עניינה של התובענה דנן בהתקשרות בין התובעת לנתבעים למתן שירותי בימוי ותוכן של אירוע לציון 60 שנה לעיר קריית מלאכי.

1. רקע כללי ומיהות הצדדים:

התובעת היא בעלת עסק להפקה ובימוי של אירועים בשם "אימאז'- אומנות האירועים" (להלן: "התובעת").

הנתבע 1 הוא בעל המניות והמנהל של הנתבעת 2 (להלן: "הנתבע"). הנתבעת 2 היא החברה אשר באמצעותה מפעיל הנתבע את עסקיו, ואשר מתמחה בפרסום, שיווק וקידום מכירות (להלן: "הנתבעת" או "החברה").

במהלך דצמבר 2009 החלה ההתקשרות נשוא התובענה בין הצדדים, זאת לאחר עבודה משותפת מוצלחת ביניהם בעבר . במסגרת ההתקשרות ביקשו הנתבעים מהתובעת ליתן שירותי בימוי ותוכן לאירוע המציין 60 שנה לעיר קריית מלאכי (להלן: "האירוע").

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לגובה התמורה שצריכה הייתה לקבל התובעת וכך גם באשר לתשלום לספקים השונים באירוע. למרות ההסכמה העקרונית לעבודה משותפת לא נחתם בין הצדדים הסכם מסודר, הכולל את כל פרטי ההתקשרות שביניהם. בפועל הצדדים עבדו יחדיו על הפרויקט, אך היחסים ביניהם ובסופו של דבר הוגשה התובענה דנא.

1. תמצית טענות הצדדים:

תמצית טענות התובעת:

לטענת התובעת, במהלך דצמבר 2009 נוצר קשר בין התובעת לבין הנתבע לצורך התקשרות בהסכם למתן שירותי בימוי ותוכן של האירוע. בדומה לשתי הפקות קודמות שבוצעו ע"י התובעת עבור הנתבע, הוסכם על תמורה שתינתן כנגד השירותים. תמורה זו כללה הן את עלויות הבימוי והתוכן והן את התשלום שהיה על התובעת לשלם לספקים השונים הקשורים ל"עולם התוכן" (כמו צילום ועריכת וידאו, מאפרים, תלבושות, אולפן הקלטות וכו').

1. לטענתה, גובה התמורה שהוסכם בינה לבין הנתבע כבר בתחילת הדרך אשר באה לידי ביטוי בהזמנת עבודה חתומה שנשלחה ביום 25.05.10 עמדה על סך כולל של 153,300 ₪ + מע"מ. לכך נוספה הזמנה לאחר האירוע עבור עלות עריכת וידאו לתיעוד האירוע בסך של 1,500 ₪ + מע"מ בהתאם להזמנת עבודה חתומה מיום 28.06.10. כלומר, בסך הכול סוכם על תמורה בסך של 179,568 ₪ כולל מע"מ (סע' 6-8 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

היא מוסיפה, כי בהתאם לתנאי התשלום שסוכמו בינה לבין הנתבע היה על הנתבע להעביר לה מקדמה בסך 50,000 ₪ לאחר כ- 3 חודשי עבודה (בחודש מרץ 2010), כאשר את היתרה היה הנתבע אמור להעביר בתנאים של שוטף + 30 החל ממועד האירוע שתוכנן ליום 16.06.10 (כלומר, בראשית חודש אוגוסט 2010).

לטענת התובעת, היא הסתמכה על המסגרת התקציבית הן לצורך התשלום לספקי המשנה והן לצורך הבטחת קבלת השכר המגיע לה במסגרת ההתקשרות.

1. התובעת מפרטת, כי שלבי בניית תקציב ההפקה במקרה דנן נעשו באופן הבא: ראשית, הוגש תקציב ראשוני של בימוי וסעיפי תוכן הקשורים לעבודת הבימוי לאישורו של הנתבע. שנית, הנתבע אישר את המסגרת התקציבית והעביר ללקוח, כלומר לעיריית קריית מלאכי (להלן: "העירייה"). שלישית, הנתבע נפגש עם נציגי העירייה ו"יישר איתם קו" כללי לגבי התקציב. רביעית, העירייה אישרה את תחילת העבודה ואת המסגרת התקציבית. חמישית, התובעת התחילה לעבוד במסגרת התקציב שאושרה לה בידיעה שעליה לעמוד במסגרת התקציב ללא אפשרות לחריגה. על כן, הכניסה לתקציב סעיף הנקרא "בלתי צפוי" כדי להימנע מבעיות בהמשך הדרך (הזמנות העבודה צורפו כנספחים ב'1 ו- ב'2 לכתב התביעה) (סע' 10 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

טרם אושרה המסגרת הסופית של התקציב ע"י העירייה נערכה ישיבה עם התובעת וגורמים בעירייה ובישיבה זו, לטענתה, ניתן לה "אור ירוק" להתחיל לעבוד על הקונספט של האירוע.

1. בד בבד עם תחילת העבודה הכינה התובעת את הצעת התקציב הן לסעיף הבימוי והתוכן (שהיו באחריותה) והן לסעיף ההפקה שאמור היה להיות מבוצע ע"י הנתבע, אך לבסוף בוצע ע"י התובעת וע"י מפיק טכני נוסף, ששמו עוז שטיינר. ההצעה הועברה לאישור הנתבע והוא העביר אותה לאישור העירייה לאחר שאישר כי היא מקובלת עליו. מכאן והלאה, טוענת התובעת, כי עבדה בהתאם להצעת התקציב שאושרה ע"י הנתבע וע"י העירייה (סע' 14 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

(מסמך מסגרת התקציב הראשונית צורף כנספח ג' לכתב התביעה. מסמך תקציב הבימוי והתוכן הראשוני צורף כנספח ד' לכתב התביעה. מסמך תקציב מעודכן צורף כנספח ו' לכתב התביעה).

לטענת התובעת, אי עמידת הנתבע בהתחייבויותיו באה לידי ביטוי בכך שתשלום בגין המקדמה נעשה באיחור ניכר, ובנוסף הנתבע לא שילם את היתרה המגיעה לתובעת עד היום. עוד לטענתה, היא שילמה מכיסה את התשלומים לספקים השונים במועד ובזמן והכול בכדי שההפקה תצא לפועל על הצד הטוב ביותר.

1. מוסיפה התובעת, כי הנתבע התרשל בכך שעל דעת עצמו ומבלי לעדכן את התובעת, נתן לעירייה הנחה גורפת עבור "דמי הפקה" שיועדו לתשלום עבורו. הנחה זו עומדת בסתירה, לטענתה, לתקציב שגובש בעמל רב. בכך הביא הנתבע את עצמו למצב של חוסר רווחיות, אך בפועל הוא מנסה "לגלגל" זאת בדיעבד על התובעת.

החל משלב ביצוע החוזה, לטענתה, התנהל הנתבע בחוסר תום לב מובהק, וזאת בניגוד להתחייבויותיו כלפי התובעת ע"פ ההסכם.

1. התובעת מציינת, כי התובענה הוגשה על סמך עילות התביעה הבאות: היעדר תום לב בקיום חוזה כמשמעותו בסע' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") כאמור לעיל; הפרת חוזה כמשמעותה בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 (להלן: "חוק התרופות"); עשיית עושר ולא במשפט מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט")- לאור ניהול ההפקה שנעשתה בפועל ע"י התובעת, ולכן היא מבקשת לקבל תשלום גם בגין דמי ניהול הפקה ראויים; רשלנות ע"פ הוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח- 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין")- עקב הנחה נוספת שנתן הנתבע לעירייה ולכן הדבר התבטא בקיצוץ סעיף עמלת "דמי הפקה" מהתקציב; הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע")- בשל הכפשת שמה של התובעת בפני ספקים שונים ובפני גורמים בעירייה (סעיף 24 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).
2. התובעת טוענת, כי הגישה את התביעה דנן גם כנגד הנתבע אישית בשל העובדה שהוא היה "הרוח החיה" מאחורי כל ההתנהלות חסרת תום הלב מולה ועליו לשאת אישית באחריות למעשים ולמחדלים שגרמו לה נזק רב. בעניין זה התובעת מבקשת מבית המשפט סעד של הרמת מסך וכן הטלת אחריות אישית על הנתבע.
3. התובעת מפרטת את סכומי התביעה כדלהלן: (סעיף 129 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת)

• יתרת התשלום, שלטענתה, מגיעה לה מהנתבע: סך של 130,206 ₪ כולל מע"מ.
• תשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ביתרת תשלום 1.8.10 עד מועד הגשת התביעה: סך של 2,041 ₪.
• עלות הלוואה שנטלה בריבית מצטברת: סך של 1,750 ₪ (נספחים 11-12 לתצהירה).
• הפסד כתוצאה משבירת פיקדון ני"ע: סך של 4,774 ₪ (נספחים 11-12 לתצהירה).
• תשלום בגין דמי הפקה ראויים: סך של 36,000 ₪.
• שיפוי בגין משכורת ששולמה ע"י התובעת לעוזרת הפקה: סך של 10,363 ₪.
• פיצוי ללא הוכחת נזק בשל פגיעה מכוונת בשם הטוב: סך של 100,000 ₪.
• פיצוי בגין נזק תדמיתי ופגיעה באמון וביחסי עבודה שבנתה, לטענתה, התובעת מול ספקים: סך של 30,000 ₪.
• פיצוי בגין הפסד ימי עבודה, עוגמת נפש וטרדה: סך של 52,000 ₪.
• מעבר לאמור לעיל, ובשל התנהלות הנתבעים, מבקשת התובעת מבית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים נוספים בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט.

1. לסיכום, יתרת התשלום והפיצויים שמבקשת התובעת לפסוק כנגד הנתבעים, ביחד ולחוד, עומד על סך של 367,134 ₪. בנוסף, כאמור, מבקשת התובעת לפצותה אף בפיצויים עונשיים בשל הפרת חוזה וחוסר תום לב בביצועו בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.
2. תמצית טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים, הם פנו אל התובעת במטרה להעסיקה (אצל הנתבעת) כבימאית באירוע תמורת סכום של 60,000 ₪, לא כולל מע"מ. לטענת הנתבע, הוא פנה אל התובעת בשם הנתבעת כדי שתעבוד עבורה מתוך היכרות מעבודות קודמות: אירוע עובדים- רכבת ישראל (להלן: "אירוע רכבת ישראל") וכן אירוע 60 שנה למדינה בבית הנשיא (להלן: "אירוע בית הנשיא").

ראש העירייה בשעתו, מר מוטי מלכה (להלן: "מר מלכה" או "ראש העיר"), הודיע לצדדים כבר בפגישתם הראשונה, כי לא יוכל לשלם לפחות עד לחודש מרץ, שכן הוא צריך לקבל תקציב ממשרד הפנים. בפועל העירייה העבירה מקדמה לנתבעים רק ביום 09.05.10.

1. לטענתם, התובעת קיבלה סך של 58,000 ₪ כולל מע"מ (8,000 ₪ מתוך הסכום זה המע"מ) ע"פ התשלומים הבאים: תשלום ראשון ביום 22.04.10 של 10,000 ₪, ביום 16.05.10 עוד תשלום של 10,000 ₪ וביום 27.05.10 תשלום של 38,000 ₪. כלומר, סכומים אלה שולמו לתובעת לפני האירוע שהתקיים ביום 16.06.10.

הנתבעים שבים וטוענים, כי על פי ההסכם בין הצדדים הייתה זכאית התובעת לתשלום של 60,000 ₪ בלבד (סע' 5-8 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע. למען הנוחות, "תצהיר עדות ראשית" יכונה גם "תצהיר").

עוד לטענתם, הסכום של 10,000 ₪ שנותרו בידי הנתבעת מתוך הסך של 60,000 ₪, נותר בידיה כזכות עיכבון וכערובה לכך שהתובעת תמסור לנתבעת את הזמנות העבודה שהתובעת מחזיקה בידיה.

1. לעניין מהות תפקידה של התובעת, נטען, כי מתחילת העבודה המשותפת בין הצדדים הוסכם, כי תפקידה יהיה בימוי בלבד.
2. עוד לטענת הנתבעים, הוסכם כי לגבי העסקת אנשי מקצוע בתחום ההפקה היה עליה לפנות לנתבע בכדי שיאשר העסקתם ושכרם, וכי בכל מקרה כל הזמנות העבודה היו צריכות לעבור דרכו. לטענת הנתבע, מתוקף היותו הבעלים של הנתבעת, הוא היה מעורב כל הזמן בפרויקט מאחר שהרווח היחיד של הנתבעת מהאירוע היה מעמלות שנגבו מהספקים, ולכן בכדי להפיק רווח מקסימלי היה לו עניין רב להיות מעורב בעסקאות מול הספקים השונים.

לטענת הנתבע, הגב' לירון קובריגרו, אשר שימשה בשעתו מזכירתו (להלן: "הגב' קובריגרו" או "מזכירתו של הנתבע") עמדה לרשות התובעת כעוזרת הפקה רק בחזרה הגנרלית ובאירוע עצמו, וזאת בהתאם לסיכום בין הצדדים (סע' 14 לתצהיר מטעם הנתבע).

בנוסף, שכרה של עוזרת ההפקה שנשכרה ע"י התובעת בסך של 12,102 ₪ אותו דורשת התובעת מהנתבעים היה צריך להיות משולם במסגרת השכר שסוכם עם התובעת, שכן התקציב שנכתב ע"י התובעת כבר כולל רכיב זה תחת "החלק האומנותי" (סעיף 23 לתצהיר עדות ראשית משלים מטעם הנתבע, שיכונה להלן: "תצהיר משלים").

1. המסמך שצירפה התובעת ומכונה "הזמנת עבודה" בסך של 153,000 ₪ (נספח ב'1- "הזמנת רכש") מהווה מסגרת אשראי בלבד כלפי העירייה להוצאות בתחום בפרויקט. מסמך זה לא נחתם בידי גורם מוסמך, שכן הגב' קובריגרו אינה מורשית חתימה בנתבעת. כמו כן, במועד בו נערך מסמך זה כבר קיבלה התובעת מקדמה של 20,000 ₪, ולכן הדבר צריך היה להיות מצוין ע"ג ההזמנה.

מוסיפים הנתבעים, כי התובעת הייתה במצוקה נפשית ופנתה, תוך גרם הפרת חוזה, לראש העיר כחודש לפני קיום האירוע ואמרה לו כי אם הנתבעת לא תחתום על התחייבות למסגרת תקציבית ותהיה אחראית לשלם לקבלני משנה, זאת באמצעות הזמנת עבודה בסך של 153,000 ₪, אזי לא יתקיים האירוע. על מנת לפתור את המצוקה של התובעת פעלה מזכירתו של הנתבע ללא ידיעתו והסכמתו, מאחר שהיה בחו"ל, כדי להרגיע את התובעת ולהקטין נזקים וכן לאחר דרישתו של ראש העיר הוחלט לחתום על הזמנת העבודה האמורה (סע' 15-17 לתצהיר מטעם הנתבע).

1. לטענת הנתבע, התובעת מנסה להתעשר ולא במשפט כיוון שהיא תובעת סכום שלא מגיע לה ובנוסף, היא התקשרה עם ספקים ללא אישורו או ידיעתו ושלא ע"פ ההסכמה בין הצדדים ובכך גנבה סכומי כסף שמגיעים לנתבעת מעמלות על חשבוניות ספקים ששלשלה לכיסה (סע' 20 לתצהיר הנתבע).

עוד לטענתו, התובעת היא שפגעה בשמו הטוב ולא ההפך. לטענתו, במייל ששלחה לו התובעת היא איימה כי תקשור את שמו בהקשרים שליליים (המייל צורף כנספח א' לתצהיר המשלים).

הנתבע מוסיף כי עמד על כך שכל חשבוניות הספקים יגיעו אליו ע"מ שישלם אותם כיוון שהאחריות לכך היא עליו בלבד (סע' 21-25 לתצהיר הנתבע).

1. הנתבע טוען, כי כל ספק שהגיש לנתבעת חשבונית או הזמנת עבודה קיבל את כספו. לטענתו, הוא פנה אל ראש העיר ואל התובעת לצורך איתור ספקים שהתובעת טוענת ששילמה להם ומי מהספקים שאותר קיבל את כספו (סע' 27-28 לתצהיר הנתבע).

לעניין החשבונית שהמציאה התובעת בסך של 121,568 ₪, טוען הנתבע, כי רוב ההוצאות במסגרת חשבונית זו הוצאו ע"י התובעת תוך הפרה בוטה של ההבנות, חריגה מסמכות וללא כל אישור לבצע זאת (סע' 14 לתצהיר המשלים) (תקציב ההפקה שהכינה התובעת צורף כנספח ב' לתצהיר המשלים).

1. הנתבעים טוענים טענת קיזוז במסגרת התצהיר המשלים (סע' 24-28 לתצהיר המשלים). במסגרת טענת הקיזוז טוענים הנתבעים, כי אף אם המסגרת התקציבית הנה נכונה, הרי שיש לקזז סך של 117,688.68 ₪.

עוד לטענתם, המסמכים שהציגה התובעת מגיעים לסך של 77,137.42 ₪ בעוד שהדרישות שלה גבוהות בהרבה.

1. דיון והכרעה:

עסקינן בהתקשרות משולשת להפקת אירוע לחגיגות 60 שנה בקרית מלאכי, שהתקיים ביום 16.06.10. צלעות המשולש הן: העירייה (הנחשבת המזמין, או הלקוח); קבלן ראשי (הם הנתבעים עמם התקשרה העירייה בהסכם) וקבלן משנה (היא התובעת, אשר הועסקה ע"י הנתבעים ואשר מערכת היחסים שלה עם הנתבעים נבחנת בפסק דין זה).

1. בעקבות פניית העירייה אל הנתבעים בדצמבר 2009 להפקת האירוע, פנו הנתבעים אל התובעת למתן שירותי בימוי ותוכן של האירוע, וזאת מתוך היכרות מוקדמת ובהמשך לשתי הפקות קודמות שבוצעו ע"י התובעת באירוע רכבת ישראל ובאירוע בבית הנשיא בהצלחה ולשביעות רצון כל הצדדים.

ייאמר כבר עתה, כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר למקצועיותה של התובעת בתחומה, וכי הצדדים כולם העידו כי בסופו של יום האירוע בקרית מלאכי היה מאוד מוצלח ונעשה באופן מקצועי. הצדדים אף קיבלו מראש העיר מכתב תודה מרגש עבור עבודתם לאחר סיום האירוע (המכתב צורף כנספח 2 לתצהיר התובעת, כמו כן ראו תשבחות על עבודתה של התובעת גם בעדות ראש העיר בעמ' 74 ש' 14-15 ובעמ' 75 ש' 31-32, וכן בעדותו של הנתבע בעמ' 64 ש' 18).

1. עיקר המחלוקת בין הצדדים הנה האם נחתם הסכם, ומהי חלוקת האחריות והתמורה בגין העבודה שהוסכמו בין הצדדים, כאשר בתביעה דנן עסקינן במערכת היחסים שבין התובעת לנתבעים בלבד (במנותק ממערכת היחסים שבין העירייה לנתבעים).

מטעם התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית ע"י התובעת; עוז שטיינר (המפיק הטכני) וארז קינן (המפיק המוסיקלי). הם אף נחקרו על תצהיריהם. הגב' דבורה עתל, אשר הייתה מנהלת אירועים של העירייה זומנה כעדה , אולם לא הגישה תצהיר.

מטעם ההגנה הוגשו תצהירי עדות ראשית ע"י הנתבע; הגב' קובריגרו (מזכירתו של הנתבע) ומר מוטי מלכה (ראש העיר). הם אף נחקרו על תצהיריהם. און ארביב, אשר שימש כמנהל פרויקט באירוע, הגיש תצהיר, אולם לא נחקר.

1. לטענת התובעת, פרטי ההתקשרות שהוסכמו בין הצדדים נכללו בהצעות התקציב (תקציב כללי ותקציב תוכן) שהועברו לנתבע ע"י התובעת (נספחים ג', ד', ו' לתצהיר התובעת). בפועל, הנתבע אימץ את מסגרת התקציב בכללותה, למעט שינויים מינוריים שבאו לידי ביטוי במסגרת התקציב הסופית (נספח ו' לתצהיר התובעת), אשר נחתמה בד בבד עם המסמך הכספי המסכם (נספח ב'1 לתצהיר התובעת). לטענתה, מסגרת תקציב התוכן והסכום שאמור להיות משולם בגינה מוכיחים את קיומו של ההסכם בין הצדדים, הסכם שהתובעת מילאה אחר כל התחייבויותיה לפיו, ואילו הנתבע הפר אותן.
2. מנגד, טוענים הנתבעים, כי מדובר במסמך שנחתם תחת לחץ וכפייה, וכי לפיכך הנו בטל. לטענתם, התובעת ניצלה את העובדה שמועד האירוע היה קרוב (כחודש לפני האירוע) ופנתה לראש העיר ואיימה עליו כי לא תגיע לישיבת ההפקה. איום זה גרם לראש העיר להתערב והוא איים על הנתבע ,בהיותו בחו"ל, כי אם לא יחתום על המסמך שניסחה התובעת, הוא יפוטר. על כן, ומשלא נותרה לנתבעים כל ברירה (או שיחתום על המסמך או שהוא והחברה שלו יתרסקו) נחתם המסמך ע"י המזכירה עם חותמת החברה. בעניין זה הם טוענים, כי מזכירתו של הנתבע אינה מורשית חתימה של החברה (הנתבעת) ואינה מוסמכת לחתום על מסמך כמו זה. אשר על כן, יש לראות את התובעת כמי שהשיגה את ההסכם תחת סחיטה ומרמה.
3. כעת נשאלה השאלה האם היה כאן הסכם? האם המסגרת התקציבית (נספחים ג', ד', ו' לתצהיר התובעת) היא המסגרת ההסכמית אשר בה נכללו פרטי ההתקשרות בין הצדדים ואשר על בסיסה הוצאה הזמנת הרכש שכוללת את התמורה שהיה על התובעת לקבל מהנתבעים (נספח ב'1 לתצהיר התובעת). האם היו כאן הצעה וקיבול בכדי לראות במסמכים הללו ככאלה שיש בהם תוקף משפטי מחייב? אם נקבע כי מדובר בהסכם שיש לו תוקף משפטי מחייב, נשאלת השאלה האם הוא נחתם תחת לחץ וכפייה, ולכן הוא בטל מעיקרו. במסגרת בחינה זו יש לדון בשאלה מהי מסגרת חלוקת האחריות בין הצדדים, שכן יש בה להשליך על גובה התמורה שהיה על התובעת לקבל.
4. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי לאחר בחינת מכלול העדויות, הראיות, כתבי הטענות והתצהירים מצאתי , כי מסמך ב'1 לתצהיר התובעת (וכך גם מסמך ב'2 לתצהירה) הוא מסמך בעל תוקף משפטי מחייב. ארחיב בנושא ואבהיר החלטתי כדלהלן:
5. פרטי ההתקשרות בין הצדדים כלולים בהצעת התקציב שערכה התובעת והעבירה לנתבעים. כך הערכת תקציב ראשונית (נספח ג' לתצהיר התובעת) הוא מסמך שקיבלו הנתבעים מהתובעת והעבירו אותו עם לוגו של הנתבעת לעירייה, כאשר בראשיתו נכתב כי מדובר בהערכת תקציב ראשונה, וכי המחירים הם לפני סגירה עם ספקים ומשמשים כהערכה תקציבית. במסגרת הערכת התקציב הראשונית (נספח ג' הנ"ל) (להלן: "הערכת התקציב הראשונית") ניתן לראות מהי חלוקת האחריות שהוסכמה בין הצדדים, כאשר היא נחלקה באופן הבא: פעילויות שהן תחת אחריות העירייה; פעילויות שהן תחת אחריות הנתבעת בפן הטכני, וכן פעילויות שהן תחת החלק האומנותי (הוא החלק עליו אחראית התובעת).
6. נספח ד' לתצהיר התובעת הוא נגזרת מתוך הערכת התקציב הראשונית וכולל את החלק האמנותי בלבד, הוא החלק עליו אמונה התובעת. נספח ו' לתצהיר התובעת הוא מסמך הערכת תקציב מעודכנת נכון ליום 14.04.10, כלומר כחודשיים טרם האירוע, ואשר הוא כולל בכותרתו את הלוגו של הנתבעת, כלומר מדובר בהערכת תקציב מעודכנת שהעבירו הנתבעים לאישור העירייה (להלן: "הערכת תקציב מעודכנת").
7. מתוך הדברים האמורים יצאנו למדים, כי הנתבעים קיבלו את הצעתה של התובעת לחלוקת התקציב, למעט שינויים מינוריים שנעשו בהערכת התקציב המעודכנת, והעבירו אותה לאישור העירייה. העירייה מצידה העבירה את המקדמה לנתבעים ביום 09.05.10, כפי שאישר ראש העיר, מר מלכה, בתצהירו (סעיף 9).
8. מתוך עשרות רבות של תכתובות אלקטרוניות ומכתבים שהועברו בין הצדדים, אין בנמצא ולו הודעה אחת או מכתב אחד, אשר מעיד על הסתייגות, ולו חלקית, של הנתבעים מהערכות התקציב שהעבירה להם התובעת. ההסתייגות היחידה שנשמעה היא זו אשר נוגעת לנושא האחריות על ספקי התוכן, אשר תידון בהמשך.
9. התובעת צירפה עשרות תכתובות אלקטרוניות בהן היא מבקשת מהנתבע שיעביר לה מקדמה עבור עבודתה וכן מקדמה לתשלום לספקים שונים טרם צאתו לחו"ל (ראו נספח 10 לתצהיר התובעת). מתוך כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת ע"ש התובעת (עמ' 26-27 בתיק המוצגים מטעם הנתבעים- נספח ב'2) ניתן לראות, כי תשלום המקדמה לתובעת שולם באופן הבא: תשלום ראשון ביום 22.04.10 בסך 10,000 ₪, ביום 16.05.10 תשלום נוסף בסך 10,000 ₪ וביום 27.05.10 תשלום נוסף בסך 38,000 ₪. בסך הכול שולם לתובעת עד יום 27.05.10 סך של 58,000 ₪ כולל מע"מ.
10. ביום 09.05.10 (יום העברת המקדמה מהעירייה לנתבעים) הוציאה התובעת תכתובת אלקטרונית לנתבעים שכותרתה: "הוצאות צפויות לחודש מאי-יוני". בתכתובת זו היא מבקשת מהנתבע להכין לה צ'ק לפני נסיעתו עבור תשלומים לספקים על עבודה לחודשי מרץ, אפריל ומאי (צילום ועריכה), וכן הוצ' מזומן (מעברה, אביזרים, מוניות, וכד') וכן מקדמה על העבודה. תכתובת נוספת שהוציאה התובעת באותו יום נושאה: "פירוט הוצאות", שם היא מפרטת את עלויות התקציב לפי חלוקה לנושאים. יש לציין, כי תכתובת זו שנשלחה לנתבעים תואמת את הכתוב בהערכות התקציב. כמו כן, ביום 11.05.10 נשלח מייל נוסף מהתובעת לנתבעים בשאלה האם הוכנו מקדמות עבורה, עבור עוז שטיינר (המפיק הטכני) ועבור ארז קינן (המעבד המוזיקלי).
11. מצד הנתבעים לא הוצגה כל תכתובת המסתייגת מההוצאות הצפויות המבוקשות וכן לא הוצגה הסתייגות כלשהי מעלויות התקציב, או מתן תשובה באשר לשאלה מתי יועברו המקדמות לתובעת ולספקים.
12. ביום 20.05.10 (כחודש טרם האירוע) שלחה התובעת מייל לגב' דבורה עתל, היא מנהלת האירועים מטעם העירייה. תוכנו של המייל יובא כדלהלן:

"שלום

לאור המצב הבעייתי בו אני נמצאת, בו אני עובדת ללא הזמנת עבודה וללא תשלום המכסה את חובותיי בעבר ובעתיד לאירוע 60 שנה, לא אוכל להגיע לפגישת הפקה ובימוי ביום שלישי הקרוב

• יש להשלים מקדמה על סך 30,000 ₪ + מע"מ
• יש להוציא הזמנת עבודה על סך 153,500 ₪ + מע"מ + תנאי תשלום לשוטף+30 ". (נספח ז' לתצהיר התובעת).

בעקבות המייל שצוין לעיל ששלחה התובעת, התערב ראש העיר ודרש מהנתבע לשלם לתובעת את מה שהיא דורשת ע"מ שתוכל להופיע לפגישת ההפקה, אשר הייתה בסמיכות זמנים למועד האירוע.

לעניין זה העידה הגב' עתל מהעירייה כדלהלן:

"ש. זה שיש ביניהם סכסוך כספי את יודעת מעכשיו או ידעת במהלך ההפקה?

ת. הייתה בעיה במהלך ההפקה שמאיר שבאג היה בחו"ל ואז התובעת פנתה ואמרה שלא תגיע לישיבות כי לא קיבלה תשלום הערבנו את ראש העיר, הקטע סודר אז והתובעת הגיעה לישיבות לאחר מכן".

(פרט' עמ' 10 ש' 19-22).

אף ראש העיר העיד לעניין זה כך:

"ש. כמו שאתה מכיר את מאיר וכמו שדיברת אתו בשיחות שלך אתו, אתה מניח שהייתה לו כוונה להוליך שולל את חיה או שהוא התכוון לחתום?

ת. אחרי השיחה הקשה שהייתה בינינו הוא הבטיח לי שהוא פותר את העניין.

ש. מה זה פותר את העניין, חותם על מסמך שהוא עומד מאחוריו?

ת. זה מה שאני הבנתי".

(פרט' עמ' 78 ש' 18-22).

1. ביום 25.05.10, כלומר חמישה ימים לאחר המייל ששלחה התובעת לגב' עתל לעיל, נחתם המסמך ב'1 (לתצהיר התובעת), הוא "הזמנת רכש מספר 147" מהנתבעת לתובעת עבור "בימוי אירוע 60 שנה לקריית מלאכי ע"פ מפרט מצורף" ליום 16.06.10 בסך של 153,300 ₪, ובתוספת מע"מ סך כולל של 177,828 ₪ (להלן: "הזמנת הרכש" או "נספח ב'1"). על הזמנת הרכש חתימה בכתב ידה של מזכירתו של הנתבע וחותמת של הנתבעת. לטענת הנתבעים, מזכירתו של הנתבע אינה מורשית חתימה של החברה. למרות האמור לעיל ,כאשר נחקר הנתבע העיד, כי בדיעבד היה נותן לה אישור לחתום על המסמך בשל מצב של לית ברירה שנוצר מבחינתו- או להיות מפוטר, או להיתבע ע"י העירייה, או לחתום על המסמך. מסמך זה נחתם, לטענתם, תחת לחץ וכפייה, סחיטה ואיומים, ולכן יש לבטלו.
2. כך העיד הנתבע לעניין החתימה על הזמנת הרכש (נספח ב'1):

"ש. לירון חתמה רק באישורך?

ת. בדיעבד התברר שהיא חרגה מסמכותה.

ש. על מה היא חתמה ללא אישורך?

ת. ההסכם מסגרת שאתם מתארים אותו שנעשה תחת סחיטה ואיומים שיכול היה למוטט את החברה שלי, לירון לא השיגה אותי והיה את הסיפור של הסנקציה של חיה ואז לירון חתמה על המסמך הזה שנודע לי בדיעבד שאני הייתי נותן לה אישור לחתום עליו מחוסר ברירה אחרי שקיבלתי את שיחת הטלפון והמיילים מאחד העובדים שלי שבהם מאיים ראש העיר לפטר אותי או לחליפין לתבוע אותי תביעה שלא אצא ממנה לעולם.

ש.ב.מ. לירון עשתה נכון שהיא החליטה לחתום?

ת. כן, בנסיבות שהיו.

ש. אתה עכשיו אמרת שבדיעבד היית נותן ללירון את האישור לחתום על המסמך, נכון?

ת. כן. "

(פרט' עמ' 83 ש' 26-31 ועמ' 84 ש' 1-6).

1. הטענה כי גב' קובריגרו חתמה על הזמנת הרכש ללא הרשאה אין בה להעלות או להוריד לענייננו, וזאת משתי סיבות: האחת, העיד הנתבע כי בדיעבד היה נותן לה אישור לחתום על המסמך. השנייה, לאור עדותה של הגב' קובריגרו ניכר, כי תפקידה לא התמצה רק בפעילות מזכירותית פשוטה, אלא היא הייתה יד ימינו של הנתבע והורשתה להפעיל שיקול דעת במקרים רבים, כגון כאשר הנתבע לא זמין, או נמצא בחו"ל, כמו במקרה דנן.

לעניין זה העידה הגב' קובריגרו כך:

"ת. כשצריך לפנות למאיר, אני פונה למאיר. אני לא רוצה להיתפס על סכומים. אני מפעילה שיקול דעת.

ש. הסכום הוא חלק מהשיקולים שלך?

ת. כן.

ש. מה הסכום?

ת. זה מאוד דינאמי.

ש. יש משהו שתעשי על דעת עצמך?

ת. הכול זה באישורו. "

(פרט' עמ' 53 ש' 24-31).

ובהמשך:

"ש. על החתימה של ה-153,000 ₪, על זה הוא כעס עליך שחתמת?

ת. אני לא זוכרת. אני רוצה להסביר, כשהפנו אליי את הפנייה מהעירייה ודרך חיה, לחתום על המסמך, שאם לא האירוע מתפוצץ, אני לא זוכרת אם הצלחתי לתפוס אותו או לא. אני חושבת שהוא אמר לפתור את הסיטואציה. בדיעבד, שחתמתי על המסמך אני לא זוכרת אם הוא כעס, אני מקווה שלא.

ש. הוא אמר שלא היית צריכה לחתום על המסמך הזה?

ת. זה מגוחך. הוא נתן לי לפעול לפי שיקול דעתי".

(פרט' עמ' 54 ש' 12-18).

הווה אומר, חתימתה של הגב' קובריגרו ע"ג הזמנת הרכש הייתה נכונה בשעתו, הן בשל שיקול הדעת שהיה מסור לה כאשר הנתבע בחו"ל, והן בשל כך שגם אם הנתבע היה יודע על המסמך מראש הוא היה נותן למזכירתו את האישור לחתום עליו, שכן מבחינתו לא הייתה בידו כל ברירה- או לחתום, או להיות מפוטר, או להיתבע ע"י העירייה. דהיינו, חתימתה של המזכירה מחייבת את הנתבעת.

1. כעת יש לשאול האם מדובר במסמך (הזמנת הרכש) אשר השתכלל לכדי הסכם בעל תוקף משפטי מחייב? על כך יש לענות בחיוב.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה., פ"ד מד(3) 600 מפי כב' השופט ד' לוין (ניתן ביום 22.08.90):

"במקרה דנן, מסמך אישור ההזמנה, שאפשר שהוא סטנדרטי אך גם מהותי, השלים את אותו חסר והנחית את "מכת הפטיש" המתבקשת לשם שכלול החוזה. עם קבלתו התברר סופית, כי בעלי הדין גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב בקשר לעסקה נושא הדיון"

וכן:

"כדי שייווצר קיבול לפי חוק החוזים (חלק כללי), נדרשת תגובה פוזיטיבית מצד הניצע, בין על-ידי הודעה מפורשת ובין על-ידי מעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת. למרות ששתיקה כשלעצמה הינה ניטראלית, יכולים נתונים נוספים, המצביעים על גמירת-דעתו של הניצע, להעניק לה משמעות פוזיטיבית. יש שהליכי המשא ומתן בין הצדדים אוצלים על פירוש השתיקה וראייתה כ"התנהגות אחרת" כמשמעותה בסעיף 6 לחוק".

ובהמשך:

"גם שתיקת המערערת, אשר לא השיגה על התנאים שבחוזר בהתכתבות שלאחר שליחתו, עשויה ללמד על הסכמתה לתנאים אלה".

כך גם לענייננו, מסמך הזמנת הרכש (נספח ב'1 לתצהיר התובעת), למעשה, השלים את החסר במסמך הערכת התקציב המעודכנת (נספח ו' לתצהיר התובעת) והנחית את "מכת הפטיש" לשם שכלול החוזה. בהמשך ישיר לכך, טענת הנתבעים כי התשלום לספקי התוכן היה באחריות הנתבע בלבד, איננה מתקבלת על הדעת.

התשלום לספקי התוכן:

1. לטענת הנתבעים, התובעת התקשרה עם ספקים ללא אישורו או ידיעתו של הנתבע ושלא ע"פ ההסכמה בין הצדדים, ובכך "גנבה" סכומי כסף שמגיעים לנתבעת מעמלות על חשבוניות ספקים אשר שלשלה לכיסה.

טענה זו התבררה כלא נכונה מעיון במוצג ת/1 שעניינו פירוט חשבוניות שהוציאה התובעת בגין האירוע, לרבות תשלום לספקים. מעיון ב- ת/1 ניתן לראות, כי מדובר במוצג מפורט מאוד המגובה בחשבוניות ובקבלות, ואשר לפיו התובעת למעשה הגיעה בתקציב התוכן להפסד בסך של 4,982 ₪, שכן תקצבה בחסר את התשלום לספקים, שכן עלויות ההוצאות בפועל בסופו של יום היו גבוהות ממה שהעריכה בתקציב המקורי. מכאן נצא למדים, כי הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט ע"י התובעת לא יכול לעמוד וכי הנתבעים לא הוכיחו כל "גזירת קופון" שנעשה על גבם.

39. התובעת הציגה חשבונית מס 0085 מיום 17.06.10 (יום לאחר האירוע) שמיועדת לנתבעת לתשלום בסך של 121,568 ₪ כולל מע"מ (נספח יח' לתיק מוצגים מטעם הנתבעים). בפרטי החשבונית נכתב כי מדובר בתשלום עבור בימוי אירוע קריית מלאכי + תשלום לספקים בהתאם להזמנת עבודה, בהפרש מקדמה ע"ס 50,000 ₪ + תוספת 1,500 ₪ לעריכה נוספת. הסכום בחשבונית זו תואם את מסמכי הערכת התקציב וכן את מסמך הזמנת הרכש וכן את נספח ב'2 (לתצהיר התובעת), אשר הנו תוספת לתקציב המקורי בגין עריכה ותיעוד האירוע בסך של 1,500 ₪ (לא כולל מע"מ).

40. לא זו אף זו, כאמור לעיל, לא נשמעו כל הסתייגויות מצד הנתבעים לעניין מסמך הערכת התקציב, אלא הוצגו בפניי תכתובות לאחר המייל ששלחה התובעת לגב' עתל. כך למשל, נספח ח' בתיק המוצגים מטעם הנתבעים מציג מכתב הבהרות שנשלח מהנתבע אל התובעת ביום 24.05.10 (יום לפני שנחתמה הזמנת הרכש מס' 147). במכתב זה (להלן: "מכתב ההבהרות") כתב הנתבע, כי הובהר לתובעת חד משמעית, כי אינה רשאית לשכור שירותים של ספק כלשהו ללא תיאום ואישור עם החברה, וכי למרות זאת החליטה התובעת באופן שרירותי וחד צדדי לשכור שירותם של ספקים. הנתבע גם מתייחס למייל שכתבה התובעת לפיו אינה מתכוונת להגיע למפגשים בעירייה כל עוד לא ישולם שכרה.

מעיון במכתב ההבהרות לעיל לא השתכנעתי, כי סוכם בין הצדדים מראש, ובוודאי לא באופן חד משמעי, כי התובעת אינה רשאית להתקשר עם ספקים מעולם התוכן. הנתבעים לא הציגו כל הסתייגות ממסמך הערכת התקציב עליו עמלה התובעת, ואשר לפיו האחריות לגבי ספקי התוכן היה תחת התחום האומנותי עליו אמונה התובעת. כך גם כאשר נשלחו מספר מיילים מהתובעת לנתבע באשר לתשלום לספקים מסוימים. הוא לא הציג כל תכתובת לפיה הוא מסתייג מכך שהתובעת עוסקת בתחום לא לה. מכתב ההבהרות והמיילים שבאו אחריו מטעם הנתבע החלו לאחר התערבות ראש העיר בכל הנוגע לתשלום שכרה של התובעת. או אז עלתה חמתו של הנתבע והוא החל בשליחת תכתובות.

41. אין מחלוקת, כי נושא חלוקת האחריות בין הצדדים בניהול האירוע לא היה מספיק ברור, שכן הצדדים לא העלו על הכתב הסכם מסודר, הכולל חלוקת אחריות ברורה ותמורה, כפי שהיו צריכים לעשות, ומכאן נולדה התובענה דנן.

לעניין זה העיד הנתבע כך:

"ש. אחרי שענית לי עכשיו, כל מה שבאפור חיה הייתה צריכה לטפל?

ת. כל מה שבאפור ובלבן.

שאלת ביהמ"ש: חיה הייתה צריכה לטפל גם באפור וגם בלבן, או שהייתה חלוקת עבודה?

ת. אם היא אחראית על הקטע האמנותי והבימוי, היא הייתה צריכה לשאת בכל הרשימה בפועל. גם האפור וגם הלבן. מנובמבר, סירבתי בתוקף, שהיא תיקח ספקים לרשותה ותחת חסותה, כל מה שהצלחתי להוציא ממנה בכוח ואין לה ברירה, אני שילמתי, אני הוצאתי פיקחתי, עשיתי משא ומתן. אני הבנתי שהיא עשתה קופונים על חשבוני.

שאלת ביהמ"ש: היו ספקים, תיארת שכל ספק שהצלחת לקחת בחזרה אתה עשית, היו ספקים שחיה הייתה צריכה לשלם להם מתוך כספי ההפקה בפועל? אתה מסכים שהיו ספקים שהיא שילמה להם?

ת. אני לא מסכים. בפועל, היא לא הוכיחה שהיא שילמה לספקים. "

(פרט' עמ' 68 ש' 10-20).

ובהמשך:

"ש. .... יכול להיות מצב שבו ספקי התוכן עשו את העבודה שלהם בהתנדבות או בחצי מחיר ולמרות זאת העבודה נעשתה, העבודה נעשתה?

ת. העבודה נעשתה, כפי שציפיתי. אחרת לא הייתי מעסיק אותי (צ.ל. "אותה"- ח.ק.). יש לי סטנדרטים.

ש. אין יש מאין, העבודה נעשתה אז שולם בגינה משהו?

ת. משהו. אני משער שהיא שילמה, אבל לא ראיתי מסמך. "

(פרט' עמ' 68 ש' 22-27).

42. התובעת אכן שילמה לחלק מספקי התוכן, כפי שניתן ללמוד מעיון במוצג ת/1, ובחשבוניות שהוצגו, ולא רק שלא יצאה נשכרת מכך, אלא אף יצאה בהפסד בחלק של תקציב התוכן. אין חולק, כי מי ששילם לארז קינן (המעבד המוזיקלי), ליוסי מווידאו ליין (שניהם מתחום התוכן) ולעוז שטיינר (המפיק הטכני- הוא מתחום ההפקה) היו הנתבעים, אולם מתוך תצהיריהם ועדותם של מר קינן ומר שטיינר ניתן ללמוד, כי הם לא קיבלו את מלוא התשלום מהנתבעים (ראו גם עדות הנתבע בעמ' 82 משורה 11).

התובעת נשאלה גם היא בנושא חלוקת האחריות בין הצדדים וכך העידה:

"ש. אם היו שואלים את האדם מן היישוב אז הוא היה אומר ששרית חדד ומיקי גבע הם בוודאי החלק האומנותי יותר מאשר איסוף חומר ארכיון לסרטים או עיצוב תלבושות שזה בעצם רכיב בעבודה מסוימת אז מי קבע שחיה פישר, שמה הנרדף הוא בימוי תוכן?

ת. לגבי סעיף אומן מרכזי הוא חלק מתוך העולם האומנותי שלי, לעיתים מפיקים מבקשים לסגור ישירות מול האומן וזה דבר מקובל. כל הסעיפים האחרים הם תחת אחריותי המלאה, עצם העובדה שארז נפגע כלכלית זה בגלל שזה יצא תחת הידיים שלי ועבר למאיר והוא ניהל בצורה קלוקלת מול האומן.

ש. את אמורה לקבל עמלות?

ת. לא לגבי סעיפי ההפקה. לגבי סעיפי התוכן אין כאן שאלה של עמלה, יש כאן שאלה של עמידה בתקציב, לעיתים מפסידים 5,000 ₪, לעיתים מרוויחים".

(פרט' עמ' 33 ש' 7-16).

43. התובעת הבהירה בעדותה, כי הנתבע ביקש ממנה להביא מפיק טכני שיעזור לה בהפקה הטכנית ואכן היא הביאה את מר שטיינר. כמו כן, הנתבע ביקש ליידע אותו בתהליך, לעבוד מולו בתקציב, הוא רצה להיות מעורב בכל הנוגע לספקי ההפקה הטכנית כגון: הגברה, תאורה, במה, הקרנות וידאו, שכן הוא יכול היה לנהל משא ומתן בכדי להגדיל את עמלתו. לטענתה: "כפי שגם היה באירוע הקודם, עולם התוכן נשאר בידיים שלי בלבד. כל נושא ההפקה נשאר בחברת ההפקה, הוא לא פנה לספק מבחינת הצעת מחיר, הוא לא ניהל מו"מ, הוא לא היה בשטח ובדק. הוא קיבל את ההצעה, בדק אותה, לירון המזכירה שלו חתמה חוזה מול אותו ספק והוא בדק שהמחיר הוא הטוב ביותר שהוא יכול להשיג. רוב ספקי ההפקה הם ספקים שאני ועוז השגנו לו באיכות טובה ובמחיר הכי טוב. זה מה שנעשה בפועל וחלוקת התקציב נעשתה בצורה הזאת". (פרט' עמ' 35 ש' 4-15).

לעניין אחריות הצדדים בדבר צילום ועריכה, העידה התובעת כך:

"ש. צילום ועריכה הם חלק מהאחריות שלך?

ת. כן. השכרת המצלמה עצמה שייך לתוכן. אני עובדת עם צלם, עורך וידאו. בנוגע ל-3 המצלמות שתיעדו את האירוע זה היה שייך לחלק הטכני של ההפקה שנעשה ע"י מאיר, עריכת הסרטים כולל שכירת הצלם והמסרטות היה שייך לחלק של התוכן שהיה באחריותי הבלעדית".

(פרט' עמ' 40 ש' 12-17).

44. אמינה עליי עדות התובעת לעניין חלוקת האחריות בין הצדדים והתשלום לספקים (הן ספקי התוכן והן ספקי ההפקה). אף המפיק הטכני, מר שטיינר, העיד לעניין זה כך:

"ת. התפקיד של במאי לבנות קונספט אומנותי לאירוע לתכנן אותו, ולנהל אנשי מקצוע שמעולם התוכן מוזיקה סרטים, הוא אחראי על כל התוכן.

ש. אז במאי זה איש שטח שנמצא במקום ואם יש תקלה הוא מניע המערכת?

ת. לא. במאי מניע התוכן בלבד. מפיק טכני זה אם יש תקלות טכניות, תפקיד במאי לנהל תוכן.

ש. אם אתה וחיה רציניים תניעו את כל המערכות?

ת. לא. צריך עוד קודקוד, שמנהל את שלב התכנון שחיה עשתה בשני הכובעים לאורך כל הדרך.

ב.מ.

ש. איזה שני כובעים?

ת. מנהלת פרויקט הזה, כל ההתקשרות מול הלקוח, אני הייתי תחת חיה וגם תוכן, אני טכני, מאיר אי שם למעלה".

(פרט' עמ' 26 ש' 13-23).

ובהמשך העיד כך לעניין התשלום לספקים:

"ש. וגם התובעת אמרה לך שהחברה באמצעות מאיר דורשת שכל הספקים יעבדו מול החברה והם יאשרו החשבוניות?

ת. הספקים הטכניים.

ש. כלומר חיה סיפרה לך שגם לגבי אנשים שהיא עובדת מאיר ביקש שיסגרו אתו?

ת. אני לא יודע מה היה עם ארז, סגירות התוכן, היא שכרה חלק מהאנשים, לא יודע מה היה ביניהם, אין לי מושג, כל הנושאים הטכניים הגדרה של מאיר תעשו מו"מ מי שסוגר העסקה בסוף זה אני מאיר שבאג החברה".

(פרט' עמ' 23 ש' 26-32).

45. לאור האמור לעיל, אנו יוצאים למדים, כי נוהל העבודה שהוסכם בין הצדדים, הן בכתב באמצעות הערכת התקציב והן בהתנהגות, היה מתוכנן כך שנושא התוכן היה באחריותה המלאה של התובעת, כאשר התובעת הסתמכה על התקציב לצורך התשלום לספקי המשנה בתחום התוכן, וכן לצורך הבטחת התמורה המגיעה לה במסגרת ההתקשרות.

באשר לרכיבי ההפקה ניתן ללמוד, כי התובעת ומר שטיינר קיבלו הצעות מחיר מספקים הקשורים לתחום ההפקה (הספקים הטכניים, כלשון מר שטיינר) במסגרת התקציבית של האירוע וניסו להשאיר מרווח של רווח עבור הנתבעים. טענתה של התובעת (סע' 44 בתצהיר התובעת) כי לשם דוגמה היא ניהלה משא ומתן מול האמרגן של הזמרת שרית חדד, כאשר לאחר מס' ימי מו"מ מאומצים הצליחה להשאיר מרווח רווח של 5,000 ₪ עבור הנתבעים- לא נסתרה.

התובעת ומר שטיינר דאגו לשלוח את הצעות המחיר לנתבע, דרך מזכירתו בעת ששהה בחו"ל, כדי שהוא יאשר את תוצאת המו"מ ואת המחיר שסוכם מול ספקי ההפקה. לאחר מכן מזכירתו של הנתבע הוציאה לספקים (שהיו מקובלים מבחינת המחיר על הנתבע) הזמנת עבודה שכללה תוספת עמלה לנתבעים, והכול לאחר קבלת אישור מהנתבע לעלות הסופית (דוגמאות להזמנת עבודה/הצעת מחיר צורפו כנספחים 6 ו-7 לתצהיר התובעת).

46. אמינה עליי עדותם של התובעת ומר שטיינר לעניין נוהל העבודה כאמור לעיל, כמו כן, הדברים הללו לא נסתרו ע"י הנתבעים. התובעת אף מבהירה, כי הפעם היחידה בה חרגה מהנוהל האמור הייתה עקב התעקשות הנתבע לעבוד ישירות מול ספק מתחום התוכן, אשר הוא המעבד המוזיקלי, מר ארז קינן, אשר בהתאם לתצהירו ועדותו טרם קיבל את כל התמורה המגיעה לו מהנתבעים. כך גם הנתבעים שילמו ליוסי מווידאו ליין, אשר גם הוא בא מעולם התוכן. מלבד שני אלה, כל יתר ספקי התוכן קיבלו את שכרם מהתובעת.

לטענת התובעת, היא מקפידה לעמוד מול הספקים מ"עולם התוכן" הן במסגרת עבודתה המקצועית והן במסגרת ההיבט הכספי ע"מ שיקבלו את התשלום המגיע להם ישירות ממנה ובמועד עליו סוכם (סע' 62 לתצהירה), וכי הדוגמה של מר קינן שלא קיבל את מלוא שכרו הוכיח לה פעם נוספת, כי עליה לעבוד ישירות מול הספקים מתחום התוכן גם בפן הכספי.

לא זו אף זו, הנתבעים לא הצביעו על מסמכים שיש בהם להצביע על נוהל עבודה שונה מהאירועים שהצדדים עשו בעבר- אירוע רכבת ישראל והאירוע בבית הנשיא. כמו כן, און ארביב, אשר שימש כמנהל פרויקט באירוע מטעם הנתבעים והגיש תצהיר לפיו בכל האירועים הקודמים בין הצדדים רק הנתבע היה אמון על העסקת הספקים ועל מתן אישור לתשלום עבורם (סע' 8 לתצהירו), לא הגיע להיחקר על תצהירו ,אשר אינו מהווה חלק מחומר הראיות בתיק . לאור האמור לעיל הרי שלא הוכח כי בין הצדדים התקיים נוהל עבודה שונה מזה שהיה באירוע קריית מלאכי.

47. לסיכום, השתכנעתי מעדותה של התובעת וממכלול הראיות, כי אכן כך סוכם בין הצדדים, ולכן התמורה המגיעה לה כוללת הן את שכר הבימוי והן את התשלומים ששילמה לספקי התוכן שהיו תחת אחריותה (מלבד מר קינן ויוסי מווידאו ליין). כלומר, ובהתאם לחשבונית שהוצגה בפניי, מדובר בסך של 121,568 ₪ כולל מע"מ (נספח יח' לתיק מוצגים מטעם הנתבעים).

48. כעת נשאלת השאלה האם המסמכים ב'1 ו- ב'2 נחתמו תחת כפייה ולחץ? אם התשובה לכך חיובית- הרי שההסכמים בטלים מעיקרם. נפנה כעת לדון בשאלה זו.

הפן הנורמטיבי- עילת הכפייה:

סעיף 17 לחוק החוזים דן בעילת הכפייה וזו לשונו:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

סעיף 20 לחוק החוזים דן בדרך ביטול החוזה וזו לשונו:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

בע"א 784/81 ישראל שפיר נ' מרטין אפל, פ"ד ל"ט (4) 149 בעמ' 153 מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן נקבע כי יסודותיה של עילת הביטול ע"פ סע' 17(א) לחוק החוזים הם: התקשרות חוזית, קיומה של כפייה וקשר סיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות. כמו כן נקבע כי הכפייה נבחנת במבחן סובייקטיבי. כך נאמר שם:

"הכפייה איננה צריכה להיות יסודית ואיננה חייבת להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות, והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי, לאמור, על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד".

בע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מ"ג (4) 95, עמ' 100-103, דן כב' השופט מלץ בעילת הכפייה וקבע כי לשון סעיף 17 היא רחבה מספיק בכדי לכלול גם כפייה כלכלית. אלו הם דבריו:

"לחץ כלכלי יכול שיהא לגיטימי ויכול שיהא בלתי לגיטימי. כאשר צד פעל כפי שפעל מנהל המערערת, אשר השתמש באיום מפתיע שהנזק הצפון במימושו הינו חמור ביותר ובלתי הפיך, וכאשר עיתוי האיום הוא דווקא זה בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר עד כי ייאלץ להיכנע לו, אין בכך משום לחץ לגיטימי. המערערת יכולה הייתה להשתמש ביתרונות השוק שלה במהלך המשא ומתן להסכם המקורי (שבעל-פה), וחזקה עליה שעשתה כן. אולם משנכרת ההסכם, ניסיונותיה שבאו אחר כך להשיג שיפור בתנאיו לרגל שינוי הנסיבות העובדתיות בשטח, וזאת בשיטות שגובלות בסחיטה ובהתנהגות בלתי אחראית, אינם ניסיונות לגיטימיים.

לשון סעיף 17 לחוק היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה, דהיינו כפייה הקיימת, "כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי-מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו" (כלשונה של פרופ' ג' שלו בחיבורה "פגמים בכריתת חוזה" פירוש לחוקי החוזים המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"א) 96-97, וראה האסמכתאות מן הדין האמריקני המוזכרות שם)".

ובהמשך דן כב' השופט מלץ בביטול החוזה:

"סעיף 20 לחוק קובע, כי הביטול יהיה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שפסקה

הכפייה. "הודעה לצד השני" נאמר, משמע שלא די בהתנהגות מפרה, שממנה נלמדת כוונת הביטול של המתקשר (וראה שלו, בחיבורה הנ"ל, בעמ' 150). משום כך לא הייתי מאמץ את נימוקו השני של השופט המלומד. לעומת זאת נראה לי הנימוק הראשון הנ"ל. די בכך שמהמכתב ת/ 4משתמעת הודעת ביטול ושמכתב זה נשלח תוך זמן סביר מעת שפסקה הכפייה. הזמן שחלף מתום היריד ועד למשלוח ההודעה היה קצר וסביר. לאור זאת, ולאור העובדה שכבר במרוצת פרק זמן קצר זה הפרה המשיבה את החוזה בכך שלא שילמה את התשלום הראשון על-פי ת/3, לא ניתן ללמוד על כוונה מצד המשיבה למחול על זכות הביטול העומדת לה.

תוכן ההודעה עצמה, לפיו אין להסכם תוקף מחייב, אינו יכול להתפרש אלא ככוונה לבטלו. מנהל המערערת יכול וצריך היה להבין מכך, כי המשיבה מבטלת את החוזה (וראה לעניין תוכן הודעת ביטול: ע"א 186/77 [2], בעמ' 202). בצדק קבע אפוא השופט המלומד, כי העדר נוסח ביטול מפורש אין בו כדי לגרוע ממשקל ההודעה ת/ 4כהודעת ביטול."

49. עוד נקבע בפסיקה, במסגרת ערעור אזרחי מס' 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, (ניתן ביום 23.11.94) (להלן: "עניין מאיה"), מפי כב' השופט חשין, כי לא כל לחץ כלכלי יש בו כדי להוות כפייה כלכלית המקנה זכות לביטולו של החוזה, ורק במקרים שבהם הלחץ כרוך בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, שחיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם, ניתן יהיה לבטל את החוזה (שם בעמ' 719).

דברים יפים נוספים לענייננו נאמרו בעניין מאיה בהמשך:

"הגם שלחץ כלכלי בלתי לגיטימי הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, לא די בו. רק לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר, ייחשבו כפגמים ברצון. עם המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת עוצמת הלחץ ניתן למנות את מבחן קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום ואת מבחן הייעוץ המשפטי. נקבע, כי בקבלת ייעוץ משפטי עצמאי יש, על דרך העיקרון, כדי להחליש טיעון של כפייה ובנסיבות מסוימות אף כדי לשלול כפייה מכול וכול (ראו עניין מאיה הנ"ל [2], בעמ' 721) ".

הנשיא שמגר (כתוארו דאז) הוסיף בעניין מאיה, בזו הלשון:

"הכפייה היא פגם ברצונו של המתקשר (פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, כרך ב, בעמ' 889: "מי שנתון לכפיה פועל בידיעת הנתונים, אך הלחץ המופעל עליו שולל ממנו את חופש הפעולה"). ככלל, חוזה זוכה לגושפנקא משפטית בשל היותו ביטוי לרצון הצדדים. פגם ברצון הצדדים שומט את הבסיס למתן הגושפנקה המשפטית לחוזה. הוא מקנה עילת ביטול למתקשר שרצונו נפגע.

אכן, חופש הרצון מתפרש בצורה רחבה כאשר נבחנים פגמים ברצונו של צד לחוזה.

לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. אם ישנה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי (ההדגשה לא במקור- ח.ק.).

..... פגם ברצון נבחן תוך התייחסות לצד הקונקרטי לחוזה, אשר עליו הופעל הלחץ. ככל שמדובר על צד בעל עוצמה יחסית רבה יותר, נחלש היסוד לטענת הכפייה".

וכן:

"הבררות הסבירות אשר עמדו לפני היהלומנים היו פנייה להליכים משפטיים או אף לפנות למשטרה. הליכים משפטיים מתמשכים, לצערנו הרב, זמן רב יחסית, ואף מימוש תוצאותיהם (ההוצאה לפועל) הוא בעייתי מבחינה מעשית. הקושי נעוץ כאמור באכיפת החיוב שבפסק הדין.

ודוק: הדרישה היא לבררה "סבירה", "מעשית". בררה אשר איננה סבירה או מעשית היא בררה בלתי רלוואנטית, היינו היא לא תפגע בטענת הכפייה. מאידך גיסא, אין דרישה לבררה טובה ויעילה באותה מידה מבחינת אינטרס המתקשר.

...יחד עם זאת, עילת הכפייה דורשת, כאמור, כתנאי-בלעדיו-אין, פגיעה בחופש הרצון החוזי. כרגיל, התנהגות עבריינית תקיים דרישה זו. דא עקא, בנסיבות הספציפיות כאן, ספק רב אם אכן התקיימה הדרישה לחתירה תחת הרצון החוזי."

50. מן הכלל אל הפרט:

לאור הדין החקוק וההלכה הפסוקה, יש לבחון בענייננו האם בנסיבות הספציפיות לפיהן התובעת פנתה לנציגת העירייה, הגב' דבורה עתל, פחות מחודש לפני האירוע, והודיעה כי לא תוכל להגיע לפגישות נוספות כל עוד לא ישולם שכרה, וכתוצאה מכך בעקבות התערבות ראש העיר ושיחה שקיים עם הנתבע, הוחלט לחתום על נספח ב'1 (הזמנת הרכש בסך 153,300 ₪)- האם מדובר בחתימה על מסמך שנעשתה תחת כפייה, שיש בה לחתור תחת הרצון החוזי.

התובעת העידה לעניין זה כך:

"ת. .. אחרי 5 חודשי עבודה ואחרי עשרות מיילים שביקשתי והתחננתי לחתימה על הסכם עבודה התבקשתי להגיע לפגישה תקופתית עם כבערך 20 אנשי עירייה. כתבתי מייל לדבורה שהייתה מנהלת האירועים וכיתבתי את ראש העיר שלא אוכל להגיע לפגישה זו מאחר ולא קיבלתי את כספי. מה שאני זוכרת זה שכתבתי שאני לא אוכל להגיע לפגישה, התבקשתי ע"י ראש העיר להגיע לפגישה מכיוון שהוא ינסה לעזור לי אחרי שלא קיבלתי למעשה שום התנהלות מקצועית מצד חברת ההפקה ששכרה אותי וראש העיר קרא לי לשיחה ובהשפלה מרובה, אני כבר 10 שנים עובדת מול חברות צ'קפוינט, אינטל, מעולם לא הייתי במצב שאני צריכה לעמוד מול לקוח עם עיניים דומעות ומושפלות ולהגיד לו שאני לא יכולה לעבוד ואז הוא שאל למה ואז אמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך לעבוד בלי חוזה עבודה ולא קיבלתי את כספי ואז הוא אמר שהוא יעזור לי, הוא התקשר למאיר באותו רגע וביקש ממנו לפתור את הנושא של החוזה והמקדמה, מאיר היה בחו"ל, קבעתי למחרת עם לירון מזכירתו והנושא טופל, חתימה על החוזה לאחר 5 חודשי עבודה ומקדמה. "

(פרט' עמ' 42 ש' 17-28).

51. אני אמנם מאמינה לנתבע כי הוא הרגיש כי התובעת לא הותירה לו ברירה אלא להיענות לדרישתה, שכן האלטרנטיבות האחרות היו אף גרועות יותר. לאור כך שהתובעת הודיעה על אי הגעתה לפגישה בעירייה ולאור התערבות ראש העיר, חש הנתבע כי נוצר מצב שבו עליו להחליט האם להעדיף את פיטוריו, או תביעה מהעירייה, או שמא יש לחתום על המסמך. יחד עם זאת על יצירת מצב זה יכול הנתבע להלין על עצמו בלבד.

במקרה הנדון נוצר למעשה מצב אבסורדי ,כאשר מחד הנתבעת לא משלמת לתובעת ולו את מלוא סכום המקדמה ואף לא חותמת איתה על הסכם, גם לאחר שהתובעת כבר עובדת עבור ההפקה מספר חודשים, ומאידך כאשר התובעת מודיעה על כי אינה יכולה להמשיך כך , נטען כנגדה שיש בהתנהגותה משום עושק וכפיה. לא ברור מה ציפו הנתבעים שתעשה התובעת, אם גם את הסכום עליו לא הייתה מחלוקת לא שלמו לה במלואו עד לאותו מועד (עד ליום 20.5.10, מועד כתיבת המייל – נספח ז' לתצהיר התובעת, לגברת עתל מהעירייה ,שולמו לתובעת סך של 20,000 ₪ בלבד) . צד הנוהג כלפי חברו בנגוד להוראות סעיפים 12 ו39 לחוק החוזים – "התנהגות בתום לב", מנוע מלטעון כלפי חברו טענות של עושק וכפייה הנובעות מאותה התנהלות חסרת תום לב.

כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. נשאלת השאלה האם במקרה דנן הייתה לנתבעים ברירה סבירה אחרת, אם כן- הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי.

52. אינני סבורה, כי במקרה דנן הופעל לחץ כה כבד עד כי נוצרה פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי. שכן הנתבע היה צריך להגיע להסדר עם התובעת לגבי חלוקת התפקידים והתמורה, ואם הייתה אי הבנה ביניהם למצוא פתרון בהדברות. התעלמות מבקשות התובעת לחתום על הסכם המסדיר את מערכת היחסים ביניהם לתקופה כה ארוכה איננה התנהגות בתום לב,; ובוודאי שבנסיבות אלו ניתן להבין את הודעת התובעת על כי אינה יכולה להמשיך לעבוד במצב כזה.

בכל מקרה יש לומר, כי אמינה עליי עדותה לעיל של התובעת כי חשה מצוקה עת היה עליה לשלם לספקי התוכן ואילו היא לא קיבלה את שכרה, למרות שעבדה מזה חמישה חודשים על האירוע. ההודעה שלה אודות אי הגעתה לפגישה בעירייה נבעה ממצוקה אמתית, ואין זה מעלה או מוריד, האם היה זה לאור נסיבות אישיות של התובעת (משפחתיות או כלכליות), או לאור כך ששילמה לספקים וסבלה קשיי נזילות, או לאור מכלול הדברים יחד.

53. כך גם לאור העדויות בתיק מתחדדת המסקנה, כי לא מדובר היה באיום או כפייה. לעניין זה העידה הגב' קובריגרו (מזכירתו של הנתבע) כך:

"ש. את מכירה את חיה, חיה היא טיפוס מאיים באופי שלה?

ת. אני מכירה את חיה בפן המקצועי, מעולם לא הרגשתי מאוימת על ידה. אני לא יודעת איך היא בחוץ. אבל אני חושבת שחיה לא מאיימת. ולא אמרתי שהיא מאיימת, אמרתי שראש העיר איים."

(פרט' עמ' 58 ש' 25-28).

כלומר, מזכירתו של הנתבע, אשר חתמה על המסמך לגביו נטענת טענת כפייה, העידה כי מעולם לא הרגישה מאוימת על ידה. סביר להניח, כי אם אכן מדובר היה בחתימה על המסמך שיש בה לאיין את חופש הרצון החוזי, הייתה מעידה הגב' קובריגרו אחרת. לאור מכלול העדויות והראיות, אני קובעת, כי מדובר בלחץ כלכלי לגיטימי שהביא את הנתבעים, או מי מטעמם, לחתום על המסמך.

54. למרות שקבעתי, כי לא הוכחה עילת הכפייה, נבחן האם הנתבעים ביקשו את ביטול החוזה/המסמך זמן סביר לאחר שהוסרה הכפייה או הסחיטה, כפי טענתם.

לעניין זה העיד הנתבע כך:

"ש. אתה פנית לחיה אחרי החתימה ואמרת לה שיש פה מסמך שהוצא ממך בעושק, בניצול מצוקה ואתה חוזר בך מהמסמך הזה, אתה הוצאת לה מכתב כזה בשלב מסוים אחרי שהמסמך הזה נחתם?

ת. אני בכל דרך ניסיתי להגיע אתה לפשרה אחרי האירוע בכפוף למסמך שאתה מתאר עליו.

ש. כן, לא או לא זוכר?

ת. לא זוכר. אני אומר לא זוכר משום שאתם לא מאפשרים לתת לי את התשובה המקורית שלי".

(פרט' עמ' 84 ש' 18-24).

וכן:

"ש. אני אומר לך, יש לך במהלך, לפני האירוע, מעבר לנספח ב' ומכתב שדיברת עליו האימייל, יש מסמך נוסף שבו אתה מודיע לה שאתה מתנער ממה שכתוב בב'1 או ד'1, מההתחייבות הזו?

ת. לא זכור לי. אני מאמין שאם נפשפש נמצא משהו".

(פרט' עמ' 72 ש' 7-10).

55. עיננו הרואות, כי לאחר שנודע לנתבע על החתימה ע"ג מסמך ב'1 (הזמנת הרכש) הוא לא פנה לתובעת במכתב, או בכל דרך אחרת, בכדי להודיע לה על ביטול ההסכם. כלומר, הודעת ביטול לא הוצגה בפניי, לא תוך זמן סביר ולא בכלל. התכתובות האלקטרוניות שהוגשו מטעם הנתבעים לא הצביעו על הסתייגות מנספח ב'1 (הזמנת הרכש), או הודעה כלשהי שניתן לראות בה הודעת ביטול.

56. כך גם באשר לנספח ב'2 (לכתב התביעה) מיום 28.06.10 (כלומר לאחר האירוע), המהווה הסכמה לתוספת לתקציב המקורי לצורך עריכה ותיעוד האירוע בסך של 1,500 ₪ (לא כולל מע"מ).

הנתבע העיד לעניין מסמך ב'2 כך:

"ש. אני מפנה לעיונך את נספח ב'2, מסמך שיצא מהמחשב של לירון בתאריך 28/6, מאשר?

ת. נגיד שכן, אין לי מושג.

ש. אני אומר לך שהמסמך הזה הוא למעשה הזמנה נוספת שביצעת מחיה על עריכת הווידאו, אתה מאשר או לא?

ת. לא מאשר. הגב' חיה פישר ביקשה ממני תוספת, הייתה לה חריגה. היא ביקשה 1,500 ₪ ואישרתי לה, יכול להיות שזה זה".

(פרט' עמ' 72 ש' 23-28).

לאור עדותו של הנתבע ניתן להבין, כי נספח ב'2, המשמש תוספת של 1,500 ₪ (לא כולל מע"מ) לתקציב בגין עריכת ווידאו שהתבצעה לאחר האירוע, יצא לאחר שהנתבע אישר לתובעת סכום זה, ולכן יש לשלם לה סכום כספי זה. לא זו אף זו, יש באישור הסכום לתקציב כדי לחזק את המסקנה כי מסמך הזמנת הרכש לא נחתם תחת כפייה, שכן אם אכן מדובר היה בחתימה תחת לחץ כלכלי לא לגיטימי, הנתבע לא היה מאשר לתובעת את המסמך ב'2, אלא היה מתקשר עם גורם אחר.

57. סיכום ביניים:

לאור האמור לעיל, ולאחר בחינת מכלול הראיות, העדויות והתרשמותי מעדות התובעת, אני קובעת, כי נספח ב'1 (הזמנת הרכש טרם האירוע), כמו גם נספח ב'2 (תוספת לתקציב המקורי אחרי האירוע), מעגנים את הדברים שהוסכמו בין הצדדים כפי שהועלו בהערכות התקציב הראשונית והמעודכנת. פועל יוצא מכך, כי הוסכם בין הצדדים שהתובעת תהא אחראית על הבימוי והתוכן, לרבות התשלום לספקי התוכן (מלבד החריג - התשלום למר קינן ששולם ע"י הנתבעים, וכן התשלום ליוסי מווידאו ליין).

אין חולק, כי בכל הנוגע לספקי ההפקה התשלום וסגירה סופית של המחיר היו תחת אחריותו של הנתבע, כמי שאחראי על ההפקה במבט מלמעלה. יחד עם זאת, לא נסתרה הטענה כי התובעת ומר שטיינר הם שדאגו ליצירת הקשר בין הנתבע (דרך מזכירתו בזמן שהותו בחו"ל) לבין הספקים בתחום ההפקה. אשר על כן, לא מקובלת עליי הטענה כי הסכום שצריך היה לשלם לתובעת עומד על סכום של 60,000 ₪ לא כולל מע"מ בלבד.

58. לא זו אף זו, בכל הנוגע לתשלום לספקי התוכן אני לא מקבלת את טענת הנתבעים, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי שילמה בפועל לספקים הללו, שכן הוצגו בפניי, כאמור, חשבוניות וקבלות חלקיות אמנם, אולם לאור התרשמותי מעדותה המהימנה של התובעת אני מקבלת את עמדתה, כי שילמה לכל ספק וספק. כמו כן, אם לא הייתה התובעת משלמת לספקי התוכן, ברי כי הם לא היו נותנים את השירות שנתנו כל אחד בתחומו, וכי האירוע לא היה מתקיים ע"פ התוכנית. מכך ניסתה התובעת להימנע, ולכן מאחר שהיה לתובעת כה חשוב שהאירוע ייעשה על הצד הטוב ביותר (בין היתר משום שהמוניטין שלה היו גם מונחים על הכף), היא אף נטלה קצת יותר מדי את המושכות וניהלה את האירוע בפועל, כאשר הבינה שהנתבע אינו זמין וכי הדבר יכול לגרום לעיכוב בלוחות הזמנים.

59. באשר לעילת הכפייה, כאמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי הזמנת הרכש (נספח ב'1) נחתמה תחת כפייה, או סחיטה, או איומים. לא הוכחו יסודות עילת הכפייה בהתאם לסעיף 17 לחוק החוזים, וכך גם לא התבקש ביטול ההסכם לאחר החתימה עליו, או לאחר שהנתבע שב מחו"ל וראה לראשונה כי מסמך ב'1 נחתם, כדבריו. שתיקתו של הנתבע באשר להזמנת הרכש (נספח ב'1) שנחתמה בין הצדדים יש בה הסכמה שבהתנהגות למסמך שנחתם.

60. לאור הדברים האמורים, התמורה המגיעה לתובעת כוללת הן את שכר הבימוי והן את התשלומים ששילמה לספקי התוכן שהיו תחת אחריותה (מלבד מר קינן). כלומר, ובהתאם לחשבונית שהוצגה בפניי, יתרת התשלום המגיעה לתובעת מהנתבעים הנה בסך של 121,568 ₪ כולל מע"מ (נספח יח' לתיק מוצגים מטעם הנתבעים).

61. החזר תשלום בגין עוזרת הפקה:

לטענת התובעת, הפרה נוספת של התחייבות הנתבעים כלפיה הנה הפרת ההתחייבות למתן עוזרת הפקה לתובעת. בניגוד למוסכם, לטענתה, ובניגוד לנוהל הנהוג בפרויקטים קודמים, הרי שבפרויקט זה הפר הנתבע את התחייבותו ואילץ את התובעת לשכור את שירותיה של עוזרת ההפקה לימור הרשקו בעלות שכר כוללת של 10,363 ₪ שלא נלקחה בחשבון בתקציב הראשוני (נספח ה' לכתב התביעה).

התובעת נשאלה בעניין זה וכך העידה:

"ש. למה את מבקשת מאתנו 12,000 ₪ על עוזרת הפקה?

ת. כל חברת הפקה ששוכרת את שירותיי הם לא מחוץ לתמונה לגמרי, יש להם מפיק פנימי ופה לא היה מפיק פנימי. הוא סירב לתת לי עוזרת הפקה, בשיחה שלי מולו ביקשתי את לירון שתעזור לי בהפקה והוא סירב לכך.

שאלת בית המשפט:

ש. בהסכם שלך מופיע שאת מקבלת עוזרת הפקה?

ת. בתקציב הראשוני לא, כי יצאתי מנקודת הנחה שכמו בפעמים הקודמות, הוא יספק לי עוזרת הפקה.

המשך חקירה נגדית:

ש. למעשה אין לך סיכום מוגדר מה את מקבלת ומה את לא מקבלת כי למעשה לא היה מוגדר שיש לך עוזרת בסך 12,000 ₪?

ת. היא לא הוגדרה".

(פרט' עמ' 44 ש' 15-28).

62. לאור עדותה של התובעת וכך גם לאור המסמך המפרט את החשבוניות שהוציאה התובעת (נספח 9 לתצהירה) ניתן ללמוד, כי שכר עוזרת הפקה לא הוגדר או תוקצב במסגרת התקציב הראשוני, שכן, לטענתה, היא יצאה מנקודת הנחה שהנתבע יספק לה עוזרת הפקה כפי שקרה באירועים קודמים בהם הנתבע הסכים שמזכירתו תשמש עוזרת הפקה ותסייע לתובעת במלאכתה.

מנספח 9 (לתצהיר התובעת) עולה, כי תשלום לעוזרת ההפקה נכלל במסגרת הרכיב של "הפקת סרטים" כאשר בהערות "כללי" למטה ציינה התובעת, כי שכר עוזרת הפקה לא תוקצב מלכתחילה. העובדה שתשלום לעוזרת הפקה לא נכלל או תוקצב בהערכת התקציב הראשונית או המעודכנת, ואף נכלל במסגרת רכיב "הפקת סרטים", היא בעוכריה של התובעת, ומשכך לא עלה בידה להוכיח כי היא זכאית להחזר השכר ששילמה לעוזרת ההפקה לימור הרשקו (העתקי השיקים צורפו כנספח ה' לכתב התביעה).

לאור האמור לעיל, הטענה להחזר תשלום בגין שכר לעוזרת הפקה- נדחית.

63. דמי הפקה ראויים- ע"ע ולא במשפט:

לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעים לשלם לה דמי ניהול הפקה ראויים, שכן בפועל עבדה גם כמנהלת ההפקה בפועל "מעל" עוז שטיינר, וזאת במקום הנתבע אשר "נעלם", תוך שהשאיר לתובעת לבצע בעצמה מטלות רבות שהיו אמורות להתבצע ע"י הנתבע.

לעניין הרחבת מסגרת תפקידה של התובעת נחקרו מס' עדים, שיש בעדותם לספק מענה לשאלה האם בפועל אכן שימשה התובעת גם כמנהלת הפקה, מלבד היותה מפיקת תוכן.

64. הגב' עתל, מי ששימשה באותה העת מנהלת האירועים של העירייה, ואשר ליוותה את האירוע מתחילתו ועד סופו (פרט' עמ' 9 ש' 16-17), העידה כך:

"ש. האירוע הזה כמה זמן לוקח להפיק אירוע כזה?

ת. לפחות חצי שנה.

ש. למידת ההשקעה, כמה פריטים ותיאומים יש באירוע כזה?

ת. אין ספור.

ש. עם מי היית בקשר לצורך הפקת האירוע?

ת. עם התובעת ביומיום.

ש. זה היה קשר רציף תקופה ארוכה או משהו?

ת. קשר רציף תקופה ארוכה".

(פרט' עמ' 9 ש' 23-33).

וכך בהמשך עדותה:

"ש. כמה פעמים במסגרת אותה חצי שנה יצא לך לראות את מר שבאג נמצא בעירייה בעניין ההפקה?

ת. לא זוכרת.

ב.מ.

ש. את מי ראית יותר בעירייה?

ת. את התובעת. "

(פרט' עמ' 11 ש' 21-26).

65. מעדותה של הגב' עתל ניתן ללמוד, כי במסגרת תכנון האירוע והוצאתו אל הפועל הייתה בקשר רציף ובמשך תקופה ארוכה עם התובעת, כאשר מדובר באירוע גדול שלוקח להפיקו משך חצי שנה לפחות, ולכן יש בו עשרות רבות של פריטים ותיאומים בין גורמים שונים.

מר שטיינר (המפיק הטכני) גם הוא העיד לעניין זה. להלן עדותו:

"ש. דיברת אתו על הפרויקט הוא היה מפיק על?

ת. מי שהיה מנהל שלי חיה מנהלת פרויקט ובמאית ומאיר בעלים של חברת הפקה.

ש. התקיימו פגישות עבודה בנושאים מהותיים?

ת. כן.

ב.מ.

ש. מי היה שותף להם?

ת. את רוב הפגישות 70% היינו אנחנו, אני חיה ואנשי מקצוע ארז.

ש. באיזה פגישה מאיר השתתף?

ת. בפגישה ראשונה ועוד אחת בעירייה ואחרי שחזר מחו"ל היו כמה ימים קרוב מאוד לאירוע לא זוכר כמה פגישות היו. "

(פרט' עמ' 26 ש' 2-11).

ובהמשך:

"ש. אם אתה וחיה רציניים תניעו את כל המערכות?

ת. לא. צריך עוד קודקוד, שמנהל את שלב התכנון שחיה עשתה בשני הכובעים לאורך כל הדרך.

ב.מ.

ש. איזה שני כובעים?

ת. מנהלת פרויקט הזה, כל ההתקשרות מול הלקוח, אני הייתי תחת חיה וגם תוכן, אני טכני, מאיר אי שם למעלה".

(פרט' עמ' 26 ש' 17-23).

ושוב נשאל וכך העיד:

"ש. מפיק על מאיר, ומתחת חיה?

ת. מאיר היה בעלים של חברת הפקה היה מעורב בחלק מהתהליך, חיה מנהלת פרויקט 60 שנה לקריית מלאכי, לירון, און לא היה והיה מפעיל טכני, מי שניהל הפרויקט הזה זו חיה.

ש. ומפיק על מי היה?

ת. בסוף בעלים של חברת הפקה מאיר, וחיה מנהלת פרויקט".

(פרט' עמ' 29 ש' 20-24).

אף ראש העיר, מר מלכה, העיד לעניין חשיבות התפקיד של התובעת:

"ת. אם אני לוקח את הזמן של הפעילות של המשרד של מאיר באירוע הזה, אני יכול לומר בפה מלא שלקחה בו (התובעת- ח.ק.) מעל 65-70 אחוז".

66. לאור העדויות לעיל, השתכנעתי, כי התובעת לקחה על עצמה תפקיד נוסף, החורג מהתפקיד לשמו נשכרו שירותיה ע"י הנתבעים, וזהו התפקיד של מנהלת האירוע, או מנהלת ההפקה. אין הדבר גורע מכך שהנתבע היה מפיק העל של האירוע כולו, ומתוך היכרות עמו הוא נבחר ע"י העירייה להיות הקבלן הראשי של האירוע. יחד עם זאת, השתכנעתי, כי שהותו של הנתבע בחו"ל לרגל אירוע משפחתי לא תרמה לזמינותו, בלשון המעטה, בכל הנוגע לקידום האירוע. משראתה התובעת, כי הנתבע אינו זמין וכי מדובר באירוע מורכב שיש בו תיאומים רבים וחשיבה לפרטים, לקחה היא את המושכות וניהלה חלק ניכר מההפקה בפועל. על כן, נכחה בכל הפגישות שהיו עם גורמים בעירייה ולקחה חלק פעיל ומרכזי ביותר במסגרת הפקת האירוע, אשר נציגי העירייה לא חסכו במחמאות אודות הצלחתו.

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הטענה, כי התובעת זכאית לתשלום כלשהו בגין דמי ניהול הפקה ראויים. לעניין גובה התשלום אתייחס בהמשך בפרק הדן בגובה הנזק.

67. לשון הרע- טענה הדדית:

לטענת התובעת, הנתבע העליב והשפיל אותה בפני און ארביב (מנהל האירועים מטעם הנתבעים) וגב' קובריגרו (מזכירתו של הנתבע) ובפני מר שטיינר, ואף פנה למספר אנשים והשחיר את פני התובעת בעיניהם של ספקים נוספים, פניות שנעשו בכוונת מכוון, מתוך רצון לפגוע בה ובשמה הטוב ולגרום נזק לשמה הטוב. כך גם, טוענת התובעת, היא לא קיבלה עבודות נוספות מהעירייה.

מנגד, טוענים הנתבעים, כי לא רק שטענות התובעת לעניין השחרת פני התובעת והשפלתה אינם נכונים, אלא אף נטענת טענת לשון הרע באופן הדדי כלפי התובעת. כך, טוענים הנתבעים (בסעיפים 58, 61 ו-66 לכתב ההגנה), כי התובעת פגעה בשמו הטוב של הנתבע, כאשר עד הפקת האירוע נשוא התובענה עבד הנתבע במשך כ- 10 שנים עם העירייה וכעת משפגעה בשמו הטוב, הפסידו הנתבעים את העירייה כלקוח. לטענתם, התובעת השחירה את פני הנתבע בעיקר באוזני ראש העירייה וצוותו ומאז העירייה לא עובדת עוד עם הנתבעים.

68. ארז קינן, עד מטעם התביעה, הגיש תצהיר ואף נחקר על תצהירו. לעניין זה העיד מר קינן כך:

"ש. נכון שהחברה או הנתבע מעולם לא טענו כלפיך שאתה שותף לגניבה, נכון?

ת. זה משתמע מהדברים שכן.

ש. למה?

ת. משתמע שכן, אמרתי למאיר העסקים והטענות שלך כלפי התובעת לא קשורים אליי, אני עשיתי עבודה ואתה גורם משלם".

(פרט' עמ' 20 ש' 11-15).

כך גם מר שטיינר הגיש תצהיר, לפיו מאחר ששוק ההפקות והבימוי הוא שוק קטן יחסית, יש השלכות להפצת שקרים או הכפשות על בעל מקצוע (סע' 32 לתצהירו).

69. מאידך, צירפו הנתבעים מייל ששלחה התובעת לנתבע, לפיו היא תקשור את שמו של הנתבע בהקשרים שליליים (נספח א' לתצהיר המשלים מטעם הנתבע).

כמו כן, הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם גזבר העירייה (נספח ב' במסגרת בקשה מיום 28.01.13), לפיה בשנת 2010 שכרה העירייה את שירות הנתבעים להפקת אירוע חגיגות ה- 60, שהיה אירוע "הכי גדול של העירייה בשנים האחרונות". עוד הוצהר שם, כי העירייה לא התקשרה עם הנתבעים "לאף אירוע בשנים 2011 ו- 2012".

כך גם הוגש תצהירו של מר מלכה, ראש עיריית קריית מלאכי לשעבר, ואף הוא נחקר על תצהירו. בתצהירו כותב מר מלכה, כי שמו הטוב של הנתבע נפגע כתוצאה מהתנהגותה של התובעת (סע' 15 לתצהירו), וכן "כנראה שהעירייה ואני לא נסכים להתקשר עוד עם הנתבעת 2 והעומד בראשה בהסכם להפקת אירועים ועובדה היא, כי עד עתה הנתבעת 2 לא הפיקה כל אירוע עבור העירייה. כמו כן, לא אמליץ על הנתבעת 2 בפני אף גורם" (סעיף 5 לתצהירו של מר מלכה).

70. לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפניי השתכנעתי, כי מערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון ובמסגרתה עלה כעס רב ונאמרו דברים שלא צריכים להיאמר באופן הדדי. יחד עם זאת, לא התקיימו התנאים בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), שיש בהם לזכות את התובעת בתשלום פיצוי כפל הסכום הקבוע בסעיף 7א(ב) ללא הוכחת נזק, ובעיקר לא הוכח כי התקיים התנאי "בכוונה לפגוע".

אשר על כן, ולאור האמור לעיל, אני קובעת, כי רכיב הנזק בגין לשון הרע- נדחה.

71. רשלנות:

לטענת התובעת, הנתבע ויתר כלפי העירייה על עמלת התיווך שלו, עמלה שתומחרה ע"י התובעת בתקציב האירוע הכולל ו"נמחקה" למעשה ע"י הנתבע, שהחליט לתת בפזיזות וברשלנות הנחה "נדיבה" לעירייה. על כן, הדבר בא לידי ביטוי ברווח מזערי לנתבעים, ולכן הם לא מוכנים לשלם לתובעת את כספה.

72. אינני רואה במתן הנחה לעירייה שנתנו הנתבעים כמעשה שיש בו רשלנות, ובטח לא רשלנות רבתי כפי שטוענת התובעת. במערכת היחסים שבין העירייה לבין הנתבעים ובהסכם שנחתם ביניהם אין זה מקומה של התובעת להתערב, כל עוד הדבר לא גורם לה נזק. אם החליט הנתבע לוותר על עמלתו כפועל יוצא מיחסים טובים מול העירייה, הרי זה עניינו בלבד. על כן, אינני מקבלת את הטענה כי מדובר ברשלנות.

73. הרחבת חזית- טענה הדדית :

לטענת התובעת, ישנן מס' סוגיות בהן ישנה הרחבת חזית. כך בדבר טענת לשון הרע שהעלו הנתבעים- לעניין זה אני דוחה את הטענה להרחבת חזית, שכן טענת הנתבעים ללשון הרע הועלתה בסעיפים 58, 61 ו- 66 לכתב ההגנה.

באשר לטענת הקיזוז (עליה יורחב בהמשך)- אכן טענת הקיזוז לא מופיעה בתצהיר העיקרי, אלא הועלתה בתצהיר המשלים מטעם הנתבעים לאחר חשיפת החשבוניות והקבלות של הספקים מטעם התובעת. על טענת הקיזוז יורחב בראש פרק נפרד.

לעניין הטענה של הנתבעים בדבר "גניבת דעת" ו"תיאור כוזב" לפי חוק עוולות מסחריות- אני קובעת, כי אכן מדובר בהרחבת חזית של הנתבעים. טענה זו לא מופיעה בכתב ההגנה ואף לא בתצהירים מטעם הנתבעים. הטענה הועלתה רק בסיכומים שהגישו הנתבעים. למעלה מן הצורך יוער, כי בכל מקרה לא עלה בידי הנתבעים להוכיח "גניבת דעת" או "תיאור כוזב" וכי טענה זו הייתה נדחית גם לגופו של עניין.

74. מנגד, גם הנתבעים טוענים להרחבת חזית מצד התובעת. לטענתם, התובעת ניסתה להרחיב חזית במהלך העדויות (פרט' עמ' 7-46) כאשר טענה כי ע"פ הנוהג הקודם בין הצדדים וכנהוג בתחום זה בכלל, ספקי התוכן היו צריכים לעבוד ישירות מולה ולקבל את התמורה בגין עבודתם ממנה. טוענים הנתבעים, כי התובעת לא הביאה כל הוכחה לקיומו של הסכם או הסכמים קודמים.

לאור התוצאה אליה הגעתי, וזאת מבלי להתייחס לנוהג כזו או אחר, אלא מתוך הראיות שהוצגו לפניי והנוגעות לנשוא תובענה זו בלבד, אינני מקבלת את הטענה.

75. הרמת מסך ואחריות אישית:

לטענת התובעת, הנתבע עשה שימוש פסול ולא ראוי במסך ההתאגדות של החברה, כמו גם, בתורת האורגנים וסוגיית זכות החתימה בחברה ע"מ לנסות ולהתחמק מהאחריות להתחייבות שלו כלפי התובעת. במקרה כזה, לטענתה, לפי הוראת סעיף 6(ג')(1) לחוק החברות עומדות לה עילות תביעה גם כלפי הנתבע באופן אישי על דרך של הרמת מסך בשל חוסר תום הלב בו נהג החל מהשלבים הראשונים של יישום ההתקשרות בפועל ודרך ההפרה היסודית שלו בהתנערות מביצוע יתרת התשלום ולאחר שקיבל את מלוא התמורה מהתובעת.

כך גם התובעת טוענת, כי יש להחיל על הנתבע אחריות אישית כמנהל בחברה, כאשר מקור החיוב האישי הוא בכך שהנתבע היה המוציא והמביא של כל ההתקשרות מול התובעת והוא שקיבל באופן בלעדי את כל ההחלטות כמנהל הנתבעת עובר לחוזה הכתוב, תוך כדי יישום החוזה ואף בהפרות החוזה שנעשו על ידו בכוונת מכוון.

76. ההלכה המנחה הדנה בהרחבה בהבחנה שבין אחריות אישית לבין הרמת מסך הייתה בעיקרה בתחום דיני הנזיקין בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, דבריו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) השופט שמגר בעמוד 701:

"אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעתים אורגן הוא בעל מניות. לעתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי.

מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 197, 214). האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת המסך – לעומת זאת – חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ליחס בין מושגים אלו: פרופ' פרוקצ'יה, במאמרו הנ"ל). הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי".

כמו כן,  התייחס הנשיא (כתוארו דאז) שמגר בפסק דינו להבדל בין אחריות אישית בנזיקין לבין אחריות אישית חוזית:

"חשיבות מיוחדת נודעת להטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית חוזית. הבחנה זו נובעת מאופייה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות) - פירושה העברת נטל סיכון לחדלות פירעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ("פרמיה" עבור סיכון חדלות הפרעון; להצגת התיזה, א' פרוקצ'יה, במאמרו "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 167, 184-178). שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)" (שם, בעמוד 699-698).

77. לאור ההלכה הפסוקה ברי, כי הרמת מסך נעשית רק במקרים קיצוניים של ניצול לרעה של הפרדת האישיות המשפטית שבין חברה לבעלי מניותיה, או בין חברות קשורות. הדבר נעשה בדרך כלל כשמדובר במרמה, או הצגת מצגי שווא.

78. לעניין החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, יפים דבריו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) ברק בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (ניתן ביום 16.10.05):

"החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה (ראו, ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 487/88 חברה לפיתוח שכונות נ' עזבון המנוח עכאב (לא פורסם)). החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53)".

79. לאור ההלכה הפסוקה ולאור מכלול הראיות, אני קובעת, כי מאחר והרמת מסך נעשית במקרים קיצוניים בלבד, בדרך כלל כשמדובר בהצגת מצג שווא או במרמה, לא הוכח כי המקרה דנן עונה על התנאים להפעלת דוקטרינת הרמת המסך. יחד עם זאת, אני קובעת, כי הנתבע חב באחריות אישית מכוח היותו אורגן בנתבעת ומאחר שהוא היה "הרוח החיה" מאחורי הנתבעת לאורך כל הדרך, וקבע וביצע את ההתנהלות שהביאה למחלוקת שבין הצדדים בעקבותיה הוגשה התביעה. אורגן בחברה לא יכול להתחבא מאחורי מסך ההתאגדות כאשר הוא הגורם להפרת ההסכם בכוונת מכוון. במיוחד הדבר נכון כשמדובר בחברה בה יש בעל מניות אחד עיקרי המנהל וקובע את התנהלות החברה.

כך גם ראה אותו ראש העירייה, מר מלכה, כאשר העיד כך:

"ש. מפנה לנספח 2 לתצהיר התובעת – מי זה חברת u2?

ת. מאיר שבג.

ש. את ההסכם אמרת שעשית עם החברה, איך הכרת את החברה?

ת. אני מכיר את מאיר ו-u2 כגוף אחד".

(פרט' עמ' 79 ש' 31-32 ועמ' 80 ש' 1-2).

80. עיננו הרואות, כי גם מר מלכה ראה את הנתבע והנתבעת כגוף אחד. לאורך כל הדרך הגורמים המעורבים באירוע דנן הצביעו על התקשרות מול הנתבע וכי הנתבע ביקש להיות מעורב לפרטי פרטים באירוע. אף הנתבע עצמו העיד והצהיר, כי כמפיק על תפקידו להיות מעורב בכל פרט ופרט הקשור באירוע. הגב' קובריגרו, מזכירתו של הנתבע, אף היא העידה לעיל, כי למרות מתחם שיקול הדעת הנתון לה, "הכול זה באישורו". אף ראש העיר, מר מלכה, כאשר נשאל מול מי נחתם ההסכם, העיד כי "העסקה שלי הייתה מול מאיר.." (פרט' עמ' 80 ש' 18). כלומר, הנתבע הוא "הרוח החיה" מאחורי החברה, ומכאן גם יש לחייבו באחריות אישית כלפי התובעת.

81. גובה הנזק – ראשי הנזק וסכומם ע"פ התביעה:

כעת אפנה לבחון את כלל ראשי הנזק שנתבקשו בהתאם לכתב התביעה אחד לאחד, כדלהלן:

• יתרת התשלום שהוכיחה התובעת כי היא זכאית לה מהנתבעים הנה בסך של 121,568 ₪ כולל מע"מ (בהתאם לנספח יח' לתיק מוצגים מטעם הנתבעים, כרטסת הנה"ח של הנתבעים וחשבוניות וקבלות שהציגה התובעת).
• תשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ביתרת תשלום 1.8.10 עד מועד הגשת התביעה (17.11.10) בסך של 2,041 ₪ - יש לשלם לתובעת גם את הסכום בגין הפרשי הצמדה וריבית, כאמור.
• התובעת מבקשת את עלות ההלוואה שנטלה בריבית מצטברת בסך של 1,750 ₪ (נספח 11 לתצהירה) - מנספח 11 עולה, כי התובעת ביקשה הלוואה מהבנק ביום 20.09.10 בסך של 25,000 ₪, כלומר כשלושה חודשים לאחר האירוע בקריית מלאכי. לטענתה, מאחר ששילמה לספקים ולא קיבלה את יתרת התשלום המגיעה לה מהנתבעים, הדבר הוביל אותה לסחרור כלכלי ולסף קריסה כלכלית, על כן לקחה הלוואה מהבנק. טענה זו צוינה כבר בראשיתה, כלומר בכתב התביעה (סע' 78 ו- 98(ג)). הנתבעים לא חקרו את התובעת בנוגע להלוואה שנטלה, ולכן לא סתרו את הטענה. מנספח 11 עולה, כי מדובר בריבית בסך של 839 ₪ וזה הסכום שיש לפסוק לה.
• התובעת מבקשת גם את הסכום בגין הפסד כתוצאה משבירת פיקדון ני"ע בסך של 4,774 ₪ (נספח 12 לתצהירה) – מנספח 12 עולה, כי ביום 12.08.10 (כחודשיים לאחר האירוע) זוכה חשבון התובעת בגין עסקת מכירה שבוצעה בנייר ערך (מגדל ק'. נאמנות). כך גם ביום 18.08.10 זוכה החשבון בגין עסקת מכירה שבוצעה בנייר ערך (אג"ח חברת החשמל). יחד עם זאת, התובעת לא הציגה כיצד הגיעה לסכום אותו היא מבקשת בגין שבירת הפיקדון. כמו כן, שלא כמו במקרה של ההלוואה שנטלה, לא עלה בידה להוכיח כי שבירת הפיקדון נעשתה בשל מצוקתה הכלכלית. על כן, אני דוחה רכיב זה.
• התובעת מבקשת תשלום בגין דמי הפקה ראויים בסך של 36,000 ₪ - לעניין זה כבר הובהר, כי מתוך עיון מעמיק במסמכים שהוצגו לפניי, כגון עשרות ההודעות האלקטרוניות ששלחה התובעת לנתבעים וכן לאור העדויות שהיו בפניי, ניכר כי התוצאה משביעת הרצון של האירוע והתשבחות על הצלחת כל הנוגעים בדבר להפיק את האירוע על הצד הטוב ביותר, כל אלה הן פועל יוצא בעיקר בשל עבודתה המקצועית של התובעת.

יחד עם זאת, התשלום אותו התובעת מבקשת בגין דמי הפקה ראויים הנו סכום שרירותי, אשר אין כל הסבר בצדו או חוות דעת מומחה שיכול לקבוע האם מדובר בסכום האופייני לענף זה. אשר על כן, ולאור כך שהסכום שהתובעת מבקשת בגין דמי הפקה ראויים אינו מבוסס דיו, ומאחר שמגיע לתובעת תוספת תשלום על התפקיד הנוסף שלקחה על עצמה כמנהלת הפקה, אני קובעת על דרך האומדנה סך של 10,000 ₪.

• התובעת מבקשת שיפוי בגין משכורת ששולמה על-ידה לעוזרת הפקה בסך של 10,363 ₪ - כמוסבר לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מגיע לה החזר תשלום בגין שכירת עוזרת הפקה, שכן מלכתחילה רכיב של עוזרת הפקה לא נכלל בתקציב, אותו תקציב שהתובעת הייתה אמונה על עריכתו. על כן, אני דוחה רכיב זה.
• התובעת מבקשת פיצוי ללא הוכחת נזק בשל פגיעה מכוונת בשם הטוב בסך של 100,000 ₪ - מדובר בטענה הדדית שהועלתה ע"י הצדדים, אשר נדחית, מהטעמים המנויים לעיל בפרק הדן בלשון הרע.
• התובעת מבקשת פיצוי בגין נזק תדמיתי ופגיעה באמון וביחסי עבודה שבנתה, לטענתה, התובעת מול ספקים בסך של 30,000 ₪ – לא עלה בידי התובעת להוכיח פגיעה שכזו. אמנם מר קינן ומר שטיינר העלו בתצהיריהם, כי הנתבע אמר בפניהם כי התובעת גזלה ממנו כספים, או הוציאה חשבוניות כפולות (סע' 16 לתצהיר מר קינן), ואף מר קינן הצהיר כי כעס על התובעת בשל הטחת האשמות אלה והדבר גרם לו לפקפק באמינותה. יחד עם זאת, מר שטיינר ומר קינן העידו לטובת התובעת. כמו כן, שניהם העידו כי לא קיבלו את מלוא התשלום מהנתבעים, ולכן אין בעדותם כדי להוכיח ראש נזק זה. לא זו אף זו, בסופו של יום אם נפגעה התדמית של התובעת, ייתכן והיה זה בשל כך שביקשה לבטל את הפגישה מול גורמי העירייה, מה שהכעיס מאוד את ראש העיר, ולכן לא רצה עוד לשכור את שירותיה, למרות הצלחת האירוע. על כן, אני דוחה רכיב זה.
• התובעת מבקשת פיצוי בגין הפסד ימי עבודה, עוגמת נפש וטרדה בסך של 52,000 ₪ - לעניין זה אני קובעת, כי בגין עוגמת נפש ועל כך שלא קיבלה את יתרת התשלום המגיעה לה ובמועד, אני פוסקת בגין ראש נזק זה סך של 10,000 ₪.
• מעבר לאמור לעיל, ובשל התנהלות הנתבעים, מבקשת התובעת מבית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים נוספים בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט – ייאמר לעניין זה, כי לא השתכנעתי, כי בנסיבות תיק זה יש לפסוק פיצויים עונשיים, ולכן אני דוחה רכיב זה.

82. לאור האמור לעיל, הסכום שיש לפסוק לטובת התובעת עומד על 144,448 ₪ (כולל מע"מ). כעת יש לבחון את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים.

83. טענת קיזוז:

טענת הקיזוז הועלתה לראשונה בתצהיר המשלים שהגישו הנתבעים. מבחינה פרוצדוראלית, יש לדחות את טענת הקיזוז, שכן היא מהווה הרחבת חזית. אמנם התרתי לנתבעים להגיש תצהיר משלים לאחר שהתובעת הגישה את כלל החשבוניות והקבלות שהיו בידה הקשורות בהוצאות בגין האירוע, ולכן וכתוצאה מהגשת המסמכים הועלתה טענת קיזוז מפורטת (סע' 25 -27 לתצהיר המשלים מטעם הנתבע). יחד עם זאת, טענת הקיזוז לא הועלתה בכתב ההגנה ולו באופן חלקי.

84. לעניין זה יש לציין, כי טענת הקיזוז נחלקת לשניים: האחד, טענת קיזוז מפורטת הנסמכת על כספים ששולמו ע"י הנתבעת, הוצאות שלטענת הנתבעים נעשו ע"י התובעת ללא אישור הנתבע וכן ציוד שלא הוחזר לנתבעת בסיום האירוע (סע' 25-27 לתצהיר המשלים מטעם הנתבע). השני, טענת קיזוז בדבר הפסד עבודה לעתיד בשל כך שהעירייה לא שכרה שוב את שירות הנתבעים להפקות אחרות- טענה זו נדחית, הן בשל כך שמדובר בהרחבת חזית והן משום שהנתבעים העלו אותה תוך שהם מציינים, כי הם שומרים על זכותם להגיש תביעה נפרדת בעניין זה.

85. לעניין טענת הקיזוז שהועלתה בתצהיר המשלים (סע' 25-27) אקדים ואומר, כי היא נדחית גם לגופו של עניין על כלל סעיפיה. הטעמים יובאו להלן:

• טענה לקיזוז מקדמות ששולמו בסך 58,000 ₪ כולל מע"מ – סכום זה נלקח בחשבון במסגרת חשבונית מס 85 (נספח יח' לתיק מוצגים מטעם הנתבעים), שם קוזז סכום המקדמה בסך של 50,000 ₪. המע"מ ששולם במסגרת המקדמה היה בסך של 8,000 ₪, אולם לא מצאתי לנכון להוריד את המע"מ.
• טענה לקיזוז שכר עוזרת הפקה בסך של 12,102.28 ₪ כולל מע"מ – מאחר שדחיתי את טענת התובעת לעניין רכיב החזר השכר ששילמה עבור עוזרת הפקה, אף טענת הקיזוז לא עומדת.
• טענה לקיזוז מע"מ בגין חשבון של התובעת שלא ניתן לקזז מאחר והתובעת לא הציגה לנתבעת את הדו"ח שהגישה למע"מ הכולל חשבונית זו, ולכן ייתכן כי כלל לא הגישה בסך של 16,768 ₪ - הנתבעים הציגו כנספח ג' לתצהיר המשלים את העתק החשבונית מס 85 בסך של 121,568 ₪, כאשר צוין למטה בכתב יד שמות של שני רואי חשבון וכי החשבונית לא נרשמה בספרים בשנה 2010. אין בידי לקבל מסמך זה, שכן באותה מידה כל אחד יכול היה לרשום בתחתית החשבונית כל פרט שירצה. הנתבעים לא הציגו אישור רואה חשבון מסודר, לפיו החשבונית לא נרשמה בספרים. על כן, והואיל והלכה היא כי המבקש להעלות טענת קיזוז עליו להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, שכן את טענת הקיזוז יש לפרט כשם שמפרטים חוב בהגשת תביעה (ראה דבריו של כבוד הנשיא כתוארו אז, השופט שמגר, בע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פד"י מה (5) 729), אני דוחה טענה זו.
• טענה לקיזוז אלקטרוניקה זפרני ששולם ע"י הנתבעת בסך של 1,500 ₪ כולל מע"מ – אני דוחה טענה זו, שכן התובעת הגישה חשבונית מס/קבלה מס' 5192 (צורפה לתצהיר הנוסף שהוגש מטעם התובעת מיום 12.06.12) של אלקטרוניקה זפרני בגין הגברה לאירוע בסך של 1,500 ₪ כולל מע"מ, ולכן הוכיחה כי היא ששילמה לספק האמור, כפי שגם צוין במוצג ת/1 במסגרת רכיב "הפקת סרטים". במסגרת טענת הקיזוז הנתבעים לא מפנים לאסמכתא כלשהי שיש בה להוכיח כי שילמו סכום זה לזפרני. לאור כך, טענה זו נדחית.
• טענה לקיזוז בגין הוצאות כיבוד בסך של 2,054.4 ₪ כולל מע"מ – להוכחת הטענה צירפו הנתבעים את נספח ד' לתצהיר המשלים. מעיון בנספח ד' עולה, כי מדובר בטבלה שלצידה תאריכים וסכומים, אשר לא מגובים ולו באסמכתא בודדת, אשר יש בה להוכיח כי אכן הכיבוד הנטען נקנה ע"י הנתבעים. על כן, אני דוחה טענה זו.
• טענה לקיזוז בגין הוצאות חתך תלבושות ואביזרים בסך של 20,253 ₪ כולל מע"מ (צורף נספח ה' פירוט תלבושות). לטענת הנתבעים, התובעת לא יכולה לדרוש תשלום על התלבושות בעוד התלבושות מוחזקות ומשמשות אותה. לעניין זה נשאלה התובעת וכך העידה:

"ש. מה עשית עם התלבושות ב- 20,000 ₪?

ת. נשארו אצל הרקדנים של ק. מלאכי, כל הציוד שקניתי נשאר בקריית מלאכי, מה ששכרתי הוחזר למשכירים.

...

ש. למה את ה- 20,000 ₪ שעלו התלבושות לא העברת לחברה?

ת. כי זה לא כספו, זה כספי עיריית ק'. מלאכי, כשלקוח משלם על תלבושות דבורה ביקשה שהתלבושות יישארו אצלם. בשביל מה הוא צריך חולצות שרשום עליהם 60 שנה לק. מלאכי?"

(פרט' עמ' 44 ש' 29-31 ועמ' 45 ש' 2-5).

לעניין התלבושות, אמינה עליי עדותה של התובעת, כי התלבושות נשארו בקריית מלאכי וכי הגב' דבורה עתל כנציגת העירייה ביקשה שהתלבושות יישארו אצל העירייה. יש לציין, כי הגב' עתל לא נשאלה בנוגע לנושא התלבושות. על כן, אני דוחה טענה זו.

• טענה נוספת היא, כי הוצאות שליחויות והסעות ע"פ חשבוניות שהוצגו (צורף כנספח ו') מגיעות לסך של 2,140.4 ₪ כולל מע"מ, כאשר הוצאות שליחויות והסעות שדורשת התובעת עומד על סך של 7,011 ₪ כולל מע"מ, על כן יש לקזז את ההפרש. מעיון בנספח ו' מוצגת טבלה, לפיה רכיב הוצאות בגין שירותי דיוור ומוניות מגיע לסך של 2,140 ₪, זאת, לטענת הנתבעים, בהתבסס על חשבוניות שהוצגו. מעיון בפירוט החשבוניות שהציגה התובעת, מוצג ת/1, ניתן ללמוד, כי התובעת הוציאה סך של 6,580 ₪ (כולל מע"מ) בגין שירותי דיוור ומוניות. אכן, הוצגו ע"י התובעת חשבוניות מס/קבלות על חלק משירותי ההסעות ולא על כולם, אולם אמינה עליי גרסת התובעת כי לא שמרה את כל הקבלות הקטנות של המוניות, וכי ההוצאות בגין שירותים אלה שולמו על ידה. על כן, אני דוחה טענת קיזוז זו.

86. סוף דבר:

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ודוחה את טענת הקיזוז. על כן, הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 144,448 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה (17.11.10) ועד התשלום בפועל, וזאת תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות משפט של התובעת בסך 10,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ו, 23 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.