1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ג'מיל נאסר) מיום 7.8.2017 בגדרו התקבלה תביעת המשיבה כנגד המערערת תוך שזו חויבה לשלם למשיבה סך 125,538 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 1.7.2009. תביעתה הנגדית של המערערת נדחתה וזו חויבה בנוסף לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

תמצית העובדות הדרושות

2. בין המערערת, חברה העוסקת בין היתר ביבוא ושיווק ברזל לבניה, לבין המשיבה, חברה העוסקת בבניה ובמכירת מוצרי ברזל התקיימו במועדים הרלוונטיים קשרים עסקיים במסגרתם רכשה המשיבה מאת המערערת מוצרי ברזל שונים.

3. לטענת המשיבה בתקופה שבין דצמבר 2008 לדצמבר 2009 היא הזמינה מאת המערערת כמות כוללת של 370.8 טון ברזל תמורתו שלמה סך 928,906 ₪. מתוך כמות זו משכה המשיבה לטענתה מוצרי ברזל בכמות כוללת של 307.20 טון, אך משביקשה למשך את יתרת הכמות שעמדה לטובתה בהיקף 63.6 טון, דחתה אותה המערערת. לפיכך טענה המשיבה כי המערערת נותרה חייבת להשיב לידה את יתרת התמורה ששלמה בגין כמות הברזל העודפת, המסתכמת בסך 194,899 ₪ נכון למועד הגשת תביעתה.

4. המערערת מצדה טענה כי סיפקה את מלוא הכמות למשיבה ולא נותרה חייבת לה דבר. נהפוך הוא, בתביעה שכנגד טענה המערערת כי המשיבה היא שנותרה חייבת לה סך 234,498 ₪ והציגה חשבונית מסוף שנת 2009 המתעדת חוב זה. עוד טענה המערערת כי לאחר בדיקת כמויות הברזל ותעודות השקילה שהוצאו, התחוור לה כי נפלה טעות וכי היא סיפקה ביתר כמות של 10.21 טון ברזל שתמורתו בסך 24,872 ₪ לא סולקה על ידי המשיבה. לפיכך, עמדה יתרת החוב, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה שכנגד, ע"ס 293,637 ₪.

5. המשיבה טענה בכתב ההגנה שהגישה בתביעה שכנגד כי החשבונית מסוף שנת 2009 ע"ס 223,506 ₪ היא חשבונית פיקטיבית וכי בגינה לא סופקה לה כל סחורה בפועל. לדבריה חשבונית זו הונפקה משיקולים עסקיים של המערערת.

פסק דינו של בית משפט קמא

6. בית משפט קמא קבע כממצא כי במועדים הרלוונטיים נרקמו בין הצדדים שלוש עסקאות כדלקמן:

א. עסקה בהיקף של 87.96 טון בשווי 223,506 ₪ בגינה הנפיקה המערערת חשבונית מס מיום 31.12.2008 אשר נפרעה בעשרה שיקים דחויים החל מיום 30.6.2009.

ב. עסקה בהיקף של 70 טון ברזל בשווי 179,400 ₪ בגינה הנפיקה המערערת חשבונית מיום 28.8.2009 שנפרעה בשלושה שיקים דחויים החל מיום 31.12.2009.

ג. עסקה שלישית בהיקף 194.09 טון בשווי כולל של 465,996 ₪ בגינה הנפיקה המערערת למשיבה 4 חשבוניות שנפרעו בששה שיקים דחויים החל מיום 31.12.2009 ואילך.

7. בית משפט קמא הפנה לתצהירו של הבעלים של המשיבה מר חנא טועמה (להלן: "טועמה") ממנו עולה כי הכמות שהוזמנה על ידי המשיבה בשלוש העסקאות הנ"ל הסתכמה בהיקף של 352.05 טון ברזל כאשר בפועל המערערת סיפקה רק 307.20 טון, קרי בחסר של 45.030 טון. עוד הצהיר טועמה כי המערערת סיפקה בתיאום עם המשיבה לעסק המכונה ס. מזגנים, ברזל מעובד בהיקף של 18.80 טון בשווי 48,000 ₪ כאשר השיקים עבור עסקה זו שולמו ישירות למערערת ולא למשיבה. לטענת המשיבה הרקע לעסקה זו הנו הסכמה בין המערערת למשיבה לפיה תספק המשיבה לבית העסק הנ"ל ברזל מעובד בהיקף של 18.80 טון ואילו המערערת תספק למשיבה את הכמות הנ"ל בברזל גולמי. אלא שהמערערת לא עמדה בהתחייבותה, ומכאן עומדת יתרת זכותה של המשיבה על היקף של 63.83 טון ברזל.

עוד הוסיף בית משפט קמא כי שלוש העסקאות דלעיל מתועדות בכרטסת אותה הציגה המערערת וכי כל סכומי העסקאות כמו גם התמורה ששולמה בגינן על ידי המשיבה מתועדים בכרטסות.

8. בהתייחס לעסקה משלהי שנת 2009 בגינה הוגשה התביעה שכנגד של המערערת, קבע בית משפט קמא כי התשובות שסיפק עד המערערת (להלן: "סלים") בנוגע לאותה עסקה לא היו משכנעות.

עוד ציין בית משפט קמא כי סלים התבקש להתייחס לתעודת משלוח מיום 27.7.2010 שצורפה לתצהירו של טועמה ולתיקון שנעשה על גבי אותה תעודה המתבטא במחיקת השם "אחים חנא" ורישום השם "יעקוב אבו רחמה". בתשובה סיפר סלים כי אבו רחמה הנו לקוח של המשיבה ממנה הוא רוכש ברזל מעובד אך לא ידע להסביר מדוע השם "אבו רחמה" הוא שנרשם בסופו של דבר על גבי התעודה ומדוע הוא בזכות אצל המערערת בסכום של 68,000 ₪. בנוסף, הפנה בית משפט קמא כי קיימת אי התאמה בשמות הנהגים בין העתק תעודת המשלוח שהנפיקה המערערת מיום 27.7.2010 לבין המקור של תעודת המשלוח הנ"ל. סלים טען כי יכול להיות שחל בלבול או טעות של השוקל ואפשר גם ששני הנהגים עלו על אותה משאית.

9. בפרק המסקנות קבע בית משפט קמא כי עלה בידי המשיבה להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי רקמה שלוש עסקאות עם המערערת לרכישת ברזל גולמי בהיקף של 370.80 טון בגינן שולמה מלוא התמורה המוסכמת. עוד נקבע כי לצורך הוכחת כמות הברזל שסופקה לה במסגרת אותן עסקאות, צירפה המשיבה את העתקי תעודות המשלוח ותעודות השקילה לפיהן כמות הברזל שסופקה לה על ידי המערערת הסתכמה בהיקף של 307.20 טון ברזל, קרי בחסר של 63.60 טון. בהינתן האמור, נטל הראיה עובר למערערת להוכיח כי סיפקה בפועל את כל כמות הברזל המוזמנת, ונטל זה לא הורם.

לגבי החשבונית מיום 31.12.09, לגביה טענה המשיבה כי היא פיקטיבית ואינה משקפת עסקה אמיתית בין הצדדים, ביכר בית משפט קמא את עמדת המשיבה על פני גרסתה של המערערת, מכמה טעמים: ראשית, קיימת אי התאמה בין כמות הברזל שצוינה בחשבונית הנ"ל העומדת על 95.85 טון לבין כמויות הברזל שצוינו בתעודות המשלוח ותעודות השקילה המסתכמות בהיקף של 106.06 טון. שנית, קבע בית משפט קמא כי לא סביר בעיניו שהמערערת תיאות לספק למשיבה ברזל בהיקף של 100 טון ללא שקיבלה את התמורה מראש או לכל הפחות ללא שקיבלה תשלום כנגד אספקת הברזל בפועל ולא באמצעות שיקים דחויים. נאמר כי מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שבשלוש העסקאות נשוא התביעה העיקרית נמסרו השיקים מראש על ידי המשיבה לפני מועד אספקת הברזל. שלישית, אם אכן נכונה טענת המערערת כי תעודות המשלוח והשקילה שצורפו לתצהירו של סלים נמסרו למשיבה בגין הברזל שבגינו הוצאה חשבונית מיום 31.12.09, היה על המערערת להציג את כל תעודות המשלוח והשקילה במסגרת שלוש העסקאות נשוא התביעה העיקרית, דבר שלא נעשה. רביעית, על אף שהמחלוקת בין הצדדים הינה חשבונאית ומתבססת על תוכנן של כרטסות הנהלת חשבונות, תעודות משלוח, תעודות שקילה וחשבוניות מס, בחרה המערערת להעיד מטעמה את סלים כעד יחיד, אשר העיד על עצמו כי אינו בקיא בחשבונאות.

10. בית משפט קמא החליט לנכות מסכום התביעה של המשיבה סך 36,642 ₪ המבטא את סכום המע"מ בגין החשבונית מיום 31.12.09 (לגביה נטען כי היא פיקטיבית) ומחשבונית נוספת מחודש 5/11 שהיא חשבונית מתקנת. לעניין זה נשען בית משפט קמא על הודאתו של טועמה שאישר כי עשה שימוש בשתי החשבוניות הנ"ל והזדכה על המע"מ.

נוכח כל האמור, קיבל בית משפט קמא, כאמור, את מרבית תביעת המשיבה וחייב את המערערת לשלם לה 125,538 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.09 ובמקביל, דחה את התביעה שכנגד, אותה הגישה המערערת כנגד המשיבה.

תמצית טענות הצדדים בערעור

11. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בקבעו כי המשיבה הרימה את הנטל המורם עליה להוכחת שלוש העסקאות הנטענות וכי המערערת לא הוכיחה שסיפקה למשיבה את מלוא הסחורה. נאמר כי אותן עסקאות כלל לא היו שנויות במחלוקת מלכתחילה והן מתועדות בכרטסת הנהלת חשבונות המתנהלת אצל המערערת ע"ש המשיבה, שהוצגו בפני בית המשפט.

עוד הוסיפה המערערת כי הנטל המוטל על המשיבה, הן בהתייחס לתביעה העיקרית והן לתביעה שכנגד, קשור בשתי שאלות - האם היקף הסחורה שסופקה לה עמד על 307.2 טון ברזל בלבד ולא כפי המפורט בהזמנתה, והאם החשבונית מיום 31.12.09 הינה פיקטיבית ואינה משקפת את יתרת החוב האמיתית.

באשר לשאלה הראשונה נטען כי הנטל מוטל היה על המשיבה להוכיח את תביעתה מתחילתה ועד סופה, לרבות טענתה כי לא קיבלה את כל היקף הסחורה שהזמינה. בהתייחס לשאלה השנייה, טענה המערערת כי מדובר בטענת "הודאה והדחה" אשר הנטל להוכחתה רובץ לפתחו של המעלה אותה, ובענייננו על המשיבה.

12. המערערת הוסיפה כי לצורך הוכחת טענותיה היא הציגה את כרטסת הנהלת החשבונות אשר התנהלה אצלה על שמה של המשיבה, לגביה נקבעה קביעה עובדתית על ידי בית משפט קמא כי היא משקפת נאמנה את המציאות המסחרית-עסקית שנרקמה בין הצדדים בתקופה הרלבנטית. מאידך, לא הציגה המשיבה את כרטסת הנהלת החשבונות שהתנהלה אצלה על שם המערערת והימנעות זו מהצגתה חייבת היתה להיזקף לחובתה.

יתר על כן, לטענת המערערת, אין זה מתקבל על הדעת לראות בכרטסת שהתנהלה אצלה ראיה טובה לצורך הוכחת טענותיה של המשיבה ובה בעת להימנע מלראותה כמוכיחה את גרסתה של המערערת באשר לקיומה של יתרת חוב.

13. באשר לגרסת המשיבה ולפיה החשבונית מיום 31.12.09 הינה פיקטיבית, טענה המערערת כי מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה" שהנטל להוכחתה מוטל על המשיבה, ונטל זה כלל לא הורם. בהקשר זה הדגישה המערערת כי המשיבה עשתה שימוש באותה חשבונית לצורך הזדכות במע"מ, ועל כן יש לראות בכך משום הודאה מצידה באותנטיות של אותה חשבונית.

14. המשיבה מצידה טענה בעיקרי הטיעון שהגישה כי כרטסת הנהלת החשבונות אינה חזות הכל וכי הניסיון שעושה המערערת להציג את הכרטסת כאילו מדובר ב"ראיית המחץ" אינו מוצלח. נטען כי המסקנה המשפטית שהתקבלה מניתוח הנתונים העולים מהכרטסת היא המסקנה המשפטית המתבקשת, אף אם היא מתיישבת יותר עם גרסתה של המשיבה. עוד הוסיפה המשיבה כי לאחר שבחן את כרטסת הנהלת החשבונות שהתנהלה אצל המערערת ואת חומר הגלם העומד מאחורי אותה כרטסת, הגיע בית משפט קמא למסקנה הנכונה כי נטל הראיה עבר למערערת להוכיח שסיפקה בפועל את כל כמות הברזל המוזמנת. אלא שהמערערת לא עמדה בנטל זה.

בעיקרי הטיעון העלתה המשיבה טענות לגבי זהות המצהיר, האופן בו נחתם תצהירו של העד מטעם המערערת ועוד כהנה טענות שאיני רואה מקום לדון בהן. המשיבה לא הגישה ערעור נגדי ואין מקום להתייחס לטענות אלה שלא בא זכרן בפסק הדין ואינן מתחייבות לצורך ההכרעה בערעור המונח בפניי.

15. המשיבה חזרה על טענותיה כי לא קיבלה את מלוא כמות הברזל שהוזמנה מאת המערערת וכי עומדת לה יתרת זכות. לדבריה, העד סלים מטעם המערערת לא ידע למסור פרטים לגבי טענה זו או להתייחס אליה באופן ענייני.

עוד הוסיפה המשיבה כי כמות הברזל נשוא החשבונית מיום 31.12.09 מעולם לא סופקה לה ותעודות השקילה והמשלוח שנועדו לאושש אותה חשבונית מתייחסות למעשה לברזל שסופק במסגרת שלוש העסקאות נשוא התביעה העיקרית.

המשיבה תמכה במסקנותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע לחשבוניות ששמה של המשיבה נמחק בהן ותחתיו נרשם בכתב יד השם "יעקב אבו רחמה" וכן תמכה במסקנותיו בכל הנוגע לתעודות השקילה והמשלוח בהן הוחלף שם הנהג, החלפה שלא קיבלה, לשיטתה, הסבר המניח את הדעת מפי עד המערערת.

דיון והכרעה

16. אדון תחילה בערעור על קבלת עיקר תביעתה של המשיבה כנגד המערערת. כפי שצוין לעיל, המשיבה טענה כי מתוך כמות כוללת של 370.8 טון ברזל שהזמינה אצל המערערת, היא משכה ברזל בהיקף של 307.20 טון. על כן נותרה לזכותה יתרה בהיקף של 63.6 טון המסתכמת בסך 194,899 ₪ נכון למועד הגשת התביעה בבית משפט קמא.

17. לאחר שבחן את המסמכים שהונחו בפניו, קבע בית משפט קמא כי העסקאות שנרקמו בין הצדדים משתקפות בכרטסת הנהלת החשבונות אותה הציגה המערערת וכי יש בנתונים העולים מאותה כרטסת כדי לבסס את טענות המשיבה ולכן עובר הנטל למערערת להוכיח כי סיפקה את הסחורה נשוא אותן חשבוניות. לטעמי, בכך נפל בית משפט קמא לכדי טעות.

18. הנטל להוכחת התביעה אותה הגישה המשיבה מוטל היה על שכמה מתחילתה ועד סופה והיה עליה להוכיח את כלל טענותיה לרבות היקף העסקאות, כמות הסחורה שסופקה לה בפועל והתמורה ששולמה על ידה. נטל זה רבץ לפתחה של המשיבה מכח כלל היסוד לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". לא מצאתי כי התקיימו בענייננו נסיבות שהצדיקו העברת הנטל לשכמה של המערערת להוכיח כי אכן סיפקה בפועל את כמות הברזל לה טענה.

19. בסעיף 32 לפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי שלוש עסקאות היסוד תועדו בכרטסת הנהלת החשבונות שהתנהלה אצל המערערת והתיעוד תואם הן את מועדי העסקאות במועדים הרלבנטיים, הן את סכומי חשבוניות המס שהונפקו על ידי המערערת למשיבה והן את התמורות הנטענות ששילמה המשיבה למערערת. קביעה זו מלמדת כי אותה כרטסת היתה מקור מהימן לממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. עוד מוסיף בית משפט קמא, כי לצורך הוכחת כמות הברזל שסופקה למשיבה בפועל במסגרת אותן עסקאות, צירפה המשיבה את כל העתקי תעודות המשלוח ותעודות השקילה שהתקבלו אצלה במסגרת אותן עסקאות מהן עולה כי כמות הברזל שסופקה לה בפועל הסתכמה בהיקף של 307.20 טון, קרי בחסר של 63.60 טון.

אלא שממצא זה מבוסס על ההנחה שכלל תעודות השקילה והמשלוח הוצגו על ידי המשיבה בפני בית המשפט, הנחה שלא מצאתי לה מקום נוכח הספקות שעלו מעדותו של טועמה, העד מטעם המשיבה. במה דברים אמורים?

בית משפט קמא בעצמו הטיל ספק במהימנות גרסתו של העד טועמה בכל הנוגע לכמויות הברזל אותם סיפקה המערערת למשיבה. כך למשל בסעיף 23 לפסק הדין ציין בית משפט קמא כי עד המשיבה מר טועמה עומת עם האמור בסעיפים 5 ו-6 בתצהירו כאילו בשתי העסקאות הראשונות לא סיפקה המערערת ולו גרם אחד מכמות הברזל וטועמה "לאחר מתן הסברים דחוקים ובלתי משכנעים, חוזר בו מהטענה הנ"ל ולמעשה מודה כי עאסליה סיפקה לאחים חנא את כל כמות הברזל שהוזמנה במסגרת שלוש העסקאות הנ"ל למעט חסר של 63.6 טון, וזאת בניגוד למה שהוצהר על ידו בתצהירו".

הנה כי כן עולה כי בית משפט קמא קבע באופן חד משמעי כי העד טועמה ניסה להציג מצג שקרי לפיו הוא לא קיבל ולו גרם אחד של ברזל בשתי העסקאות הראשונות, מצג שהתגלה כחסר שחר. לא ברור מדוע אם כן ראה בית משפט קמא לקבל את גרסתו כאילו סיפקה המערערת ברזל בחסר, תוך הנחה כי המשיבה הציגה את כלל תעודות המשולח והשקילה.

20. זאת ועוד, המשיבה נמנעה מלהציג בפני בית משפט קמא את כרטסת הנהלת החשבונות שהתנהלה אצלה על שם המערערת, וזאת ללא כל הסבר המניח את הדעת. ייתכן ולו הוצגה אותה כרטסת, ניתן היה לראות במדויק את כמות הברזל שסופקה בפועל ואפשר שניתן היה לדלות ממנה פרטים שישפכו אור על כמות הברזל שסופקה על ידי המערערת בפועל. מדובר בראיה רלוונטית, לכל הדעות, שמצויה בידי המשיבה והימנעותה מלהציג ראיה זו פועלת לחובתה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 3523/15 ‏מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל (19.3.2017) שם נקבע:

"התכנית, שהגישו לכאורה החברות עוד בשנת 1998, לא הוגשה כראיה מטעם החברות, וזאת מבלי שניתן כל הסבר לכך. כידוע, הימנעות מהבאת ראיה נושאת בצידה משקל ראייתי שכן היא 'מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב' (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 26 (27.7.2008); והשוו לע"א 7870/09 אבוטבול נ' מנהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (28.7.2014)). די בכך לדעתי כדי לקבוע כי החברות לא עמדו בנטל להוכיח כי תכנית מטעמן אכן הוגשה עוד בשנת 1998" (ההדגשה שלי - א.ט.).

ראו עוד בנדון: ע"א 1062/15 ‏והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.5.2016).

ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (26.5.10).

21. הספקות המתעוררים לגבי מהימנות דבריו של עד המשיבה מר טועמה גוברים נוכח קביעתו של בית משפט קמא בעצמו בסעיף 36 לפסק דינו. באותו סעיף צוין כי במהלך חקירתו הנגדית הודה טועמה כי עשה שימוש בשתי חשבוניות, לרבות החשבונית לגביה נטען כי היא פיקטיבית, לצורך הזדכות על המע"מ. אלא שבחקירתו החוזרת ניסה העד הנ"ל לחזור בו ולטעון כי התכוון לחשבוניות אחרות אולם גרסה מאוחרת זו נדחתה על ידי בית משפט קמא.

22. עינינו הרואות שלא מדובר בעד מהימן באופן מיוחד שניתן לסמוך על מילתו ולבסס עליה ממצא פוזיטיבי. העובדה שטען כי לא קיבל ולו גרם אחד של ברזל בשתיים מתוך שלוש העסקאות, הגם שטענה זו נמצאה כבלתי נכונה, מלמדת כי לא ניתן לסמוך על דבריו. כאשר לצד זאת נמנעה המשיבה מלהציג ראיה המצויה בידה והמתבטאת בכרטסת הנהלת החשבונות המתנהלת אצלה על שם המערערת, מתבקשת המסקנה כי הימנעות זו נועדה להעלים עובדות מעיני בית המשפט ויש לראות בה כפועלת לרעתה של המשיבה.

נוכח קביעות אלו, סבורני כי לא היה מקום להעביר את הנטל לשכמה של המערערת להוכיח כי אכן סיפקה בפועל את כלל כמות הברזל שהוזמנה על ידי המשיבה. פועל יוצא מכך, לא היה אף מקום לקבל את תביעת המשיבה בגין יתרת כמות הברזל, לגביה נטען כי לא סופקה לה בפועל.

23. אשר לערעור שעניינו התביעה שכנגד אותה הגישה המערערת כנגד המשיבה, דומה כי כאן מתהפכים התפקידים, שעה שעל המערערת היה מוטל מלוא הנטל להוכיח את תביעתה, היינו את הזמנת הסחורה נשוא החשבונית מיום 31.12.2009 ואספקתה במלואה למשיבה. נטל זה רובץ לפתחה של המערערת מכוח אותו כלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" אלא שבתביעה שכנגד היא זו "המוציאה מחברה" ולכן חובת ההוכחה מוטלת עליה, ולדעתי נטל זה לא הורם. על כן בדין דחה בית משפט קמא את תביעתה.

נכון הוא שהמשיבה עשתה שימוש בחשבונית לצורכי הזדכות במע"מ ועל כן יש לראות בה לכאורה כמי שמודה בנכונות אותה חשבונית. יחד עם זאת, דומה כי אין די בכך כדי להעביר לשכמה של המשיבה את הנטל להוכיח כי לא קיבלה את הסחורה נשוא החשבונית והיה על המערערת להוכיח זאת באופן פוזיטיבי. הואיל והמערערת לא עברה את הרף הראיית הנדרש, בדין דחה בית משפט קמא את תביעתה שכנגד.

24. על יסוד מקבץ האמור, אני מקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שאני מבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לחיובה של המערערת לשלם למשיבה את הסכומים בהם חויבה בהתאם לפסק הדין, לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. במקביל את מותיר את חלקו של פסק הדין הדוחה את תביעת המערערת כנגד המשיבה.

ככל שהמערערת סילקה את החיוב מכוח פסק הדין או חלקו, תפעל המשיבה להשבת הסכומים ששולמו לה, חזרה לידי המערערת, וזאת תוך 30 יום בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.

25. נוכח התוצאה, איני עושה צו להוצאות ועל כן יישא כל צד בהוצאותיו.

העירבון בערעור, ככל שהופקד, יוחזר על ידי המזכירות לידי המערערת, באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ח, 15 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.