1. לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 7.8.12, לאחר שהתובעים לא הגישו תגובתם לבקשה לסילוק התביעה על הסף, שהוגשה ע"י הנתבעות.

בבקשה לביטול טוענים התובעים כי פסק הדין מיום 7.8.12 הומצא להם ביום 14.8.12.

לטענתם, השימוש בסמכותו של ביהמ"ש לסלק על הסף תביעות, צריך להיעשות במקרים חריגים בלבד, מתוך החשש לפגיעה בזכות היסודית בדבר פניה לערכאות. התובעים טוענים כי השיקול העיקרי הוא סיכויי התביעה, ובענייננו מדובר בסיכויים גבוהים, וכי הבקשה לסילוק על הסף הינה חסרת שחר.

הבקשה לביטול פסק דין

1. אין בבקשה שלפני כל הסבר למחדל בדבר אי הגשת תגובה לבקשה לסילוק. לא זו אף זו, הבקשה לביטול פסק דין, הוגשה לאחר חלוף המועד הקצוב בתקנות להגשת בקשות לביטול החלטות שניתנו במעמד צד אחד ומבלי שהתבקשה הארכת מועד. אין גם תצהיר מטעם התובעים שיתמוך בבקשה. כל שיש בבקשה, הוא הסבר מדוע לדעת התובעים סיכויי התביעה טובים, כאילו מדובר בתגובה לבקשה לסילוק על הסף ולא בבקשה לביטול פסק דין.
2. התנהלות זו של התובעים מהווה התנהלות קלוקלת ומזלזלת תוך התעלמות מהחלטות בית המשפט, ואפרט:
3. הבקשה לסילוק על הסף הוגשה ביום 8.7.12. בהחלטה שניתנה באותו יום הוריתי לתובעים להשיב על הבקשה עד יום 30.7.12. החלטה זו נמסרה לתובעים באותו יום הן ע"י בית המשפט והן ע"י הנתבעות. מאחר והתובעים לא הגישו תגובה, ניתן פסק דין, ביום 7.8.12, בו נקבע כי בהעדר תגובה מטעם התובעים, חרף אישור מסירה, התביעה נמחקת.
4. פסק דין זה נמסר לתובעים ביום 14.8.12 (לפי אישורי המסירה שבתיק בית המשפט, ועל פי הודאת התובעים בפתיח לבקשתם כאן).
5. לא רק שהתובעים לא הגישו תגובתם לבקשה לסילוק כמתחייב מהחלטתי, אלא שגם הבקשה כאן לביטול פסק דין הוגשה רק ביום 10/10/12 היינו לאחר שחלף המועד של 30 יום להגשתה, מבלי שהתבקשה הארכת מועד ומבלי שהתובעים טורחים לציין מה הסיבה למחדל ומהם הטעמים המיוחדים המצדיקים העתרות לבקשה.
6. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א"), קובעת כי בקשה לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד, יש להגיש תוך 30 יום מיום המצאת ההחלטה.
7. הואיל ומדובר ב"מועד שנקבע בחיקוק", הרי שחלה הסיפא של תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה מוסמך בית המשפט להאריך את המועד רק בהינתן "טעמים מיוחדים שיירשמו".
8. בבש"א 6616/12 (ניתן ב-11/11/2012) נאמר ע"י כב' הש' ג'ובראן בהאי לישנא: "תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מתירה לבית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק. תנאי להפעלת סמכות זאת הוא הוכחת קיומו של טעם מיוחד, המהווה נקודת איזון בין שתי מטרות עיקריות: האחת היא ההקפדה על קיום ההליכים במועדם. זכות זאת הנגזרת בין היתר מזכותו של בעל הדין שזכה בהליך כי הדיון בעניינו יסתיים ומשמירה על הוודאות ועל היציבות המשפטית. השנייה, עניינה הוא שימור זכות הגישה של המבקש לבית המשפט לבירור עניינו (ראו למשל רע"א 1778/07 עופר נ' דיין, פיסקה ד' ([פורסם בנבו], 22.7.2007) והאסמכתאות שם); בש"א 7346/10 וקס נ' האפוטרופוס הכללי, ([פורסם בנבו], 27.10.2010)).

בית המשפט שם דחה את הבקשה להארכת מועד מהטעם כי הוגשה באיחור ניכר תוך שהוסיף כי האיחור לא נבע מנסיבות חיצוניות אשר לא היו בידיעת המערער, ואף לא בנסיבות שבהן טעה המערער בהבנת הדין.

1. הואיל ובענייננו, כאמור, לא טרחו התובעים לפרט טעמים מיוחדים, ואפילו לא טעמים סתם, נראה כי מן הדין לדחות את הבקשה.

כל הדיון והנכונות להמשיך ולבחון את סיכויי התביעה היא, אפוא, בגדר לפנים משורת הדין, ותוך שיש מקום להשתת הוצאות בשל הארכת ההליך שלא לצורך כתנאי להמשך הדיון.

1. אתייחס אפוא לטענות התובעים בבקשה לביטול פסק הדין, כאילו הם מהווים תגובה לבקשה לסילוק על הסף.

הבקשה לסילוק על הסף

טענות הצדדים

1. בקליפת אגוז טוענים התובעים בתביעתם, כי רכשו משרדים בבניין הידוע כ"בית כרמלים" בטירת הכרמל, הבניין מוזנח ולא מתוחזק ברמה נאותה, ובכך מופרת ההתחייבות שבהסכם הניהול.

עוד נטען כי הנתבעות מכרו לתובעים שטחים ויחידות שאינם תואמים את גודלם לפי הסכמי המכר, תוך שגבו תמורה ביתר, ומטעם זה יש לחייבם בהשבת ההפרשים ובירידת ערך.

1. בבקשה לסילוק על הסף טוענות הנתבעות כי התובעת הגישה את התביעה וכרכה, שלא כדין, את שתי הנתבעות יחד ולחוד, שעה שמדובר בשני גופים בעלי אישיות משפטית נפרדת.
2. לטענת הנתבעות, יחידות התובעים נרכשו/נשכרו מהבעלים/נתבעת 1. היחסים בין נתבעת 1 לבין התובעים מתמצים במכר שטחים, הא ותו לא. אין בהסכמים של התובעים עם נתבעת 1 כל התחייבות ביחס לתחזוקה של הבניין. חוזי ניהול ותחזוקת הבניין נכרתו עם נתבעת 2 בלבד.
3. בשים לב לאמור, כל הטענות ביחס לגביית תמורה ביתר עבור שטחים (טענות המוכחשות לגופן), צריכות להיות מופנות לנתבעת 1, ואליה בלבד. לעומת זאת, כל הטענות שעניינן תחזוקה לא נאותה, אי העמדת שירותי שמירה, הזנחה בטיפול, ניקיון וגינון, ותפיסת שטחים ציבוריים, צריכות להיות מופנות לנתבעת מס' 2 ואליה בלבד בהיותה חברת הניהול המופקדת על כל אלה, מבלי שיש כל עילה או יריבות נגד נתבעת 1 בעניינים אלה.
4. בהתאם, טוענות הנתבעות כי יש לסלק על הסף נגד נתבעת 1 את כל הסעיפים והסכומים בגין סוגיית ניהול הבניין, כפי שיש לסלק על הסף, נגד הנתבעת מס' 2, את עניין השטחים הנגזלים הנטענים.
5. עוד טוענות הנתבעות ביחס לטענה לפיה השטחים קטנים ממה שהובטח בחוזי המכר, כי הגם שהטענה אינה נכונה עובדתית, הרי שחלה התיישנות על עצם עילה זו, הואיל וחלפו למעלה מ-7 שנים מההתקשרות בחוזה ו/או ממסירת החזקה לכל אחד מהתובעים בשטחו ועד הגשת התביעה.
6. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי הפיצויים המבוקשים, בגין הפרת הסכם הניהול, נטענו בעלמא, מבלי שמוסבר מהו הנזק שנגרם ומנין הסכום הסתמי של 150,000 ₪ לכל תובע. כך גם אין כל ראייה בכל התצהירים וחוות הדעת שהוגשו שתבסס סכום הנוגע לפגיעה בשם טוב ובמוניטין, על סך 250,000 ₪ לכל אחד מהתובעים, ולכן גם אם התובעים יצליחו להוכיח את העובדות הנטענות בכתב התביעה, אין הם יכולים לבסס את הטענה בדבר נזק, ובוודאי לא את גובהו, שנטען באופן ערטילאי.
7. אשר לטענת ההתיישנות, טוענים התובעים כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות, הואיל והעובדות הנוגעות לגזילת השטחים נודעו להם רק בסמוך להגשת התובענה, במהלך רישום הזכויות במנהל למקרקעי ישראל, ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות רק משנת 2010, שאז נערך אותו רישום, ובמצב דברים זה, לא חלה התיישנות, בשל הסייג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, לפיו אם נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בו, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
8. לא מצאתי בטיעוני התובעים התייחסות לסוגיה של הפרדה בין שתי הנתבעות, וייחוס כל חלק של התביעה למי מהם.

דיון והכרעה

1. תקנה 100(1) לתקסד"א קובעת כי בית המשפט רשאי לצוות על מחיקת כתב תביעה כאשר אין הכתב מראה עילת תביעה. תכליתה של ההוראה היא למנוע דיוני סרק והוצאת משאבי ציבור לשווא, בניהול תביעות שאין להן תכלית, וראה ע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ, תק-על 2001 (3) 1689, 1690.

1. הלכה היא, כי תביעה מגלה עילה אם בהנחה שהתובע יוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, הוא יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש (ראו רע"א 9801/05 עזבון המנוח עזרא הראל ז"ל נ' לאומי פיא חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ (ניתן ב-26.2.06)). ודוק: הבחינה בשלב זה נעשית על סמך גדרי הטענות שבכתבי בית דין, ולא על סמך התשתית הראייתית התומכת. במילים אחרות, כתב התביעה לא מגלה עילה אם התובעים, בהנחה שהוכיחו את כל העובדות הכלולות בו, לא יהיו זכאים לקבל את הסעד המבוקש על ידם (ראה א.גורן סוגיות סדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, 170).
2. בענייננו, התובעים לא חולקים על כך שנעשו שני חוזים נפרדים, האחד לרכישת שטחים מנתבעת 1, והשני לניהול הבניין, שמירת התחזוקה והניקיון ובו עם נתבעת 2.

הגם, שנתבעת 2 היא חברה בת של נתבעת 1, עדיין מדובר בשתי חברות שהן אישיות משפטית נפרדת, ואין הצדקה, לכאורה, לתבוע מחברה אחת לקיים את חיובי החברה השנייה, ולהיפך.

1. כריכת שתי הנתבעות כאילו מדובר בחברה אחת איננה כדין, אלא אם כן יש טעמים מיוחדים שניתן להצביע עליהם, לפיהם החברות נוהגות בערוב נכסים, או אינן מקפידות בעצמן על הפרדה בין החברות.

בטענות התובעים בעניין הבקשה לביטול פסק דין/תגובה לסילוק על הסף, לא נטען דבר בענין ההצדקה להתעלמות מאישיותן המשפטית הנפרדת.

עיינתי בכתב התביעה, ואף שם לא מצאתי טענה רצינית, מפורטת, שיש בה להניח תשתית לסברה שמדובר בחברות שלא מקפידות על הפרדה בין האישיות המשפטית של כל אחת מהן. כל שנאמר בתביעה, באופן סתמי וכללי, הוא שיש ערבוב נכסים המתבטא בכך שנתבעת 1 כפתה על התובעים לחתום על הסכם ניהול עם נתבעת 2 (סעיף 29, פסקה שנייה לכתב התביעה). בכל הכבוד, אין בטענה זו כדי לסייע לתובעים בתביעתם לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בכל רכיבי התביעה.

גם אם תתקבל הטענה שנתבעת 1 התנתה את המכר בחתימה על הסכם ניהול עם נתבעת מס' 2 (טענה שלא יוצרת אי חוקיות, או לחץ, או כפייה, בניגוד לדין כשלעצמה), הרי שאין בכך כדי להצביע על ערבוב נכסים בין שתי החברות.

1. מטעמים אלה, הצדק עם הנתבעות, ויש למחוק את כל הטענות וסעיפי הפיצוי בגין הפרשי שטחים כנגד נתבעת 2, כפי שיש למחוק את כל הטענות בדבר פיצוי בגין ניהול כושל והפרת הסכם הניהול, נגד נתבעת 1.
2. אשר לשאלת ההתיישנות, זו נוגעת לתביעה בגין פיצוי על הפרשי שטחים, ואני סבורה כי צודקות הנתבעות בטענתן כי חלה התיישנות ביחס לעילה זו. אין חולק כי כל התובעים רכשו את השטחים במהלך שנת 1998 עד שנת 2000, ומועדי מסירת החזקה לכולם היו אף הם בשנים אלה (היינו 1998, 1999) כשהמסירה האחרונה נעשתה לתובעת 7, ביום 6/7/00. ומכאן, שהתביעות ביחס לתובעים 1-6 היו צריכות להיות מוגשות עד פברואר 2006, ותביעת תובעת מס' 7 הייתה צריכה להיות מוגשת עד יולי 2007. הואיל ובפועל הוגשה התביעה של כל התובעים ב-28/7/2010, הרי שיש לסלקה מחמת התיישנות. אינני סבורה כי סיפת סעיף 8 לחוק ההתיישנות יכולה לסייע לתובעים, שכן הסעיף קובע שהארכת התקופה אפשרית רק אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה עקב סיבות אשר לא היו תלויות בו, אשר בזהירות סבירה יכול היה לבדוק אותם. בענייננו, התובעים לא טרחו כאמור לתמוך את הבקשה בתצהיר שישפוך אור על המניעות לגילוי ה"גזל" ולכן אין להם כל גרסה. התובעים יכלו לבדוק את השטח שקיבלו מיד עם מסירתו, ואי הבדיקה איננה נובעת מסיבות שאינן תלויות בהם ושלא יכלו ולבררם באופן סביר (כל זאת מבלי להתייחס לטענות גופן, לפיהן חישובי התובעים בתביעתם ממילא לא נכונים, לא מוכחים וכי אין הפרשי שטחים בפועל).
3. שאר טענות הנתבעים בבקשה לסילוק על הסף, טעונים ליבון ראייתי, ולכן גם אם הראיות לא מספיק טובות להרמת הנטל, נראה לא נכון לסלק בשלב מוקדם זה את הרכיבים האחרים על הסף.
4. אשר על כן, אהיה נכונה לבטל את פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪, לנתבעות ו- 3,500 ₪ לאוצר המדינה בשל הארכת ההליך שלא לצורך והעובדה כי היעתרות לבקשה תהיה רק לפנים משורת הדין. מלוא הסכומים שהושתו (הן לנתבעות והן לאוצר המדינה), יופקדו בקופת בית המשפט עד 20/12/12 כתנאי לביטול פסק הדין. ככל שלא יופקדו, יעמוד פסק הדין על כנו.

ככל שיופקדו, אני מורה על סילוק על הסף של כל הסעיפים הנוגעים לפיצוי בגין הפרשי שטחים ואת גובה הפיצויים המתבקשים בעניין זה. אני מורה לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, תוך 60 יום, בו יובהר במדויק מה העילות שנותרו, תוך ייחודן לנתבעת המתאימה בהתאם להסכמים הספציפים ותוך פירוט ממה נובע כל סכום ביחס לכל אחד מהתובעים בנפרד.

לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, יוגש תוך 30 יום כתב הגנה מתוקן.

לעיון ב-21/12/12

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ג, 19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.