1. ביום 29.7.10 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעת לתשלום פ"פ, הודעה מוקדמת, החזר מס בריאות כפול, נסיעות ואי הפרשה לקרן פנסיה וסה"כ 120,000 ₪.

טוען התובע כי הועסק אצל הנתבעת מ- 1.9.99 עד לפיטוריו ב-24.5.09 (117 חודש סה"כ) בשכר 12,000 ₪ ברוטו בממוצע, 25 י"ע לחודש בממוצע, כשתלושי השכר שהונפקו לו פיקטיביים, הגם שפנה רבות בענין זה.

על יחסי הצדדים חל הסכם קיבוצי של איגוד המוסכים ו/או צווי ההרחבה בענף.

2. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת הנטען, טענה כי התובע לא פוטר, אלא עבודתו הופסקה בשל סירובו להמשיך בעבודה השוטפת, לאחר שהוזהר 3 פעמים, שכרו מעולם לא היה כנטען וניתנו לו תלושי שכר התואמים את שכרו בפועל, כולל הזכויות הסוציאליות. בהתאם אינו זכאי לפ"פ ולהודעה מוקדמת.

באשר למס בריאות – שולם כחוק ורכיב התביעה אינו ברור.

התובע קיבל נסיעות כל עוד לא היה לו רכב של הנתבע. ביטוח פנסיוני נעשה כחוק.

3. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על תשלומים שנותר התובע חייב לנתבעת.

התובע בכתב התשובה טען כי חלק מרכיבי התביעה שכנגד התיישנו, כי חיובים שנעשו – נעשו בתיאום עם מנהל הנתבעת ("המנהל").

4. ביום 27.9.12 ומשלא הוגשו עדויות התובע במועד, משהוגשו רק 7 ימים טרם הדיון (וממילא לא עדויות הנתבע), נקבע כי יבחנו הצדדים נתונים שונים ונדחה הדיון ל-13.2.14.

התובע ומנהל הנתבעת הגישו תצהיריהם.

הצדדים נחקרו ולבקשתם הוגשו סיכומיהם בכתב.

5. ולהכרעתנו –

א. כללי

הנתבעת לא הייתה מיוצגת ע"י עו"ד ומנגד, התובע שהיה מיוצג מעת שהגיש תביעתו –

"התעלם" מכך שהעמיד תביעתו לצרכי אגרה על סכום מסויים, (ובלא שהבהיר בכל רכיב

על איזה סכום הועמד "לצרכי אגרה") ומנגד, מצא בתצהירו לטעון טענות עובדה, שלא בא זכרן בתביעה.

ב. הפסקת עבודה

טוען התובע כי לאחר תקופת מחלה (שפורטה לראשונה בתצהירו), [תוך הצגת העתק

מתעודות מחלה – ובלא שנטען (גם לא בתצהירו) כי אי פעם נמסרו לנתבעת] – פוטר.

בתביעתו, כל שטען כי קיבל בדואר ביום שבת, 23.5.09 (סעיף 8 ב') את מכתב האזהרה ה-4, למחרת 24.5.09 פנה למנהל ע"מ להתחיל יום העבודה כרגיל ואך נדהם לקבל את הודעת הפיטורים וכי יחד עם מכתב הפיטורין קיבל עוד 4 מכתבי אזהרה (אותם מעולם לא קיבל).

בתצהירו טען כי קיבל המכתב ביום שישי, 22.5.09, (אינו מזכיר כי צורפו לו 4 מכתבי

אזהרה) ומוסיף כי קיבל את אחד המכתבים במועד שאינו זוכר, מהמזכירה. כשהתייצב

אסר עליו המנהל להיכנס למוסך וכי בא עם מכשיר הקלטה והקליט את המנהל. הגם שטען

כך (וצירף "תמליל") – לא הוגשה הקלטה.

והעיקר – המנהל שנחקר חקירה נגדית לא עומת עם הקלטה כלשהי ובפועל, אין בפנינו

טענת עובדה, ודאי לא הוכחה – כי הרישום בתמליל של דובר זה או אחר – הוא הדברים

שאמר המנהל, לתובע.

ולמעלה מן הצורך יובהר – הגם שחזרנו ועיינו בתמליל, לא מצאנו בו הודאה של המנהל כי

פיטר את התובע / כי פיטר את התובע ב-24.5.09, כטענת התובע!

אלא, שאין נדרשים אנו לכל אלה, משבפועל טוענת הנתבעת כי "לא פוטר אלא הופסקה

עבודתו בשל סרבנותו להמשיך בעבודתו השוטפת", לאחר "שהוזהר כדין כשלוש פעמים".

דא עקא, התובע הכחיש עוד בתביעתו כי קיבל את מכתבי האזהרה קודם לכן; ומנגד, בכתב

התשובה טען כי הפקידה הגיעה אליו ואמרה לו "כי יש מכתבים מיואב, הנתבע שכנגד לא

קיבל את המכתבים".

ומשנטען בתצהירו [לא בדיוק ב"הלימה" לנטען בכתב התביעה, בו טען כי קיבל מכתב מ-

13.5.09; כשבתצהירו טען שמדובר במכתב שנשלח ב-14.5.09 כי קיבל בדואר המכתב

האחרון – היה על הנתבעת להציג עדותה של הפקידה ע"מ להביא בפנינו את הטענה כי קיבל

התובע את מכתבי האזהרה שהוצגו בפנינו (וגם את הרישומים שע"ג המכתבים שבוצעו על

ידי הפקידה)!.

ומנגד וחרף כל אלה – אין חולק כי התובע לא המשיך בעבודתו ואף לא טען, כביכול, פנה

לנתבעת וביקש לחזור לעבודה – שמא, הופסקה עבודתו בשל אי הבנה והקשורה בהעדרותו,

11 יום טרם למועד הנטען, אלא, שאין לשכוח כי 3 מכתבי אזהרה ראשוניים, אף לו הוכח כי

נתקבלו – נכתבו כולם ב-4.2.09 (ב-3 שעות שונות), 3 חודשים טרם הפסקת העבודה.

ואילו מכתב האזהרה אותו אישר התובע כי קיבל (שתאריכו 13.5.09 ושנרשם עליו כי נשלח

ביום 14.5.09) מצויין בו כי התובע לא הגיע ביומיים האחרונים, ללא הודעה, וע"ג המכתב

רישום בכתב יד, כי נשלח ב-14.5.09, 09:00. אין רישום/ ציון/ עותק דואר רשום – הכיצד

נשלח והעיקר – מתי התקבל!

ממכתב התראה זה למדים אנו כי הנתבעת, בזמן אמת, לא ידעה כלל כי התובע חולה,

משמע, אכן "נעלם" עבורה. ומנגד, התובע אינו טוען – "הודעתי (מתי ואיך?) על מחלתי"!

התובע אף אינו טוען כי ביום שובו, ב- 24.5.09, עת שב לטענתו לעבודה – הציג את אישורי

המחלה למנהל... לא טוען כי קודם לכן הודיע למנהל על מחלתו(!) ולמצער, כי לאחר שקיבל מכתב הפסקת העבודה הגיש את אישורי המחלה – ולו ע"מ "להסביר" למנהל "לא נעלמתי; הייתי בתקופת מחלה באישור רפואי הרצ"ב"...

אין גם אמירה של התובע – "במהלך 11 ימי המחלה התקשרתי לנתבעת להודיע על העדרותי".

(ואגב כך ולמעלה מן הצורך, ראוי להפנות לכך כי באישורי המחלה שהגיש בתצהירו, הגם

שניתנו ע"י אותו רופא, כשהאבחנה זהה וימי המחלה הם המשך – משום מה צוין גם באישור השני כי זו "תעודה ראשונה למחלה זו".

אין גם למצער, אמירה של התובע – התקשרתי ב- 22.5 / 23.5 ע"מ לומר כי תמה תקופת

המחלה וכי הוא שב לעבודתו... [ונזכיר-בהתנהלות זו מנע מהנתבעת בדיקתו, כמתאפשר

עפ"י חוק דמי מחלה].

אין לשכוח כי בתביעה אינו טוען כי קיבל תעודות מחלה, אלא רק שהיה חולה (ראה סעיף 8 ג' לכ"ת). גם בדיון המוקדם לא נטען כי מסר אותם.

כך נוסיף ונציין: לא סביר ולא שוכנענו כי "חשד" התובע שהמנהל מתכוון לפטרו עוד מחודשיים קודם – כשמנגד, שכר לו רכב לשימושו.

רק בתצהירו מספר הוא שבשיחתו עם המנהל הסביר שיש לו אישורי מחלה ולא סתם כך – אלא שבא עם "מכשיר הקלטה", כי "חשד" שהמנהל רוצה לפטרו – ואם קיבל רק האזהרה האחרונה, מה לו כי "יחשוד"? (אך גם אז, אינו טוען – כשקיבלתי המכתב – הודעתי לו שאני חולה! [לא מצאנו להתייחס לטענותיו – החדשות בתצהירו – על "נוהג" של הנתבעת – משעסקינן בטענת עובדה ("נוהג") שלא טען בתביעה].

עוד יותר קשה להבין טענותיו בתצהירו – כביכול, בשל לחץ בעבודה בחודש מאי, הוחמר מצבו בברך, שבעבר נפגעה בעבודתו בנתבעת! ולא "סתם" כך – אלא שאף הגיש בגין תאונת עבודה זו תביעה למל"ל (ס' 19- 20 לתצהירו) - והנה מצרף הוא את נספח ט' – אלא שכל שהגיש זה עותק מהתביעה למל"ל ללא חותמת של המל"ל על הגשתה(!) – ודאי, ללא החלטה של המל"ל! ולא רק זאת – אלא שאף שטען כי עסקינן בפ"ע מ-10.7.08 – חותם הוא על התביעה רק ב- 25.5.09 (לאחר הפסקת עבודתו!) ותוך טענה כי באותו יום, 25.5.09, סרב המנהל לחתום?! – ואנו נתמה: והרי כבר לא עבד באותו יום, הכיצד סרב המנהל לחתום?! ועוד יותר מכך: יום לאחר פיטוריו, פנה למנהל שיחתום על התביעה למל"ל – ולא פנה לבקש (!!) כי יחזור לעבודה?!!

בנסיבות אלה והגם שאין חולק כי הופסקה עבודתו של התובע – והגם שהתרשמנו כי התובע אכן הוביל לכיוון של פיטוריו, תוך התנהלות לא ראויה ולא בתו"ל וע"מ שיגרום לנתבעת לפטרו, ומנגד, משעסקינן בעובד המועסק שנים רבות בנתבעת – קובעים אנו כי זכאי התובע ל-80% מפיצויי הפיטורין.

באשר להודעה מוקדמת – בנסיבות שתוארו ומששוכנענו כי בחר התובע להתנהל באופן שיביא להפסקת העבודה ומנגד, לא שמענו ממנו כי דרש לעבוד לפחות בתקופת ההודעה המוקדמת, או כאמור לעיל, לא הוכיח כי לא "נעלם" סתם, ומשכך, יכול ורוצה הוא לשוב לעבודה ומששוכנענו כי ציפה להפסקת העבודה – מצאנו לקבוע כי אינו זכאי לחלף הודעה מוקדמת.

למעלה מן הצורך נציין – תשלומים שונים ששילמה הנתבעת / שילם המנהל עבור התובע / לתובע, גם לאחר סיום יחסי העבודה, מלמדים יותר מכל כי הנתבעת לא ממש חפצה בפיטוריו! או באי תשלום המגיע לו כעובד! – הגם שעסקינן בהתנהלות לא הגיונית/סבירה – ולו לנתבעת כמעסיקה!

ג. שכר קובע

טוען התובע כי השתכר 12,000 ₪ ברוטו ממוצע לחודש, בעבודה של 25 י"ע בפועל, בשכר יומי של 480 ₪, וכי התלושים שהונפקו לו לאורך כל תקופת עבודתו היו פיקטיביים. בתחילת עבודתו ביקש כי יונפקו תלושים המשקפים נאמנה את השכר והזכויות הסוציאליות ונענה כי זה המצב ואם לא מוצא חן בעיניו – יכול לעזוב.

הנתבעת הכחישה הטענות והבהירה כי תלושי השכר שיקפו נאמנה את שכרו והתנאים הסוציאליים חודש בחודשו.

בתצהירו חזר התובע על הטענה שבתביעה ובפועל לא טען לעובדה שיש בה להוכיח הנטען ואף לא ראיה שיהא בה הוכחה לנטען.

אין בפנינו פירוט לעובדה איזשהי שניתן יהא ממנה ללמוד לשוני בנתונים שבתלושים.

עם זאת, לא התעלמנו מהעובדה כי בתלושים לחודשים סמוכים, הגם שצויין מספר ימים זהה, צויין שכר שונה.

ונבהיר – אף לא מצאנו תבנית קבועה, ממנה ניתן היה ללמוד, כביכול, סוכם על שכר נטו מסויים ולפיו נבנה התלוש מדי חודש בחודשו. (הגם שנדמה, לכאורה, מהתלושים האחרונים כי מדובר בשכר נטו לחודש מלא של 5,500 ₪ פלוס/מינוס).

עולה כי השכר שולם, כטענת הנתבעת, בהתאם לשכר שהגיע מדי חודש, שמא, על פי ימים / שעות עבודתו.

המנהל נחקר בעניין זה בחקירה נגדית וכל שהשיב כי יכול שהנה"ח טעו בציון הימים, כי שכר שעה יכול שירד (ולאו דווקא עולה) במהלך השנים.

אין בפנינו גרסת עובדה של התובע איך קיבל שכר כטענתו, הגם שכאמור, עולה אי התאמה בין ימי העבודה והשכר, אלא שאין בה להוכיח טענת התובע לשכרו. הנטל על התובע להוכיח טענתו לשכר – ואין בפנינו, כאמור, ולו בדל ראייה לטענתו בדבר שכרו. ונבהיר האמנם טוען התובע כי כך היה שכרו כל השנים? היכן טען שקיבל סכום נטו, ביד, ששווה ל- 12,000 ₪ ברוטו?! (טענה שהעלה בא כוחו – אך התובע לא העיד כאמור).

ונבהיר – לא הוכח כי עבד מדי חודש, 25 י"ע, כי עבד במשרה מלאה חודש בחודשו.

מנגד, מופרכת טענת התובע (כעולה מח.נ. של המנהל) כביכול 7,300 ₪ הם תשלום ל-12 ימי מחלה בחודש מאי 2009 – ראשית, עסקינן ב-2 "תעודות ראשונות" – משמע, בכ"א מהן, צריך היה להוריד הימים הראשונים ובגין הימים שאחר כך לשלם רק 37.5% – מה שודאי לא מוביל לסך 7,300 ₪ נטו. ודאי לא, כשבתלוש בגין 6 י"ע שולם סך 1,312.24 ₪ ברוטו, ובגין 12 ימי מחלה (אף בתשלום מלא), לכל היותר זכאי היה לסכום כפול!

ועוד, יכול שלאור הטבות כאלה ואחרות שקיבל מהנתבעת / מהמנהל (תשלומי חשבונית/ קניית מזון/ ביגוד וכיוצ"ב) – סבר התובע שהם חלק משכרו... – אלא, שכל אלה לא הוכחו (ואף לא נטען כי כך), כמבססים שכר ברוטו קבוע של 12,000 ₪.

מסקנתנו לאור כל האמור, כי לא הוכח בפנינו כי התובע השתכר מדי חודש בחודשו סך 12,000 ₪ ברוטו.

הנה כי כן – חישוב שכרו הקובע של התובע יעשה על ידינו לפי 12 תלושי השכר האחרונים 5.08 -4.09 (ב' לתצהירו).

בחישובינו כללנו רכיבי שכר, תמורת חופשה, חג, בחירות – ככל ששולמו בתקופה הנדונה.

בהתאם, שכרו הקובע הממוצע של התובע עומד ע"ס של (74,552.66:12: 12 חודש)

6,212.72 ₪.

ד. דמי נסיעות

טוען התובע בתביעתו כי בניגוד להסכם הקיבוצי / צו ההרחבה, לא דאגה הנתבעת להסיעו לעבודתו ולחילופין לשלם לו תמורת הוצאות הנסיעה (למעט בין השנים 2004- 12.2008, "כאשר בין תקופה זו סיפקה הנתבעת רכב צמוד לתובע"). עוד טען כי "נהג לשלם סך של 48 ₪ מידי יום ביומו" עבור הוצאות נסיעה (סעיף 11) ובהתאם, עתר ל-48 ₪ X 25 ימי עבודה X 17 חודש (בשנת 2003 ו- 2009).

בתצהירו חזר על טענתו זו וצירף תלושי שכר לחודשים ינואר, מרץ – ספטמבר 2003 (מתוכם, בחודשים אוגוסט – ספטמבר שולם סך 300 ₪ לנסיעות לחודש; ענין שהתובע כלל לא מתייחס אליו בתצהירו) בתלושים 2009 שולם בכל חודש רכיב נסיעות (209 ₪ לחודש; למעט חודש מאי, בו קיבל בגין 6 ימי עבודה סך 66 ₪).

המנהל בתצהירו טען כי קיבל רכב מהנתבעת וכשלא קיבל רכב מהנתבעת, שולמו לו נסיעות במלואן.

בפועל – אין בפנינו ראיה כלשהי להוצאות שביצע התובע בפועל בכל עת נתונה.

ומנגד, הנתבעת אינה מציגה תלושים אחרים (מאלה לחודשים שהציג התובע), וממילא, עולה כי ב-2009 קיבל החזר נסיעות וב- 2003 חלק מהתקופה הנטענת היא בהתיישנות (טרם 29.7.03), קרי לשנת 2003 נותרו החודשים אוקטובר – דצמבר 2003 בלבד.

בהתאם, לאחר שסקרנו מסמכי הנתבעת ובהם השכרת רכב בחודשים פברואר – מרץ 2009 [עליהם אין ציון כי הנהג הוא התובע – בשונה מרישומים משנים עברו] – אנו מורים לנתבעת לשלם לתובע סך 300 ₪ X 3 חודשים (כתשלומי נסיעות ששולמו לו בשנת 2003) וסה"כ 900 ₪.

ראינו כך להורות משאין בפנינו – ולו בדל ראיה – כי מתי שהוא לא שולם לתובע בפועל, או כי תבע תשלומים אלה, טרם התביעה לביה"ד.

ה. החזר מס בריאות

טוען התובע כי הנתבעת גבתה ממנו את מס הבריאות שבתלוש השכר, כשהיה התובע משלם לה את מה שנוכה ממנו בתלוש וכך שילם סך 380 ₪ מדי חודש, באמצעות המחאה משוכה מחשבונו. ב-3-4 השנים האחרונות נהגה הנתבעת לנכות סכום זה מהנטו שקיבל לידיו.

משכך עתר להשבת 380 ₪ X 117 חודש וסה"כ 44,460 ₪, סכום שהעמיד על 20,000 ₪ לצרכי אגרה.

הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי שילמה מס בריאות כחוק והנטען אינו ברור.

בתצהירו שינה התובע גרסתו וטען כי היה מקבל שכרו במספר המחאות של הנתבעת, כשאחת מהן, בסך 380 ₪ בממוצע, היה המנהל מחייבו לחתום מאחור ולוקח אותה, וכי בשנים האחרונות לאחר שעלה התובע על איסור הקיזוז, נוכה ישירות מהשכר ללא הנפקת המחאה כבעבר. בהתאם עתר ל-177 חודש וסה"כ 44,460 ₪ (הגם שהחישוב הוא לפי 117 חודש).

הנה כבר מכאן – שוני רב בגרסאות התובע ואין לדעת האם אמנם בהמחאה שלו עצמו "שילם" פעם נוספת את דמי ביטוח הבריאות (מעבר לניכוי בשכר) או שמא, קיבל שכרו בהמחאות של הנתבעת (לא במזומן/ נטו?! – כטענתו ביחס לשכר הקובע) כשאחת מהן חתם עליה חתימת הסב?

כך, אף לא אחת מטענות התובע הוּכחה בהקשר זה!

יתר על כן, באף לא אחד מתלושי התובע שהציגם – לא מצאנו ניכוי בתלוש למס בריאות בסך 380 ₪!

הנה כי כן, נדחית טענת התובע הן בשל שינוי הגרסאות שבה והן משלא הוכחה כלל.

בהקשר זה, אף מצא התובע "להתעלם" מכך כי ברכיב זה עתר בתביעה לצרכי אגרה לסכום אחר. בתצהירו, משום מה "נשכח" ממנו הדבר וכך בסיכומיו עתר למלוא הסכום (ועוד בצירוף ה"ה וריבית מאמצע התקופה – שוב בניגוד לתביעתו!).

ו. אי הפרשה לקרן פנסיה

טוען התובע כי בניגוד להסכם הקיבוצי / צו ההרחבה בענף לא הופרשו עבורו 12% X 12,000 ₪ X 117 חודש וסה"כ 168,480 ₪, כשלצרכי אגרה העמידם ע"ס

80,000 ₪.

הנתבעת הכחישה הנטען וטענה כי במהלך השנים שילמה ביטוח פנסיוני כחוק.

ראוי לציין כי מתלושי התובע עולה כי עוד ב-2002 נוכו משכר התובע ל"הכשרת הישוב" ובתלושי 9- 2008 ל"ביטוח מנהלים".

בהמשך לדיון (הראשון, שנקבע להוכחות – 27.9.12) הגישה הנתבעת ב-7.11.12 אסופת ניירות מ"הכשרה חברה לביטוח בע"מ" על הפקדות החל מחודש 12.99 לתגמולים, לפיצויים ולאובדן כושר עבודה עד 4.09. וכך, ממגדל חברה לביטוח בע"מ להפקדות כאמור מ-1.1.08 לביטוח חיים, הכוללת פרטי התובע.

המנהל הכחיש טענות התובע בח.נ. (עמ' 14, שורה 14) וטען כי לתובע יש ביטוח במגדל, ביטוח בהכשרה.

בדיקתנו האקראית העלתה כי גם סכומים שנוכו, כמצויין בתלושי השכר, תואמים לרישומי חברת הביטוח.

בנסיבות אלה ומשברי כי התובע עודכן מדי שנה (כעולה לדוגמא ממסמך מ-2013 המופנה לתובע, כמקובל) ומשיש בפנינו ביטוח כדין – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה, שכלל לא הוכחה.

ראוי להזכיר עוד כי ממילא, אין מקום לעתור להפקדה של 12%, משהפרישה הנתבעת הן לתגמולים והן לפ"פ.

משהוכח לכאורה כי אין חבה הנתבעת בהפרשות לביטוח פנסיוני, משהוכח לכאורה, כי בוצעו כדבעי – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.

ז. התביעה שכנגד

טוענת הנתבעת כי במהלך השנים, בשל "יחסי משפחה" שבין הנתבעת (המנהל) לתובע – קיבל התובע (הצדדים יכונו "נתבעת" ו"תובע" גם בתביעה שכנגד) כספים רבים: מפרעות, הלוואות, קניות בכרטיס האשראי האישי של המנהל, תשלום חשבונות פרטיים של התובע.

כן עתרה לנזקים שגרם עקב סרבנותו לעבוד.

הנתבעת עתרה לסכומים דלהלן:

חוב עפ"י כרטסת הנה"ח – 81,770.13 ₪.

תשלומים שונים – 4,404.13 ₪.

הלוואות (5,350 ₪ + 16,000 ₪) – 21,350 ₪.

קניות לחג בכרטיס המנהל במהלך השנים – 30,000 ₪.

הפסד כתוצאה מאי הגעתו באופן סדיר ורכבים שעברו למוסכים אחרים

כ- 80,000 ₪.

הפסד בגין נזקים שגרם התובע בחצי שנה אחרונה לרכבים (תיקונים חוזרים)

כ-30,000 ₪.

התובע בכתב תשובתו טען כי חלק מהרכיבים התיישנו, כי התקבל כפחח מקצועי (ולא כצבעי), הוכחשו אחריותו והנזקים הנטענים ונטען כי היה קונה למנהל בכרטיסי האשראי של המנהל עד 3-4 פעמים בתקופה האחרונה ובסכומים של 200 – 300 ₪.

כן טען כי קיבל כרטיס האשראי של המנהל, כחצי שנה, לאחר פיטוריו, ובתיאום ובעדכון עם המנהל כתשלום שכ"ע חודש מאי.

בתצהירו חזר המנהל על טענות הנתבעת דלעיל, וצירף מסמכים שונים (כרטסת הנה"ח של התובע בנתבעת מ-31.1.07 ועד 31.5.09; אישור תשלום של חברת חשמל, לתובע בשנים 2004 – 2007; תשלומים בגין השכרות רכב לתובע (ראה התייחסותנו לעיל); העתקי המחאות לפקודת התובע – חתומות על ידו; תדפיסי כרטיסי אשראי של המנהל בשנים 2005, 2009; קבלות מבתי מסחר שונים: דלק, ביגוד, הנעלה, מאזור מגוריו של התובע; העברה בנקאית לתובע ממאי 2008; אישור התובע על קבלת הלוואה ממאי 2007 (חתום ע"י התובע).

התובע בתצהירו מאשר כי שילמה עבורו הנתבעת חשבונות חשמל / ביטוח רכב / טיול (בסביבות יולי – אוגוסט 2007), קניות ודלק – כשכל אלה החזיר ע"י ניכוי משכרו / תשלומי שכר ואינם הלוואות.

עוד השיב כי אם נגרם נזק – כך ארע משעבד לדרישת הנתבעת, בצבעות – שלא במקצועו-עיסוקו.

ולהכרעתנו –

העובדה כי בכרטיס הנה"ח מופיע חוב כאמור – אין בה די, לטעמנו, ע"מ להוכיח חובו של התובע.

אכן, התובע לא הוכיח כי קיבל הסכומים שטען להם (או שטענה הנתבעת, כחובו) – כשכ"ע או מתי החזיר / קיבל ומדוע.

מנגד, עסקינן בסכומים ששולמו במהלך שנות עבודתו ויכלה הנתבעת – זה מכבר – לנכותם ממנו ואם לא עשתה כן – בל תלין אלא על עצמה. אין זה ראוי כי נקבע בשנת 2010 (עיתוי התביעה) כי חב התובע כספים על תשלומים שקיבל שנים קודם, כשלא הובהר מדוע לא הוחזרו לנתבעת.

באשר להלוואות שקיבל התובע – אישור אחד בפנינו והוא ע"ס 6,504 ₪, מ-13 מאי 2007, כשאין בפנינו ראיה מטעם התובע איך ומתי הושבו ע"י התובע לנתבעת – 2 סכומי המופיעים כהלוואה (ינואר, פברואר 2007) – אלא שבמאזן "הושבו" לנתבעת באותה שנה (הגם שנוצרו יתרות שליליות חדשות).

בהתאם, בהעדר ראיות לקבלת הלוואות / לחיוב ולהתחייבות להחזירם (ומנגד, הגם שניתן היה להתרשם כי לא בדיוק הוחזרו בעיתם לנתבעת) – משלא הורמו הנטלים המחוייבים ע"י הנתבעת בהקשר זה (ניהול כרטיס / הלוואות/ תשלומים/ התחייבויות התובע) – נדחית תביעתה.

הוא הדין ועוד יותר מכך – ביחס לעתירה לנזקים השונים – הגם ששוכנענו כי בתקופה האחרונה (ולו בה) לעבודתו נעדר התובע תדירות מעבודתו – אין בפנינו ולו בדל ראייה כי נגרם נזק כלשהו לנתבעת, כתוצאה מהעדרותו – לא בעִסקהּ ולא בכך שרכבים של לקוחותיה – עברו למוסכים אחרים (והיקף הנזק שנגרם...).

הנה כי כן – נדחית התביעה לכיסוי הפסדים.

ובאשר לשימוש בכרטיסו האישי של המנהל – ענין זה מלמדנו דוקא על כי לא באמת ביקשה הנתבעת לפטר התובע, הגם שהגיעו הדברים לכך שנואשה מהתנהלותו וכהגדרתה "הופסקה עבודתו". דא עקא, עסקינן במתן רשות שימוש מדעת בכרטיס אשראי אישי של המנהל שניתן לתובע – בלא שהוצגה, ולו אסמכתא אחת, לתנאי הסכמתם של הצדדים, בשימוש האמור.

בנסיבות האמורות – אין עילה בהקשר זה שבסמכותנו, משאין קשור העניין ליחס "משפחתי" אנושי, הגם, נובע מהכרות שביחסי עבודה.

לאור כל אלה – לא מצאנו להכריע ברכיב זה בתביעה שכנגד, ומשאין עסקינן בעילת תביעה של הנתבעת.

ח. סיכום

לאור כל האמור – תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים:

(1) פיצויי פיטורין בסך 48,459.22 ₪.

(2) החזר נסיעות בסך 900 ₪.

הסכומים שנקבעו לעיל ישולמו בתוך 30 יום ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

בנסיבות שתוארו לעיל ומשמרבית התביעה נדחתה ומשהתביעה שכנגד בחלקה נדחתה, ובחלקה דנו בה, הגם משאינה בסמכותנו – ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ד, (03 יולי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 2.7.14.

קלדנית: א. צריקר.