1. לפניי תביעה להשבת כספים אשר העבירו התובעים לנתבעים, לשם השקעה בפרויקט של הקמת מערכת גיוס תרומות לעמותה בשם יד אחווה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלות שלהלן: מה הסכום שהשקיעו התובעים? באילו תנאים היו אמורים התובעים לקבל את כספם חזרה? והאם התנאים האמורים התקיימו?
2. העובדות

הנתבעת 2 הינה חברה בבעלותו של הנתבע 1 (להלן "הנתבעת" או "החברה" ו- "הנתבע"). החברה הקימה והפעילה במשך כעשרים שנה מערכת גיוס תרומות לעמותת עזר מציון. לטענת החברה היא גייסה עבור עזר מציון תרומות בהיקף של כמאה מיליון דולר (סעיף 1 (ב) לתצהיר הנתבע). המודל העסקי לפיו פעלה החברה התבסס על הקמת מערך מתרימים, אשר שכנעו תורמים לחתום על הוראות קבע עבור עזר מציון, כאשר החברה קיבלה מעזר מציון נתח מסוים מכל תרומה. מודל עסקי זה מחייב, כמובן, השקעת סכום ראשוני בהקמת מערך לגיוס התרומות. לאחר מכן, ככל שמתרחב מעגל התורמים עולות ההכנסות, עד אשר תוך זמן לא ארוך ההשקעה הראשונית מכוסה כולה, ומתחילים להצטבר רווחים לחברה. בשנת 2007 עלו יחסי החברה ועזר מציון על שרטון, ולכן החלה ההחברה להציע את שירותיה לארגוני צדקה אחרים, עד שלבסוף הושגה הסכמה עם עמותה בשם "יד אחווה", לפיה הנתבעת תקים עבורה מערך גיוס תרומות. דא עקא, שליד אחווה לא היה את ההון ראשוני שנדרש לצורך הקמת מערך המתרימים ותפעולו. על כן, הסכימו הצדדים כי בשלב הראשון יעמידו הנתבעים את כל ההון הראשוני הדרוש לשם התנעת הפרויקט, ויתחילו לגייס תרומות אשר יועברו באמצעות הוראות קבע מחשבון התורמים לחשבון יד אחווה. כמו כן הוסכם, כי בשלב הראשון, עד להגעת הפרויקט לאיזון כלכלי, תחזיר יד אחווה לחברה את כל התרומות שיתקבלו בחשבונה, ואלו ישמשו למימון הוצאות התפעול של מערך המתרימים. בהמשך לכך הוסכם, כי כאשר הפרויקט יתאזן יבואו הצדדים בדברים זה עם זה, ויחליטו איזה חלק מן התרומות שיתקבלו יוחזר על ידי החברה ליד אחווה לצורך מימון פעולות החסד שלשמן היא הוקמה, ואיזה חלק יישאר בידי החברה כשכר טרחה (ראו ההסכמים בין הנתבעת לבין יד אחווה – נספחים יא'- יב' של נ/1). אחר הדברים האלה, באפריל 2007, יצא הפרויקט לדרכו, לאחר שהנתבעים גייסו לשם כך הון ראשוני מכספם האישי וממשקיעים שאינם התובעים. כמובן שמשקיעים אלו, כמו כל משקיע, הזרימו את כספם לפרויקט מתוך תקווה שהוא יוחזר אליהם בצירוף רווחים נאים.

חלפו עברו להם עשרה חודשים מאז הותנע הפרויקט, ובחודש פברואר 2008 החלו גם התובעים להשקיע מכספם בפרויקט. חלק מן הכספים שהעבירו התובעים לחברה מתועד בסדרת "הסכמי השקעה" עליהם חתמו הצדדים (נספחים ב –ג' לתצהיר התובע), וחלק מהכספים הועבר ללא הסכמים כאלו. על כן, יש מחלוקת בין הצדדים בנוגע להיקף הכספים שהועברו, ובכך אעסוק בהמשך. מכל מקום, זו לשון הסכמי ההשקעה :

"לכבוד

______________

מאת: שלמה גור

הנדון: השקעה בפיתוח פרויקט חסד

1. מאחר וחברת גור שלמה חברה לשיווק בע"מ ע"י מנהלה שלמה גור ביצעה את הפרויקט עמ"י משנת 1987 עד אפריל 2007 בהצלחה רבה.

ופרויקט עמ"י פיתח את עזר מציון מחדר וחצי בתוך בית מגורים למערכת ענקית שמונה 44 סניפים + בניינים מחלקות וכו'.

והכל נעשה ע"י בניית תקציב תפעולי לפיתוח המערכת בדרך של בניית מועדון חברים כלל ארצי שחתומים על הקבע לטובת ביצוע ופיתוח חסד.

2. ומאחר וגור שלמה לקח על עצמו פרויקט חדש בשיתוף עם גוף החסד יד אחווה ולצורך כך צריך תקציב לתפעול המערכת בעיקר בשנה הראשונה שהיא היסוד לכל הפרויקט.

3. ומאחר ואנחנו רוצים להשקיע בפרויקט מיוחד זה על מנת שיתפתח ועל מנת שנוכל להרוויח מהשקעה זו. באנו בהסכם זה כדלקמן :

אנחנו משקיעים דולר _____ ובשקלים ________ בפרויקט ובתמורה נקבל:

א. ההשקעה על הכסף שנה ראשונה כולו מושקע בפרויקט.

ב. במהלך השנה השנייה לפי תאריך ההשקעה, נקבל את הקרן שהשקענו כולה.

ג. במהלך 5 שנים הבאות נקבל 20% מסה"כ ההכנסות שיכנסו ביחס לסכום שהשקענו.

__________________ __________________

משקיע גור שלמה

בהמשך לכל האמור, הפרויקט התנהל לו על מי מנוחות, עד אשר הוא נקטע באיבו בחודש ינואר 2009, לאור החלטת עמותת יד אחווה להפסיק את ההתקשרות עם החברה, כנראה בעקבות כתבת תחקיר לא מחמיאה שפורסמה אודות החברה במסגרת התוכנית כלבוטק (ראו נ/1 נספחים טז- יז). עם זאת, הלכה למעשה המשיכו החברה והעמותה לפעול יחדיו עד לחודש מרץ 2010, שאז הופסק הפרויקט באופן סופי. כתוצאה מהפסקת הפרויקט לא קיבלו התובעים חזרה את השקעתם, ואף לא חלק ממנה, ומכאן התביעה שלפניי.

1. טענות התובעים

התובעים טוענים, כי בהתאם להסכמי ההשקעה הם היו אמורים לקבל את קרן השקעתם במהלך השנה השנייה מיום ביצוע כל ההשקעה, וזאת בין אם הפרויקט הגיע באותה עת לאיזון תפעולי ובין אם לאו. התובעים מוסיפים וטוענים, כי הנתבע התחייב אישית להשיב להם את כספם, וכי הוא הבטיח להם שגם אם הפרויקט עם יד אחווה לא יגיע לאיזון, הרי שכספי השקעתם מובטחים על ידי כספים רבים שיגיעו לחברה במסגרת הליך משפטי שהיא ניהלה מול עמותת עזר מציון.

1. טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים להעדר יריבות בינם לבין חלק מהתובעים, וכן להעדר יריבות בין הנתבע לבין כל התובעים, שכן לטענת הנתבע עסקת ההשקעה נעשתה עם החברה ולא עמו אישית. כמו כן, הנתבעים טוענים כי התובעים היו זכאים לקבל חזרה את השקעתם רק בתנאי שהפרויקט היה מגיע לשנתו השנייה, ובתנאי שהוא היה מניב רווחים. לטענת הנתבעים, מאחר שהפרויקט הופסק לפני תום שנתו השנייה, ומאחר שהוא לא הגיע לאיזון תפעולי, הרי שהשקעתם של התובעים ירדה לטמיון, בדיוק כפי שירדו לטמיון השקעותיהם של כל המשקיעים האחרים שהשקיעו את הונם בפרויקט, לרבות הנתבע ובני משפחתו.

דיון והכרעה

1. סכומי ההשקעה

הצדדים חלוקים בשאלה מה היקף הסכומים שהעבירו התובעים לנתבעים לצורך השקעה בפרויקט. שורש המחלוקת נעוץ בעובדה שחלק מסכומי ההשקעה הועברו בלי שהצדדים חתמו לגביהם על הסכמי השקעה.

הנדבך הראשון בקביעת הסכומים שהעבירו התובעים, הוא העובדה שאיננה שנויה במחלוקת, לפיה הנתבעים קיבלו לידיהם סך של 303,000 ₪, אשר מגובה בחמישה הסכמי השקעה עליהם חתם התובע 1 (להלן: "אגמי"), וכן סכום נוסף של 40,000 ₪ אשר מגובה בהסכם השקעה שעליו חתם התובע 3 (להלן: "ברזילי" ראו – נ/2). עם זאת, אין ספק כי התובעים העבירו לנתבעים סכומים נוספים, וזאת אני למד מטבלה שהגישו הנתבעים (נספח ט' למוצג נ/1), אשר בה פורטו מלוא הסכומים שהעבירו התובעים לחשבונות הנתבעים. מטבלה זו עולה, כי למרות הכחשתם של הנתבעים בראשית הדרך, הרי שהועברו אליהם גם סכומי כסף שלגביהם לא נחתמו הסכמי השקעה. העיון בטבלה מלמד, כי בשנת 2008 העביר אגמי לחשבונות התובעים סך של 472,470 ₪, וכי התובע 4 (להלן: "בלאי"), העביר לחשבונות הנתבעים סכום נוסף של 30,000 ₪. סכומים אלו כוללים את הסכומים שגובו בהסכמי ההשקעה שנזכרו לעיל. כמו כן, אין מחלוקת, כאמור לעיל, כי ברזילי העביר לנתבעים סכום נוסף של 40,000 ₪ בראשית שנת 2009. על יסוד נתונים אלו, אני קובע כי בסיכום כולל העבירו התובעים לנתבעים סכום של 542,470 ₪.

1. התובעים טוענים בסעיף 26 לסיכומיהם, כי העבירו לחשבון הנתבעים סכום גבוה יותר, אולם טענה זו שגויה, כיוון שמעיון בסיכומי התובעים עולה שהם הביאו בחשבון פעמיים את הסכום של 30,000 ₪ שהשקיע בלאי- פעם אחת בשורה השניה של סעיף 26 לסיכומים ("70,000 ₪ הועברו על ידי בלאי וברזילי"), ופעם נוספת בחישוב הסכומים שהופקדו במזומן בחשבון 404426, ששוב כולל את הסכום שהפקיד בלאי.

1. התובעים טוענים כי מעבר לסכומים הנ"ל הם העבירו לנתבעים סכומים נוספים במזומן בהיקף של 90,000 ₪. טענה זו לא הוכחה. התובעים לא הציגו קבלה על סכומים שניתנו במזומן, הם לא הציגו הסכמי השקעה לגבי סכומים אלו, והם אפילו לא הציגו רישום עצמי שלהם, שנעשה בזמן אמת, בנוגע לסכומים שהם העבירו לנתבעים. על כן, הטענה נדחית.

1. הנתבעים טוענים כי מתוך הסכום שהועבר אליהם יש להפחית סך של 100,000 ₪. הכיצד? לטענתם, סכום של 100,000 ש"ח אשר הפקיד אגמי בחשבונו הפרטי של הנתבע, ביום 28.07.2008, לא נועד כלל להשקעה בפרויקט, אלא הוא הועבר לבקשת אגמי, כבר למחרת היום, לאדם בשם מזרחי, שעימו היה לאגמי קשר עסקי כזה או אחר (ראו סעיף 67 לתצהיר הנתבע, וכן נספחים לא'- לב' למוצג נ/1). במילים אחרות, הנתבעים טוענים כי לגבי סכום זה הם שימשו כצינור פיננסי גריידא. טענה זו לא משכנעת. העובדה שהנתבע קיבל מאגמי סכום של 100,000 ₪, והעביר למחרת סכום זהה למזרחי, אין בה כדי לשכנע כי הדבר נעשה לבקשת אגמי. יתכן כי מדובר בצירוף מקרים גרידא. הנה כך, העיון בטבלה שצורפה כנספח ט' למוצג נ/1 מלמד, כי ביום 28.07.2008 וביום 29.07.2008 הופקדו בחשבון הנתבע שני סכומים, סכום אחד של 100,000 ₪ אשר הופקד על ידי אגמי, וסכום שני של 115,000 ₪. סכומים אלו יצאו מן החשבון כבר ביום 29.07.2008- 100,000 ₪ הועברו למזרחי, 15,000 ₪ הועברו לאדם בשם עובדיה הדאיה, וסכום נוסף של 100,000 ₪ הועבר לפקדון. במצב דברים זה מי לידינו יתקע, כי דווקא הסכום שהועבר למזרחי הוא הסכום שהפקיד אגמי?

יתר על כן, משעה שאין מחלוקת על כך שרוב הכספים שהעביר אגמי לנתבעים נועד לשם השקעה בפרויקט, הרי שעל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי הסך הנ"ל של 100,000 ₪ הינו יוצא דופן. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בעניין זה, כיוון שאין בפיהם שום תשובה משכנעת לשאלה מדוע שאגמי יבקש להשתמש בנתבע כצינור להעברת כספים למזרחי, ומדוע שהנתבע יסכים לכך. שאלה זו מתחדדת לנוכח נספח לב' ששצורף למוצג נ/1, אשר כולל דף חשבון מחשבונו של אגמי, ממנו אני למד כי לפחות בהזדמנות אחת קיבל אגמי ישירות ממזרחי סך של 60,000 ₪. דהיינו, היו העברות כספיות ישירות בין מזרחי לאגמי, ולכן לא ברור מדוע לפי הטענה נזקק אגמי לשירותיו של הנתבע כצינור להעברת כספים למזרחי. אשר על כן, טענת הנתבעים בנוגע לסכום שהועבר למזרחי נדחית, ואני חוזר על קביעתי לפיה התובעים - אגמי, בלאי וברזילאי - השקיעו יחדיו בפרויקט סך של 542,470 ₪.

1. פרשנות הסכמי ההשקעה

חלק מהסכומים שהעבירו התובעים לנתבעים גובו בהסכמי השקעה אשר נוסחם האחיד הובא לעיל. חריג להסכמים אלו הוא ההסכם האחרון, שנעשה עם ברזילי (נ/2), כיוון שבו הוספו המילים "כדוידנד" ו-"כהמשך דוידנד", ובהמשך נדון בשאלה האם יש לתוספות אלו משמעות. שני הצדדים יצאו בטיעוניהם מנקודת הנחה לפיה הוראות הסכמי ההשקעה חלות גם על אותם סכומים שהועברו לנתבעים ללא הסכמי השקעה, ולפיכך אף אני אניח כך. התובעים הבהירו כבר בראשית סיכומיהם (סעיפים 3 ו- 9 לסיכומים), כי תביעתם נסמכת על הוראות הסכמי ההשקעה, הא ותו לא. על כן, אפנה להלן למלאכת פרשנותם של הסכמי ההשקעה.

1. בסעיף 3(א) להסכמי ההשקעה נקבע כי: "ההשקעה על הכסף שנה ראשונה כולו מושקע בפרוייקט". אין מחלוקת כי כוונת הדברים היתה שבמהלך השנה הראשונה לא זכאים התובעים לקבל את החזר השקעתם, כיוון שבשנה הראשונה מושקע כל הכסף בהתנעת הפרויקט, כפי שנקבע במפורש בסעיף 2 להסכם ההשקעה : "...... תקציב לתפעול המערכת, בעיקר בשנה הראשונה שהוא היסוד לכל הפרויקט".
2. סעיף 3(ב) להסכם ההשקעה קובע כי: "במהלך השנה השניה לפי תאריך ההשקעה נקבל את הקרן שהשקענו כולה". סעיף זה עומד במוקד המחלוקת בין הצדדים. התובעים טוענים, כי משמעות סעיף זה הינה שבמהלך השנה השנייה מיום ההשקעה של כל סכום וסכום הם אמורים לקבל חזרה את קרן ההשקעה, בלי קשר לשאלה האם הפרויקט יניב עד אז פירות. לעומת זאת, הנתבעים טוענים, כי הם התחייבו שקרן ההשקעה תוחזר רק אם במהלך השנה השנייה יגיע הפרויקט לאיזון תפעולי, קרי – שהקרן תוחזר רק במידה והתרומות שיאספו יעלו על הוצאות התפעול השוטפות. לשון הסכמי ההשקעה יכולה להתיישב עם טענות שני הצדדים, ולכן לצורך פרשנות ההסכם אבחן את מהות העסקה ונסיבותיה.

1. שני הצדדים מסכימים, כי העסקה שנכרתה ביניהם היא עסקת השקעה, ולא עסקת הלוואה פשוטה. אילו היה מדובר בעסקת הלוואה, אזי פשיטא שהתובעים היו צודקים בטענתם שאין זה מעניינם מהיכן יוחזר כספם. לעומת זאת, שונים הם פני הדברים בעסקת השקעה, שכן בהשקעות יש בדרך כלל סיכוי לרווח נאה, אך גם סיכון להפסד. העובדה שבמקרה דנא מדובר בעסקת השקעה, תומכת, לכאורה, בעמדת הנתבעים לפיה סכום ההשקעה מוחזר רק אם ההשקעה נושאת פרי. חרף זאת, התובעים טוענים כי במקרה דנא הוסכם כי מדובר בהשקעה ללא כל סיכון. כדי להכריע בטענה זו אסקור את המצגים שהוצגו לתובעים עובר להשקעתם.
2. הנתבעים טוענים כי הציגו לתובעים "תוכנית עסקית" דוגמת זו שצורפה כנספח לו' למוצג נ/1. התובעים הודו בטענה זו בפיסקה השנייה של סיכומי תשובתם, באומרם כי: " אגמי מעולם לא הכחיש ולא הסתיר כי אכן הוצגו בפניו אותם עמודים שצירפו הנתבעים לנספחיהם הנקראים "חישוב פרודוקטיביות רב שנתית במערכת גור שיווק". כך טענו בעצמם מתחילת הדרך וכך גם הודו בחקירתם" . העיון בנספח לו' מלמד כי מדובר במסמך שכותרתו "תוכנית עבודה 10 שנתית" שהופקה עבור ארגון זק"א ב- 17.07.08, קרי לאחר שהתובעים התחילו להשקיע כספים אצל הנתבעים. לאור זאת, כנראה שהמסמך הספציפי שצורף כנספח לו' ל-נ/1 הוא לא המסמך שהוצג בפועל בפניי התובעים, אולם לנוכח הודאת התובעים אני קובע כי גם אם לא הוצג בפניהם נספח לו', הרי שהוצג בפניהם מסמך אחר זהה בתנאיו. זהו, אם כן, המסמך שעליו הסתמכו התובעים בבואם להשקיע בפרויקט, וזה המסמך שלאורו יש להבין את האמור בהסכמי ההשקעה.

1. מן המסמך עולה, כי הצלחת הפרויקט הייתה תלויה בגיוס תורמים, שכן מכספי התורמים ניתן היה לכסות את הוצאות התפעול, ולאחר מכן להגיע להכנסה אשר תועבר בחלקה לנתבעים ובחלקה ליד אחווה. הנחת העבודה של התוכנית העסקית היתה, שמנגנון מגייסי התרומות שיקימו הנתבעים יצליח לגייס בכל חודש 330- 400 תורמים חדשים, וכי כל התורמים שיגוייסו ימשיכו לתרום לאורך כל חיי הפרויקט. על יסוד הנחה זו, ועל בסיס ההנחה לפיה הוצאות התפעול של הפרויקט יעמדו על סך של 432,000 דולר לשנה, נאמר בתוכנית העסקית, כי את השנה הראשונה יסיים הפרויקט בגרעון תפעולי של 174,000 דולר, את השנה השנייה יסיים הפרויקט ברווח של 204,600 דולר ואת השנה השלישית יסיים הפרויקט ברווח של 1,192,000 דולר. יוצא, אם כן, כי לפי התוכנית העסקית הפרויקט בכללותו היה אמור להגיע לאיזון כלכלי בתום השנה השנייה (ויודגש, מדובר באיזון ולא רווח, שכן מהרווח של השנה השנייה יש לקזז את הגירעון של השנה הראשונה), והחל מהשנה השלישית הפרויקט היה אמור לשאת רווחים. כמו כן, מהמסמך עולה בבירור כי הצלחת הפרויקט מותנית בגיוס רציף ועקבי של תורמים, שכן ללא תורמים לא ניתן לכסות את הוצאות התפעול. על רקע הנתונים הללו טוענים התובעים, כי לא יתכן שהוסכם בין הצדדים שהחזר קרן ההשקעה במהלך השנה השנייה יגיע מרווחי הפרויקט, כיוון שלפי התוכנית העסקית במהלך השנה השנייה הפרויקט לא היה אמור, עדיין, לשאת רווחים. טענה זו איננה נכונה, כיוון שהיא מתעלמת מן העובדה שהתובעים החלו להשקיע בפרויקט בחודש פברואר 2008, בעוד שהפרויקט עצמו יצא לדרך באפריל 2007 (סעיף 15 לסיכומי הנתבעים). נזכיר, כי התחייבותם של הנתבעים היתה להחזר קרן ההשקעה במהלך השנה השנייה מיום ביצוע כל השקעה, דהיינו, שלפי התחייבות הנתבעים הם היו אמורים להחזיר את השקעתם הראשונה של התובעים לכל המאוחר עד חודש פברואר 2010 (סוף השנה השנייה מיום ההשקעה הראשונה), שהיא בעצם השנה השלישית של הפרויקט, אשר בה לפי התוכנית העסקית כבר היה אמור להיות רווח נאה של כמיליון ומאתים אלף דולר. יוצא, אפוא, כי התוכנית העסקית תומכת בפרשנותם של הנתבעים להסכמי ההשקעה.
2. טענתם של הנתבעים לפיה החזר הקרן אמור היה להגיע מרווחי הפרויקט מתיישבת גם עם היבט נוסף של הפרויקט - עלות מנגנון איסוף התרומות. פרויקט מן הסוג שבו עסקינן כרוך בגיוס מתרימים שתפקידם לשכנע תורמים פוטנציאליים לחתום על הוראות קבע. ללא מתרימים אין תרומות. הקמה ותפעול של מערך מתרימים גוררים אחריהם הוצאות שוטפות שלא ניתן לדחותן עד שהפרויקט ירוויח. כך, יש לשלם שכר למתרימים, הוצאות משרדיות, וכו'. על כן, אין היגיון שהנתבעים יתחייבו להחזיר את השקעות התובעים מתוך סך התרומות לפני ניכוי הוצאות התפעול, שכן, אם כך הדבר מהיכן יגיע הכסף למימון הוצאות התפעול השונות? וכי ניתן להעלות על הדעת שהמתרימים ימתינו לשכרם כשנתיים? על כן, למרות שהדברים לא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמי ההשקעה, שוכנעתי כי שני הצדדים הבינו והסכימו כי קרן ההשקעה תוחזר לתובעים מתוך סך התרומות שיאספו לאחר ניכוי הוצאות התפעול.

1. התובעים טוענים כי הוסכם שבמהלך השנה השנייה הם יקבלו את קרן ההשקעה חזרה בין אם הפרויקט יצליח, בין אם לאו. לשיטתם החזר קרן ההשקעה הובטח להם, ולכן, היה מדובר בהשקעה ללא סיכון. טענה זו איננה מתיישבת עם אמירות שונות שהשמיעו וכתבו התובעים. כבר בסעיף 24 לכתב התביעה כתבו התובעים כי הנתבעים הציעו לאגמי להשקיע סכום של 150,000 דולר, אך אגמי: "העדיף להתחיל בסכום קטן יחסית ולהזרים כספים נוספים תוך כדי ביקורת על התקדמות הפרויקט". אמירה זו מעוררת את השאלה מדוע חשש אגמי אם לשיטתו השקעתו הבסיסית מובטחת, ומדוע ביקש אגמי לעקוב אחר "התפתחות הפרויקט" אם לגרסתו הובטח לו שהוא יקבל חזרה את הקרן בין אם יגוייסו תרומות ובין אם לאו. אמירה זו, מלמדת שהתובעים כן חששו מהסיכון הכרוך בפרויקט, סיכון שהתבטא בכך שאם לא יגוייסו תרומות, תרד ההשקעה לטימיון.

1. אגמי נחקר בפני כבוד הרשם פוני במסגרת בקשה לביטול עיקול שהגישו התובעים. לדבריו הוא החליט להשקיע בפרויקט לאחר ששוכנע כי :"אין סיכוי שיפול בפרויקט" (עמ' 3 שורה 24). אגמי חזר על דבריו אלו גם בחקירתו הנגדית לפניי (עמ' 50 שורה 1 עד 5). מאמירות אלו אני מסיק, כי אגמי לא סבר שמדובר בהשקעה אשר מעצם טיבה לא כרוכה בסיכון כלשהו. הוא הבין שהחזר קרן ההשקעה מותנה בהצלחת הפרויקט, והערכתו היתה ש"אין סיכוי שהפרויקט לא יצליח". בהמשך חקירתו אגמי הודה כי הוצגו לו שתי טבלאות בתחילת הדרך, וכי הנתבע אמר לו שגם אם הפרויקט יכשל יש מהיכן "להוציא את הכסף" (עמ' 6 שורה 2 עד 24). משמע מדברים אלו, שאפשרות כישלון הפרויקט עלתה על הפרק עובר לתחילת ההשקעות, ומכאן שהבטחון בכך שקרן ההשקעה תוחזר בכל מקרה לא נבע מעצם טיבה של העסקה, אלא מההבטחה בעל פה שנתן, לכאורה, הנתבע, אלא שלהבטחה זו אין זכר בהסכמי ההשקעה, ועל כן כלל לא שוכנעתי כי ניתנה.
2. התובע ברזילי העיד בפני הרשם שהנתבע אמר לו כי: "הסיכון הוא אפסי אם בכלל יש סיכון" (עמ' 11 שורה 18). מדברים אלו אני למד כי גם ברזילי הבין שלא מדובר בהשקעה שמעצם טיבה אינה נושאת סיכון, אלא הובטח לו כי הסיכון אפסי (וראו- דברי ברזילי גם בעמ' 51 שורה 24 עד 26 : "הראו לי נתונים מסודרים שהחברה מאוד מצליחה ולכן לא העליתי על דעתי שיגיע לסיכון"). זאת ועוד, ברזילי נשאל בחקירתו לפני הרשם הנכבד, מאין הוא היה אמור לקבל חזרה את קרן ההשקעה, ולכך הוא השיב: "כמובן מהרווחים..." (עמ' 11 שורה 11). תשובה זו תומכת לכאורה בעמדת הנתבעים. ברזילי נשאל שוב בחקירתו הנגדית לפניי את אותה שאלה, אך הפעם הוא השיב כי: "אני התכוונתי כי בכל מקרה אני אקבל את הקרן מהוראות הקבע שנכנסו, החברה לא התמוטטה לחלוטין". (עמ' 52 שורה 11). גם אם אקבל את תשובתו המתוקנת של ברזילי עדיין יש בה כדי לתמוך בעמדת הנתבע לפיה החזר ההשקעה היה מותנה בהצלחת הפרויקט, קרי – בכך שיגויסו מספיק תרומות. אומנם בהמשך אותה תשובה חזר ברזילאי על עמדתו, ועל עמדת שאר התובעים, באומרו כי: "את הקרן זה הגיוני בכל מובן, בכל חברה, שקרן אתה מקבל במקרה הגרוע ביותר" עמ' 52 שורה 11), ברם עמדה זו לא משכנעת, כיוון שאין זה מדויק כלל שכאשר אדם משקיע במיזם תפעולי של חברה נהוג שהקרן מובטחת לו.

בהקשר של התובע ברזילי ראוי להזכיר כי הסכם ההשקעה עליו הוא חתם היה מעט שונה מיתר הסכמי השקעה, כיוון שנכתב בו כי החזר ההשקעה יהיה כ"דוידנד" (ראו – נ/2), דהיינו מתוך רווחי החברה. ברזילאי טען כי המילה "כדוידנד" הוספה על ידי הנתבע לאחר שהוא- ברזילי- חתם על הסכם ההשקעה, ברם בין אם צודק ברזילי בטענתו ובין אם לאו, אני סבור שדין עמדת התובעים בדבר "השקעה ללא סיכון" להידחות, אף אם אתעלם מהמילה "כדוידנד".

1. גם מחקירתו הנגדית של התובע אשר בלאי עולה אותה תמונה, לפיה הוא הבין כי הקרן אמורה להיות מוחזרת מתוך התרומות שייזרמו לפרויקט (עמ' 56 שורות 4-5), וכי הוא הסכים להשקיע בפרויקט משום שראה שהפרויקט "עובד ואין סיכון שההשקעה תרד לטמיון" (עמ' 56 שורה 32, עמ' 5 שורה 1).

1. התמונה המתקבלת, אפוא, היא זו; התובעים השקיעו בפרויקט תפעולי שביצעה החברה. הנתבעים הבינו כי קרן ההשקעה תוחזר להם מתוך התרומות שיגויסו. כפי שציינתי לעיל, מן התוכנית העסקית, מסעיף 2 להסכמי ההשקעה, ומעצם טיבו והגיונו העסקי של הפרויקט, עולה כי הקרן היתה אמורה להיות מוחזרת מתוך כספי התרומות לאחר ניכוי הוצאות התפעול, כיוון שללא תשלום הוצאות אלו היה מערך התפעול קורס, וממילא לא היו מגיעות תרומות וההשקעה היתה יורדת לטמיון. אכן, הדברים לא קיבלו ביטוי מלא ומפורט בהסכמי ההשקעה, ברם גם לאחר שנתתי דעתי לטענת התובעים לפיה יש לפרש את ההסכם נגד מנסחיו – הנתבעים – אני סבור כי די באמור בסעיף 2 להסכם, בשילוב עם העובדה שמדברי התובעים עולה כי הם סברו שמדובר בהשקעה ללא סיכון, לא בגלל שמדובר בהשקעה שמעצם טיבה אינה נושאת סיכון, אלא משום שהם העריכו שהפרויקט יצליח, כדי להצדיק את מסקנותי לעיל.

1. היריבות

לאחר שניתחנו את התשתית ההסכמית שבין הצדדים, ובטרם נבחן את השאלה האם הנתבעים הפרו את ההסכם, נכריע בקצרה בטענות הנתבעים להעדר יריבות. הנתבע טוען כי אין יריבות בינו לבין התובעים, כיוון שכל שעשה בשם החברה הוא עשה, בכובעו כמנהלה. טענה זו איננה משכנעת, וזאת משני טעמים, ראשית- משום שבכל הסכמי ההשקעה נרשם גור שלמה כצד להסכם, ולא החברה בשמה המלא. כמו כן, על כל הסכמי ההשקעה מלבד אחד, חתם הנתבע ללא חותמת החברה (ראו נספחים ב- ג' לתצהיר הנתבע). ושנית- העיון בנוסח הסכמי ההשקעה מלמד כי בסעיף 1 יש תיאור כללי של הפרוייקט הקודם שביצעה החברה עבור עזר מציון, ואילו בסעיפים 2 ואילך, העוסקים בפרויקט עם יד אחווה, מוזכר הנתבע בשמו - גור שלמה- ולא שם החברה. הנתבעים מבקשים להיבנות מכך ששמו של התובע בסעיף 1 להסכמים מופיע כ- "שלמה גור", ואילו בסעיף 2 מופיע השם "גור שלמה" שתואם את שם הנתבעת. לטענתם, שינוי הנוסח מלמד כי את החיובים המפורטים בסעיפים 2-3 נטלה על עצמה החברה ולא הנתבע. טענה זו אינה משכנעת כלל, אילו ביקשו הנתבעים להבהיר כי החברה היא זו שמתחייבת כלפי התובעים, אזי היה עליהם לעשות שימוש בשמה המלא של החברה הן בסעיף 2 להסכם, והן במקום המיועד לחתימה בתחתית ההסכמים. על כן, אני קובע כי ככל שלפי ההסכמים מגיע לתובעים סכום כלשהוא, הרי שהנתבע חב בו יחד ולחוד עם החברה.

1. הנתבעים טוענים כי אין יריבות בינם לבין התובע אליעזר ג'ינו, כיוון שהוא לא חתם על הסכם השקעה כלשהוא, והוא אף לא העביר את כספו ישירות לנתבעים, אלא הוא העביר אותו לאגמי שמצידו העביר אותו לנתבעים. טענה זו בדין יסודה, כיוון שמעדות ג'ינו מסתבר שהוא אכן העביר את כספו להשקעה אצל אגמי, ולא היה קשר כלשהוא בין גי'נו לבין הנתבעים, אלא בשלב מאוחר יחסית, לאחר שאגמי עידכן את גי'נו שההשקעה נמצאת בסיכון (ראו- עדות ג'ינו בעמ' 54 ש' 4- 10 וכן, עמ' 54 ש' 22- 30) אשר על כן, תביעתו של מר ג'ינו נדחית.

1. הנתבעים טוענים כי אין יריבות בינם לבין התובע אשר בלאי, כיוון שבלאי לא חתם על הסכם השקעה. טענה זו נדחית, כיוון שבניגוד לתובע גי'נו, לאשר בלאי היה קשר ישיר עם הנתבעים, אשר בא לידי ביטוי הן בכך שהוא העביר אליהם ישירות את כספי השקעתו, והן בכך שבטרם העביר את השקעתו הוא נפגש עם הנתבע אשר נתן לו הסברים לגבי מהות הפרוייקט בניסיון לשכנע אותו להשקיע בו.

1. האם זכאים התובעים להחזר השקעתם ?

על פי הסכמי ההשקעה התובעים היו זכאים להחזר קרן ההשקעה במהלך השנה השנייה מיום ביצוע כל ההשקעה, בכפוף לכך שיגוייסו מספיק תרומות לכיסוי הוצאות התפעול של הפרויקט. "במהלך השנה השניה" – משמע במשך התקופה שמראשית השנה השנייה ועד תום השנה השנייה. אין מחלוקת על כך שהשקעתם הראשונה של התובעים בוצעה בחודש פברואר 2008, כך שהשנה השנייה אמורה היתה להסתיים בפברואר 2010. דא עקא, שכבר ביום 15.01.2009 שלחה יד אחווה לנתבעת מכתב המבטל את ההתקשרות עימה (נספח טו למוצג נ/1). המכתב נשלח משתי סיבות: האחת, משום ששודרה כתבת תחקיר לא מחמיאה על הנתבעים במסגרת התוכנית "כלבוטק". והשנייה, משום שהתגלה קושי חוקי ניכר במתכונת ההתקשרות בין הגופים, לפיה יד אחווה שקיבלה את התרומות, העבירה לגוף חיצוני - הנתבעת - את כל התרומות שגויסו תוך שימוש בשמה. כפי שציינתי לעיל, הלכה למעשה תהליך ההתנתקות בין הצדדים נמשך לכל אורך שנת 2009 ואף גלש לחלקה הראשון של 2010. הדבר בא לידי ביטוי בהסכם שנחתם בין הנתבע לבין יד אחווה (נספח כג' למוצג נ/1), לפיו הסכימה יד אחווה להמשיך ולהעביר כספים לנתבעת כדי לאפשר את המשך תפעול הפרויקט, ובהסכם נוסף מיום 23.12.2009 (נספח כז' למוצג נ/1), בו הוארכה תקופת ההתנתקות עד סוף פברואר 2010. העיון בדו"חות הכספיים של הנתבע (נספחים ב- ד' למוצג נ/1) מלמד, כי חרף העובדה שיחסי הצדדים נמשכו עד ראשית שנת 2010, הרי שלנוכח השתלשלות הדברים בראשית שנת 2009 הפרויקט לא הצליח לעלות על פסים רווחיים. מדו"ח רווח והפסד לשנת 2007 עולה כי בשנה זו הפסידה החברה סך של 925,501 ₪. הפסד זה היה צפוי, שכן מדובר בשנה הראשונה לתפעול הפרויקט, אך ההפסד התעצם והגיע בשנת 2008 ל- 1,240,608 ₪. ההפסד נמשך גם בשנת 2009 (ראו מאזן בוחן בלתי מבוקר לשנים 2009 – נספח ד' לנ/1), מפני שבאותה שנה היקף התרומות לא גדל כפי שצפתה התוכנית. על פי נתונים אלו ניתן לקבוע כי מכתבה של יד אחווה מראשית שנת 2009 הנחית מכת מוות על הפרויקט והביא לגוויעתו. ויודגש, התובעים לא הוכיחו, גם אם טענו זאת בחצי פה, כי הפסקת הפרוייקט על ידי יד אחווה נגרמה באשמתם של הנתבעים. הם גם לא הוכיחו כי הנתבעים נהגו במרמה, למשל על ידי "ניפוח" מלאכותי של הוצאות הפרוייקט, והם לא הוכיחו כי הנתבעים פעלו ברשלנות בניהול הפרוייקט. על כן, אני קובע כי הפרויקט נחל כישלון עסקי מסיבות שאינן נעוצות באשמת הנתבעים.

1. התובעים טוענים, כי לא הוכח שהפרויקט נחל כשלון עסקי שהוריד את השקעתם לטמיון. לטענתם, הדו"חות הכספיים שהגישו הנתבעים אינם קבילים כראייה, משום שמי שערך אותם לא הובא לעדות. כן טוענים התובעים כי הנתונים בדוחות אינם נכונים. טענות אלו אינן מקובלות עלי. הדו"חות הכספיים הוגשו באמצעות הנתבע אשר קיבל אותם לידיו במהלך העסקים הרגיל. דו"חות אלו כשרים כראייה להוכחת עצם קיומם, להבדיל מאשר לאמיתות תוכנם. בנוסף לדו"חות הכספיים קיימת עדותו בעל פה של התובע, וקיימים המכתבים שהוחלפו בינו לבין יד אחווה, המלמדים כי הפרויקט קרס מבחינה כלכלית. במצב דברים זה, עצם קיומם של דו"חות כספיים שמהם עולה כי הפרוייקט נכשל, מחזק את עדותו של הנתבע, ואת יתר הראיות שהוא הגיש, ודי בכל האמור כדי לבסס את מסקנתי לפיה אני מאמין לנתבע שהפרויקט מעולם לא הגיע לאיזון כספי. התובעים טוענים כי הדו"חות הכספיים אינם קבילים גם מן הטעם שהנתבע לא היה מסוגל להשיב תשובות ענייניות בנוגע לנתונים שנרשמו בהם. בטענה זו אין ממש, כיוון שב"כ התובעים לא חקר את הנתבע בנוגע להכנסות והוצאות הפרויקט , אלא רק שאל אותו לגבי מרכיב הפחת שנרשם באחד מן הדו"חות הכספיים (עמ' 73 ש' 16- 17). אני סבור כי על יסוד שאלה בודדת בנוגע לנתון טכני שכזה לא ניתן לבסס את טענת התובעים, ולכן היא נדחית.

1. העולה מן המקובץ הוא, שהתובעים השקיעו את הונם בפרויקט תפעולי שהיה אמור להניב רווחים נאים. גם הנתבע האמין כי הפרויקט יניב רווחים, ועל כן השקיע בפרויקט מהונו הפרטי. חרף התקדמות הפרויקט בראשית הדרך הוא נגדע באיבו בשל סיבות שאינן תלויות בנתבעים, וכתוצאה מכך ירדו כל ההשקעות לטמיון. במצב דברים זה איבדו התובעים, כמו גם הנתבע, את השקעתם. התובעים אינם זכאים להחזר קרן ההשקעה, מפני שהפרויקט נגדע בסוף השנה הראשונה להשקעתם, בעוד שהם היו זכאים להשבת קרן ההשקעה במהלך השנה השניה, ומפני שהפרויקט לא הגיע לאיזון כלכלי ואילו הם היו זכאים להשבת הקרן רק אם הפרויקט היה מגיע לאיזון.

1. כספי עזר מציון, כבטוחה

התובעים טוענים כי הנתבע הבטיח להם שבכל מקרה, גם אם הפרויקט ייכשל, הם יקבלו חזרה את קרן השקעתם מתוך כספים שעתידים היו הנתבעים לקבל במסגרת הליך משפטי שהם ניהלו נגד עמותת עזר מציון. אין מחלוקת כי הנתבעים אכן קיבלו בסופו של דבר כספים במסגרת אותו הליך, ומכאן חשיבותה המעשית של הטענה.

טענת התובעים קשה מכמה בחינות.

ראשית, ניתן היה לצפות כי התחייבות מסוג זה תקבל ביטוי כלשהו בכתב (השוו לפסיקה העוסקת בטענות של ערבות בעל פה: ע"א (מחוזי – תל אביב) 1011/01 ניצולת הקרטל נ' דניר; ע"א 714/87 שר נ' כהן – פורסמו באתר נבו), ברם בענייננו, אין כל התחייבות כתובה. שנית, קיימת סתירה בין סעיף 64 לכתב התביעה בצירוף סעיפים 61- 68 לתצהיר אגמי, מהם משתמע כי כבר בראשית הדרך הבטיח הנתבע כי כספי ההשקעה מובטחים באמצעות כספי עזר מציון, לבין דבריו של אגמי בחקירתו הנגדית לפיהם :

"אמרתי שבהסכם הראשוני לא דיברתי על זה, על כך שכספי עזר מציון ישמשו כבטוחה – כשראיתי שהוא מוציא עוד כסף ועוד כסף, אז רציתי גיבוי וזה הגיבוי שניתן לי".

(עמ' 42 ש' 30- 31).

לא מדובר בסתירה טכנית בין כתב התביעה והתצהיר לבין עדות אגמי, אלא מדובר בסתירה מהותית, כיוון שדברים אלו של אגמי לא מתיישבים עם התיזה הכללית שהציגו התובעים, לפיה הובטח להם כי השקעתם אינה נושאת סיכון כלשהוא. אם אכן היה מדובר בהשקעה ללא סיכון לא ברור מדוע דרשו לפתע התובעים בטוחה לכך שקרן ההשקעה תוחזר? אגמי מתרץ קושיה זו בכך שהחשש לגורל ההשקעה התעורר בו כאשר נוכח בעובדה שהנתבע הוציא עוד ועוד כסף. ברם, תירוץ זה איננו מתיישב עם טענה אחרת של אגמי בסעיפים 14- 15 לתצהירו, לפיהם רק בתחילת הדרך הוא חשש להשקיע כספים רבים בפרויקט, ברם לאחר שהוא קיבל מהנתבע עידכונים שוטפים על ההתקדמות בגיוס הוראות הקבע נחה דעתו, והוא השקיע כספים נוספים בפרויקט. מדברים אלו עולה כי לא הבטוחה שלפי הטענה ניתנה לאגמי, גרמה לו להשקיע כספים בפרויקט, אלא הצלחת הפרויקט בשלב הראשוני שלו, היא ששבתה את ליבו.

שלישית, מעדות התובעים ברזילי ובלאי עולה כי הנתבע מעולם לא הבטיח להם שכספי עזר מציון ישמשו כבטוחה, אלא אגמי הוא שאמר להם זאת.

ורביעית, אם אגמי אכן חשש להשקעתו לא ברור כיצד הוא הסכים לקבל בטוחה כל כך ערטילאית בדמות תביעה כספית נגד עזר מציון שהיתה באותה עת בחיתוליה.

1. מנגד לקשיים האמורים, ניצבת העובדה שיש ראיות המלמדות על כך שאגמי התעניין בתביעה שהגישו הנתבעים נגד עזר מציון. הנה כך, אין חולק שהנתבע העביר את טיוטת התביעה לעיונו של אגמי, ואין חולק על כך שאגמי עודכן בהתפתחויות שחלו בעניין (ראו חקירת אגמי לפני כב' הרשם- עמ' 6 ש' 6-22). עובדות אלו מלמדות על כך שלאגמי היה אינטרס כלשהוא בהליך שהתנהל בין הנתבעים לעזר מציון, ויתכן שהאינטרס נבע מכך שהכספים היו אמורים לשמש ככרית ביטחון להשקעה. הנתבע ניסה להתמודד עם עובדות אלו באמצעות שתי טענות שאינן מתיישבות זו עם זו. במקום אחד טען הנתבע כי אגמי רצה לקנות ממנו את התביעה נגד עזר מציון, ובמקום אחר הוא טען, כי אגמי התעניין בתביעה משום שביקש להזיק לנתבעים (ראו חקירת אגמי לפני הרשם הנכבד עמ' 19 ש' 13-19). כאמור,טענות אלו אינן מתיישבות זו עם זו, ולכן הן אינן משכנעות.

1. לאחר שהתלבטתי לא מעט, ושקלתי את הדברים זה מול זה, אני סבור כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי הנתבע התחייב שכספי עזר מציון ישמשו כבטוחה להשקעה. בסופו של דבר, העובדות שמכריעות את הכף הן העובדה שאין התחייבות כתובה בעניין זה מצד הנתבעים, למרות שניתן היה לצפות שאגמי ידרוש התחיבות כזו עובר להשקעת כספים נוספים בפרויקט, והעובדה שבלאי וברזילאי העידו כי הנתבע לא נתן להם הבטחה כאמור. נראה לי, איפוא, כי יתכן שההסבר לכך שאגמי התעניין בתביעת עזר מציון נעוץ בתקוותו של אגמי שהכספים שיגיעו מאותה תביעה, אם יגיעו, יושקעו בפרויקט כדי להצילו מהתמוטטות (ראו- עדות ברזילי לפני כב' הרשם עמ' 11 ש' 24 שממנה ניתן ללמוד על אפשרות זו). יתכן, אם כן, שזו היתה כוונתו של הנתבע כאשר שוחח עם אגמי על ענין עזר מציון, אך בין שיחה כזו לבין התחייבות שהכספים ישמשו כבטוחה הדרך ארוכה.

1. לאור כל האמור התביעה נדחית.

1. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות בסך של 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז חשון תשע"ד, 20 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.