1. בפתח הכרעתי אציין כי משהנאשם לא הגיש סיכומים מטעמו חרף מספר תזכורות שנשלחו לכתובתו, ניתנה הכרעת דין ללא סיכומיו.

2. לאחר מתן הכרעת הדין, הגיש הנאשם בקשה למתן ארכה להגשת סיכומים ובקשה למתן הכרעת דין מתוקנת לאור הגשת הסיכומים.

3. עם קבלת תגובת המאשימה לבקשה למתן ארכה ולמתן הכרעת דין מתוקנת, נעתרתי לבקשת הנאשם וזאת לפנים משורת הדין ובשים לב להוראות סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982.

4. כמצוות סעיף 182 לחסד"פ אודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסת לו בגין אי תשלום שכר מינימום ביחס לשני עובדים כפי שיפורט להלן.

רקע עובדתי:

5. הנאשם היה במועדים הרלבנטיים לכתב האישום הבעלים של משק חקלאי בבני עטרות (להלן- המשק) ובעל היתר להעסקת שישה עובדים זרים .

6. ביום 10.2.04 במהלך ביקורת מפקחי משרד התמ"ת במשק, נבדקו תנאי העסקתם של 6 עובדים זרים אשר הועסקו אצל הנאשם בעבודות חקלאיות (שמות העובדים מפורטים בכתב האישום).

עובדות כתב האישום:

7. העובדים לא היו במועדים הרלבנטיים לכתב האישום אזרחים ישראליים או תושביה והיו בעלי היתר עבודה.

8. הנאשם העסיק את העובדים מבלי שהחזיק במקום העבודה את תלושי השכר של העובדים. הנאשם לא מסר לעובדים פירוט השכר אשר שולם להם וניכויים שנוכו משכרם.

9. הנאשם שילם שכר נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק ובתקנות והמתעדכן מעת לעת, עקב ניכויי יותר עבור מגורים לעובדים (סה"כ 6 עובדים) וכן שילם שכר הנמוך משכר המינימום כקבוע בחוק ובתקנות המתעדכן מעת לעת לעובדים (סה"כ 6 עובדים) במהלך החודשים 11-12 /03.

בסה"כ לא שולם שכר מינימום ל- 11 עובדים במהלך התקופה.

טבלה המפרטת את שמות העובדים והחודשים בהם נוכו ניכויי יתר ושמות העובדים והחודשים בהם לא שולם שכר מינימום צורפה כנספח א' לכתב האישום.

10. הוראות החיקוק על פיהן מואשם הנאשם: העסקה בהעדר פירוט שכר העבודה אשר שולם ואי מסירת תלושים, העדר מסמכים (תלושי שכר- פנקס שכר) במקום העבודה, ניכוי סכום העולה על הקבוע בתקנות בגין מגורים, אי תשלום שכר מינימום – עבירות על סעיפים 2(ב)(4), 2(ב)(5), 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, תשנ"א- 1991 וסעיף 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987.

עדויות הצדדים:

11. מטעם התביעה העידו המפקחים מייקל איתן ויורם עידה וכן רו"ח גבריאל וייס. מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו.

חוק שכר מינימום וניכויים מהשכר:

12. סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום תשמ"ז- 1987 קובע כדלקמן: "עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן – עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין".

13. לתיק בית הדין הוגש מסמך אשר סומן מ/1 וכותרתו "חוק שכר מינימום רשימת עובדים". המסמך כולל את שמות העובדים, מספר הדרכון והחודשים בהם לא שולם שכר מינימום (עדות מייקל איתן עמ' 3 לפר' שורות 19-21).

14. מוצג מ/5 הינו טופס מהלך ביקורת אשר נערך ע"י יורם עידה, בו צוין כי תשלום השכר אינו תקין. ב- מ/6 צוין כי נמצאו ממצאים בדבר חריגות בשכר מינימום וכך נרשם- "נמצא שבחודשים 11/2003, 12/2003 קיבלו העובדים שכר נמוך משכר מינימום".

בחקירתו הראשית נשאל מר עידה מה המסקנה העולה מהמסמכים שנערכו על ידו (מ/5 - מ/6) וכך השיב- "שיש ניכוי יתר מהשכר ועבירות על חוק". לשאלה אילו מסמכים נדרשו כדי לבחון את נושא שכר מינימום השיב- "תלושי שכר וכרטיסי נוכחות בעבודה"(עמ' 9 לפר' שורות 18-19). משנשאל מה למד מהסיכום שערך (מ/6) השיב-"אפשר לראות שמדובר בתיק עם ממצאים, כאן במסמך הזה, אני למד שיש בעיות שכר מינימום והמסמך הזה אפשר לראות שיש עבירות על חוק עובדים זרים" (עמ' 10 לפר' שורות 19-21).

בהמשך העיד- "שיש ניכויי יתר מהשכר ועבירות על חוק שכר מינימום" (עמ' 10 לפר' שורות 27-28).

15. מוצג מ/7 הינו דף תחשיב והסברים בנוגע לניכויים משכר העובדים. מהמסמך עולה כי המעסיק ניכה סכום של 306 ₪ מהשכר בגין כלכלה ולינה. מוצג מ/8 הינם תלושי שכר ודוחות נוכחות של ששת העובדים. יצוין כי על יסוד מסמכים אלה הוכן מוצג מ/7.

16. כאשר נשאל המפקח יורם עידה מה היה בסיס הנתונים והחומר בו הסתייע לצורך הכנת מ/7 השיב- "שכר שנלקח מתלושי השכר, שעות עבודה שנלקחו מרישום השעות שהוצג על ידי המעסיק וניכויים שנלקחו מתלושי שכר". לשאלה האם יוכל להבהיר מה נעשה על ידו השיב - "בביקורת מהסוג הזה, מחשבים את השכר המגיע לפי מספר שעות העבודה שעבר העובד, משווים אותו לשכר ששולם בפועל בתוספת הניכויים המותרים. במידה והשכר ששולם כולל הניכויים נמוך מהשכר המגיע על פי שכר המינימום, מדובר כאן באי תשלום שכר מינימום". לשאלה מה הסיק מהנתונים ומהמסמך אשר ערך השיב- "באופן עקרוני, יש כאן גם ניכוי יתר, כיון שעל פי הנתונים שמחושבים, המעסיק ניכה יותר ממה שהיה מגיע על פי חוק עובדים זרים. בנוסף, הוא גם שילם פחות ממה שהוא היה צריך לשלם עבור שכר העובד לפי תעריף שכר מינימום במספר מקרים. כיון שכך נוצר הפרש משכר מינימום. אני רואה כאן כל חודש שנבדק, יש הפרש לתשלום שכר מינימום" (עמ' 11 לפר' שורות 15-28).

17. בחקירתו הנגדית עומת העד עם העובדה כי במקרה מסוים (בחודש 12 אצל העובד השני ברשימה) החוסר הוא של שני שקלים בשכר מינימום וכך השיב- "אם היה נמצא לגבי כל העובדים בכל החודשים רמה כזו של הפרה באמת היא היתה שולית והיינו מתעלמים ממנה. אבל כיון שלגבי מספר חודשים אם נסתכל על העובד השישי, חמישי- הראשון בחודש הראשון, והרביעי בשני החודשים- אז היית רואה שיש חריגה משמעותית בשכר... אני מציג את התמונה הכוללת. אם זה המצב שהיו חריגות בסדר גודל של מספר שקלים היינו מתעלמים מכך, אך זה לא המצב".

בהמשך העיד- "אם אסתכל על עובד מספר 1, 4, 5 ו- 6 – אי תשלום שכר המינימום לא נובע רק מניכוי יתר אלא מאי תשלום שכר מינימום" (עמ' 12 לפר' שורות 15-22 ; עמ' 13 לפר' שורות 4-7).

18. לטענת הנאשם מדובר מחד בעבירה של ניכוי יתר ומאידך אי תשלום שכר מינימום הנובע מניכוי היתר. לשיטתו על המאשימה לבחור באחת מהעבירות בלבד, ובעבירה "הספיציפית" יותר- שעניינה בניכוי יתר. מכאן, עולה השאלה האם יש בפעולת המעסיק שעה שהוא מנכה תשלומים משכר העובד כדי לגבש עבירת אי תשלום שכר מינימום (מבלי לדון בשלב זה בשאלה האם הניכויים הינם כדין אם לאו).

19. ההלכה הפסוקה בעניין זה השיבה על שאלה בשלילה. כב' השופט ארמון קבע בעניין הע"ז (נצ) 1047/09 מד"י נ' צור ראובן (ניתן ביום 28/10/12) כדלקמן :

"ברור שכאשר מעביד מנכה משכר העובד סכומים שאסור לו לנכות, הרי שהוא פועל שלא כדין, אך ניכוי מעין זה אינו אמור להביא לראיית המעביד כמי שעבר על הוראות חוק שכר מינימום.

את בחינת השאלה אם מעביד הפר את הוראות חוק שכר מינימום יש לעשות על פי שכר הברוטו ששולם לעובד. הניכויים מהשכר אינם משפיעים על שאלת תשלום שכר המינימום. ניכוי שלא כדין מהשכר, הוא עבירה על חוק הגנת השכר (וכשמדובר בעובד זר - גם על חוק עובדים זרים), אך אין הוא עבירה על חוק שכר מינימום.

כלומר, לשם בחינת טענה בעניין הפרת חוק שכר מינימום - יש לבחון את צד הברוטו. ניכוי מהשכר שלא כדין, אינו משפיע על שכר הברוטו, אלא הוא בחלק של ההפרש בין הברוטו לבין הנטו. ניכוי כזה מהווה עבירה, אך זאת – על חוק הגנת השכר, ולא על חוק שכר מינימום".

20. עמדה זו מצאה ביטוייה גם בפסיקת כב' השופטת סמיר –עמאר בעניין ת"פ (חיפה) 21/05 מדינת ישראל נ' שחף אבטחה 1989 בע"מ (ניתן ביום לבדוק 7/7/11) וכך נקבע:

"אם כן, גם אני בדעה שיש להבחין בין החובה של המעסיק לשלם לעובד לפחות שכר מינימום לבין, הניכויים שמבצע המעסיק מהשכר, אותם יש לבחון לפי חוק הגנת השכר, במיוחד בנסיבות כמו שלנו, עת מדובר בניכויים שמבוצעים במעמד סיום יחסי העבודה בין הצדדים".

21. דעות השופטים שהובאו לעיל מתבססות בין היתר על קיומה של עבירה נפרדת בגין ביצוע ניכויים שלא כדין, אשר נוספה לחוק הגנת השכר במסגרת תיקון 24 לחוק - בסעיף 25ב'.

לפיכך ועל פי שיטה זו עלינו לבחון את שכר הברוטו ששולם ע"י הנאשם לעובדים נשוא כתב האישום, על מנת להשיב על השאלה האם הנאשם אכן עבר על הוראות חוק שכר מינימום.

22. מדובר בשישה עובדים אשר הועסקו משך חודשיים (חודשים 11-12 שנת 2003).נציין כי שכר המינימום לחודש בגין עבודה במשרה מלאה בחודשים אלה עמד על סכום של 3335.18 ₪

שכר המינימום השעתי בחודשים אלה עמד על סכום של 17.93 ₪ לשעה.

שכר המינימום היומי עמד בחודשים אלה על סכום של 133.41 (6 ימים) ו 153.93 (5 ימים).

על פי נתונים אלה ועל פי ההלכה הפסוקה יש לבחון האם הנאשם עבר על חוק שכר מינימום בחודשים אלה כנטען ע"י המאשימה.

העובד טינה סופתהאן (עובד מס' 1) –

23. בחודש 11/2003 שולם לעובד שכר ברוטו בסכום של 3,283ש"ח. לפי שכר שעתי של 17.94 ₪ בגין 183 שעות עבודה בחודש.

משהשכר השעתי בחודש זה עמד על 17.93 ₪ הרי שבשים לב לשכר ששולם לעובד, אני קובעת כי ביחס לעובד זה הנאשם לא עבר על הוראות חוק שכר מינימום.בחודש 12/2003 שולם לעובד שכר ברוטו בסכום של 3,229 ₪ לפי שכר שעתי של 17.94 ₪ בגין 180 שעות עבודה. אף כאן עולה כי משהשכר השעתי בחודש זה עמד על 17.93 ₪ הרי שבשים לב לשכר ששולם לעובד, ביחס לעובד זה הנאשם לא עבר על הוראות חוק שכר מינימום.

נילנמה פאדירוט (עובד מס' 7) -

24. בחודש 11/2003 שולם לעובד שכר ברוטו בסכום של 2,973 ₪. מדוח הנוכחות עולה כי התובע עבד בחודש זה 25 ימים (7.5 שעות ליום) סה"כ 187.5 שעות. בנסיבות אלה שולם לעובד זה שכר הנמוך משכר מינימום בגין חודש זה (187.5*17.93= 3,362 ₪) וזאת מבלי להתחשב בשעה וחצי נוספת שביצע העובד בחודש זה.

בחודש 12/2003 שולם לעובד שכר ברוטו בסכום של 2,988 ש"ח. מדוח הנוכחות עולה כי התובע עבד באותו חודש 24 ימים (7.5 שעות ליום) סה"כ 180 שעות. בנסיבות אלה שולם לעובד שכר הנמוך משכר מינימום בגין חודש זה (180*17.93=3227.4 ₪) (הפרש בסכום של 239.4 ₪ ).

לאור האמור לעיל, ביחס לעובד זה עבר הנאשם על הוראות חוק שכר מינימום.

העובד צ'יבלאם פרויט (עובד מס' 5) -

25. בחודש 11/2003 שולם לעובד שכר ברוטו בסכום של 2,973 ₪. מדוח הנוכחות עולה כי התובע עבד בחודש זה 25 ימים (7.5 שעות ליום) סה"כ 187.5 שעות. בנסיבות אלה שולם לעובד שכר הנמוך משכר מינימום בגין חודש זה (187.5*17.93= 3,362 ₪) וזאת מבלי להתחשב בשעה וחצי נוספת שביצע העובד בחודש זה(הפרש בסכום של 389 ₪).

בחודש 12/2003 כעולה מתלוש השכר שולמה משכורת ברוטו בסכום של 3,004 ₪ בגין עבודה של 24 ימי עבודה (7.5 שעות ליום) סה"כ 180 שעות. בנסיבות אלה ומשהשכר השעתי בחודש זה עמד על סכום של 17.93 ₪ הרי שלתובע שולם שכר מינימום בחסר (הפרש בסכום של 223.4 ₪).

העובד סארקד סומאצ'אי (עובד מס' 6)-

26. בחודש 11/2003 שולם לעובד שכר ברוטו בסכום של 2973 ₪. מדוח הנוכחות עולה כי התובע עבד בחודש זה 25 ימים (7.5 שעות ליום) סה"כ 187.5 שעות. בנסיבות אלה שולם לעובד זה שכר הנמוך משכר מינימום בגין חודש זה (187.5*17.93= 3,362 ₪) מבלי להתחשב בשעה וחצי נוספת שביצע העובד בחודש זה (הפרש בסכום של 389 ₪.)

בחודש 12/2003 כעולה מתלוש השכר שצורף שולמה משכורת ברוטו בסכום של 2,973 ₪ בגין עבודה של 23 ימי עבודה (7.5 שעות ליום) סה"כ 172.5 שעות. בנסיבות אלה ומשהשכר השעתי בחודש זה עמד על סכום של 17.93 ₪ לשעה הרי שלתובע שולם שכר מינימום בחסר (17.93*172.5= 3,093 ש"ח) .

העובד פונגפאו סונגפון (עובד מס' 3) –

27. בחודש 11/2003 שולם לעובד שכר ברוטו בסכום של 3229 ₪ כעולה מדוח הנוכחות התובע עבד בחודש זה 24 ימים (7.5 שעות ליום) סה"כ 180 שעות . בנסיבות אלה ומשהשכר השעתי בחודש זה עמד על סכום של 17.93 ₪ , הנאשם לא עבר על הוראות חוק שכר מינימום.

בחודש 12/2003 שולם לעובד זה שכר ברוטו בסכום של 3229 ₪. כעולה מדוח הנוכחות התובע עבד בחודש זה 23 ימים (7.5 שעות) סה"כ 172.5 ₪ . בנסיבות אלה ומשהשכר השעתי בחודש זה עמד על סכום של 17.93 ₪ , הנאשם לא עבר על הוראות חוק שכר מינימום.

העובד ניננאמה וואצ'הארן (עובד מס' 47) -

28. בחודש 11/2003 שולם לעובד זה שכר ברוטו בסכום של 2973₪. כעולה מדוח הנוכחות התובע עבד בחודש זה 25 ימים (7.5 שעות) סה"כ 187.5 שעות . בנסיבות אלה ומשהשכר השעתי בחודש זה עמד על סכום של 17.93 ₪ לתובע שולם שכר מינימום בחסר מבלי להתחשב בשעות נוספות (187.5*17.93= 3,362 ₪) .

בחודש 12/2003 שולם לעובד זה שכר ברוטו בסכום של 3004 ₪ כעולה מדוח הנוכחות התובע עבד בחודש זה 25 ימים (7.5 שעות) סה"כ 180 שעות. בנסיבות אלה ומשהשכר השעתי בחודש זה עמד על סכום של 17.93 ₪ לשעה, לתובע שולם שכר מינימום בחסר. (180*17.93= 3227.4) (הפרש בסכום של 223.4 ₪).

29. הנה כי כן, טענות המאשימה בדבר תשלום שכר הנופל משכר מינימום ביחס לארבעה מבין כלל העובדים בגינם הוגש כתב האישום לא נסתרו ואף נתמכות במסמכי הנאשם (תלושי שכר ודוחות נוכחות).

הנאשם לא המציא כל הוראת דין או נוהל המתיר סטייה מהוראות חוק שכר מינימום ותשלום שכר הנמוך משכר המינימום. לפיכך, דין הטענה להידחות. העובדים היו זכאים לקבלת שכר המינימום לאורך כל תקופת עבודתם, וממילא במרבית המקרים כפי שהוצג לעיל , לא מדובר בסכום הפרש בשיעור הנמוך מהנוהל הנטען.

30. מהאמור עולה כי הנאשם עבר על סעיף 14 לחוק שכר מינימום כמפורט בכתב האישום בהתייחס לארבעה עובדים אשר שמותיהם פורטו לעיל.

ניכויים ביתר משכר העובדים:

31. תקנה 2 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) התש"ס- 2000 (להלן- התקנות) שעניינה "שיעור ניכוי בעד החזר הוצאות" קובעת כדלקמן-

"2(א) הסכום המרבי שרשאי מעביד לנכות משכרו החודשי של עובד זר כהחזר הוצאות המעביד למגורים הולמים לפי סעיף 1ה לחוק יהיה כמפורט בטור ב' להלן צד כל אזור מגורים כמפורט בטור א':

אזור מגורים סכום בשקלים חדשים

מרכז 287.90

(ב) היו המגורים בבעלות המעביד ינכה משכר עובד זר סכום שלא יעלה על מחצית הסכום הנקוב בתקנה משנה (א), לפי העניין; לעניין זה יראו מגורים כנמצאים בבעלות המעביד כל עוד לא הציג המעביד למפקח חוזה שכירות לגבי הדירה שבה מתגוררים עובדים וקבלות על תשלום שכר דירה בעדה".

32. תקנה 3 שכותרתה- "ניכוי בעד הוצאות נלוות" קובעת כדלקמן:

"(א)נוסף על הסכום שמעביד רשאי לנכות לפי תקנה 2, רשאי הוא לנכות משכרו החודשי של עובד זר בעד הוצאות נלוות סכום מרבי של 90.63 שקלים חדשים...."

33. לסיכומי המאשימה צורף קובץ התקנות 6221 מיום 16.1.03 בו נכלל פירוט הסכומים בתוקף למועד הביקורת מהם עולה כי הניכוי המותר עמד על 260.1 ₪ עבור מגורים (כאשר 50% הם 130.05) ובתוספת סך של 75.4 ₪ בגין הוצאות נלוות ובסך כולל הניכוי המותר עמד על סכום של 205.45 ₪.

עם זאת על פי ממצאי המפקח ,המעסיק ניכה סך של 306 ₪ תחת סעיף כלכלה ולינה (ראו מ/8 תלושי השכר).

34. בחקירתו הנגדית נשאל יורם עידה מה היה הסכום שנוכה באותה תקופה בגין כלכלה ולינה וכך השיב: "אם אני לא טועה זה היה בסך 270 ₪. כיון שמדובר כאן במגורים אצל המעסיק, מותר לנכות 50% זה 135 ₪ ועוד 70 ₪ עבור כלכלה סכום קבוע בתקנות יחד זה 205 ₪". לשאלה האם מכאן נבע הפרש של 100 ₪ השיב בחיוב. (עמ' 17 לפר' שורות 18-24).

להשלמת התמונה יצוין עוד כי הנאשם הצהיר בבית הדין כי חלק מהעובדים התגוררו במשק וחלקם לנו במבנה אשר שכר(עמ'25 לפר' שורות 9-10). מדובר בטענה אשר הועלתה לראשונה בעדות הנאשם, בעוד הנאשם לא הציג חוזה שכירות לגבי הדירה אשר לטענתו התגוררו בה עובדים, וכן לא הוצגו קבלות על תשלום שכר דירה. לאור האמור לעיל, מתקיימת במקרה זה החזקה כי המגורים היו בבעלות המעסיק/ הנאשם.

יצוין עוד כי טענות התובע בדבר שווה כסף שקיבלו העובדים נטענו בעלמא וללא כל תימוכין לפיכך לא הוכחו (ראו בעניין זה עמ' 20 לפר' שורות 21 ואילך).

35. הנאשם טען בסיכומיו כי הסכום של 306 ₪ הינו סכום המותר לניכוי על פי התקנות (כולל ניכוי חודשי בסך 124 ₪ המותר בניכוי בגין הביטוח הרפואי). עוד טען הנאשם בעניין זה להגנה מן הצדק משההנחיות וההוראות בדבר הניכוי ניתנו ישירות ע"י מפקח המאשימה לרו"ח גבריאל וייס. בנוסף נטען כי לנאשם עומדת טענת הגנה מכח סעיף 34 יט' לחוק העונשין שעניינה "טעות במצב המשפט" על כן, יש לזכותו מהעבירה של ניכוי יתר בגין מגורים בשל הנסיבות החריגות הקיימות המזכות את הנאשם לחסות בצל הגנת סעיף 34 יז' לחוק העונשין - הגנת זוטי דברים.

אדון בטענות הנאשם אחת לאחת.

36. בסוגיית הביטוח הרפואי העיד מר עידה כדלקמן- "הבטוח נאמר ששולם בתאילנד ולכן התעלמתי ממנו... בכל מקרה אם הייתי מוסיף את נושא הבטוח זה עוד 30 ₪ ועדיין היתה חריגה" (עמ' 17 לפר' שורות 24-28).

כמו כן, רו"ח וייס מסר למפקחי התמ"ת במועד חקירתו, כי רכיב ביטוח רפואי לא נכלל בגדר הניכויים לעניין שכר העובדים נשוא כתב האישום מאחר ועניין זה הוסדר בתאילנד (ראו נ/3 שורות 19-21). בתלושי השכר של העובדים שהוגשו לתיק צוין ברובריקת "ניכויים נוספים" כלכלה ולינה 306 ₪ . התלוש נעדר אזכור ניכוי בגין ביטוח רפואי.

לא נעלם מעיני כי הנאשם העיד בבית הדין כי היות ורב העובדים לפי מיטב זכרונו לא היו בשנה הראשונה לעבודתם , שילם את הביטוח (עמ' 19 לפר' שורות 23-24).

עם זאת, לא מצאתי לקבל טענה זו שעה שנטענה לראשונה בעדות הנאשם בבית הדין וכלל לא הוכחה. בנוסף; כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית האם הוא רואה ניכוי של ביטוח רפואי בתלוש השיב בשלילה (עמ' 25 לפר' שורות 3-4).

37. על יסוד כל האמור לעיל, אין לקבל את טענות הנאשם בעניין תשלום ביטוח רפואי. הנאשם לא הוכיח כי שילם ביטוח רפואי לעובדיו (לא בסכום של 124 ₪ ולא בכלל). כמו כן לא ראיתי לקבל את טענתו החילופית לפיה בהעדר הניכוי נחסכו מהעובדים סך של כ 124 ₪ בכל אחד מהחודשים הרלבנטיים.

38. לפיכך ולסיכום נושא זה אבהיר כי אין בידי לקבל את הטענה כי לא נעשתה פגיעה בזכויותיהם של העובדים מאחר ולעובדים נוכה סכום נמוך מהסכום המותר לניכוי בגין 3 הרכיבים (מגורים, הוצאות נלוות וביטוח רפואי).

עיון בתלושי השכר (מ/8 ) מעלה כי בחודשים 11-12/03 נוכה לכלל העובדים סכום של 306 ₪ חלף סכום של 205.45 ₪ , באופן שמכל אחד מהעובדים נגבה ניכויי יתר בסכום של 100.55 ₪.

עם זאת יוער כי בחודש 11/03 לא נוכה לעובד מס' 3 כל סכום בגין כלכלה ולינה ובהתאמה ביחס לעובד מס' 5 בחודש 12/02.

39. אשר לטענת "זוטי דברים" שהועלתה על ידי הנאשם- לצורך דיון בסוגיה זו נבחן את הוראת סעיף 34 יז לחוק העונשים הקובע כי- " "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".

בהתייחס לאותם מקרים בהם תוענק הגנת זוטי דברים נקבע בע"פ 807/99 מד"י נ' חיים עזיזאן , פ"ד נג(5) 761 כדלקמן-

"באשר לשקולים ... הרי שאלה צריכים להבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הצבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית".

המחוקק ובתי הדין לעבודה מייחסים משקל רב לשמירה קפדנית על זכויות העובדים ולתשלום שכר עבודה מלא ובמועד. בית הדין לעבודה איננו מקל ראש באי מילוי הוראות החוק בכל הנוגע לתשלום שכר העובדים והדברים אף נכונים ביתר שאת שעה שמדובר בעובדים זרים.

40. אינני סבורה כי ניכויי יתר משכר העובדים הזרים, באה בגדר "זוטי דברים". דומני כי אין צורך להכביר מילים אודות מצבם הכלכלי הקשה של העובדים הזרים. סכומי היתר שנוכו משכרם במקרה דנן , מהווים חלק בלתי מבוטל מהשכר המשולם להם (אצל ארבעה עובדים עולה הסכום לכדי 200 ₪ ואצל שני עובדים נוספים סכום של 100 ₪) בנסיבות אלה ובניגוד לנטען ע"י הנאשם אינני סבורה כי מדובר במעשה "קל ערך".

41. אמנם מדובר בחודשיים בלבד ואף יתכן כי מדובר במעידה חד פעמית כפי שטען הנאשם בסיכומיו. עם זאת, טענות אלה יובאו בחשבון לעניין חומרת העונש אך אין מקום לזכות את הנאשם מאשמה.

אשר על כן, הנני קובעת כי המאשימה הרימה את נטל ההוכחה כי המעסיק ניכה ניכויי יתר משכר העובדים נשוא כתב האישום - עבירה על סעיף 2 (ב)(4) לחוק עובדים זרים, תשנ"א- 1991.

אי החזקת תלושים במקום ההעסקה-

42. סעיף 1ו לחוק עובדים זרים קובע כי– "מי שמעביד עובד זר יחזיק במקום העבודה שבו מועסק העובד הזר עותק של חוזה העבודה עם העובד הזר ותרגום נכון שלו בשפה העברית, וכן מסמכים נוספים שקבע השר בהסכמת שר הפנים; ואולם רשאי המעביד להחזיק את המסמכים האמורים במקום שבו הוא מנהל את עסקיו, ובלבד שהודיע על כך בכתב לממונה ולמי שקבע השר; ההודעה תכלול גם את המען שבו יוחזקו המסמכים כאמור".

43. סעיף 2(ב)(5) לחוק קובע כי מעביד ש"לא החזיק בהתאם להוראות סעיף 1 ו', עותק של חוזה עבודה או תרגום לעברית ממנו או מסמכים נוספים, במקום כאמור באותו סעיף או שלא מסר הודעה כאמור באותו סעיף" – מבצע עבירה פלילית.

תקנה 1 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מסמכים נוספים), התש"ס – 2000, קובעת כי "במקום העסקתו של עובד זר יחזיק מעביד, נוסף על חוזה העבודה ותרגומו גם את פוליסת הביטוח הרפואי שהסדיר לו המעביד לפי סעיף 1 ד' לחוק, את רישום מען מגוריו של העובד הזר וכן את פנקס השכר כאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 ופנקס שעות עבודה כאמור בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 המתייחסים לשלושה חודשי העסקה שוטפים של כל עובד זר שהמעביד מעסיק".

44. הנה כי כן, כעולה מהוראות התקנות לעיל יש להחזיק את תלושי השכר במקום העבודה, עם זאת מהחוק עולה כי המעסיק רשאי להחזיק את המסמכים במקום בו הוא מנהל את עסקיו ובלבד שהודיע על כך לממונה.

45. ממוצג מ/5 (טופס מהלך ביקורת) עולה כי פנקס השכר (תלושי שכר) ל- 3 חודשים אחרונים לא הוחזקו במקום העסקה. נטען כי מקום מצויים הם אצל מנהל החשבונות גבי וייס ובשרות התעסוקה.

46. בחקירתו הנגדית העיד מר עידה בעניין זה כדלקמן-"הוחזק אצל מנה"ח. טופס מהלך ביקורת אני מפנה למ/5 שם נרשם בסעיף ד' שפנקסי השכר אצל מנה"ח וייס". לשאלה האם יתכן שהוא היה בבני עטרות השיב העד- "יכול להיות הכל. התקנות מחייבות אותו להחזיק את תלושי השכר במקום העסקה.. הכוונה היא לקבל את התלושים באופן שוטף וקיים במקום העבודה, אלה היו התקנות במקום העבודה.. אנחנו באים למשק לביתו של המעסיק והוא צריך להחזיק את זה בהישג יד, בביתו או במשרד שלו ולא בהנה"ח שנמצאים במקום אחר".

47. לעניין תלושי השכר העיד הנאשם כי- "ההגדרה במקום עבודה, אם בני עטרות זה מקום עבודה, אז הם היו בבני עטרות אצל הרו"ח, כי יש לי משרד עם כל החומר והנה"ח. זה היה מונח שם. זה גם נאמר... זה היה בבני עטרות בכל מקרה"... לשאלה איפה מוחזקים היום התלושים השיב – " גם שם וגם אצלי בבית. בסוף החקירה השניה שאלתי את החוקר ואמרתי שאם אני עשיתי משהו לא בסדר שיאמר לי שאוכל לתקן. הוא אמר שאין לי מה לדאוג והכל בסדר" (עמ' 21 לפר' שורות 9-16).

48. מהאמור עולה אפוא כי התלושים הוחזקו לכל היותר במזכירות המשק (ואף לא בבית הנאשם). לא נטען וממילא לא הוכח כי הנאשם הודיע לממונה על החזקת התלושים במזכירות בני עטרות אצל רוה"ח של המשק על כן, לא קם הסייג בחוק בדבר החזקת המסמכים במקום בו המעסיק מנהל את עסקיו, וממילא ספק האם במקרה דנן מדובר במקום בו הנאשם מנהל את עסקיו. הנאשם בעצמו העיד כי מאז המקרה הוא דואג לשמור מסמכים בביתו (ראו לעיל).

49. לא מצאתי לקבל את טענות הנאשם כי העובדה שהמסמכים נמצאים במזכירות המושב ו/או בביתו אינה משנה וכי הימצאות המסמכים במזכירות המושב אשר משרדה הוא במושב, הינם הגיוניים סבירים ומתיישבים עם הרציונל ואינם מהווים עבירה כלל. אני סבורה כי אין לבטל את חשיבותה של הוראת חוק זו הכלולה בין יתר ההוראות אשר מטרתן להבטיח את תנאי העסקתם של העובדים הזרים בישראל, לרבות מתן אפשרות לפיקוח יעיל מצד הרשויות על שמירת התנאים על ידי המעסיקים. בנסיבות אלה ובהעדר אפשרות פיקוח, שעה שהמסמכים לא נמצאו במקום העסקת העובדים הזרים, ולא הוצגו למפקח במועד הביקורת, לא מצאתי לקבל את טענות הנאשם כי מדובר בפרשנות דווקנית וצרה של הוראות החוק.

50. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הרימה את נטל ההוכחה כי המעסיק לא החזיק במקום העבודה בו הועסקו העובדים נשוא כתב האישום, פנקס שכר כאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, עבירה על סעיף 2 (ב)(5) לחוק עובדים זרים, ותקנה 1ו לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(מסמכים נוספים), התש"ס- 2000.

אי מסירת פירוט השכר והניכויים שנוכו מהשכר, אי מסירת תלושי שכר לעובדים-

51. סעיף 2(ב) (7) קובע כי-"לא מסר לעובד הזר תלוש שכר או מסר לעובד הזר תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, מבצע עבירה פלילית".

52. כאשר עומת הנאשם עם הצהרתו למפקחי התמ"ת (מ/9) במסגרתה נרשם כדלקמן- "העובדים אינם מקבלים לידם תלושים אלו וגם לא אני". השיב הנאשם-"אני לא כתבתי זאת. זה לא כתב ידי. מישהו ניסח את דבריי. אני לא אמרתי וניסחתי. אפילו שרציתי לקחת ולקרוא הוא לא רצה לתת לי. הוא רק הקריא לי. זה לא נאמר בצורה שזה נכתב" (עמ' 22 לפר' שורות 10-14).

לשאלה "אתה אומר שלא רק הם לא קבלו תלושים, אתה אומר שגבי וייס אומר לי כמה עלי לשלם לכל עובד?" השיב – "לא אני כתבתי זאת. איך שמנסחים זאת זה לא אני אמרתי". משנשאל האם המפקח רשם דברים אשר לא נאמרו על ידו השיב- "כמו שהוא מבין וכמו שהוא יודע. לא יכול לומר לך" (עמ' 22 לפר' שורות 16-20). בהמשך העיד- "אני שוב אומר, מי שכתב זאת זה החוקר. אני טוען שזה לא בדיוק מה שאמרתי. זה מה שהוא כתב, זה לא כתב ידי, או אני נסחתי. הוא ניסח. באותו רגע הוא כתב את מה שהוא כתב. אני גם לא ראיתי את הכתוב. לא נתנו לי לראות. אולי יש סיבות לכך שלא נתנו לי לקרוא" (עמ' 22 לפר' שורות 21-27).

כן העיד הנאשם כי קרא את הכתוב ולא חתם על מסמך ריק (עמ' 23 לפר' שורות 1-10).

53. לעניין סירוב הנאשם לחתום על המסמך והאם יש לכך השלכה על המשך ההליך , העיד מר עידה כדלקמן - "זה לא נכון באופן מוחלט, אפילו שאני לא זוכר אני מעולם לא אומר דברים כאלה. אני רושם בכתב ידי מסרב לחתום וזהו" (עמוד15 לפר' שורות 6-7).

54. טענת הנאשם כי הדברים שנרשמו מפיו על גבי מ/9 אינם תואמים את דבריו בפני החוקר הינה טענה מאוחרת ובנסיבות מקרה זה סבורני כי יש להעדיף את הדברים שנרשמו בזמן אמת ובמהלך החקירה על פני גרסתו המאוחרת של הנאשם. חזקה על החוקר כי כתב דברים מפי הנאשם בפרט שעה שבזמן אמת חתם הנאשם על גיליונות החקירה מבלי לתקן בהם דבר. אכן, לגרסת הנאשם נאמר לו כי היה ולא יחתום ישמש הדבר לרעתו, עם זאת מהימנים עלי דברי המפקח כי מעולם לא אמר דברים אלה וכאשר נחקר מסרב לחתום על מסמך הדברים נרשמים על ידו.

55. להשלמת התמונה יצוין כי מסמך מ/9 נכתב מפי הנאשם בזו הלשון- " גבי וייס אומר לי כמה עלי לשלם לכל עובד על פי שעות העבודה שנמסרו לו ואני מעביר את הכסף דרך "קרן..תאילנד" בצ'ק וכד' מעבירים את השכר לתאילנד"... (שורות 16-18).

56. בחקירתו הראשית התבקש רו"ח וייס להתייחס לשנת 2004 . לשאלה כיצד היה עורך או מכין את תלושי השכר של הנאשם השיב- "כל מעסיק בבני עטרות יש לו דף ריק לדיווח חודשי שהיו מעבירים לי נתונים, שם העובד, ת.ז, ימים ושעות עבודה שלו. וזאת מתבצע לפי נתוני השכר ואני מכין תלוש השכר בהתאם לחוק ובהתאם לנתונים". משנשאל מה נעשה עם תלושי השכר אשר הכין בשנת 2004 השיב- "היו נמסרים לאנשים מיד לאחר שהכנתי זאת. בין אם זה בפקס או לשים בתא שלו. כל חודש מסרתי לו את התלושים".

לשאלה האם אמר לנאשם כמה לשלם לכל עובד מבלי למסור תלושים השיב- "לא נראה לי שזה המציאות היתה עד כמה שאני זוכר הייתי מוסר לו את התלושים כל חודש". בהמשך העיד כי אינו יודע מה נעשה עם התלושים לאחר שמסר אותם. כן הבהיר רואה החשבון כי לא אמר למעסיק כמה עליו לשלם והתשובה הייתה באמצעות תלושי השכר (עמ' 6 לפר' שורות 24-33; עמ' 7 לפר' שורות 1-8).

57. התובע העיד בתחילת חקירתו הראשית כי-"אני יודע מה קרה בפועל, בפועל היינו מעבירים את יומני העבודה למנה"ח והיה מחזיר לנו את תלושי שכר והיה מעביר אותם בפקסים"...(עמ' 19 לפר' שורות 7-8).

עדות זו הגם שהיא מנוגדת לחלק מהדברים שמסר התובע במסגרת מ/9 מתיישבת עם גרסת רו"ח.

58. מהאמור ניתן אפוא לסכם ולומר כי רו"ח הנפיק את התלושים והעבירם למעסיקים ובכלל זה לנאשם מיד לאחר הכנתם. עוד עולה כי רו"ח לא מסר למעסיקים את הסכום אשר עליהם לשלם לעובדים היות והתשובה הייתה מצויה בגוף תלוש השכר.

לא מצאתי לקבל את טענות הנאשם בדבר העדר "דבר מה נוסף". כמפורט לעיל, הקביעה איננה מבוססת על עדותו של הנאשם בלבד ולא מצאתי כל ממש בטענה לפיה התביעה תולה כל יהבה באמרת הנאשם בלבד.

כמו כן לא מצאתי לקבל את "התפלפלות" הנאשם בסיכומיו בדבר מהות האישום בהקשר זה . מהתלושים עולה בבירור כי אינם כוללים פירוט הניכויים כנדרש . קביעה זו לא סותרת את העובדה שתלושי השכר לא נמסרו בזמן אמת לעובדים.

59. מהמקובץ לעיל שוכנעתי כי המאשימה הרימה את נטל ההוכחה כי הנאשם עבר על הוראות סעיף 2(ב) (7) לחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991.

60. אשר לטענת "הגנה מן הצדק" שהעלה הנאשם בסיכומיו, וכן טענת "טעות במצב המשפטי" שעה שפעל לאור ההנחיות אשר ניתנו ישירות ע"י מפקח המאשימה, גם טענות אלה לא מצאתי לקבל, ואפרט.

61. רו"ח מר וייס נחקר במשרדי התמ"ת, חקירתו הוגשה לתיק וסומנה נ/3. מכתבו של רו"ח וייס למשרד התמ"ת מיום 20.5.04 בנושא "משכורת המעסיקים במושב בני עטרות" הוגש לתיק וסומן נ/4 בו צוינו הדברים הבאים-

"בהמשך לפגישה שנערך במשרדך בת"א ובהמשך לשיחה הטלפונית שערכנו הנני להעלות בכתב את אשר הוסבר בע"פ. כמנה"ח של מושב בני עטרות ושל רב המעסיקים במושב הנחיתי את המעסיקים כי ממשכורתם של העובדים הזרים ניתן להוריד כדמי השתתפות במגורים וכלכלה סכום מרבי של 306 ₪ לחודש.

סכום זה נבע מחוזרים מקצועיים שחולקו לחשבי השכר במגזר החקלאי בהם פורטו הסכומים המרביים אותם ניתן לקזז ממשכורת העובדים הזרים.

סכום זה הנו סיכום של ההורדה הן עבור מגורים והן עבור הוצאות מחיה"...

לשאלה האם החוזרים אליהם התייחס בחקירתו ובמכתבו נמצאים ברשותו השיב רו"ח - " כבר אז כתבתי לך שאין לי העתק של אותו מסמך, ואני מדבר על המכתב שלי מ 20.5.04 שהמספר הזה היה ידוע בין אנשי המקצוע. אני חוזר ומדגיש שמפקח משרד התמ"ת אישר לי שזה בסדר. "בהמשך העיד עוד - "אני מצטער. אנו בשנת 12' ואנו מדברים על שנת 04' – לא זוכר" (עמ' 7 לפר' שורות 18-24).

62. חרף עדותו של מר וייס בהעדר תימוכין לעמדת הנאשם בדבר סכום הניכוי לשנת 2003 ,בעוד המאשימה הפנתה לתקנות הרלבנטיות למועד הביקורת העולות בקנה אחד עם מ/7 אשר נערך ע"י המאשימה בזמן אמת ועובר להגשת כתב האישום, אני סבורה כי הורם הנטל הדרוש להוכחה כי המעסיק ניכה סכומים ביתר משכר העובדים, עבירה על סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים. בהעדר כל תימוכין אין לקבל את טענת הנאשם כי מפקחי המאשימה אישרו את סכום הניכוי מראש ומשכך אין אלא לדחות את טענת הגנה מן הצדק שהועלתה על ידי הנאשם.

בע"פ 3672/05 טגר בע"מ נ' מד"י , (ניתן ביום 21.10.07) חזר בית המשפט העליון וקבע, כי טענת הגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה רק במקרים חריגים. פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר (מיום 22.11.07) ואף לאחרונה בע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ' עלי עלייאן (מיום 7.3.11) שם נקבע כדלקמן -

"טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין".

63. לא מצאתי כי נסיבות הגשת כתב האישום במקרה זה עולות כדי התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, אשר עולה כדי פגיעה בזכויות מהותיות או דיונית של הנאשם או ביכולתו להתגונן כראוי בפני כתב האישום.

64. אשר לטענת "טעות במצב המשפטי" והסתמכות על רו"ח - הנאשם תולה את האחריות לעניין ניכויי היתר משכר העובדים ואי תשלום שכר מינימום ופירוט הניכויים, ברו"ח וייס.

בתחילת עדותו העיד הנאשם- "...לא רק שהעברתי לתאילנדים אלא גם ישבתי והסברתי להם בפועל את הסכומים ומסביר את כל מה שיש בתלוש, כך נהגתי לאורך השנים" (עמ' 20 לפר' שורות 8-10).

מקובלת עלי עמדת המאשימה כי אין מדובר במצב דברים בו האחריות לקיום הוראות החוק הועברה לאחר. הנאשם עשה שימוש ברו"ח לצורך הכנת תלושי השכר ותו לא. אין מדובר במצב בו הנאשם התנהל בהתאם לחוות דעת מקצועית בעניין ניכויים מותרים ו/או תשלום שכר מינימום כמו כן אין מדובר בתחום מורכב הדורש מידה בלתי מבוטלת של ידע מקצועי. בנסיבות אלה ועל יסוד האמור אני סבורה כי הנאשם לא יכול להסיר מעליו את האחריות בעניינים אלו.

65. הנאשם ביקש להשוות בין המקרה דנן לבין פסיקתו של בית הדין האזורי כב' השופט א. אברהמי בתפ 297/08 מד"י נ ד"ר חציל בע"מ ואח' מיום 1.1.12 (להלן- עניין ד"ר חציל). סבורני כי מקרה זה אינו תומך בטענות הנאשם הואיל ושונה הוא בעובדותיו מענייננו.

בעניין ד"ר חציל נקבע תחילה כי "לא היו ניכויים בפועל משכר העובדים. הרישום בתלוש למעשה אינו נכון ואינו משקף את מה שנעשה למעשה. לנוכח זאת לא נעברה כל עבירה על ידי הנאשמים – אין מעשה פלילי – "ACTUS REUS"."

משזאת היתה נקודת המוצא הוסיף בית הדין וקבע- "יש לזכות הנאשמים גם בשל כך שהנאשמים פנו לבעל מקצוע "בר הכי" בתחומו – רואה חשבון של משרד גדול, המתמחה בתחום יעוץ מס לחקלאים והכנת תלושי שכר לעובדים זרים. כאמור הם פעלו בתום לב והטעות היתה בלתי נמנעת, באופן סביר".

66. בענייננו הוכח כי היו ניכויים ביתר משכר העובדים , כמו כן מדברי הנאשם עולה כי ישב מידי חודש עם העובדים והסביר את הניכויים משכרם. על כן ובנסיבות המפורטות סבורני כי אין ללמוד גזירה שווה משם לענייננו. בנוסף יצוין כי מדובר בפסיקה של בית הדין האזורי שאיננו כפופים לה, כך גם בהתייחס להע"ז 2849/09 מד"י נ' רון אורלבסקי (סעיף 40 לסיכומי הנאשם) .

בנסיבות אלה ועל יסוד כל האמור אני סבורה כי אין לקבל את טענת ההגנה בדבר "טעות במצב המשפטי", אשר נטענה על ידי הנאשם.

67. אשר לטענות הנאשם בדבר הנזק הראיתי ופגיעה מהותית בהגנתו בשל אי חקירת העובדים הזרים.

לטענת הנאשם היה מקום להעיד את העובדים בקשר למתן הטבות שוות ערך שניתנו להם בדמות תלושי השכר ורכישת אורז ומצרכים נוספים שווי ערך וכן בנוגע לשעות עבודה ולאי מסירת תלושי השכר.

68. נוכח העבירות בהן הואשם הנאשם ובשים לב למסמכים שהוצגו בפני במסגרת ההליך אינני סבורה כי בעדותם של העובדים היה כדי לסייע בהגנת הנאשם וממילא אי העדתם לא עולה כדי נזק ראיתי.הוכחת טענות בדבר מתן הטבות שונות שוות ערך לעובדים מוטלת על הנאשם, ואין לו להלין בעניין זה על המאשימה. הנאשם לא המציא ולו ראיה אחת כדי לתמוך בטענות אותן פרש בעדותו (ראו עמ' 20- 21 לפר שורות 22 ואילך).

בנסיבות מקרה זה לא מצאתי כי אי העדת העובדים מהווה פגם כה גדול עד כדי פגיעה בתחושת הצדק.

69. באשר ליסוד הנפשי הדרוש להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו, טען הנאשם כי היסוד הנפשי לא התקיים כלל ואף לא ברמה של "עצימת עיניים".

אדגיש כי העבירות נשוא כתב האישום נקבעו כעבירות של אחריות קפידה. בעבירות אלו די בקיומה של מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה כדי להקים את היסוד הנפשי הנדרש. בנוסף היסוד הנפשי של מודעות מתקיים גם במצב של "עצימת עיניים" - (ראו: סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין; ע"פ 22/06 מדינת ישראל – יעקב רוזן, מיום 28.3.07).

הנה כי כן, כאשר עולה חשד לקיומה של עבירה ובעניינו, עבירות בגין אי תשלום שכר מינימום, ניכויים שלא כדין משכר העובדים, אי מסירת תלושים ואי החזקת המסמכים במקום העסקתו של העובד, על הנאשם מוטלת החובה לברר את החשד ולהפריכו. במקרה דנן, הנאשם העיד כי ישב עם העובדים מידי חודש והסביר להם את התלוש והניכויים ודי לדידי באמור על מנת לקבוע כי הייתה ידיעה באשר להתנהלות הנדרשת בעניין החזקת התלושים ומסירתם לעובדים וכן ביחס לשיעורי הניכוי המותרים על פי דין ולגובה שכר מינימום.

70. לא נעלמה מעיני טענת הנאשם כי אינו בקיא בעניינים אלה ולצורך זה נעזר ברו"ח על כן לא היה מודע כלל לביצוע העבירה. בהקשר זה יוזכר כי רו"ח העיד כי פעל לפי הנחיות המפקח, על אף שלא הביא בעניין זה כל ראיה (ראו עמ' 7 לפרוטוקול שורה 22). כך גם לעניין התלושים העיד כי מסר אותם לנאשם ומטבע הדברים לא ידע מה עלה בגורלם בהמשך (עמ' 7 לפר' שורות 2-3).

עם זאת וככל שהנאשם לא היה מודע לביצוע העבירות , ניתן לקבוע כי הנאשם "עצם עיניים" לגבי ביצוען. שכן הנאשם היה מודע לגובה שכר המינימום (ראו עדותו עמ' 24 לפר שורות 2-6) ומכח תפקידו היה עליו לברר ולבדוק מדוע השכר בתלוש הינו נמוך משכר מינימום, וכן שיעור הניכויים המותרים על פי חוק. לכל הפחות היה עליו לוודא כי האורגן המופקד על כך – רו"ח, מבצע את תפקידו כהלכה.

כמו כן היה על הנאשם לשמור העתק מפנקס השכר במקום העסק ולמסור את תלושי השכר , הכוללים פירוט הניכויים, מידי חודש בחודשו, לידי העובדים.

71. על יסוד כל האמור לעיל, הנני קובעת כי המאשימה הוכיחה את היסוד הנפשי הדרוש לביצוע העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום.

סוף דבר-

72. אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום בנוגע לאי תשלום שכר מינימום ביחס לשני עובדים, עובד מס' 1 ועובד מס' 3 - כמפורט בגוף הכרעת הדין.

73. המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם העסיק עובדים זרים תוך שניכה משכרם ניכויים שלא כדין; לא החזיק בהתאם להוראות סעיף 1ו פנקס שכר במקום העסקת העובדים; לא מסר לעובדים תלוש שכר או מסר תלוש ללא פירוט הניכויים - עבירות לפי סעיף 2(ב)(4); 2(ב)(5) ו- 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991 ומבלי ששילם לארבעה מתוך העובדים שכר מינימום בניגוד לסעיף 14 לחוק שכר מינימום , התשכ"א- 1961.

74. טיעונים לעונש ישמעו ביום בשעה 5.10.14 שעה 14:00.

בהתאם להסכמת הצדדים הכרעת הדין תישלח בדואר.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ד , 30 יולי 2014, בהעדר הצדדים