תביעת עזבון חולה שטופלה בהקרנות לטיפול במחלת הגזזת.

מבוא

1.         המנוחה, ילידת הארץ, נולדה בשנת 1950 ועברה טיפול של הקרנות  נגד מחלת הגזזת בישראל.

בשנת 1984 חשה המנוחה כאבי ראש עזים.

בשנת 1985 עברה המנוחה ניתוח כריתת גידול מסוג מנינגיומה (בגזע המוח) בראשה.

בשנת 1989 התגלה גידול נוסף בראש המנוחה, אך גידול זה הוסר רק בשנת 1992.

המנוחה נותחה פעמים נוספות בשנים 2002, 2004 ו-2005.

בשנת 2005 הגישה המנוחה  תביעה לפי חוק  לפיצוי נפגעי הגזזת, התשנ"ד-1994 (להלן:" חוק הגזזת") ונקבעה לה נכות החל מיום 01.01.95.

ביום 28.10.07 נפטרה המנוחה.

התובעים עותרים לפיצויים בשל נזקי הגוף שנגרמו למנוחה, עקב הפרת חובת היידוע החלה לעניין סיכונים הצפויים למוקרני גזזת.

2. התביעה הוגשה בשנת 2010 בבית המשפט המחוזי בירושלים ובשנת 2014 הועברה לבית משפט זה.

בתחילה הוגשה הודעה לצד שלישי כנגד שירותי בריאות כללית, אשר נדחתה בפסק דין מיום 14.01.16.

לאחר שהנתבעת טענה טענת התיישנות, ניתנה החלטה בנדון ביום 28.06.16.

מומחה מטעם התובעים לא יכול היה להיחקר על חוות דעתו.

ביום 05.04.17 נדחתה בקשת התובעים לפטרם מהגשת חוות דעת רפואית ואלה הגישו חוות דעת.

לאחר שהצדדים הגישו חוות דעת, התקיימה ישיבת הוכחות והתיק בשל להכרעה.

הגזזת ופרשת איבי

3. פסקי דין לא מעטים, עסקו למרבה הצער בתובעים שעברו טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת במחצית המאה הקודמת.

עם השנים התברר שהטיפול בהקרנה הגביר את הסיכון של המטופלים לחלות במחלות שונות.

פסק הדין המנחה כיום הוא פסק הדין בפרשת איבי (ע"א 1535/13 מדינת ישראל ואח' נ' ציפורה איבי ואח' (03.09.15)).

בפסק הדין נקבע שעל המדינה מוטלת החובה ליידע את המטופלים על הסיכון המוגבר הנשקף להם לחלות במחלות שונות בעקבות הקרנות שקיבלו בילדותם כנגד מחלת הגזזת וכי המדינה הפרה חובה זו, החל מספטמבר 1991 ועד ליום 05.01.09.

בפרשת איבי נפסק שיש לבחון כשאלה מקדמית את סוגיית ההתיישנות בכל אחת מהתביעות.

התיישנות

4. המדינה שבה בסיכומיה על טענת ההתיישנות.

בהחלטתי מיום 28.06.16 נדחתה טענת ההתיישנות, זולת באשר לתקופה שקדמה לחודש 09.91.

כידוע, אין לשלול את העובדה שבמהלך התדיינות יתבררו עובדות ונסיבות חדשות, אשר יהיה בהן כדי להצדיק את בחינתה של החלטת הביניים האמורה באשר להתיישנות, שהיא בדרך כלל תלוית עובדות ונסיבות ובמקרים מתאימים ניתן להכריע בה רק לאחר שמיעת כלל הראיות (רע"א 3310/08נחשון דריימן ואח' נ' עוה"ד יאיר גרין ואח' (29.01.09)).

עם זאת, לאחר ששמעתי את בעלה של המנוחה פעם נוספת והתרשמתי ממנו ולאחר שעיינתי בראיות, בתיעוד הרפואי, שמעתי המומחים והסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את טענת ההתיישנות ואין מקום לשנות מההחלטה שניתנה.

5. ראשית, התביעה לפי חוק הגזזת הוגשה רק בשנת 2005 וממילא אין בהגשת התביעה כדי לייחס ידיעה של המנוחה במועד מוקדם מהמועד שבו הוגשה התביעה.

6. שנית, האלמן העיד שבאשפוז הראשון, הוא והמנוחה היו צעירים עם שני ילדים קטינים, כבני 3 ו-5 : "לא שאלנו ולא ידענו מזה זה... " היינו צעירים ולא ידענו את הדברים" (ע' 29 ש' 21ׂ) וכי המנוחה לא סיפרה לו קודם חתונתם שעברה הקרנות לגזזת (ע' 29 ש' 35). הוא גם העיד: "אני ואשתי אנחנו לא אנשים משכילים, אנחנו עמך היינו תמימים עברנו את הניתוחים וחזרנו הביתה, לא ידענו מהדברים האלה, מי יודע מה זה גזזת, כמו בן אדם שעובר ניתוח בשלום וחוזר הביתה" (ע' 14 ש' 19-21).

האלמן העיד שרק בשנת 2004, התחילו הרופאים לשאול האם היא עברה הקרנות והדבר היה במודעות ציבורית ולכן הם פנו למוסד לביטוח לאומי.

כעולה מפרשת איבי, לא כל הרופאים המטפלים היו מודעים להשלכות ההקרנות עד לפרסום חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בשנת 2009 ואם כך הדבר, נשאלת השאלה מדוע יש לצפות שהמנוחה, נעדרת השכלה ואישה צעירה, תדע יותר מאשר רופאים העוסקים בתחום.

לקושיה זו לא ניתנה תשובה מספקת ויש בה כדי לתמוך בגרסת התובעים.

מודעות המנוחה לנושא ההקרנות הייתה קלושה ביותר אפוא ולא ברמה כזו המקימה "קצה חוט" לאיסוף מידע.

7. שלישית, התיעוד הרפואי הרב מצביע על כך שרק בפעמים בודדות צוין נושא ההקרנות לגזזת, כי ציון זה היה במיעוט ובמסה הקריטית של התיעוד הרפואי אין כל התייחסות לנושא זה, דבר המצביע על העדר מודעות המנוחה לנושא. אמנם, בשנת 1985, קודם שנותחה המנוחה נרשם בגיליון הרפואי, "בילדות גזזת עם טיפול קרינתי", עם זאת במהלך השנים שלאחר מכן, וחרף ניתוח שעברה בשנים אלה, אין כל אינדיקציה למידע אודות הקרנות בתיעוד הרפואי.

בשנת 2002, קיימת אינדיקציה נוספת לכך שהמנוחה הוקרנה, אך בד בבד בגיליון רפואי משנת 2002 נכתב "ללא היסטורית הקרנות לגזזת ידועה" )ק798) ומכאן תימוכין לעדות התובע לפיה בשנת 2002, לא ידעה המנוחה באופן מפורש על ההקרנות.

העובדה שבמסמך משנת 2002 נכתב במפורש שהמנוחה ללא עבר להקרנות מלמדת מניה וביה על העדר המודעות של המנוחה ומשפחתה להקרנות.

המנוחה הייתה במעקב רפואי וככל שאכן הייתה מודעת לנושא ההקרנות בצורה חד משמעית, כי אז היה ניתן לכך ביטוי בכלל התיעוד הרפואי לאורך השנים ומאחר שלא כך הדבר, יש לאמץ את גרסת התובעים לפיה הם לא ידעו על סיכון זה.

האלמן העיד שלאחר שנודע להם הקשר בין ההקרנות לסיכון: "אחרי שדיברו איתנו בבית החולים, שיכול להיות שאם היו יודעים על כך אולי היו עושים טיפולים אחרים" (ע' 16 ש' 10-11). הוא העיד: "הייתי לוקח רופאים טובים, היינו משקיעים הרבה כסף, תמיד רופאים פרטיים... לא חסכנו כספים ולא שאלנו שאלות" (ע' 14 ש' 21-22)..."לא מנעתי לא אגורה אחת ולקחתי אותה לרופאים הכי טובים, אם הייתי יודע על הגזזת הייתי לוקח אותה לאמריקה" (ע' 32 ש' 2-3) עדות זו מחזקת את גרסת התובעים, שכן לו אכן הייתה המנוחה מודעת להקרנות ולסיכון הנשקף מהן, כי אז היה הדבר בא לידי ביטוי בכלל התיעוד הרפואי ולא במקצתו וממילא המנוחה הייתה יכולה להצביע על עניין זה בכל אשפוז ואשפוז, דבר שלא נעשה ומלמד על העדר מודעותה בזמן אמת.

העדר תיעוד מספק על הקרנות הגזזת ברישום הרפואי, כפי שניתן היה לסבור ככל שהמנוחה אכן הייתה מודעת להקרנות ולהשלכתן, תומך בגרסת התביעה.

אמנם לא ניתן להתעלם מכך שקיים תיעוד ובו נכתב בשנים קודמות שהמנוחה עברה הקרנות, אך מכלול הראיות שצורף בעדות התובע, מלמדים שאין בכך משום "קצה חוט" נדרש.

ייתכן שבמקרים אחרים ובנושאים אחרים, די בכך שצוין ברשומה רפואית שהמנוחה עברה הקרנות כדי להקים "קצה חוט" באשר לאיסוף מידע (רע"א 901/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל  (19.09.10)) ואולם בנושא הגזזת נקבע מפורשות כי אין להכביד את נטל "החקירה והדרישה" המוטל על התובע וכי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות בבסיס דיני ההתיישנות, "החותרים לאיזון עדין והוגן כלפי כל הצדדים המעורבים...על רקע זה, ובשים לב לאופיה של ההתרשלות המיוחסת למשיבה, ניתן לומר כי בענייננו קטן המשקל שיש ליתן לטעמי ההגינות הפועלים ברגיל לזכותו של הנתבע, ומנגד גובר הצורך לנהוג בהגינות כלפי התובע" (ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות  (22.02.12)).

מכל מקום, לא הוכחה ידיעת המנוחה לכל העובדות הנדרשות להגשת התביעה, דהיינו, זהות המזיק, מהות המעשה העוולתי, טיב הנזק והקשר הסיבתי בין המעשה לבין הנזק (ע"א 1442/13 אליהו זוארס ואח' נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ ואח' (18.08.16)).

משלא היו ידועות למנוחה כלל העובדות הנדרשות להגשת תביעה, ברמה של קצה חוט, לא התחיל מרוץ ההתיישנות וממילא לא התיישנה התביעה דנן.

8. רביעית, גם בתביעה שהוגשה לפי החוק נכתב מידע באשר להקרנות, תוך הסתייגות, תוך שימוש במילים "ככל הנראה" וכי המידע נמסר למנוחה על פי אחיה (ק231).

מצופה היה שהתביעה לפי החוק תנוסח בידיעה מפורשת וודאית באשר להקרנות ולא כך היה.

לתביעה לפי החוק צורף תצהיר המאמת את התביעה בכתב ידה של המנוחה.

ניסוח התביעה האמורה לכשעצמו, מעיד כאלף עדים על העדר מודעות של המנוחה להקרנות במועד מוקדם.

9. לא הונחה תשתית ראייתית שהמנוחה הייתה מודעת לסיכון המוגבר הנשקף מההקרנות. אף לא הוכח שהמנוחה ידעה על הסיכון הנובע מההקרנות וכי היא נמצאת בקבוצת סיכון מיוחדת.

התנהלות המנוחה ובעלה בפועל, מצביעים על כך שלא היה להם "קצה חוט" באשר לאיסוף מידע נדרש.

לפיכך, יש לדחות טענת ההתיישנות.

הפרת חובת היידוע

10. סעיף 11 לחוק הגזזת קובע ייחוד עילה ועל כן העילה הטעונה דיון והכרעה היא אי יידוע (ע"א 9106/07 מדינת ישראל נ' חנה פז (06.01.09)).

מאחר שהמדינה הפרה את חובתה ליידע את המנוחה על הסיכון המוגבר הנשקף לה לחלות במחלות שונות בעקבות ההקרנות שקיבלה בילדותה, קמה אחריות המדינה לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם.

ראשי הנזק בעילת רשלנות בגין אי יידוע הם בעיקרם, אובדן סיכויי החלמה ופגיעה באוטונומיה.

אובדן סיכויי החלמה

11. על מנת שמטופל יזכה בפיצוי עבור "אובדן סיכויי החלמה", עליו להוכיח קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע ובין אובדן הסיכויים כאמור.

עמדה על כך כב' השופטת א. חיות (כתוארה אז) בפרשת איבי :"בהקשר זה על המטופל להוכיח כי אילו היה נמסר לו המידע אודות הסיכונים הנשקפים לו בשל הטיפול בהקרנות הוא היה מבצע באופן תקופתי בדיקות סקר לגילוי המחלות אשר יש לו לגביהן סיכון מוגבר לתחלואה וכי היה מבצע בדיקות אלה באופן פרטי ככל שלא הייתה ניתנת התוויה רפואית לביצוען על-ידי קופות החולים. כמו כן, עליו להוכיח כי בבדיקות אלה ניתן היה לגלות את המחלה הנובעת מן ההקרנות קודם לשלב שבו נתגלתה ולבסוף עליו להוכיח כי בעקבות גילוי כזה היה ניתן לו טיפול רפואי שהיה מפחית את הנזקים הנובעים מאותה מחלה, לעומת הנזקים שמהם סבל בסופו של דבר בשל השלב המאוחר יותר שבו נתגלתה המחלה וטופלה" (פסקה 36).

12. התובעים לא הוכיחו שהיו נוהגים אחרת במכלול הנסיבות.

גידול התגלה במוחה של המנוחה בשנות ה-80, עוד קודם הפרת חובת היידוע ולאחר מכן, הייתה המנוחה בביקורת ועברה ניתוחים כמפורט לעיל.

גילוי מוקדם של הסיכון לא היה מביא בהכרח לשינוי בסוג הטיפול שניתן למנוחה, או בעיתוי ובתדירות הטיפול.

המומחה מטעם התובעים, פרופ' קורצין אישר שהמנוחה הייתה במעקב אחרי הניתוח הראשון, אף שטען שלא היה מעקב הדמיתי כנדרש (ע' 28 ש' 17-18).

די בעדות זו של המומחה מטעם התובעים לפיה ממילא המנוחה הייתה במעקב, כדי לשלול את הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת היידוע ובין אובדן סיכויי ההחלמה.

גם מומחה הנתבעת פרופ' רייכנטל סבר שאין קשר סיבתי בין הגילוי המוקדם והטיפול, שכן:"גם בגילוי מוקדם, טיפול מוקדם ומעקב חלקי או מסודר, לא ניתן היה לשנות בשום אופן ופנים את ההתנהגות הביולוגית האגרסיבית של הגידול במקרה שלפנינו. שכן הבעיה טמונה בקוד הגנטי שבתאי הגידול" וכי " גם אם הייתה המנוחה מודעת לאפשרות של התפתחותם של גידולים מרובים בראשה לא ניתן היה למנוע את הופעתם בדרך טיפולית כלשהי ואף לא את התנהגותם האלימה במיוחד של גידולים אלה במוחה של המנוחה".

למעשה, המעקב והבדיקות התקופתיות שעברה המנוחה, מנתקים אף הם את הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת היידוע לאובדן סיכויי ההחלמה ועל כן יש לדחות את תביעת התובעים בעניין זה.

13. ניתוק הקשר הסיבתי משליך על ראשי הנזק הנוספים, הנובעים מהעילה הנזיקית ואין מנוס מלהורות על דחיית התביעה באשר לראשי נזק אלה.

פגיעה באוטונומיה

14. ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה נתפס כראש נזק שיורי, מקום בו לא ניתן להעניק לתובע פיצוי בגין התרשלות ובגין אי הסכמה מדעת.

מקור ראש נזק זה הוא בזכות החוקתית לכבוד האדם, בזכותו של האדם לשלוט על היבטים רבים של חייו ובפגיעה ביכולת הבחירה מבין אפשרויות הפתוחות בפניו, את זו שתקדם אותו בדרך הנראית בעיניו ראוייה. הפגיעה באוטונומיה נבחנת גם ביחס לפגיעה בזכות לקבלת החלטות מודעות ומהותיות באשר לאופן התנהלות האדם ובחירה במסלול המתאים לו (פרשת איבי; ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.03.18)).

אמנם, במקרה דנן, לא נשללה באופן מהותי זכות המנוחה ליכולת בחירתה, שכן המנוחה הייתה במעקבים רבים וניתוחים שונים.

אולם, ככל שהמנוחה הייתה מודעת לסיכון הכרוך בהקרנות, כי אז יתכן שהמעקב הרפואי, היה נעשה בצורה אחרת, תוך מודעות של המנוחה למצבה ולסיכון הנשקף ממנו.

בכך שונה המקרה דנן מעניין אבו יונס (ת"א 11022-12-10 סובחיה אבו יונס נ' מדינת ישראל (24.03.16)), שם נקבע שלא מתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לנזקיה של התובעת, שכן באותו עניין נקבע שהתובעת הייתה מודעת לקשר בין הגידול לבין ההקרנות, מה שאין כן בענייננו.

15. רף הפיצוי שנפסק בפרשת איבי בגין פגיעה באוטונומיה הוא בשיעור של 50,000 ₪ ואין מקום לסטות מרף זה, שכן גם במקרה דנן נשללה יכולת הבחירה מהמנוחה, בהיקף דומה לשלילת יכולת הבחירה בפרשת איבי.

לסיכום

16. אין מקום לדחות התביעה מחמת התיישנות.

דין התביעה להתקבל אך באשר לפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה ולהידחות באשר ליתר רכיבי התביעה.

17. מחייב הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה.

במכלול הנסיבות, בהתחשב בגורלה הטראגי של המנוחה ובכך שמרבית התביעה נדחתה, מחייב הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ח, 29 מאי 2018, בהעדר הצדדים.