1. התובע עתר לבית הדין להכיר בהתקף כאבי הגב אשר תקף אותו, לטענתו, בתאריך 16.5.11, כ"תאונת עבודה", כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995.

2. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 11.11.12, והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה).

באותה החלטה פרטנו את נסיבות נפילתו של התובע לבור המים באזור הבריכה, אשר בכפר הנוער "תו"ם" חרב לאת באזור עמק חפר.

ד"ר דוד אנג'ל מומחה לאורטופדיה מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות בהתייחס לקשר הסיבתי שבין האירוע כפי שתואר בהחלטת בית הדין לבין הנזק בגבו של התובע ותקופת אי הכושר.

3. בחוות דעתו של אנג'ל, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 16.12.12, השיב המומחה, כי התובע סבל מכאבים בגב תחתון ובירך ימין, וכי בצילום היה חשד לשבר בזיז רוחבי של חוליה 3L.

כמו כן, ציין המומחה, כי בבדיקת C.T בחודש 7/12, נראה בלט שטוח בדיסק S1 L5.

ד"ר אנג'ל חיווה דעתו, כי מחלת התובע קדמה לאירוע בעבודתו, וכי קיימים בתיקו הרפואי רישומים רבים המתייחסים להתקפים של כאבי גב תחתון לפני האירוע.

ד"ר אנג'ל הדגיש, כי גם בתקופה הסמוכה לפני האירוע, סבל התובע מהתקף כאבי גב תחתון שהקרינו לרגל ימין, לדוגמא קיים רישום מ-3.5.11, והתובע היה בחופשת מחלה עד 13.5.11, דהיינו 3 ימים לפני האירוע התאונתי הרלוונטי לתביעה.

ד"ר אנג'ל ציין, כי התובע סירב לבצע בדיקת מיפוי עצם, ולא ברור אם אכן אירע שבר בזיז הרוחבי של החוליה, אולם אפשרי שבאירוע נגרמה החמרה במחלתו הקודמת של התובע.

המלצת המומחה היתה להכיר באחריות האירוע לאי כושר של חודש, אולם אי כושר מעבר לכך, קשור למחלתו הבסיסית של התובע.

המומחה אף ציין, כי בסוג הפגיעה של התובע, גם אם היה שבר בזיז רוחבי של חוליה, אפשרי שתהיה פניה לרופא, רק לאחר שבוע.

4. בקשת התובע להפניית שאלת הבהרה, נדחתה, כאמור בהחלטתנו מ-28.1.13,

משהמומחה השיב על השאלה מפורשות בחוות דעתו.

5. התובע הגיש סיכומים מטעמו ובהם טען, כי די בקיומו של חשד לשבר בזיז רוחבי של החוליה, על מנת להכיר במלוא תקופת אי הכושר.

הנתבע הגיש סיכומים מטעמו ובהם טען, כי יש לאמץ את חוות דעתו העניינית והברורה של ד"ר דוד אנג'ל, ולהכיר בתביעה כהחמרה של מצב קודם, כך שיש לאשר תקופת אי כושר של חודש בלבד.

הנתבע הוסיף וטען בסיכומיו, כי מדברי התובע עצמו ניתן ללמוד, שמחלתו בגב קדמה לאירוע התאונתי, גם מהרישומים הרפואיים עולה, כי בסמיכות זמנים לפני האירוע, סבל התובע מכאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, וכי החשד לשבר בזיז החוליה לא אומת, מאחר והתובע סירב לבצע בדיקה מיפוי עצם.

הנתבע הדגיש, כי יש הבדל בין רופא קופת חולים המאשר תקופת אי כושר, בלא בדיקה איזה חלק מאי הכושר קשור בקשר סיבתי לאירוע התאונתי, ואיזה קשר מקורו במצב קודם, בעוד שהמומחה מטעם בית הדין אישר, רק את תקופת אי הכושר הקשורה לאירוע התאונתי.

6. בעב"ל 332/05 שמחה הראל נ. המוסד לביטוח לאומי (18.1.06), נפסק מפי כב' השופט פליטמן, ובהסכמת יתר חברי המותב, כי:

"... התשובה לשאלה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי בין הליקוי בשמיעה לבין החשיפה לרעש, מחייבת את בית הדין, החסר ידע רפואי, למנות מומחה רפואי מטעמו, אשר ישמש כ"זרועו הארוכה" לעניינים שברפואה. הלכה היא כי בעניינים שבגדר המומחיות הרפואית, יסמוך בית הדין ידיו על חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית לעשות כן. לא כך בענייננו. המומחה השיב לשאלות בית הדין קמא, בהסתמך על החומר הרפואי והתשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין קמא ועשה זאת באופן ענייני ומנומק...".

קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין.

(עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89, ועיין גם בדב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374, ובדב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).

על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה – היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק. (ראה עב"ל 110/98 זאב מנדל נ. המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ. המוסד לביטוח לאומי).

ועיין גם עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מרדכי בוארון (15.5.07), שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי:

"בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377).

במקרה דנא, מסקנתו החד משמעית של המומחה שמינה בית הדין קמא, איננה בלתי סבירה על פניה ולא מצאנו, כי נפל בה פגם שהיה בו כדי למנוע מבית הדין מלהסתמך עליה.

7. לאור האמור לעיל, הננו קובעים, כי בתאריך 16.5.11, ארעה לתובע "תאונת עבודה", כמשמעותה בחוק, בגינה הוחמר מצב כאבי הגב התחתון מהם הוא סובל, וכי יש לאשר לתובע דמי פגיעה עבור תקופת אי כושר של חודש ימים, ממועד האירוע.

תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין אי כושר מעבר לחודש ימים - נדחית, מאחר ואינה קשורה לאירוע התאונתי.

8. אין צו להוצאות, מאחר והתובע היה מיוצג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי.

9. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כד' ניסן תשע"ג, (4 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.