התובעים תכננו עבור הנתבעות תוכנית מתאר לישוב ביר אל מכסור, עפ"י הסכם שנכרת בין הצדדים. התובעים עותרים לחייב את הנתבעות לשלם להם סכומי כסף נוספים, העולים על הסכומים הנקובים בהסכם ביניהם, זאת בטענה כי העבודות שבוצעו בפועל חורגות מן המוסכם בין הצדדים.

רקע עובדתי

1. התובעים, בני זוג, אדריכלים עצמאיים, הכינו עבור הנתבעות תוכנית אב לישוב ביר אל מכסור (להלן – "הישוב"), אשר אומצה ואושרה ע"י הועדה המחוזית לתכנון ובניה צפון. לאחר אישור תוכנית האב בוועדה המחוזית, ולצורך הכנת תוכנית מתאר לישוב, התקשרו התובעים עם הנתבעת 1, בחוזה מיום 11/10/2001 למתן שירותי תכנון בישוב. הפיקוח המקצועי על הפעולות אשר ביצעו התובעים במסגרת החוזה נעשה על יד הנתבעת 2, או מי מטעמה, ואילו הניהול הכספי וההתקשרות החוזית, נעשו אל מול הנתבעת 1.

במסגרת החוזה, הוסכם בין הצדדים, כי עבור ביצוע כל פעולות התכנון, כמפורט ב"מפרט השירותים" (נספח א' לחוזה) ובהתאם לשלבי הביצוע כמפורט בנספח ב' לחוזה יהיו זכאים התובעים לתמורה כוללת בסך של 162,500 ₪.

התובעים ביצעו את התכנון הפיזי של תוכנית המתאר עפ"י החוזה, במהלך השנים 2001 ועד 2010. בעת הגשת התביעה הגיעו עד לשלב 6 בביצוע (מתוך 7) וקיבלו את התמורה החוזית בהתאם.

1. להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי למעשה התובעים התקשרו עם הנתבעות בשלושה הסכמים שונים למתן שירותים: ההסכם הראשון, עניינו בהכנת תוכנית האב ליישוב ביר אל מכסור, כמפורט לעיל. ההסכם השני, נשוא התביעה והסכם שלישי עליו חתמו הצדדים בשנת 2005 שעניינו הכנת תוכנית מפורטת לאיחוד וחלוקה למגרשים ביישוב, בתמורה ל- 347,000 ₪.

תמצית טענות הצדדים

1. טענותיהם העיקריות של התובעים מופנות לחריגה משמעותית מהיקף ומהות העבודות אליהן התחייבו בהסכם. לטענתם, במהלך ביצוע העבודות התברר כי הם נדרשים להגיש את תוכנית המתאר לשלוש ועדות לתכנון ובניה שונות, אף שלטענתם, לפי ההסכם דובר על ועדה אחת. מדובר בחריגה משמעותית בהיקף העבודה הנדרש, דבר שגרם לכך שהליכי התכנון נמשכו זמן רב.

עוד נטען כי לצורך אישור תוכנית המתאר, הם נדרשו לערוך שינויים בתוכנית מתאר מחוזית, תמ"מ 2, דבר המהווה חריגה ממהות העבודה הנדרשת על פי ההסכם.

לפיכך, ביקשו התובעים תשלום תוספת שכר בהיקף של כ- 350,000 ₪, עבור שעות העבודה שהושקעו באותן עבודות שחרגו מההסכם, זאת בתעריפים שנקבעו בחוזה משרד השיכון.

התובעים הוסיפו וטענו כי חתמו על החוזה עקב טעות שנבעה מהטעייה של הנתבעות. החוזה נערך על ידי הנתבעות באופן חד-צדדי והוצב בפניהם כעובדה. הסכום אשר נקבע בחוזה הוצג להם כתמורה חלוטה וסופית ללא אפשרות לנהל מו"מ בגינה, היה שרירותי ללא התייחסות לאמות מידה ובחינה מדוקדקת של עבודת התכנון הנדרשת והינו חסר כדאיות כלכלית לחלוטין. כמו כן, מדובר בחוזה אחיד אשר חלק מתנאיו מקפחים, זאת בשים לב לפער הכוחות בין הצדדים. עוד נטען כי העובדה שהנתבעים נהנים מביצוע עבודת התובעים בהיקף כה רב, ללא שכר ראוי, מהווה עשיית עושר ולא במשפט.

ב"כ התובעים בסיכומיו הוסיף וטען טענות הנוגעות לניהול ההליך המשפטי. בין היתר טען כי חקירת התובע על ידי בית המשפט והשאלות שהופנו אליו חרגו מהמקובל. כלפי הנתבעות טען כי העד שהעיד מטעם ההגנה, מר רונן סגן, כמעט ולא היה רלוונטי משום שלא היה מעורב מתחילת הפרויקט, ואילו עדים אחרים, שהיו מעורבים יותר, לא זומנו למתן עדות.

1. הנתבעות טענו שכל העבודות שבוצעו ע"י התובעים כלולות בעבודות שהיה עליהם לבצע על-פי החוזה ואין הם זכאים לתמורה מעבר לסכומים שנקבעו בחוזה והוסכמו בין הצדדים. לטענתן, כל הליכי התכנון שביצעו התובעים, לרבות תיקונים כאלו ואחרים, הם הליכים שגרתיים אשר נדרשים כמעט בכל הליך תכנון של תוכנית מתאר. מדובר בעובדות הידועות היטב לכל העוסק בתחום, קל וחומר לאדריכלים מנוסים אשר מכירים היטב את המרחב התכנוני הספציפי. התמשכות ההליכים התכנוניים הינה עובדה ידועה והיא אף איננה חורגת ממסכת הציפיות הסבירה.

טענת התובעים כי תחום התוכנית נמצא בתחום סמכותן של שלוש ועדות שונות, אף היא איננה בגדר הפתעה. התובעים ידעו שתוכנית המתאר חלה על שלושה מרחבי תכנון של שלוש ועדות מקומיות, ולמרות זאת חתמו על החוזה מבלי להעלות כל הסתייגות בעניין, כמו כן אין לפרש את הוראות ההסכם כאילו הן מתייחסות לוועדה אחת.

בכל הנוגע לתיקונים בתמ"מ 2, הנתבעת טענה כי אין המדובר בחריגה במהות העבודה על פי ההסכם, אך נוכח אי הבהירות בהסכם לעניין זה ולפנים משורת הדין, אושר לתובעים תשלום נוסף עבור עבודות אלו, והתובעים קיבלו את תמורתם המלאה, כך שאין הם זכאים לתשלום כלשהי עבור ביצוע תיקונים בתמ"מ 2.

בנוסף טענו הנתבעות, כי הוראות החוזה ברורות והן קובעות תמורה על בסיס התקדמות ביצוע בשלבים ולא על בסיס חישוב שכר שעתי, לפיכך אין התובעים יכולים להסתמך על תחשיבי שכר חיצוניים, לרבות 200 ₪ לשעת עבודה או על תחשיבי השכר על פי חוזה משרד הבינוי והשיכון, וניסיונם של התובעים לעשות כן מהווה ניסיון לשנות את מנגנון התשלום המוסכם.

עוד הודגש כי התובעים לא הלינו על תנאי החוזה לא במעמד החוזה וגם לא אחריו, ואף לא העלו הסתייגויות בוועדת ההיגוי הראשונה שהתקיימה, בה התחדדו שלבי התכנון בכלל והעובדה שנדרש לאשר את תוכנית המתאר בשלוש ועדות מקומיות בפרט. כך שהם מנועים להעלות טענות ביחס לחוזה או תמורתו בשלב מאוחר כזה, במיוחד כאשר לאורך כל תקופת הביצוע התובעים לא ביקשו לבטל את החוזה.

טענות בדבר הפער ביחסי הכוחות בין הצדדים אינן רלוונטיות, שהרי התובעים לא היו חייבים להתקשר בהסכם עם הנתבעות. כמו כן, התובעים לא הוכיחו מדוע תנאי ההתקשרות באים בגדר תנאים מקפחים. עוד נטען כי לא הונחה כל תשתית להוכחת הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט.

הודגש כי לא הייתה כל הטעייה מצד הנתבעות, והתובעים לא העלו כל טענות נגד החוזה בזמן החתימה עליו ואף לא לאחר מכן, ועובדה היא, כי התובעים לא ביקשו לבטל את החוזה, וגם כיום אין הם טוענים לבטלותו. התובעים גם לא עתרו בשלב כלשהו להפסיק את עבודתם. לכל היותר, יתכן שמדובר בטעות בכדאיות העסקה, שאינה מזכה בסעד כלשהו.

דיון והכרעה

החריגה מהיקף וממהות העבודות

1. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בעניינינו היא האם מהות והיקף העבודות שביצעו התובעים חורגים ממסגרת ההסכם בין הצדדים. שאלה זו מעוררת מספר שאלות משנה הנוגעות להיקף ומהות העבודות על פי החוזה, לרבות שאלת אישור תוכנית המתאר בשלוש ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, ועריכת תיקונים בתוכנית מתאר מחוזית, תמ"מ 2.

האישור בשלוש ועדות

1. התובעים טענו כי במהלך ביצוע עבודות עפ"י השלבים שנקבעו בחוזה, ולפני שלב 4 "אישור התוכנית ע"י הוועדה מקומית והכנת מסמכים לוועדה המחוזית", התברר להם כי יש לאשר את תוכנית המתאר ע"י שלוש ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, שכן היישוב ביר אל מכסור משתרע על פני מרחב תכנון של 3 ועדות מקומיות - משגב, יזרעלים וגבעת אלונים, ולא על ידי ועדת תכנון אחת כפי שסברו וכפי שלטענתם, נכתב בחוזה. בעקבות כך נדרשה מהם עבודה רבה מאוד, מעבר למוסכם בחוזה בין הצדדים. העבודה הרבה נבעה בין היתר מהצורך בביצוע תיקונים בתוכנית אותה הכינו, עקב החלטות הועדה המקומית לתכנון ובנייה יזרעלים, ועקב בעיות הכוללות את הצורך לקבוע את גבולות תחום השיפוט של תכנית המתאר, וקיום אילוצים תכנוניים שונים בתחום התוכנית. גם לאחר אישור עקרוני של התוכנית על ידי הועדה המחוזית, נדרשו התובעים לבצע תיקונים ושינויים בתוכנית, לרבות צמצום גבולות, הפחת שטחי מבני ציבור, סימון שטחי יער וכד'. כל אלו הצריכו השקעת שעות עבודה רבות, מעבר למקובל בהסכמים מסוג זה, כך לטענתם.

התובעים מפנים לסעיפים 3 ו- 4 שבטבלה של נספח ב' להסכם, המפרטת את התשלומים ביחס להתקדמות העבודה. סעיף 3 "בחירת החלופה והכנת המסמכים לועדה" וסעיף 4 "אישור התוכנית על ידי הועדה המקומית והכנת המסמכים לועדה המחוזית" (ההדגשות אינן במקור), נוקטים בלשון יחיד ולא רבים, מה שמעיד על כך שהדרישה לאישור ע"י שלוש ועדות ולא אחת, חורגת מהיקף העבודות שהוסכם עליו בחוזה.

1. גרסתם של התובעים, כפי שנפרסה בתצהירו של התובע, איננה מקובלת עליי. איש מקצוע בתחום התכנון, הניגש להכין תוכנית מתאר ליישוב מסוים, אמור לבדוק היטב קודם להתחלת עבודות התכנון ולפני ההתקשרות עם המזמין, באיזה מרחב תכנון נמצא אותו יישוב. במקרה של התובעים הטענה שלא ידעו על עובדה זאת אף מקבלת מימד אבסורדי ולא אמין. היא איננה מתיישבת עם העובדה שהם אלו שערכו את תוכנית האב של היישוב, ורק לאחר הכנתה, התקשרו בהסכם נשוא התביעה, לצורך הכנת תוכנית המתאר (עמ' 16, ש' 23 - 28). תמוהה בעיני העובדה שמדובר באדריכלים ומתכננים מנוסים, כפי שהם מעידים על עצמם (עמ' 16, ש' 16- 22), בעלי השכלה בתכנון ערים וניסיון בעבודה מול הנתבעות, אשר תכננו תוכנית אב ליישוב, ולא היו מודעים לכך שתחום היישוב אשר לגביו הם מכינים תוכנית אב משתרע על פני מרחבי תכנון של שלוש ועדות.
2. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית של התובע, התברר כי הוא היה מודע לעובדה זו, אך השמיטה מתצהירו. בניסיון מגושם להתמודד עם העובדה כי ידע זאת, ניסה בעדותו בבית המשפט לאבחן בין עצם הידיעה על 3 ועדות לבין הידיעה שצריך לאשר את התוכנית שהכין בשלוש וועדות, דבר המצביע על חוסר אמינות או חוסר מקצועיות. מכיוון שאני מקבל את טענת התובעים כי הם אנשי מקצוע מנוסים בתחום התכנון, רק חוסר אמינות מתקבל על הדעת.

התובע נשאל על היכרותו עם תחום התכנון של היישוב, נוכח העובדה שהכין קודם לכן את תוכנית האב של היישוב, הן על ידי ב"כ הנתבעות והן על ידי בית המשפט, אך תשובותיו היו מתחמקות ולא משכנעות:

"זה עניין סובייקטיבי, היא לא זרה לנו, אבל יש חידושים, זה תחום תכנוני שלא יצא לנו לעשות קודם, באופן כללי הסביבה לא זרה לנו. למרות זאת הייתה רצופת הפתעות." (עמ' 18, ש' 22, 23).

בהמשך עדותו, ולאחר מספר שאלות נוספות בעניין זה, נאות התובע להודות כי הדבר היה בידיעתו:

"ש. ידעתם שמרחב התוכנית מכיל מרחבי תכנון של 3 ועדות מקומיות שונות בזמן שחתמם על החוזה.

ת. ידענו שתוכנית האב שעשעינו קודם, חלה על תחום של שלוש ועדות מקומיות. עם תוכנית האב לא נאלצנו להתגלגל ב-3 ועדות שונות, אלא זו אומצה באחת ע"י המחוזי.

ש. כיוון שידעתם שתוכנית אב חלה על 3 ועדות, ממילא ידעתם שגם תוכנית המתאר אמורה לחול בתחומים של 3 ועדות מקומיות.

ת. לא ידענו אבל אפשר היה לחשוב על האפשרות הזו, אבל תחום תוכנית המתאר לא נקבע אז, והוא יכול בהחלט לא לכלול את משגב... " (עמ' 20 ש' 3 – 10).

נראה כי בחקירתו התובע שניה את גרסתו בחקירה הנגדית כדי שיוכל לענות על השאלה בלי להיתפס באמירת דברים שאינם אמת, דבר אשר גרע ממהימנותו.

כמו כן, מפרוטוקול הישיבה של ועדת ההיגוי (נספח ג' לתצהיר התובע), בה גובש צוות התכנון וגובשו נהלי העבודה ואופן העבודה, ובה נכח התובע עצמו, עלתה לדיון הסוגיה של פיזור שטח התכנון על שלוש ועדות תכנון (ראו דבריו של מר בדיע, בעמ' 1 לפרוטוקול ועדת ההיגוי, נספח ג' לתצהיר התובע), כך שפני הדברים היו ברורים לתובע, וכן הוא אישר בבית המשפט שהדברים היו ידועים לו בעקבות אותה ישיבה (עמ' 20, ש' 20).

נוסף לכך, התובע ניסה לטעון שחתם על החוזה לפני ישיבת ועדת ההיגוי ונתפס שוב באמירת דברים שאינם מדויקים. לפי תצהירו של התובע, ולפי התאריך הנקוב על פרוטוקול הישיבה, ברור הוא שהישיבה התקיימה בחודש ביולי 2001, ואילו החתימה על ההסכם הייתה בחודש אוקטובר 2001 (סעיף 5 לתצהיר התובע ונספח ג' לתצהיר). כמו כן, וכפי שהתברר לעיל, התובע ידע על עובדת פיזור תחום התכנון למרחבים של שלוש ועדות מקומיות כבר בשלב עריכת תוכנית האב. התנהלות זאת הדגישה את חוסר אמינותו של התובע.

1. התובע טען שעל אף שידע שתחום תוכנית המתאר מפוזר בין מרחבי התכנון של שלוש ועדות מקומיות שונות, הוא לא ידע שצריך לאשר את התוכנית בכל הועדות הרלוונטיות ולא הבין את היקף העבודה שנובעת מכך. טענה זאת איננה תואמת את הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. וועדה מקומית מוסמכת לאשר תוכניות בתחום מרחב התכנון שלה בלבד ולא בתחום מרחב תכנון של וועדות מקומיות אחרות. לכן, אם תוכנית מתפרסת על פני מספר מרחבי תכנון פשיטא שיש לאשר אותה בכל אחת מהוועדות שבמרחב התכנון שלהן נמצא תחום תוכנית המתאר. טענת התובע בעניין זה הינה לא מקצועית, מיתממת, ולא אמינה כלל.
2. אוסיף גם כי התובעים לא הוכיחו כי היקף העבודה הנדרש מהם להתנהלות מול שלוש ועדות מקומיות שונות, חרג בפועל מהיקף העבודה המקובל. התובעים טענו כי נציגי הנתבעות עמם היו בקשר שוטף הודו בפניהם כי היקף העבודות המבוצע על ידם אכן חורג, באופן משמעותי, מהיקף העבודה המוסכם, אך כל שהציגו להוכחת טענות אלו היו תשובות למכתבים שנשלחו על ידי התובעים, ובהם הודיעו נציגי הנתבעות כי הם פועלים להשגת תוספת תשלום לנתבעים, ואין במכתבים אלו הודאה בדבר החריגה מההיקף.

אותם מכתבים (ראו נספחים מא' – מה' לתצהיר התובע), אשר התובע מבקש לראות בהם כהודאת הנתבעות מטענותיו, דווקא מוכיחים כי היקף העבודה שנעשה על ידי התובע אינו חורג בצורה משמעותית מההיקף המוסכם כפי שנטען. באותם מכתבים, דרש התובע, עצמו, סכום של 30,000 ₪ בלבד (!) עבור תוספת העבודה שביצע (20,000 ₪ עבור התיקונים בתמ"מ 2, וכן 6,000 ₪ עבור העבודה אל מול שלוש ועדות מקומיות, בתוספת מע"מ). תוספת התשלום אושרה לתובעים, אך מיד לאחר אישורה שבו ודרשו הגדלה נוספת של התמורה החוזית. אם כן לא ברור מדובר התובעים דורשים כעת סכום של כ- 350,000 ₪ פער של עשרות אחוזים לעומת התוספת שדרשו בשנת 2007, כאשר ביצוע החוזה היה כבר בשלבים מתקדמים. דברים אלו גורעים מאמינותם של התובעים.

ביצוע שינויים בתמ"מ 2

1. בכל הנוגע לתמ"מ 2, אף בהתחשב בכך שהנתבעת שילמה לתובעים סכום כסף נוסף, לפנים משורת הדין, נוכח בקשותיהם החוזרות ונשנות של התובעים להגדלת החוזה (ראו סעיף 20 לתצהירו של עד ההגנה רונן סגל), לא שוכנעתי שמדובר בחריגה ממהות העבודה.
2. לטענתה התובעים, בחודש מאי 2005 לאחר שהתברר כי המועצה הארצית אינה יכולה לאשר את הרחבת תוכנית המתאר ליישוב, ללא השינויים בתמ"מ 2, פנו התובעים למנהל הפרויקט מטעם הנתבעת דאז, האדריכל מוטי לביא, וביקשו, לנוכח היקף העבודה שיש לבצע, לראות בשינויים בתמ"מ כעבודה חדשה, ולקבל בגינה שכר נפרד ובהתאם. תשובתו של לביא הייתה כי בקרוב הם אמורים להתקשר עמם בחוזה "שמן" (כך במקור) שעניינו הכנת תוכנית איחוד וחלוקה ביישוב ביר אל מכסור, כך שדבר זה אמור לפצותם (מה שאכן קרה בשלב מאוחר יותר, והוא ההסכם השלישי – ע' ר'). עם זאת באותה תשובה הודגש כי השינויים שיש לבצע בתמ"מ 2 הן חלק מהמחויבות החוזית של התובעים כלפי הנתבעת. (נספח ט' לתצהיר התובע).

תשובה זו אף תואמת את ההסכמות החוזיות לפיהן עריכת שינויים בתוכנית מתאר מחוזית מהווה חלק מההתחייבות החוזית של התובעים כלפי הנתבעות, כפי שמנוסחים בסעיף 10 ו- 12 לנספח א' להסכם בין הצדדים: בסעיף 10 "עריכת תיקונים בתכנית על פי הנחית ובקשת מוסדות התכנון" ובהמשך בסעיף 12 "בדיקת תכניות ארציות, מחוזיות ומקומיות שיש להם השפעה על התכנית והתמודדות תכנונית איתם בכלל זה שינויים ותיקונים" (ההדגשות אינן במקור). וברור הוא, כי כל פיצוי שיינתן יהיה לפנים משורת הדין, ועל מנת לרצות את התובעים, וללא כל הודאה בטענות התובעים.

1. התובע טען בתצהירו כי הופתע לגלות שיש לבצע תיקונים בתמ"מ 2, והדגיש בבית המשפט כי סבר שנוסח סעיף 10 לנספח א' לחוזה מתייחס לעריכת שינויים בתוכנית המתאר אותה הוא הכין ולא בתוכניות אחרות (עמ' 23 ש' 1 – 4). אך בהמשך חקירתו הודה התובע כי התיקונים שהתבקש לבצע, כגון העתקת אזורי תעסוקה או הפחתת שטחי ציבור, נכללים במסגרת התיקונים שבסעיף 10 לנספח א' (עמ' 23 ש' 9 – 14). התובע נשאל באופן מפורש:

"ש. כלומר כשאתה בסעיף 37 ו- 38 מציין את המשימות שנדרשת להם ע"י ועדה מחוזית, התיקונים להם נדרשת, הכל במסגרת אותה התקשרות כפי שהוגדרה מלכתחילה.

ת. נכון." (עמ' 23 ש' 15 – 17).

הנה פעם נוספת, חוזר בו התובע מגרסתו כפי שמופיעה בתצהירו, ומודה כי האמור שם אינו מדויק.

יתרה מכך, בהמשך עדותו התברר כי הוא לא נדרש לערוך כל תיקון בתוכנית המתאר אותה ערך אלא ערך אותה באופן שיצריך את תיקון התוכנית המחוזית (עמ' 24 ש' 24 – 30).

התובע נשאל גם באופן ספציפי לעניין ניסוחו של סעיף 12 לנספח א' ובו מצוין באופן מפורש שיש לבדוק תוכניות אחרות ובכלל זה לבצע בהם שינויים ותיקונים, אך התחמק ממתן תשובה ישירה וטען שהוא יכול להתמודד רק עם התוכנית שלו ולא תוכניות שהן מעל (עמ' 27 ש' 1, 2).

1. טענה נוספת של התובע בהקשר לכך הייתה שבמסגרת הפרויקט של משרד השיכון ישנם מתכננים נוספים שנדרשו לערוך שינויים לתמ"מ 2, וקיבלו על כך שכר נפרד. טענה זו לא נתמכה בשום ראיה, והגיעה לאוזניו של התובע מפי השמועה בלבד וללא כל הוכחה (עמ' 24 ש' 11), הטענה אף הוכחשה בחקירתו של נציג הנתבעת בבית המשפט (עמ' 36 ש' 19 – 22).
2. אם כן, נוכח הנימוקים הנ"ל, ולנוכח העובדה שאושר לתובעים תשלום נוסף, מעבר לתמורה החוזית, עבור ביצוע התיקונים בתמ"מ 2, אני דוחה את טענות התובעים לעניין החריגה מהיקף ומהות העבודה בעניין זה.

שעות עבודה בפועל ושכר

1. התובעים טענו כי הם זכאים לקבל שכר עבור שעות העבודה שביצעו בפועל, בהתאם לטבלת שעות עבודה שהכינו, המופיעה בסעיף 64 לתצהירו של התובע, ולפיה הושקעו משנת 2004 ועד שנת 2010, 1,570 שעות עבודה בהכנת תוכנית המתאר לרבות שינויים, תיקונים, וליווי תהליך האישור בוועדות המקומיות. לטענתם השכר הראוי לשעה הוא 200 ₪, זאת בהתאם לנספח ג' לחוזה, שהוא חוזה כללי של משרד הבינוי והשיכון המפרט תהליכים ושירותים, תעריפים ונהלים לעניין הכנת תוכנית אב (ראו עמ' 1 לנספח ד' לתצהיר התובע). כך ששכרם של התובעים אמור לעלות על 300,000 ₪, לפי נספח ג'. התובעים הוסיפו כי סעיפים 1 ו-2 לחוזה בין הצדדים קובעים כי תנאי החוזה יהיו בהתאם לחוזה התכנון של משרד הבינוי והשיכון, קרי נספח ג' . חוזים אלו מבוססים על ביצוע עבודות בפועל, בהתאם להיקפי העבודה ולכן סברו התובעים, כי על אף הסכום הגלובלי שנקבע בחוזה הם יהיו זכאים לתמורה נוספת בהתאם לעבודה שיבצעו בפועל ולכן חתמו על החוזה. לטענתם לו היה מבוצע פרויקט התכנון עבור משרד הבינוי והשיכון, הם היו זכאים לשכר הנאמד בסך של 1,155,712 ₪.

אינני מקבל טענה זו. התובעים חתמו על הסכם למתן שירותים כאשר התמורה בגינו ניתנת כסכום גלובאלי, ולא כשכר לפי שעה. בחוזה נרשם במפורש "הואיל והמתכנן התחייב להכין עבור המינהל (על פי הנחיות ועדת ההיגוי) שירותי תכנון ... לפי השלבים המפורטים בנספח ב' וכמפורט בנספח א'" (ראו עמ' 1 לנספח ד' לתצהיר התובע). ובהמשך, בסעיף 2 להסכם, נרשם באופן מפורש כך: "הצדדים מסכימים כי חוזה התכנון של משרד הבינוי והשיכון עם מתכנן, המצ"ב כנספח ג', יחול בשינויים המחויבים בין הצדדים לחוזה ובכפוף לתנאי חוזה זה. בסתירה שבין האמור בחוזה זה לבין נספח ג' הוראות חוזה זה יגברו" (ההדגשות לא במקור), ולכן, נספח ג' חסר כל רלוונטיות והניסיון להתבסס עליו לא צלח.

1. למעלה מן הצורך אציין, כי נספח ג' הנ"ל אינו בין הראיות בתיק - התובע לא צירפו למסמכיו כיוון שלטענתו, לא קיבל אותו במעמד החתימה על ההסכם, ונאמר לו שניתן להשיג את המסמך ללא בעיה שכן מדובר במסמך סטנדרטי של משרד השיכון והבינוי. התובע ביקש לצרפו במהלך המשפט אך דחיתי את הבקשה (ראו החלטה בעמ' 30 לפרוטוקול), בין היתר משום שהתובעים ביקשו להגיש מסמך מעודכן משנת 2005, ואילו החתימה על החוזה הייתה בשנת 2001, כך שלא ניתן להסתמך על התחשיבים בו.
2. עוד אציין כי טענת התובעים בדבר היקף השעות שהם נדרשו להשקיע, נותרה סתמית, התובע לא הציג כל תיעוד או הוכחה אחרת, מעבר לעדותו הוא, לביצוע שעות העבודה בפועל, כך שמדובר בעדות יחיד של בעל דין, שכבר הבעתי דעתי לעניין אמינותו.
3. לסיכום סוגיה זו, לא עלה בידי התובעים להוכיח חריגה מהיקף וממהות העבודות שבחוזה עליו חתמו.

פרשנות החוזה, הטעיה וטעות בכדאיות העסקה

1. על הסוגיה של פרשנות חוזה נשפך כבר דיו רב, ולכן לא ארחיב מעבר לנדרש. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

הספרות והפסיקה דנה רבות במטרת הפרשנות ואופן ביצועה, וניתן לסכם זאת, בדברים הבאים:

"פירוש חוזה הוא התהליך האינטלקטואלי של תחימת גבולות החוזה ושרטוט תוואיו. על-ידי פירוש החוזה נקבע היקף החיובים החוזיים וגבול השתרעותן של תניות החוזה. פירוש החוזה קובע את משמעות החוזה, ולכן גם את תוקפו ואת תוצאותיו. פירוש החוזה אינו אלא הבנת החוזה וקביעת המשמעות המשפטית של הטקסט החוזי.

...

בהיות החוזה יציר רצונם של הצדדים לו, שומה על הפרשן לכבד את כוונתם, המפורשת או המשתמעת, ולנסות לבררה ולישמה. מטרת הפרשנות היא, לפיכך, להתחקות אחר כוונת הצדדים." (גבריאלה שלו דינים חוזים – החלק הכללי, 419 (2005)).

זאת כאשר אומד דעת הצדדים הוגדר כך:

"אומד דעת הצדדים בהקשר זה, משמעותה המטרות והיעדים המשותפים אותם ביקשו הצדדים להגשים במשותף, כפי שניתן להיוכח מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו" [ע"א 2850/08 CHECK POINT SOFTWARE TECHNOLOGIES LTD נ' איתי בוגנר (ניתן ביום 5/7/2010) עמ' 11 לפסק הדין].

1. במקרה שבפניי שוכנעתי כי לשון החוזה שבין הצדדים היא מפורשת וברורה, ומשקפת את אומד דעת הצדדים באופן ברור. התובעים התקשרו בחוזה למתן שירותי תכנון להכנת תוכנית מתאר ליישוב, לאחר שהכינו תוכנית אב בעבר. מדובר בחוזה אחיד, מטעם הנתבעות, כאשר בנספחים א' ו- ב' מפורטות העבודות וביצוע התשלומים בהתאם לעבודות.

מדובר בהסכם שהוראותיו ברורות, וניתן לראות מנספחים א' וב' כי עניינו בתכנון פרויקט עליו יקבלו התובעים תשלום בהתאם להתקדמות בשלבי ביצוע התוכנית. לדוגמה חלק מהוראות נספח א' להסכם המפרט את השירותים שעל המתכנן הפיזי לעשות: סעיף 1 לנספח א' נכתב כי "ריכוז עבודת צוות התכנון בהתאם להנחיות החברה המנהלת וללווי תכנית המתאר המקומית משלב התכנון עד שלב מתן התקוף, בכלל זה הצגתה בפני גורמים בעלי עניין ומוסדות תכנון". בהמשך בסעיף 4 "הכנת תכנית מתאר מפורטת בהתאם להנחיות תוכנית האב..." וכן בסעיף 5 "תרגום הפרוגרמה התכנונית והנחיית תוכניות האב לתכנית מתאר מקומית מפורטת". בסעיף 10 "עריכת תיקונים בתכנית על פי הנחית ובקשת מוסדות התכנון".

הוראות אלו יחד עם הטבלה בסעיף ב', מצביעות על כך שכוונת הצדדים הייתה להתקשר בהסכם גלובאלי, הן מבחינת הסכום והן מבחינת היקף ומהות ביצוע העבודות, בכדי להכין תוכנית מתאר.

1. עוד אוסיף שדברי התובע, אותם ביקש לומר בתום חקירתו הנגדית, מייתרים את כל הדיון בסוגיית ההטעיה לה טענו התובעים והם מוכחים שלא הייתה הטעיה מצד הנתבעות, אלא לכל היותר נפלה אצל התובעים טעות בכדאיות העסקה:

"בגלל החשש שלי שכל התהליך הזה יובן כאילו הייתה בעיה ועכשיו אני מבין שקוראים לה "כדאיות העסקה" בחוזה עליו חתמנו, גם לדעתי, גם המזמין, וגם אנחנו לא ידענו מה יהיה באמת היקף העבודה, ולשני הצדדים לא הייתה ברירה אלא להתקשר על בסיס התחלתי כלשהו ולתקן אותו בדרך, זו טבעה של העבודה" (עמ' 31 ש' 13 – 16).

כפי שציינתי לעיל, התובעים לא העידו כי לא עשו את הבדיקות הנדרשות להערכת היקף העבודה טרם החתימה על החוזה:

"'ש. אתה חתמת על חוזה, מבלי לדעת מה נדרש בחוזה.

ת. מבלי לדעת מראש מה היקף העבודה כמו שקורה בהרבה עבודות תכנון" (עמ' 17 ש' 12, 13).

לפיכך, ייתכן באמת שהתובעים טעו בכדאיות העסקה.

טעות בכדאיות העסקה אינה מצדיקה ביטול החוזה, וממילא, התובעים לא ביקשו את ביטול החוזה במסגרת הסעדים בתביעה, וזה אף נתבקש בשום שלב.

1. לפיכך אני דוחה טענות אלו.

חוזה אחיד

1. התובעים טענו כי מדובר בחוזה אחיד, שנוסח על ידי הנתבעות והועבר לכ-30 אדריכלים, לא צוינו בו פרמטרים לעניין היקף העבודה. החוזה הוצג לתובעים כעובדה מוגמרת ללא כל אפשרות לנהל מו"מ לגביו או לגבי התמורה.

הנתבעות טענו כי אין ענייננו בחוזה אחיד אשר מקפח את התובע. כפי שאישר התובע בחקירתו התובעים הם בעלי מקצוע מיומנים ומנוסים והבינו את תנאי ההתקשרות בחוזה. לא ניתן לקבל טענות של מתכנן המתקשר בחוזה תכנון כאילו לא הבין את משמעות התחייבויותיו בחוזה התכנון ויש לראותו כמי שזכויותיו קופחו במסגרת החוזה. ממילא מובן כי אין זה חוזה אשר נכפה על התובעים, לא היתה זו הפעם הראשונה בה התקשרו בחוזה כזה, ואף לא הפעם האחרונה, שכן בהמשך ביקשו לחתום על חוזה נוסף, גם הוא חוזה תכנון, הפעם לתכנון מפורט של איחוד וחלוקה.

1. מסכים אני עם טענות הנתבעות בעניין זה, ואוסיף כי התובעים לא הניחו את הבסיס העובדתי והמשפטי להוכחת טענותיהם בעניין זה.

סעיפים 3 ו- 4 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 משרטטים את המסגרת הנורמטיבית להגדרתו של תנאי מקפח בחוזה אחיד. סעיף 3 קובע כי: "בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)." ואילו סעיף 4, קובע 12 תניות שבהתקיים אחת מהן, חזקה שמדובר בתניה מקפחת.

עניינם של התובעים לא נופל לגדר סעיף 3, משום שהתובעים לא הוכיחו כי החוזה נותן יתרון בלתי הוגן לנתבעות. העובדה כי התמורה ששולמה לתובעים אינה מספקת אותם אינה יכולה להיחשב כיתרון בלתי הוגן. כמו כן, אין המקרה עונה להגדרה אחת מתוך 12 התניות שבסעיף 4.

אחזור ואדגיש כי התובעים לא ביקשו, בשום שלב, את ביטול החוזה, אלא המשיכו לעבוד ולבצע את התכנון, תוך דרישה לתשלום נוסף, ואף חתמו על חוזה עבודה נוסף מול הנתבעות.

1. לפיכך טענות התובעים בעניין זה נדחות.

עשיית עושר ולא במשפט

1. התובעים טענו כי משנהנתה המדינה משירותי תכנון בהיקפים גדולים, ללא תשלום תמורה בהתאם, אז חזקה שמדובר בעשיית עושר ולא במשפט.

הנתבעות טענו כי התובעים לא הניחו תשתית כלשהי להוכחת הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט. לא הוכח כי התובעים סיפקו לנתבעות שירותים עליהם לא סוכם או כאלו שלא נכללו ברשימה שפוטרה בחוזה. למען הזהירות ולפנים משורת הדין, הוחלט על התוספת בשיעור 15% מסך ההתקשרות בעבור תיקון תמ"מ 2, וכן תוספת של 15% נוספים עבור ההליכים להם נדרשו אל מול ועדות התכנון.

אני דוחה את טענות התובעים בעניין זה. מקובלות עליי טענות הנתבעות, ואוסיף עוד כי סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, קובעי כי החוק לא יחול מקום בו יש הסכם בין הצדדים. במקרה כאן, התובעים קיבלו תמורה על עבודתם על פי ההסכם, ולא הוכיחו שביצעו עבודה החורגת מהקבוע בהסכם. כמו כן הם קיבלו תוספת תשלום בסך 55,555 ₪, לפנים משורת הדין.

ניהול הדיון והבאת עדים

1. התובעים טענו כי הנתבעים לא הביאו את העדים הרלוונטיים, כך שמי שהעיד בפועל מטעמם היה מר סגל שלא היה מעורב מספיק בטיפול השוטף בפרויקט מול התובעים, ומי שאכן היו בקיאים יותר בפרטים, ואשר היו מודעים לחוסר שביעות רצונם של התובעים מהתמורה, לא הוזמנו להעיד כלל. עוד נטען כי תצהירו של מר סגל, אין ובו ולא כלום, למעט טענות כלליות שאינן מפריכות טענות התביעה, ואף אינן שופכות אור על חילופי הדברים בין התובעים לנציגי הנתבעות בזמן ביצוע העבודה.

התובעים הביעו ביקורת על כך שבית המשפט הפנה שאלות לתובע במהלך חקירתו הנגדית, וטענו כי בית המשפט חקר את התובע בצורה אינטנסיבית, בניגוד לשיטה האדברסרית. בנוסף, הזכיר ב"כ התובעים כי הוא ביקש את פסילת המותב לאחר שזה הביע את דעתו לעניין סיכויי התביעה בקדם המשפט.

1. לעניין זהות המצהירים מטעמן, הנתבעות טענו כי לא נפל כל פגם בכך ואין בטענות שנשמעו משום פגמים האמורים להשליך על משקל טענות הנתבעות או מהימנותן. מר סגל הוא גורם מקצועי אשר ליווה את הפרויקט של תכנון 35 ישובים ערבים בצפון, הוא בקיא בפרטי ההתקשרות עם התובעים, ליווה אותם בפן המקצועי, והיה חלק לא מבוטל מההתקשרות עמם. התצהיר ניתן על סמך הכרות עם הפרויקט ולאחר עיון במסמכים הרלוונטיים. אין קושי בתשתית העובדתית כפי שהובאה בפני בית המשפט, אין קושי במסמכים ואין מחלוקת באשר להימנותם, לכן לא היתה תרומה להופעתם של כל אותם גורמים אשר ליוו את הפרויקט במהלך השנים. כמו כן אין מחלוקת כי מר יוסטמן, אשר פעל מול התובעים להגדלת החוזה, אינו הגורם המוסמך לאישור הגדלת החוזה, לכן לא הייתה כל תרומה לעדותו, מעבר למכתביו שצורפו לתצהיר התובע.

בכל הנוגע להליך ניהול ההוכחות ולשאלות שהופנו ע"י בית המשפט, ב"כ הנתבעות טענה כי שהתרשמותה מהדברים שונה, לטענתה תיאור הדברים ע"י ב"כ התובעים אינו מדיוק, הופנו מספר שאלות אשר נדרשו לצורך הבהרת תשובות התובע וממילא לא היה בכך כדי לגרוע מאיזו מזכויותיו של התובע.

1. לעניין הבאת עדים, יש לזכור ולהזכיר כי נטל ההוכחה הוא על התובעים, כך שככל שסבורים היו שמדובר בעדים רלוונטיים, היה באפשרותם להזמינם למתן עדות. ההגנה הזמינה את מי שרלוונטי להוכחת טענותיה, ואין היא מחויבת להזמין עדים נוספים שאינם רלוונטיים להוכחת טענותיה. מר רונן סגל הוא עד רלוונטי, אשר אישר את הדברים שעלו במסגרת המסמכים שהוגשו, שכאמור, לא היו המחלוקת.
2. לעניין התערבות בית המשפט בחקירה – טענת התובעים לפיה בית המשפט "חקר את התובע על פני 12 עמודים" אינה נכונה ואף מטעה. אנמק.

חקירתו הנגדית של התובע החלה בתחילת עמ' 16 לפרוטוקול, בסוף עמ' 19 הפנה בית המשפט שאלה לתובע, במסגרתה היה ניסיון לברר מתי ידעו התובעים על הצורך לאשר את התוכנית בשלוש ועדות. ניסיון זה נמשך עד לשורה 24 בעמ' 20, שכן ניתן לראות כי התובע ענה תשובות מתחמקות, ובית המשפט ניסה לברר מה בדיוק ידע התובע. אז התנגד ב"כ התובע לשאלה, ובשני העמודים העוקבים מופיעות התנגדויות והערות ב"כ התובע והחלטות בית המשפט. ביתר היתר הדגיש בית המשפט בהחלטתו: "שאלות בית המשפט מתייחסות לדברים שנרשמו בפרוטוקול של ישיבה בה השתתף התובע אשר צורף כחלק בלתי נפרד מתצהירו ומהווה חלק ממנו, לכן ההתנגדות אינה ברורה. אציין, גם כי איני סבור שנסיון של בית המשפט לברר את האמת לגבי מה ידע או לא ידע התובע שהוא בבסיס התביעה כרוך בחוסר הגינות כלשהי. ההיפך הוא הנכון" (עמ' 22 לפרו', ש' 3 – 6). יצוין כי בהתנגדותו, ניסה ב"כ התובע להכניס נתונים שיש בהם כדי לסייע לתובע בתשובותיו, וכך נאלץ בית המשפט להוציא את העד מהאולם, ולבלום ניסיון זה (עמ' 21, ש' 16).

לאחר מכן, בהמשך לחקירה נגדית נוספת שנפרסה על פני שניים וחצי עמודים, בית המשפט מפנה לתובע מספר שאלות נוספות, הנפרסות על פני עמוד וחצי, כאשר במהלכה ב"כ התובע מתפרץ ומתנגד לשאלות מספר פעמים, ואינו מאפשר לתובע לענות. בית המשפט שב והבהיר בהחלטתו בעמ' 26, כי הוא "נדרש לפרש את החוזה לרבות בהסתמך על כוונת הצדדים, וכן לקבוע האם נפלו עילות המצדיקות ביטול החוזה מחמת טעות או הטעייה ולכן קיימת חשיבות רבה מאוד למה ידע ומה הבין התובע בקשר עם פרטי החוזה." לפיכך ההתנגדות נדחתה, התובע המשיך להשיב על השאלה, וב"כ התפרץ והתנגד פעם נוספת, כך שניסיון בית המשפט להבין מה הייתה הבנת התובע ביחס לשינויים שהיה עליו לערוך בתמ"מ 2, נמשך על פני עמוד נוסף, לנוכח התנהלותו של ב"כ התובע.

לקראת סוף חקירתו של התובע, בעמ' 29, נשאל התובע ע"י בית המשפט ארבע שאלות נוספות הנוגעות לתשלום הנוסף שקיבלו התובעים.

1. ב"כ הנתבעים הפנה למספר פסקי דין בעניין איסור התערבות של בית המשפט בחקירה, ראיתי לנכון לעמוד על פסקי הדין אליהם הפנה. ראשית, חלק מפסקי הדין, שונים מהותית מהנסיבות במקרה דנן. כך למשל בבג"ץ 144/86 הלוי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד מ(2) 309 (1986), שם דובר על עתירה לפסילת המותב הדן בתיק נוכח חשש שבית המשפט גיבש את דעתו ביחס לאשמתו של הנאשם טרם כתיבת הכרעת הדין, זאת כאשר זימן בית המשפט את הצדדים לשמיעת הכרעת הדין, תוך שהוא מבקש לשריין מועד לדיון ארוך, כמרמז על הרשעתו של הנאשם ושמיעת טיעונים לעונש. או למשל בע"א 9656/05 שוורץ נ' המנוף חברה לסחר ולציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, 27.7.2008), פסקה 25 לפסק הדין, שם בית המשפט העיר כי לא מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות בעצמו, אלא זה תפקידם של בעלי הדין והם אלה שבוחרים כיצד לנהל את עניינם. כך גם בע"פ 1996/91 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 837 (1991) מדובר בערעור על דחיית בקשה לפסילת שופטת מלדון בתיק. שם דובר על הערות ותהיות שהיו לשופטת שנטען שאינן קשורות לעצם הדיון, ושהיו בהן רמיזות פסולות.

בפסקי הדין שהתייחסו לחקירת עדים על ידי בית המשפט, דובר על מקרים בהן בית המשפט הגזים בשאלותיו, בצורה משמעותית, שנראה היה כאילו נטל עצמו את תפקיד המייצג. כך למשל בע"פ (מחוזי ת"א) 71165/02 מדינת ישראל נ' אברייה (פורסם בנבו, 21.12.2003), פסקה 17 ואילך, שם הביעה ערכאת הערעור אי נוחות ביחס להתנהלות בית המשפט, אשר בחר לחקור את אחד מעדי ההגנה, שלא במסגרת ישיבת הוכחות וללא התראה מוקדמת, כאשר חקירת העד נפרסה על פני 2.5 עמודים צפופים, ורק בסופה מופיעה האזהרה לעד. או למשל בע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 729 (1976), שם נקבע כי השופטים בערכאה הדיונים הציגו שאלות וחקרו את העד במהלך חקירת הסנגור מה ששיבש את חקירת הסנגור. בית המשפט הביע ביקורת מסוימת, לא על עצם הצגת השאלות אלא על מועד הצגתם, משום שלפי הדין הפלילי, מותר לבית המשפט לחקור את לעד, רק לאחר שהצדדים סיימו לחקור, ואילו במהלך החקירה של הסנגור, מותר להפנות שאלות הבהרה. כך גם בע"פ (מחוזי ב"ש) 7317/02 מדינת ישראל נ' טרפימוב (פורסם בנבו, 26.5.2005), שם בית המשפט התערב יתר על המידה, בניגוד לשיטה האדוורסרית, עת העלה מיוזמתו את הטענה שהעובדות באישום אינן מגלות עבירה, ונראה כי בית המשפט נטל לעצמו את תפקיד הסניגור, במספר הזדמנויות.

1. לסיכום נקודה זו, בית המשפט הפנה מספר שאלות לתובע בניסיון לברר מה ידע או לא ידע התובע, בהינתן העובדה שענייננו בפרשנות חוזה ויש לברר את אומד דעת הצדדים, ואין כל פסול בכך.

אחת הסיבות העיקריות להתארכות החקירה היא ההפרעות החוזרות והנשנות של ב"כ התובע, והתנגדויות הסרק שהטיח שוב ושוב, אשר במהלכן ניסה להשפיע על תשובותיו של העד. כך גם ניסיונות של התובע לחמוק ממתן תשובות ישירות לשאלות.

על כן, אני דוחה את טענות התובעים בעניין זה.

1. לגבי בקשות התובעים לפסילת בית המשפט, הבקשות נדחו, בהחלטות מנומקות ומפורטות (מיום 6/7/14 ומיום 29/7/14), התובעים הודיעו שאין בכוונתם לערער עליהן, ואין בהן כדי להשפיע על פסק הדין.

סוף דבר

התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 30,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ז, 21 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.