1. ביום 18.5.2011 נעצרה האנייה Mirage I לבקשתה של חברת דינמיק שירותי ספנות (דש"ס) בע"מ. עם מעצרה הוגשו כנגד האנייה 15 תביעות חפצא של נושים שונים. התובעים בתיק זה, חברת Amathus Aegeas Ltd ומרדכי ברדוגו, הגישו אף הם תביעות חפצא ובין היתר עתרו לחייב את האנייה להשיב להם סכומים ששולמו לכיסוי אגרות נמל בהן חבה האנייה עת עגנה בנמל לימסול שבקפריסין. תביעות אלו הן שעומדות להכרעה בהליך הנוכחי.

המחלוקות בין הצדדים משתרעות על עניינים שונים; החל מהשאלה האם הוכח כי התובעים או מי מהם שילמו חובות של אגרות נמל עבור האנייה, וכלה בשאלה האם עומד לטובת מי מהם שעבוד ימי על האנייה. ההכרעה במחלוקות אלו מחייבות גם הכרעה לעניין הדין החל על התביעות והדין החל על השעבוד הנטען.

רקע

2. האנייה Mirage I (בשמה הקודם Magic I) (להלן: "האנייה"), הייתה אניית נוסעים בבעלותה של Magic Cruise Line Group (להלן: "הבעלים"). בחודש ינואר 2010 נערך הסכם בין הבעלים לבין חברת Yanay Cruises Ltd (להלן: "ינאי") למכירת האנייה. על פי תנאי ההסכם הוסכם כי ינאי תשלם את תמורת האנייה בתשלומים וכי הבעלות באנייה תיוותר בידי הבעלים – המוכרים, עד להשלמת מלוא התמורה. ינאי מצידה התקשרה עם חברת יש תיירות בע"מ בהסכם להפעלת האנייה.

3. האנייה הופעלה כאניית נוסעים שערכה טיולי שיט ברחבי הים התיכון. באנייה הופעל גם אולם אירועים-קזינו, ששימש את נוסעי האנייה. את הקזינו ניהל מר מרדכי ברדוגו, התובע בתיק 24326-10-11 (להלן: "ברדוגו").

במהלך הפלגותיה נהגה האנייה לפקוד את נמל לימסול שבקפריסין. בעת העגינה בנמלים לרבות בנמל לימסול, ארגנה מפעילת האנייה סיורי חוף לנוסעים.

4. על מנת שהאנייה תוכל להיכנס לנמל לימסול מונתה ביום 20.3.2010 חברתAmathus Aegeas Ltd. (להלן: "אמטוס") לשמש כסוכנת של האנייה (כתב המינוי עליו חתום רב חובל האנייה צורף כנספח 1 לתביעת אמטוס בתיק 33507-06-11).

כסוכנת, העניקה אמטוס לאנייה, על פי טענתה, שירותים שונים ובהם תשלומי אגרות נמל, תשלומי מכס, אספקת מים ומוצרים, טיפלה בהתקשרויות עם ספקי שירותים לתיירות, הזמנת אוטובוסים לטיולי חוץ וכדומה.

5. בחודש 05/2011 הגיעה האנייה לנמל אשדוד בישראל. ביום 18.5.2011 הגישה חברת דינמיק שירותי ספנות (דש"ס) בע"מ (להלן: "דינמיק") תביעת חפצא כנגד האנייה (תיק 33008-05-11). דינמיק טענה בתביעתה כי נשכרה על ידי בעלי האנייה וחברת ינאי לשמש כמנהלת של האנייה (הסכם הניהול צורף כנספח 1 לתיק 33008-05-11). עוד טענה דינמיק כי בעלי האנייה נותרו חייבים לה סך של 1,675,630 ₪ בגין השירותים שהעניקה. כן טענה כי על פי דין ועל פי הסכם הניהול, מובטח החוב בשעבוד ימי ועל-כן עתרה למעצרה של האנייה (בקשה מס' 1 בתיק 33008-05-11).

6. ביום 18.5.2011 ניתן צו למעצר האנייה. מיד לאחר מכן הוגשו כנגד האנייה תביעות נוספות רבות ובהן תביעות של ספקים שונים, שחלקם הינם המתייצבים 6-1 בהליך זה, וחלקן תביעות של נותני שירותים כמו שירותי סיווג (תביעה בתיק 14001-08-11), שירותי שאיבה (תביעה בתיק 18565-08-11), חוב של תשלום לצוות (תביעה בתיק 45274-08-11), תביעת פיצויים בגין נזקי גוף (48155-06-11) ועוד. בחלק מהתביעות הוגשו גם בקשות למעצרה של האנייה.

7. מבלי לפרט את כל ההליכים, אזכיר כי בהחלטתי מיום 8.9.2011 דנתי בהרחבה בבקשות המעצר השונות ובבקשות בעלי האנייה וינאי לשחרורה, וקבעתי כי האנייה תישאר במעצר תוך מתן אפשרות לשחררה אם יופקד סך של 2,000,000 ₪. סכום הערובה לא הופקד ועל כן מונה עו"ד גד שילה ככונס נכסים לאנייה.

לאחר ניסיונות מכירה שונים התקיים דיון ובסופו אישרתי את מכירת האנייה תמורת סך של 1,900,000 $ (החלטה מיום 1.12.2011). החזקה באנייה נמסרה לרוכשת ביום 19.12.2011.

8. לאחר שאושר לכונס לשלם תשלומים שונים, הכוללים הוצאות כינוס ותשלומים לנמל אשדוד, החלטתי, על פי בקשות והסכמות של הצדדים, לפצל את הדיון ולדון בתביעות השונות בהתאם לסדר הקדימויות בין שעבודים כקבוע בחוק הספנות (כלי שיט), התש"ך- 1960, שכן ברי כי הסכום שהתקבל ממכירת האנייה ושנותר בקופת הכונס לאחר סילוק הוצאות הכינוס, אינו מספיק כדי לשלם את כל התביעות שהוגשו.

9. בשים לב לאמור, מתמקד הדיון בשלב זה של ההליך אך ורק בתביעותיהם של אמטוס וברדוגו להחזר אגרות נמל ששולמו, שכן אגרות נמל זוכות לקדימות על פי הוראות סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט). גם לאמטוס וגם לברדוגו תביעות נוספות וההכרעה בפסק דין זה מתייחסת רק לאותן תביעות שנטען כי הינן כלולות בסעיף 41(2) לחוק הספנות. ככל שלאמטוס ולברדוגו תביעות נוספות, הן יתבררו בהמשך ההליכים ועל פי סדרי הקדימויות.

תביעות אמטוס וברדוגו

10. אמטוס טוענת כי על פי דרישות רשות הנמלים של קפריסין (Cyprus Port Authority) נדרשת כל אנייה הנכנסת לנמל בקפריסין לשלם תשלומים שונים או להבטיח את התשלומים באמצעות סוכן מקומי. בין תשלומי נמל אלו כלולים תשלומים עבור אחסון, העתקת אנייה, ניתוב, גרירה, פינוי אשפה, דמי עגינה ועוד. הואיל ואמטוס שימשה כסוכנת האנייה, היא ערבה לתשלומי האנייה ושילמה אותם מכיסה. אמטוס מבהירה כי ניהלה חשבון שבגדרו חויבה האנייה בתשלומי אגרות וחיובים נוספים וזוכתה בכל תשלום ששולם לסילוק החובות. יתרת החוב עמדה במועד מעצרה של האנייה על סך של 136,861 יורו. לסך זה יש לצרף על פי הנטען ריבית והחזר הוצאות.

אמטוס מבהירה כי על פי הדין הקפריסאי, החל על התביעה, עומדת לה זכות "תביעת חפצא ימית". לטענתה די בקיומה של זכות לתביעה ימית על פי "דין העילה", הדין הקפריסאי, כדי להקים לטובתה שעבוד ימי, שכן על פי כללי ברירת הדין יש לבחון את זכות השעבוד על פי הדין הישראלי – דין הפורום.

עוד טוענת אמטוס כי בהתאם לדין הישראלי, בין אם עומדת לה זכות לשעבוד ימי ובין אם לזכותה רק זכות לתביעה ימית, יש להעניק לתביעה עדיפות על פני שאר תביעות הנושים וזאת על פי הוראותיו המפורשות של סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט).

11. ברדוגו אינו כופר בכך שאמטוס נשאה בתשלומי אגרות נמל. עם זאת, טוען ברדוגו כנגד יתרת החוב הנטענת וטוען כי אמטוס לא הוכיחה את היתרה. ברדוגו טוען כי הוא עצמו שילם, לבקשת האנייה ומפעילתה, תשלומים שונים לכיסוי חובות כדי למנוע את מעצרה של האנייה. תשלומים אלו בסך כולל של 135,000 יורו ו- 230,000 דולר, שולמו על ידו לשם כיסוי אגרות הנמל. ברדוגו טוען כי משנשא בתשלומים לכיסוי אגרות הנמל כדי למנוע את מעצר האנייה בקפריסין, עומד לטובתו השעבוד הימי לפי סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט). ברדוגו מוסיף וטוען כי בהיותו אזרח ישראל חל על זכותו הדין הישראלי ולפיו עומד לטובתו שעבוד ימי.

12. בשם האנייה התייצבו כאמור ברדוגו ונושים שונים (הגורמים שהתייצבו בשם האנייה והגישו בשמה תזכורות רישום הופעה, להלן: המתייצבים). לטענת המתייצבים דין תביעת אמטוס להידחות, הן מחמת שלא הוכח כי אמטוס נשאה בתשלומי האגרות כנטען, והן מחמת שעל פי הדין החל על התביעה הנטענת, אין לאמטוס שעבוד ימי על האנייה. לטענת המתייצבים, על-פי הדין הקפריסאי עומדת לאמטוס רק "תביעת חפצא ימית"- ""Statutory Right In Rem. תביעה שכזו אינה מקימה, על פי הדין הקפריסאי, שעבוד ימי. הנושים סבורים כי תוקפו של השעבוד הימי יבחן על פי הדין הקפריסאי ולא על פי הדין הישראלי ומאחר והדין הקפריסאי אינו מכיר בשעבוד ימי להבטחת חוב אגרות נמל, אין להכיר בזכות שעבוד לטובת אמטוס.

13. לגבי תביעת ברדוגו, נטען כי ברדוגו לא הוכיח ששילם עבור אגרות נמל. ברדוגו שילם למפעילי האנייה תשלומים שונים ולכל היותר עומדת לו זכות תביעה כנגדם. יצוין כי גם אמטוס טוענת כי לברדוגו אין עילת תביעה כנגד האנייה.

ההכרעה

14. כדי להכריע במחלוקת יש לבחון מספר שאלות; השאלה הראשונה היא עובדתית, האם הוכח כי אמטוס, ברדוגו או מי מהם שילמו תשלומים לסילוק חובותיה של האנייה לרשות הנמלים בקפריסין, והאם תשלומים אלו כלולים בהגדרת אגרות נמל.

רק אם תתקבל טענת מי מהם יהיה מקום לבחון האם למי מהתובעים עומד שעבוד ימי על האנייה או שמא זכותם נופלת מזכות השעבוד הימי. לצורך הכרעה בטענה זו יש לבחון מהו הדין החל על הזכות הנטענת; האם הדין הקפריסאי, הדין הישראלי או דין אחר. לבסוף יתכן ויהיה צורך לבחון גם את סדר הקדימויות שבין התביעות השונות כנגד האנייה ולקבוע האם תביעת התובעים עשויה להיכלל בהוראת סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט). נבחן תחילה את הטענות העובדתיות ונתחיל בתביעת אמטוס ולאחריה נבחן את תביעת ברדוגו.

האם הוכח שאמטוס שילמה תשלומים לכיסוי חוב אגרות נמל בקפריסין

15. כאמור השאלה הראשונה מחייבת הכרעה כפולה; האם הוכח כי אמטוס שילמה תשלומים לרשות הנמלים בקפריסין, והאם הוכח כי תשלומים אלו הינם תשלומים עבור אגרות נמל. כבר כאן אבהיר כי השאלה האם התשלומים שיוכח כי שולמו מהווים תשלומים בגין אגרות נמל כרוכה גם בשאלה המשפטית של הגדרת אגרות הנמל ולכך אתייחס בהמשך.

ביצוע התשלומים

16. בכתב התביעה שהגישה אמטוס (תיק 33507-06-11) נטען כי במהלך התקופה שבין חודש 10/2010 לבין חודש 05/2011 פקדה האנייה את נמלי קפריסין פעמים רבות. במהלך הפקידות נדרשה האנייה לשירותים שונים, ובין היתר נדרשה לשלם אגרת נמל לרשות הנמלים בקפריסין.

אמטוס כסוכן האנייה, שילמה את התשלומים לרשות הנמלים. נטען גם כי אנייה אינה רשאית להיכנס לנמל בקפריסין ללא תשלום האגרות במזומן או הבטחת התשלומים באמצעות התחייבותו של סוכן.

17. עוד נטען כי אמטוס ניהלה עבור האנייה חשבון עובר ושב בו נרשמו החיובים והזיכויים השונים. למועד מעצר האנייה עמדה יתרת החוב בחשבון על סך של 173,207.20 יורו. אמטוס גם צירפה את החשבונות הפרטניים בגין כל פקידה ופקידה של האנייה ובהם פורטו החיובים השונים והתשלומים ששילמה.

18. בדיון מיום 27.6.2012 (עמ' 76 לפרוטוקול), הצהיר בא כוחה של אמטוס כי התביעה לתשלום אגרות נמל עומדת על סך של 136,861 יורו (ראו גם פרוטוקול מיום 18.2.2013 עמ' 83). פירוט של התביעה לאגרות הנמל צורף גם לבקשה מס' 111. לבקשה צורף תצהירו של מר פנאיוטיס קריסטודולו. לתצהיר צורפו אישורים של רשות הנמלים בקפריסין מיום 29.5.2012 ומיום 1.6.2012, בהם פורטו החשבונות ששולמו על ידי אמטוס לרשות הנמלים. על פי האישור מחודש 05/2012 שולם סך כולל של 49,947.32 יורו, ועל פי האישור מחודש 06/2012 שולם סך נוסף של 63,489.58 יורו.

לסכומים אלו הוסיפה אמטוס ריבית עד מועד הגשת התצהיר וכך הועמדה התביעה להחזר האגרות ששולמו על סך של 136,861 יורו.

19. מר פנאיוטיס קריסטודולו זומן גם לעדות והינו העד היחיד שזומן מטעם אמטוס. בעדותו התברר כי הוא מכהן כדירקטור בחברת אמטוס. חברה זו הינה בשליטת חברת אמטוס פבליק וחברת אגיאס (עמ' 82). לחברת האם, אמטוס פבליק, חברות בנות נוספות ובהן חברת אמטוס טרוול. חברת אמטוס טרוול סיפקה למפעילי האנייה שירותי תיירות ובהם ארגון סיורים באי קפריסין לנוסעי האנייה (עמ' 86-82).

20. לעדותו של העד נתנה אמטוס שירותים לאנייה בסך של כ- 1,073,000 יורו. שירותים אלו ניתנו הן עבור אגרות הנמל למיניהן והן עבור סיורי חוף לנוסעים (עמ' 86). העד הוסיף כי בשנת 2011 דרש ממפעילי האנייה לשלם עבור הסיורים בחוף ישירות לחברת התיירות, כך שהחיובים בשנת 2011 נובעים רק מאגרות נמל.

21. לגרסת העד, אמטוס נהגה לשלם את החשבונות שהוגשו לה על ידי הנמל ולפני כן גם על ידי חברת התיירות, עם קבלת הדרישות וגבתה את התשלום מהאנייה רק לאחר ביצוע התשלום (עמ' 90). אמטוס לא קיבלה מהאנייה או ממפעיליה תשלום מראש (שם).

22. במהלך העדות הוצגו שני מסמכים שונים המרכזים את החשבונות שהוגשו לאנייה (נ/1 ו- נ/2(. כפי שניתן לראות, אין זהות מוחלטת במועדי החיוב ובסכומים. העד הבהיר כי קיים פער בין רישום החשבונות על ידי מחלקת המבצעים של אמטוס לבין הרישום במחלקת החשבונות. הפער נובע מהבדלים בין מועד הדרישה למועד קליטת החיוב במערכת, מהפרשים בגין אשראי וכדומה (עמ' 93). עוד התברר במהלך החקירה, כי המסמכים שהוגשו לבית המשפט מפרטים את החיובים בהם חויבה האנייה על ידי הנמל אולם אינם כוללים פירוט התשלומים ששולמו על פי הנטען על ידי אמטוס (עמ' 111-110). עו"ד אדר, בא-כוחה של אמטוס, מבהיר כי מסר את המסמכים, לרבות הקבלות על התשלומים לבאי כוח המתייצבים, אולם לא הגישם לבית המשפט. מסמכים אלו הוגשו לתיק בית המשפט רק לאחר הדיון וגמר חקירת העד (ראו בקשה מס' 128).

מכל מקום העד הבהיר כי כל החשבונות עד 31.5.2011 שולמו על ידי אמטוס לרשות הנמלים (עמ' 115-114).

23. כאשר עומת העד עם החשבונות השונים שצורפו לכתב התביעה של אמטוס, התברר כי קיימות אי התאמות רבות. כך למשל מתברר כי חשבונות שונים שפורטו בריכוז החשבונות נ/2, לא צורפו לכתב התביעה (ראו פירוט בסיכומי ברדוגו סעיף 15). עוד מתברר כי החיובים משנת 2011 נרשמו בריכוז החשבונות נ/2 רק החל מחודש 07/2011, כלומר לאחר מעצר האנייה. העד לא ידע לתת הסבר מניח את הדעת לרישום המאוחר של החיובים. ההסבר בדבר איחור בקבלת קבלות מהרשות אינו מסביר איחור כה משמעותי ברישום במועד, שהרי העד אישר כי כל החשבונות שולמו לפני חודש מאי 2011, מועד הפלגתה האחרונה של האנייה (עמ' 114-115).

24. ניתן למצוא אי התאמות ואי דיוקים נוספים, כפי שפורט בהרחבה בסיכומי ברדוגו ובסיכומי המתייצבים. אין חולק כי על תובע העותר לחייב את הנתבע בתשלומים ששילם מוטל הנטל להוכיח את מועד התשלום ואת שיעורו המדויק. מחדלו של תובע להוכיח את הסכומים המדויקים ואת החשבונות שערך, עשוי להצדיק את דחיית התביעה (רעו ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387 (2001); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981)).

זאת ועוד, כאשר מובאת רק עדותו היחידה של בעל דין או מי מטעמו נדרש בית המשפט לזהירות מיוחדת. מבית המשפט, הסומך על עדות יחידה נדרשת הנמקה מיוחדת (ראו סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וכן ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ (9/7/2012); ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679 (1973)). עוד נזכיר כי ניתן לצפות כי בעל דין יזמן לעדות כל עד רלבנטי שיכול לסייע בהוכחת גרסתו. כאשר בעל דין נמנע מהזמנת עד רלבנטי, יכול הדבר לפעול לחובתו שכן קיימת הנחה, המבוססת על ההיגיון, כי הימנעותו של בעל הדין מזימון העד נובעת מהחשש שמא העד יזיק לגרסתו (ראו לענין מחדל בזימון עד רלבנטי ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 (1990); ע"א 293/90 גרינהולץ ואח' נ' מרמלשטיין (28/12/94)).

25. אמטוס הסתפקה בזימונו של עד יחיד שלא היה בקיא בחשבונות ולא יכל ליתן הסברים מניחים את הדעת לתהיות, לאי ההתאמות ולסתירות בין המסמכים. למרות זאת סבורני כי ניתן ליתן אמון בעיקר גרסתו ולפיה אמטוס אכן שילמה את התשלומים לרשות הנמלים בקפריסין. העד הפנה לאישורי רשות הנמלים שצורפו לתצהירו (אישור מיום 1.6.2012 ואישור מיום 29.5.2012). מאישורים אלו ניתן להסיק כי החובות לרשות הנמלים סולקו. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה כי האנייה או מי מהמתייצבים מטעמה אינו טוען כי החובות לרשות הנמלים סולקו בדרך אחרת. אין גם טענה כי רשות הנמלים דרשה את התשלומים מהאנייה, ממפעיליה או בעליה, כפי שהיה צפוי אלמלא סולקו החובות. חיזוק נוסף ניתן למצוא בתצהירו של ברדוגו, שטוען כי העביר תשלומים לסוכן האנייה באמצעות מר פנאיוטיס קריסטודולו (תצהירו, סעיף 5 וסעיף 9).

26. על כן, סבורני כי ניתן להשיב על השאלה הראשונה ולקבוע כי אמטוס שילמה תשלומים לרשות הנמלים בקפריסין לסילוק חובות האנייה לרשות הנמלים. נותר לבחון האם נותרה יתרת חוב.

27. כפי שראינו אמטוס ניהלה את חשבונותיה עם האנייה כחשבון עובר ושב בו נרשמו חיובים וזיכויים (נ/1, נ/2). החיובים בהם חויבה האנייה מתייחסים לתשלומים שונים ורק חלקם הינם תשלומים לרשות הנמלים. כן ניתן לראות בחשבונות שצורפו לתביעה כי נכללו חיובים בגין עמלות סוכן, חיובים עבור סיורי החוף, חיובים עבור הוצאות של הסוכן, אספקת מים ומצרכים, תשלומים עבור רשויות ההגירה ועוד (ראו למשל החשבון שסומן כמוצג נ/3).

28. ברדוגו והמתייצבים טוענים כי את התשלומים ששולמו על ידי האנייה ומפעיליה יש לזקוף לחיובי אגרות הנמל וכי אם ייעשה כן יתברר כי לא קיימת כל יתרת חוב. ברדוגו מדגיש כי חלק מהזיכויים המופיעים בכרטסת החשבונות של אמטוס נובעים מכספים שהעביר הוא בעצמו כדי למנוע את מעצר האנייה בשל חובות לנמל. תשלומים אלו שולמו לכיסוי חוב האגרות ועל כן היה על אמטוס לזקפם רק כנגד חיובי האגרות ולא כפי שנעשה בפועל.

29. טענה זו של ברדוגו והמתייצבים דינה להידחות. סעיף 49 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 קובע את סדר זקיפת התשלומים בחיוב אחד ואילו סעיף 50 קובע את סדר זקיפת התשלומים בחיובים אחדים. וכך מורה הסעיף:

סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן.

ניתן לראות כי המחוקק הישראלי העניק לצדדים כוח לקבוע את סדר זקיפת התשלומים. במקרה של חיוב אחד קבע כי הנושה יוכל לקבוע את סדר זקיפת התשלומים. לעומת זאת, כאשר קיימים מספר חיובים, ניתן לחייב כוח לקבוע את סדר זקיפת התשלומים. אם לא עשה כן, עובר הכוח לקביעת סדר הזקיפה לידי הנושה (ראו א' פורת דיני חיובים - חלק כללי "זקיפת תשלומים" 572-571 (ד' פרידמן עורך, 1994)).

כאשר חייב מבקש לקבוע את סדר זקיפת התשלומים עליו לציין זאת בעת התשלום ולהורות לאיזה חוב ברצונו לזקוף את התשלום. לעתים ניתן ללמוד על סדר זקיפת התשלומים גם בהעדרו של אקט פורמאלי לציון הסדר. כך נפסק כי לעתים ניתן להסיק על סדר הזקיפה מהתנהגות החייב (ראו רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 810 (1999); א' פורת הנ"ל, עמ' 597), ולעתים ניתן להסיק על סדר הזקיפה מטיבו של החיוב (ראו למשל ע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1) 865 (1998); א' פורת הנ"ל, עמ' 597 -604).

30. לא עשה החייב מאום, ולא ניתן להסיק על סדר הזקיפה מהתנהגות החייב או מטיב החוב, עובר הכוח לקביעת סדר הזקיפה לידי הנושה. כמובן שעל הנושה לפעול בתום לב ותוך זמן סביר (א' פורת הנ"ל, עמ' 615; ע"א 7948/96 הנ"ל עמ' 896).

31. אין חולק כי על יחסיהם החוזיים של בעלי ומפעילי האנייה לאמטוס חל דין החוזים ובענייננו, הדין הקפריסאי. עם זאת, איש מהצדדים לא הציג ראיות בדבר דרך זקיפת התשלומים על פי הדין בקפריסין. על כן יש להכריע בשאלת הזקיפה על פי הדין הישראלי, החל מכוח חזקת "שוויון הדינים" (ראו ע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' אברהים, פ"ד נג(3) 247 (1999); ע"א 434/79 גרץ פרטריבגזלשפט מיט ברשרנקטר הפטונג מן פורצהיים, גרמניה נ' דג'אני, פ"ד לה(2) 351 (1981); ע"א 755/85 עזבון שאמן נ' עזבון שאמן, פ"ד מב(4) 103 (1988)).

32. מהראיות שהוצגו לא ניתן ללמוד על פעולה כלשהי של בעלי או מפעילי האנייה בנוגע לזקיפת התשלומים. לא צורף כל מסמך המעיד כי בעת ביצוע התשלומים ציינו בעלי או מפעילי האנייה את סדר זקיפת התשלומים.

היחיד שהעיד על זקיפת התשלומים הינו מר ברדוגו. לעדותו בחודש 9/2010 פנו אליו יוסי מואטי וליאור וייס, אשר שימש כמנהל הכללי של האנייה וביקשו ממנו כי "אעזור לאנייה" לצאת מהנמל שכן לאנייה היה חוב בגין אגרות נמל. לגרסתו הוא מסר סך של כ- 100,000$ ליוסי ווידא כי הלה העביר את הכסף לסוכן האנייה לצורך סילוק חוב האגרות. מר ברדוגו צירף גם מכתב חתום על ידי מנהל הקבלה באנייה, מר יצחק ווקיל והמנהל הכללי מר ליאור וייס, המאשרים את קבלת הסכום האמור (נספחים א/1, א/3 לתצהיר). כן צורף הסכם המחאה ושעבוד לפיו יומחו לברדוגו זכויותיה של אמטוס.

33. יצוין כי ממסמכים אלו לא ניתן ללמוד על מתן הודעה לאמטוס בדבר זקיפת התשלומים. להיפך, בהסכם ההמחאה הנטען מוזכר חוב לנמל אולם לא נאמר כי מדובר בחוב אגרות. רק במסמך שבכתב יד נאמר כי התשלום עבור אגרות. עם זאת מדובר בהסכמה בין ברדוגו לבין האנייה ומפעיליה. אמטוס או מי מטעמה לא היו כלל צד להסכמות אלו ואין שמץ ראיה כי ההסכם, שנכתב בשפה העברית, נמסר להם בדרך כלשהי, או כי הסכימו לתוכנו.

34. ברדוגו טוען כי העביר למפעילי האנייה סך נוסף בחודש אוקטובר 2010 לשם תשלום אגרות נמל. מדובר בסך של 220,000$ (שולם סך של 130,000$ במזומן ו- 65,000 יורו). גם תשלום זה לווה באישור של ליאור וייס על קבלת הסכום שנועד לתשלום אגרות נמל וקבלה של האנייה (נספח ב/1, ב/2 לתצהיר ברדוגו). אלא שגם בעניין זה אין שמץ ראיה על מתן הודעה לאמטוס על אופן זקיפת התשלומים. הסדר דומה של תשלום מקופת הקזינו לאנייה לצורך סילוק חובות התקיים בחודש 05/2011 וגם במועד זה ניתנו אישורים זהים של האנייה ושל מפעיליה. גם לגבי תשלום זה על סך כולל של 100,000$ (57,000$ ו- 43,000$) אין ראיה בדבר ציון דרך הזקיפה או של הודעה כלשהי שניתנה לאמטוס.

35. כאן ראוי להעיר כי ממסמכי אמטוס ניתן ללמוד כי בחודש 09/2010, בסמוך למועד שבו נטען כי ברדוגו מסר 100,000$ לאנייה לצורך סילוק חוב האגרות, שולם לאמטוס סך של 95,000$ (ראו נ/2). מהתשלום האמור לא ניתן להסיק כי האנייה או מי מטעמה הודיעו לאמטוס על זקיפה וניתן לראות כי אמטוס זיכו את החשבון הכולל. לא נטען ולא הוכח כי מי מטעם האנייה דרש, ולו גם בדיעבד, את זקיפת התשלום לחוב האגרות בלבד. ניתן גם לראות כי אין התאמה מלאה בסכומים.

גם כאשר בוחנים את התשלום מחודש 10/2010 ניתן לראות כי במסמכי אמטוס נרשם כי התקבל סך של 155,610 יורו, מתוכם 65,000 יורו במזומן והשאר מחברת יש תיירות. אין שום ראיה כי התשלומים הגיעו מכספו של ברדוגו, וכמובן שאין ראיה כי ניתנה לאמטוס הוראה כיצד לזקוף תשלומים אלו. גם בעניין תשלום זה אין ראיה כי מאן דהוא ביקש מאמטוס בדיעבד לשנות את הזקיפה.

36. לכאורה ניתן היה לטעון כי טיבו של החיוב מצביע על דרך זקיפת התשלומים. החובות בגין אגרות הינם לכאורה חובות מובטחים (בין בדרך של שעבוד ימי ובין בדרך של זכות בתביעת חפצא ימית – כפי שיוסבר להלן). בנסיבות שכאלו יש לחייב אינטרס לזקוף תשלומים לסילוק החוב המובטח. עם זאת, הלכה שאין די בכך שחלק מהחובות מובטחים כדי להצביע על דרך הזקיפה (ראו א' פורת עמ' 601, 602).

37. ניתן לסכם ולקבוע כי אין בסיס לטענה כי היה על אמטוס לזקוף את כל התשלומים ששולמו על חשבון חוב אגרות הנמל לרשות הנמלים בקפריסין. נותר לבחון מהי יתרת החוב בגין אגרות הנמל.

חובות בגין אגרות נמל

38. כדי להבין את השאלה הנוגעת להבחנה בין חובות בגין אגרות נמל לחובות אחרים ראוי להציג את המסגרת המשפטית הנוגעת להבטחת חובות בגין אגרות נמל. את הדיון נפתח בתיאור הרקע להענקת בטוחות לחיובים הנוגעים להפעלת האנייה.

תביעות ימיות

39. המשפט הימי עוסק בנכסים מיוחדים – כלי שיט. כלי השיט מטיבם נעים ונדים ברחבי העולם, עוברים ממדינה למדינה תוך זמן קצר ואינם שוהים במקום אחד זמן רב. כלי השיט מובילים סחורות ואנשים וכל עיכוב בפעילותם גורר פגיעה בגורמים רבים. הסחר העולמי של סחורות מבוסס ברובו על הובלה בכלי-שיט, ועל כן לדינים החלים על כלי שיט חשיבות רבה להבטחת מסחר שוטף ותקין בין מדינות.

40. הפעלתם של כלי שיט כרוכה בהתקשרויות רבות עם ספקים ונותני שירותים בכל נמל ונמל, בהתקשרות עם אנשי צוות מכל העולם, בתשלומי אגרות למדינות השונות וכדומה. יתרה מזו, הפעלת אנייה עלולה לגרום נזקים לאנייה, למטענה, לאניות אחרות או למתקני חוץ. לעתים זקוקה האנייה לתיקונים דחופים ולעתים היא נזקקת גם לשירותי הצלה (ראו החלטה בבש"א 100/06 ת.א. 27/06 האנייה Captain George I נ' Assodivers Underwater Contractors Ltd. (14.5.2007)).

41. תכונות מיוחדות אלו של כלי השיט חייבו מחוקקים בכל רחבי העולם להכיר בזכויות מיוחדות הניתנות לנושיה של אנייה, זכויות שיבטיחו מתן שירותים תוך זמן קצר או יבטיחו אינטרסים ציבוריים, תוך שמירת יכולתם של הנושים להיפרע מגוף האנייה (ראו ע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ, פ"ד מד(3) 45 (1990)).

42. להבטחתם של הנושים נמצאו דרכים שונות. אחת הדרכים העיקריות להבטחת הנושים הינה הכרה בשעבוד ימי לטובת הנושה. השעבוד הימי הינו יציר חוק, כלומר אינו מותנה בהסכמת בעלי האנייה, והוא רובץ על האנייה באשר תלך. השעבוד הימי אינו מותנה ברישום במרשם כלשהו והוא נולד מיד עם לידת עילת התביעה המובטחת בשעבוד. נושה שלטובתו עומד שעבוד ימי רשאי לנקוט בהליכים למעצר האנייה על מנת להיפרע ממכירתה.

בע"א 352/87 אומר השופט שמגר (עמ' 53):

השעבוד הימי הוא בטוחה קניינית, אשר מוענקת, מכוח החוק, לסוגים מסוימים של נושים. מדובר בבטוחה סטטוטורית, אשר יצירתה אינה תלויה ברצונם של הצדדים. זאת, להבדיל מן המשכנתא אשר היא בטוחה הסכמית.

(ראו גם W. Tetley Maritime Liens in the Conflict of Laws Law and Justice in a Multistate World: Essays in Honor of Arthur T. von Mehren, Transnational Publishers Inc., Ardsley, N. Y. 2002 at pp. 439-457 (2002)).

43. השעבוד הימי מוענק רק לתביעות חוב שהדין הכיר בחשיבותן. עם זאת, יש לזכור כי אין זהות בין רשימת התביעות המובטחות בשעבוד ימי בשיטות המשפט השונות. במשפט האנגלי הוכרה רשימה של תביעות המקנות שעבוד ימי לנושים- אלו השעבודים המסורתיים. כך הוכרו תביעות של צוות, שכר רב החובל, הוצאות שהוצאו על ידי רב החובל, דמי ישע (salvage), נזקים שנגרמו על ידי האנייה ומשכון אנייה או מטענה לצורך הפלגתה (Bottomry and Respondentia).

44. הדין האנגלי, ובעקבותיו מדינות נוספות, הכיר גם בזכויות מיוחדות הנובעות משעבוד ימי, אשר גם בהן יש משום עדיפות מסוימת לנושה. מדובר ברשימה של מצבים המקנים לנושה "זכות לתביעת חפצא ימית" – Statutory Claim in Rem (להלן: "זכות לתביעה ימית").

הזכות לתביעה ימית נבדלת מהשעבוד הימי בכך שהיא קמה רק עם מעצרה של האנייה, היא אינה נעה ונדה עם כלי השיט ופוקעת עם שינוי הבעלות, והיא נדחית מפני תביעה למימוש שעבוד הסכמי- משכנתא (ראו Tetley לעיל). עם זאת, לנושה שלטובתו זכות תביעה ימית עומדת עילת מעצר כנגד האנייה, והוא יזכה לקדימות על פני נושים בלתי מובטחים.

אגרות נמל

45. כל כלי שיט הפוקד נמל נדרש לשאת בתשלומים שונים לנמל. בין אלו נכללים אגרות מגדלור, אגרות רציף, אגרות מינגש, אגרות עגינה ועוד (ראו בישראל תקנות הנמלים (אגרות לכלי שיט), התשכ"ו – 1966). ייחודם של תשלומי האגרה הינו בכך שהם מוטלים על כל כלי שיט תמורת שירותים שניתנים לו בנמל, על פי תעריף קבוע. אגרת נמל ככל אגרה, שונה מתשלום מס, שכן היא משולמת בתמורה לשירותים אולם היא שונה מ"מחיר", שכן התעריף לתשלום קבוע ואינו מותנה במחיר השוק של השירות (ראו לעניין ההבחנה בין מס, מחיר ואגרה – בג"צ 5503/94 סגל נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נא(4) 529 (1997)).

46. מרבית המדינות נוהגות להבטיח את תשלומי האגרות המגיעות מכלי השיט הפוקדים את נמליהן. עם זאת, ישנם הבדלים בכלים המשפטיים בהם נעשה שימוש. ישנן מדינות, כמו ישראל, המכירות בשעבוד ימי הרובץ על האנייה להבטחת תשלומי אגרות הנמל למיניהן (סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט)). מדינות אחרות מסתפקות בהענקת זכות התביעה הימית.

דרך אחרת להבטחת תשלומי אגרות נמל הינה הענקת זכות עכבון לרשות הנמלים, כלומר הזכות למנוע את יציאת כלי השיט עד לסילוק החוב (ראו סקירה במאמר של W. Tetley הנ"ל עמ' 9).

47. להבדל בין הדרכים בהן מובטח תשלום האגרות ישנה חשיבות לעניין סדר הקדימות של תביעות הנושים, שכן מקום שבו הדין קובע כי להבטחת תשלום האגרות עומד לנושה שעבוד ימי, יזכה הנושה בקדימות על פני בעל משכנתא ונושים לא מובטחים, ואילו מקום שהדין קובע רק זכות תביעה ימית, יזכה הנושה לעדיפות רק כלפי נושים בלתי מובטחים. יתרה מזו, כאשר הדין מקנה שעבוד ימי להבטחת חוב האגרות, השעבוד על כלי השיט אינו מושפע משינויי בעלות, בעוד שאם הדין מסתפק בהענקת זכות תביעה ימית, מימושה אפשרי רק במסגרת מעצר האנייה והזכות פוקעת עם שינוי הבעלות.

הדין החל

48. משפרשנו את הדרכים השונות להבטחת תשלום אגרות נמל, עלינו לקבוע עמדה בשאלה מה הדין החל שעל פיו יוכרע איזו בטוחה, אם בכלל, עומדת לנושה. גם שאלה זו הינה מורכבת, שהרי גם השאלה אילו חיובים כלולים בהגדרת אגרות הנמל מותנית בדין הרלבנטי. זאת ועוד, קביעת הדין החל מחייבת התייחסות למספר שאלות; הראשונה קביעת הדין החל על תוקפו של החוב, ועל תוקפה של דרישת חוב האגרות. כאשר חוב האגרות סולק על ידי צד שלישי, כפי שנטען בענייננו, צצה ועולה גם שאלת המחאת זכות התביעה לאותו צד שלישי. שאלה נוספת הינה על פי איזה דין ייקבע סוג הבטוחה העומדת לנושה ולענייננו מהו הדין ולפיו ייקבע האם לנושה שעבוד ימי. ולבסוף, יש לברר מהו הדין הקובע את סדר הקדימות בין החובות השונים המובטחים בשעבוד הימי.

49. השאלה הראשונה, הדין החל על החיוב, אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, שכן שני הצדדים מסכימים כי הדין הרלבנטי הינו הדין הקפריסאי. אין גם חולק כי ככל שיוכח שאמטוס שילמה לרשות הנמלים היא נכנסת לנעלי הרשות לגבי זכויות התביעה כלפי האנייה ובעליה (ראו המחאת הזכות למשלם בסעיף 49 לחוק הספנות (כלי שיט)).

בהערת אגב אזכיר כי כאשר עסקינן בחיובים סטטוטורים, כלומר כאלו שמוטלים על פי דין ייתכן כי כלל לא ניתן לאכפם במדינה זרה שכן במשפט הבינלאומי קיימת הסתייגות מהחלת דינים פיסקאליים של מדינה זרה (ראו ס' וסרשטיין- פסברג לעיל עמ' 141).

עם זאת וכפי שצוין אגרה אינה "מחיר", כלומר החיוב אינו שווה ערך לתמורה, ואף אינה מס שכן היא משתלמת תמורת שירותים ישירים שניתנים לחייב. זהו חיוב המשולם עבור שירות ובמובן זה דרישת האגרה דומה לדרישת חוב הסכמי. על כן ברי שהדין שיחול על החיוב הינו דין המקום בו נוצר החיוב.

דין השעבוד

50. השאלה השנייה שהוצגה לעיל היא שאלת הדין החל על הבטוחות, היא שאלה מורכבת יותר. טוענת אמטוס כי יש לבחון את קיומה וטיבה של הבטוחה העומדת לה על פי הדין הישראלי. הואיל והדין הישראלי מכיר בתוקפו של שעבוד ימי להבטחת חוב אגרות נמל, יש לקבוע כי גם חוב בגין אגרות הנמל בקפריסין זוכה לשעבוד ימי על פי הדין הישראלי. ב"כ אמטוס מפנה לנוסחו של סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט), הקובע במפורש "[...] במידה שתשלומים אלה מגיעים למדינה, למדינה אחרת [...]". לשון הסעיף מבהירה את תחולת דין השעבוד גם על אגרות שבהן מחויב כלי השיט למדינה זרה.

לחלופין, טוענת אמטוס כי הדין הקפריסאי מעניק לתביעה לתשלום חוב אגרות מעמד מיוחד המקנה לנושה זכות לתביעת חפצא ימית. הואיל והדין הישראלי אינו מכיר בגדרו של חוק הספנות (כלי שיט) בתביעת חפצא ימית אלא מבטיח את אותם חובות באמצעות שעבוד ימי, הרי שיש להמיר את זכות התביעה הימית בשעבוד ימי לפי הדין הישראלי.

51. לעומתה, טוענים המתייצבים כי על פי ההלכה, כפי שנפסקה בע"א 352/87, נשלט דין הבטוחות הקנייניות על ידי דין מקום יצירת החוב שהוא בענייננו הדין בקפריסין. דין זה אינו מקנה לנושה של חוב אגרות נמל שעבוד ימי. הואיל וזכות תביעת החפצא הימית אינה מעניקה שעבוד קנייני בנכס, הרי שתביעת אמטוס נדחית מפני התביעות לשעבודים ימיים ולמימוש משכנתא.

נבחן את הטענות כסדרן ואתחיל בהצגת כללי ברירת הדין בדבר תוקפו של שעבוד ימי.

הדין החל על שעבוד ימי

52. שאלת הדין לפיו יוכרע תוקפו של שעבוד ימי הינה שאלה מורכבת וזכתה לגישות שונות. באנגליה בעניין האנייה Halcyon Isle (Bankers Trust International LTD. V. Todd Shipyards Corp [1981] AC 221), הוחלט בדעת רוב כי תוקפו של שעבוד ימי ייבחן על פי "דין הפורום". החלטה זו התבססה על הקביעה כי שאלת תוקפו של שעבוד ימי, תסווג כשאלה דיונית ולא מהותית. על דעת הרוב נמתחה ביקורת בפסיקה זרה וכן בכתיבה המשפטית (ראו למשל Steven Rares "The Far From Halcyon Isle- Maritime Liens, Renvoi and Conflicts of Law" http://www.fedcourt.gov.au/publications/judges-speeches/justice-rares/rares-j-20130919 (2013)).

53. בית המשפט בישראל לא הלך בתלם ההלכה האנגלית. בע"א 352/87 בעניין האנייה Nadia S נחלקו דעות השופטים. השופטת נתניהו סברה כי שאלת יצירתו ותוקפו של שעבוד ימי תוכרע על פי דין הפורום. לגישתה, אין להכריע בשאלה לפי סיווגה כעניין דיוני או כעניין מהותי, אלא יש להעדיף את דין הפורום על בסיס שיקולי מדיניות. לעומתה, השופטים ברק ושמגר סברו כי יצירתו ותוקפו של שעבוד ימי ייבחנו על פי "דין העניין" (Lex Causae). בבואו לבחון מהו דין העניין, הותיר השופט שמגר את ההכרעה בצריך עיון, אם כי הביע דעתו כי הוא נוטה לחשוב ש"דין העניין" הרלבנטי הינו דין החוזה (Lex Contractus), כלומר דין החוזה שחל על עסקת האספקה בגינה הוגשה תביעת הנושה. גם השופט ברק סבר כי על יצירתו ותוקפו של שעבוד ימי ישלוט דין העניין והוסיף כי מקום שבו נטען לשעבוד בגין חוזה אספקה של שירותים, הרי שדין זה יהיה דין החוזה.

54. עמדה זו של בית המשפט העליון מבוססת על כללי ברירת הדין כפי שגובשו בפסיקה, אלא שכללי ברירת הדין יסוגו מקום שבדין קבועה הוראה מפורשת המחילה דין אחר על עילת תביעה. החקיקה הישראלית במשפט האזרחי ממעטת בקביעת הוראות בדבר ברירת דין ובדבר הרחבת התחולה אל מחוץ לגבולותיה של המדינה, אולם מקום שהדין עושה כן, גוברות הוראות הדין על כללי הברירה שנקבעו בפסיקה (ס' וסרשטיין – פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך א' 342 (2013)).

כללי ברירת הדין כפי שנקבעו בענניין האנייה Nadia S מובילים אותנו לבחון את תוקפו של השעבוד הנטען להבטחת אגרות נמל לדין העניין, שבמקרה הנוכחי הינו הדין הקפריסאי. עם זאת מאחר ובאי כוח אמטוס הפנו לדין הישראלי שלטענתם מרחיב את תחולתו גם על חיובים בגין אגרות נמל למדינות זרות, עלינו לפנות כעת לבחינת הוראות החוק.

האם חוב אגרות למדינה זרה מקנה שעבוד ימי לפי חוק הספנות (כלי שיט)

55. הטענה הראשונה הינה כי החוק הישראלי עצמו מהווה מקור לשעבוד ימי להבטחת חוב אגרות לרשות הנמלים בקפריסין.

סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט) קובע:

ואלה החובות שיהיו מובטחים כאמור לפי סדר דרגותיהם:

[...]

(2) אגרות רציף, עגינה, ניתוב, מגדלור, אגרות-נמל מכל סוג וכן תשלומים אחרים בעד שירותי-נמל כיוצא באלה, במידה שתשלומים אחרים אלה מגיעים למדינה, למדינה אחרת, או לרשות אחרת או שולמו להן על ידי צד שלישי;

סעיף זה לא זכה עד כה לדיון נרחב בפסיקת בתי המשפט. ענייננו בשאלה האם הביטוי "[...] במידה שתשלומים אחרים אלה מגיעים [...] למדינה אחרת [...]" מרחיב את תחולת החוק ומקנה שעבוד ימי, יציר הדין הישראלי, גם להבטחת תשלומי אגרות נמל או תשלומים דומים למדינה זרה.

56. בהצעת חוק הספנות (כלי שיט) (ה"ח 338 מיום 18.5.1959) נכלל נוסח מעט שונה. בסעיף 41(2) לנוסח המוצע נאמר "אגרות רציף, עגינה, ניתוב, מגדלור, אגרות נמל מכל סוג וכן תשלומים אחרים בעד שירותי נמל כיוצא באלה במידה שתשלומים אחרים אלה מגיעים לכל מדינה או רשות אחרת או שולמו לה".

בדברי ההסבר להצעת החוק (עמ' 353) הוסבר כי רשימת השעבודים המוצעים נועדה להתאים את הדין הישראלי לאמנה הבינלאומית בדבר שעבודים ימיים משנת 1926 (אמנת בריסל- The International Convention for the Unification of Certain Rules of Law Relating to Maritime Liens and Mortgages-1926) ולהתנתק מרשימת השעבודים המוכרים על פי הדין האנגלי.

כאשר בוחנים את האמנה ניתן לראות כי היא כוללת רשימה של 5 שעבודים המוכרים כשעבודים המסורתיים וביניהם לא נכלל שעבוד להבטחת אגרות נמל (סעיף 2). עם זאת, האמנה מכירה בזכותה של כל מדינה לקבוע שעבוד להבטחת חוב אגרות. בסעיף I(2) לפרוטוקול החתימה נאמר:

I. It is understood that the legislation of each state remains free

(1) […]

(2) to confer on the authorities administering harbours, docks, lighthouses, and navigable ways, who have caused a wreck or other obstruction to navigation to be removed, or who are creditors in respect of harbour dues, or for damage caused by the fault of a vessel, the right, in case of non-payment, to detain the vessel, wreck ,or other property, to sell the same, and to indemnify themselves out of the proceed in priority to other claimants, and

באמנה משנת 1993 (The International Convention on Maritime Liens and Mortgages- 1993) כבר שונתה רשימת השעבודים הימיים ובסעיף 4(d) נקבעה הוראה מפורשת המכירה בשעבוד ימי להבטחת חוב אגרות נמל ואגרות ניתוב.

57. דומה כי מהצעת החוק ומלשונו של סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט) ניתן להגיע למסקנה כי המחוקק הישראלי ביקש להחיל את הוראות השעבוד הימי גם על חוב אגרות נמל שמקורו במדינה זרה. זוהי תחולה ישירה של הדין הישראלי על חוב שנוצר מחוץ לישראל ולפיכך יש בהוראה זו כדי לגבור על כללי ברירת הדין. משמע, חוב בגין אגרות נמל, שמקורו בקפריסין, ייהנה משעבוד ימי בישראל במסגרת הוראת סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט), הגם שבמקום היווצרותו של החוב זוכה הנושה בבטוחה פחותה בדמות זכות לתביעת חפצא ימית בלבד.

פרשנות זו מתיישבת גם עם המגמה העולה מהאמנות הבינלאומיות, המכירות בשעבוד הימי להבטחת חוב אגרות.

סיכום ביניים

58. ניתן לסכם פרק זה ולהבהיר כי על פי כללי ברירת הדין שנקלטו במשפט המקומי ולאור ההלכה שנפסקה בעניין האנייה Nadia S (ע"א 352/87), תוקפו של שעבוד ימי ייבחן על פי דין העניין ודין זה הולך אחר דין העילה. בהתאם למבחנים אלו, כאשר עילת התביעה הינה חוב לרשות מרשויות המדינה, דין העניין הינו דין אותה מדינה בה נוצר החוב. למרות האמור, כאשר הדין הישראלי מחיל עצמו מפורשות על אירוע או חוב שנוצרו במדינה זרה, יחול הדין הישראלי. חוב אגרות נמל שנוצר במדינה זרה יהנה משעבוד ימי תקף מכוח הוראה מפורשת בסעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט).

מהן אגרות נמל שלהבטחתם יוענק השעבוד הימי

59. משקבעתי כי מכוח הוראה מפורשת בסעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט), עשוי לקום שעבוד ימי גם להבטחת חוב אגרות נמל שנוצר במדינה זרה, יש לבחון מהם אותם חיובים המוגדרים כאגרות. לעניין זה יובהר כי מקום שבו הדין המקומי חל על אירוע או על חיוב שנוצרו במדינה זרה, יש צורך להמיר את המושגים ולהתאימם לדין הישראלי (ראו: ס' וסרשטיין פסברג הנ"ל כרך א' עמ' 238,154).

סעיף 41(2) קובע כי השעבוד הימי יקום להבטחת אגרות רציף, עגינה, ניתוב, מגדלור, וכן אגרות נמל מכל סוג ותשלומים אחרים בעד שירותי נמל וכיוצא באלה.

דומה כי תכלית ההוראה, כפי שבאה גם לביטוי באמנות הבינלאומיות, הינה להעניק בטוחה לחיובים סטטוטורים ולא לחיובים רצוניים, לחיובים שמוטלים על אנייה ובעליה מבלי שיש להם אפשרות להימנע מכך.

ראינו שהביטוי "אגרה" משמעו חיוב המוטל בשל שירות, אך אינו מהווה מחיר באשר אין זיקה הכרחית בין החיוב לבין התמורה. המחוקק בסעיף 41(2) פירט רשימת אגרות מוגדרות, הרחיב את זכות השעבוד לכלל אגרות הנמל, והוסיף והרחיב את השעבוד גם לתשלומים אחרים בעד שירותי נמל. לא מדובר בהרחבה לכל חיוב הנוצר בשל שירות שניתן בנמל, אלא חייבת להיות זיקת דימיון בין השירותים האחרים לחיובי האגרות, שהרי נאמר "שירותי נמל וכיוצא באלה". דומני כי הביטוי "וכיוצא באלה" נועד להרחיב את זכות השעבוד לאגרות נוספות שמשולמות בעד שירותי נמל גם אם אינן כלולות בצווים השונים בהגדרת "אגרות נמל", אולם ברור כי תשלומים שאינם בגדר אגרות בכלל, לא ייהנו מהבטוחה שבסעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט).

האגרות נשוא התביעה

60. כאמור לעיל, אמטוס טענה בתביעתה כי הינה זכאית לתשלומים בסך של 173,207.20 יורו. בהמשך הודיעה כי בשלב זה הינה עומדת על תביעת חוב אגרות הנמל הנהנות משעבוד לפי סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט) בלבד בסך של 136,861 יורו. העד מטעם אמטוס, מר פנאיוטיס קריסטודולו, צירף לתצהיר (ת/1) אישורים של רשות הנמלים בקפריסין לפיהם עולה כי אמטוס שילמה לרשום הנמלים חוב אגרות לפי רשימת החשבונות שפורטו. באישור מיום 29.5.2012 אושר כי שולם סך של 49,947 יורו ובאישור מיום 1.6.2012 אושר כי שולם סך של 63,489 יורו. אמטוס גם צירפה את העתקי החשבונות של רשות הנמלים בקפריסין.

עיון בחשבונות של רשות הנמלים בקפריסין, אשר אושר כי שולמו, מגלה כי החשבונות כוללים תשלומים שונים. חלק מהחיובים הינם במובהק חיובים בשל אגרות נמל, כך למשל חיובים בגין אגרות נמל כלליות- General Port Charges, אגרות רציף, אגרות מנגש, אגרות מגדלור, אגרות ניתוב, ופינוי אשפה או תשלומים דומים כגון לצורך קבלת אישור בריאות בכניסה לנמל. עם זאת תשלומים אחרים ששולמו לרשות הנמלים, כגון תשלומים עבור רישיון לאוטובוסים (כמפורט למשל בחשבון מס' 100151112 מיום 18.10.2010) או אספקת מים, אינם בגדר תשלומי אגרות או תשלומים אחרים המקימים שעבוד ימי.

61. הואיל ואמטוס לא ערכה פירוט מדויק של כל התשלומים הכלולים בהגדרות האמורות אין מנוס אלא להורות לאמטוס לערוך טבלה מדוייקת שבה יפורטו התשלומים, על פי החשבוניות של רשות הנמלים בקפריסין, הכלולים בהגדרת אגרות נמל או תשלומי אגרות דומים. בטבלה זו אין לכלול כל תשלום שאינו נכלל באמור.

הואיל והכרעתי כי אמטוס הוכיחה, במידת הראיה הנדרשת, את התשלומים מבוססת רק על אישורי רשות הנמלים בקפריסין, יש לערוך את הטבלה על פי רשימת החשבונות שפורטו באישורי רשות הנמלים מקפריסין שצורפו לתצהיר ת/1, כלומר האישורים מיום 29.5.2012 ו- 1.6.2012.

סוף דבר

62. בשים לב לכל האמור הנני קובע כי אמטוס הוכיחה, במידת הראיה כנדרש בהליך זה, כי שילמה תשלומים לכיסוי חוב אגרות נמל של האנייה לרשות הנמלים בקפריסין. שוכנעתי כי המתייצבים לא הוכיחו כי התשלומים ששולמו על ידי האנייה ובעליה נזקפו לכיסוי חוב אגרות זה. כן קבעתי כי עומד לטובת אמטוס שעבוד ימי על פי סעיף 41(2) לחוק הספנות (כלי שיט).

סכום החוב המובטח בשעבוד הימי יפורט על ידי אמטוס בטבלה שתוכן כאמור בסעיף 61 לעיל. הטבלה תוגש לבית המשפט תוך 10 ימים.

עוד אני קובע כי ברדוגו לא הוכיח כי שילם תשלומים לרשות הנמלים בקפריסין לכיסוי חוב אגרות נמל ועל כן תביעתו בעניין זה נדחית. כמובן שלברדוגו עשויה לעמוד תביעה להשבת תשלומים ששילם לבעלי האנייה, לחברה המפעילה או למי מטעמם.

ברדוגו ישלם לכל אחד מהמתייצבים שהתגוננו בשם האנייה וכן לחברת אמטוס הוצאות ההליך בסך של 4,000 ₪.

התיק יובא לעיוני בעוד 11 יום לקבלת הודעת אמטוס.

ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ה, 04 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.