1. לפניי שני הליכים – האחד הוגש בדרך של המרצת פתיחה; והשני כתביעה כספית, כאשר בשני ההליכים עולות טענות זהות בנוגע למעמדם של מקרקעין הנמצאים בתחומי ירושלים, באזור גילה, והשאלה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא, האם מדובר במקרקעין עליהם חל חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: "החוק" או "חוק נכסי נפקדים").

2. מאחר שהיה מדובר בטענות עובדתיות ומשפטיות זהות בשני ההליכים, הוחלט על איחוד הדיון.

3. המקרקעין נשוא התובענות היו רשומים בעבר בספר המנדטורי מספר 95 (ירושלים), דף מספר 181, שרישומם הועבר על ידי רשם המקרקעין הישראלי לספר 1015, דף 5746, בשטח של 152,484 מ"ר. מדובר במקרקעין רשומים שאינם מוסדרים. העתק נסח הרישום הוגש לבית המשפט כראיה.

4. ביום 30.8.70 פורסמה בי"פ 1656 הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: "הפקודה"), על כוונת שר האוצר להפקיע מקרקעין בשטח של 2,700 דונם לצורכי ציבור. בסמוך לכך נרשמה בספרי המקרקעין הערה מתאימה על הפקעת המקרקעין. המקרקעין שהופקעו היו חלק מן המקרקעין שנרשמו בפנקס השטרות בשטח של 141,690 מ"ר שהם אינם מקרקעין מוסדרים, ולימים נרשמו כחלקה 3 בגוש שומה 30933. מכך עולה, כי השטח המופקע מכלל המקרקעין שנזכרו לעיל לא כלל שטח של 10,794 מ"ר שלימים הפך לחלקה 4 בגוש שומה 30933.

5. התביעה שהגיש אליאס עיסא רושרוש (להלן: "רושרוש") בת"א 4960-08-10 הייתה תביעה לפיצוי הפקעה ביחס לחלקה 3 המופקעת. בהמרצת הפתיחה המבקשים עותרים בין היתר להכיר בזכויות הבעלות הנטענות על ידם במקרקעין. בשתי התובענות טוענים רושרוש והמבקשים לשרשרת של העברת זכויות שמכוחה על פי הנטען על ידם, לרושרוש ולמבקשים זכויות במקרקעין. המדינה מכחישה זכויות אלה וטוענת לכל אורך הדרך כי מדובר במקרקעין שחל עליהם חוק נכסי נפקדים (יוער, כי תלוי ועומד הליך נוסף שהגישו המבקשים בת"א 7690-06-14 בו תובעים המבקשים פיצויים בגין ההפקעה).

6. נטען מטעמה של המדינה, כי המקרקעין שהופקעו, בהתאם לתוכנית תקפה, משמשים למטרה ציבורית, שהוא "פארק גילה", ובתוכה מצויים כיום יער, גני שעשועים ומתקני ספורט.

7. מהעובדות עלה, כי שתי החלקות 3 ו-4 נכללו בשטח ישראל לאחר יום 28.6.67, תאריך מתן צו סדרי השלטון והמשפט (מספר 1) התשכ"ז-1967 (להלן: "הצו"). על פי הצו נקבע, כי שטח של ארץ ישראל המתואר בתוספת לצו הוא שטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמנהל של ישראל. הצו הוצא בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ל-1970. לטענת המדינה, לאור האמור חל על המקרקעין גם חוק נכסי נפקדים, כחלק מהחקיקה בישראל.

8. ביום 25.1.10 נרשמה הערת הקנייה לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האנ"ן").

9. כאמור, אין מחלוקת כי חלקות 3 ו-4 הנ"ל הנן מקרקעין הרשומים בלשכת מרשם המקרקעין והם היו חלקה אחת ערב החלת החוק הישראלי כאמור על שתי החלקות. הבעלים של המקרקעין ערב החלת החוק הישראלי היה חיידר אמין דרוויש (להלן: "חיידר"). חיידר קיבל את המקרקעין בשנת 1961 מאביו אמין דרוויש. ביום 24.5.1966 נישא חיידר בטקס אזרחי לגב' הילדגרד שהיא אמם של המבקשים. היא הייתה אזרחית שוויצרית. הטקס התקיים בקונסוליה השוויצרית בלאגוס ניגריה. בני הזוג חיידר והילדגרד הכירו אחד את השנייה בקהיר מספר שנים קודם לכן במהלך חופשה (ראה עדות המבקש מיום 7.7.17, עמ' 26, עמ' 41). מאז הנישואים גרו בני הזוג בניגריה וזאת בין 2/1966
ל-10/1970, ולאחר מכן בדירתם המשותפת בשווייץ, כפי שהעיד המבקש.

10. בשנת 1969 הועברה מחצית המקרקעין ללא תמורה מחיידר לאשתו הילדגרד. חיידר נפטר בשנת 1992 ואז עברה יתרת הבעלות במקרקעין ברישום כדין מכוח ירושה להילדגרד (ביום 30.3.05), באופן ש-5/8 מהם רשומים מאז ועד היום בלשכת רישום המקרקעין על שמה. בבית המשפט המחוזי בירושלים ניתן צו קיום צוואה של המנוחה הילדגרד, לפיו היורשים החוקיים הם המבקשים, ועל כן הם זכאים להירשם כבעלים של המקרקעין מכוח היותם יורשים, אולם עולה כי המדינה מונעת רישום זה מאחר שהיא טוענת שמדובר בנכס עליו חל חוק נכסי נפקדים כפי שיפורט בהמשך.

11. עוד יש לציין, כי חיידר העביר עוד בחייו 3/8 מהמקרקעין לבתו דיאנה, ולאחר מותה הועברו חלקים אלה לבעלה, אדם בשם אכרמי שהוא אזרח תוניס. רושרוש טוען, כי רכש מאכרמי את חלקו במקרקעין. רושרוש טוען כי נערך הסכם כדת וכדין בינו לבין אכרמי, הסכם שלא בוטל, ובסופו של דבר, במסגרת הליכים אחרים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בין רושרוש לאכרמי, ניתן פסק דין לפיו רושרוש רכש את זכויותיו של אכרמי במקרקעין לאחר שאכרמי הסכים למתן פסק הדין (ראה ת"א 3575/09, בו ניתן פסק הדין).

12. מכאן יש לעבור ולהתייחס לטענות הצדדים הנוגעות לעובדות, למצב התכנוני ולהוראות החוק החלות על המקרקעין, וכנובע מכך, המצב המשפטי החל על המקרקעין.

13. המבקשים טוענים, כי לכל אורך הדרך בוצעו פעולות רישום במקרקעין, כפי שתוארו לעיל, מבלי שבאה כל התנגדות מצד גורם שלטוני. לטענת המבקשים, הפעולות שביצעה המדינה ביחס למקרקעין נעשו באורח חד צדדי, ללא קבלת רשות מהבעלים הרשומים או מבעלי הזכויות במקרקעין ומבלי להודיע להם דבר, מבלי ליתן להם זכות שימוע, מבלי לשמוע את עמדתם ומבלי לאפשר להם להשיג או לערער על פעולות אלה. המדובר בהפקעת הקרקע לצורכי ציבור, הפרצלציה בין החלקות, השלמת הפקעת המקרקעין לטובת צורכי ציבור (ביום 2.6.08), רישום הערת האזהרה לטובת האפוטרופוס על נכסי נפקדים בחלקה 4 ביום 25.1.10.

14. עוד טוענים המבקשים, כי הדיון במשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים בנושא המקרקעין החל במחצית השנייה של שנת 2005, היינו 38 שנים לאחר רכישת המעמד של נכס נפקד כטענת המדינה, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים גיבש את עמדתו כי חיידר הוא במעמד של נפקד על פי החוק. הדיון במעמד המקרקעין החל רק לאחר שבעלי עניין שונים פנו בדרכים שונות בנוגע למקרקעין כדי לברר מהו מעמדם. לטענת המבקשים, המדינה מושתקת כיום מלטעון כי חיידר הוא נפקד, זאת לאחר שבוצעו כל פעולות הרישום ללא התנגדות, ובפרט לאחר שחלפו 38 שנים בהן המדינה לא פעלה ולא עשתה דבר כדי לנקוט בהליכים כך שיובהר שמבחינתה מדובר במקרקעין עליהם חל החוק, לרבות רישום הערת אזהרה.

15. המבקשים טוענים שהמדינה מעולם לא הבחינה בין חלקות 3 ו-4, ולפי שיטתה מדובר בנכס נפקד. אם כך הם פני הדברים, כיצד יתכן שהמדינה הפקיעה נכס נפקד שהוא ממילא בבעלותה, שהרי המדינה הופכת לבעלים מכוח הנפקדות. לשיטת המבקשים, זהו מהלך חסר תקדים המלמד כי למעשה המדינה לא ראתה בנכס כנפקד. המבקשים טוענים, כי בכך עשתה המדינה שימוש בחוק נכסי נפקדים, כך גם בהפקעת חלקה 3 לצורך שלילת זכויות הבעלים וגם כדי למנוע מהם אפשרות לדרוש פיצוי כלשהו. בכך עשתה המדינה שימוש כוחני בהוראות החוק, דבר שאין להשלים עמו.

16. המבקשים טוענים כי לכל אורך 38 השנים מצויים בחלקה 4 שלא הופקעה מבנים וכן אנשים שגרים שם בתוך שטח מגודר ושמור, מתנהלים שם עסקי מסעדנות, אירוח ומלונאות, הכל באופן גלוי ובידיעת הרשויות השונות. איש לא נקט בהליכים כלשהם, לרבות המדינה והאפוטרופוס על נכסי נפקדים, כדי לממש את בעלות המדינה על החלקה. מכך עולה לדעת המבקשים, כי המדינה מעולם לא ראתה בחלקה 4 נכס נפקד. המבקשים סבורים, כי במצב דברים זה הנפקדות צריכה לסגת מפני המציאות שנוצרה בשטח ויש להכיר בזכויות הקניין של המבקשים. יש לפרש את העובדה שהמדינה או כל רשות אחרת לא ביצעה פעולה שלטונית בחלקה 4 כוויתור מצדם על זכויות כלשהן בחלקה זו, לרבות טענת הנפקדות.

17. המבקשים טוענים כי פעולת ההכרזה על המקרקעין כנכס נפקד נעשתה באורח אוטומטי לחלוטין בחלוף 38 שנים, ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה או החלטה מוסמכת כלשהי, ללא דיון או שמיעת עמדות הצדדים הנוגעים לדבר, חרף העובדה שבמרוץ השנים ניתנו הנחיות מפורשות של היועץ המשפטי לממשלה בעניינים אלה.

18. המבקשים טוענים כי גם ביחס לחלקה 3 האנ"ן לא עשה דבר. הוא לא הפעיל את סמכותו כנאמן על הקרקע, לא הגיש תביעה לפיצויים בגין ההפקעה למרות שההכרזה הייתה בשנת 1970, וכך גם לא פעל משנת 2005 כאשר נודע לו, לטענתו, כי מדובר בנכס נפקד. המבקשים סבורים כי אין לקבל את עמדת האנ"ן כפי שעלתה בחקירתו כי הוא יכול להגיש תביעה בכל עת. דבר זה מעיד על ניתוק מהמציאות המשפטית בכל הנוגע לנכסים עליהם הוא מופקד, בפרט לאור ההלכה שקבע בית המשפט העליון לפיה החל מחודש מרץ 2016 לא ניתן יותר לתבוע פיצוי על הפקדות שבוצעו לפני למעלה מ-7 שנים (ראה דנ"א 1595/06 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקווה).

19. המבקשים סבורים כי לא ניתן לקבל את התנהלות המדינה, שבאופן זה גוזלת את קניינם של אחרים, מה גם שהמדינה כאמור לא ראתה את הנכס כנגד נפקד מזה שנים רבות. יש לזכור, כי המבקשים הם אזרחים שוויצרים, אין להם כל קשר למדינת ישראל, או למדינת ירדן או לכל מדינת אויב אחרת. כל רצונם הוא לממש את זכויות הבעלות והקניין שיש להם במקרקעין. המבקשים סבורים כי ראוי שבית המשפט, כ"מבוגר אחראי", ישים סוף להתנהגות השערורייתית של המדינה ובכלל זה האנ"ן, בפרט כאשר זה מפעיל את סמכויותיו באופן רטרואקטיבי לאחר שחלפו שנים רבות, על בית המשפט לשים עצמו כמגינם של אלה שנפגעים מהתנהגותו השערורייתית של האנ"ן. ראוי לבחון את הדברים על רקע היות זכות הקניין זכות חוקתית, יש לקבוע כי התנהלות האנ"ן פגעה בזכויות אלה של המבקשים. המבקשים ערים למצב החוקי ולפסקי הדין שניתנו בעניינם של נכסים נפקדים, אולם כעולה מסיכומיהם, הגיעה העת שבית המשפט יביע את עמדתו באופן נחרץ, בפרט כאשר הנסיבות הנוגעות למבקשים הן נדירות וחסרות תקדים, התנהלות האנ"ן היא פוגענית, ומכאן שניתן, לשיטת המבקשים, לאבחן מקרה זה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, וליתן פסק דין לפיו יוצהר שחלקה 4 אינה נכס נפקד והמבקשים זכאים להירשם כבעלים.

20. רושרוש טוען ומזכיר כי רכש זכויות מאכרמי וכן סבר בשלב מסוים כי רכש גם את זכויות הוליגר, אלא שמאוחר יותר התברר שעורך דין אבו ראייה שהתיימר לייצג את הוליגר, השתמש במסמכים מזויפים וכלל לא היה מכר של זכויות הוליגר לרושרוש. בעקבות כך רושרוש יזם פנייה ליורשי הוליגר והגיע איתם להסכמה ממנה עלה שאין להם כל תביעות או טענות כנגדו. לשיטת רושרוש, הוא שילם כספים לאבו ראייה ואלה ירדו לטמיון. באשר לעסקה עם אכרמי, בהליך אחר, העלה בית המשפט ספקות ביחס לתוקפו של הסכם הרכישה, אולם רושרוש טוען כי הדברים שנאמרו באותו פסק דין, אין להם משמעות שכן הם נאמרו כאמרת אגב, מבלי שהנתונים התבררו באותו עניין. רושרוש יזם הליך כנגד אכרמי, שמסר הודעה לבית המשפט כי הוא מכיר בתוקף ההסכם בינו לבין רושרוש, ובעקבות כך ניתן פסק דין באותו עניין. רושרוש טוען, כי המדינה הייתה מנועה מלהעלות את האמרות שנאמרו על ידי בית המשפט בתיק האחר, שהרי אין המדובר בהכרעה באותו עניין, וכנגד כך עומדת הכרעתו הסופית של בית המשפט בסכסוך שבין רושרוש לאכרמי, כך שבסופו של דבר ניתן פסק דין ממנו עולה שרושרוש רכש את חלקו של אכרמי במקרקעין. בעניין אחרון זה יש להעדיף את עמדתו של רושרוש שאוחז כיום בפסק הדין שניתן בתביעה שהגיש נגד אכרמי.

21. רושרוש מדגיש כי מדובר בעסקאות מקרקעין, שהן בבסיסן רוויות מכשלות וקשיים, ולא פעם רוכשים נופלים ברשתם של נוכלים, והדברים טעונים לא אחת בירור מעמיק.

22. רושרוש חוזר ומדגיש כי אין זכות למדינה לגזול את רכושו לאחר שקנה את המקרקעין כדין מאכרמי. רושרוש טוען כי בטרם רכש את הזכויות מאכרמי, הוא בדק את הרישום בלשכת רישום המקרקעין ונוכח לדעת שבשנת 1969 בוצעה העברת זכויות לטובת הילדגרד. הוא ידע על פי הנסח שהיה רישום על כוונה לבצע הפקעה של המקרקעין. לדבריו, פנה לעיריית ירושלים שם נאמר לו שאין כוונה לממש את ההפקעה, ולראיה – עד היום ההפקעה לא מומשה. לשיטתו, מדובר בהפקעה שהתיישנה. עוד מדגיש רושרוש את העובדה, כי על פי נסח הרישום בוצעו פעולות משפטיות שבאו לידי ביטוי ברישום בנסח, מבלי שנתקלו בהתנגדות מצד גורם שלטוני כלשהו.

23. לדעת רושרוש, אין לקבל את הטענה כי היה עליו לברר את מעמד המקרקעין אצל האנ"ן קודם שרכש מקרקעין אלה, שכן לאור העובדה שבוצעו פעולות במקרקעין כאמור ולאור העובדה שהמדינה עצמה הודיעה על כוונה להפקיע, הוא יכול היה להניח שאין מדובר במקרקעין נפקדים. לדעת רושרוש, המקור האמין באשר למעמד המקרקעין הוא הרשום בספרי רישום המקרקעין ועובדה כי נרשמה הערת אזהרה לטובת חברה בנוגע למקרקעין מכוח ייפוי הכוח המזויף שהיה בידי עו"ד אבו ראייה. אותה חברה היא חברת נ.ר.כ יזמות (2009) בע"מ. רושרוש מצביע על חוסר ההיגיון שבהפקעת מקרקעין שממילא שייכים לאנ"ן, שהרי זה מעביר את המקרקעין לרשות הפיתוח שיכולה למכרם, ובוודאי שהמדינה אינה נזקקת להליך הפקעת מקרקעין המצויים ממילא בשליטת האנ"ן. מדובר בגורמים שהם כולם זרועות של המדינה ולא צריך היה להפקיעם אילו אכן היה מדובר במקרקעין נפקדים. רושרוש סבור כי אין לקבל את התנהלות המדינה, שתוצאתה הייתה מניעת פיצוי נאות בגין הפקעת המקרקעין. ברור היה כי בעת שבוצעה ההפקעה, רשויות המדינה, לרבות שר האוצר או האנ"ן, לא סברו שמדובר בנכס נפקד, אלא הניחו שמדובר בבעלות פרטית והמדינה התכוונה לנהל עם הבעלים מו"מ באשר לפיצויי ההפקעה, ולצורך כך הסמיכה מומחה מטעמה לנהל מו"מ לתשלום פיצוי הפקעה מול אכרמי. דבר זה מלמד באופן ברור כי המדינה לא סברה שמדובר בנכס נפקד המוקנה לאנ"ן ועל כן מדוע היה על רושרוש לסבור כך. בהקשר זה מזכיר רושרוש את שרשרת העברת הזכויות שתחילתה באמין ולאחר מכן בחיידר. רושרוש סבור כי מאחר שנרשמו העברת הזכויות מחיידר לדיאנה ולהילדגרד על ידי רשם המקרקעין בירושלים ניתן היה להניח שאין מדובר בנפקדים ורושרוש היה פטור מלבדוק אצל האנ"ן האם אמין או חיידר הם נפקדים לאחר שזכויותיהם הועברו כאמור ללא כל התנגדות מצד המדינה או האנ"ן. רושרוש סבור כי עומד לצדו אינטרס הסתמכות מובהק, זאת על בסיס הנתונים בלשכת רישום המקרקעין. רושרוש יכול היה להניח, ובצדק, שהנושא היה ידוע למדינה ולאנ"ן שנים רבות עוד לפני שרכש את המקרקעין, הואיל ובוצעו אותם רישומים בלשכת רישום המקרקעין, כפי שפורט לעיל.

24. לכך מוסיף רושרוש את העובדה שהאנ"ן לא רשם הערה כלשהי בספרי המקרקעין. לשיטתו האנ"ן מושתק היום מלטעון כל טענה שהיא ביחס להיות המקרקעין נכס נפקד הואיל ורושרוש רכש את המקרקעין בהסתמך על המצב הרישומי, ההעברות שבוצעו, העובדה שלא נרשמה הערה בדבר הקנייה לטובת האנ"ן, ולמעלה מכך – נרשמה הערה בדבר הפקעה או כוונה להפקיע, דבר המלמד על כך שהמדינה עצמה לא סברה שמדובר בנכס נפקד. רושרוש טוען, כי אילו סבר או חשש שהיה מדובר בנכס נפקד, לא היה מסכן את כספו ומבצע עסקה במקרקעין.

25. המדינה טוענת שעולה באופן ברור מהעובדות שחיידר דרוויש היה ירדני, החזיק בדרכון ירדני ועשה בו שימוש. לשיטת המדינה למעשה (ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 31.10.13), כבר עתה ניתן היה לדחות את שתי התובענות, שכן חיידר הוא נפקד ביחס למקרקעין ואלה בגדר "נכס נפקד" המוקנה לאנ"ן. לשיטת המדינה, עיון בראיות שהוצגו מטעם התובעים, לרבות התצהירים מטעמם, המסמכים שהוגשו לבית המשפט והאמור בסיכומיהם, מעלה כי המבקשים ורושרוש לא הציגו ראיה כלשהי העשויה להוכיח כי חיידר אינו נפקד במועד הקובע, ועל כן לא הרימו את הנטל הראייתי המוגבר הרובץ עליהם. נהפוך הוא, מראיות התובעים עולה במפורש כי חיידר היה נפקד, אלא שהתובעים מפנים את טענותיהם כלפי התנהלות המדינה והאנ"ן, הפעלת שיקול דעתו או הסתמכות המבקשים ורושרוש על הרשום בספרי המקרקעין. המדינה סבורה כי אין לקבל טענות אלה במישור העובדתי, אולם גם אם בית המשפט יקבל טענות אלה, יש לסווגן כטענות מדרגה שנייה, שאין בכוחן לאיין את עובדת היותו של חיידר נפקד, והמקרקעין מוקנים לאנ"ן, שכן הקניית נכס לאנ"ן היא יציר החוק, אינה תלויה ברישום או בידיעת האנ"ן, ומכל מקום טענות אלה נסתרו גם במישור העובדתי.

26. המדינה מדגישה כי נפקדותו של חיידר היא נקודת המוצא והסיום של הדיון בשתי התובענות ולשיטתה אין כל משמעות כי בוצעו פעולות שונות, לרבות רישום בספרי המקרקעין, הנוגעות למקרקעין נשוא הדיון, שכן על פי חוק נכסי נפקדים דינן של כל הפעולות האמורות להימחק, ובהתאם לא קיימת כל הסתמכות על הרישום, לא קיימת פעולה רישומית שהושלמה, אשר בגינה שינה אדם כלשהו את מצבו, מדובר בהעברות ללא תמורה על דרך רישום ירושה בלבד, ואילו העסקה עם רושרוש לא הושלמה מעולם.

27. המדינה טוענת, כי התובענות הוגשו בשיהוי ניכר של למעלה מ-40 שנה מהמועד הקובע, ולמעלה מ-40 שנה ממועד הבקשה להעברת זכויות משנת 1969, 40 שנה לערך מאז פורסמה ההחלטה בדבר כוונה להפקיע את המקרקעין, דבר הפוגע מאוד ביכולת המדינה להתגונן ודבר ששינה לרעה את מצבה של המדינה (בפסק דין זה המדינה היא לרבות האנ"ן).

28. אין חולק כי המסגרת הנורמטיבית לפיה יש לבחון את מעמדו של חיידר היא בחוק נכסי נפקדים. נכס נפקד מוגדר בסעיף 1(ה) לחוק נכסי נפקדים. מהגדרה זו עולה כי נכס שאדם שהוגדר כנפקד היה בעליו החוקי או נהנה ממנו או החזיק בו בעצמו או על ידי אחר, וזאת בתקופה שמיום 29.11.47 ועד שתפורסם הכרזה כי מצב החירום שהוכרז ביום 19.5.48 עדיין מתקיים. בסעיף 1(ב) לחוק מוגדר אדם נפקד כאדם שבכל עת בתקופה הנ"ל היה בעל חוקי של נכס בשטח ישראל, או נהנה ממנו או החזיק בו בעצמו או על ידי אחר, ובכל התקופה האמורה היה אזרח או נתין של לבנון, מצריים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עירק או תימן, או נמצא באחת הארצות האלה, או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל. על פי סעיף 1(ו) לחוק, נאמר כי נכס מוקנה פירושו נכס המוקנה לאנ"ן על פי החוק. בסעיף 4 לחוק מוסדרת הקניית הנכסים לאנ"ן ונאמר שם, כי כל נכס נפקד מוקנה לאנ"ן מיום פרסום מינוי האנ"ן או מיום שהיה לנכס נפקד, הכל לפי התאריך המאוחר יותר, וכי כל זכות שהייתה לנפקד עוברת מאליה לאנ"ן בשעת הקניית הנכס ולמעשה האנ"ן נכנס בנעליו של בעל הנכס. הנכס ממשיך להיות מוקנה כל עוד לא שוחרר בהתאם להוראות סעיף 28 לחוק.

29. לפיכך, טוענת המדינה שסעיף 4 לחוק קובע את הכלל בדבר הקנייה קונסטיטוטיבית של נכס נפקד לאנ"ן, וזאת מבלי שיהיה על האנ"ן לבצע פעולה פוזיטיבית כלשהי, לרבות פעולה משפטית (ראה ע"א 109/87 חוות מקורה נ' עלי יוסף חסן ואח', פ"ד מז(5) 1; בג"ץ 4713/93 זאב גולן נ' הוועדה המיוחדת לפי סעיף 29, פ"ד מח(2) 638; ת"א (י-ם) 6497/04 עג'אג' עלי נ' האנ"ן, פורסם ביום 23.7.12). מכאן עולה, כי הנפקדות נוצרת מאליה שעה שמדובר באדם נפקד ובנכס נפקד, והמסמך המכריז על נכס כנפקד אינו יוצר את הנפקדות. כאמור, טענה זו של המדינה הוכרעה והתקבלה לא אחת בפסיקה ויש לאמצה כנקודת המוצא לענייננו.

30. עוד טוענת המדינה, כי הקניית הנכס לאנ"ן אינה תלויה ברישום או בידיעת האנ"ן (ראה ע"א 427/71 פראג' נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 96; ע"א 4630/02 האנ"ן נ' אבו כתון פס יב(3) (נבו 2007). המדינה מפנה להוראות סעיף 30(א) ו-30(ב) לחוק העוסקים בדיני הראיות הקשורים לחוק, שם נקבע כי בשעה שהאנ"ן הכריז על נפקדות אדם או נכס, קמה חזקה שההכרזה נעשתה כדין ונטל הראיה להפריך חזקה זו עובר על כתפי המבקש לעשות כן (ראה ע"א 2576/03 ויינברג נ' האנ"ן (נבו 2007). גם כאן יש לקבל את עמדת המדינה המעוגנת בחוק ובפסיקה.

31. מאחר שנפקד מוגדר כמי שהיה בעלים חוקי של נכס בשטח ישראל, ושטח ישראל מוגדר בסעיף 1(ט) לחוק כשטח שבו חל משפט מדינת ישראל, הנכסים במזרח ירושלים היו מחוץ לתחולת החוק עד לשנת 1967 מאחר שאז היו בשטח ירדני. אולם לאחר מלחמת ששת הימים מצב עובדתי ומשפטי זה השתנה. ביום 28.6.67 הוכרז על החלת המשפט הישראלי במזרח ירושלים, וזאת בצו החלת המשפט שניתן מכוחו של סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948. המצב שנוצר הוא, שתושבי מזרח ירושלים אשר החזיקו באזרחות ירדנית, עתידים היו להפוך במועד הקבוע לנפקדים, ונכסיהם לנכסי נפקדים, מבלי שנקטו כל פעולה מצדם או שינו את מצבם, ועל כן, כדי למנוע מצב זה נחקק חוק הסדרי משפט ומנהל (נוסח משולב), התש"ל-1970. בסעיף 3א לחוק זה נאמר, כי אדם שביום תחילתו של צו החלת המשפט שפורט לעיל, ונמצא בשטח תחולתו והיה תושב בו, לא יראו באותו יום כנפקד כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים לגבי נכס הנמצא באותו שטח. משמעות הדברים ברורה והיא נועדה למנוע הפיכתם של כלל תושבי מזרח ירושלים לנפקדים באשר לנכסים בהם החזיקו או שהיו בעלי הזכויות בהם. המדינה מפנה לפסיקה, בה נקבע שעל אדם המתגורר במזרח ירושלים ומבקש שלא להיחשב בגדר נפקד, להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, הימצאות פיזית בשטח, היינו במזרח ירושלים במועד הקובע; השני, כי היה תושב ירושלים במועד הקובע. עוד נאמר בפסיקה, כי אדם שלא היה בתאריך הרלבנטי 28.6.67 תושב השטח המסופח או לא נמצא בשטח באותו תאריך, המשיך להיחשב כנפקד במובן של חוק נכסי נפקדים ונכסיו יהיה נכס נפקד (ראה ע"א 54/82 לוי נ' עזבון המנוח מחמוד מחמוד, פ"ד מ(1) 374; ע"א 5931/06 חטאב נ' שאול כהן (פורסם בנבו 2015); ע"א 4664/08 משעל נ' האנ"ן (פורסם בנבו 2010). מכך עולה, לטענת המדינה, שאין די בהימצאות פיזית של מאן דהוא בישראל לצורך החלת סעיפי הנפקדות, אלא יש צורך גם בתושבות מהותית, משמע מעמד של תושב ישראל לצורך כניסה לתחולת הסעיף (ראה ע"א 54/82 הנ"ל). השאלה העולה היא האם המבקשים ורושרוש עמדו בנטל המוטל עליהם ביחס למעמדו של חיידר.

32. מהוראות סעיף 22 לחוק נכסי נפקדים עולה כי פעולות שנעשו בנכס המוקנה לאנ"ן מכוח החוק, לרבות העברת הזכויות בנכס לאחר, הן פעולות בטלות. בסעיף 22(ג) הנ"ל נאמר במפורש, כי פעולה שנעשתה בניגוד לאמור בסעיף זה בטלה ומבוטלת, ואם הייתה זו העברת שטר, בטלה גם כל העברה שלאחריה על אף האמור בכל חוק אחר. בס"ק(ד) נאמר כי אין לרשום בספרי האחוזה כל פעולה לגבי נכס מוקנה, אלא על פי היתר בכתב מאת האנ"ן, שיינתן לפני הרישום או על פי פסק דין של בית משפט מוסמך. במידה שנעשה רישום שלא על פי הוראות אלה, יצווה בית המשפט על פי בקשת האנ"ן למחוק את הרישום וכל רישום שלאחריו. בס"ק(ה) נאמר, כי מי שטוען שפעולה נעשתה לגבי נכס לפני שהיה לנכס מוקנה, או לגבי אדם לפני שהיה לנפקד, או שפעולה נעשתה לפי הסכמה או היתר בכתב מאת האנ"ן, הראיה עליו. בכך עונה המדינה לטענות המבקשים ורושרוש בכל הנוגע לפעולות המשפטיות והרישומים שנעשו בלשכת רישום המקרקעין ביחס למקרקעין נשוא הדיון. יש לקבל עמדה זו של המדינה, הנסמכת על החוק ועל הפסיקה.

33. באשר לנפקדות הבעלים הרשום במועד הקבוע, טוענת המדינה כי חיידר לא נכח בישראל ביום 28.6.67 ולא נרשם כתושב מדינת ישראל, ומכאן שההוראה סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומנהל הנ"ל אינה חלה עליו. ביום החלת השיפוט והמשפט הישראלי, היינו 28.6.67, הפכו נכסיו של חיידר, שהיה ירדני והחזיק בדרכון ירדני ואף שהה בירדן ובלבנון מאוחר למועד הקבוע, לנכסים המוקנים לאנ"ן לפי חוק נכסי נפקדים, זאת ללא כל פעולה נוספת מצדו של האנ"ן וללא כל צורך בפעולה כזו. המדינה מדגישה, כי עובדת היותו של חיידר ירדני אינה שנויה במחלוקת. הדבר מהווה הודיית בעל דין ומכאן עולה בהכרח כי המקרקעין הוא נכס נפקד המוקנה לאנ"ן (ראה סעיף 7 לה"פ, תצהירו של הוליגר והנספחים שצורפו אליו). עוד נטען, כי בתצהיר האנ"ן פורטו הראיות המנהליות שהוצגו בפניו בשנים האחרונות בלבד בדבר נפקדותו של חיידר, כפי שעולות מתצהירי המבקשים. בסעיף 4 לתצהירו של הוליגר נאמר כי חיידר היה אזרח ירדני. נספח ב' לתצהירו של הוליגר, שהוא תעודה ניגרית לזרים, של חיידר, נכתב במפורש כי חיידר הוא אזרח ירדני שנושא דרכון ירדני שמספרו A85536 הונפק ביום 16.3.65. נאמר שם כי חיידר הגיע ללאגוס מירדן. כמו כן ניתן ללמוד על פי אותה תעודה, כי חיידר נסע מלאגוס ושהה בירדן לאחר שנת 1967 בתאריכים כדלקמן: 13.4.68, 6.6.68, 4.10.68 וכן כי חיידר שהה בלבנון לאחר 1967, כאשר נסע ללבנון פעמיים בשנת 1970 (ראה מוצג נ/1). כמו כן, בייפוי הכוח שהותיר חיידר לאביו מיום 16.1.66, הזדהה חיידר כתושב ירושלים שהייתה באותה עת בשליטה ירדנית. עולה כי באותו יום נכח חיידר בירדן, שכן הוא זוהה בייפוי הכוח על פי הנוטריון הציבורי הירדני. לפיכך ועל פי בדיקות נוספות שערך האנ"ן, אושר חיידר כנפקד ומכאן שביום 25.6.10 נרשמה הערת אזהרה על חלקה 4 בלשכת רישום המקרקעין בדבר נפקדותו של חיידר. המדינה גם מפנה לעדותו של האנ"ן בבית המשפט (עמ' 83 ש' 4-14). לאור כל האמור טוענת המדינה, חיידר היה נפקד והנכס הוא נכס נפקד. עוד מפנה המדינה לעדותו של האנ"ן בבית המשפט, כאשר התייחס לרישומים המאוחרים יותר. בהקשר זה העיד האנ"ן כי חל סעיף 22 לחוק, ומכאן שאותם רישומים בטלים. אכן, לאור הראיות והמסמכים שהוצגו בבית המשפט, חיידר הוא בגדר "נפקד" כל עוד לא הוכח אחרת, ומכאן שכל הפעולות המשפטיות שנעשו לאחר שהפך להיות נפקד – בטלות.

34. המדינה טוענת כי רושרוש והמבקשים לא הציגו ראיה הסותרת את עובדת היותו של חיידר נפקד. הוליגר אישר בעדותו כי אינו יודע דבר על ענייניו האישיים של חיידר ועד שנת 1969 לא פגש את חיידר. יש לזכור כי שנת 1969 היא מועד מאוחר יותר מ"המועד הקובע". כמו כן, הוא לא ידע מה היו הקשרים בין משפחתו לבין משפחת חיידר ולא הכיר איש מהמשפחה (ראה עמ' 24 לחקירתו של הוליגר). המדינה מדגישה, כי רושרוש והמבקשים לא העלו כל טענה שחיידר התפקד במפקד האוכלוסין שנערך בירושלים בשנת 1967 או במפקד שנערך באיו"ש ומכאן שלא קיבל מעמד של תושב ישראל והוא נותר תושב ירדן. האנ"ן בדק את קובצי מרשם האוכלוסין הישראלי ובאיו"ש ומצא כי לא קיים אדם בשם חיידר אמין דרוויש מוחמד שנתוניו מתאימים או דומים לנתוניו של חיידר, ועל כן לדעת המדינה יש לקבוע כי מדובר בנכס נפקד. דברים אלה מחזקים את טענות המדינה בנוגע לנפקדותו של חיידר.

35. במסגרת הדיון עלו גם שאלות עובדתיות באשר להשתלשלות העברות המקרקעין שנעשו לאחר מכן, כפי שתוארו לעיל, אולם לשיטת המדינה דיון בעניין זה הוא למעלה מן הצורך, שכן עולה מעל לכל ספק כי הנכס הוא נפקד והדבר לא נסתר בראיות מטעם רושרוש והמבקשים. עמדה זו של המדינה מקובלת עליי ולא ראיתי מקום להידרש לשאלות העובדתיות והמשפטיות שעלו בנוגע להעברות אלה, לאור נפקדותו של חיידר (ראה בהקשר זה החלטת בית המשפט העליון ברע"א 6703/12 הוליגר ואח' נ' רושרוש ואח' (פורסם ביום 23.11.12) בסעיף 10 בית המשפט התייחס לאיחוד התובענות וקבע בין היתר כי "... במידה ומדובר בנכס של נפקד לא ניתן לעשות בו פעולה משפטית כולל הורשה...").

36. אל מול דברים אחרונים אלה של המדינה עומדת עמדת המבקשים ורושרוש, כפי שפורטה לעיל, כי עצם העובדה שהאנ"ן לא פעל במקרקעין במשך שנים ארוכות, המקרקעין הופקעו על ידי המדינה עצמה, כי מדובר בפגיעה קניינית במבקשים וברושרוש מבלי שניתנה להם זכות שימוע, הרי שיש לאבחן מקרה זה מיתר המקרים שנדונו בפסיקה ולקבוע כי על אף הוראות החוק, נושא הנפקדות נדחה במצב דברים זה אל מול זכויותיהם של המבקשים ושל רושרוש, ובפרט כאשר מדובר במבקשים שהם תושבי שווייץ באירופה, אין להם כל עניין בסכסוך במזרח התיכון, הם ירשו את זכויותיהם במקרקעין כדין ולשיטתם נטילת המקרקעין מהם מהווה גזל במלוא מובן המילה, תוך פגיעה בזכות הקניין שהוכרה כזכות חוקתית. אכן, מדובר בטענות שאינן פשוטות כלל, אולם אלה עולות לא אחת על ידי היוצאים נפסדים לאחר שנכס הוכרז נפקד. טענות אלו נדחו בעבר.

37. לא אחת נדונו בפסיקה מקרים דומים למקרה זה גם כאשר בעלי הזכות במקרקעין היו תושבים זרים. יש להזכיר את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 8135/06 יחיא אלקדמאני נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (פורסם ביום 7.9.09). באותו עניין נדון נכס שהוכרז כנפקד וגם שם דובר על הכרזה שנעשתה לאחר שנים ארוכות, אם כי בשלב המוקדם יותר נרשמה הערת אזהרה מטעם האנ"ן. באותו עניין הבעלים הרשומים בנכס הייתה אזרחית מדינה אירופאית. בית המשפט קבע כי הכרזת האנ"ן על נכס כנפקד היא ראיה לכאורה בדבר היותו נכס נפקד, ועל הטוען לאי נפקדות מוטל הנטל לסתור חזקה זו. עוד התייחס בית המשפט לעובדה, כי קיימת חזקת תקינות של הכרזת האנ"ן על הנכס כנפקד, ועל כן מועברים על הטוען לאי נפקדות הן נטל הבאת הראיות והן נטל השכנוע. בית המשפט קבע כי כדי לקבל את הטענה שבני הזוג אלמוגרבי שמכרו את הנכס לתובע אלקדמאני אינם נפקדים, יש להוכיח כי בני הזוג היו במועד הקבוע אזרחי גרמניה ותושביה בלבד. בית המשפט קבע כי הראיות שהובאו לפניו קושרות את בני הזוג אלמוגרבי לקהיר ומעידות על שהייה ארוכה בקהיר, החל משנת 1968 וכלה בשנות ה-2000. בית המשפט דחה את הטענה כי בני הזוג שהו בקהיר רק לצורך חופשה ועל כן קבע כי לא עלה בידי התובע שרכש את הזכויות מבני הזוג אלמוגרבי להרים את הנטל להוכיח כי הנכס אינו נפקד, אלא ההפך הוא הנכון. נפקדותם של בני הזוג אלמוגרבי הוכחה היטב מכוח שהייתם במצריים. בהקשר זה יוער, כי בית המשפט הסתמך בין היתר על העובדה שלבני הזוג אלמוגרבי היו דרכונים גרמניים אולם אלה הוצאו בקהיר כאשר דרכונה של הגברת אלמוגרבי הוצא בשנת 1983 ודרכונו של מר אלמוגרבי הוצא בשנת 1989. בשני הדרכונים צוין במפורש כי נושאי הדרכון הם תושבי קהיר. בית המשפט ייחס לראיה משקל רב וקבע כי ראיה זו מעידה על העובדה שבני הזוג אלמוגרבי התגוררו מגורי קבע בקהיר. עוד הפנה בית המשפט לייפוי כוח כללי שנתן מר אלמוגרבי ביום 8.9.72 שהומצא לאנ"ן שם נאמר שוב כי הדרכון הוצא בקהיר ביום 14.7.90. בית המשפט קבע כי על אף שלבני הזוג אלמוגרבי דרכונים גרמניים, הרי הוכח שמקום מגוריהם היה בקהיר, מצריים, שהיא אחת מהמדינות הנזכרות בחוק, ומכאן הגיע למסקנה שבני הזוג היו נפקדים במועד הקובע. עניין זה הגיע לפתחו של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 8346/09 יחיא אלקדמאני נ' האנ"ן (פורסם ביום 2.6.11). בית המשפט העליון התיר להוסיף ראיה שהגיש המערער לפיה סבר שעולה לכאורה ממכתב של חברת עמידר כי הנכס שוחרר במלואו ובעקבות כך התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן את המסמכים שהוגשו וקבע כי אין בהם כדי לעמוד בדרישות החוק (סעיפים 28-29), כך שלא ניתן לקבל את טענת התובע כי הנכסים אכן שוחררו. ערעור על פסק הדין המשלים נדחה (ע"א 6899/12 אלקדמני נ' האנ"ן, 11.2.15).

38. בנוסף, ראה גם ע"א 211/14 חוסייני נ' האנ"ן (פורסם ביום 19.11.15), שם נקבעו עובדות מוסכמות כי לסבתה המנוחה של המערערת הייתה אזרחות איטלקית בנוסף לאזרחותה הירדנית וכי המנוחים, שהיו בעלי הנכס הנדון (סבה וסבתה של המערערת) לא נכחו בירושלים ביום 28.6.67 ומעולם לא קיבלו מעמד של אזרחות או תושבות בישראל. בית המשפט קובע כך בפסק דינו: "הסב המנוח של המערערת נפטר בקהיר בשנת 1971 והסבתא המנוחה נפטרה בערב הסעודית בשנת 1986, ועל כך אין חולק. כמו כן אין חולק כי עד פטירתם הייתה להם אזרחות ירדנית וכפי שטען בצדק בא כוח המשיב נתונים אלה יש בהם כדי להחיל על המנוחים את הגדרת הנפקדות הן זו שבסעיף 1(ב)(I) לחוק נכסי נפקדים והן זו שבסעיף 1(ב)(II). העובדה שבידי המנוחה הייתה גם אזרחות נוספת, איטלקית, אינה מועילה לה בהקשר זה כפי שכבר נפסק (ראו: ע"א 4664/08 משעל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 16 (11.7.2010)).

39. עוד אומר, כי אינני סבור שהעובדה שהמדינה הפקיעה חלק מהמקרקעין לצורכי ציבור יש בה כדי להוביל למסקנה שהמקרקעין אינם נכס נפקד, או כי חיידר אינו נפקד. נושא נפקדותו של חיידר עלה והתברר על ידי האנ"ן בשלב מאוחר יותר, כאשר עלה החשש שכך הם פני הדברים. אינני סבור כי הפקעה לצורכי ציבור מהווה וויתור מצד המדינה, או הכרה בכך שחיידר אינו נפקד. מדובר בשני הליכים שונים, בעלי תכליות שונות, בהם עוסקים גופים שונים, והבדיקות שנעשות בהליכים אלה לגבי המקרקעין שונות. מכאן, לא ראיתי מקום לקבל את טענות המבקשים ורושרוש בהקשר זה.

40. רושרוש העלה כאמור טענה באשר לבדיקות שערך, לרבות המצב הרישומי בנסח הרישום. לשיטתו, לאחר בדיקות אלה, ההפקעה וההעברות שנעשו הוא לא יכול היה לדעת ולא צריך היה להניח שמדובר בנכס נפקד. לאור הוראות חוק נכסי נפקדים, אין מקום לקבל טענות אלה, שהרי החוק והפסיקה מורים שנכס הופך להיות נפקד שעה שחיידר הפך לנפקד. מדובר בפעולה אוטומטית, ללא קשר לרישום כלשהו או לפעולה כלשהי שעל המדינה לנקוט. אני ער לעובדה, כי מדובר בגזירה שנוחתת לפתע על הצדדים אולם זוהי מצוות המחוקק. אין גם להתעלם מהנטל המוטל על מי שמתכוון לרכוש את המקרקעין, לבחון מיהם הבעלים, כיצד הפכו אלה לבעלים, ולבדוק את שרשרת העברת הזכויות שמא מדובר ב"נפקד" או בנכס נפקד, בפרט שעה שמדובר במקרקעין שהיו בעבר שטח שלא היה בריבונות ישראלית, ובפרט כאשר הבעלים הרשומים בעבר ככל הנראה לא היו אזרחי ישראל, או קיים חשש ברמה גבוהה כי הם נפקדים. יש להעיר כאן, כי זעקתם של המבקשים ברורה, אך מנגד הם ירשו את שלא היה להם על פי הוראות חוק נכסי נפקדים, וככל שהדבר נראה קשה, בפרט לאור חלוף הזמן, לא ניתן לקבל את עמדתם ואת טענותיהם. באשר לרושרוש, היה עליו לטעמי לבדוק את הרכישה לעומק, לא להסתמך אך ורק על הרישום בלשכת רישום המקרקעין שנעשה בין קרובי משפחה או מכוח צווי ירושה או קיום צוואה. היה עליו כאמור לבדוק היטב את המצב המשפטי, לפני שרכש את המקרקעין.

41. בכל הנוגע לטענות רושרוש בתביעתו, היינו כי הוא זכאי לפיצויים בגין ההפקעה עקב היותו הבעלים של המקרקעין, דין טענה זו להידחות בשל העובדה שחיידר היה נפקד, ומכאן שרושרוש לא יכול היה לרכוש זכויות במקרקעין הנפקדים. על כן לא ניתן להורות למדינה לשלם לרושרוש פיצויי הפקעה שכן הוא לא רכש זכות כלשהי במקרקעין.

42. באשר למשיבה 2 בהמרצת הפתיחה, מהצהרת בא כוחה בדיון מיום 23.10.12 עולה כי המשיבה 2 הכירה בעובדה שלא רכשה את זכויות המבקשים במקרקעין עקב מעשי המרמה של עו"ד אבו-ראיה ולמעשה דין הערת האזהרה להתבטל. עוד הודיע בא כוחה בדיון הנ"ל כי אין למנוחה וליורשיה זכויות (הכוונה למבקשים) וגם למשיבה 2 אין זכויות, ולפיכך פסק הדין חל גם על משיבה 2.

43. בעניין שלפניי עולה כי האנ"ן הפעיל את סמכותו הקבועה בחוק וגם אם הדבר נעשה באיחור, אין לכך משמעות, זאת על פי חוק נכסי נפקדים ממנו עולה כי הנכס הופך נפקד על פי התנאים שנקבעו בחוק גם ללא צורך ברישום הערת אזהרה או בפעולה כלשהי מצדו של האנ"ן או מצד המדינה. אמנם מדובר במצב שעלול במקרים מסוימים לפגוע ולקפח אנשים שירשו את הנכס הנפקד או רכשו אותו בתום לב, אך יחד עם זאת, מדובר בחוק ברור וחד משמעי. לא ראיתי בעובדות שנפרשו לפניי כשונות או כמאפשרות לסטות מהוראות החוק והפסיקה, זאת על אף הטענות שהעלו המבקשים ורושרוש ותחושתם הקשה כי נגרם להם עוול בעקבות הוראות החוק והדין בישראל.

44. לאור כל האמור, התובענות נדחות.

45. נוכח האמור לעיל, יודיעו התובעים בת"א 7690-06-14 אם הם עומדים על תביעתם. ההודעה תימסר עד ליום 15.1.18.

46. לאור התוצאה הקשה מבחינת המבקשים ורושרוש והתנהלות האנ"ן ששקד על שמריו שנים ארוכות ולא רשם הערה בדבר היות הנכס נפקד, לא ראיתי מקום לחייב את המבקשים או את רושרוש בהוצאות בית המשפט.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ח, 29 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.