פתח דבר

1. התובעת הגישה ללשכת ההוצל"פ בחיפה בקשה לביצוע שטר ע"ס 14,000 ₪ משוך ע"י הנתבעת, שזמן פרעונו 21.3.10 וחתום על ידה (להלן: "השטר"/"השיק").

2. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר ולאחר שהתקבלה ההתנגדות בהסכמת התובעת, הועבר התיק להליך של סדר דין מהיר, לאור סכומו.

3. אין חולק כי השיק הוצא ביום 10.2.10 - מועד בו התקשרו הנתבעת ובעלה (להלן: "בני הזוג") עם חברת "ארמונות אילת בע"מ"  בחוזה להזמנת אולם לחתונתם אשר אמורה הייתה להיערך כחודש מאוחר יותר (18.3.10).

(להלן: "ההזמנה").

השיק נמסר למנהל החברה בשם מר אלי לב (להלן: "אלי לב").

4. התובעת מנהלת יחד עם בעלה מר חביב (להלן: "חביב") עסק שעיסוקו בין היתר ניכיון שיקים עפ"י רישיון חוקי ממשרד האוצר (עותק הרישיון צורף לתצהירה).

לטענתה, השיק הוסב  לידיה כבר למחרת היום, קרי: ביום 11.2.10 ע"י אלי לב, במסגרת עסקת ניכיון (להלן: "עסקת ניכיון") ואלי לב קיבל בו-ברגע תמורתו בניכוי עמלה.

לתמיכה בטענתה, צירפה התובעת העתק הקבלה הנושא התאריך הנדון.

טענות הצדדים בתמצית:

5. הנתבעת טוענת כי כבר למחרת היום בו חתמו על ההזמנה, חזרו בהם בני-הזוג מכוונתם להינשא, ואי-לכך הודיעו כבר במועד זה לאלי לב על ביטול ההזמנה והלה נתן הסכמתו (להלן: "ההודעה על ביטול ההזמנה").

עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי ביום 16.2.10 נפגשו בני הזוג עם אלי לב ולאחר ששילמו לידיו את דמי הביטול, נחתם עמו "הסכם סילוק" שבמסגרתו התחייב אלי לב כי לא ייעשה כל שימוש בשיק וכי הוא מתחייב להשיבו לידיהם (להלן: "הסכם הסילוק").

משנוכחה לדעת כי אלי לב הוליך אותה שולל ולא השיב לידיה את השיק, פנתה למחרת היום לסניף הבנק שלה (קרי: ב-17.2.10) והורתה על ביטול השיק.

6. ביום 20.3.10 פנתה הנתבעת למשטרת ישראל והגישה תלונה כנגד אלי לב על "איומים, גניבה וקבלת דבר במרמה" (להלן: "התלונה").

7. הנתבעת טוענת כי כבר בעת סיחור השיק לידי התובעת, ידעה היא על ביטול החתונה, והיא  יחד עם אלי לב רקמו "קנוניה" כנגדה ושיתפו פעולה במטרה להונותה.

אי-לכך לסברתה, אין התובעת אוחזת כשורה ולפיכך עומדת לה ההגנה של כשלון תמורה מלא כלפי אלי לב גם כנגדה.

8. התובעת לעומת זאת טוענת כי השיק נרכש מאלי לב במסגרת עסקת הניכיון כשהוא תקין ושלם על פי מראהו, הסחרות בו לא הוגבלה  וההיסב בוצע לפני מועד פרעונו הנקוב; במועד בו סוחר לה השיק, לא הייתה לה כל ידיעה על ביטול החתונה ו/או על ביטול ההזמנה.

אי לכך, אוחזת היא כשורה והנתבעת מנועה מלטעון כנגדה טענת הגנה של כישלון תמורה.

התובעת מכחישה כל טענה ביחס לקנוניה ו/או לשיתוף פעולה עם אלי לב ולטענתה נהגה היא לערוך עסקאות ניכיון עמו כחלק ממהלך העסקים הרגיל  עד למועד בו נודע לה על ירידתו מנכסיו.

9. מטעם התובעת העיד בעלה, חביב, ומטעם הנתבעת העיד בעלה מר פנחס מרדכי (להלן: "פנחס").

10. להשלמת התמונה, יוסף, כי הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד אלי לב ואולם

משהוברר לה כי הלה הוכרז כפושט-רגל, ביכרה למחוק את הודעת צד ג' ותחת זאת עתרה לזימונו כעד.

עד זה זומן  ע"י בית המשפט ואף הוצאו כנגדו צווי הבאה ואולם בסופו של יום ויתרה היא על העדתו על אף הזדמנויות רבות שניתנו לה, לרבות האפשרות להעידו בבית המשפט באר שבע (מקום מגורי העד) בשים לב למצבו הרפואי אשר לא אפשר לו הגעתו לאילת.

עד זה אמנם הגיש כתב הגנה להודעת צד ג' לפיו פרע הוא את מלוא סכום השיק לידי התובעת, ואולם את כתב הגנתו לא תמך בתצהיר וכן לא צורפה כל אסמכתא כנטען.

עם זאת, בדיון שהתקיים לאחר מועד הגשת כתב הגנה, הצהיר בעלה של הנתבעת כי "הוא (אלי לב – א.ר.) עכשיו אמר שהוא חייב, שהוא רוצה לשלם" (עמ' 13 לפרוט', ש' 17) (ר' גם עמ' 3, שו' 46 לתמלול שצורף ע"י פנחס – שלא כדין – להודעת צד ג').

זאת ועוד: לסיכומי הנתבעת צורפה בקשה להוספת ראייה מטעם בעלה שהינה תמלול שיחה בינו לבין אלי לב, שלפיו סיפר לו אלי לב כי אחיו שילם לתובעת על חשבון החוב סך של 10,000 ₪.

אף כאן לא טרחה הנתבעת לזמן את אחיו של אלי לב, על אף הערתי בשו' 15, 16 בהחלטתי בבקשה דנן, מיום 7.1.14 - אשר דחתה את בקשתה (ור' הנימוקים שם).

אי-לכך ובהעדר כל הוכחה בדבר פרעון השיק ו/או חלקו – אין לי אלא להידרש לתובענה זו.

המסגרת הנורמטיבית:

11. התובעת היא צד שלישי האוחזת בשיק.

התובעת מבקשת ליהנות ממעמד של אוחזת כשורה בשל היתרונות הטמונים במעמד זה, שכן אוחז כשורה מתגבר על טענות הגנה בין צדדים קרובים לשטר ובכלל זה, על טענות כישלון תמורה (ע"א 444/82 בנק קונטיננטל לישראל בע"מ נ' נחום שיקביץ, פ"ד לט (3), 113).

כך גם קובע סעיף 37 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") שזו לשונו:

(2) "היה אוחז כשורה, הריהו אוחז השטר כשהוא נקי מכל פגם שבזכות

      קניינם של צדדים קודמים לו, וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא שהיו

      להם בינם לבין עצמם, ויכול הוא לאכוף תשלומו על כל צד החב על פי

     השטר".

אוחז כשורה מוגדר בסע' 28(א) לפקודה בזו הלשון:

28(א) "אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

1. נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא הייתה לו ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל.
2. נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא הייתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה".

נטל הראייה:

סע' 29 מוסיף וקובע את חזקת התמורה וחזקת תום-הלב בזו הלשון:

"חזקה על תמורה ועל תום הלב:

29  (א) כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו

              בעל ערך.

(ב) כל אוחז שטר, חזקה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו

      בתובענה שהקיבול או ההודאה או  הסיחור שלאחריו פגועים

      ברמאות, בכפייה, או באלימות ופחד, או באי חוקיות, חובת הראיה    

      מוחלפת עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי חוקיות

      ניתן בתום לב ערך בעד השטר".

דיון והכרעה:

12. מעיון בטענות הצדדים עולה כי השאלה העיקרית השנויה במחלוקת

     עניינה בסוגיית תום הלב של התובעת בעת סיחור השיק לידיה.

     עם זאת, העלתה הנתבעת השגות גם ביחס ליתר תנאי הסף, כפי שיפורט    

     להלן.

     לפיכך, אדרש לבחינת תנאי התקיימות דרישות הסף בשים לב לחזקות   

     הקבועות בפקודה.

13. אומר כבר עתה כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בחקירות המצהירים, במסמכים שצורפו ובסיכומי הצדדים, באתי לידי מסקנה כי התובעת עמדה בתנאים אלה ודין התביעה להתקבל, כפי שיבואר להלן:

שלם ותקין על פני מראהו

14. הנתבעת אמנם לא העלתה כל טענה בעניין זה. עם זאת, בתצהיריה ציינה כי במועד ביצוע ההזמנה, מסרה היא את השיק לאלי לב ואלי לב החתים את השטר בחותמת בית העסק "ארמונות אילת בע"מ" (סע' 19 לתצהיר התומך בהתנגדות וסע' 11 לתצהיר עדותה הראשית).

לתמיכה בטענתה, צירפה הנתבעת העתק צילומי של השטר שעליו מוטבעת חתימת החברה (מוצג נ/1).

בעדותה טענה התובעת כי השיק שנמסר לידיה ע"י אלי לב היה ללא חותמת החברה וכי המסמך שהוצג ע"י התובעת (נ/1) הינו ככל הנראה העתקו של השיק אשר נמסר לידיה מאוחר יותר ע"י אלי לב במועד "הסכם הסילוק" שעליו הוספה באותו מעמד חותמת החברה, ואין המדובר בשיק המקורי.

התובעת נחקרה על כך ארוכות (ר' עמ' 27 לפרוטוקול מיום 25.11.12 עד לעמ' 31) אך על פי כן לא חזרה הנתבעת על טענתה זו בסיכומיה ולא בכדי, כפי שיובהר להלן:

גרסת התובעת מצאתיה כאמינה ומקובלת עליי לנוכח הראיות כדלקמן:

א. התובעת הציגה בפניי את השיק המקורי אשר הוגש ללשכת ההוצל"פ כשעליו חותמת הלשכה וחותמת הבנק (ת/1) ומשוך לפקודת התובעת. השטר אינו נושא כל חותמת של החברה.

ב. לעומת זאת, על גבי "נ/1" מצויה לצידו של השטר (בפינה הימנית) חותמת החב' כשעליה מצויין התאריך 17.2.10 ומעליה חותמת נוספת שעליה מצויינות המילים "הצ'יק מבוטל בתא. 20.3.10 ולא יהיה שימוש ותביעה על הצ'יק".

ג. בחקירתה הודתה הנתבעת כי אכן קיבלה את השיק (נ/1) במעמד "הסכם הסילוק" (עמ' 30 ש' 22). עם זאת, הוסיפה כי אינה יודעת אם החותמת הוספה רק במעמד זה (עמ' 31, ש' 4-6).

לא מצאתי לקבל עדותה זו:

ראשית – הנתבעת לא ציינה זאת בתצהירה.

שנית – הנתבעת הודתה כי נתנה את השיק לנתבעת מבלי להוסיף את

            פרטי הנמשך  ליד המילה "לפקודה" (עמ' 32, ש' 10-13).

בהמשך, כשנחקרה ע"י ב"כ התובעת, הודתה מפורשות כי במועד הסכם הסילוק, (שלטענתה היה ביום 17.2.10) קיבלה את העתקו של השיק הנ"ל (עמ' 51 ש' 23-24): ("אחרי שקיבלתי את העתק הזה ומסמך") תוך שהיא אינה מכחישה את חתימתה על גבי ת/1 (עמ' 48, ש' 23, עמ' 49 ש' 1-3).

אין זאת כי הנתבעת ידעה אכן כי השיק שמסרה לידי אלי לב במועד ההזמנה איננו השיק שהוצג על ידה כ "נ/1", והתנהלות זו, העולה עד כדי הטעייה, תבוא לידי ביטוי בבואי לפסוק הוצאות.

עניין זה אף מקבל מישנה תוקף לנוכח עדות בעלה בחקירתו בדבר גניבת השיק מידי אשתו עוד במעמד חתימתה! (ועל כך בהמשך):

אחיזת השטר לפני שעבר זמנו:

15. כאמור, זמן פירעונו של השיק נקבע ליום 21.3.10 ואין חולק כי השיק הגיע לידי התובעת כבר קודם לכן.

בעד ערך:

16. התובעת צירפה לתצהירה קבלה לפיה שולם סך של 13,471 ₪ במזומן לידי אלי לב ביום 11.2.10.

בתצהירה, כמו גם בתצהיר בעלה, מעלה הנתבעת השגות ביחס לקבילותה של אותה קבלה מפאת העדר הצגת מקור, אי החתמת ערבים ומשהקבלה נושאת את השם "חביב" ולא את שמה של התובעת ולכן מסיקה היא כי "יכול להיות שהמסמך מזויף " (סע' 31).

כן מוסיפה היא וטוענת כי התאריך המוטבע על גבי הקבלה "נראה מודבק" או "גזור" או "פוטו מונטאג'" (סע' 30 לתצהירה).

אין בדעתי לקבל טענותיה בנדון:

באשר להצגת המקור – הבהירה התובעת בחקירתה כי אין הוא מצוי בידיה משזה מופק לידי הלקוח ורק העתק הימנו נותר בידיה (עמ' 25, ש' 24-26).

התובעת הוסיפה והבהירה כי באותה תקופה עבדה באמצעות תוכנה ממוחשבת בשם "לין מחשבים" אשר הפיקה את חשבונות המקור כאשר בסוף כל חודש היו מעבירים את כל העתקי הקבלות לידי מנהל החשבונות של עסקה (עמ' 26, ש' 1-26).

עדותה זו לא נסתרה כלל ואף רואה החשבון של עסקה - לא זומן על ידי הנתבעת, להפרכת עדותה. 

באשר לציון השם "חביב" – הבהירה התובעת כי בעלה מועסק בעסקה והוא מורשה לעשות בשמה כל פעולה לרבות הנפקת חשבוניות (עמ' 22 ש' 6-8). בעלה של התובעת אישר כי אכן הוא זה אשר הנפיק את החשבונית ואת הקבלה וזאת בנוכחות התובעת, כאשר גודלו  של אותו משרד בו פעל עסקם באותה עת, היה בגודל של חדר אחד בלבד (עמ' 37, ש' 1).

באשר לאי החתמת ערבים – לא מצאתי כל עיגון ממשי לדרישה להחתים ערבים בטרם ביצוע עסקת ניכיון.

בנוגע לטענת הזיוף  של התאריך – לא הובאה כל ראיה לזיוף הנטען. מה עוד שהתובעת העידה כי יש בידה להנפיק מאותה מערכת מחשוב העתקים נוספים של אותה קבלה (עמ' 25, ש' 26). ושוב היה בידיה לזמן את מנהל החשבונות להוכחת אותה טענת זיוף.

מכל המקובץ עולה כי לא נסתרה כלל חזקת התמורה הקבועה בסע' 29 לפקודה ומעבר לכך, די בקבלה אשר צורפה כדי לסתור את טענות הנתבעת.

יובהר עוד כי על טענותיה אלו לא חזרה הנתבעת בסיכומיה, אם כי הוסף כי אין לקבל את "הסבריה" של התובעת ביחס לאותה תוכנה ממוחשבת, שעה שזו אינה מסוגלת לציין את שעת ביצוע עסקת הניכיון (סע' 41 לסיכומיה). טענה זו לא זו בלבד שלא נטענה בתצהיריה אלא שמדובר גם בטענה בעלמא ללא כל תימוכין בצידה.

כך או כך, אין בעצם אי-ציון שעת ביצוע פעולת הניכיון כדי לסתור את חזקת התמורה.

תום-לב

17. את עיקר יהבה הטילה כאמור הנתבעת על טענת חוסר תום-לבה של התובעת ועל מעשה תרמית וקנוניה שביצעה היא יחד עם אלי לב. 

טוענת הנתבעת בתצהיר התומך בהתנגדות לביצוע שטר (אשר הפך לכתב הגנה), כי התובעת נטלה את השטר מידי אלי לב חרף ידיעתה כי השטר בוטל כדין תוך שיתוף פעולה בין השניים במטרה להונותה (סע' 20 לתצהירה) וכי הוא סוחר ע"י השניים לאחר ביטולו כדין (סע' 22 לתצהירה).

בתצהיר עדותה, כמו גם בתצהיר בעלה (הזהה לו כמעט לחלוטין), מוסיפה הנתבעת וטוענת כי כבר ביום 11.2.10 מיד לאחר מתן ההודעה על ביטול החתונה, מיהר אלי לב ו"בערמה רבה" העביר את השטר לתובעת, בו ביום, לצורך ביצוע עסקת ניכיון תוך שהנתבעת ובעלה ידעו באותו רגע על ביטול החתונה (סע' 22 ו – 23 לתצהיר).

הנתבעת אינה מבארת בתצהיריה על סמך מה והכיצד ידעה התובעת ו/או בעלה על ביטול החתונה עובר לעסקת הניכיון.

הנתבעת אף לא ביססה, ולו באופן מינימלי, את טענת הרמייה והקנוניה הנטענת.

רק בסיכומיה(!!!) מפרטת הנתבעת את האינדיקציות לאותה קנוניה.

ומה הן אותן אינדיקציות לשיטתה?

א. בכך שלא נקטו התובעת ובעלה באמצעי זהירות ולא פנו אליה מיד לאחר שסוחר לידיה השיק, כי אז היו (!) למדים על ביטול החתונה.

ב. בכך שלא פנו אליה, לא לאחר סיחור השיק, לא לאחר המועד בו הוגשה התלונה, ולא לאחר שחולל השיק, תוך שהיא בעצמה לא ידעה כי השיק מצוי בחזקתה של התובעת!

ג. עובדות אלה, בהינתן כי התובעת "מוחזקת" כמי שמתנהלת בזהירות בשים לב לטיב עסקה, ובהינתן כי המשיכה ליתן שירותי ניכיון לאלי לב, מעלות את החשד "מעבר לסביר" ל"שיתוף פעולה הדוק" בינה לבין אלי לב.  

הנני דוחה מכל וכל טענות שעלו הן מהפן המשפטי והן מהפן

העובדתי.

17 -א הפן המשפטי:

תום הלב בדיני שטרות הוא תום לב סובייקטיבי.

כך נקבע בסע' 91 לפקודה וכך נקבע בהלכת בית המשפט העליון

(ר' לדוג': ע"א 702/76 דוד אלימלך נ. בנק ישראל פ"ד לג (3) 596).

בספרו של שלום לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה, 2007), בעמוד

238 מביא המחבר דוגמאות שונות לנטילת שטר שלא בתום לב, כגון: נסב היודע על הפרת החוזה בידי הנפרע או היודע על טענת הגנה שיש למושך כלפי הנפרע או "כל ידיעה על טענת הגנה, שיש למושך או העושה כלפי הנפרע".

לעניין טיב הידיעה הנדרשת לצורך קיומה של דרישת תום הלב ב"אוחז כשורה" – מבהיר המחבר בספרו לעיל בעמוד 271:

            "ניתן לומר, למשל, כי פלוני ייחשב כיודע עובדה מסויימת, אם

             ידע עליה בפועל בעת קבלת השטר ... או שהיה יכול ללמוד על

             קיומה ממידע שהיה ברשותו. החלופה האחרונה אינה מבטלת

             כליל את היסוד הסובייקטיבי, משום שאוחז השטר אינו מצווה

            לערוך בדיקות כלשהן, אלא להסיק מסקנות הגיוניות וסבירות

            מהמידע המצוי ברשותו".

בענייננו, לא הובא בפני, ולו בדל של ראייה בדבר קיומה של אותה ידיעה על ביטול החתונה.

לא מצאתי גם כי היה בידי התובעת ו/או בעלה איזשהו מידע שיש בו כדי להסיק מסקנה כלשהי בדבר טיבו של השטר.

לא הובהר גם מדוע יש ב"אינדיקציות" שצויינו כדי להצביע על מידע כלשהו שהיה בידי התובעת במועד עסקת הניכיון, ו/או בדבר קיומה של קנוניה נטענת.

ודוק: מי שמעלה טענות חמורות מסוג זה, נושא בנטל הוכחה מוגבר, כפי שנפסק לא אחת בפסיקה (ר' לדוג': ע"א 373/80 פאטמה חסן מסרי נ. מסרי (שאהין) נ. ח'לף ח'ליל ח'לף, פ"ד מה (1) 373).

17 – ב הפן העובדתי:

מעבר לכך שלא מצאתי כל עיגון לאותה חובת זהירות כנטען אלא שאף

           יש בידי לקבוע, ברמה של מעבר לסבירות, כי כל טענותיה בנדון הוכחו

           כלא נכונות.

           ובמה דברים אמורים?

          בתצהירו טען העד חביב כי במעמד עסקת הניכיון ניהל שיחה עם

           הנתבעת וזו אישרה לו כי אכן נתנה את השיק לידי מר לב "יום קודם

           לכן" (סע' 4 לתצהירו).

           הנתבעת הכחישה תחילה בתצהירה את קיומה של אותה שיחה אך

           סייגה הכחשתה במילים "אלא אם מר חביב התחזה למישהו אחר"

           (סע' 39 ו-40 לתצהירה).

          בחקירתה ובעדותה בבית המשפט עמדה על כך כי אינה זוכרת כלל

           קיומה של שיחה עם חביב בשלב זה (ר' לדוג': עמ' 31 ש' 26, עמ' 53 ש'

          8).

          ואולם, משנתבקשה לבאר הכיצד ידעה כי השיק הועבר לידי התובעת

          ביום "ההודעה על ביטול החתונה" – כטענתה בתצהירה - "התפתלה"

התובעת בתשובותיה וטענה תחילה כי שיחה זו התבצעה רק בחודש  מרץ (עמ' 54 ש' 26-27 , עמ' 55 ש' 9-10) ורק במועד הגשת התלונה במשטרה (קרי: ב-20.3.10) (עמ' 55 ש' 21-22), אך בהמשך הודתה כי אכן קיבלה שיחת טלפון כבר למחרת ממועד מתן ההודעה על ביטול  החתונה או אולי אפילו באותו היום (עמ' 58, ש' 10-12) אם כי סברה ששיחה זו הייתה מסניף הבנק בו מתנהל חשבונה.

ואכן, חביב הודה כי בשיחה זו הציג את עצמו כ"בנק" משלסברתו עיסוקו הינו כ"בנק לכל דבר" (עמ' 35 ש' 9 10 ו-14).

ברם, אף אם סברה כי השיחה בוצעה מהבנק ולא מחביב – ויש להניח  לזכותה כי ייתכן ולא היתה לה כל ידיעה כי הבנק הינו "חביב" עת הגישה את תצהירה- הרי שספק אם בעת חקירתה הבינה את טעותה זו משעדותה ניתנה לאחר חקירתו של חביב.

כך או כך לא מובן מדוע מצאה לנכון להעלות "אינדיקציה" זו בסיכומיה כתשתית ל"ידיעה" או לרמייה הנטענת, משהובהר כי

          השיחה היתה אכן מחביב ולא מהבנק.

ודוק: הנתבעת גם  הודתה כי באותה שיחה שהייתה "שיחה כללית" נשאלה על השיק ושנאמר לה ש"השיק בבנק" ואף "היה לה מוזר שהשיק הופקד כל כך מהר" (עמ' 59, ש' 4-8).

הנה כי כן , נשמט מניה וביה הבסיס לטענת הקנוניה המבוססת לשיטתה על העובדה כי לא פנו אליה מיד לאחר סיחור השיק.

אף "התשתית" הנוספת בדבר אי פנייה אליה במועדים אחרים עד למועד הפקדת השיק – הוכחה כלא נכונה בשים לב להודאתה כי אכן חביב התקשר אליה עוד "לפני שהשיק חזר" תוך שהיא מפנה לתלונתה במשטרה (עמ' 43, ש' 5 – 8) (ור' המועד שצויין בתלונה  - ש' 12,13 לעומת זמן הפרעון).

      ויודגש כי אף אם לא הייתה פונה התובעת אל הנתבעת בבירור טלפוני

      קודם לביצוע עסקת הניכיון ו/או לאחריה, אין בכך כשלעצמו כדי

      לשלול את תום ליבה.

      לא מצאתי כי קיימת חבות כללית להטיל על מי שעוסק בניכיון     

      שיקים לקיים בירורים טלפוניים עם מושכי השיקים קודם לביצוע

      העסקה ולא מצאתי כי בנסיבות דנן, הייתה סיבה כלשהי לחשוד

      בטיבו של השיק, בין אם במראהו, בין אם בשל זהותו של המסב   

      בשים לב לטענת התובעת – שלא נסתרה – כי נעשו בעבר עסקאות  

      עמו מבלי שהתעוררו כל בעיות לדידן – ובין אם מכל סיבה אחרת.

      ודוק: ככל שרומזת הנתבעת בסיכומיה כי התובעת ובעלה המשיכו

      לבצע עסקאות עם אלי לב, אף לאחר שהלה סגר את אולם החתונות

      – דבר שיש בו כדי ללמד לשיטתה על קיומה של "קנוניה" – הרי שלא  

      הובא לרמיזה זו כל ביסוס.

      חביב העיד כי לאחר שנודע להם על קשייו של אלי לב, לא התבצעה   

      כל עסקה נוספת עימו, והוא אף הציע לנתבעת לבדוק את הכרטסת

      של אלי לב, על מנת לבחון את תאריכי השיקים שפדו ממנו (עמוד 46,   

      שו' 11-25) ואף אנוכי הבהרתי לה כי תהא רשאית לעתור בבקשה

      מתאימה (עמוד 47, ש' 13 – 16):

      ויובהר, כי אין כל מחלוקת כי במועד בו בוצעה עסקת הניכיון אולם   

      החתונות היה עדיין פעיל שכן רק יום קודם לכן בוצעה ההזמנה  

      לחתונה.

      הנה כי כן, לא הוכח ולא הובא בפני כל ביסוס, ולו מינימלי, לטענת  

      הידיעה על הפגם בשטר ו/או לטענת הרמייה/הקנוניה הנטענת מצידה

      של הנתבעת ו/או של בעלה והנני דוחה מכל וכל טענה זו.

העולה מן המקובץ:

18. התובעת אוחזת כשורה בשיק, בין אם משום התנאים המזכים במצב זה מתקיימים, ובין אם משום שהחזקה של אחיזה כשורה שבסעיף 29(ב) לפקודה לא הופרה ע"י הנתבעת, בהעדר כל הוכחה בדבר קיומה של תרמית ו/או פגם בזכות הקניין.

הלכת גויסקי:

19. יוסף כי אף אם התובעת אינה אוחזת כשורה – ואין זו קביעתי – הרי שהיא מתגברת על טענת כישלון התמורה שאירעה לאחר סיחור השיק אליה, בהיותה אוחזת בעד ערך, שכן על פי הלכת גויסקי (ע"א 333/61 גויסקי נ. מאיר, פד"י טז (1), 595) המועד הקובע לידיעה על פגם שנפל בשטר הוא מועד הסיחור. אם באותו מועד לא הייתה זכות הקניין של השטר פגומה, לא ניתן לחייב את האוחז בידיעה על הפגם שעדיין לא נוצר.

הלכת גויסקי עודנה שרירה וקיימת והינה ההלכה המחייבת חרף הביקורת שנמתחה עליה [ר' לדוג': ע"א 1560/90 משה צטיאט נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פד"י מ"ח (4), 498 וכן ר' ספרו של ש' לרנר, לעיל, בעמ' 320).

הטעם הוא ששטר הוא שווה כסף "והוא נמסר לנפרע, לא בכדי שיהא מוחזק במשמרתו אלא על מנת שינצלו כרצונו" (ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. אליהו בן עליזה, פ"ד לח (4), 281, 291).

20. לעניין מועד ביטול עסקת היסוד – הועלו גרסאות סותרות:

מחד – טוענת הנתבעת כי למחרת מועד ההזמנה – קרי: ביום 11.2.10, עם שובו של בעלה מעבודתו, פנתה טלפונית אל אלי לב והודיעה לו כי הינה מבטלת את חתונתם (עמ' 49 לפרוטוקול, ש' 24-26, עמ' 50, ש' 1-2, עמ' 51 ש' 7-8), וזאת בניגוד לאמור בסע' 19 לתצהירה התומך בהתנגדות בו הצהירה כי הביטול נעשה "באולם בית העסק" עצמו, וההגעה בפועל אל "בית העסק" נעשתה רק בחלוף מס' ימים, ביום 16.2.10 (כטענתה בסע' 13 לתצהירה) או ביום 17.2.10 (כטענתה בחקירתה בעמוד 30 לפרוטוקול, ש' 22- 26),- מועד בו חתמה על "הסכם הסילוק".

מאידך, בעלה סתר את עדותה זו וטען כי ביטול החתונה נעשה באמצעות הגעה פיזית לאולם האירועים שם גם נאמר לו כי השיק הוכנס לבנק (עמוד 64, ש' 14, 21-23).

סתירות נוספות מתגלות בחקירתו הנגדית של פנחס כאשר הוא מעיד כי שלח את אשתו לבטל את השיק בבנק, כבר ביום "ההודעה על ביטול החתונה" (קרי: ב - 11.2.10 עמ' 65, ש' 16-18), בעוד שאשתו העידה כי את הוראת הביטול לבנק נתנה רק ביום 17.2.10 ואף צירפה נספח תומך המעיד על מתן הודעת הביטול במועד זה (רא' נספח ד' לתצהירה).

יתר על כן, הנתבעת גם העידה כי פנתה לסניף הבנק ביום 13.2.10 (לאחר אותה שיחה מ"הבנק" מיום 10 או 11) על מנת לברר מי הוא הפקיד אשר התקשר אליה. ואולם, למרות שכבר עובר לכן, החליטו בני הזוג שלא לקיים את חתונתם, לא מצאה היא לנכון להורות על ביטולו באותו מעמד וזאת משום, כך לטענתה, שרק במועד "הסכם הסילוק" נודע לה שהשיק לא נמצא בידיו של צד ג' אלא נמצא בבנק (ר' עדותה בעמוד 58, ש' 7 – 25).

לכך יש להוסיף סתירות רבות בעדויות הנתבעת ובעלה ביחס לנסיבות נטילת השיק ע"י אלי לב.

בעוד שבתצהיריהם טענו כי מסרו את השיק לידי אלי לב במועד ביצוע ההזמנה (סע' 10 לתצהירים), הרי שלפתע ותוך כדי חקירתם, העלו הם גרסה חדשה שלפיה השיק נגנב מידיהם ע"י אותו אלי לב, בין באמצעות חטיפתו מידיה של הנתבעת ע"י אלי לב (כעדותה בעמוד 39, ש' 10) ובין באמצעות נטילתו ע"י אלי לב מידי מנהל האירוע מר מישל (עמוד 63, ש' 24 ואילך) כאשר כבר באותו יום, הלך אלי לב לחביב ופרט אצלו את השטר (עמ' 64, ש' 1 – 3).

גרסה חדשה זו, נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ואף לא הועלתה באף אחד מתצהיריה ו/או בעלה.  אף בתלונתה למשטרה, לא הועלתה הגרסה דנן אף על פי שהתלוננה כנגד אלי לב התובעת על "גניבה וקבלת דבר במירמה" (נספח ה' לתצהיר התומך בהתנגדות).

יצויין כי גם במסגרת תלונה זו – הועלתה גרסה שלישית במספר - שלפיה השטר ניתן כשטר ביטחון בלבד.

ריבוי הגרסאות והסתירות מטיל ספק רב באמינות גרסת הנתבעת.

אותו מישל גם אף לא זומן להעיד לא באשר לטענת הגניבה ואף לא באשר למועד קבלת הודעת הביטול, כמו גם ביחס לטענת הידיעה המיוחסת לתובעת בדבר ביטול החתונה עובר לסיחור.

אמנם נטען כי מישל נפטר במועד בלתי ידוע ודבר פטירתו הובא לידיעת פנחס אך שבועיים לפני מועד חקירתו, אך עם זאת העיד פנחס כי לא "התאמץ כלל לחפשו" (עמוד 69, ש' 3).

בנסיבות אלה, אני קובעת כי מדובר בגרסה בעלמא שאין לקבלה.

כמו כן אני קובעת כי גרסת התובעת בדבר מועד מסירת השיק לניכיון בטרם כשלון התמורה הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד, לנוכח הסתירות כאמור ובשים לב לעובדה כי על אף שנטען כי בוטלה החתונה כבר למחרת יום ההזמנה, הרי שהוראת הביטול כמו גם "הסכם לסילוק" נעשו רק לאחר חלוף מספר ימים ואף לא במועד הגעתה לסניף הבנק (ביום 13.2.10) עת ביקשה לברר מי הפקיד אשר התקשר אליה ביחס לשיק.

21. לאור כל האמור אני מקבלת את התביעה במלואה.

22. התובעת רשאית להמשיך בהליכי הוצאה לפועל.

23. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ג אדר תשע"ד, 13 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.