1. לפניי בקשה ל"עיון חוזר" באשר להחלטה מכוחה אפשרתי למשיבה להמיר את חוות דעת השמאי מוציא קשת מטעמה בחוות דעת השמאי אבי מנדלסון (החלטה מיום 15.6.15). הצורך בהליך זה הוא תולדה של מחדל דיוני שנפל אצל המשיבה, כתוצאה ממנו עמדו שתי חלופות: הראשונה – דחיית מועד ישיבת ההוכחות (עקב שהותו של השמאי מוציא קשת בחו"ל) והשנייה המרת חוות הדעת בחוות דעת דומה אחרת.

2. מאחר שמדובר בתביעה "ותיקה" ואף לנוכח החשיבות בשמירה על מועדי ההוכחות שנקבעו, כמשאב ציבורי-מערכתי, ראיתי לנכון לאפשר למשיבה להמיר את חוות הדעת כמפורט לעיל.

3. לנוכח החלטה זו, עתרה המבקשת (התובעת) בבקשה דנן לעיון מחדש בהיתר שניתן להגשת חוות הדעת החלופית. במסגרת זו, בקשה כי המשיבה תחויב למסור לידיה חוות דעת קודמת שערך השמאי מוציא קשת שלא הוגשה כראייה בתיק בית המשפט, אך הייתה ברקע המגעים בין הצדדים לצמצום המחלוקת בתביעה דנן.

4. המשיבה התנגדה לבקשה.

לטענתה, אין עילה לעיון חוזר בהחלטה. מעבר לכך, חוות הדעת שנתבקשה מסירתה לצד שכנגד מהווה חלק ממגעים לקראת הסדר בין הצדדים ועל כן היא חסויה.

5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סובר כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, אין מקום לעיון חוזר בהחלטה מיום 15.6.15, שהרי לא חל כל שינוי נסיבות במסכת העובדתית שבין הצדדים.

שנית, לא ברור מדוע המבקשת כרכה בבקשה לעיון חוזר סעד נפרד ועצמאי גם דרישה לגילוי מסמך ספציפי. עניין זה היה צריך למצוא את מקומו במסגרת בקשה עצמאית ולא במסגרת בקשה לעיון חוזר שמוגשת ערב ישיבת ההוכחות.

שלישית, לגופם של דברים, כפי שעולה מתגובת המשיבה, מדובר בחוות דעת שלא הוגשה לתיק בית המשפט, אלא שימשה לצרכים פנימיים של המשיבה במסגרת הליכי גישור או משא ומתן לפשרה שהתנהלו בעוד ההליך דנן תלוי ועומד. מכאן שעסקינן בחוות דעת שיש לה זיקה הדוקה להליך משפטי המתנהל. בנסיבות אלה ברי שחוות הדעת נהנית מחסיון [רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006); ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל, פ"ד כט(1) 169, 171 (1974)].

6. סוף דבר – הבקשה נדחית.

חרף התוצאה אליה הגעתי אינני מחייב את המבקשת בהוצאות משפט ושכר טרחה לזכות המשיבה, מאחר שהבקשה דנן היא תולדת מחדלה הדיוני של המשיבה.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ה, 18 יוני 2015, בהעדר הצדדים.