתבע, יתר החומר נגרס שכן עברו למעלה מ-7 שנים.

מר מלכה העיד כי המסמכים אשר צירף הם מתוך תיק העיריה וכי לא ערך את המסמכים האלה (פרוטוקול מיום 2.6.13, עמ' 23, ש' 6).

2. עו"ד מוני עזורה המייצג את העיריה בתיקי חייבים בנושא ארנונה. עו"ד עזורה לא הגיע לישיבת ההוכחות ביום 2.6.13, והנתבעת 2 הודיעה כי היא מוותרת על עדותו (שם, עמ' 24, ש' 6).

טענות הצדדים בסיכומים

הצדדים בסיכומיהם חזרו, ככלל, על טענותיהם.

סיכומי התובע

התובע טען כי הנתבעת אינה זכאית לטעון כי ראתה הנכס כנכס שהוחזר לחזקתה, מאחר והנכס לא היה נקי מכל אדם וחפץ, כאמור בהסכם השכירות, וזאת מהטעמים כדלקמן:

1. סעיף 20 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות והשאילה")- סעיף 20(א) לחוק הנ"ל, דן בחובת השוכר להשיב את המושכר בתום תקופת השכירות, ובחובת המשכיר לקבלו, בעוד שסעיף 20(ב) דן בחובת השוכר להשיב את המושכר כשהוא פנוי. בתי המשפט פירשו את היחס בין ס"ק 20(א) לס"ק 20(ב) כך שחובה על המשכיר לקבל לידיו את החזקה במושכר, גם אם מצבו לקוי, דהיינו חרף ליקויו – כשאינו פנוי ואף במקרים שהמושכר הושחת, ויתבע מהשוכר פיצוי בגין נזקיו.

2. הטענה כי אי פינוי החפצים מהמושכר גרמה לאי קבלת הנכס היא טענה שאין לה תוקף, שכן הנתבעת לא תבעה דמי שכירות כלשהם בגין התקופה שמיום 29.5.01 ואילך.

3. התובע ציין במכתב אשר נמסר לתובעת בעת מסירת מפתחות הנכס ביום 29.5.01 כי "אין לי טענה מכל סוג שהוא כלפיכם, וכלפי המוצרים אשר נמצאים במקום" (נספח ו' לתצהיר התובע), ולכן טענת הנתבעת כי "פחדה" לפנות את החפצים מחשש שתוגש נגדה תביעה – אינה אמת.

4. הנתבעת נמנעה מלהביא עד כלשהו אשר יכול היה להעיד כמה מחפצי התובע נשארו במבנה במועד החזרת הנכס במאי 2001. כך, הימנעותה מלהביא לעדות את מר יוסף למפיטר וגב' שרה אברמוביץ בטענה ש"הם יצאו לפנסיה", יש בה כדי ליתן חיזוק לטענות התובע. במקומם הביאה הנתבעת לעדות איש תחזוקה אשר אין לו ידיעה אישית על מה שהיה בין התובע לנתבעת בשנים 2000-2001.

יש לשוב ולדחות את טענת השיהוי, כאשר התברר עם סיום שמיעת ההוכחות כי הנימוקים לדחיית טענת השיהוי רק התחזקו. הנתבעות לא הוכיחו כי ביצעו מסירה של הזמנה שיש בה כדי להעיד כי התובע היה יכול לדעת על התביעות אשר הוגשו נגדו.

לגבי העיריה, השאלה האם נכונה גרסת התובע לפיה מסר לגזבר העיריה את המכתב, היא שאלה של מהימנות. התנהגותו של התובע בעת החזרת הנכס לנתבעת מלמדת על דפוס התנהגות של אדם אחראי, המודיע לגורמים השונים גם בכתב על עזיבת הנכס. סיוע לגרסת התובע ניתן למצוא גם בכך שהעיריה נמנעה מלהביא את הגזבר למתן עדות. במהלך החקירה הנגדית של מר אלי מלכה נטען כי הגזבר הלך לעולמו, אך עובדה פשוטה זו לא נטענה על ידי העיריה בשום שלב מאז הגשת התביעה בשנת 2010.

התובע טען כי העיריה פעלה בחוסר תום לב ושלא על פי חובת ההגינות המוטלת על רשות ציבורית, והפנה לעניין זה לבר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה 1988 בע"מ (17.4.2008), בו נפסק מפי כב' השופט דנציגר כי יתכנו מקרים בהם רשות מקומית אינה יכולה לעצום את עיניה ועליה לבדוק באופן אקטיבי אם חל שינוי בבעלות או בחזקה בנכס מסוים.

התנהלותה של העיריה משנת 2001 ואילך מעידה כי העיריה נהגה ב"עצימת עיניים" ואולי אף עשתה יד אחת עם הנתבעת. עיון בראיות העיריה מעלה כי אין אף ראיה לכאורה למשלוח מכתבי התראה, וגם מכתבי ההתראה אינם אלא "תלושים של חוב תקופתי". חוזר תום הלב של העיריה בולט גם לאור העובדה כי מחשבונות המים אשר הוגשו על ידה עולה כי לא הייתה כלל צריכת מים במושכר משך שנים.

סיכומי הנתבעות

הנתבעות חזרו על טענותיהן בדבר שיהוי ניכר בהגשת התביעה, חוסר תום לב וניקיון כפיים, ומעשה בית דין. טענת התובע בדבר חוסר יכולת כלכלית נסתרה בעדותו. הנתבעות שינו מצבן לרעה ונגרן להן נזק ראייתי בכך כי לא שמרו את מלוא החומר הדרוש להגנתן, מדובר במסמכים מלפני 12 שנים. בנוסף עדים רלוונטיים אינם עובדים עוד אצל הנתבעת וגזבר העיריה נפטר. נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע, ואינו מסתכם אך ורק בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", אלא הרבה מעבר לכך, שכן סעד הצהרתי הינו "סעד מן הצדק" והחובות המוטלות על התובע סעד זה הן מוגברות. התובע לא עמד בנטל זה.

התובע ואשתו הודו בעדותם כי נותרו במושכר ציוד וחפצים השייכים להם, ואף ניכר כי כמות הציוד הייתה רבה, ולפיכך יש לקבוע כי המשיכו להחזיק במושכר אשר שימש להם כמחסן.

במהלך הדיון התגלתה עובדה חדשה אשר זכרה לא בא בכתבי הטענות והיא שהתובע פנה לעירייה גם בשנת 2006, קרי בשני מועדים שונים בהם נדחה לטענתו על ידי העיריה. יש לדחות מכל וכל את טענת התובע כי העיריה סירבה בשני מועדים שונים לקבל את הודעתו, הגם שאין כל תיעוד להודעות אלו. התובע אף לא ידע את תיאורו ושמו של גזבר העיריה, ועדותו נסתרה על ידי עדותו של מר אלי מלכה אשר תיאר את הגזבר באופן שונה.

פרוטוקול הפגישה מיום 29.5.01 לא נסתר ויש לקבלו as-is. נטל ההוכחה רובץ על כתפי התובע אולם הוא נמנע ביודעין מלהביא עדויות וראיות מטעמו, בין היתר של מר יוסף למפיטר ושרה אברמוביץ, והימנעות זו פועלת לחובתו. בנוסף, נמנע התובע מלזמן לעדות את גזבר העיריה.

טענת התובע כי הנתבעת עשתה יד אחת עם העיריה ורימתה אותו היא טענה "הזויה" אשר נטענה בעלמא.

הנתבעות טענו כי במסגרת סיכומיו העלה התובע טענות חדשות, אשר לא בא זכרן במסגרת כתבי הטענות, והן בבחינת שינוי או הרחבת חזית אשר אסורה על פי דין. בסעיף 12 לסיכומיו טען התובע כי על הנתבעת היה לקבל את החזקה על פי סעיף 20 לחוק השכירות והשאילה – טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות ולנתבעים לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפני טענה זו. מעבר לכך, בהתאם לסעיף 2(ג) לחוק השכירות והשאילה יחול החוק כאשר אין דין אחר, הוראות מיוחדות לעניין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מההסכם בין הצדדים. בעניינו, קיים הסכם שכירות ובו הוסכם בסעיף 12 כי התובע ישיב את המושכר לנתבעת כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם.

פסקי הדין המובאים בסיכומיו של התובע אינם קשורים לענייננו, שכן שם מדובר על השבת המושכר כאשר קיים בו ליקוי, ואילן בענייננו התובע סירב לפנות את המושכר והמשיך להחזיק בו.

הנתבעות הפנו לסעיף 15 לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969, העוסק ב"החזקה" וטענו כי התמלאו בתובע היסוד הפיזי והיסוד הנפשי אשר צריכים להתקיים במחזיק.

תגובת התובע לסיכומי הנתבעות

התובע הגיש תגובה לסיכומי הנתבעות, במסגרתה טען כי יש לדחות את טענות הנתבעות לעניין שיהוי וטענת מעשה בית דין, אשר נדחו כבר על ידי בית המשפט. התובע טען כי הנתבעות נהגו שלא כדין כאשר ביקשו להסתמך על הפרוטוקול שנערך על ידי גב' אברמוביץ מיום 29.5.01 (נספח ה' לתצהירו של מר לבקוביץ), לאחר שבית המשפט קיבל התנגדותו להגשת המסמך שלא באמצעות עורכו בהחלטתו מיום 20.5.13. יש לדחות את טענת הנתבעות לפיה טענת התובע כי הנתבעת הייתה צריכה לקבל את החזקה בנכס ולתבוע את התובע בגין נזקיה, היר הרחבת חזית – טענה זו פורטה בהרחבה בכתב התביעה, בין היתר בסעיפים 22 ו-23 לכתב התביעה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, העדויות והסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

החלטתי מיום 2.9.12 מהווה חלק מפסק הדין.

עדותו של התובע הייתה מהימנה עליי ומצאתי כי גרסתו מתיישבת עם המסמכים אשר צורפו לכתבי הטענות. גרסתו של התובע כי נפגש עם יוסף בחודש אפריל 2001 במסגרת פעולותיו לסיום תקופת השכירות, וכי באותה פגישה סוכם ביניהם על סיום תקופת השכירות בסוף חודש מאי 2001 ונערך חישוב סופי של חובו לנתבעת, לא נסתרה. הדבר מתיישב עם מכתבו של התובע מיום 23.5.01, אותו מסרה אשתו של התובע, גב' אהרונסון, לנתבעת, ובו נכתב כדלקמן:

"המבנה נמסר לכם בזאת כפי שנתקבל מכם, ואם קיימים בו מוצרים שונים הרי אינם שווים מאום מבחינה כספית ואין לי כל טענות מכל סוג שהוא כלפיכם וכלפי "המוצרים" אשר נמצאים במקום, ואו דרישות כספיות מכל סוג שהוא. אהרונסון משה."

על גבי המכתב ישנה חותמת "נתקבל" של הנתבעת. מכתב זה מהווה ראיה מכרעת בדבר מועד מסירת הנכס בחזרה לנתבעת. עדות זו מתחזקת בהודאת הנתבעת במכתבה מיום 8.7.09 (נספח יג' לתצהיר התובע) כי אכן בחודש מאי 2001 הודיע לה התובע כי הוא מעוניין להחזיר את הנכס.

אכן, יוסף לא הוזמן לעדות על ידי התובע כדי לאמת את גרסתו, אך הדבר אינו עומד לרועץ נגד התובע. אדרבא, הנתבעת היא זו אשר הייתה צריכה לזמן את יוסף לעדות – מדובר בעד מטעמה, אשר עבד אצלה שנים רבות, והעובדה שיצא לפנסיה אינה מהווה סיבה מספקת לאי זימונו לעדות על ידי הנתבעת. מצאתי כי אי זימונו של יוסף לעדות עומד לרועץ דווקא כנגד הנתבעת.

הלכה מושרשת היא כי הימנעות בעל דין מהבאת עד האמור לתמוך בגרסתו משמעותה כי הבאת העד הייתה גורעת מגרסתו (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, בעמ' 1891).

גרסת התובע מתיישבת גם עם כך שהנתבעת שלחה ביום 15.4.01 מכתב דרישה לבנק הפועלים בע"מ לפרוע את הערבות הבנקאית של התובע, אשר נפרעה ביום 25.4.01, על מנת לכסות את חובותיו.

גרסת הנתבעת לפיה ביום 29.5.01 נערכה פגישה בנכס בנוכחות יוסף וגב' שרה אברמוביץ וכן אשתו של הנתבע, גב' אהרונסון, אשר בסיומה נכתב פרוטוקול בכתב ידה של גב' אברמוביץ (נספח ה' לתצהירו של מר לבקוביץ), ולפיו המושכר מלא בחפצים ורהיטים ולכן לא ניתן לקבלו במצבו הנוכחי, וכי הדבר נמסר לגב' אהרונסון, לא הוכחה.

כאמור, התובע התנגד להגשת נספח ה' לתצהירו של מר לבקוביץ, משום שלא הוגש באמצעות עורכו.

ביום 20.5.13 קבעתי כי על הנתבעת להיערך בהתאם, דהיינו לזמן את גב' אברמוביץ לעדות.

הנתבעת לא זימנה לעדות את גב' אברמוביץ, אשר כתבה בכתב ידה את המסמך. לפיכך, אני קובעת כי הפרוטוקול מיום 29.5.01 , נספח ה' לתצהירו של מר לבקוביץ, אינו קביל כלל וממילא אין לו כל משקל, והוגש בניגוד לדיני הראיות. אכן לא היה מקום להסתמך עליו לאור החלטתי כאמור לעיל.

כאמור, הנתבעת גם לא זימנה לעדות את יוסף, על מנת לאמת את גרסתה, וגם כאן חלה ההלכה הנ"ל.

לפיכך, גרסתה של גב' אהרונסון בתצהירה (סעיף 9) ובעדותה (פרוטוקול מיום 2.6.13, עמ' 16, ש' 18), לפיה לא נערכה פגישה כזו עמה וכי הכתוב באותו פרוטוקול אינו אמת – לא נסתרה.

סעיף 12.1 להסכם השכירות קובע כי על השוכר לפנות את המושכר מכל חפץ ואדם בסיום תקופת השכירות. אין מחלוקת כי הנכס לא היה ריק לחלוטין וכי נותרו בו חפצים של התובע.

התובע העיד כי תחילת הפינוי נעשה בתחילת שנת 2001, וכי פינה גופי תאורה, ברזלים, פלסטיקים, שני שולחנות עבודה ואביזרים של ייצור גופי תאורה (פרוטוקול מיום 2.6.13, עמ' 9, ש' 1-2).

התובע העיד כי לקח לו חמישה חודשים לפנות את החפצים וכי "היו הרבה פיץ' אופ קייס, ולקח לי זמן לפנות" (שם, עמ' 9, ש' 4-5).

התובע נשאל מדוע לא פינה את הקרטונים הנותרים והשיב כי לא היה לו טנדר באותה עת (שם, עמ' 9, ש' 7-8). כן העיד כי: "נותרו מעט מאוד דברים במושכר. אשתי שהגיע למקום חודשיים שלושה לאחר מכן, הגיעה למקום ולא הצליחה להזיז את הדברים." (שם, עמ' 7, ש' 26-27).

גב' אהרונסון נשאלה כמה קרטונים נשארו במושכר והשיבה: "אני לא יכולה לאמוד את זה במספר או גודל. אני מצביעה על שולחן עורכי הדין" (שם, עמ' 16, ש' 4).

התרשמתי כי לא נותרה במושכר כמות גדולה של חפצים או חפצים יקרי ערך אשר הנתבעת לא יכלה או חששה לפנותם בעצמה, וזאת אף אם מדובר בחפצים כבדים, אשר נדרש טנדר על מנת לפנותם.

הדבר אף עולה במפורש ממכתבו של התובע מיום 23.5.01 ולפיו:

"...אם קיימים בו מוצרים שונים הרי אינם שווים מאום מבחינה כספית ואין לי כל טענות מכל סוג שהוא כלפיכם וכלפי "המוצרים" אשר נמצאים במקום, ואו דרישות כספיות מכל סוג שהוא."

נראה כי העובדה שנותרו חפצים במושכר משמשת לנתבעת כאמתלה נוחה לכך שהנתבע לא קיים לטענתה את סעיף 12.1 להסכם השכירות, ולכן החזקה במושכר לא חזרה לטענתה לידיה. בנסיבות אלו, בהם רוב החפצים פונו מהמושכר, ראוי היה כי הנתבעת תקבל חזרה לידיה המושכר, תפנה את שארית החפצים מהמושכר ותחייב את התובע בהוצאות הפינוי. בסופו של דבר הנתבעת פינתה את החפצים בעצמה כאשר רצתה להשכיר את הנכס לשוכר חדש, ולא דרשה מהתובע תשלום בגין הפינוי. מן הסתם קודם לכן לא היה לה עניין בכך.

לא יהא זה צודק על כן לחייב את התובע בדמי הארנונה לתקופה זו בשל מחדלי הנתבעת.

אני דוחה את טענת הנתבעת כי טענת התובע ביחס לסעיף 20 לחוק השכירות והשאילה היא בבחינת "הרחבת חזית". מדובר בטענה משפטית, אשר העובדות המבססות אותה נטענו בכתב התביעה.

טענתו של מר לבקוביץ בתצהירו, כי לנתבעת הייתה מדיניות לפיה אין לנקוט בסעד עצמי, וכי לקראת סוף שנת 2006 שונתה המדיניות ועל כן פינו את המושכר, נסתרה בחקירתו הנגדית, באמצעות מכתבה של הנתבעת מיום 8.7.09 לעיריה (נספח יג' לתצהיר התובע). הנתבעת ביקשה להחזיר לעצמה את הנכס לא בגלל שינוי מדיניות אלא היות ושוכרים החלו להתעניין בנכס (פרוטוקול מיום 2.6.13, עמ' 20, ש' 4-6). מר לבקוביץ גם העיד כי להערכתו עלות הפינוי הסתכמה ב-2000 ₪ בלבד (שם, עמ' 21, ש' 2).

אני מקבלת גם את טענת התובע כי החל מחודש יוני ואילך לא היו בינו לבין הנתבעת יחסי שוכר/משכיר, עובדה הנתמכת בכך שלא נתבע ע"י הנתבעת בתשלום דמי שכירות עבור השנים שבהן המשיך כביכול להחזיק במושכר.

ניתן לומר כי התובע הרים את הנטל אשר היה מוטל עליו והעבירו לנתבעת, אשר כשלה מלזמן את העדים הרלוונטיים, ולא הצליחה להרים נטל זה ולהוכיח את גרסתה. העד מטעם הנתבעת, מר ישראל לבקוביץ, נשאל האם הוא יודע מה היה בין הנתבעת לתובע במהלך התקופה שמסיום תקופת השכירות בסוף שנת 2000 עד שהתובע מסר את המכתב בחודש מאי 2001 והשיב: "רק משמועה לא ישירות." (שם, עמ' 20, ש' 32). כן העיד כי לא היה שותף בכל הקשור בהחלטות אופרטיביות לגבי הנכס (שם, עמ' 21, ש' 5).

ביחס לעיריה, כאמור בהחלטתי מיום 2.9.12, לא הוכח כי אכן התראות העיריה התקבלו כדין אצל התובע.

אני מקבלת את גרסת התובע כי מסר לגזבר העיריה מכתב בגין עזיבת הנכס בחודש מאי 2001. גרסה זו לא נסתרה. לא מצאתי כי העובדה שהתובע לא זכר את שמו של הגזבר או מכיוון שתיאורו של התובע את הגזבר היה שונה מתיאורו של הגזבר על ידי העד מר אלי מלכה, מפריכים את גרסתו. לעניין הגזבר, על העיריה (ולא על התובע) היה להיערך בהתאם ולעדכן את בית המשפט בעוד מועד.

אני מקבלת את טענתו של התובע כי אף שחובתו של המחזיק להודיע לעיריה על שינוי בהחזקת הנכס, מכוח סעיפים 235-236 לפקודת העיריות, הרי שעל העיריה, בהיותה רשות ציבורית, לנהוג בהגינות ולא בעצימת עיניים. מן הראוי הוא, כי במצב שבו חולפות שנים בהם לא משולם חוב ארנונה וגובה החוב הצטבר– מצב אשר יכול להעיד כי המחזיק כבר אינו מחזיק בנכס, העיריה תבדוק בעצמה, באופן אקטיבי, אם חל שינוי בחזקה של הנכס. ראו בעניין זה בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה 1988 בע"מ (17.4.08), אליו הפנה ב"כ התובע.

לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה בחלקה. אין ביכולתי לקבוע כי בטלים חיובי הארנונה שכן יהיה בכך לבטל את פסקי הדין בצורה עקיפה ואין זה ראוי. ב"כ התובע עצמו הודיע ביום 18.7.11 כי אין הוא מבקש לבטלם, אך זו המשמעות המעשית.

ניתן בזה פסק הדין הצהרתי לפיו התובע החזיר את המושכר לנתבעת בחודש מאי 2001 וכי מסר לעירייה הודעה בכתב על כך.

אינני מוצאת לנכון להכריע ביחסים שבין הנתבעות לבין עצמן לעניין חיובי הארנונה.

לגבי טענות הנתבעות ביחס לשיהוי ומעשה בית דין, לא מצאתי טעמים לשנות מהחלטתי הקודמת מיום 2.9.12, ואני דוחה טענות אלו. יחד עם זאת, מצאתי כי נגרם נזק ראייתי מסוים לנתבעות, ועל כן איני רואה מקום לחייבן בהוצאות ושכ"ט עו"ד.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ד, 07 מאי 2014, בהעדר הצדדים.