הבקשה להכיר בחסינותם של הנתבעים 1 ו-2 כעובדי ציבור ברשות ציבורית בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לדחות את התביעה כנגדם ולהכניס בנעליהם את הוועד המקומי "שערי תקווה"- הנתבע 3.

רקע כללי וטענות הצדדים

1. התובעים הינם תושבי הישוב "שערי תקווה"; הנתבע 1 הינו גזבר ומזכיר הישוב "שערי תקווה"; הנתבע 2 הינו פקח עירוני בישוב "שערי תקווה"; הנתבע 3 הינו הוועד המקומי של "שערי תקווה".
2. בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים משפטיים. הדיון בחלק מהתביעות שבין הצדדים אוחדו במסגרת תיק זה. התביעה נשוא הבקשה כוללת תביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבעים.
3. בתביעה זו מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצויים בסך 250,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות, מטרד ליחיד, רשלנות, גזל, השגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין והפרת חובה חקוקה, "הכל תוך איומים, הטרדה, תקיפה, ביצוע הריסה לא חוקית וללא סמכות...".
4. לטענת התובעים, בתחילת שנת 2011 נערך סקר מדידה בישוב על ידי הוועד, אשר על פיו הוגדל השטח השייך לתובע 1 מ-117 מ"ר ל-178 מ"ר, והוגדל שטח ביתה של התובעת 2 מ-284 מ"ר ל-380 מ"ר, וזאת מבלי שבוצעו שינויי בניה בבתים שלהם; כשביקשו להשיג על כך, הם נתקלו באיומים מרומזים ומפורשים כדי להפעיל לחץ עליהם ולהשתיקם.

לאחר מכן, נתקלו התובעים בסדרה של התנכלויות טורדניות, מעקבים והשגות גבול שבוצעו על ידי הנתבעים, תוך הפרת חוק הגנת הפרטיות. הנתבע 1 שלח את הנתבע 2 לבצע בילוש אחרי התובעים וצילומם בשעות הלילה ברשות היחיד, בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות.

לטענת התובעים, מדובר גם בניצול לרעה של תפקידו של הנתבע 1 לצורך שליחת הנתבע 2 לביצוע עבודות פרטיות לא חוקיות, אשר נועדו למטרת הפחדה ואיומים כלפי התובעים; הנתבע 1 אף שלח את נתבע 2 על מנת לבצע המצאה של מכתב התראה מטעמו; הנתבע 1 אף ביקש לטפול לתובעים כי הפיצו נגדו לשון הרע, תוך שהוא נבנה ממעקביו הליליים של הנתבע 2; הנתבע 2 השיג גבול בביתם של התובעים כאשר ביצע המצאות עבור הנתבע 1 כשליח וניצול מעמדו לרעה.

התובעים ממשיכים וטוענים כי, הנתבע 1 החליט על דעת עצמו כי גדר המצויה בנכס שבו גר התובע 3 הינה בלתי חוקית והורה על הריסתה, אשר אף בוצעה; הגדר מצויה על שטח פלשתיני שאינה בסמכות או אחריות של מי מהנתבעים; פעולת ההריסה בוצעה באופן כוחי, תוך איומים, ניבולי פה והטרדה של בני המשפחה של התובע 3; התובע 3 הקים את הגדר מחדש, אולם זו נהרסה פעם שנייה על ידי הנתבעים.

עוד נטען על ידי התובעים כי, הנתבע 1 אף שלח את הנתבע 2 כדי לסגור דרך שהובילה לביתו של התובע 1; הם הציבו במקום שלט : "אין כניסה ללא סמכות"; כמו כן שלח הנתבע 1 את הנתבע 2 להגיש דו"חות ל-4 כלי רכב השייכים לתובע 3; בכך ביצעו הנתבעים עוולות של מטרד ליחיד, השגת גבול במקרקעין, השגת גבול במיטלטלין, תקיפה, הטרדה והפרת הפרטיות, רשלנות, גזל, הפרת חובה חקוקה שתוצאתם נזקים בעין, וכן נזקים לא ממוניים לתובעים.

1. בכתב הגנתם העלו הנתבעים טענה מקדמית שלפיה הנתבעים 1 ו-2 זכאים לחסינות בתור עובדי ציבור, בהתאם לסעיף 7 א לפקודה.

לטענת הנתבעים, מבלי להיכנס לעצם טענות התובעים שהועלו בכתב התביעה, ומבלי לוותר על טענות ההגנה שלהם, עומדת להם חסינות מפני התביעה. לטענתם, אף לו היו העובדות והטענות המפורטות בכתב התביעה נכונות, הרי שלאור חסינותם הסטטוטוריות על פי סעיף 7א לפקודה מפני תביעות המוגשות כנגד עובדי ציבור בגין מעשים שעשו במסגרת תפקידם השלטוני, יש להורות על דחיית התביעה נגדם על הסף.

הנתבעים ביקשו להורות ליועץ המשפטי של הוועד המקומי "שערי תקווה" ליתן את עמדתו בכל הנוגע להכרה בחסינות הנתבעים 1 ו-2; בעקבות בקשתם של הנתבעים, הוגשה הודעה מטעם היועמ"ש של נתבע 1 על הכרה בחסינותם של נתבעים 1 ו-2, שבה מסר היועמ"ש, עו"ד דורון פרידמן, כי יש להכיר בחסינות של הנתבעים 1 ו-2 בהיותם עובדי רשות ציבורית שפעלו במסגרת תפקידם השלטוני, ועשו כן בתום לב ושלא מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשים כאמור.

1. בתגובתם להודעת היועץ המשפטי על ההכרה בחסינותם של נתבעים 2 ו-3 מסרו התובעים כי, אין בעצם היותם של הנתבעים עובדי ציבור כדי לספק להם הגנה אוטומטית וחסינות של עובדי ציבור; בתצהירם ובבקשתם לקבל חסינות לא הוכיחו הנתבעים את העובדה שלא פעלו באדישות ובחוסר תום לב.

התובעים חזרו ופירטו בתגובתם את המעשים שהם מייחסים לנתבעים; לטענת התובעים, הנטל להוכיח את קיומם של תנאי החסינות מוטל על הנתבעים הטוענים לחסינות; הנתבעים לא עמדו בנטל זה ולא הוכיחו כי מדובר בתפקיד שמופעל במסגרת שיקול הדעת השלטוני; הנתבעים לא הסבירו את מהות תפקידם ואת הקשר בין היותם עובדי ציבור לבין המעשים המיוחסים להם, למעט הטענה הם שהם עובדיו של הוועד המקומי.

עוד נטען על ידי התובעים בתגובתם כי, בהודעתו של היועמ"ש לא היתה כל התייחסות עניינית להיות תפקידם של הנתבעים תפקיד שלטוני, למעט טענות כלליות ושטחיות; הנתבעים לא הוכיחו כי הפעולות המתוארות בכתב התביעה נעשו במסגרת התפקיד ובמסגרת סמכותם השלטונית; לכל הפחות, הנתבעים פעלו מתוך שוויון נפש ואדישות לתוצאות מעשיהם.

דיון ומסקנות

1. לאחר שנתתי את דעתי להודעתו של היועץ המשפטי של נתבע 1, בדבר ההכרה בחסינותם של הנתבעים 1 ו-2 ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשתם של הנתבעים להכרה בחסינותם, להתקבל.
2. סעיף 7א לפקודת הנזיקין, שכותרתו: "חסינות עובד הציבור" קובע:

"7א. (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.

• 1. אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין".

הסעיף נועד על מנת להקנות חסינות בנזיקין לעובד הציבור שנתבע בגין מעשה המוגדר בסעיף 7, שעשה במסגרת מילוי תפקידו השלטוני, אלא אם פעל ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש כלפי אפשרות גרימת נזק כאמור.

התכלית העיקרית להענקת החסינות לעובדי ציבור הינה הגנה על שיקול דעתם בכדי שיוכלו להמשיך ולבצע את תפקידם השלטוני, מבלי להיות מוטרדים מאיום בתביעות נזיקין נגדם, דבר העלול להשפיע על שיקול דעתם בקבלת החלטות ובביצוע תפקידם (ראו: ת' קלהורה ומ' ברנשטיין, תיקון מס' 10 לפקודת הנזיקין - חסינות לעובד הציבור, ראו שם עמ', 2 ו-10 למאמר (להלן:"המאמר").

החסינות מהווה מחסום דיוני ולא מחסום מהותי. היינו, היא נועדה על מנת לחסום הגשת תובענה נגד עובד המדינה באופן אישי, אך ניתן להגישה ולנהלה נגד המדינה או הרשות הציבורית, כמי שנושאות באחריות שילוחית למעשיו של העובד הציבורי (ראו: עמ' 5-4, 13, 12 למאמר).

1. עובד הרשות הציבורית הזכאי לחסינות מוגדר בסעיף 7 לפקודה כדלקמן:

"עובד רשות ציבורית" לרבות אורגן של רשות ציבורית וכל אדם הממלא מטעם רשות ציבורית, תפקיד ציבורי, על פי חיקוק, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15".

רשות ציבורית מוגדרת בסעיף 7 לפקודה:

"רשות ציבורית – רשות מקומית וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת."

לא למותר לציין כי החסינות חלה גם על עובדי מדינה כהגדרתם בסעיף 7 לפקודה, וזאת מכח סעיף 7ב לפקודה, אך הדבר אינו נוגע לענייננו.

1. בהתאם לתקנה 8 לתקנות הנזיקין (אחריות עובד ציבור), תשס"ה-2005 (להלן: "תקנות הנזיקין"), יש לצרף לבקשה להכרה בחסינות עובד ציבור אישור היועמ"ש של הרשות הציבורית, כפי שנעשה בענייננו.

כאמור, בענייננו, אין מחלוקת כי נתבע 2 הינו מזכיר הוועד המקומי, וכי נתבע 2 הינו פקח הוועד המקומי; הוועד המקומי הינו רשות מקומית, ולפיכך שניהם מהווים עובדי ציבור.

1. מכאן לשאלה: האם הפעולות המיוחסות לנתבעים חסים בצל מבחן החסינות שנקבע בסעיף 7א לפקודה, היינו, האם מדובר בפעולות שנעשו במסגרת תפקידם השלטוני, והאם מתקיים לגביהם החריג לחסינות?

כאמור, במקרה שלנו, הוגשה הודעה על ידי היועץ המשפטי של הוועד המקומי בהתאם לתקנה 8 לתקנות הנזיקין, אשר מבקש להכיר בחסינותם של הנתבעים 1 ו-2. מהפסיקה עולה כי קיימות עד כה שתי גישות, המתייחסות לאופן בחינת הודעת היועמ"ש בדבר ההכרה בחסינות עובד ציבור.

גישה אחת סבורה כי בשונה מבחינת ההכרה בחסינות עובד מדינה, שמקובל לבחון אותה על פי כללי המשפט המנהלי, יש לבחון את בקשת הרשות המקומית להכרה בחסינות בהתאם למבחנים המקובלים במשפט האזרחי בנוגע לבקשה לדחייה על הסף של תביעה, ולא בהתאם לכללי המשפט המנהלי, ולכן כאשר נדרש בירור עובדתי, יש לדון בבקשה במסגרת ההליך העיקרי (ראו בעניין זה: בש"א (שלום חיפה) 3953/08 נבות נ' קיסר (2008); בש"א (שלום רח') 2153/07 מועצה מקומית גדרה נ' מישלי (2008); בש"א (נצרת) 6250/07 אשל נ' חייט (2008).

מנגד קיימת גישה שנייה בפסיקה הסבורה כי, על אף ההבדל בהליך ההכרה בחסינות בין עובד מדינה לבין עובד ציבור, יש לבחון גם את בקשת הרשות הציבורית לפי כללי המשפט המנהלי (השוו: בש"א (שלום תל אביב) 169133/08 עמותת טל גיבורים נ' בלסנהיים (2008); בש"א (שלום רשל"צ) 1125/07 הפנר נ' קמחי (2007); ת"א (שלום קרית גת) 715/08 כהן נ' פרץ.

מטיעוני הצדדים עולה כי סוגיה זו תלויה ועומדת כיום להכרעה בבית המשפט העליון במסגרת רע"א 775/11 גורדון נ' עיריית נצרת.

אני מצטרף לגישה השנייה, הסבורה כי יש לבחון את בקשת הרשות הציבורית על פי כללי המשפט המנהלי, בדומה לאופן בחינת ההודעה בהכרת החסינות עובדי מדינה. לטעמים המוצדקים העומדים ביסוד גישה זו, ראו: עמ' 39 – 40 למאמר.

1. משקבענו כי בחינת בקשת ההכרה בחסינות עובד הרשות הציבורית צריכה להיעשות על פי כללי המשפט המנהלי, אין מקום לבחינת שאלת התקיימות תנאי החסינות בדרך שבה מבררים פלוגתאות בהליך אזרחי. בחינת סוגיית החסינות בדרך האזרחית הרגילה תגרום לכפל דיון להוכחת המיוחס לעובד, ובמיוחד כי פעל עם יסוד נפשי של זדון, או שיוויון נפש, בראיות אזרחיות, הן בהליך הסף בעניין החסינות והן בהליך העיקרי; הדבר גם אינו מתיישב עם קביעת המחוקק לקיים בירור לאלתר של סוגיה זו (ראו: סעיף 7 ג(ג) לפקודה, ועמ' 35, 39-40 למאמר).
2. יוצא, אפוא, שעל בית המשפט לבחון את בקשת ההכרה בחסינות על פי כללי המשפט המנהלי, היינו: יש להתמקד בשאלה האם הודעת ההכרה ניתנה בסמכות, האם ניתנה משיקולים ענייניים ונמצאת במתחם הסבירות (ראו: ת"א (מחוזי תל אביב) 1985/09 זוהר ז"ל נ' מדינת ישראל) (24/3/2010).; בש"א (מחוזי ירושלים) 3665/06 דהן נ' מדינת ישראל (2007), שם נאמר:

"בחינת היסודות העובדתיים של המקרה לגופם בשלב זה לא זאת שאינה מתיישבת עם תכלית התיקון, אלא שיש בה כדי לסרבל ההליך הדיוני מעבר לצורך."

לאור האמור, יש לבדוק האם החלטת הרשות נעשתה במסגרת מתחם הסבירות ולא על פי שיקולים זרים. לגבולות אותו "מתחם הסבירות" יפים דבריו של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז), בבג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה (1) 421, 443:

"סיכומו של דבר: חופש הבחירה המינהלי פועל במתחם הסבירות. בתחום זה לא יתערב בית המשפט ולא יחליף את שיקול הדעת המינהלי בשיקול-דעתו הוא. בחירה הנעשית מחוץ למתחם הסבירות תיפסל על-ידי בית המשפט. מתחם הסבירות עצמו נקבע על-ידי בית המשפט, השואל את עצמו, מהו תחום השיקולים של רשות מינהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפניו. קיומו של "מתחם סבירות" מניח קיומן של מספר אופציות. אשר כולן סבירות, ואשר הרשות המינהלית רשאית לבחור ביניהן, ללא התערבות של בית המשפט... אפילו אני סבור, כי פלוני טועה בהחלטתו, ושאני הייתי מחליט אחרת, אין פירושו של דבר, כי החלטתו היא בלתי סבירה".

1. בענייננו, בהודעת ההכרה מטעמו, היועץ המשפטי, עו"ד פרידמן, פירט בצורה נרחבת את הפעולות שעשה לצורך מתן חוות דעתו; הוא התייחס בפירוט לכל המעשים המיוחסים לנתבעים ולפעולות שהוא ביצע על מנת לבחון את המעשים המיוחסים לנתבעים, והאם הם חסים בצל הוראת החסינות; עו"ד פרידמן אף צירף תצהיר בתמיכה להודעתו, אשר בו הוא מצהיר כי ביצע את כל הפעולות שציין בחוות דעתו.

בחוות דעתו ציין עו"ד פרידמן כי בטרם הפעיל את שיקול דעתו, הוא בחן את כתב התביעה על נספחיו, בחן את כתב ההגנה על נספחיו, בחן את החקיקה והפסיקה ופרסומים רלבנטיים, בחן את מסמכי האצלת הסמכויות של המועצה האזורית שומרון לוועד המקומי, וכן את חוק העזר לשומרון, מסמכים שהועברו אליו על ידי נתבע 1, תמונות בעניין הגדר בביתו של תובע 3 וכלי הרכב שלו שצולמו על ידי נתבע 2. כמו כן, הוא שוחח עם הנתבעים בקשר עם המעשים והמחדלים המיוחסים להם בכתב התביעה, ואף נפגש עמם בפגישות פרונטאליות בעניין זה.

מר פרידמן מציין כי הוועד המקומי הינו רשות מקומית לכל דבר ועניין ולכן הנתבעים 1 ו-2, מעצם היותם עובדיו של הוועד המקומי, הינם עובדי ציבור.

מר פרידמן התייחס למעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים על ידי התובעים; הוא ציין בפתח התייחסותו כי: "כתב התביעה כולל ערב רב של האשמות טענות והאשמות כלפי בלומפלד ודלאל, אשר לא מצאתי בהם קשר לנזקים שנגרמו לתובעים, לפי טענתם, בכתב התביעה גופו".

1. מר פרידמן התייחס באופן פרטני למעשים המיוחסים לנתבעים בכתב התביעה וזאת כדלקמן:
2. באשר לסקר הנכסים והגדלת שטח חיוב הארנונה; בעניין זה ציין מר פרידמן כי לוועד המקומי סמכות לפעול בכל הקשור לגביית מיסי הארנונה ומיסי הוועד המקומי בישוב; סקר הנכסים שנעשה בישוב מטרתו היתה למדוד את הנכסים השונים על מנת להביא לכך שמיסי הארנונה והמיסים המקומיים יהיו אמיתיים ויתבססו על מדידות מדויקות ועדכניות; לפיכך, פעולתו של נתבע 1 כמזכיר הוועד המקומי, ביחס למדידת שטח הנכסים, הינה פעולה שנעשתה במסגרת תפקידו.

מר פרידמן ממשיך ומציין כי לא מצא בטענות התובעים אמירה ברורה או אסמכתא או תמיכה אחרת לטענת האפליה, ולכן אין מקום לקבוע שיש במעשיו של נתבע 1 משום זדון, כוונה לגרום נזק או אדישות כלשהי לגרימתו.

1. אשר לאיומים בדבר נקמנות אישית מצידם שנתבעים 1 ו-2; מר פרידמן מציין כי הנתבעים מכחישים כי איימו באופן כלשהו על מי מהתובעים; מאידך, התובעים לא סיפקו כל אינדיקציה על איומים ממשיים כאמור; כמו כן, מתברר כי טענת האיומים כלפי תובע 3 נדונה במסגרת ההליך להטרדה מאיימת, שהוגשה על ידי תובע 3 כנגד נתבע 1, אשר התובע 3 חזר בו ממנה.

מר פרידמן מסכם סוגיה זו בכך שהוא לא מצא בטענה הכללית הזו בדבר איומים, למנוע את ההכרה בהענקת חסינות לנתבעים.

1. בעניין המעקב ובילוש אחר התובעים וצילומם על ידי נתבע 2; מר פרידמן מציין כי מבירור שערך עם הנתבעים נמסר לו כי בזמן הרלבנטי לטענות אלה, הופצו בישוב מספר מודעות אנונימיות שהוציאו את דיבתו של הוועד המקומי ושל הפועלים בשמו, על ידי הדבקה אסורה של מודעות. באחד הערבים התקשר תושב הישוב לנתבע 1 ומסר לו כי הוא מבחין בשני אנשים מדביקים ומפזרים מודעות בישוב; בעקבות כך שלח נתבע 1 את נתבע 2 על מנת שיזהה את מפיצי המודעות ויתעד את פעולתם הבלתי חוקית; נתבע 2 אכן עשה כך, זיהה את התובעים וניסה לצלמם בעת פעילותם; כשהבחינו בכך הם עזבו את המקום.

מר פרידמן מציין בענין זה כי, הנתבע 1 היה מוסמך ורשאי לעשות שימוש בפקח הישוב, הנתבע 2, לצורך אכיפת החוק והדאגה לקיומו בתחום שיפוטו של הוועד המקומי; איתור מפרי חוק הינו חלק מפעילות היומיומית של נתבע 2; לפיכך, ציין מר פרידמן כי נראה שפעולותיהם של הנתבעים 1 ו-2 היו במסגרת תפקידם, ולא על מנת לגרום נזק או מתוך שיווין נפש להתרחשותו.

1. אשר לפעולתו נתבע 2 לצורך מסירת כתבי בי-דין לתובעים, ציין מר פרידמן כי נתבע 2 הינו עובד הוועד המקומי ובתור שכזה הוא פועל לביצוע משימות המופנות לו על ידי הוועד המקומי והפועלים בשמו, ולפיכך, כדבר בשגרה, הוא אף מבצע מסירות של מסמכים משפטיים לתושבים שונים והוא בקיא בכתובות התושבים.

מר פרידמן מוסיף כי הוא לא מצא שום טעם לפגם בפעילותו של נתבע 2 במסירת כתבי בי-דין לתושב מקומי שהינו בעל דין.

1. אשר להריסת החומה שבנה התובע מס' 3, מסר מר פרידמן כי מבירור שערך מצא כי בעניין זה הוועד המקומי השתמש בסמכותו כדין, על פי חוק עזר, על מנת להסיר מפגע שנוצר על ידי הגדר שבנה התובע 3. לדבריו, חוקי העזר מקנים לפועלים מכוחו סמכות לדרוש הסרת מפגע, וככל שהפוגע אינו שועה לדרישת הרשות להסרת המפגע, אף להסיר את המפגע על ידי הרשות.

מר פרידמן מציין כי על פי האצלת הסמכויות של המועצה האזורית שומרון לוועד המקומי, הואצלו לוועד המקומי סמכות לדאוג להחזקת הישוב ובכלל זה בנושאי בטיחות, ניקיון וביוב. לפיכך, הוועד המקומי, באמצעות נתבע 2, פעל על פי סמכות חוקית בהסירו את הגדר משזו הוגדרה על ידו כמפגע.

מר פרידמן מוסיף כי התרשם שהדבר נועד על מנת להסיר את המפגע שיכול היה להסב נזק כבד לסביבה ולתושבים ולא בכדי לגרום נזק לתובע 3.

1. אשר לפעולות כנגד כלי הרכב שהחנה התובע 3, מר פרידמן ציין כי לאחר בירור שערך מצא כי אכן היה בסיס לטענתו של נתבע 2 שמדובר בגרוטאות רכב אשר היוו מטרד ומפגע בישוב, ולכן פעולתו של נתבע 2 נעשתה במסגרת סמכותו ולא מתוך כוונה לפגוע בתובע 3, או אדישות לפגיעה בו.
2. בדיון שהתקיים בבקשה התייצב היועמ"ש לחקירה על תוכן הודעתו ותצהירו כאמור, אך הנתבעים ויתרו על חקירתו.

בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הודעת ההכרה של היועמ"ש ניתנה בצורה עניינית ומקצועית, ובשים לב לפעולות שהוא ביצע במסגרת הכנת חוות דעתו והממצאים אליהם הגיע, כמפורט לעיל, לא ניתן לומר כי הודעת ההכרה של היועמ"ש חורגת ממתחם הסבירות.

1. לנוכח האמור, יש לקבל את הודעת ההכרה של היועץ המשפטי ואת בקשת הנתבעים להכרה בחסינותם של נתבעים 2 ו-3. לפיכך, התביעה נגד נתבעים 2 ו-3 נדחית בזאת.

אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

ניתנה היום, ב' אב תשע"ג, 09 יולי 2013, בהעדר הצדדים.