ע"י עו"ד מוטי כהן

לפני תביעה כספית שהוגשה במקורה לתשלום סך 246,654 ₪ וביחס לחלק מהסעד הכספי נדרש נתבע סעד חלופי לביצוע תיקון ובניה בפועל של ליקויים שונים שהתגלו בביתם של התובעים. הסעד לביצוע בעין איננו רלבנטי עוד שכן התובעים כבר ביצעו את העבודות הנדרשות וכיום מבקשים פיצוי ושיפוי בגין ההוצאות והנזקים שנגרמו להם לטענתם עקב רשלנות, הפרת חובות ומחדלי הנתבעת.

לגרסת התובעים מפיו של התובע מספר 2 הם ביקשו לבנות תוספת לבית קיים שתהווה את דירתם. הדירה אמורה הייתה להיבנות מעל לדירת הורי התובע.

לצורך כך, נדרש בין היתר להקים גרם מדרגות אשר יוביל לאותה תוספת בניה שתיבנה בקומה השניה של המבנה הקיים, לצורך התכנון פנו התובעים לחברת שירותים אדריכליים אשר קישרה בינם ולבין הנתבעת.

הנתבעת תכננה את הקונסטרוקציה וערכה את הבקשה להיתר בניה עליה גם חתמה, התוכניות הוגשו ואושרו ע"י הרשויות כאשר הנתבעת הוגדרה על ידן בהיתר הבניה כ"מהנדס אחראי".

לפני תחילת הבניה ביקרה הנתבעת בשטח, בדקה את תוואי הקרקע, בחנה את יסודות הבניין וביצעה בדיקות מקצועיות שלטענת התובע הוא איננו מבין בהן. התובעים טוענים שהנתבעת הגיעה לאשור הבניה לפני ,תוך כדי ואחרי ביצוע היציקות, בדקה את התשתיות לביצוען, את התאמת המידות וכל שנדרש לצורך העניין כאשר הבניה התקדמה בהתאם לאישורים שנתנה מפעם לפעם.

התובעים מוסיפים וטוענים כי בשום שלב לא הוצגה להם דרישה לביצוע פעולה כלשהי מצדם הנחוצה לבניה ואם היה נדרש דבר מה כמו פניה למומחה לביסוס קרקע, בוודאי שהיו מסכימים.

סימן ראשון לבעיה התגלה סמוך לפני תחילת שנת 2003 עת הופיעו סדקים בבניין. התובעים פנו אל הנתבעת, זו הגיעה, בדקה וערכה תכנית קונסטרוקציה לחיזוק גרם המדרגות ועמוד הממ"ד. לטענתם הנתבעת לא התכחשה לאחריותה וביצעה את עבודות החיזוק על חשבונה למעט הוצאות הברזל והבטון ששולמו מכיסם של התובעים.

עבודות החיזוק בוצעו כאמור בשעתו בהתאם לתכניות החיזוק שערכה הנתבעת ולמעשה מאז ועד לשנת 2010 לא הייתה לתובעים שום טענה או תביעה ונראה היה שהכל תקין (יש לציין כי על פי גרסה אחרת של התובעים כבר משנת 2008 החלו להתגלות סדקים נימיים שהלכו והתפתחו).

לאחר הגשמים בחורף 2010 הופיעו סדקים ממשיים שהיו דומים לאלו שתוקנו בעבר, התובעים פנו שוב לנתבעת אלא שזו הודיעה להם שאיננה עובדת עוד במקצועה ומשרדה נסגר.

התובעים פנו למומחה ד"ר בן עזרא אשר נתן חוות דעת לפיה נמצאו סדקים וקווי שבר בחיבור שבין חדר המדרגות למבנה עקב שקיעת יסוד מס' 7 מיסודות המבנה. המומחה בדק את הפתרון שתוכנן ע"י הנתבעת, אישר כי נכון עשתה כשהורתה על ניתוק חדר המדרגות מהבניין ברם טעתה היא כשבחרה לחזק את הבסיס באזור החיבור לבניין באמצעות 2 כלונסאות צמודות למבנה וקורה ביניהן שכן הדבר יצר חוסר איזון בין העומסים והגביר את השקיעה ובסופו של יום המליץ על הריסת חדר המדרגות, תכנונו ובנייתו מחדש והעריך את עלות העבודות בכ-200,000 ₪ ו-3 חודשי עבודה.

התובעים טוענים כי התיקון שבוצע ע"י התובעת לא עמד במבחן התוצאה ויצר סיכון ממשי לביטחונם ופגע ביכולתם ליהנות מביתם ומכאן התביעה.

הנתבעת מצדה טוענת כי התביעה התיישנה ולחילופין ננקט שיהוי כבד מאד המצדיק את סילוקה על הסף.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי היא, כהנדסאית בניין עסקה בתכנון השלד בלבד ולא שימשה כמפקחת על ביצוע הבניה, לא כך סוכם, לא כך נעשה, לא במקרה של התובעים ולא בשום פרויקט אחר שביצעה במשך שנות פעילותה בתחום.

הנתבעת מפנה לכך שהתובעים מתוך רצון לחסוך, בחרו בקבלן שאיננו רשום ואין לו מומחיות בתחום הביצוע הספציפי כשמנגד הם לא מינו איש לביצוע ביקורת הבניה-דבר המצוי באחריות מזמין העבודה, גם על פי תקנות התכנון והבניה.

הנתבעת מאשרת שהיא הייתה הגורם המתכנן ברם האחריות לביצוע העבודה מוטלת על הקבלן כנגדו היא שלחה הודעת צד ג'.

הנתבעת אינה חולקת על כך שבשנת 2003 פנו אליה התובעים והודיעו לה על בעיה ברם כל שהיא מסרה אלה הן הנחיות שהאחריות לביצוען רבצה עליהם וכך גם היה שכן היא לא הייתה מעורבת בתיקון, הוא לא בוצע על ידה כפי שנטען בתביעה והיא גם לא נשאה בעלותו, לא בחלקה ולא במקצתה.

הנתבעת מפנה לכך שללא קשר לעבודת התכנון שביצעה, ישנם בשטח גורמים אחרים שיתכן והביאו להופעת הסדקים כגון תנודות קרקע, בעיות ניקוז, נטיעת דקל קוקוס צמוד לבניין, הרחבת כביש בסמוך וכיו"ב.

הנתבעת טענה כי חוות דעת המומחה ד"ר בן עזרא מופרזת, שטחית וכל כולה נועדה להיטיב עם התובעים וכי בחירתו של המומחה בדרך הקלה של הריסת המדרגות איננה מקצועית ואיננה נכונה.

הנתבעת הגישה את חוות דעתו של המומחה ש. דיטל שקבע כי התכנון שערכה נכון ברם בביצוע לא נעשתה הפרדה מלאה של חדר המדרגות מהמבנה ודבר זה גרם לסדיקה, מעבר לכך חוות הדעת מצביעה על גורמים אחרים היכולים להוות סיבה לשקיעתו.

המומחה הפנה לכך שיש בעיית ניקוז (הפוך) בהיקף חדר המדרגות הגורם להצטברות מים עומדים המחלישים את הקרקע והביסוס, עץ הדקל כמו גם עבודות הכביש סמוך חשודים גם הם כגורמים לפגיעה בביסוס המדרגות ומכל מקום מדובר בתיקון לא מורכב הכולל ניתוק חדר המדרגות מהבניין וביצוע תיקוני טיח כאשר את העלויות (הנמוכות להערכתו) יש להטיל על הקבלן שלא ביצע את התוכניות כנדרש.

התיק התנהל בפני מותב אחר ואף ניתן בו פסק דין אשר לימים בוטל ע"י ערכאת הערעור והתיק הוחזר לדיון מחדש בפני.

המותב הקודם מינה את המהנדס מר צביקה רום כמומחה מטעם בית המשפט ובחוות דעתו ציין הוא שלא עמדו בפניו תכניות רלבנטיות אלא רק תכנית שנערכה לאחר הבנייה ושנועדה לריסון שקיעות. הוא ציין בחוות דעתו שאין בנמצא יומני עבודה, בדיקות בטון או דוחות פיקוח עליון והוא אינו יכול להכריע בשאלה האם הביצוע תואם את התכניות שנערכו בשלב תכנון הקונסטרוקציה. בסופו של דבר קובע המהנדס רום ששקיעת יסוד 7 היא כנראה בגלל שהיציקה לא בוצעה לעומק נכון או שאין רציפות של הבטון ומצד שני מפנה לכך שחדר המדרגות עדיין רתום לבניין. המהנדס צביקה רום ובשים לב לכך שאין בנמצא תכניות, ממליץ לפרק את חדר המדרגות ולבנותו מחדש אחרי שיערך דו"ח ביסוס קרקע, עבודה שמוערכת על ידו בכ-170,000 ₪ ותארך כ-4 חודשים.

כאשר הועבר התיק לטיפולי, מטעמים שונים ראיתי לנכון למנות מומחה נוסף מטעם בית המשפט הוא המהנדס בס מרדכי ובממצאי ומסקנות חוות דעתו, אדון בהמשך.

כך גם צורף הקבלן מר רבאח רבאח שביצע את העבודות סביב שנת 2000 כצד שלישי.

שאלת ההתיישנות או השיהוי

אין חולק כי תכנון הקונסטרוקציה בוצע אי שם במהלך שנת 1999 והבניה החלה אי שם בשנת 2000 זאת הגם שכאמור לא הוכחו המועדים המדויקים בעניין זה. אין גם חולק שבזמן כלשהו במהלך שנת 2002 התגלו במבנה סדקים וכי בתחילת שנת 2003 פנו התובעים לנתבעת ועדכנו אותה על כך כאשר הנתבעת מצדה נאותה להמליץ להם על הפעולות הדרושות ע"מ לפתור את הבעיה שנוצרה.

כמובן שאין חולק כי התביעה הוגשה בחודש פברואר 2011 קרי כ-11 שנים מתום התכנון והבניה וכמעט 8 שנים ממועד הייעוץ, התכנון והתיקון שבוצעו בשנת 2003.

הנתבעת טוענת ש-7 שנים חלפו בין אם מדובר בעילת תביעה המבוססת על התכנון והפיקוח במהלך השנים 1999-2000 ובין אם מדובר בעילת תביעה המבוססת על המיוחס לה ע"י התובעים בגין פעולותיה בשנת 2003.

כנגד טענת התובעים בדבר הארכת תקופת ההתיישנות נוכח נסיבות העניין, טוענת הנתבעת כי גם במקרה זה קובע סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קו גבול אחרון להגשת תביעה והוא 10 שנים מיום אירוע הנזק, לא משנה מתי התגלה.

הנתבעת טוענת כי הנזק (שאחריותה לגביו מוכחשת על ידה) אירע בין השנים 1999-2000 ולכן ניתן היה להגיש תביעה לכל המאוחר במהלך שנת 2010 ברם התביעה הוגשה כאמור בפברואר 2011 ולכן התיישנה.

זו גם הסיבה, לטענת הנתבעת, מדוע היום מתמקדים התובעים במה שקרה בשנת 2003 ומנסים ליצור עילה מגרסה שמוכחשת על ידה מכל וכל.

אינני רואה צורך להיכנס ולפרט מהי תשובת התובעים שכן בעניין זה של טענת ההתיישנות, הנטל להוכיחה רובץ לפתחה של הנתבעת ולטענות התובעים יינתן ממילא משקל בדיון בטענה זו.

תחילה אדון בטענת ההתיישנות מהפן העקרוני.

פסקי דין רבים מצביעים על כך שהנטייה הרווחת בפסיקה הינה לפרש את הסדרי ההתיישנות בצמצום קרי בדרך שלא תמנע מעבר לסביר, את סגירת שערי בית המשפט בפני בעל דין התובע את זכויותיו.

איתור המועד הנכון להתגבשות עילת התביעה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג, תוך ניסיון לאזן בין ההגינות וההגנה ביחס לניזוק לבין ההגינות אינטרס ההסתמכות וההגנה ביחס למזיק.

התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בעניין שאינו מקרקעין, נקבע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") והינה שבע שנים.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת התיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ברם במקרים מיוחדים וחריגים מורה החוק על דחיית תחילתה של תקופת ההתיישנות או על הפסקת מרוץ מועדיה .

אחד מהחריגים הללו נקבע בסעיף 8 לחוק התיישנות אשר קובע:

8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

דהיינו, במקרה בו כאמור נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה וזאת מסיבות שלא היו תלויות בו יחול "כלל הגילוי" שנקבע בסעיף 8 לעיל ותקופת התיישנות תתחיל להימנות מיום בו התגלו לתובע העובדות הרלוונטיות לתביעה.

במקרה בו התביעה מושתתת על עוולה אשר עליה חל סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נקבע הסדר מיוחד לעניין תקופת ההתיישנות:

89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע אם כך שמקום בו עילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל- רואים את היום שבו אירע אותו נזק כיום שבו נולדה עילת התובענה לצורך מניין תקופת התיישנות . כלל זה כוחו יפה גם לעניין הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות.

(זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל כרך א' (להלן:" יהודאי"), עמ' 155).

סעיף זה אינו יוצר באופן עצמאי תקופת התיישנות מיוחדת אלא הוא קשור בטבורו לחוק ההתיישנות הכללי. המירכאות ברישא לסעיף 89 הנ"ל מבטאות ציטוט מתוך חלקו השני של סעיף 6 לחוק ההתיישנות ומתייחסות אליו (ראה בהרחבה, יהודאי סעיפים 132-137 עמ' 148-155).

יצוין שפקודת הנזיקין לא תלתה את תחילתה של תקופת ההתיישנות באפשרות לקבוע את היקף הנזק, אלא בגרימתו בלבד (יהודאי, עמ' 155).

הפסיקה וגם לשון החוק בסעיף 89(2) אימצו את "כלל ההתגלות" ונקבע שכאשר עילת התובענה הינה נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל אזי היא נולדה ביום שבו אירע הנזק, ואם לא התגלה ביום שאירע אזי המועד יהיה היום בו נתגלה הנזק אלא שבמקרה כזה תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום שאירע.

כך שנקבע למשל בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורט נגד בנק יפת בע"מ (1989) :

"מטרת סעיף 89הנ"ל היא כפולה: ראשית, להוסיף הוראה פרשנית, המיוחדת לתובענות שיסודן בפקודה, לתיבה "היום שבו נולדה עילת התובענה", האמורה בסעיף 6 לחוק ההתיישנות; ושנית, לקבוע בסעיף-קטן (2) סיפא מחסום אחרון וסופי להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו." (עמ' 867- 868.)

כמוכן נקבע שההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות חלות גם במקרים בהם קיים דין מיוחד כדוגמת זה המצוי בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (שם, עמ' 868).

בע"א 165/83 יתרו בוכריס נגד דיור לעולה בע"מ נפסק שלא די בהתגלות נזק כלשהו על מנת שמרוץ תקופת ההתיישנות יחל אלא גילוי הנזק יחל את מרוץ ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה תובע בגינו, כי אז אין לראות בהתגלות זו את מועד תחילת ההתיישנות. הווה אומר שיש לדחות את המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו.

במקרה של מפגע חוזר או כאשר אירוע הנזק הינו תהליך מתמשך וכאשר אי אפשר להפריד את הנזק ותקופותיו אזי תידחה טענת התיישנות. (ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נגד בן הרוש.

אם כך, עולה מהאמור לעיל שבמקרה בו התובענה היא בגין עוולה בנזיקין, יחולו שתי מערכות דינים המשלימות זו את זו: הן ההסדר הכללי המצוי בחוק התיישנות והן ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין.

לאור לשון הסעיפים הביעה הפסיקה דעה שסעיף 89(2) לאו דווקא מיטיב עם הניזוק שגילה נזק מאוחר ביחס להוראות הכלליות שקבועות בחוק ההתיישנות. וכך התייחסה לעניין כב' השופטת ביניש בע"א 2242/03 אורה אברהם נגד עדנאן רשאד (2005):

"סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין - בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות - מאמץ "כלל גילוי", אשר מטרתו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד ט"ו (1) 255, 260 (להלן: פרשת נמר); פרשת בוכריס הנ"ל, בע' 557). אולם, בשונה מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מטיל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגבלת זמן על "כלל הגילוי" הקבוע בו, כאשר התובענה היא בגין נזק שנגרם. אם רכיב הנזק לא נתגלה במועד בו אירע, יקבע יום גילוי רכיב הנזק כמועד היווצרות העילה, אך התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מיטיב, אפוא, את מצבו של התובע, שכן אלמלא נקבע בו כי תובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק, היה התובע זוכה לתחולת "כלל הגילוי" בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שאינו קובע מגבלת זמן לתחילת מרוץ ההתיישנות (ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, פ"ד נא(1) 559, 572 (להלן: פרשת מינהל מקרקעי ישראל)).

 (ההדגשה אינה במקור)

זאת ועוד, הפסיקה קבעה שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל רק במקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הנזק עצמו, להבדיל ממקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק או רכיבים אחרים של עילת התובענה

והמשיכה כב' השופטת בייניש בעניין אורה אברהם הנ"ל לפרט לעניין היחס בין שני הסעיפים וקבעה:

"שאלת היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות נדונה רבות בפסיקה (ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673; ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485, 511-502 (להלן: פרשת שיכון עובדים); י'גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק" משפטים יט (תשמ"ט) 81, 141-138, וכן בע' 369 ואילך). לא בכדי התעוררו קשיים רבים בכל הנוגע לקביעת היחס בין הסעיפים האמורים, אשר קשה להצדיק את השוני ביניהם; מגמת הפסיקה, כפי שהתגבשה באותם פסקי דין, כוונה לצמצם את תוצאתה של האנומליה המתקיימת כאשר הסעיפים חלים בעת ובעונה אחת. בהתאם למגמה זו התייצבה ההלכה כיום כפי שנוסחה בפסק דינו של כב' השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל, בו נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ממשיך לחול בעיקרו גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה; אולם, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין גובר על סעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין רכיב הנזק בלבד (שם, בע' 547). על פי הלכת המאירי, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התובענה, סעיף 89(2) הנ"ל לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות (שם, שם). כך נאמר מפי כב' השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל:

"נראה כי אכן ראוי להפריד בין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי, המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין שאלת גילוי הנזק עצמו; בעוד שעל רכיב הנזק בעילות התובענה חלות הוראות סעיף 89(2) לפקודה, נתפסת שאלת הקשר הסיבתי ברשתו של סעיף 8 לחוק" (שם, בע' 550).

 גם כב' השופטת שטרסברג-כהן הצטרפה לגישתו של כב' השופט ריבלין באותה פרשה וציינה כי ביסוד גישה זו עומדת המגמה לצמצם את תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין:

"לשיטתי, יש לצמצם את תחולת המחסום שבסעיף 89(2) למינימום ההכרחי ולאמץ את ההסדר שבחוק ההתיישנות ככל שניתן בלי לרוקן מתוכן את הסיפא לסעיף 89(2) ... סעיף 89(2) סובל את הפירוש שלפיו רק גילוי הנזק נשלט על-ידי הסיפא של אותו סעיף, ורק עליו חלה הגבלת 10 השנים מיום אירוע הנזק. רכיב הקשר הסיבתי שיכול שיתקיים מאוחר יותר מאירוע הנזק ומהתגלותו, אינו נתפס בהכרח על-ידי הסיפא לסעיף 89(2). לפיכך, אם הרכיב שלא נתגלה הוא הקשר הסיבתי בין הנזק שנגלה לבין המעשה שגרמו, יתחיל מרוץ ההתיישנות מאז היוודע הקשר הסיבתי ומגבלת 10 השנים לא תחול עליו ... אודה, כי פרשנות זו מלאכותית קמעא ומגמתית יותר מקמעא, אולם היא לגיטימית. מגמתה להוציא מגדר הגבלת 10 השנים כל שניתן להוציא מגדרה. ניתן להוציא מגדרה כל רכיב שאיננו בגדר התגלות הנזק"

(שם, בע' 555).

(ההדגשות אינן במקור).

אין לי אלא להוסיף כי לטעמי הפרשנות לעיל איננה מלאכותית "קמעא" אלא מעבר לכך ולהצטרף לגילוי דעתה של השופטת שאכן מדובר בקביעה מגמתית. שאלה היא האם נכון להגן במידה ניכרת על זכויות הניזוק תוך פגיעה באינטרסים של המזיק לרבות פגיעה בהסתמכותו על חלוף הזמן ובפגיעה ביכולתו להתגונן? יש לזכור כי לא כל מזיק הוא גוף כלכלי איתן המסוגל לעמוד בתשלום פיצויים לאחר שנים רבות ולא כל מזיק הוא גוף הנתמך בארכיבים ובמערכת המאפשרת לו לאתר ולשחזר חומר הדרוש לו לצורך הגנתו.

אלא שזו מגמת הפסיקה, להעדיף את זכותו המהותית של הניזוק על פני ה"זכות" הדיונית של המזיק, קביעתן של הערכאות העליונות מנחות ומחייבות לפי העניין ואין לי אלא לקבל פסיקה זו והמגמה אותה היא מקדמת ומקבעת ובהתאם לנסיבות ולעובדות הרלבנטיות, גם להחילה על המקרה שלפני.

אם כך ובהתאם לפסיקה לעיל, על מנת לקבוע אימתי התיישנה עילת התביעה הנזיקית של התובעים, יש במישור העקרוני לבחון שלוש שאלות שונות: מתי אירע הנזק נשוא עילת התובענה, מתי נתגלה הנזק נשוא עילת התובענה ומתי נתגלה הקשר הסיבתי בין הנזק נשוא עילת התובענה לבין מעשיה או מחדליה של הנתבעת?

ומן הכלל אל הפרט:

תחילה יש לומר שהמצב בתיק לפני מורכב יותר נוכח המעורבות הנטענת מצדה של הנתבעת באותו תיקון וחיזוק שנעשו בשנת 2003. נראה שהפרדה כרונולוגית של רצף האירועים ביחס לטענת ההתיישנות תהיה מלאכותית למדי ולא תיתן מענה שלם ונכון לשאלות העקרוניות שפורטו לעיל ברם כך או כך, התוצאה זהה.

התכנון והפיקוח מצד הנתבעת בשלב הראשון לפני ותוך כדי בניית התוספת ככל שנפל בהם פגם הם "מעשה או מחדל" אך עדיין לא בגדר "נזק".

לא הובאה ראיה מתי "אירע" הנזק ולכן יש לקבוע כי הנזק אירע עת התגלו הסדקים בשנת 2002 שכן אין חולק כי הסדקים נוצרו עם תחילת השקיעה ובמהלכה. בתחילת שנת 2003 הנתבעת הגיעה לבית התובעים, ראתה את הנזק והכינה תכנית לתיקון וחיזוק.

אם הנזק (כלומר תוצאת "המעשה או המחדל") התגלה לקראת סוף שנת 2002 הרי טענת הנתבעת כי יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות ממועד התכנון או הבניה בין השנים 1999-2000 דינה להידחות ואם אלך לשיטתה, ממועד אירוע הנזק חלפו פחות מ-10 שנים עד הגשת התביעה.

יחד עם זאת, אין חולק כי מאותו מועד בו התגלו הנזקים ועד להגשת התביעה עברו יותר מ-7 שנים ויש לבחון האם עילת התובענה שלפני התגבשה כבר אז.

אם באותו שלב הייתה מודה הנתבעת שהיא טעתה או התרשלה, היה ברור כי אז התגבשה עילת תביעה (אחת לפחות) בגין התכנון, הפיקוח והנזק שנגרם בעטיים. במקרה כזה הייתה אותה עילה מתיישנת 7 שנים לאחר ההודאה גם מעצם היותה הודאה וגם משום שאז הייתה יכולה הנתבעת לטעון כי התובעים ידעו שמחדל מצדה גרם לנזק והנה לנו יסודותיה של עילת תביעה (מעשה/מחדל, נזק וקשר סיבתי ביניהם). זהו המקרה בו הייתה יכולה הנתבעת להסתמך על כך שאם לא נתבעה בגין מעשיה והנזק שהם גרמו לכאורה, התיישנה העילה לאחר 7 שנים.

אגב, אין בהתיישנות עילה אחת כדי לפגוע בעילה אחרת, אם כך היה קורה והעילה המושתתת על מעשה ומחדל הנתבעת בשלב התכנון והפיקוח הייתה מתיישנת, הדבר לא היה משליך על התיישנות עילה חדשה ובהחלט ייתכן שלאחר ביצוע התיקון בהתאם לתכנית התיקון החיזוק הייתה מתגבשת עילה נוספת הנוגעת למחדל בתכנון וביצוע התיקון (כפי שטוענים התובעים).

אלא שבנסיבות העניין ועל סמך הראיות שלפני התרשמתי שהתובעים סמכו על הנתבעת והאמינו שהצעת התיקון שערכה עבורם תפתור את הבעיה. הווה אומר שאף אדם סביר, שפוי והגון לא היה מגיש בשנת 2003 תביעה כנגד הנתבעת שכן היה נראה בשעתו שמדובר בנזק בר תיקון שגם מתוקן בפועל ובכך תם ונשלם העניין.

לא נכון יהיה היום "להאשים" את התובעים בכך שנתנו לנתבעת (ובכלל) אפשרות לתיקון הנזק ופתרון הבעיה ומבחינת המדיניות המשפטית הנכונה, דרך זו של פתרון בעיה (בין אם ע"י המזיק ובין אם בכלל) לפני הריצה לבית המשפט והגשת תביעה היא הדרך הראויה, הנכונה וההוגנת.

על ידיעתם והלך רוחם של התובעים בשעתו ניתן ללמוד מכך שלא תבעו ולא דרשו מנתבעת דבר, לא החזר עלות הברזל והחומרים (לגרסתם), לא החזר עבודות התיקון (לגרסת הנתבעת שטוענת שלא היא מימנה אותן), לא פיצוי בגין עוגמת נפש ולא שום דבר אחר. התובעים באמת האמינו לאחר קבלת תכנית התיקון והחיזוק כי הבעיה תיפתר (ולא משנה אם ידעו כי האשם רובץ לפתחה של הנתבעת או לאו) ונראה כי באמת האמינו שהיא נפתרה לאחר ביצוע החיזוקים.

זאת ועוד, מהפן המשפטי קיימת מניעות מצד הנתבעת לטעון דבר והיפוכו, היא איננה יכולה להכחיש היום כל חבות הקושרת בין הנזק שהתגלה בשעתו ולבינה ואף לטעון שבשעתו מסרה שמדובר במחדל של הקבלן ומצד שני לטעון שהעילה כנגדה התגבשה כבר אז קרי שהיה ידוע הקשר בין מעשיה ועבודתה ולבין הנזק. הנתבעת איננה יכולה כאמור לטעון שאסור היה לתובעים להסתמך על מה שהציגה ותכננה עבורם כתוכנית לתיקון ולחיזוק וכי בשעתו היה עליהם ל"חשוד" בה ולברר את סיבת הסדקים במקביל וע"י גורם אחר. הנתבעת הייתה הגורם המקצועי, היא ועל פי טענתה שללה קשר בין עבודתה לנזק והציעה פתרון. הנתבעת טוענת בעצמה שהנזק דאז קשור לעבודת הקבלן כלומר בשעתו "היה ידוע" לכל היותר על מעשה או מחדל מצד הקבלן ועל קשר סיבתי ביניהם כלומר היא טוענת שכלפיה לא הייתה קיימת עילה.

הווה אומר, בתחילת שנת 2003 או בסמוך לפני כן, אירע אמנם נזק ברם לא היה ידוע על מעשה או מחדל מצד הנתבעת שגרמו להיווצרותו וזו גרסתה כשהיא גם זו שעליה הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות על בסיס גרסה זו. מעבר לכך, גם אם היה מקום להאמין בשעתו כי הנתבעת אחראית לנזק, מרגע שהיא כגורם מקצועי לקחה על עצמה לתקנו ולו במישור התכנוני ויצרה מצג על פיו התיקון יצלח, הרי לא הייתה סיבה לתובעים לרוץ למומחים שונים ולחפש אצלם חוות דעת לביסוס קשר סיבתי בין הנזק לנתבעת ומשכך אם נבחן גם את שאלת גילוי הקשר הסיבתי שלדעת הפסיקה מהווה יסוד מיסודות העילה שאיננו כלול בסעיף 89 לפקודת הנזיקין הרי גם זה לא היה ידוע לתובעים בשעתו ולא היה מקום לחפשו נוכח המצגים והטענות שהעלתה הנתבעת בפניהם.

מסקנה זו כשהיא מיושמת בהתאם לפסיקה המנחה שפורטה לעיל, מביאה לדחיית כל טענת התיישנות הנוגעת למעשים או מחדלים המיוחסים לנתבעת לפני חודשים מרץ – אפריל 2003 אז נוצר מגע כזה או אחר בין הצדדים במהלכו נערכו ע"י הנתבעת תכניות והנחיות לחיזוק המבנה.

הוכח במידת ההסתברות הנדרשת כי לפחות עד שנת 2008 לא התגלו סדקים או סימנים אחרים המעידים על כך שהנזק לא תוקן וכי הוא צפוי להופיע ו"בגדול". משכך יש לקבוע כי הנזק אירע או חזר בשנת 2008. כך או כך אירועו או חזרתו-כנזק "חוזר" או נזק "מתמשך" ובוודאי כנזק "חדש" מאריכים את תקופת ההתיישנות.

אשר על כן, נדחית טענת ההתיישנות.

אשר לטענת השיהוי, אין חולק כי ביחס להופעת הסדקים בשנת 2002 לא ננקט שיהוי, אשר להופעת הסדקים בשנת 2008, אני סבור כי התובעים יכלו לפעול בזריזות רבה יותר והגם שהסדקים בשלב הראשון היו קטנים ומינוריים, היה מקום שהדבר ידליק נורה אדומה. מכל מקום, היות ובין גילוי הסדקים המינוריים בשנת 2008 לבין המועד בו פנו התובעים לטענתם לנתבעת חלפו רק שנתיים קשה לומר שמדובר ב"שיהוי" מהסוג היכול לחסום תביעה, מקל וחומר כשאותה פניה (לטענת התובעים שלא נסתרה) לא הניבה תשובה מספקת מצד הנתבעת וכאשר חוות הדעת והתביעה הוכנו סמוך לאחר מכן בינואר-פברואר 2011.

יחד עם זאת, אתן משקל ראוי לטענות הנתבעת בדבר נזק ראייתי שנגרם לה וכן יינתן משקל של ממש לטענותיה בדבר שינוי מצבה האישי והכלכלי לאורך השנים וכבר עתה ייאמר שגם אם התביעה לא התיישנה, יש להחמיר עם התובעים ככל שהדברים נוגעים לסכומי הנזק הנתבעים שכן לא ב"כיס עמוק" מדובר אלא באשה שתביעה כנגדה הוגשה מעל לעשור לאחר שבצעה את עבודתה.

יובהר, נזק שיוכח שיעורו והקשר הסיבתי שלו למעשה או מחדל מצד הנתבעת ייפסק ,יחד עם זאת "הערכות" נזק ללא ראיות מקום שהיה אפשר וצריך להציגן, נזקים עקיפים, "שערוכים" וכל מיני רכיבים שכאלו המעמיסים את היקף הנזק הנתבע והם עניין של "אומדן", ייפסקו בשים לב לטענות הנתבעת שחזרה וטענה בעניין זה של שינוי מצבה לרעה לאורך כל ההליך.

שאלת החבות

נראה שאין ולא צריך להיות חולק כי על הנתבעת רובצת חובת זהירות מושגית כלפי התובעים כגורם המקצועי אשר ביצע עבודה במסגרת תחום מומחיות בכלל וכמי שתכנן קונסטרוקציה של מבנה על כל המשתמע מכך בפרט.

מעיון בהיתר הבניה ותוכנית הבניה (ת/2) עולה כי הנתבעת חתומה עליהם כ"מתכנן שלד הבניין", כ"המהנדס האחראי לביצוע השלד" וכ"אחראי לביקורת" על הבניה.

תקנות התכנון והבניה (פיקוח עליון על הבניה), התשנ"ב-1992 (להלן: "תקנות הפיקוח") מורות על הפעולות וחלוקת תחומי האחריות והפיקוח וראוי אולי להביאן במלואן שכן נוסחן מדבר בעד עצמו:

2. (א) מורשה להיתר, מתכנן שלד הבנין או מומחה לדבר בתחום שהוא תכנן, חייבים בקיום פיקוח עליון, כל אחד בתחומו, לפי סעיף 158כז לחוק, וכן חייבים בפיקוח עליון כל אחד מהמנויים לעיל ועורכי בקשה להיתר, לגבי הבניה כפי שפורטה במסמכי הבקשה להיתר, אף אם היתר לבניה ניתן שלא לפי פרק ה'3 לחוק.

(ב) אין בחובת קיום פיקוח עליון לפי תקנות אלה כדי לגרוע מחובת הביקורת על הבניה בידי האחראים לה לפי תקנות התכנון.

3. משך הפיקוח העליון יהיה מתחילת ביצוע עבודות הבניה ועד להשלמתן והוצאת תעודת גמר למבנה; לענין זה, "תחילת ביצוע עבודות הבניה" - סימון המיתווה באתר הבניה או נטילת דגימות קרקע מאתר הבניה או ביצוע עבודות עפר, לפי המוקדם.

4. הפיקוח העליון יכלול פעולות אלה:

(1) בקרה להבטחת התאמת ביצוע הבניה באתר למסמכי ההיתר על נספחיו, ובכללה התאמה לתכניות הקונסטרוקציה ולתכנית הסידורים הסניטריים;

(2) הדרכה ומתן הנחיות לאחראי על הבקורת בתחום שעליו הוא אחראי, לאחראי לביצוע השלד, לקבלן הראשי, למנהל העבודה או למנהלי העבודה בכל הנוגע לאמור בפסקה (1);

(3) מעקב אחר בדיקות מעבדה מאושרת הנדרשות לפי כל דין שיועברו אליו בידי הקבלן הראשי או בהוראתו;

(4) אישור גמר חלקי או מלא של עבודות הבניה לצורך בקשה לחיבור לרשתות החשמל, המים והטלפון ולצורך הוצאת תעודת גמר; האמור בפסקה זו יחול לגבי עורך בקשה ראשי ומתכנן שלד הבנין, ואולם רשאי עורך הבקשה הראשי להתנות מתן אישורו בחתימת עורכי בקשה אחרים לגבי ביצוע הפיקוח העליון, כל אחד בתחומו.

מיום 11.12.1997

תק' תשנ"ח-1997

ק"ת תשנ"ח מס' 5856 מיום 12.10.1997 עמ' 6

(3) מעקב אחר בדיקות מעבדה מוסמכת מעבדה מאושרת הנדרשות לפי כל דין שיועברו אליו בידי הקבלן הראשי או בהוראתו;

5. הפיקוח העליון על בניית שלד הבנין יכלול פעולות אלה:

(1) הפעולות המפורטות בתקנה 4 ככל שהן נוגעות לבניית שלד הבנין;

(2) בקורת של אופן ביצוע האלמנטים הראשיים של שלד המבנה בכל קומה מקומותיו, לרבות הרכבתם ומתן אישור ליציקת התקרות או הרכבתן בכל קומה בנפרד; לענין זה, "אלמנט ראשי" - כפי שהוגדר בידי מתכנן שלד הבנין בתכנית הקונסטרוקציה;

(3) עדכון תכנית הקונסטרוקציה והחישובים הסטטיים, במידת הצורך, על פי שינויים, במידה שישנם, בזמן ביצוע בניית השלד בהתאם לאמור בתקנות התכנון;

(4) מעקב אחר בדיקות חוזק חומרים, הנדרשות על פי כל דין שיועברו אליו בידי הקבלן הראשי או בהוראתו ומתן הנחיות למפורטים בתקנה 4(2), במידת הצורך, בקשר לכך.

6. הפיקוח העליון יבוצע באופן הבא:

(1) ייערכו ביקורים באתר הבניה של המבנה או של חלקים ממנו, בידי מבצעי הפיקוח העליון או בידי עובד מטעמם כאמור בפסקה (2); הביקורים כאמור ייערכו במספר ובמועדים הדרושים כדי לקיים את הפעולות הנדרשות לפי תקנות 4 ו- 5, אולם לגבי עורך בקשה ראשי לא יפחת מספרם מהביקורים ומהשלבים שבהם הם נערכים בידי האחראי לביקורת לפי תקנות התכנון;

(2) מבצע הפיקוח העליון רשאי לייפות את כוחו של עובד מטעמו לערוך את הביקורים כאמור בתקנות אלה, ובלבד שהעובד הוא בעל הכישורים הנדרשים לפי כל דין לתחום העבודה שלגביו הוא עורך את הביקורים במקומו של מבצע הפיקוח העליון;

(3) ההנחיות במסגרת הפיקוח העליון הנמסרות למי מהאמורים בתקנה 4(2), יירשמו ביומן העבודה שמנהל הקבלן הראשי, וייחתמו בידי מבצע הפיקוח העליון או מיופה כוחו; העתק מיומן העבודה, הכולל את ההנחיות כאמור, יישמר במשרדי מבצע הפיקוח העליון למשך עשר שנים לפחות; לא נוהל יומן עבודה, יימסרו כל ההנחיות, בכתב, לקבלן הראשי והעתק מהן יועבר למהנדס הועדה המקומית וכן יישמר במשרדי מבצע הפיקוח העליון;

הווה אומר כי מורשה להיתר, מתכנן שלד הבניין או מומחה לדבר בתחום שהוא תכנן, חייבים בקיום פיקוח עליון, כל אחד בתחומו, לפי סעיף 158כז לחוק (כיום בוטל), סעיף 2 (ב) לתקנות מוסיף וקובע כי אין בחובת קיום פיקוח עליון לפי תקנות אלה כדי לגרוע מחובת הביקורת על הבניה בידי האחראים לה לפי תקנות התכנון והבניה. הנתבעת חתומה גם כאחראית לביקורת על הבניה.

מהתקנות נלמדות גם הפעולות שעל מתכנן השלד או המומחה לדבר בתחום שתכנן לעשות בשלבי הבניה השונים, בין אם מדובר בביקורים באתר, בביצוע ביקורת בכלל ושל אלמנטים ראשיים של שלד הבניין בפרט, בבדיקת חוזק חומרים ומעקב אחר בדיקות מעבדה, במתן הנחיות וכיו"ב כך שאין צורך לחזור על לשון התקנות ואין אלא להסיק כי אדם החותם כמתכנן שלד או כמומחה בתחום בו ערך תכנון חב בחובת זהירות מושגית ביחס לספקטרום רחב מאד של פעולות הבאות להבטיח כי בתכנון אך גם במידה מסוימת ביישומו וביצועו לא יתגלו כשלים וליקויים.

מסקנה דומה נגזרת גם מלשונם המפורש של סעיפים 15.02 ו- 15.03 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 שגם את נוסחם ראוי להביא במלואו:

15.02 מתכנן שלד הבנין חייב –

(1) לערוך את החישובים הסטטיים לפי הכללים והרמה המקצועית הנהוגים אותה שעה בנדון ולפי הוראות כל דין הנוגע לענין זה;

(2) אם נושא הבקשה הוא תוספת בנין - לוודא, על ידי בדיקת הבנין הקיים, שהבניה נושא ההיתר המבוקש, לא תפגע ביציבותו, לא בשעת ביצועה של בניית התוספת ולא לאחריה;

(3) לערוך ביקורת על ביצועה של הבניה, נושא ההיתר המבוקש, כדי להבטיח שהשלד ייבנה לפי הכללים והרמה המקצועית הנהוגים אותה שעה בנדון וכל דין הנוגע לענין ובהתאם לחישובים הסטטיים כפי שהוגשו; וזאת במסגרת אחריותו לפיקוח עליון על הקמת שלד הבנין;

(4) להגיש לוועדה המקומית, עם גמר הקמת השלד, חישובים סטטיים חדשים אם במהלך הקמת השלד חלו בו שינויים מהותיים, או חישובים סטטיים מתוקנים אם חלו בו במהלך ההקמה שינויים שאינם מהותיים והמחייבים תיקון החישובים המקוריים;

(5) לדאוג לכך שתכנית הקונסטרוקציה תהיה בידי מנהל העבודה באתר הבניה;

(6) לשמור את תכנית הקונסטרוקציה בתום הבניה, לתקופה של לא פחות מעשר שנים במקום בישראל שיודיע עליו לועדה המקומית או לנהוג בה בדרך אחרת שתחליט עליה הועדה המקומית על פי בקשתו.

15.03 (א) נקבע בזה לענין סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כי החיובים שהוטלו על מתכנן שלד הבנין לפי חלק זה הוטלו גם להגנתם של אלה העלולים להיפגע על ידי אי-קיומם.

ומעבר לאחריות בנזיקין שמטיל סעיף 15.03 הנ"ל בא סעיף 16.05 וקובע:

16.05 נקבע בזה לענין סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כי החיובים שהוטלו על אחראי לביקורת לפי חלק זה הוטלו גם להגנתם של אלה העלולים להיפגע מביצועה של עבודת הבניה שלא בהתאם לתנאי ההיתר, לחוק, לתכניות או לתקנות האחרות שהותקנו לפי החוק.

סעיף 16.07 לתקנות מוסיף וקובע :

16.07 הוראות חלק זה יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על האחראי לביצוע השלד, ככל שהדבר נוגע לעריכת הביקורת, לשלביה ולמועדיה, לדיווח עליה, לתוצאות של העדר דיווח במועדו, לתנאי ההתפטרות וסיום התפקיד בדרך אחרת, לתוצאותיהם ולאחריות בנזיקין על אי-קיום הוראות חלק זה.

הדברים ברורים ואין מה להוסיף. אם כך ומאחר ועל הנתבעת רובצת חובת זהירות מושגית יש לבדוק את הפן הקונקרטי .

לפני הדיון בפרטים יש מקום להתייחס לטענות הנתבעת על פיהן מבוקש להסיק כי תפקידה היה מינורי למדי והיא נשכרה רק לצורך התכנון וגם זאת באופן עקיף (כנותנת שירות למשרד אדריכלים שאיננו צד לתביעה) ולראיה שולם לה שכר נמוך בגין העבודה ולכן אין זה נכון להטיל עליה אחריות כה רחבה (העובדות הנטענות לעיל ביחס לאופן ההתקשרות וגובה השכר, הוכחו די הצורך).

מהפן הסובייקטיבי ומנקודת מבטה של הנתבעת, הדברים אכן נראים כך ותחושתה מובנת לחלוטין, הנתבעת קיבלה לטענתה (והדבר כאמור לא נסתר) שכר צנום (גם במושגי תחילת שנות האלפיים) בסך 1997 ₪ בלבד והנה בעבור שכר זה היא הייתה צריכה לערוך תכניות לאחר ביצוע חישוביים סטטיים לא לפני שהייתה צריכה לבדוק את הבניין הקיים, את הקרקע ואת התכנון הכללי/האדריכלי של הבית, בעבור סכום זה נטען שנדרשה לפקח, לעקוב, "לשבור את הראש" מול הקבלן המבצע, לשמור את התכניות, למלא אחר תנאי ההיתר המתייחסים אליה וכיו"ב שלא לדבר על כך שבמקרה דנן נאלצה מאוחר יותר לטרוח על תכניות חיזוק נוכח הסדקים שהתגלו בשעתו, גם זאת ללא תשלום נוסף.

אכן מדובר בעבודה רבה ובאחריות רחבה.

אלא שלשיעור שכרה של הנתבעת, כדאיותו הכלכלית ותחושתה הסובייקטיבית ביחס להיקף עבודתה ואחריותה אין שום רלבנטיות לעניין ההכרעה ואין שום משקל לעניין הבחינה האובייקטיבית של היקף תפקידה וחובותיה כלפי התובעים ובכלל.

התובעים טוענים להיפוך נטל הראיה, המוטב הקודם ניתח ופירט בעניין זה בהרחבה בפסק דינו, הנני סבור כי כך או אחרת, הדיון הוא תיאורטי שכן התוצאה בסופו תהיה זהה.

בקליפת אגוז, יש להורות על היפוך נטל הראיה רק ביחס להוכחת החבות לשקיעת חדר המדרגות ותוצאותיה שאירעה בשנים 2002-2003 בלבד. הרי אין חולק ואם יש חולק אזי הדבר הוכח דיו כי התובעים אינם יודעים מה הביא לשקיעה "הראשונה", למען האמת גם הנתבעת לא יודעת וגם מומחי בית המשפט לא יכלו בחוות דעתם להצביע באופן ברור על הגורם. אין ראיה כי בידי התובעים הייתה ידיעה ביחס לדוחות ביסוס קרקע ככל שהיו בשעתו, לתוצאות בדיקות מעבדה או רציפות בטון, לעניין ריתוק חדר המדרגות לבניין וכיו"ב. מגרסת הנתבעת עולה כי הבהירה בשעתו לתובעים שמדובר בבעיה בביצוע הבניה ולכן ככל שהדברים נוגעים לתביעה כנגדה, יש לקבוע כי לתובעים לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה הנסיבות שבאמת הביאו לנזק קרי לשקיעה ובוודאי לא על נסיבות הקשורות בנתבעת.

כך גם יש לקבוע כי בהיעדר הוכחה שגורם חיצוני שאיננו קשור לתכנון או לביצוע העבודה או כוח עליון הביאו לנזק, הרי הנזק נגרם ע"י "נכס" שלנתבעת שליטה עליו, הנכס כמובן איננו נכס גשמי כי אם התכנון שערכה מתוקף כישוריה המקצועיים ומעורבותה (או אי מעורבותה) בפיקוח ליישומו במהלך הבניה.

ולבסוף ובנוגע ליסוד הסטטיסטי לעניין העברת הנטל, מבנה חדש שתוכנן ובוצע נכון, לא אמור לשקוע וקירותיו לא אמורים להיפרד וכל עוד אין ראיות שיביאו למסקנה כי השקיעה והנזק נגרמו כאמור ע"י גורם חיצוני לתכנון ולאופן הבניה או כוח עליון, הרי לפחות במאזן ההסתברות הנדרש בהליך אזרחי, יש להפנות את המבט לכיוון הגורם המקצועי המתכנן והמפקח.

משכך ביחס לאירוע הראשון הנטל להוכיח שלא התרשלה, רובץ לפתחה של הנתבעת.

זה המקום לומר שהנתבעת לא הצליחה לעמוד בנטל ולשכנע כי סיבת השקיעה ונזק הסדיקה שהתגלו בשנים 2002-2003 אינם קשורים אליה.

ככל שהדברים נוגעים לתכנון השלד "על הנייר" גם מומחי בית המשפט וגם המומחים מטעם הצדדים לא הצליחו "לשים את האצבע" על סיבת השקיעה המדויקת, לא רק זאת, המומחים אף חלוקים לכאורה ביניהם בשאלה האם נכון היה לתכנן ולבצע חדר מדרגות הרתום היטב למבנה הראשי, מה שלדעת המהנדס מר בס היה יכול למתן ולמנוע את השקיעה ומה שלדעת המהנדס רום וד"ר בן עזרא איננו נכון וגרם לסדיקה, השימוש במינוח לכאורה נובע מכך שאיש מהמומחים לא התייחס בחוות הדעת לסיבת השקיעה "הראשונה" וההתייחסויות לעניין זה התגבשו רק לאחר משלוח שאלות הבהרה. המומחה מר בס טען לראשונה בעדותו כי נכון היה לרתום את המבנים מלכתחילה (בחוות דעתו אין התייחסות לעניין זה).

כיום עדיין לא ברור האם החישובים וסקר הקרקע שנעשו בשעתו ביחס לכלונסאות מתאימים לתקן שהיה קיים דאז (תקן 940) אך גם לא הוכח והוצג אחרת. רק בסיכומי הנתבעת הועלו לראשונה טענות עובדתיות ביחס לסוג הקרקע שנדגם על ידה בשעתו ברם הדבר לא הוכח, בסיכומי תשובת התובעים נטען שמדובר בהרחבת חזית מה גם שהטענות עומדות בניגוד לחוות דעת עדכנית של מר קליין-המומחה לביסוס קרקע. ראוי לומר כי מומחה בית המשפט קבע כי מבחינת כמות הברזל בכלונסאות, לקחה הנתבעת מקדם ביטחון ראוי אך זהו רק גורם אחד מתוך שלל הגורמים היוצרים בסופו של יום מבנה יציב ובטוח.

דווקא חוסר האחידות בין דעת המומחים לרבות אלו שמונו ע"י בית המשפט וחוסר יכולתם להצביע באופן ברור על סיבת השקיעה פועלים כנגד הנתבעת ביחס לשלב התכנון.

.

זאת ועוד, גם חוות דעתו של המומחה יועץ הקרקע מר אריה קליין אשר ערך דו"ח לביסוס (עדכני) לאחר שבדק את הקרקע איננה מסייעת לנתבעת. מר קליין המליץ על קידוח כלונסאות בעלות קוטר גדול יותר ובעומק גדול יותר אם כי אישר שהתקן איננו מחייב זאת. יצוין שמשום מה, איש מהצדדים לא ביקש להביא את מר קליין לעדות וחקירה הגם שהוא מומחה בתחום רלבנטי ביותר למחלוקת בתיק זה (ברם התובעת היא זו שפנתה אליו ושלחה לו שאלות הבהרה).

בעקבות דו"ח הביסוס שערך מר קליין ושאלות ההבהרה שנשאל, נשלחו גם למומחה מר בס שאלות הבהרה עליהן ענה ביום 27.3.14 מהן עולה כי הכלונסאות שתוכננו ע"י הנתבעת (קוטר 40 ס"מ ובאורך 8 מטרים) אינם מתאימים וכי בנתוני הקרקע במקום:

"נדרש כלונס בקוטר 50 ס"מ ובאורך מינימלי של 10 מ'" נתון שקבע בחוות דעתו גם לפני הפניה למר קליין אם כי לא בקונוטציה של "חבות" אלא כהצעה לבניה חדשה במקום הקיימת אותה המליץ להרוס והמשמעות היא ובמאזן ההסתברות הנדרש כי בתכנון נפל פגם בהתאמת מידות הכלונס לסוג ותנאי הקרקע במקום.

ולבסוף, למרות טענת הנתבעת כי במקור תוכננה הפרדה בין המבנים עולה כי על פי התכנית ק/4 נראה חיבור בקוצים בין גג חדר המדרגות לגג תוספת הבניה על המבנה הקיים ונראה מהעדויות כי אותם קוצי ברזל החלו להיפרד ולהתגלות עקב שקיעת חדר המדרגות "השנייה" כלומר סביב שנת 2010 ולאחר מכן.

אם בעניין התכנון הראשוני, הדברים נותרו מעורפלים למדי וכאמור רק בשלב שאלות ההבהרה התגבשה לה מסקנה בדבר חבות אפשרית, הדברים שונים ביחס לפיקוח על הביצוע.

הצדדים התפלפלו ביחס לחובת הפיקוח החלה על הנתבעת, הנתבעת ניסתה להפריד בין ההיתר ומה שכתוב על גביו ולבין הבקשה לקבלתו, בין פיקוח עליון (שהוא חובה בנסיבות העניין) ולבין פיקוח צמוד וטענה כי היה צריך למנות אחראי ביקורת אחר וכי התובעים שכרו קבלן לא רשום.

הדברים הובהרו לעיל, הנתבעת היא החתומה על התכניות והבקשה להיתר במספר כובעים (ת/2), התקנות אינן "עושות הנחה" בעניין זה, ורשלנות אפשרית של הקבלן המבצע או אשם תורם של התובעים בחיפושם אחר קבלן "זול" שאיננו קבלן רשום אינם מבטלים באחת את אחריותה לפקח ואף להציב לקבלן ולבעל ההיתר (התובעים) דרישות שונות. הנתבעת היא זו שחתמה על הגרמושקה כאחראית לתכנון השלד ולקיים פיקוח עליון על הקמתו, היא גם חתמה כמי שמונתה להיות האחראית על "ביקורת ביצוע עבודות הבניה" (כמובן בתחום מומחיותה) וכמי שאחראית לדווח לרשות הרישוי המקומית.

די להציץ שוב בהוראת התקנות שצוטטו לעיל כדי להגיע למסקנה כי משמעות הפיקוח העליון ואחריותו של מתכנן שלד הבניין רחבות מאד, כוללות פיקוח וביקורת על הבניה וטיבה בוודאי בעיתוי ובמקום הקריטיים (יציקת יסודות) בדגש על "האלמנטים הראשיים של שלד הבניין", לכל משך הזמן בו היא מתבצעת.

אגב, כפי הנראה הנתבעת לא התבטלה ואכן הגיעה לבדוק את הקידוחים ואת הכנת התשתית/ברזל ליציקת הכלונסאות ויציקות אחרות כפי שעלה מן העדויות (עדות הקבלן מר רבאח, עדות התובע ולמשל בעמ' 27 ש' 12-13).

כיום אין לנו לא יומני עבודה, לא תוצאות של בדיקות רציפות בטון או טיב בטון (ככל שנעשו), לא רישום מסודר של הנחיות לביצוע, לא דוחות ביסוס קרקע מהזמנים הרלבנטיים ולא תיעוד על אינטראקציה כזו או אחרת קרי מתן הערות לביצוע והנחיה לצד ביקורת בין הקבלן (צד ג') לנתבעת.

אנו לא יודעים בוודאות מהם נתוני דו"ח הביסוס שעמדו בפני הנתבעת ומה היו התנאים במגרש שבהם היו צריכים להתחשב בשעתו, מהם החישובים שנעשו בשלב עריכת תכניות הביצוע, מהן תוצאות בדיקת המעבדה ביחס לטיב הבטון, האם נבדקה רציפות הבטון, האם ההכנות ליציקה נעשו באופן נכון ומקצועי תוך שימוש בכל כמות הברזל שתוכננה, שימוש בשרוולים וקידוח לעומק הנדרש וכיו"ב .

משכך, לגבי שקיעת חדר המדרגות לפני שנת 2003 אין כיום לפנינו הסבר מבוסס מדוע זו אירעה למעט תיאוריה שנבנתה על יסוד שאלות הבהרה על פיה בתנאי הקרקע במקום היה צורך בביצוע כלונסאות עמוקים ובעלי קוטר גדול יותר כאשר מנגד הוכח כי הנתבעת היא הגורם שהיה אמון על התכנון והפיקוח קרי היא זו שהייתה צריכה להבטיח כי לתובעים יבנה שלד חדר מדרגות יציב ובטוח אשר לא ישקע ולא ייסדק. מרגע שהדבר קרה והחלה השקיעה וכאשר הנתבעת לא הצליחה להראות כי סיבת השקיעה והסדיקה אינה קשורה אליה או לעבודתה, היא לא הוכיחה כי הקבלן התרשל בצורה כלשהי (ועל כך יורחב בדיון בדבר חבותו) המסקנה היא כי החבות רובצת לפתחה. מסקנה זו מסתברת לפחות במאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי מקל וחומר אם מקבלים את תשובות ההבהרה של מר קליין ומר בס בעניין גודל ועומק הכלונסאות.

אלא שהמסקנה לעיל משקלה מועט והיא בגדר רקע למה שקרה אחר כך ולו מהטעם שהתביעה שלפני איננה מתייחסת כלל לנזקים "הראשונים" שהתגלו עד שנת 2003 ולהוצאות שנגרמו בשל תיקונם.

תיק זה מתנהל למעשה ביחס למה שקרה בשנת 2003 ולאחריה, כיום (ולמעשה גם בשלב הגשת התביעה) יודעים התובעים היטב מדוע אותו תיקון משנת 2003 לא צלח ואיך גרם לנזק הנתבע, המומחה מטעמם ד"ר בן עזרא פירט והסביר זאת ולכן בעניין זה נטל ההוכחה רובץ לפתחם, אין מקום להורות על היפוכו ויש לקבוע כי הם עמדו בו.

בתחילת שנת 2003 ידעו התובעים והנתבעת שתי עובדות שעליהן אין חולק, האחת שחדר המדרגות שוקע והשניה שהוא רתום למבנה הראשי מה שגורם לסדיקה משמעותית.

אנו גם יודעים כי הנתבעת ראתה לנכון לתכנן תכנית חדשה הכוללת הריסה, בניה, ניתוק מבנה חדש מישן, ביצוע אטימה בתפר שנוצר וגם חיזוק של כלונסאות וחיבורן בקורה ביניהם.

מכתבה, הסקיצה והתכנית שערכה הוגשו ומצויים בתיק.

הצדדים חלוקים בשאלה מי ביצע את העבודות ומי פיקח עליהן, הנני סבור ששאלה זו איננה באמת רלבנטית (למישור היחסים המשפטיים בין הנתבעת לתובעים) ולא רק זאת אלא שבגלל נטל הראיה הרובץ לפתחם של התובעים והיעדר ראיות לחיזוק בעניין זה, נקודת המוצא תהיה זו הנוחה לנתבעת על פיה הם אלו שבחרו את הקבלן המבצע (של עבודות התיקון והחיזוק) והם אלו ששילמו את שכרו.

זה המקום לומר כי הנתבעת לא נחקרה על תצהירה ואין כל ראיה חיצונית הממוטטת את טענתה בדבר ביצוע העבודות ע"י מי מטעם התובעים.

לנתבעת מיוחסים שני מחדלים הנובעים מהחיזוק שבוצע בשנת 2003, מחדל אחד נוגע לאי ניתוק חדר המדרגות מהמבנה הראשי ,מחדל שמתבטא בפיקוח על הביצוע (שכן אין חולק שהנתבעת המליצה על ניתוק כזה), המחדל השני נוגע לתכנון החיזוק אשר לדעת מומחה התובעים ד"ר בן עזרא והמומחים מטעם בית המשפט לא רק שלא פתר את הבעיה אלא הביא בסופו של יום להחמרתה.

איש מהמומחים אגב, לא התייחס ולא נשאל ביחס לתוצאה האפשרית של ניתוק חדר המדרגות מחד גיסא והמשך שקיעתו מאידך גיסא והאם גם אז היה צורך בהריסתו או שניתן היה להימנע מכך.

טרם אדון בסוגיית ניתוק חדר המדרגות מהבניין, ראוי להדגיש כי בשנת 2003 ניתנו הוראות לא רק לגבי ניתוק וחיזוק חדר המדרגות אלא גם ביחס לחיזוק עמודי הממ"ד, ממוצג ה/1 עולה כי ניתנו הוראות לחשיפת עמוד הממ"ד, הוספת קוצים וחישוקים ויציקה מחדש ובנוסף להוראות שנרשמו, נערכה תכנית מפורטת ביחס לעמוד הממ"ד וביחס לכלונסאות עבור חיזוק חדר המדרגות מה שאגב הצריך הריסת מדרגות חיצוניות ע"מ לאפשר גישה ואחר כך בנייתן מחדש תוך הסתרת התיקון ע"י אדנית בנויה היקפית הווה אומר, מדובר היה לא בסתם עצה שניתנה באופן אקראי לביצוע תיקון שטחי או קוסמטי אלא בפעולת תכנון לכל דבר ועניין הנוגעת ליסודות תוספת הבניה ותמיכת המבנה והחיונית ליציבותו שאותה היה צריך ליישם בהתאם לחובות החלים על "מתכנן/מומחה לדבר בתחום שהוא תכנן" כלומר יש לקבוע כי על פעולת הנתבעת בשנת 2003 חלות כל אותן חובות שחלו על פעולת התכנון והפיקוח הראשונות עובר ובעת הקמת המבנה.

הנתבעת ניסתה לטעון כי מדובר היה בייעוץ על בסיס התנדבות וללא שכר ברם טענה של קשר בין תמורה כספית לרמת האחריות מקצועית הנדרשת על פי דין, כבר נדחתה לעיל.

ייתכן והנתבעת מבחינתה הייתה צריכה לסרב לתובעים כאשר פנו אליה בשנת 2003, אולי הייתה צריכה לשלוח אותם לקבלן המבצע שיתמודד הוא עם תלונתם או לשלוח אותם למתכנן אחר, אולי היה עליה לדרוש שכר בעבור עריכת תכנית החיזוק ברם מרגע שהתיישבה ליד שולחן השרטוט, ערכה חישובים ותכנית, שרטטה סקיצה, נתנה הנחיות לביצוע, קבעה מידות ועומקים היא חזרה לאותו כיסא ממנו קמה שנתיים קודם לכן ועבודתה בשנת 2003 היא המשך-תיקון-עדכון של עבודתה כמתכננת השלד ואולי עתה, היא אף נשאה באחריות כבדה יותר שכן כבר היה ברור שיש בעיה, שהמבנה שוקע ושהוא (בכל זאת) רתום לבניין הראשי.

אלא שהנתבעת באה ומצהירה שהיא לא ביצעה שום פעולה נוספת מעבר לתכנון, היא אפילו לא נפגשה עם הקבלן להנחותו, שלא לדבר על כך שלא בדקה את הקידוחים, הברזל והיציקות ומקל וחומר את ביצוע ניתוק המבנים הלכה למעשה.

הניתוק שהוצע לא בוצע, כך עולה באופן ברור מחוות דעת ד"ר בן עזרא, מחוות דעתו של המהנדס ש. דיטל מטעם הנתבעת ומחוות דעת המומחה צ.רום.

כאמור המומחה מר בס העלה בחקירתו דעה אחרת ברם הדבר לא פורט כדבעי, איננו מופיע בחוות הדעת ואינני יכול לקבוע כי עמדתו ביחס לחיבור בין המבנים נכונה גם למקרה בו הבנייה הסתיימה והחלה שקיעה ויש להניח כי מר בס כיוון לכך שמראש היה צריך לרתום באופן מסיבי את המבנים (בפועל עולה כי המבנים היו מחוברים רק באזור הגג) ברם מרגע שהדבר לא נעשה, ניתוק המבנים היה בגדר אפשרות סבירה ונכונה שכן לפניו עמדו חוות הדעת של מומחי הצדדים והוא לא ראה לנכון לקבוע בחוות הדעת שערך כי ההמלצה "המוסכמת" והמשותפת שלהם לניתוק המבנים איננה נכונה.

האחריות לאי ניתוק חדר המדרגות מהמבנה הראשי מתחלקת בין הנתבעת שהייתה צריכה להנחות את הקבלן המבצע את עבודות החיזוק ולפקח על הביצוע ולבין אותו קבלן מבצע שלא פעל אחר ההנחיה שבסקיצה שסומנה "ה1" ואשר הייתה בידי התובעים אשר גם הגישו אותה כמוצג מטעמם.

אשר לעצם שקיעת חדר המדרגות שהופיעה לאחר החיזוק משנת 2003, הנתבעת היא זו שערכה את תכניות התיקון והחיזוק שכיום מסתבר שלא הועילו ושני מומחים (המומחה מטעם התובעים והמהנדס בס מטעם בית המשפט) מצביעים על טעות שנפלה באותו תכנון-חיבור היסודות הקרובים למבנה הראשי בקורה מחברת.

המומחה הראשון מטעם בית המשפט-המהנדס מר צביקה רום לא הצביע על כשל שנובע מעצם החיזוק שנעשה באמצעות כלונסאות 6 ו-8 בחלק הקרוב למבנה הראשי אלא הוא תולה את הסיבה בשקיעת כלונס 7 תוך שהוא מציין כי החלק הקרוב לבניין איננו שוקע. יש לומר כי עקב מיעוט הנתונים והתכניות שהיו בידו עובר להכנת חוות דעתו, חקירתו הנגדית (בפני המוטב הקודם) הניבה תשובות שטחיות למדי ברם ברור גם לאחר קריאת עדותו כי המצב לאחר התיקון היה שהחלק המרוחק (כלונס 7) הוא זה ששקע ויצר את הסדקים, את הסיכון והביא למסקנה שיש להרוס ולבנות את חדר המדרגות מחדש.

המומחה השני שמונה על ידי, המהנדס מר בס מרדכי ערך חוות דעת מפורטת יותר ולפניו כבר עמדו מסמכים רבים יותר לרבות דו"ח יועץ גיאוטכני. מר בס הסביר כי החיזוק כפי שתוכנן החריף את תופעת הסדיקה היות וסמוך למבנה הראשי (מעל כלונסאות 6 ו-8) חדר המדרגות לא שקע באותה מידה כמו בחלקו המרוחק מעל כלונס מס' 7 ולכן נטה חדר המדרגות על צדו, התרחק בצורה לא אחידה מהמבנה הראשי, נוצרו סדקים וחדר המדרגות הפך ל"מבנה מסוכן" כאשר הפתרון הוא הריסתו ובנייתו מחדש.

מסקנתו של המומחה מר בס דומה למסקנתו של מומחה התובעים מר בן עזרא.

אם כך יש להסיק ולקבוע שהתיקון משנת 2003 לא פתר את בעיית השקיעה במלואה ומסקנה זו הסתברותה מוחלטת. המסקנה השניה שהסתברותה גבוהה היא שבגלל "ההצלחה החלקית" בבלימת השקיעה בחלק האחורי-הצמוד לבניין הראשי בלבד הוחרפה תוצאת שקיעת החלק המרוחק.

המומחה מטעם הנתבעת מר ש. דיטל איננו מתייחס לשקיעה היחסית בין הכלונסאות אלא מציע מספר גורמים שהיו יכולים לגרום לשקיעה וטוען כי ביצוע עבודת הניתוק מהמבנה הראשי לא נעשתה נכון.

יש לחזור ולומר כפי שכבר נקבע בשלב הדיון באחריות הנתבעת לשקיעה "הראשונה" כי טענותיה והשערות המומחה מטעמה בדבר גורמים חיצוניים שהיו יכולים לגרום לשקיעה לא הוכחו ואינן מתקבלות. מדובר בהשערות וספקולציות על פי ניסוחן ועל פי מהותן.

כך למשל נטען ש"ידוע" ששורשי עצים יכולים לגרום לנזק למבנה ובחצר נטוע עץ דקל כלשהו ברם אין באמת בחוות הדעת או בראיה אחרת קשירה בין העץ הספציפי ושורשיו ולבין הנזק.

כך נטען שיש "גינות כלואות" ומפגעים בקרקע הפוגעים בניקוז וגורמים ל"מים עומדים" ברם אין שום קביעה אמפירית שהוכחה בעניין זה ולא ברור האם באמת יש בעיית ניקוז וחשוב מכך-איך היא זו שגרמה לנזק הספציפי.

מוסיף מומחה הנתבעת וטוען כי יש חשש שעבודות הכבישה של הכביש הסמוך לבית גרמו נזק לכלונס, ייתכן שיש חשש אך אין קביעה מבוססת שתוכל להביא למסקנה בפסק דין שהגורם לשקיעה הוא אותן עבודות. לא בכדי הדברים לא התקבלו ע"י מומחי בית המשפט וכאמור לא הוכחו.

אין נתונים מספיקים לגבי מועד נטיעת העץ, ביצוע החצרות וסלילת הכביש ברם דבר אחד ברור, כבר בשנת 2002 החלה שקיעה של חדר המדרגות, אם בשעתו כבר היה נטוע העץ או שהיה סלול או צפוי להיות סלול הכביש או היה ברור כיצד הגינה נתחמה, הייתה צריכה הנתבעת כבר אז להתייחס לדברים, אם כל הללו לא היו בשטח הרי ממילא הופיעה שקיעה בלעדיהם כאשר בשנת 2003 ראתה הנתבעת לנכון להורות על פעולות ולתכנן תכנית לצורך חיזוק חדר המדרגות הדבר מצביע על כך שכבר אז היא סברה שהשקיעה מקורה בביסוס לא מספיק של המבנה ולא בסתם מבנה שמעט "עובד" .

אם כך עמדו התובעים בנטל להוכיח כי הנתבעת חבה בגין התכנון והפיקוח ביחס לעבודות החיזוק משנת 2003, חבות זו איננה עומדת לבדה, לחלקה (שלב הביצוע) שותף גם הקבלן שביצע את העבודות שכן היה עליו לדעת על ההוראה לניתוק המבנה-הוראה שהייתה בידיהם של התובעים ואם הם לא הציגו לו אותה מסיבה כלשהי או שבחרו בקבלן "זול" שאיננו יודע לקרוא תכנית או לבצעה, הרי מדובר באשם תורם מבחינתם, היות והקבלן שביצע את עבודות התיקון איננו נתבע בתביעה זו (שכן לתובעים אין את פרטיו) התוצאה דומה והיא הפחתה בשיעור דמי הנזק בהם תחויב הנתבעת בשלב הדיון בנזק.

חבותו של צד ג'

צד ג' מר רבאח רבאח הוא הקבלן אשר ביצע את העבודות נשוא תכניות התכנון שערכה הנתבעת עד מסירת הדירה לתובעים אי שם בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. יובהר שלא הוכח כי צד ג' הוא הקבלן שביצע את העבודות לאחר עריכת תכניות החיזוק בתחילת שנת 2003.

צד ג' לא הגיש סיכומים.

דין ההודעה לצד ג' להידחות.

ראשית, נקבע לעיל שהנזק כמו גם חיובה של הנתבעת בפסק דין זה מתבססים בעיקרם על מה שעשתה או לא עשתה בשנת 2003 .

שנית, הנתבעת לא הוכיחה מהו המחדל ומהי ההתרשלות שבגינה יש לחייב את צד ג' בנזק.

ההודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת כוללת אמנם את כל קשת הטענות הנזיקיות הנמצאות בפורמט שבמשרד עורך הדין ברם לא הן מקימות חבות אלא רק הוכחת עובדות רלבנטיות וכאלו אין, גם לא אחת. הנתבעת לא הצביעה על שום פעולה או מחדל ספציפיים מצד הקבלן שהביאו לנזק הנתבע כיום שלא לדבר על כך שדבר כזה לא מופיע בחוות דעת כלשהי ולא הוכח במאזן ההסתברות הנדרש.

אמת, צד ג' איננו קבלן רשום ברם עובדה זו כשלעצמה איננה מטילה עליו חבות ואיננה מוכיחה קשר סיבתי בינה ולבין סיבת השקיעה "הראשונה" ובוודאי לא ביחס לשקיעה ולנזק שהתגלו בשנת 2008 ולאחריה.

טענות הנתבעת בעניין צד ג' הופנו בתחילה כלפי התובעים והתמקדו בכך ששכרו קבלן שאיננו רשום כדי לחסוך בכסף וכי למרות בחירתם זו לא פנו למנות מפקח צמוד או להבטיח מנגנון אחר לפיקוח כאשר המשמעות המשפטית של טענות אלה היא ייחוס אשם תורם לתובעים.

ייתכן ואם היו מוכחות עובדות ביחס לאותה עבודת הקבלן-צד ג' ניתן היה לחלק אשם בין התובעים ולבין הנתבעת (שלכל הפחות הייתה צריכה ליידע את התובעים כי הפיקוח שהיא נטלה על עצמה בהתאם לבקשה להיתר והוראות הדין איננו מספיק אם בחרו או יבחרו קבלן שאיננו רשום) או ניתן היה להורות לצד ג' על שיפוי התובעת בשיעור חבותו המוכחת.

אלא ששום עובדה לא הוכחה. חדר המדרגות שקע כשהוא רתום למבנה, יומני העבודה, תיעוד הביקורות והביקורים, דוחות הקרקע, דוחות המעבדה, בדיקות רציפות בטון וכיו"ב נתונים וראיות הנוגעים למה שקרה בשנים 1998-2002 (או בסמוך אליהן) לא הוגשו לתיק ולא ניתן לקבוע ביחס אליהם דבר.

הרי יש לשאול, מה בדיוק עשה הקבלן שגרם לשקיעת חדר המדרגות? על כך אין תשובה מבוססת ומוכחת.

כיצד סטה הקבלן מתכניות הביצוע (אם בכלל)? גם בעניין זה אין תשובה ברורה ומוכחת והוא לא הוברר דיו ע"י הצדדים.

משכך לא ניתן להטיל חבות על צד ג' ולא ניתן לייחס לתובעים אשם תורם בגלל שהתקשרו עם צד ג'.

יש לומר כי טענות הנתבעת במכתביה ותכניותיה משנת 2003 ביחס לכך ש"הזדעזעה" מהיעדר חישוקים נוגעת לעמוד הממ"ד אינן רלבנטיות שכן עמוד הממ"ד איננו נושא לתביעה זו ואין הוראות בעלות אופי דומה ביחס לחדר המדרגות.

אין שום ראיה על טענה בזמן אמת ושום חוות דעת או ראיה המצביעים על מחדל או ליקוי בעבודת צד ג' הנוגעת למבנה חדר המדרגות.

אשר על כן יש לקבוע כי הנתבעת חייבת כלפי התובעים בשל כשל בתכנון הראשוני ובעיקר בשל כשל בתכנון ובפיקוח שבוצע בשנת 2003 אשר לא פתר את בעיית השקיעה והחריף את תוצאותיה (נטיית המבנה עקב שקיעה רבה יותר באזור כלונס 7) ולכן חייבת היא יחד ולחוד עם הקבלן שביצע אז את העבודה ככל שהדברים נוגעים לאי ניתוק חדר המדרגות מהמבנה הראשי ברם אין לחייב בהליך זה את צד ג'-הקבלן שביצע את העבודה בראשיתה וההודעה לצד ג' נדחית כאשר אינני פוסק הוצאות לזכות צד ג', בין היתר משום שלא טרח להגיש סיכומים.

שאלת הנזק:

בראשית דרכו של התיק ועד שלב סיום חוות דעת המומחים היה צורך בביצוע אומדן והערכת הנזקים שכן אלו טרם תוקנו וההוצאות בגינם טרם הוצאו.

אלא שבזמן כלשהו ועוד לפני תום שלב ההוכחות כבר הוכנו תכניות ובוצעה הריסה של חדר המדרגות ובנייתו מחדש.

הנזק הפך להיות "נזק מיוחד" הניתן להוכחה ולהצגה.

בית המשפט, גם כאשר הוא מחייב נתבע , רשאי וצריך לשקול את טענותיו של האחרון בעניין הנזק, בעניין שינוי מצבו לרעה ואין כל חובה שלא לומר מקום לקבל הערכה תיאורטית של מומחה כזה או אחר כתורה משמיים.

כנגד התובעים פועלים שני עקרונות משפטיים, האחד נוגע להימנעותם מהבאת ראיות/קבלות ביחס לעלויות בהן נשאו בפועל בקשר עם התכנון, ההריסה ובניית חדר המדרגות החדש לרבות משך הזמן שהדבר ארך ועלות הדיור החלופי ככל שהיתה כזו כלל.

השני-עיקרון הקטנת הנזק וכאשר לכאורה הקטינו התובעים את נזקם ונשאו בעלות הנמוכה מהערכות המומחים, שכן זו המסקנה המתבקשת מאי הבאת הראיות במישור זה, לא יהיו זכאים הם לקבל מעבר לנזק בו נשאו בפועל.

הדברים הינם בבחינת קל וחומר נוכח הסיטואציה אליה נקלעה הנתבעת בתיק זה שהתנהל שנים רבות לאחר שכאדם מן היישוב הייתה יכולה להניח ולהסתמך על כך שלא תיתבע.

זאת ועוד, מומחה בית המשפט הסתמך על מחירון "דקל" לצורך הערכת העלויות, אין זה סוד והדבר מצוי בידיעתי השיפוטית כי בפועל ובמיוחד בשוק הפרטי, מעמדו של מחירון זה נמוך, התחרות כמו גם אפשרויות הבחירה העומדות בפני המזמינים מביאות לכך שההתקשרויות נעשות על בסיס תמחור נמוך יותר (בעשרות אחוזים), ניתן להניח במאזן ההסתברות הנדרש ולפחות על יסוד מה שהתברר ביחס לפעולתם בעבר בשלב הבניה הראשונה ובשלב ביצוע החיזוק שהתובעים לא התקשרו עם היקר שבקבלנים, כפי הנראה לא שכרו דיור חלופי תמורת כסף והעדרן של קבלות מעלה תהיות ביחס לתשלום מלוא המע"מ שמהווה גם הוא רכיב נכבד כשלעצמו.

עלות התיקונים נאמדה ע"י המומחה בס בכ-186,000 ₪ (בתחילה ניתנה הערכה נמוכה בהרבה, לאחר מכן התבקשו וניתנו הבהרות אשר העלו את האומדן כמפורט בסעיף 37 לסיכומי התובעים).

הסכומים היו נכונים לחודש יוני 2013.

בשים לב לאמור לעיל, הנני קובע כי סכום הנזק בגין התיקונים יעמוד על כ-70% מהאומדן הנ"ל קרי 130,000 ₪.

בגין דיור חלופי לא ייפסק סכום כלשהו שכן רכיב זה לא הוכח. אם הצליחו התובעים להתגורר בביתם בדרך כלשהי או גרו בקומת הקרקע אצל אמו של התובע הרי בגין אי הנוחות יש לפסוק נזק לא ממוני-עוגמת נפש אך לא נזק נפרד בגין הדיור החלופי.

בגין עוגמת נפש הנני פוסק לתובעים סך 12,000 ₪ . סה"כ 142,000 ₪.

אינני מקבל את הקונסטרוקציה המשפטית של חיובי ריבית ממועד הקודם למועד הגשת התביעה, הסעד הנתבע מתחיל לצבור הפרשים מיום הגשת התביעה ואת התביעה מגישים בגין הסעד כשוויו ביום ההגשה וכך גם משלמים בגין אגרה. חוות דעת המומחה מדברת על עלות התיקונים ליום הכנתה.

אשר לאשם התורם, דווקא התובעים העלו ראשונים עניין זה בסיכומיהם ולא טענו כי מדובר בהרחבת חזית, טענה שעלתה רק בסיכומי התשובה. התובעים הם אלו שפתחו חזית זו מבלי להתנגד לה במפורש מה גם שאשם תורם איננו "חבות" במובן הקלאסי אלא הפחתה בדמי נזק הנתונה להערכת בית המשפט על יסוד הנסיבות והמוכח בתיק לפניו ולכן טענה בעניין זה של נזק והפחתתו ראויה להישמע מה גם שהנזק הוכחש על ידי הנתבעת ונזק מטבו מוחזק ממילא כמוכחש.

את האשם התורם יש להטיל על התובעים רק ביחס לאי ניתוק המבנים בהתאם להוראות הנתבעת שניתנו בתחילת שנת 2003, אשם אשר מיוחס להם בכל הנוגע למסירת הנחיות הנתבעת לקבלן שביצע את התיקון או ביחס לבחירת הקבלן כאשר ברור כי לפחות בעניין ניתוק המבנים לא פעל בהתאם להוראות הנתבעת.

אשם זה מוערך בכ-25%.

סה"כ הנזק עומד על 142,000 ₪ כאשר הנתבעת חבה ביחס לכ-75% ממנו קרי לסך 106,000 ₪.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעים סך 106,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.13 (מועד עריכת חוו"ד המומחה) ועד לתשלום בפועל, כמוכן תשלם היא לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪+מע"מ, אגרה בסך 6400 ₪ (להיום) והוצאות משפט בסך 8600 ₪ (להיום) כאשר סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ההודעה לצד ג' נדחית וללא צו להוצאות.

המזכירות תשיב לתובעים את הערבות הבנקאית וכן כל סכום אחר שהפקידו בתיק זה.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ה, 08 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.