07 אוקטובר 2013

1. זוהי תביעה להכרה באירוע מיום 28.10.09 כתאונת עבודה בהתאם להוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 (להלן – החוק).

העובדות

2. העובדות הרלוונטיות שנקבעו בהסכמה בדיון ביום 1.3.11 הינן כדלקמן:

א. התובע יליד 20.4.51.

ב. התובע עבד כמנהל חנות מכולת וביום 27.10.09 הודיע לו מעסיקו כי בכוונתו לפטרו לאחר סוף החודש.

ג. למחרת היום ב- 28.10.09 בעת שהתובע היה בחופשה מעבודתו החל לחוש חולשה וסימפטומים אחרים של אירוע מוחי ולמחרת בבוקר ביום 29.10.09 פונה לבית החולים תל השומר.

ההליך

3. בהחלטה מיום 28.6.11 מונה ד"ר יונתן גרינפלד כמומחה יועץ רפואי (להלן – המומחה) והופנו אליו השאלות הבאות:

א. מהן הפגימות הרפואיות מהן סובל התובע?

ב. האם קיים קשר סיבתי בין הפגימות הרפואיות לבין תנאי עבודתו של התובע המפורטים לעיל?

ג. האם ניתן לומר, כי מצבו הרפואי של התובע נובע מסדרה של פגיעות זעירות כאשר כל אחת מהפגיעות הללו ניתנת לאיתור בזמן מסוים וכאשר תוצאה של כל פגיעה זעירה, הינה בלתי הפיכה, כך שבצרופן הופיע אצל התובע נזק שהיא התופעה ממנה סובל התובע כיום (מיקרוטראומה) או שמא מדובר בתהליך תחלואתי מתמשך?

ד. אם קיים קשר סיבתי כאמור, האם ניתן לומר שהשפעת האירועים בעבודה על בואן של הפגימות הרפואיות במועד שבאו הייתה פחותה בהרבה מהשפעת מצבו הרפואי של התובע או מהשפעת גורמים אחרים?

4. ביום 9.8.11 ניתנה חוות דעתו של המומחה אשר בסיכומה נקבע כדלקמן:

"מדובר על גבר יליד 1951 אשר לקה באוטם מוחי בגיל 48 כיומיים לאחר שנמסר לו על פיטוריו מן העבודה. השאלה העומדת על הפרק – האם ניתן לקשור בין הבשורה על הפיטורין להתרחשות האוטם יומיים לאחר מכן.

מר לוי סבל מריבוי גורמי סיכון לאוטם מוחי, כולל עישון סיגריות, יתר לחץ דם, היפרליפדמיה. ואולם, אלה הגדילו את הסיכון לאירוע מבלי להשפיע על מועד התרחשותו, במידה ואכן ילקה באוטם. יש נתונים התומכים בטענה כי אירוע חיים חריג, וכן כעס במידה חריגה, אכן יכולים להוציא את הפוטנציאל לאוטם אל הפועל (ראו מאמר מצורף 2004 koton) אף שאין קונצנזוס בעניין, יש להערכתי מקום לקשור בין ההודעה על הפיטורין למועד הסתמנות האוטם".

5. ביום 9.5.12 הופנו למומחה שאלות הבהרה כדלקמן :

"1. האם היית ער לכך כי חלפו למעשה כיומיים מההודעה על הפיטורין לבוא האירוע המוחי?

2. האם בסיכומים הרפואיים נמצא רמז לקשר סיבתי כל שהוא עם טראומה (הודעת פיטורין)?

3. בסיכום המחלקה הנוירולוגית רשום כי ערב קבלתו בזמן קימה מספסל הרגיש כבדות ברגל ויד שמאל אי יציבות בעמידה והליכה הופעת דיבור כבד ועוד מה ניתן ללמוד מכך בהמשך לשאלה הקודמת?

4. האם נכון כי לפי סיכום המחלקה הנוירולוגית כאמור הגיע לשם רק כ-12-10 שעות לאחר תחילת הסימפטומים?

5. האם לאור תשובותיך לשאלות הנ"ל סביר יותר להניח כי האירוע בא על רקע אישי תוך כדי קימה מספסל כאמור?

6. בהנחה שהאירוע החל ביום 28.10.09 בשעה 21:00 כך שחלפו 29 שעות לפחות בין סיום העבודה לסימנים הקליניים, האם לא מדובר בפער זמן המנתק הקשר עם "האירוע"?

7. בהמשך לשאלה הנ"ל האם במאמר שצירפת של קרטון עליו בין השאר נסמכת קיימת התייחסות לזמן קריטי של שעתיים או לכל היותר 26 שעות בין האירוע לאוטם המוחי, על מנת לבסס קשר סיבתי?

8. האם בכל זאת לא ניתן לומר, כי במקרה זה "חלון זמנים" של יותר מ-29 שעות בין לבין אין בו כדי לבסס קשר סיבתי?

9. במאמר שצרפת קיימים כ-7 טריגרים קודם לאוטם, אלו מהם מתקיימים אם בכלל במקרה והאם אין בתשובותיך כדי לקבוע כי במקרה זה קשה לבסס קשר סיבתי?

10. במידה ובתשובתך לשאלה הנ"ל שליליות האם לא ניתן לומר כי אותם טריגרים שמצאת התקיימו בתובע בקשר לפעולה של קימה מהספסל ולא מאירוע הרחוק כדי 29 שעות לפחות?

11. האם נכון כי בהדמיה מוחית שנערכה במיון נמצאה עדות לנזק מוחי ישן (עקב שינויים איסכמיים שונים) האם תשובתך לנ"ל תשתנה לאור עובדה זו?

12. האם נכון כי התובע מעשן כבד (40 סיגריות ליום) במשך כ-40 שנה וכמו גם עודף משקל, האם תשובתך תשתנה ככל שעובדות אלו אכן מצויות בחומר הרפואי?

13. האם לאור כל תשובותיך לשאלות אלו בתוספת להדגש של הנתונים האישיים כנ"ל בצירוף להליך הזמנים של 29 שעות לפחות מוביל למסקנה כי קרוב לוודאי אין קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם?".

6. במענה לשאלות ההבהרה השיב המומחה ביום 3.6.12 וכתב את הדברים הבאים:

"1. הייתי ער לכך, כפי שמשתקף בסיכום חוות דעתי שכתבתי.

2. אין בידי הסיכומים כעת, אך מכל מקום אין לרמז כזה משמעות מבחינת הערכת הסבירות של קשר סיבתי כזה.

3. כל שניתן לאמר הוא כי דווח שהתסמינים הנ"ל באו לידי ביטוי במועד הנ"ל. אין בכך כל מידע המוסיף או גורע מן האפשרות כי קיימת זיקה סיבתית בין הודעת הפיטורין להתרחשות האוטם הנדון. אין מקום לייחס את התרחשות האירוע לפעולת הקימה מהספסל.

4. אין בידי הסיכומים כעת, אך מכל מקום אין בכך להוסיף או לגרוע מן האפשרות כי קיימת זיקה בין הודעת הפיטורין והתרחשות האוטם.

5. להערכתי אין לדיון בארבע השאלות הקודמות משמעות בכל הנוגע להערכת האפשרות של קשר בין הודעת הפיטורין להתרחשות האוטם. אין מקום לייחס את האירוע לקימה מן הספסל. השאלה הנותרת היא אם סביר יותר לקשור את האוטם לנסיבות העומדות כאן לדיון, או פשוט לראות באוטם התרחשות אקראית על רקע של גורמי סיכון מרובים למחלת כלי דם מוחיים.

6. מדובר על חלוף 29 שעות מאז סיום העבודה. ואולם, סיום העבודה כרוך בעירור " רגשות שליליים" וכעס רב אשר בוודאי יכלו לגאות גם במהלך יום המחרת. לפיכך, ניתן להניח כי הייתה סמיכות בזמן בין חווית גורמים אלה והתרחשות האירוע. יצוין כי סביר ביותר לקשור בין ה- "רגשות השליליים" האלה, כמו גם הכעס, ובין הודעת הפיטורין.

7. אני מבקש להבהיר כי במצב הידע הרפואי הקיים בימינו, ובהסתמך על המידע העומד לרשותנו אודות האירוע הנדון, לא ניתן לקבוע באופן קטגורי כי קיים קשר בין הנסיבות לבין התרחשות האוטם. באותה המידה, לא ניתן לשלול קשר כזה.

המאמר שצורף אינו מהווה מתכון בטוח לניתוח הסוגייה העומדת על הפרק. הטעם בצירופו מצוי בתרומתו לדיון בדבר החשיבות האפשרית של כעס ורגשות שליליים להוצאת הפוטנציאל להתרחשות האוטם המוחי מן הכוח אל הפועל.

במאמר הנדון נמצא כי ניתן לקשור בין חשיפה לכעס ורגשות שליליים ובין התרחשות אוטם מוחי בטווח של שעתיים. מדובר על מצבים רגישים כדוגמת אלה שניתן לייחס למר לוי ביום התרחשות האוטם. לכן יש בממצאים המדווחים במאמר תמיכה בקשירת האירוע למצב רגשי שנוצר בעקבות התרחשויות בימים שקדמו לו.

8. מדובר על "חלון זמנים" של שעתיים וסביר להניח כי מר לוי היה חשוף לגורמים רגשיים רלוונטיים במשך השעות שקדמו לאירוע.

9. לא ניתן לקבוע קשר סיבתי, אך אין כל אפשרות לשלול קשר שכזה. בהנחה שמר לוי חווה "רגשות שליליים" כהגדרתם במאמר, הרי הם קשורים לסיכון פי 14 ללקות באוטם מוחי בהשוואה לסיכון בהעדר כעס זה. אין מידע המאפשר ניתוח של מידת הסיכון בשילוב של שני גורמים אלה, אך סביר להניח שהוא גדול יותר מאשר פי 14 בהשוואה למצב נטול רגשות שליליים או כעס.

10. האירוע, הרחוק מעל יממה, בהחלט יכול לעורר כעס ורגשות שליליים שיתמידו ואף יתפרצו בעוצמה רבה בימים העוקבים. גורמים אלה משמעותיים הרבה יותר מאשר סיכון שקשור לקימה מן הספסל.

11. עדות לנזק מוחי ישן יכולה לתמוך בסיכון המוגבר להתרחשות אוטם מוחי. עדות כזאת אינה יכולה לשלול את הזיקה בין מצבים נפשיים רלוונטיים להתרחשות אוטם בתוך טווח זמן קצר, במידה וקיימת זיקה כזאת.

12. עישון כבד, עודף משקל וכל גורמי הסיכון המקובלים מיצגים גורמי סיכון קיימים המתמידים בזמן. אלה אינם יכולים להסביר מדוע התרחש אוטם במועד מסויים ולא אחר. מאידך ניתן לקשור כעס ורגשות שליליים לסיכון מוגבר להתרחשות אוטם מוחי בטווח של שעות בודדות מזמן החוויה שלהם.

13. אינני יכול לטעון "כי קרוב לוודאי אין קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם" לאור התשובות לשאלות הנ"ל בצירוף הזמנים של 29 שעות לפחות.

אין בימינו מידע מבוסס דיו היכול לקשור באופן משכנע בין נסיבות כדוגמת אלה שהתקיימו במקרה הנדון ובין התרחשות של אוטם מוחי. ניתן לאמר כי המחקר בתחום זה דל יחסית, אך קיימים רמזים לקשר אפשרי מסוג זה, אשר די בהם למנוע שלילתו על הסף".

7. בסיכומיו לאחר קבלת חוות דעת זו, טען ב"כ התובע כי לאור הממצאים הרפואיים, חוות דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה, יש לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין התפרצות האוטם המוחי.

8. ב"כ הנתבע טען, כי המומחה חרג מן העובדות שהותוו לו. כך בחוות הדעת המקורית נצמד המומחה להתווית העובדות כפי שסוכם ואף הציב את השאלה הנכונה: "האם ניתן לקשור בין הבשורה על הפיטורין לבין התרחשות האוטם יומיים לאחר מכן?".

אולם בתשובותיו לשאלות ההבהרה סטה המומחה מן העובדות, כאשר בתשובתו לשאלה 6 השיב: " ... סיום העבודה כרוך בעירור "רגשות שליליים" וכעס רב אשר בוודאי יכלו לגאות גם במהלך יום המחרת. לפיכך, ניתן להניח כי הייתה סמיכות בזמן...".

בדומה, גם בתשובתו לשאלה 8 ועל מנת לגשר על פער הזמן, מוסיף המומחה עובדות חדשות עליהן לא הסכימו הצדדים וכך גם בתשובות לשאלות 10,12 ו- 13 מחליף המומחה את בית הדין וקובע עובדות חדשות.

בנוסף, בתום מתן תשובותיו לשאלות ההבהרה קבע המומחה כי ההנחה לקשר סיבתי היא ניטראלית ומאוזנת ועל בסיס חוות דעת שכזו, כך לטענת ב"כ הנתבע, לא ניתן לקבל את התביעה.

9. ביום 4.9.12 ניתנה החלטה כדלקמן:

"לאחר עיון בחוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין, ובתשובותיו לשאלות ההבהרה וכן בסיכומי הצדדים, אני סבור כי יש למנות מומחה רפואי נוסף.

המומחה לא השיב על השאלה שפורטה בסעיף 4 ד' להחלטה מיום 28.6.11 שעניינה היחס בין האירועים בעבודה לבין השפעת מצבו הרפואי או האחר של התובע על קרות האירוע. מדובר בשאלה שהתשובה לה עשויה להיות מכרעת בכל הקשור למתן פסק הדין.

מעיון בסיכומיו של ב"כ הנתבע עולה, כי יש ממש בטענותיו שעל פי חוות דעתו של המומחה, היה מקום לדחות את התביעה. עם זאת, בהתחשב במכלול הנתונים, אני סבור כי יש מקום לחוות דעת נוספת".

10. כמומחה נוסף מונה ד"ר ארנון קרני (להלן – המומחה הנוסף) אליו הופנו העובדות והשאלות שהופנו למומחה הראשון. ביום 16.9.12 התקבלה חוות דעתו של המומחה הנוסף כדלקמן:

"דיון:

מר לוי סבל מאוטם מוחי בהמיספרה ימנית שהחל ב-28.10.09 כאשר ברקע גורמי סיכון ווסקולריים כעישון ממושך, יתר לחץ דם לא מטופל, השמנת יתר ורמת שומנים מוגברת בדם. כמו כן נמצא כי מוחו סבל משינויים איסכמיים כרונים שאירעו טרם האירוע החריף. הוא אושפז תחילה במחלקה לנוירולוגיה ובהמשך במחלקה לשיקום כאשר לאורך הזמן חל שיפור חלקי במצבו ונראה כי כיום הוא עדיין סובל מחולשה והפרעה תפקודית ביד ורגל שמאל. מצוין כי האירוע החריף הופיע יממה לאחר שנודע לו על פיטוריו כמנהל חנות מכולת ומכאן עולה השאלה באם למצב זה, אשר מטבע הדברים גרם לו לתגובת דחק נפשי וכעס, יש קשר להופעת האוטם המוחי?

הספרות המקצועית מעידה כי יתר לחץ דם הינו גורם סיכון עיקרי להופעת האירוע ממנו סבל מר לוי. כך גם עישון ומשקל עודף הינם גורמי סיכון מתמשכים למחלה זו. מצד שני כשבודקים את השפעת גורמי סיכון חריפים כמעלים סיכון מידי (תוך זמן של עד מספר ימים) הרי שמצבי דחק נפשי חריפים ותגובת כעס/זעם נמצאו מעלים סיכון לשבץ מוחי בחלק מהמחקרים. הנתונים הקיימים בספרות אינם מבוססים במידה מניחה את הדעת עקב תוצאות סותרות ואיכות המחקרים שבוצעו שהינם רטרו – ספקטיבים בעיקרם. לכן יש מקום למחקרים נוספים בנושא.

בהתאם לשאלות ביהמ"ש להלן תשובותיי:

1. הפגימה ממנה סובל מר ציון לוי הינה חולשה ביד ורגל שמאל עקב שבץ מוחי שארע ב- 28.10.09.
2. ייתכן וקיים קשר סיבתי בין הפגימה הרפואית המצוינת בסעיף א' לבין תנאי עבודתו של מר לוי, כלומר שייתכן שהדחק הנפשי והכעס, שאני מניח שסבל מהם לאחר הודעת הפיטורין ב- 27.10.09, תרמו להופעת שבץ המוח.
3. מצבו של מר לוי נובע מפגיעה אחת עיקרית שארעה ב- 28.10.09 ואשר נובעת מחשיפה מתמשכת לגורמי סיכון (עישון, לחץ דם והשמנת יתר) שתרמו באופן מתמשך לכך שיסבול מחסימה של כלי דם מוחי ביום האירוע. אין מדובר בפגיעות זעירות שניתנות לאיתור בזמן מסוים.
4. בהתאם למצוין בדיון – השפעת האירועים בעבודה במועד שבאו הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים שצוינו".

11. ביום 26.12.13 הופנו למומחה הנוסף שאלות ההבהרה הבאות:

"א. לאור דבריך, כי נתוני הספרות המקצועיים אינם מבוססים, אנא הסבר מדוע לדעתך חשיפת התובע לגורמי הסיכון (עישון לחץ דם והשמנת יתר) הינה ההשפעה העיקרית לשבץ המוח אשר נגרם לתובע?

ב. כמו כן, כיצד תגדיר את השפעת האירועים בעבודה, הודעת הפיטורין, והמתח הנפשי והכעס המתלווה לכך, לתרומה להופעת השבץ המוחי?

ג. האם פרק הזמן שעבר מיום הודעת הפיטורין ליום הופעת השבץ המוחי, הינו זמן סביר לקשירת קשר בין האירועים הללו?

ד. האם היית ער לכך כי יום לאחר הויכוח בעבודה וההודעה על סיכויי הפיטורין, החלו להופיע תסמינים המעידים על התפתחות שבץ מוחי?".

12. ביום 11.1.13 התקבלו תשובותיו של המומחה הנוסף לשאלות ההבהרה:

"א. בחוות דעתי נכתב: "הספרות המקצועית מעידה כי יתר לחץ דם הינו גורם סיכון עיקרי להופעת האירוע ממנו סבל מר לוי. כך גם עישון ומשקל עודף הינם גורמי סיכון מתמשכים למחלה זו. מצד שני כשבודקים את השפעת גורמי סיכון חריפים כמעלים סיכון מידי (תוך זמן של עד מספר ימים) הרי שמצבי דחק נפשי חריפים ותגובת כעס/זעם נמצאו מעלים סיכון לשבץ מוחי בחלק מהמחקרים. הנתונים הקיימים בספרות אינם מבוססים... ראוי להדגיש כי לגבי יתר לחץ דם עישון ומשקל עודף הספרות המקצועית מבוססת ומעידה על היותם גורמי סיכון ברורים לשבץ המוח. מכאן שהייתה להם השפעה עיקרית על הופעת השבץ המוחי. האמירה כי לגבי חוסר ביסוס בספרות נוגעת אך ורק לסיפא של דברי – כלומר להשפעת מצבי דחק נפשי כטריגר להופעת שבץ.

ב. השפעת האירועים בעבודה שהופיעה יממה לפני השבץ מעידים כי מר לוי היה שרוי קרוב לוודאי במצב דחק נפשי. קיימת נטייה בספרות המקצועית לתמוך בכך שמצבי דחק נפשי שכאלה מהווים גורם מעורר להופעה של שבץ המוח.

ג. פרק הזמן של יממה שעבר בין הודעת הפיטורין להופעת השבץ הינו זמן סביר לקשירה בין האירועים.

ד. כפי שמתבטא מחוות דעתי (בדיון: "מצוין כי האירוע החריף הופיע יממה לאחר שנוגע לו על פיטוריו כמנהל חנות מכולת") וכן מתשובותיי לעיל, הייתי מודע למצוין בשאלה ד'".

13. ביום 14.8.13 הועברה למומחה הנוסף ביוזמת בית הדין, השאלה הבאה:

"בתשובתך לסעיף ב' לשאלות שהופנו אליך על ידי בית הדין ציינת, כי ייתכן וקיים קשר סיבתי בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו.

בתשובתך לסעיף ד' ציינת, כי בהתאם למצויין בחלק הדיון שבחוות הדעת, השפעת האירועים בעבודה במועד שבאו היתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים שצויינו.

האם אתה יכול להעריך את שיעור הקשר הסיבתי שבין תנאי העבודה לבין מחלתו של התובע באחוזים וזאת ביחס לגורמים האחרים?".

ביום 27.8.13 השיב המומחה הנוסף לשאלת בית הדין כדלקמן:

"שאלת בית הדין מבקשת להעריך את משקל שיש לזרז (TRIGGER) אפשרי לשבץ מח כמו כעס או תסכול נפשי מול גורמי סיכון (RISK FACTORS) מהם סבל התובע. זו אכן שאלה חשובה שיש בה להבהיר את המשקל של זרזים מזדמנים ביחס לנוכחות מתמשכת של גורמי סיכון, אולם ככל שמדובר בזרז מהסוג שנדון בתיק זה (כעס ו/או תסכול ו/או חוויה נפשית שלילי), הרי שאין מספיק נתונים בספרות המקצועית בכדי להבהיר נקודה זו. למעשה כפי שמצויין לגבי הזרז האפשרי של כעס ו/או תסכול ו/או חוויה נפשית שלילי אין מספיק מידע משכנע שהוא מעלה את הסיכון לשבץ. אמנם קיימת ספרות שתומכת בכך, אך גם היא מציגה את הופעת הזרז האמור כבעל השפעה מרבית תוך שעות ספורות מהופעתו בניגוד לפער של יממה לאחר הופעתו. לעומת זאת נוכחות של גורמי סיכון של יתר לחץ דם, עישון והשמנת יתר אצל מר לוי הינם גורמי סיכון מבוססים להופעת שבץ המוח.

לאור זאת ובהשערה כי לכעס ו/או לתסכול ו/או חוויה נפשית שלילית, שהם תנאי העבודה הנידונים, יש משקל כלשהו גם יממה מהופעת שבץ המוח, אני סבור כי משקלם של תנאי העבודה בעיתוי שאירעו הינם כ-5% ולא עולים על כך".

טענות הצדדים

14. ב"כ התובע טוען כי יש לקבל את התביעה באשר המומחה הראשון קבע מפורשות קשר סיבתי בין האירוע לבין השבץ המוחי. ואף המומחה הנוסף קבע בחוות דעתו כי לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה להודעת הפיטורין, אשר מטבע הדברים גרמה לתובע לתגובת דחק נפשי וכעס, יש קשר לאירוע האוטם המוחי אשר עבר התובע למחרת. אף בתשובותיו של המומחה הנוסף לשאלות ההבהרה עולה כי קיים קשר סיבתי מובהק (ראה תשובתו לשאלה ב').

על פי הפסיקה כאשר מונה מומחה נוסף על ידי בית הדין אשר חוות דעתו סותרת חוות דעת של מומחה קודם, יש להעדיף את חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח.

15. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו, כי המומחה הנוסף קבע בחוות דעתו קשר סיבתי אך של היתכנות ובכל מקרה לפי חוות דעתו השפעת העבודה פחותה בהרבה לעומת הגורמים האישיים. בכל מקרה גם על פי חוות הדעת של המומחה הראשון, ד"ר גרינפלד, הקשר הסיבתי שנמצא הינו אך ברמת אפשרות הרחוקה מוודאות. לבד מהאמור יש לשים לב כי שני המומחים "שיפצו" עובדות במיוחד לעניין סמיכות הזמנים, אשר על כן יש לשיטתו לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

16. כפי שצויין בהחלטה מיום 4.9.12, המומחה הראשון ד"ר יונתן גרינפלד לא השיב לשאלה שעניינה היחס שבין האירועים בעבודה לבין השפעת מצבו הרפואי או האחר של התובע על קרות האירוע. מדובר בשאלה שהינה קריטית להכרעתו של בית הדין.

בנוסף, מעיון במכלול חוות דעתו של המומחה הראשון ד"ר גרינפלד עולה, כי על פי המצב הרפואי הידוע, לא ניתן לקבוע באופן קטגורי, כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם אך באותה מידה לא ניתן לשלול קשר כזה. בנסיבות אלו, גם לפי חוות דעתו של מומחה זה, לא ניתן היה לקבוע קשר סיבתי בין האירוע לבין המחלה (עב"ל שרלוט וינמן נ' המוסד פד"ע לח' 558; עב"ל 495/06 המוסד נ' טורחנסקי מיום 17.6.07; עב"ל 32691-06-10 אליהו דהן נ' המוסד מיום 19.6.12). גם המומחה הנוסף ד"ר ארנון קרני, ציין, כי "יתכן וקיים קשר סיבתי" בין האירועים בעבודה לבין הופעת השבץ המוחי. חוות דעת זו של המומחה הנוסף גם היא אינה יכולה להביא למסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי.

ערים אנו לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ולפיה, לא תמיד כשמדובר בחוות דעת במסגרתה מציין המומחה, כי "יתכן" וקיים קשר סיבתי או כי "לא ניתן לשלול" קשר שכזה, יקבע שלא הוכח קשר סיבתי ויש להתייחס למכלול חוות הדעת. משכך, אין הכרעתינו מבוססת על שאלת הקשר הסיבתי אלא על שאלת היחס שבין האירועים בעבודה לבין השפעת הגורמים הרפואיים של התובע.

נוכח העדר תשובה לשאלת היחס שבין האירועים בעבודה לבין המצב הרפואי של התובע, אנו סבורים, כי אין מקום להיזקק לחוות דעתו של המומחה הראשון ד"ר גרינפלד. בנסיבות אלו, אין מקום ליישם את הכלל ולפיו, מחלוקת בין שני מומחים רפואיים פועלת לטובתו של התובע.

17. בעניינו מדובר באירוע מוחי שהינו בגדר תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין וזאת בהתאם לסעיף 83 לחוק. במקרים כגון אלו, אין די בקביעת קשר סיבתי. יש לבחון בנוסף, האם השפעת העבודה על אירוע התאונה, היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים (דב"ע נג/0-118 ישראל

עזריאלי נ' המוסד פד"ע כח' 209).

מתשובותיו של המומחה הנוסף ד"ר ארנון קרני עולה בבירור, כי משקלם של האירועים בעבודה ביחס למצבו הרפואי של התובע בעיתוי שאירעו, אינם עולים על 5%. משכך יש לקבוע, כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים, קביעה המצוינת במפורש בחוות דעתו מיום 16.9.12 ומתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 27.8.13.

18. נוכח האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום ג' חשון תשע"ד (7 אוקטובר 2013) בהעדר הצדדים.