תביעות ותביעות נגדיות שהדיון בהם אוחד, שכוללות עילות בגין לשון הרע, פגיעה בפרטיות, מטרד ליחיד, רשלנות, גזל, הסגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין והפרת חובה חקוקה.

ת"א 39333-10-11

1. תיק זה כולל תביעה ותביעה שכנגד. התובעים הם הוועד המקומי "שערי תקווה" (להלן: "הוועד המקומי") וחברי הוועד מר גדעון אידן, דר' אבי יעקובוביץ, מר שומכר יוסף, מר ראובן טלמן ומר פיני שוורץ (להלן: "התובעים", או "חברי הוועד").
2. הנתבעים הינם תושבי הישוב "שערי תקווה": מר אבשלום פלד, גב' רחל בונפיל, מר דרור כהן ומר יוסף אחונוב.
3. לטענת התובעים, הנתבעים פרסמו במספר הזדמנויות לשון הרע כנגד הוועד המקומי, ובגין כך הם נושאים באחריות בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ח-1967.

הנתבעים מכחישים את טענות התובעים, וטוענים כי הפרסומים שנעשו אינם מגיעים לכדי לשון הרע; בכל מקרה, עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק, בהתאם לסעיפים 14 ו-15 לחוק.

לטענת הנתבעים, מדובר בתביעת הפחדה "SLAPP" קלאסית, שאין בה דבר, וניתן לזהותה כתביעת הפחדה המבוססת על קלישאות והגזמות.

1. הצדדים הסכימו כי בית המשפט ייתן פסק דין מנומק על פי חומר הראיות, ללא צורך בחקירת המצהירים, ולאחר הגשת סיכומים בכתב.

הוועד המקומי כישות משפטית?

1. הנתבעים מעלים טענה מקדמית שלפיה הוועד המקומי אינו מהווה תאגיד שיכול לתבוע על פי חוק איסור לשון הרע. לטענתם, הוועד המקומי הוא כמו ועד בית, ועד כתה, ועדת קישוט, מועצת העיר, או כל קבוצה אחרת שלא התאגדה כחוק.

סבורני כי דין טענה זו להידחות. מחומר הראיות עולה כי הוועד המקומי מהווה רשות מקומית לכל דבר ועניין. ראו מכתביו של הממונה על הישובים הישראליים ביהודה ושומרון מיום 15/7/1996 (נספחים 2 ו-3 לסיכומי התובעים); ראו גם מכתבה של גב' פנינה שטיגליץ, מנהלת אזור מרכז במועצה אזורית שומרון מיום 11/3/2003 (נספח 4 לסיכומי התובעים). כמו כן, ראו: ת"א (י-ם) 117/08 ועד מקומי שערי תקווה נ' מזרחי מירה שבמסגרתו נדון מעמדו של הוועד המקומי ונקבע כי "הוועד המקומי הוא תאגיד, והוא בעל אישיות משפטית לשאת בזכויות וחובות. בין אלה מצוי הכח לתבוע ולהיתבע" (נספח 5 לסיכומי התובעים).

1. עתה נעבור לבחינת הפרסומים נשוא התביעה העיקרית.

הפרסום הראשון

1. הפרסום הראשון נעשה באמצעות עלון שהופץ על ידי הנתבעים ביום 14/7/2011, שזה העתקו:

טענות התובעים

1. לטענת התובעים, הפרסום כולל דברי שקר ולשון הרע כנגד הוועד המקומי; שכן, בניגוד לפרסום, סקר הנכסים נערך על פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים 2/2008, ולא מכח החלטה עצמאית של הוועד המקומי; עריכת הסקר היוותה תנאי של משרד הפנים כדי שהוועד יזכה במענקי איזון; החובה לערוך סקר הופנתה כלפי כל היישובים בארץ ולא רק כלפי הוועד המקומי; המדידות במסגרת סקר הנכסים לא נועדו לגרום נזק לתושבי היישוב, אלא לתשלום מס אמת; לא נפלו טעויות במדידות לרעת התושבים ואין לטענה זו כל שחר; אמנם היו מקרים שבהם נמדדו בתים מבחוץ, אולם על פי בקשת התושבים, נערכה מדידה נוספת בתיאום עם חברת המדידות; לא היה מדובר בטעויות מכוונות; הנכסים בהם הוכפלה הארנונה עקב המדידות הם נכסים שבוצעה בהם תוספת בנייה שלא דווחה קודם לכן; חלק מהמשפחות אף שילמו פחות מיסי ארנונה בעקבות הסקר; היו מקרים שבהם הוגשו השגות כנגד המדידות, נערכה מדידה נוספת בביתם והשטח הועמד על מכונו.

התובעים ממשיכים וטוענים כי, הדברים שנכתבו בפרסום הראשון הם בבחינת דברי דיבה; הפרסום נעשה לקראת הבחירות המוניציפליות לוועד הישוב ועל רקע זה ניתן להבין את המניע לפרסום ואת מטרתו – להשפיל את הוועד וחברי הוועד ולעשותם מטרה לשנאה, לבוז וללעג, פגיעה בחברי הוועד, במעמדם הציבורי וביכולתם להמשיך ולמלא אותה; זאת גם על רקע כוונתו של נתבע 1 – פלד - להתמודד באותן בחירות למועצה אזורית שומרון, ושל הנתבע 3 - אחונוב - להתמודד בבחירות לוועד הישוב שערי תקווה.

טענות הנתבעים

1. מנגד, נטען על ידי הנתבעים כי, במסגרת הסקר נעשתה מדידה בלתי חוקית אשר הוסיפה שטח לבתיהם, זאת מבלי שהם הגדילו את בתיהם כלל; הנתבעים צירפו תצהיר של ארבעה תושבים של היישוב שעל פיהם גם בבתיהם בוצעה מדידה שגויה.

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, האמירה כי ההחלטה לבצע סקר "אומללה" אינה מהווה לשון הרע, אלא מדובר בביקורת מקובלת והגיונית על מעשה שלטוני; אין לקבל מצב שבו אנשים לא יכולים להביע דעתם על החלטה שלטונית בישוב שלהם, המשפיעה על חייהם ועל כספם.

המונח "שוד ארנונה" אינו בהכרח מתייחס לתובעים; בהחלטה להעלאת הארנונה ולביצוע הסקר מעורבים גורמים רבים, לרבות: שר הפנים, משרד הפנים, המועצה האזורית שומרון, מנהל הארנונה, חברת המדידות, המודדים עצמם וחברי הוועד שהחליטו על כך. אין מדובר דווקא בתובעים.

מכל מקום, לטענת הנתבעים, הם צירפו מספר רב של עדויות התומכות בטענתם לחיוב יתר בארנונה; התובעים לא סתרו טענות אלה ולא צירפו עדויות של תושבי המקום, אשר יכולים להעיד כי לא הוטל עליהם חיוב מופרז.

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, בנסיבות המקרה, חלה על הפרסום הגנת "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע; שכן, מהתצהירים שהוגשו על ידם עולה בבירור כי נפלו טעויות במדידות שבוצעו במסגרת הסקר; מדובר בעניין ציבורי אשר נוגע לכלל תושבי הישוב, והפרסום נועד לסייע לציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים ולהביא לשיפור באורחות חייו.

עוד נטען על ידי הנתבעים כי, בנסיבות המקרה אף עומדת להם הגנת "תום הלב" בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (סעיפים 15(2) 15(3) ו- 15(4)); שכן, מדובר בפרסום בעניין ציבורי הנוגע לפורום שבו נעשה הפרסום; הפרסום נעשה בתום לב במטרה להגן על זכויות הנתבעים, ומהווה הגנה על ענין אישי כשר וביקורת על בעל תפקיד ציבורי, זאת מעבר לעובדה כי האמור בפרסום הוא אמת לאמיתה; הנתבעים פעלו בתום לב בפרסום; הם עשו זאת מתוך חובה מוסרית, חברתית ואף חוקית, על מנת שתושבי היישוב יהיו מודעים להתנהלות הוועד המקומי בגביית המיסים; מדובר בביקורת לגיטימית אודות התנהלות הוועד המקומי בקשר לעניין ציבורי מובהק וחשוב, כאשר התובעים משמשים בתפקיד ציבורי למען תושבי הישוב.

המסגרת המשפטית

1. דיון בתביעה בעוולה נזיקית על פי חוק איסור לשון הרע מורכב מארבעה שלבים. בשלב ראשון יש לבחון ולפרש את האמירות מושא התביעה, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה. בשלב שני יש לבחון אם דברים אלה מהווים לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק ואם אופן אמירתם מהווה פרסום כמשמעותו על פי סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13-15 לחוק; ובשלב רביעי נבחנת שאלת הסעדים, והפיצוי הראוי לתובע (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (4/8/2008).
2. לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 לחוק כדלקמן:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

• 1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
  2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
  3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
  4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;".

ע"פ הפסיקה, הפרסום נבחן על פי מבחן האדם הסביר; משמעות האמירות שבו נלמדת מתוכנן והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי, בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, על-פי המובן אותו מייחס להן הקורא, או השומע הסביר. את פרשנות המילים "יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר". אמת המידה לבחינת אמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (השוו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989); (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ [פורסם בנבו] (2005); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (2008)).

עוד נקבע בפסיקה, כי בעת בחינת האמירות מושא התביעה יש לערוך איזון בין ערך חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב; מדובר באיזון אופקי שמשתנה ממקרה למקרה, בהתאם למשקל שיש לתת לשני הערכים האמורים בכל מקרה: "בגדר יחסיות זו, מקבל חופש הביטוי משקל מיוחד כאשר מדובר באיש ציבור ובשיח ציבורי, נוכח חשיבותו של ערך זה להבטחת הליך דמוקרטי חופשי. אולם חופש זה, גם בגדר שיח ציבורי, אינו חופש ללא גבולות. גם בגדרו נמתחים קווים אדומים, שמעבר להם פורס המשפט הגנתו על איש הציבור, ועל שמו הטוב, לבל יהיה הפקר." (פס"ד נודלמן, פסקה 14).

עוד נקבע בפסיקה כי, עיקרון האיזון החוקתי הנ"ל בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי, חולש על כל ארבע השלבים לבחינת לשון הרע, כפי שהובאו לעיל; הוא טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים לצורך בירור שאלת האחריות, לרבות ההגנות על פי החוק, וכן לצורך אומדן הנזק; הוא משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר (פס"ד נודלמן פסקה 17).

כן עולה מהפסיקה כי, יש ליתן מעמד מיוחד ומוגבר לחופש הביטוי, כאשר מדובר בפרסום תעמולת בחירות. נקבע כי גם פרסום שגוי, המופנה לאנשים שלהם יש עניין בבחירות קרובות ואשר יש בו כדי להשפיע על החלטתם בבחירות, עשוי להיות מוגן בהגנת תום הלב. עם זאת, נקבע כי "גם לפוליטיקה יש גבולות" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 75; ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פד"י ל(1) 589, 595).

נפסק כי: " 'מבין סוגי הביטויים השונים, ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי - שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי - היא רחבה במיוחד' .. הויכוח הציבורי ראוי לו שיהא חופשי, איתן, חסר מעצורים ואף בוטה ..(רע"א 10520/03 בן גביר נגד דנקנר (19.11.2006), פסקה 16).

השיקולים הנוגעים לעניין זה סוכמו בפסק דינה של כב' השופטת ד. בייניש ב-ע"א 1104/00 אפל נגד חסון, פ"ד נו 607, 621-622, כדלקמן:

"ההצדקה לעמדה המצדדת במתן עדיפות לחופש הביטוי על-פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות, יכולה להמצא בחשיבות החברתית של הביקורת על אנשי ציבור לשם קיום ממשל דמוקרטי תקין. יש הרואים בביקורת הציבורית עמוד התווך של חופש הביטוי בישראל, בהיותה נובעת מזכות הציבור לדעת ולפקח... הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים נובע מכך שיש בביטויים אלה כדי לאפשר שיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה. בהקשר זה, יש הסבורים כי קשה לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם, מדיון בבעלי הדעות ובהוגי הרעיונות במישור הציבורי והפוליטי, ומכאן החשיבות של ביטויים הנוגעים לאישי ציבור בעניינים ציבוריים... כן טמונה ההצדקה להעדפת חופש הביטוי, ביכולתו הרבה יותר של איש ציבור ביחס לאדם פרטי להתגונן מפני פגיעה בשמו, שכן בידיו כלים, ידע ונגישות לאמצעי התקשורת. יש אף הסבורים כי אנשי ציבור מעצם מעמדם מביעים הסכמה, מפורשת או משתמעת, לחשוף עניינם לעיני הציבור ולביקורתו... מנגד, ניתן להציג שיקולים השוללים העדפת חופש הביטוי על-פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות. כך למשל, ניתן לטעון כי לשון הרע עשויה לגרום לאיש ציבור נזק רב מאד, שכן עיקר כוחו הוא בשמו הטוב בעיני הציבור. כן ניתן לטעון כי הרחבת הפגיעה בשמם הטוב של אנשי ציבור, תרתיע אחרים מלבקש לעצמם מעמד זה...".

הגנת אמת הפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

1. על פי הפסיקה, הגנת אמת הפרסום מורכבת משניים: "מיסוד אמיתות הפרסום, ומקיומו של ענין ציבורי הנילווה לפרסום. אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית, הבוחנת את תוכן הפרסום מול המציאות העובדתית; קיומו של ענין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע (שנהר, 215; ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל, פד"י לא(2) 281 (1977) (להלן: 723/74 "הארץ"), 299-300). שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה (ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פד"י מח(3) 808 (1994) (פס"ד נודלמן, פיסקה 22).

בבחינת הגנה זו, נבחן תוכן הפרסום ומשמעותו על פי מבחן השומע, או הקורא הסביר, והם כוללים הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ובין השורות (סעיף 3 לחוק; ע"א 5653/98 לוס נ' חלוץ, פד"י נה(5) 865 (2001); עניין נודלמן, פסקה 23).

הנטל להוכחת הגנה זו מוטל על המפרסם. מידת ההוכחה הנדרשת לצורך כך עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום(ראו: עניין נודלמן פסקה 23; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 (1987), 187-186).

הגנת תום הלב – סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע

1. הגנה זו מתמקדת בעיקר בתום לבו של המפרסם. על פי הפסיקה, תום הלב על פי חוק איסור לשון הרע אינו בהכרח תואם את משמעותו של מושג זה בהקשרים אחרים של המשפט; הוא מתייחס לדרך התנהגות ומצב נפשי מסוים של המפרסם, אשר בנסיבות מסוימות יצדיקו מתן פטור למפרסם מאחריות (עניין נודלמן פסקה 26; שנהר, עמ' 260).

סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע כולל הנחיות בעניין נטל ההוכחה לגבי תום הלב, וזו לשונו:

"נטל ההוכחה

• 1. הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב.
  2. חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
     1. הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו;
     2. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא;
     3. הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

הסעיף כולל שני מרכיבים: האחד פוזיטיבי, שלפיו בוחנים אם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, שאז חזקה עליו כי נעשה בתום לב, אלא אם הוכח אחרת; והשני נגטיבי, שלפיו נבחן אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו, או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה שהוא לא נעשה בתום לב; חלופה נוספת לצד הנגטיבי - כאשר המפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה מהסביר לצורך ההגנה על הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב (פס"ד נודלמן, פיסקה 27).

יוצא, אפוא, שיסוד הסבירות מהווה מרכיב משמעותי בחזקות תום הלב בהתאם לסעיף 16 לחוק, בפן הפוזיטיבי והנגטיבי שלו:

" יסוד הסבירות בפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב הוא מושג נורמטיבי-ערכי. הוא בנוי על איזון בין הערכים המתנגשים בתחום האיסור על לשון הרע. תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב מאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם. יסוד הסבירות מחייב בחינת מידתה ואיכותה של הפגיעה על פי נסיבותיה והערכה נורמטיבית אם היא ראויה להגנה (ענין פלוס, 900). להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו (שנהר, 264-5; ע"א 4607/92 קליין נ' רונן ([פורסם בנבו], 13.6.94) (להלן: ענין קליין)). מיתחם הסבירות הנורמטיבי, שבגדרו נעשה הפרסום, עשוי להצביע על תום לבו של מפרסם לשון הרע. חריגה ממתחם הסבירות יוצר חזקה של חוסר תום לב, שאם לא תופרך, תכשיל הקמת הגנה למפרסם על התבטאותו הפוגענית" (פס"ד נודלמן, פיסקה 28).

1. כאמור, גם בבחינת ההגנות על פי החוק, לרבות הגנת תום הלב, יש לתת ביטוי לאיזון המיוחד שיש לערוך במקרה של הבעת דעה על נפגע בתפקיד ציבורי, או בקשר לענין ציבורי, בין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמו של אדם במסגרת השיח הציבורי:

"היקף ההגנה הניתן לאמירה הפוגענית, הנאמרת בגדרו של השיח הציבורי, רחב יותר מזה הניתן לפגיעה המצטמצמת לתחום עולמם של פרטים ביחסיהם ההדדיים. חזקת תום הלב בפרסום לשון הרע במסגרת השיח הציבורי נגזרת מהיחסיות המיוחדת של הערכים הנוגדים, שמעורב בהם יסוד דומיננטי של שיח חברתי (ענין בן גביר, פסקה 25). ביישמו את הגנת תום הלב בהקשר זה, יביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לענין, ובין היתר, עד כמה הפרסום ברבים, תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע, היה נחוץ להשגת תועלת ציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע" (פס"ד נודלמן, פסקה 29).

עוד נקבע כי: "סבירותה של הפגיעה במושגים נורמטיביים מקרינה על שאלת תום הלב של הפוגע כאשר מדובר באמירות פוגעניות במסגרת השיח הציבורי. בקביעת מיתחם הסבירות של הפרסום הפוגעני, הנעשה במסגרת הבעת דעה בתחום הציבורי, ישנה הקרנה למבחני פיסקת ההגבלה החוקתיים, ובמיוחד לעקרון המידתיות" (פס"ד נודלמן, פסקה 33).

מן הכלל אל הפרט

1. בענייננו, קריאה כוללת של הפרסום הראשון מעלה את התחושה שמדובר בתעמולת בחירות, הידועה ומוכרת במקומותינו. אומנם הפרסום כולל דברים וביטויים שעלולים לפגוע בחברי הוועד ובמשרתם הציבורית; לכן הוא יכול להיחשב במובן הצר והיבש כפרסום לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.

עם זאת, בשים לב לעקרונות שהובאו לעיל בבחינת מהותו של הפרסום, לרבות הסתכלות כוללת על הפרסום, ההקשר שבו הוא נעשה לקראת בחירות, על ידי יריבים פוליטיים, בקרב ציבור מוגדר המודע להקשר שבו נעשה הפרסום ולצדדים המעורבים בו, מידת חריפותו של הפרסום, שנראית על הצד המתון, שאינה עולה, או חורגת מקלישאות וסיסמאות המוכרות בתחום תעמולת הבחירות, נראה כי הפרסום במהותו, בהסתכלות כוללת ורחבה, נמצא ברף הנמוך של לשון הרע כהגדרתו בחוק.

1. אשר להגנת אמת הפרסום: כאמור, בעניין זה, הנטל מוטל על המפרסם להוכיח את אמיתות הפרסום. בענייננו, אמנם הנתבעים הביאו תצהירים שמהם עולה שנפלו טעויות במדידות שנערכו לבתים במסגרת הסקר, והתובעים אינם חולקים על כך אך טוענים כי טעויות אלה תוקנו בהליכים המתאימים על פי החוק, אך עדיין אין בכך כדי להוכיח עובדתית ובמידה הנדרשת מעבר למאזן ההסתברויות כי מדובר ב"שוד ארנונה" "בניגוד לחוק" וכי "לבתים רבים הכפילו את הארנונה למרות שאין בהם חריגות בנייה".

לפיכך, סבורני כי לא עומדת לנתבעים טענת "אמת הפרסום", וזאת שגם בעניין זה סבורני כי ההכרעה היא גבולית, וזאת לנוכח מהות הפרסום וההקשר שבו הוא נעשה -כתעמולת בחירות, מידת חריפותו שנמצאת על הצד הנמוך בנסיבות המקרה, והעובדה שאין מחלוקת שנתגלו טעויות במדידות במהלך הסקר.

1. אשר להגנת תום הלב: בעניין זה הנתבעים מפנים לסעיף 15 (2), 15(3), 15(4) לחוק איסור לשון הרע. סעיפים אלה קובעים:

מיום 14.8.1967

1. תיקון מס' 1
2. ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)
3. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין לציבור ענין ציבורי, ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו ענין; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

• • 1. ...
    2. מיום 14.8.1967תיקון מס' 1
    3. ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)

היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

• 1. הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
  2. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

אפתח בכך שלדעתי בנסיבות המקרה, בהתחשב בכל מה שנאמר עד כה, לרבות ההתייחסות המשפטית בכל הנוגע לדרישת תום הלב, מתקיימת דרישת תום הלב אצל הנתבעים, וזאת כאמור לנוכח העובדה שמדובר בפרסום לקראת בחירות שנעשה על ידי יריבים פוליטיים, בעניין ציבורי כלפי בעלי תפקיד ציבורי.

הסתכלות כוללת על הפרסום מעלה כי אין מדובר בפרסום חריף ובוטה מעבר לנסבל בנסיבות המקרה, זאת גם לנוכח העובדה שאכן נתגלו טעויות במדידות שנערכו בסקר.

הפרסום יכול להיכנס למסגרת סעיף 15(2) ו- 15(3) לחוק, שכן, הנתבעים הם תושבי הישוב, חלקם מתמודדים לבחירות בישוב, ולפיכך ניתן לקבל את טענתם בדבר תחושת חובה מוסרית-חברתית לעשות את הפרסום לשם הגנה על עניין אישי כשר שלהם.

1. כך גם סבורני כי הפרסום יכול להיכנס למסגרת סעיף 15(4) לחוק. חלופה זו מתייחסת להבעת דעה על התנהגות בעל תפקיד בשירות הציבורי בקשר לעניין ציבורי.

בענייננו, אין חולק כי מדובר באנשי ציבור ובעניין ציבורי. אשר לשאלה האם מדובר בהבעת דעה, או בהצגת עובדה: בעניין זה הפסיקה קובעת כי האבחנה בין עובדה לבין הבעת דעה אינה פשוטה וכי מדובר בסוגיה עובדתית משפטית מעורבת ומורכבת (פס"ד נודלמן פסקה 34; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו פד"י מו(3) 48, 1982; ד"נ 9/77 חברת החשמל נ' הוצאת עיתון הארץ, פדי לב (3) 337, 1978, 349 – 351 ; שנהר, 312).

גם בסוגיה זו סבורני כי, מדובר במקרה גבולי שכולל ערבוב של דעות עם עובדות; וזאת בשים לב לנסיבות המקרה שלנו, כפי שפורטו לעיל, לרבות אופי הפרסום בכללותו - שנערך לקראת בחירות, הסוגיה הציבורית שהוא מעלה, והטעויות שנתגלו בחלק מהמדידות, שאין מדובר בפרסום בוטה וחריף. סבורני כי הכף נוטה לצד ראיית הפרסום כהבעת דעה של יריב פוליטי המתמודד בבחירות מול התובעים, שיכולה לחוס בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 15 (4) לחוק.

הפרסום השני

1. הפרסום השני אליו מפנים התובעים מתייחס לעלון שהופץ לקראת כנס אליו הוזמן חבר הכנסת אריה אלדד, שנחתם על ידי פלד, אחונוב וכהן. להלן העתק העלון:

1. לטענת התובעים, בעקבות פרסום עלון זה, נערך בירור עם חבר הכנסת אלדד, אשר העלה כי הוא כלל לא היה מודע למטרת הבאתו לכנס; כשהבין במה מדובר, ביטל ח"כ אלדד את הגעתו לכנס.

לטענת התובעים, העלון כולל דברי דיבה לרבות "שוד ארנונה", והוא נועד כדי לפגוע בוועד הישוב ובחברי הוועד ולהציגם כמי שבמצג שווא של סקר נכסים, פעלו למעשה לגניבת כספי ציבור שהוא "נפגע השוד"; הפרסום מציג את חברי הוועד כמי שפעלו באופן פלילי כלפי תושבי הישוב שבחרו בהם.

1. מנגד העלו הנתבעים אותן טענות אשר העלו לגבי הפרסום הראשון.
2. סבורני כי עיון כולל בפרסום השני, מעלה כי כל אשר נאמר לגבי הפרסום הראשון, תקף לגביו ואף ביתר שאת; שכן, מדובר בפרסום כללי ופשטני יותר, המזמין את התושבים למפגש פוליטי לקראת בחירות, שנועד לעסוק בעניין ציבורי.

לדעתי, מלבד כותרת הפרסום "שוד הארנונה" אשר זכתה להתייחסות בדיון בעניין הפרסום הראשון, אין בפרסום השני כל התבטאות שעלולה להוות לשון הרע כהגדרתה בחוק. הזמנתו של חבר כנסת כדי להשתתף בכנס פוליטי איננו בבחינת לשון הרע.

מכל מקום, כאמור, כל אשר נקבע לגבי הפרסום הראשון תקף לגבי פרסום זה, לרבות בעניין ההגנות על פי החוק.

הפרסום השלישי

1. הפרסום השלישי אף הוא מתייחס לעלון אשר פורסם בנוגע לביקורו של חבר הכנסת אריה אלדד בישוב. להלן העתק הפרסום ׁ(בעמוד הבא):

1. עינינו הרואות, פרסום זה דומה במידה רבה לפרסום השני. לפיכך כל הדברים שנאמרו לגבי הפרסום הראשון והשני תקפים לגביו.

הפרסום הרביעי

1. לטענת התובעים, ביום 19/7/2011 התקיים כנס תושבים שארגנו הנתבעים, אשר במסגרתו חזרו הנתבעים על דברי הדיבה הנוגעים לסקר הארנונה, חוקיותו ותוצאותיו; בכנס השתתפו לא פחות מ-80 תושבי הישוב "שערי תקווה".

התובעים לא הציגו את הדברים שנאמרו בכנס, אך ציינו כי אין ספק שבכנס חזרו הנתבעים על דברי הדיבה שפורטו לעיל.

1. מנגד נטען על ידי הנתבעים כי, הפרסום הרביעי חסר נתונים בסיסיים בכל הנוגע להוכחת פרסום לשון הרע; לא צוין מה נאמר, מתי נאמר, למי נאמר, מי נכח בכנס, איזה דברים מהווים לשון הרע, ובאיזה הקשר נאמרו דברים אלה.
2. סבורני כי הדין עם הנתבעים; שכן, תביעה על פי חוק איסור לשון הרע צריכה להכיל פירוט של האמירות מושא הפרסום. העדר פירוט של דברי הפרסום שולל קיומה של עילת תביעה. השוו: ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ (1967) פד"י כא (1) 160; ת"א 9871/02 גרבץ נ' אלישיב (2004).

הפרסום החמישי

1. הפרסום החמישי אף הוא מתייחס לעלון שפורסם בישוב, שזהו העתקו (מופיע בעמוד הבא):

1. כפי שניתן לראות - בניגוד לפרסומים הקודמים, הפרסום החמישי אינו כולל שמות או חתימות של מי מהנתבעים. לטענת התובעים, בלילה שבין 1 ל 2 בפברואר 2011, נצפו הנתבעים 1 ו- 2 על ידי פקח הישוב כשהם מחלקים את העלון ברחבי הישוב, על מכוניות ועל לוחות מודעות; בתצהירו מציין הפקח דלאל כי, הוא נשלח על ידי מנכ"ל היישוב לנוכח דיווח שנתקבל מתושב היישוב שראה את הנתבעים 1 ו-2 מחלקים את העלונים, לצלם ולתעד את מעשיהם.
2. התובעים מעלים טענות דומות לאלו שהועלו כנגד הפרסומים הראשון, השני והשלישי. לטענתם, הפרסום כולל דברי דיבה, שכן, הסקר לא הוזמן על ידי ועד הישוב, אלא מדובר בהוראת נוהל מחייבת של משרד הפנים; אין מדובר במניפולציה מכל סוג; הסקר לא נועד להוכיח למועצה שחריגות בניה הן דבר שכיח בישוב "שערי תקווה", לצרכים אישיים של מנכ"ל הוועד, אלא נועד לכך שתשלומי הארנונה בישוב ישולמו על בסיס אמיתי, שוויוני וצודק, ושגביית הארנונה תבוצע לטובת כלל תושבי הישוב; הוועד המקומי מעולם לא פעל כדי להעביר לעצמו סמכויות פיקוח על הבנייה, ולא יכול היה לעשות כן באמצעות סקר נכסים; אין ולא היה כל קשר בין עורך הדין הפרטי של מנכ"ל הוועד לבין משרד השמאים שביצע את המדידה בסקר; ראש הוועד וחברי הוועד אינם מלשנים אלא פועלים על פי חובתם הציבורית, ומתריעים על עבירות בנייה שמבוצעות בישוב; ראש הוועד מעולם לא חדל לפעול כנגד עבירות בנייה, לא נקט ואינו נוקט איפה ואיפה בעניין זה.
3. מנגד, הנתבעים 1 ו- 2 מכחישים כי הם חילקו את העלונים. לטענתם, הטענה כי הם נצפו באישון לילה מפיצים את העלונים היא הזויה ומהווה הוכחה לכך שאנשי התובעים בולשים ועוקבים אחר תושבי היישוב באמצע הלילה; נתבע 1 אישר כי הוא היה שותף בכתיבת הפרסומים האחרים ואף חתום עליהם, ואין כל סיבה שהוא יכחיש סתם את הפצת העלון החמישי, אילו היה אמת בדבר.

לעצם הפרסום: הנתבעים העלו כנגד פרסום זה, אותן טענות אשר הועלו בקשר לפרסומים הראשון, השני והשלישי.

דיון

1. ראשית, סבורני כי התובעים לא הוכיחו מעבר למאזן ההסתברות כי העלון מושא הפרסום החמישי הופץ על ידי הנתבעים 1 ו- 2. הפקח דלאל מסר בתצהירו כי נמסר על ידי תושב אחר כי הלה ראה את הנתבעים מפיצים את העלונים; תושב זה לא הובא לעדות, ולכן מדובר בעדות מפי השמועה שלא ניתן לקבוע על פיה ממצא עובדתי; מתצהירו עולה כי מר דלאל לא ראה את הנתבעים כשהם תולים, או מפיצים, את העלונים; הוא אך ראה אותם בלילה יחדיו; הנתבעים מכחישים כי באותה עת הם עסקו בהפצת העלונים; לא ניתן לשלול את גרסתם זו של הנתבעים, במיוחד כאשר נתבע 1 היה חתום על יתר הפרסומים מושא התביעה שתוכנם אינו שונה במידה רבה מתוכנו של עלון זה.
2. אשר לגוף הפרסום: סבורני כי המסקנות אליהן הגעתי לגבי הפרסום הראשון תקפות אף לגבי פרסום זה; שכן, עיון כולל בפרסום מעלה כי מדובר בעיקר בדברי ביקורת בעניינים ציבוריים במסגרת תעמולת בחירות. אמנם פרסום זה כולל דברים מעט יותר חריפים מהפרסומים הראשון, השני והשלישי, כמו "הסקר הוזמן למטרות פרטיות של מזכיר הישוב", וכן הפסקה האחרונה בעלון שבה נאמר "עבריין הבנייה הגדול ביותר בישוב גר כמה בתים ממנו והוא לא עשה נגדו כלום ובנוסף מקבל משכורת, טלפון ומכונית מכספינו שלנו, התושבים ומנסה להפוך אותנו לעבריינים...."; ואולם, סבורני כי בהסתכלות כוללת על הפרסום, ניתן ללמוד ולהבחין כי מדובר בתעמולת בחירות בעניין ציבורי, שאינה חורגת במידה בוטה ומופרזת מגדר הסביר, וזאת בשים לב לכך שהמילה עבריין אינה מתייחסת למי מהתובעים בתביעה זו, ולפיכך אף פרסום זה יכול לחוס בצל הגנת תום הלב, כפי שפורט לעיל.
3. לנוכח כל האמור, סבורני כי דין התביעה העיקרית להידחות.

התביעה שכנגד בתיק 39333-10-11

1. תביעה זו הוגשה ע"י פלד כנגד חברי הוועד המקומי: מר דניאל סנגר, מר דני סיון, גב' אסתר דעוס, מר ראובן טלמן; ומנכ"ל הוועד, מר חיים בלומנפלד (להלן: "הנתבעים").

התביעה מתבססת על עילת לשון הרע בגין שני פרסומים שנעשו על ידי הנתבעים.

1. הפרסום הראשון מהווה הודעת דואר אלקטרוני שהופצה לתושבי הישוב "שערי תקווה" וכדלקמן:

1. לטענת התובע, כינויו בהודעה כ- "נוכל", והאמירה בהודעה שרשימתו נפסלה "עקב אי סדרים וחשש לזיוף חתימות", מהווים דברי לשון הרע ודיבה כנגדו, באופן משתלח וללא כל סיבה.

התובע ממשיך וטוען כי, הוא אינו נוכל ואין כל סיבה לכנותו כך, וזאת גם אם הוא מבקר את עבודת הנתבעים וגם אם הוא היווה מתחרה פוליטי שלהם; כמו כן, אין זה נכון שהתובע נפסל "עקב אי סדרים וחשש לזיוף חתימות"; רשימתו של התובע בבחירות בשנת 2012 לא הורשתה להשתתף משום שנקבע שלא הוחתמו מספיק חתימות על החוברת המקורית; מכאן ועד האמירה שלא אפשרו לתובע להתמודד עקב אי-סדרים וחשש לזיוף חתימות, המרחק רב מאד.

1. הפרסום השני מתייחס למסמך שהופץ על ידי הנתבעים ויתר חבריהם לסיעה ביום 22/12/2012. במסמך זה נרשם בין היתר: "אבי פלד הינו עבריין בנייה והוגש נגדו כתב אישום".

לטענת התובע, דברים אלה מהווים לשון הרע; הוא אינו עבריין; גיליונו הפלילי ריק מכל אשמה בכל שנותיו וטרם הורשע בדבר; במועד הפרסום גם לא הוגש נגדו כתב אישום; רק לאחר הגשת התביעה וכדי לנסות להצדיק בדיעבד את הדברים הוגש כתב אישום נגדו בטענה לביצוע עבירות בנייה; כתב אישום זה בוטל לאחר שהתברר כי אין ממש בטענות הנוגעות לעבירות בנייה.

1. מנגד נטען על ידי הנתבעים כי, הפרסום הראשון נעשה בתגובה לפרסום שקרי קודם שנעשה על ידי התובע במהלך מערכת הבחירות, שבו הוא ציין כי מר בלומנפלד נפסל מלהתמודד לוועד המקומי, דבר שאינו נכון; הודעת הדואר האלקטרוני של הנתבעים לא היתה אלא מענה ללשון הרע שהוציא התובע על הנתבעים מלכתחילה; בנסיבות אלה עומדות לנתבעים ההגנות בהתאם לסעיפים 14, 15 (3), 15(4) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, הנוסח שהופץ ברבים הוא המופיע בנספח ד' לכתב התביעה ולא זה שצורף לסיכומי התובע, אשר הופץ רק לחברי הוועד; בכל מקרה, האמור בהודעה הוא אמת לאמיתה; התובע הוא אכן נוכל, משום שהוא מוליך את הציבור שולל; הוא פיזר במסגרת מערכת הבחירות שניהל עד לשלב שבו הוא נפסל, הבטחות שלא יכול היה לעמוד בהן גם אם היה רוצה; הוא פרסם דברי שקר שמהווים לשון הרע נגד הנתבעים כפי שפורט בתביעה העיקרית.

1. אשר לפרסום השני: נטען על ידי הנתבעים כי, הפרסום השני כולל 11 עמודים מלאים במענה לתעמולת הבחירות השקרית של התובע; התובע מבקש להעמיד תביעתו על אמירה בודדת המופיעה בעמוד האחרון שבה נאמר שהתובע "עבריין בנייה והוגש נגדו כתב אישום"; הפרסום מפנה בצמוד לאמירה זו לנספח ח' שכולל כתב אישום שהוגש נגד התובע, באופן המבהיר כי הכוונה לכך שהוגש כנגד התובע כתב אישום; מטרת הדברים הייתה להביא לידיעת הציבור, תושבי הישוב "שערי תקווה", את העובדה שהתובע בנה בחצריו בנייה בלתי חוקית שהביאה להגשת כתב אישום נגדו; לאחר הגשת כתב האישום כנגד התובע הוא הרס את הבנוי בחצריו וכתב האישום בוטל, אך התובע שב ובנה אותה בנייה בלתי חוקית, ולכן הוגש נגדו כתב אישום שני בעניין זה.

דיון

1. לאחר שנתתי דעתי לדברי הפרסומים בכללותם, לחומר הראיות ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה שכנגד אף היא להידחות.

סבורני כי התביעה שכנגד והפרסומים אליה היא מתייחסת מחזקים את המסקנות אליהם הגעתי לגבי התביעה העיקרית. מדובר בפרסומים במסגרת שיח ציבורי ופוליטי, במערכת בחירות בין יריבים פוליטיים, המוכרים לציבור אליו מכוונים הפרסומים ואשר אף מודע להקשר שבו נעשו פרסומים אלה.

בנסיבות אלה, כפי שהובא לעיל, זוכה חופש הביטוי למעמד מיוחד; כפי שצוין בעניין בן גביר "הוויכוח הציבורי ראוי לו שיהיה חופשי, איתן, חסר מעצורים ואף בוטה". הביטויים כמו "שקרן" "נוכל" וכיו"ב, אף שאינם נעימים לאוזן, הם אינם חריגים בנוף הוויכוח הפוליטי הציבורי; הציבור מורגל לביטויים מסוג זה במסגרת הוויכוח הפוליטי, ומן הסתם סביר כי הוא אף למד לייחס להם את המשקל המתאים לנוכח ההקשר שבו הם נאמרים במסגרת מאבק פוליטי בין יריבים פוליטיים.

כאמור, שני הצדדים במקרה דנן ניצלו את הבמה התקשורתית והציבורית בצורה נרחבת. הם הפיצו פרסומים שונים האחד כנגד השני, ובכך הם מימשו את זכות התגובה, האחד כלפי פרסומיו של השני, כמקובל ומצופה במסגרת דיון ציבורי בכלל ותעמולת בחירות בפרט. הדבר מחזק את המסקנה בדבר ההגנה הרחבה שיש להעניק לפרסומים בנסיבות המקרה.

אמנם השימוש בביטוי "עבריין" כנגד התובע נמצא ברף חמור יותר שעלול בנסיבות מסוימות לפרוץ את ההגנה המיוחדת המוענקת לפרסומים בעניינים ציבוריים, ואולם בנסיבות המקרה סבורני כי רף זה לא נחצה בסופו של דבר וזאת ממספר טעמים: האחד - משום שהפרסום הפנה לכתב אישום שהוגש נגד התובע, דבר שמחזק את טענת הנתבעים לגבי כוונתם שמדובר בהגשת כתב האישום בלבד; שנית - עצם הגשת כתב אישום כנגד התובע מקהה את חומרת הביטוי ומחזק את האפשרות להחלת הגנת תום הלב; שלישית - לתובע עמדה זכות תגובה שאף נוצלה על ידו.

ת"א 15585-05-12

1. תיק זה כולל תביעה שהגיש מר חיים בלומנפלד (להלן:"התובע") כנגד פלד (להלן:"הנתבע"), בעילה אזרחית על פי חוק איסור לשון הרע.
2. התובע משמש מנכ"ל הישוב "שערי תקווה". בשנת 2002 הוא עמד בראש הסיעה שזכתה במספר הקולות הרב ביותר; לאחר הבחירות, נבחר על ידי רוב חברי הוועד הנבחר כיושב ראש ועד הישוב וביצע את תפקידו בהתנדבות במשך כשנתיים. לאחר מכן, בשנת 2004 הוא התפטר מתפקידו כיו"ר הוועד ומונה ע"י חברי הוועד המקומי לתפקיד מנכ"ל היישוב בשכר; הוא ממלא תפקיד זה במשך 10 שנים, עד עצם היום.
3. לטענת התובע, לקראת הבחירות שהיו אמורות להיערך לראשות המועצה האזורית שומרון ולוועד המקומי "שערי תקווה" בחודש נובמבר 2012, ניסה הנתבע - שביקש אף הוא להתמודד בבחירות לראשות המועצה האזורית, בכל דרך אפשרית להכשיל אותו, בין היתר על ידי פגיעה בשמו הטוב; לשם כך הוא פרסם דברי דיבה כנגדו באמצעות רשת האינטרנט.

ביום 26/11/2011 פתח הנתבע בלוג חדש באינטרנט הנקרא "המנכ"ל שלי" בכתובת www.maimancal.co.il. לטענת התובע, בלוג זה הוקדש רובו ככולו לפרסומים נגדו, שהכילו דברי דיבה קשים ביותר עליו ועל פועלו, במטרה מוצהרת להפלת ראש המועצה האזורית שומרון, מר גרשון מסיקה, ואת הוועד המקומי הנבחר של "שערי תקווה", ולהביא בכך לפיטורי התובע כמנכ"ל היישוב.

תביעה זו מתייחסת ל-3 פרסומים ספציפיים שפורסמו באתר האינטרנט.

הפרסום הראשון

1. הפרסום הראשון מחודש ינואר 2012, אשר כלל לטענת התובע, את הדברים הבאים:

"הוועד, חיימון וגרשון מסיקה מסיימים את כהונתם עוד 306 ימים. נוכלים לא יכולים לייצג ציבור. חברות בוועד אינה מקום מפלט לעבריינים. עבודה ברשות המקומית היא לא עיר מקלט לעבריינים" (ההדגשים במקור – ע.ע.)

1. לטענת התובע, הביטויים "נוכל" ו- "עבריין" המופיעים בפרסום זה הן אמירות חמורות, ומהוות הוצאת דיבה שנועדה להכפשת שמו של התובע בפני תושבי הישוב ובפני כל אדם אחר שנכנס לאתר האינטרנט; שכן, התובע אינו עבריין ואינו נוכל; התובע הוא איש ציבור המשרת את הציבור במסירות ובנאמנות, על פי כללי מינהל תקין ועל פי החוק; הנתבע לא צירף כל ראיה שיכולה לתמוך בטענותיו החמורות שלפיהן התובע הוא עבריין, או נוכל.
2. מנגד, נטען על ידי הנתבע כי מדובר בתביעת הפחדה (SLAPP) קלאסית שאין בה דבר; היא גדושה בקלישאות והגזמות שאין להן בסיס; התובע הינו איש ציבור שהתמודד בעבר בבחירות בישוב "שערי תקווה", נבחר לתפקיד ועד הישוב כיו"ר הוועד ושימש ומשמש כגזבר ומנכ"ל היישוב; מדובר באדם הנושא בתפקידים ציבוריים ומעמיד את עצמו לבחירת הציבור, מטפל בכספי ציבור ובענייני ציבור ולכן הוא חשוף לביקורת; הפרסומים נשוא התביעה נעשו בשנת בחירות שבמהלכם ביקורת פוליטית נחשבת כנשמת אפה של הדמוקרטיה; הנתבע הינו עיתונאי לשעבר, אדם המעורה בקהילה ויש לו רצון להביע את עמדותיו הפוליטיות; הוא אינו מסתתר תחת שמות בדויים, אינו מנצל את האנונימיות של הרשת אלא מביע את עמדותיו בריש גלי, בפומבי, מתוך רצון להיות מעורב בנעשה בקהילה, ולערב אחרים בדו-שיח על הנעשה בקהילה בה הוא גר;

תביעה זו היא מסוג התביעות הצצות כפטריות אחרי הגשם לקראת הבחירות, במטרה לאיים ולהפחיד את המבקרים בשער, להשתיק את הנתבע ולמנוע ממנו לבקר את התובע;

אתר האינטרנט הוקם על ידי הנתבע כדי להביע ביקורת על אנשי ציבור, דבר לגיטימי בחברה דמוקרטית; האתר לא הוקם כדי לפגוע ספציפית בתובע, אלא כדי לבקר, להביע דעות, לקבל מידע, ולאפשר לחברי הקהילה להכיר את נבחריהם; הוא כולל ביקורת על כלל נבחרי הציבור, גם מצד הנתבע וגם של אנשים אחרים;

הנתבע כופר בכך שהפרסום כלל את המשפט: "נוכלים לא יכולים לייצג את הציבור. חברות בוועד אינה מקום מפלט לעבריינים. עבודה ברשת המקומית אינה עיר מקלט לעבריינים". לטענתו, דברים אלה לא פורסמו באתר ולא הוצגו על ידי התובע בכתב התביעה, או בכתבי טענות אחרים; יתר הדברים שבפרסום אינם מהווים לשון הרע, ואף התובעים אינם טוענים כי המשפט הראשון מהווה לשון הרע.

דיון

1. לאחר עיון חוזר ונשנה בנספח 7 לסיכומי התובע לא עלה בידי למצוא את המשפטים השני והשלישי לפרסום; כותרת הנספח כוללת: "אצלנו היא נמשכת כבר 10 שנים, הספירה לאחור החלה, הוועד, חיימוב וגרשום מסיקה, מסיימים את כהונתם עוד 302 ימים". יתר הדברים בנספח אינם ברורים. הניסיון שלי לאתר את המשפטים השני והשלישי הנטענים על ידי התובע, לא צלחו. לפיכך, יש לקבוע כי לא הוכח כי אמירות אלה פורסמו על ידי הנתבע.

סבורני כי יתר הדברים שפורסמו בנספח 7 אינם מהווים לשון הרע. מדובר בתעמולת בחירות טיפוסית שאין בה דברים העלולים לפגוע בשמו הטוב של התובע. מכל מקום, דברים אלה נהנים מהגנת תום הלב, כפי שפורט בתביעה העיקרית, וזאת בשים לב להקשר שבו נעשה הפרסום: לקראת בחירות, על ידי יריב פוליטי של התובע, בקרב ציבור מוגדר המודע להקשר שבו נעשה הפרסום ולצדדים המעורבים בו, מידת חריפותו של הפרסום שנראית על הצד המתון, שאינה עולה או חורגת מקלישאות וסיסמאות המוכרות בתחום תעמולת הבחירות.

הפרסום השני

1. הפרסום השני מתייחס לדברים שצוינו במכתב תלונה ששלח התובע ליועץ המשפטי לממשלה, ואלה הם:

"יו"ר הוועד המקומי בישוב, החל משנת 2004, הינו מר חיים בלומנפלד, שמינה את עצמו למזכיר בשכר, וזאת לצד מחדלים חמורים אחרים".

1. לטענת התובע, הנתבע משתמש בזכותו לפנות לרשויות המדינה בתלונה לגבי פעילותו של איש ציבור כקרדום לחפור בו שלא בתום לב; הוא לא בדק את תוכן פנייתו טרם שלח אותה לגורם הרלבנטי, אלא מיהר לפרסם את התלונה ברבים, טרם שהתלונה נבדקה ונענתה, והמשיך לפרסם את מכתב התלונה גם לאחר שקיבל תגובה השוללת את הנטען מכל וכל;

היועץ המשפטי לממשלה אינו הגורם האמון על טיפול בתלונה זו, אלא משרד הפנים, או גורמים במועצה האזורית, או בממשל האזרחי; הפנייה ליועץ המשפטי נעשתה לשם יצירת רושם של עבירה פלילית חמורה שאינה מתקיימת כאן; הנתבע לא עשה ולו המעט כדי לבדוק האם יש שחר לתלונה אותה הגיש; אילו היה עושה כן, הוא היה נוכח לדעת כי אין לטענתו שחר; הנתבע פרסם את תלונתו באתר האינטרנט בטרם קיבל תשובת היועמ"ש לממשלה; גם לאחר שקיבל את תשובת היועמ"ש לממשלה, שדחתה את תלונתו, הוא לא טרח לפרסם את התשובה עד לעצם היום הזה; מדובר בטענה שקרית;

התובע לא מינה את עצמו למנכ"ל הישוב "שערי תקווה"; הוועד המקומי הוא שמינה את התובע לתפקיד מנכ"ל הישוב, כפי שעולה מפרוטוקול ישיבת הוועד מיום 18/8/2004;

הטענה לפיה התובע מינה את עצמו למנכ"ל, היא בבחינת דברי דיבה לשמם, הן בפרסום במסגרת התלונה, והן ברבים, במסגרת אתר האינטרנט בטרם נענתה; מטרת דברי דיבה אלה היא לבזות את התובע ולפגוע במשרתו הציבורית וביכולתו להמשיך למלא אותה.

1. מנגד, נטען על ידי הנתבע כי, הטענה שלפיה התובע מינה את עצמו למזכיר אינה לשון הרע; התובע פעל במסגרת פוליטית כאשר פרש מתפקידו והתמנה על ידי קבוצת האנשים שהיתה שותפת-סוד לתכניתו הפוליטית; הוא שימש יו"ר הוועד לפני מינויו; התפטר מחברות הוועד באותה ישיבה ממש והתמנה כמנכ"ל הישוב; מידי קדנציה התמודד התובע בבחירות ונבחר יחד עם רשימת אנשים מאחוריו, ולאחר מכן התפטר וחזר לעבוד בשכר למרות שהתמודד לכאורה על תפקיד ללא שכר; הביטוי "מינה עצמו" מייחס לתובע יכולות פוליטיות שבמסגרתן הוא גורם לכך שהגוף הבוחר, או האחראי על המינויים, ימנה אותו כדי שיוכל לקיים את תפקידו; ביטוי זה מהווה פרשנות פוליטית שאינה חורגת מהתבטאויות של פרשנים פוליטיים גם במסגרות ארציות במקרים דומים ומהווה ביקורת לגיטימית;

מכל מקום, הפרסום נהנה מהגנת תום הלב, בהתאם לסעיפים 15(2), 15(3), 15(4), 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

דיון

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולתוכן הפרסום השני, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בו כדי להקים אחריות כלפי הנתבע על פי חוק איסור לשון הרע. התובע הינו איש ציבור, ממלא תפקיד ציבורי, והפרסום נעשה במסגרת מערכת בחירות.

בנסיבות אלו, ובשים לב לעקרונות שהובאו לעיל בעניין פרשנות הפרסומים, הן לעניין מהות הפרסום, הן לעניין ההגנות על פי החוק, שבמסגרתה יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי במסגרת האיזון בינו לבין הזכות לשם הטוב, כאשר מדובר בפרסום כלפי איש ציבור ועניין ציבורי, במיוחד כשמדובר בפרסום פוליטי במסגרת בחירות; סבורני כי אין מדובר בפרסום בוטה באופן החורג ממידת הסביר בהתחשב בנסיבות המקרה ובהקשר שבו הוא נעשה.

לנוכח האמור, סבורני כי הפרסום אינו מקים אחריות על פי חוק איסור לשון הרע, וזאת ,למצער, לנוכח הגנת תום הלב שעומדת לנתבע בנסיבות המקרה, בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

הפרסום השלישי

1. הפרסום השלישי מתייחס אף הוא לדברים שנרשמו במכתב התלונה ששלח הנתבע ליועמ"ש לממשלה בחודש אוגוסט 2011, שמהווים ציטוט מפסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב בת"א 41693/04 וכדלקמן:

"בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופטת חנה ינון ביום 26.11.2007 בתיק מס' 041963/04 מתייחסת כבוד השופטת להתנהגותו של מר בלומנפלד ומציינת כדלקמן: "למתבונן בראיות נגלית תמונה עגומה של ניהול ענייני הישוב והליך קבלת החלטות באופן פגום שאינם עולים בקנה אחד עם כללי המינהל התקין, וכן עולה כי המדובר בניהול כושל, דבר שיש בו משום פגיעה בכלל תושבי הישוב. דומה כי כל מילה נוספת מיותרת !!!!".

1. לטענת התובע, פסק דינו של בית המשפט השלום בוטל במסגרת ערעור שהוגש בבית המשפט המחוזי; הנתבע ידע על כך ולמרות זאת, הוא לא ציין את הדבר במכתב תלונתו שנכתב שנים לאחר ביטול פסק הדין; בנסיבות אלה, הנתבע עשה את הפרסום במטרה לפגוע בתובע ולהכפיש את שמו.
2. מנגד, נטען על ידי הנתבע כי, הפרסום השלישי חוסה תחת ההגנה המוחלטת המעוגנת בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע; מדובר בדברים שנכתבו בפסק דין של בית המשפט בדלתיים פתוחות; פסק דין זה פורסם באתרי אינטרנט רבים ובמאגרי מידע משפטיים מקוונים; אמנם פסה"ד בוטל במסגרת הערעור במסגרת הסדר פשרה, אך לא נערך דיון לגופו של ענין ולא ניתנה החלטה מנומקת במסגרת הערעור; פסק הפשרה בערעור אינו מבטל את דעתו של בית המשפט השלום, אינו מוחק את פסק דינו והתרשמותו בנוגע למעללי התובע;

בכל מקרה, הפרסום נהנה מההגנה הקבועה בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, שכן הוא מהווה סקירה של הכתוב בפסק דינו של בית המשפט השלום, אשר פורסם ונגיש לכל אדם.

דיון

1. כאמור, התובע מתבסס על ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(7) לחוק בצירוף ס"ק 13(5) ו-(6), אשר קובעים כדלקמן:

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

..

• 1. פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;מיום 14.8.1967

1. פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

...מיום 14.8.1967

• 1. תיקון מס' 1
  2. ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)

1. פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה ולצורך הדיון ובקשר אתו, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ולצורך הדיון ובקשר אתו;
2. דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21"

על פי הוראת הסעיף, ההגנה מותנית בכך שהפרסום החוזר יהיה דין וחשבון "נכון והוגן" על הפרסום שעליו חוזרים. בענייננו סבורני כי קיים קושי לגבי תנאי הגינות הפרסום, שכן, אף שהפרסום מהווה חזרה מדויקת על מה שנאמר בפסק דינו של בית המשפט השלום, דומה כי ההגינות מחייבת כי מקום שבו פסק הדין מבית המשפט השלום בוטל במסגרת ערעור, שהמפרסם יציין זאת ולו בהערה כללית במסגרת הפרסום; מאידך, קושי זה בסוגיית הגינות הפרסום, מתמתן בנסיבות המקרה, לנוכח נסיבות הפרסום וההקשר שבו הוא נעשה. כאמור, פרשנות הפרסום וההגנות על פי החוק, מושפעות מההקשר שבו הוא נעשה, לרבות אם הפרסום נעשה כלפי איש ציבור, בעניין ציבורי ובמסגרת הליך בחירות. במקרים אלה יזכה חופש הביטוי למעמד ולמשקל מיוחד במסגרת האיזון שנערך בינו לבין החופש לשם הטוב.

1. בענייננו, הפרסום מתייחס לעניין ציבורי כלפי איש ועובד ציבור במסגרת הליך בחירות, באתר אינטרנט ציבורי ופוליטי, המנוהל על ידי יריב פוליטי; בתוך מתחם ציבורי מוגדר ומוכר לנמעני הפרסום.

זאת ועוד. מדובר בפרסום לא בוטה, מתוך פסק דין של בית המשפט, שהאפקט שלו מוגבל ביותר, בשים לב לכך שהוא מכוון לציבור מסוים, המודע להקשר שבו הוא נעשה ולצדדים הניצים מושא הפרסום; הפרסום נעשה באתר אינטרנט פתוח שמאפשר התבטאות וזכות תגובה לכל המעוניין בכך; ואכן עיון בדפי האינטרנט של האתר, שצורפו לסיכומי התובע (נספח 6), מעלה כי הוא כולל תגובות מכל קשת הדעות הפוליטיות, לרבות דברים ביקורתיים וספקניים כלפי הנתבע, אמיתות הפרסומים שלו וכנות כוונותיו ומטרותיו.

בהתחשב במכלול דברים אלה, סבורני כי אין בפרסום זה כדי להקים אחריות על פי חוק איסור לשון הרע.

ת"א 24938-01-12

1. תיק זה כולל תביעה שהוגשה ע"י פלד, בונפיל וכהן נגד בלומנפלד, דלאל והוועד המקומי; היא כוללת מספר חלקים ועילות תביעה שונות, לרבות: בגין פגיעה בפרטיות, מטרד ליחיד, רשלנות, גזל, הסגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין והפרת חובה חקוקה.
2. בלומנפלד ודלאל הגישו בקשה להכיר בחסינותם כעובדי ציבור ברשות ציבורית, בהתאם לסעיף 7 א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ולדחות התביעה כנגדם. בקשתם נתמכה בהודעה של היועץ המשפטי של הוועד המקומי; בהחלטה מיום 9/7/2013 הבקשה נתקבלה והתביעה נגד בלומנפלד ודלאל נדחתה.

טענות התובעים

1. לטענת התובעים, הם נרדפו באופן אובססיבי על ידי הנתבעים מסיבות פוליטיות ואחרות, תוך שהנתבעים לא בוחלים בשום דרך כדי לפגוע בהם באמצעות הפחדה, רדיפה, כוחניות לשמה וניצול מרות;

מוקד העימות הנוכחי נעוץ בסקר מדידה שנערך בישוב על ידי הוועד בתחילת שנת 2011, שבעקבותיו הוגדלו השטחים בבתים רבים בישוב, לרבות בתיהם של התובעים; הגידול בשטחים היה בעיקר בבתים של המתנגדים הפוליטיים של בלומנפלד; כאשר התובעים הביעו התנגדותם לפעילות הלא-חוקית של הוועד, החלו הנתבעים לאיים עליהם בדרכים שונות, לרבות על ידי רמזים של בלומנפלד באמצעות דלאל בפגישות בבתי התובעים כדי להפעיל עליהם לחץ ולהשתיקם; מדובר בהצעות סולחה המזכירות מדינות עולם שלישי, שבהם ביקש דלאל שהתובעים יניחו לבלומנפלד ואז לא יבולע להם.

התובעים ממשיכים וטוענים כי, בלומנפלד אף שלח את דלאל בכדי למסור להם מכתב התראה שעוסק כמעט כולו בעניינו האישי של בלומנפלד, שבו הוא דרש להסיר מהאינטרנט סרטון שמתעד את העובדה שבביתו הפרטי של בלומנפלד התגלו עבירות בנייה; בכך ניצל בלומנפלד את כספי הציבור לעניינו האישי.

בנוסף לכך, לטענת התובעים, במהלך חודש ספטמבר 2010, במסגרת מאבקו הכוחני של בלומנפלד בהם, הוא ביצע נגדם מעקבים והסגות גבול תוך הפרת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; בלומנפלד שלח את דלאל, פקח עירוני ושוטר, לבצע בילוש אחרי התובעים ולצלמם בשעת לילה ברשות היחיד, בניגוד להוראות סעיף 2(1), 2(3), 2(10), 2(11) לחוק הגנת הפרטיות; דלאל צילם, ללא כל הצדקה, את התובעים 1 ו-2 בשליחות בלומנפלד כשהם משוחחים במכוניתם הפרטית בחשכת הלילה, בעניין פרטי, אישי ואינטימי ביניהם, וזאת ככל הנראה למטרות סחיטה; מאוחר יותר דלאל הגיע לביתה של תובעת 2 והציע לעשות סולחה, אחרת בלומנפלד יעשה שימוש בתמונות ויפרסם אותן.

התובעים ממשיכים וטוענים כי, מעשה זה של שליחת פקיד מקומי שהוא גם שוטר מתנדב, דלאל, לרגל אחר התובעים מהווה אף הפרה של חוק החוקרים הפרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972, שכן, דלאל אינו רשום כחוקר פרטי ולא היה מוסמך לבצע את פעולות החקירה מושא התביעה; שליחת פקח עירוני לפעולות עיקוב בלילה אינו מהווה חלק מעבודתו ומסמכויותיו של דלאל, ולא ניתן לייחס אותן לשגרת עבודתו, כפי שאף עולה מהסכם העבודה שלו; מדובר בניצול לרעה של התפקיד על ידי בלומנפלד באמצעות שליחת פקח עירוני לביצוע עבודות פרטיות לא חוקיות, אשר נועדו למטרות הפחדה ואיומים כלפי התובעים; פעילות זו של בלומנפלד מהווה הפרת חובה חקוקה של חוק העונשין, לרבות סעיף 280 לחוק, בדבר שימוש לרעה בכח המשרה, סעיף 277 לחוק העונשין בדבר לחץ עובד ציבורי, וסעיף 278 לחוק בדבר עובד ציבור שיש לו זיקה פרטית.

לטענת התובעים, מעשיהם של הנתבעים גרמו להם עוגמת נפש רבה, פגעו בפרטיותם ובבריאותם הנפשית והפיזית.

טענות הנתבעים

1. מנגד נטען על ידי הנתבעים כי, התובע 1 הינו יריב פוליטי של בלומנפלד, אשר העמיד עצמו בבחירות האחרונות לראשות הוועד המקומי ונפסל על ידי ועדת הבחירות המרכזית; נתבעת 2 היא שכנתו של בלומנפלד עמו יש לה סכסוך ארוך שנים; התובע 3 הוא תושב הישוב, עבריין בנייה סדרתי, אשר איים על בלומנפלד, שהעז לאכוף עליו את חוקי העזר של הישוב, כי יחסל אותו, ובעקבות כך אף מתנהל נגדו כתב אישום בגין איום;

טענות התובעים שלפיה הנתבעים מתעמרים בהם חסרת כל בסיס; שכן, הנתבעים רק ניסו ומנסים גם היום לאכוף עליהם את החוק;

עוד נטען על ידי הנתבעים כי, סקר המדידה נערך על פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים, שהוועד המקומי כפוף אליו כמו כל רשות מוניציפלית אחרת; הסקר נערך בכל בתי הישוב ולא באופן סלקטיבי; רוב התושבים לא הגישו השגה על המדידה שבוצעה בסקר ורוב ההשגות שהוגשו נדחו לגופן לאחר מדידות חוזרות.

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, הם מעולם לא הפרו את פרטיותם של התובעים 1 ו-2, ההיפך נכון; התובע 1 הוא זה שצילם את ביתו של בלומנפלד והעלה את הסרטון לאתר יו טיוב, תוך שהוא מסביר בקולו מה שמתיימר לתאר עבירות בנייה לכאורה, שבלומנפלד לא עבר; טענותיהם של התובעים בעניין זה מהווים "שטות מוחלטת שלא נועדו אלא להעצים תביעה שלא קיימת במציאות";

המקרה אותו מציינים התובעים אירע בלילה שבין 1 ל-2 בפברואר 2011, בעקבות דיווח של תושב הישוב לבלומנפלד על גבר ואשה שראה אותם תולים מודעות ומניחים עלונים על שמשות מכוניות ברחוב בישוב; מדובר בנוהג פסול שהיה נהוג בישוב בשעות החשיכה כאשר לוועד המקומי היה ענין רב לדעת מי מפיץ את המודעות, מלכלך את הישוב ומרבה מדנים בקרבו; התושב שהתקשר לא מסר במי מדובר; בעקבות כך בלומנפלד הורה מיד לדלאל, שמשמש פקח הישוב, לפנות למקום ולראות במה מדובר, ולתעד ולצלם את האירוע; מדובר בנוהג טיפול רגיל בתלונות מסוג זה שמקובל ברשויות אחרות, שבהם פקחים מתעדים עבירות שהם רואים;

דלאל, במסגרת תפקידו כפקח בישוב, אמון על אכיפת חוקי העזר בישוב ואלה נאכפים על ידו 24 שעות ביממה; ההוראה שניתנה ע"י בלומנפלד לדלאל לפקח על הסדר הציבורי בישוב בשעת הלילה אינה יוצאת דופן, לרבות ההוראה לצלם עבירות, ככל שתתרחשנה לנגד עיניו.

לטענת הנתבעים, הם לא עקבו אחרי התובעים; מעשה ההתחקות אחר תנועות התובעים 1 ו-2 לא באה אלא לאחר שהתקבלה תלונה מתושב הישוב; תיעוד המעשים לא נעשה לצרכי מעקב או סחיטה, אלא לצרכי מיצוי הדין עמם, והכל במסגרת תפקידם של דלאל ובלומנפלד כעובדי ציבור; בנסיבות אלה לא מתקיימת עוולת הפרת הפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות.

1. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, אין בסיס לטענת התובעים בדבר הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 277, 278, 280 לחוק העונשין; שכן, הנתבעים לא הפעילו לחץ על התובעים, או מי מהם; הם פעלו במסגרת תפקידם כדי לאתר פעילות עבריינית, או לטפל בה; לא הייתה לפעולתם שום זיקה פרטית; הם פעלו במסגרת תפקידם הציבורי, לאור תלונה של תושב הישוב, כאמור; הם לא עשו שימוש לרעה בכח המשרה המוקנה להם במסגרת תפקידם;
2. המצאת הדואר על ידי נתבע 2- דלאל לביתם של התובעים נעשתה אף היא במסגרת תפקידו כפקח עירוני בישוב, לבצע את כל השליחויות של הוועד, ואין מדובר בעניין פרטי, או בחריגה מסמכות.

דיון

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בסיס להטלת אחריות על הנתבעים בגין פרק זה של התביעה.
2. גרסתם של הנתבעים נתמכה בתצהירים של דלאל ובלומפלד. בתצהירו תיאר דלאל את הפעולות שביצע על פי הוראתו של בלומנפלד בלילה המודבר; לדבריו הוא אכן יצא למקום ודיווח לבלומנפלד כי הוא ראה את התובעים 1 ו-2 מחזיקים מודעות ותולים אותם על קירות מבני ציבור ועל מכוניות בישוב; ברגע שתובע 1 הבחין בו הוא כיסה את פניו; לאחר מכן המשיך דלאל בנסיעה כדי לאתר את האשה הנוספת לגביה התקבל הדיווח אך לא מצא אותה; לאחר מכן חזר למקום שבו הוא ראה את התובע 1 ומצא כי הוא כבר עזב את המקום; משם הוא נסע לביתו של תובע 1, שם הוא הבחין בו יושב ברכבה של תובעת 2, כשהרכב לא היה כבוי וניכר כי הגיעו למקום זה עתה; הוא צילם את התובעים כשהם ברכב; בעקבות כך יצאה אליו התובעת 2 ואמרה: "אל תתעסק איתי אתה עוד תשמע ממני", ואף דחפה עליו את דלת הרכב באלימות; לאחר מכן כשהיה בדרכו אל בלומנפלד, יצא אליו בעלה של תובעת 2 וניסה לכפות עליו למחוק את התמונות; הוא סירב לכך ובעקבות כך הזמינו תובעת 2 ובעלה ניידת משטרה; השוטרים ביקשו מדלאל לפנות את המקום ולסיים את האירוע, והציעו לצדדים כי במידה ויש למי מהם רצון להגיש תלונה, יוכל לעשות כן בבוקר.

טענתם של הנתבעים, שנתמכה בתצהירו של בלומנפלד, שלפיה הוועד פועל למיגור תופעה זו שגורמת גם ללכלוך, לא נסתרה; היא גם סבירה והגיונית; הפעולה שנקטו התובעים באמצעות דלאל לאתר את האנשים שתלו את המודעות היתה פעולה לגיטימית במסגרת ביצוע תפקידם; הפעולות שנעשו על ידי דלאל לא חרגו מתחום הסביר; הוא איתר את האנשים וצילם את תובעים 1 ו-2 שנראו בעיניו כחשודים בביצוע המעשה.

גרסתו של תובע 1, שלפיה הוא נהג לעשות צעדות לילה בישוב ובמקרה הוא נתקל בתובעת 2, אשר הסיעה אותו ברכבה, נראית תמוהה; אך גם אם נקבל אותה, אין בכך כדי לפגוע בסבירות פעולתם של הנתבעים לנוכח הדיווח שקיבלו מתושב המקום והחשדות שהתגלו בפני דלאל בדבר פעולתם של תובעים 1 ו-2 באישון לילה. בנסיבות אלה, הנתבעים פטורים מאחריות על פי חוק הגנת הפרטיות, וזאת לנוכח הוראת סעיף 18 (ד) לחוק, שלפיה תהא הגנה טובה אם הפגיעה נעשתה תוך ביצוע של עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל.

1. אשר לביצוע השליחויות על ידי דלאל לבתיהם של התובעים: דלאל ובלומנפלד מסרו בתצהיריהם כי השליחויות שבוצעו על ידי דלאל נעשו במסגרת תפקידו כמפקח, עבור הוועד המקומי. דברים אלה לא נסתרו, הם אף סבירים ומסתברים.
2. לנוכח כל האמור, יש אף לקבוע כי לא הוכחו טענות התובעים בדבר הפרת חובה חקוקה של סעיפים 277 לחוק העונשין בדבר לחץ על עובד ציבור, סעיף 278 בדבר עובד ציבור שיש לו זיקה פרטית וסעיף 280 לחוק העונשין בדבר שימוש לרעה בכח המשרה.

חלקו של תובע 3 בתביעה שכנגד

טענות התובעים

1. לטענת התובעים, הנתבעים הרסו חומה בביתו של התובע 3, ללא צו הריסה ושלא בסמכות; הם איימו על משפחתו והטרידו אותו; הפכו את חצרו למפגע אקולוגי רחב היקף; הרסו את תשתיות הביוב של ביתו וגרמו לו לנזקים כספיים ועוגמת נפש רבה.

לטענתם, ביום 24/8/2010 נכנס בלומנפלד לביתו של תובע 3 והרס מחסן בתוך ביתו ללא צו הריסה וללא צו שיפוטי אחר; החומה גובלת בשטח פלשתיני ואינה בסמכותו, או אחריותו של הוועד המקומי; למרות זאת בלומנפלד, ללא כל התראה, פעל בשם הוועד ללא אישור חוקי, והרס את החומה פעמיים; לאחר ההריסה הושאר מסמך שנזרק בחניה ובו שרבוט בכתב על ידו של בלומנפלד, שבו נרשם כי ההריסה נעשתה על פי הדין; בעקבות כך הוציא תובע 3 צו הרחקה נגד בלומפלד על פי החוק למניעת הטרדה מאיימת;

לטענת תובע 3 (להלן:"התובע"), החומה הוקמה על מנת לחצוץ בין חצר ביתו לבין ערימת הזבל שהקים בלומנפלד מול ביתו; הריסת הגדר חשפה את ילדיו הקטינים לנגישות לאותה ערימת פסולת שמהווה מפגע אקולוגי; בלומנפלד יצר מפגע תברואתי ומסוכן מול ביתו והורה למשאיות להשליך פסולת בניין במרחק של 20 מ' או פחות מביתו; בכך פגע בערכו של הבית ויצר סכנה תברואתית לבני משפחתו; התובע צירף חוות דעת מטעמו שלפיה נגרמה ירידת ערך לביתו בסך 80,000 ₪ עקב הפסולת.

התובע ממשיך וטוען כי, פעולותיהם של הנתבעים כלפיו מהוות תקיפה בהתאם לסעיף 23 לפקודת הנזיקין; בנוסף לכך , הם הסיגו גבול במקרקעין שלו - עת נכנסו שלא כדין וללא הסמכה לחצרו; והסיגו גבול במיטלטלין - עת הרסו את הגדר ללא צו הריסה, באופן שחשף את ילדיו הקטינים ואת באי-הבית לסכנות הטמונות בפסולת.

עוד נטען על ידי התובע כי, אדם סביר ונבון לא היה עושה את אותם מעשים שביצעו הנתבעים, ולפיכך מעשיהם מקימים אחריות בעוולת רשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין. בנוסף לכך, הריסת הגדר מהווה גזל על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין; כמו כן, הנתבעים עוולו כלפיו בעוולת הפרת חובה חקוקה של סעיף 280 לחוק העונשין בדבר שימוש לרעה בכח המשרה, כניסה בכח לפי סעיף 189 לחוק העונשין, איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ולחץ מצד עובד ציבור לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

התובע מבקש לחייב את הנתבעים לפצותו בגין הנזק הממוני שנגרם לו כתוצאה מהריסת הגדר פעמיים, וכן בגין ירידת ערך שנגרמה לביתו עקב הפסולת שהושלכה בסמוך לו, ובגין נזק לא ממוני.

טענות הנתבעים

1. מנגד נטען על ידי הנתבעים כי, התובע הגיע להתגורר בישוב "שערי תקווה" בשנת 2006 ומאז הוא החל לבצע עבירות בנייה בבית שרכש; בעקבות כך הוגש נגדו כתב אישום שבמסגרתו הורשע, הוטל עליו קנס של 3,000 ₪, וחויב להסדיר את חריגות הבנייה בתוך שנתיים, או להרוס אותן; הוא לא הסדיר את חריגות הבנייה שבביתו בזמן שנקבע ולא הרס אותן; לא רק זאת, אלא שבמהלך חודש אוגוסט 2010 הוא ביצע מהלך נוסף של בנייה בלתי חוקית בכך שבנה מחסן המרחיב את חצר ביתו, תוך שהוא פולש למקרקעי ציבור ופוגע בתשתיות ניקוז וביוב הקיימות במקום; עקב כך התרה בו הוועד המקומי לחזור בו מן הפלישה, ומשלא שעה להתראות, ביצע הוועד המקומי הריסה של הבנייה בלתי החוקית בחצריו מכח חוק עזר השומרון (שמירת הסדר והניקיון), התשנ"א-1991; הסמכויות על פי חוק העזר הוקנו לוועד המקומי על פי מסמך האצלה מיוחד.

בעקבות הריסת הבנייה הבלתי-חוקית, הגיש התובע בקשה למניעת הטרדה מאיימת בבית המשפט השלום בפתח תקווה נגד בלומנפלד; ניתן צו במעמד צד אחד; בעקבות דיון שהתקיים במעמד הצדדים הוסכם על פי הצעת בית המשפט, כי יוצא נגד בלומנפלד צו הרחקה מהתובע לשבוע ימים, וזאת כנגד התחייבות התובע להקפיא את הבנייה בשטח. ואולם, התובע שב ובנה את אותה בנייה פעם נוספת;

ביום 14/2/2012 ביצע התובע פלישה נוספת לשטח ציבורי, תוך שהוא מנסה לספח לביתו שטח בהיקף של עשרות מטרים מעבר לשטח שכבר סיפח לעצמו בעבר; עם קבלת הדיווח על הבנייה הבלתי חוקית שהתקבל משכניו של התובע, פנה בלומנפלד למשטרה וביקש כי יתלוו אליו לביתו של התובע; בהגיעו לשם איים עליו התובע; בעקבות כך נעצר התובע והובא בפני שופט; לאחר מכן אף הוגש נגדו כתב אישום בגין איומים.

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, ביתו של התובע נמצא בישוב "שערי תקווה", והפלישה שלו נעשתה גם בשטחי הישוב ולא בשטחי הרשות הפלשתינית, כטענתו.

עוד נטען על ידי הנתבעים כי, אין מקום לפצות את התובע בגין בנייה בלתי-חוקית אשר נהרסה; התובע הוזהר מספר פעמים טרם שבוצעה ההריסה, בכתב ובעל פה; הן בשנת 2008 מיד לאחר שפלש, ושנתיים לאחר מכן בשנת 2010, כאשר לא ציית להתראות קודמות.

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, התובע הוא עבריין בנייה סדרתי שפלש לשטח ציבורי מחוץ לחצר ביתו בהיקף של עשרות מטרים, ובנה בו בנייה בלתי חוקית שחלקה נעשתה על תשתיות ציבוריות; לצורך הריסת הבניה הבלתי-חוקית בביתו של התובע לא היה צורך בצו הריסה, אלא ניתן היה לבצע את ההריסה על פי חוק העזר, אשר מסמיך את הוועד המקומי להרוס בניה בלתי חוקית שפוגעת בתשתיות ציבוריות, וכך פעל בלומנפלד לאחר שקיבל חוות דעת משפטית בעניין זה.

1. אשר לטענות בעניין הפסולת בסמוך לביתו של התובע, נטען על ידי הנתבעים כי, אין מדובר בפסולת שהונחה במקום על ידי הנתבעים, או מי מטעמם, אלא בפסולת בנייה שהונחה במקום על ידי התובע עצמו; איש לא הניח את הפסולת בחצריו, או ליד ביתו של התובע פרט לתובע עצמו, אשר סבור כי על הוועד המקומי לנקות אחריו את הפסולת שלו; פסולת הבנייה של הוועד המקומי מפונה על ידי קבלני פינוי מורשים של הוועד, לאתרי פינוי מורשים;
2. חוות הדעת של התובע חסרת בסיס, שכן, על פי חוות הדעת, מדובר בבית ללא היתר בנייה, ולפיכך שוויו נמוך בהרבה ממה שהוצג בחוות הדעת; חוות הדעת לא מדברת על פסולת באופן כללי, אלא על פסולת בניין; אין בסיס לטענה שקיימת במקום פסולת רעילה, ואין כל פגיעה בשווי ביתו של התובע.

דיון

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעתו של התובע 3 אף היא להידחות.

מחומר הראיות עולה כי אין למעשה מחלוקת שנעשתה בביתו של התובע בניה בלתי חוקית; הוא הורשע בגין כך בשנת 2008, ולמרות זאת לא ביצע את מה שהוטל עליו במסגרת גזר הדין (נספח י"ב לסיכומי הנתבעים); גם הבנייה הנוספת של המחסן והגדר שבוצעה בשנת 2010 נעשתה שלא כדין, כפי שעולה מתצהירו של בלומנפלד; התובע לא טען אחרת.

על פי תצהירו של בלומנפלד, הבנייה אף בוצעה תוך פלישה לשטח ציבורי; התובע לא הוכיח כי הבנייה נעשתה בשטח פלשתיני, שכן מהתמונות עולה כי הבנייה נמצאת מעבר לגדר בצד של הישוב. זאת ועוד, אין בטענה זו של התובע כדי להצדיק בנייה בלתי-חוקית ללא היתר בנייה.

סבורני כי הוועד המקומי היה רשאי להרוס ולהסיר את הבנייה הבלתי-חוקית שבוצעה בשטח ציבורי, מכח סמכותו על פי חוק העזר, במיוחד משום שמדובר היה בפלישה טרייה.

התובע לא הוכיח מעבר למאזן ההסתברות כי הפסולת המונחת בסמוך לביתו הונחה על ידי הוועד המקומי; עיון בתמונות שהוגשו על ידי הצדדים מעלה כי מדובר בעיקר בסלעים ובפסולת בנייה; סביר להניח כי חלק מפסולת בנייה זו היא תוצאה של הריסת הבנייה הבלתי-חוקית של התובע; לא הובאה כל ראיה על קיומה של פסולת רעילה והדבר אף לא נטען בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע.

בכל מקרה, עד היום אין היתר בנייה לביתו של התובע (ראו עמ' 6, סע' 6 לשמאות שמטעם התובע), ולפיכך השימוש שנעשה בו אינו חוקי, וההערכה שנעשתה על ידי השמאי אינה נכונה ואינה רלבנטית.

הערה אחרונה לפני חיתום

1. ניכר מחומר הראיות ומטענות הצדדים כי קיים ממד אישי לא מבוטל בהתנהלות הצדדים הניצים בתביעות מושא דיוננו. כך הנתבעים / התובעים שכנגד, מעבר לטענותיהם בדבר ההגנה על אינטרס אישי ועל האינטרס הציבורי, ניכר כי יש להם עניין אישי כנגד מר בלומנפלד, ודומה כי הם אינם חוסכים בכל אמצעי כדי לפגוע בו באופן אישי ובמשרתו.

מנגד ניכר גם כי מר בלומנפלד אינו יושב בחיבוק ידיים, אלא מחזיר "מלחמה" על מנת לפגוע בנתבעים ולהרתיע אותם מלפגוע בו.

ואולם, לדעתי, חרף קיומו של ממד אישי זה, אין בו כשלעצמו כדי להכריע את הדין; אין בו כדי להטיל אחריות על הצדדים בגין פרסום לשון הרע, מקום שהפרסומים שלהם נעשו במסגרת הלגיטימית של שיח פוליטי ציבורי, בסבירות ובמידתיות; ואין בו כדי להטיל אחריות על התובעים ועל מר בלומנפלד בפרט (הנתבעים שכנגד), מקום שפעולותיהם אף הן נעשו במסגרת החוק, בסבירות ובמידתיות; אין בממד אישי זה כדי להרפות את ידי הוועד מהטיפול בתופעת תליית מודעות בצורה לא חוקית, ואין בו כדי להכשיר את בנייתו הבלתי-חוקית של התובע 3 ולהטיל אחריות על הנתבעים בגין הריסתה של בנייה בלתי חוקית זו.

סוף דבר

1. לנוכח כל האמור, התביעות נדחות. בנסיבות העניין, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ה, 14 יולי 2015, בהעדר הצדדים.