1. להלן החלטתי בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בטענה להשתק פלוגתא.

2. מקרה שהיה, כך היה:

תובעת 1 הינה חברה המאוגדת כדין בישראל והיא עוסקת במתן שירותי פיקוח והנדסה. תובע 2 הוא הבעלים והמנהל של תובעת 1.

הנתבעים הינם בני זוג, וביום 23.11.10 הם התקשרו עם תובעת 1 בהסכם למתן שירותי ניהול ופיקוח לצורך הקמת ביתם ביישוב הררית שבצפון (להלן: "הפרויקט").

בין בעלי הדין התגלע סכסוך על רקע טענות הנתבעים, לפיהן, בעקבות פיקוח לקוי של התובעים על העבודות בפרויקט התגלו ליקויי בנייה. ביום 14.9.11 פרסם נתבע 1 כתבה באתר אינטרנט בשם "אנשים" תחת הכותרת "סייקו הנדסה בע"מ – חברת פיקוח שלא מפקחת! זהירות!!!" בה נטען כי התובעים או מי מהם לא פיקחו כראוי על העבודות בפרויקט ובהתאם לכך הופסקה ההתקשרות בין הצדדים (להלן: "הכתבה").

לאחר פרסום הכתבה הגישו התובעים תביעה דנן בהתאם לחוק לשון הרע, בה הם מבקשים לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 300,000 ₪ בטענה כי הכתבה הוציאה את דיבתם רעה. בכתב ההגנה אשר הגישו הנתבעים מפני התביעה נטען, בין היתר, להגנת אמת בפרסום.

3. במקביל לתביעה דנן הגישו הנתבעים נגד התובעים תביעה כספית בבית משפט השלום בחיפה ב-ת"א 60083-01-12 בגין ליקויי הבנייה אשר התגלו בפרויקט (להלן: "ההליך המקביל"). במסגרת ההליך הנ''ל, ואשר נדון בפני כב' השופטת מעין צור, מינה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעמו והוא נתן חוות דעת בהתאם (להלן: "מומחה בית המשפט"). בהמשך, ולאחר שהצדדים הגישו תצהירי עדותם הראשית בתביעה, הם הגיעו להסכמה דיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה פסק הדין בתביעה יינתן לאחר חקירת מומחה בית המשפט והגשת סיכומי טענות, ללא צורך בחקירת המצהירים.

ביום 19.3.15 ניתן פסק דין בהליך המקביל, לפיו התקבלה התביעה והתובעים חויבו לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, סך של כ-55,000 ₪, מתוכם סך של 34,515 ₪ (נומנלית) בגין ליקויים שהתגלו בעבודות שבוצעו בפרויקט, וסך של 12,000 ₪ בגין עגמת נפש. כן חויבו הנתבעים בהליך המקביל בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין").

התובעים לא שבעו נחת מפסק הדין והם הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 16.7.15 נתן בית המשפט, כב' השופטת דיאנה סלע, פסק דין לפיו הערעור נדחה ופסק הדין נותר על כנו (להלן: "פסק הדין בערעור").

להשלמת התמונה יצוין, כי לסיכומי טענות התובעים בהליך המקביל צורפו תצהירי הקבלנים אשר עבדו באתר (להלן: ''הקבלנים''), אולם בית המשפט לא קיבל אותם תצהירים הואיל והם צורפו בראשונה לסיכומי התובעים (הנתבעים שם).

4. בבקשה לסילוק התביעה על הסף טענו הנתבעים כי פסק הדין, ואשר הפך להיות חלוט עם מתן פסק הדין בערעור, יוצר השתק פלוגתא ומחייב קבלת הגנת אמת בפרסום אשר העלו בתביעה דנן וכתוצאה מתחייבת יש להורות על דחיית התביעה. בנדון, הבהירו הנתבעים כי האמור בכתבה, לפיו התובעים הפעילו פיקוח רשלני ולקוי על העבודות בפרויקט, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק משמעותי, אכן התקבל בפסק הדין שניתן בהליך המקביל. לפיכך, מאחר ומדובר באותן פלוגתאות, אזי מן הדין לקבל טענת אמת בפרסום ובהתאם לכך לדחות את התביעה.

5. הנתבעים מתנגדים לבקשה ובפיהם שלל טענות לעניין זה.

לטענת התובעים בתמצית, השתק פלוגתא מתקיים כאשר קיימת הכרעה פוזיטיבית במחלקות בין בעלי הדין, והרי במקרה דנן בית המשפט לא הכריע בהליך המקביל בחלוקת האחריות שבינם לבין הקבלנים ביחס לליקויי הבנייה שהתגלו בפרויקט. כמו כן, בית המשפט לא הכריע באשם התורם של הנתבעים וקיזוז הסכומים המגיעים לתובעים בעקבות הפרת ההסכם על ידי הנתבעים. התובעים מפנים לכך כי בחוות דעת מומחה בית המשפט נקבע כי אחריותם לליקויי הבנייה הינה בשיעור של 20%, בעוד כי אחריות הקבלנים עולה לכדי 80%, קביעה שלא התקבלה בפסק הדין. כן הפנו התובעים להעדר תצהיר תומך בבקשה והוסיפו וטענו כי פסק הדין אינו קביל במסגרת הליך זה.

6. שקלתי מכלול טענות הצדדים, ומצאתי לקבל את הבקשה.

7. השתק פלוגתא הוא אחד משני נדבכים של כלל מעשה בי דין. כלל זה קובע כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, אזי פסק הדין מהווה מחסום דיוני בפני בעלי דין וחליפיהם, המונע מהם לשוב ולהתדיין באותם עניינים אשר נדונו והוכרעו במסגרתו. כל עוד פסק הדין לא בוטל על ידי ערכאת הערעור, או על ידי בית המשפט אשר נתן אותו, אזי הוא מחייב את בעלי הדין וחליפיהם ביחס לקביעות העובדתיות והמשפטיות שנכללו בו, ובעלי דין או חליפיהם מנועים מהעלאת טענה הסותרת אותן קביעות.

כלל מעשה בית דין מבוסס על עיקרון סופיות הדיון. עיקרון המשרת שתי מטרות: האחת, הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות, והשנייה, האינטרס של עשיית צדק עם בעלי הדין, כך שלא יוטרדו יותר מפעם אחת בהתדיינות על אותה עילה או פלוגתא (ר' ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68,97 וכן ע''א 8166/11 חב' אלי ראובן בנייה והשקעות בע''מ נ. אלה ובניו חברה קבלנית בע''מ (פורסם בנבו)).

8. כאמור, כלל מעשה בי דין כולל שני נדבכים: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מתקיים כאשר תביעה נדונה והוכרעה לגופה על ידי בית משפט מוסמך, ולפיכך אין להידרש לתביעה נוספת בין הצדדים בעלי הדין או חליפיהם ככל והיא מבוססת על אותה עילה. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת אשר נדונה והוכרעה בעבר.

השתק פלוגתא, הוא הוא הרלוונטי למקרה דנן, מותנה בקיומם של מספר תנאים, כדלקמן:

א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב. התקיים בין הצדדים דיון באותה פלוגתא במסגרת ההליך הראשון ולצד אשר נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט.

ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללה, של בית המשפט באותה פלוגתא וזאת בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מחוסר הוכחה.

ד. ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית של פסק הדין.

(ר' ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, עמוד 178 וכן ע"א 1041/97 סרור נ' נעלי תומס בע"מ, פ"ד נד(1) 642).

דומה כי במקרה דנן התובעים אינם חולקים על קיומם של התנאים המפורטים בס"ק א' ו-ד' לעיל, אלא רק על התנאים המפורטים בס"ק ב'-ג' לעיל. אדון אפוא להלן בתחולתם של התנאים שבמחלוקת.

9. טענת התובעים כאילו לא היה להם יומם בבית המשפט לעניין האחריות הנטענת של הקבלנים, אין בה ממש ומכל מקום אין היא רלוונטית בנסיבות מקרה דנן. אנמק להלן.

10. בעל דין זכאי ליומו בבית המשפט ביחס לטענות אשר העלה במסגרת כתבי טענותיו. אולם, בעל דין אינו זכאי "ליומו" בבית המשפט ביחס לטענות שלא טרח להביאם לפתחו של בית המשפט. והנה, כעולה מפסק הדין שניתן בהליך המקביל, כמו גם בפסק הדין שניתן בהליך הערעור, התובעים לא העלו כל טענה ביחס לאחריותם של הקבלנים. בנדון נקבע בסעיף 8 לפסק הדין שניתן בערעור, כדלקמן:

"מכל מקום, המערערים (התובעים כאן – ר.ח) לא טענו בפני בית המשפט בשלב קדמי המשפט, התצהירים וישיבות ההוכחות כי קיימים נזקים נוספים, ולא ביקשו לתקן את כתב הגנתם לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה."

לא זאת אלא זאת, גם במסגרת כתב התביעה בהליך דנן לא טענו התובעים, ולו ברמז רמיזה, לאחריות הקבלנים לליקויי הבנייה שהתגלו בפרויקט, ולפיכך עניין זה לא נמנה על גדר המחלוקת שבין בעלי הדין בהליך שבפניי.

11. ודוק, בהלכה הפסוקה נקבע לא אחת כי כלל מעשה בית דין אינו מותנה בכך כי בפועל בעל דין העלה פלוגתאות בהליך משפטי קודם, והוא חל גם כן על טענות שמן הדין היה להעלותן באותו הליך, אף באם הוא לא טרח להעלותן. במילים אחרות, בעל דין שהיה חייב להעלות במסגרת הליך קודם טענה זו או אחרת ולא עשה כן, מושתק מהעלאת הטענה במועד מאוחר יותר. בנדון נפסק ב-ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו), כדלקמן:

"העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה לפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת 'מעשה בית דין'. על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שכנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק."

על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ויינשטיין (פורסם בנבו) וכב' השופטת (כתוארה אז) נאור, הוסיפה באומרה:

"המחוקק קבע כי כאשר מוגשת תביעה על הנתבע להתגונן......... אם לא עשה כן – נסחפה שדהו. בלשון משפטית אומר כי קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם."

כמו כן, באותו פסק דין הוסיף כב' השופט רובינשטיין ופסק באומרו:

"לדידי אין מקום להבחין בין טענה שלא נטענה, לבין כתב הגנה שלא הוגש, ולבין אי התייצבות לחקירה. ההלכה לפיה 'מעשה בית דין' משתיק לא רק טענת בעל דין שנטענה אלא גם טענה שחייב היה לטעון להגנתו, גם אם נמנע מלעשות כן '.....היא מהוותיקות במשפטנו ....הלכה זו מלמדת כי העובדה שבית המשפט לא דן והכריע בטענה מסוימת באופן פוזיטיבי, אינה מכשול בלתי עביר להיווצרות מעשה בית דין בעניינה'. לדידי השאלה מדוע לא נדונה הטענה לגופה – האם כיוון שלא נטענה בכתב הגנה שהוגש, או כיוון שנכללה בכתב הגנה שלא הוגש, או בשל אי התייצבות בעל הדין – אינה עיקר. הדגש הוא בעובדה, שלבעל דין הייתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את העניין להכרעת בית המשפט בלא שעשה כן."

לדברים לעיל משנה תוקף כאשר הטענות החדשות נועדו לקעקע ממצאיו של פסק דין חלוט והן היו רלוונטיות בהליך בו ניתן פסק הדין. בנדון, נפסק ב-ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל ואח', פ"ד מו(1) 741, כדלקמן:

"למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משהסתיימו ההליכים בלא שעשה כן הרי הוא מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון."

מהמקובץ לעיל עולה שהעובדה כי התובעים לא השכילו להעלות טענותיהם ביחס לאחריותם של הקבלנים לליקויי הבנייה בפרויקט, אינה מעלה ואינה מורידה במקרה דנן לעניין תחולת דוקטרינת השתק הפלוגתא, ולדבר משנה תוקף במקרה דנן, בו התובעים מבקשים להעלות טענות ביחס לאחריותם של הקבלנים ובכך לקעקע את הקביעה בפסק הדין בדבר אחריותם לליקויי הבנייה בפרויקט.

12. כאמור, הטענה בדבר אחריותם של הקבלנים לליקויי הבנייה שהתגלו בפרויקט, אינה רלוונטית למקרה דנן.

בסעיף 16 לפסק הדין קבע בית המשפט בהליך המקביל כדלקמן:

"הנתבעים אחראים רק לליקויים בעבודות בנייה שבוצעו במהלך העסקתם בפרויקט, ככל שליקויים אלה הם תוצאה של פיקוח לא מיומן, לא מקצועי ולא סביר, וזאת הן מכוח דיני הנזיקין (רשלנות במילוי חובת הפיקוח) והן מכוח דיני חוזים (הפרת התחייבותם לפי ההסכם)".

בהמשך, בסעיף 66 לפסק הדין הוסיף בית המשפט וקבע באומרו:

"כפי שקבעתי לעיל, האחריות לנזקי התובעים מבוססת הן על בסיס חוזי – הפרת ההתחייבות לגבי טיב הפיקוח, והן על בסיס נזיקי – התרשלות במלאכת הפיקוח. הפיקוח בוצע על ידי הנתבע, ומכאן אחריותו האישית לנזקי התובעים.....".

חיוב התובעים (הנתבעים בהליך המקביל) בתור מעוולים ביחד ולחוד אושר על ידי ערכאת הערעור, ובפסק הדין שניתן בערעור נקבע בסעיף 8 כדלקמן:

".....כאשר המערערת הייתה מנהלת הפרויקט ומפקחת פיקוח צמוד על הקבלנים, אשר גרמו לליקויים כמפורט בחוות דעתו של המומחה, מבלי שהמערערת מנעה זאת או תיקנה את הליקויים לאלתר, עסקינן במעוולים במשותף, הפועלים בשיתוף פעולה ובצוותא חדא, מורה ההלכה כי הם יחויבו 'ביחד ולחוד' מבלי לתת משקל למידת אחריותו של כל אחד מהם, וכי חלוקת האחריות ביניהם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם. משבחרו שני הצדדים להותיר את הקבלנים מחוץ לכתלי בית המשפט בהליך דידם, כל אחד מסיבותיו, ובית המשפט העליון החליט להותיר את הנושא למחוקק, לא נותר אלא לדחות את ערעורם של המערערים בסוגיה זו".

קביעות שתי הערכאות כמצוטט לעיל, משמועתן חד היא: בית המשפט מצא כי התובעים נושאים במלוא האחריות לליקויי הבנייה שהתגלו בפרויקט. בנסיבות העניין, מה לי באם האחריות שהוטלה לפתחם של התובעים היא מכוח דיני החוזים, או שמא מכוח דיני הנזיקין, כאשר שני ענפי משפט אלה מבססים טענת הנתבעים בדבר אמת בפרסום. לתובעים הפתרונים.

13. משהגעתי עד הלום, מתייתרת למעשה טענתם הנוספת של התובעים, כאילו במסגרת ההליך המקביל לא הייתה הכרעה פוזיטיבית ביחס לאחריותם הנטענת של הקבלנים, זאת במובחן מאחריות התובעים עצמם. מכל מקום, דומה כי טיעון זה כוחו יפה אך ביחס למישור החוזי, לגביו נקבע בפסק הדין שניתן בערעור, כי הוא רלוונטי רק למערכת היחסים שבין התובעים לבין הקבלנים, בינם לבין עצמם, אך אין לו כל השלכה על מערכת היחסים שבין התובעים לבין הנתבעים, מערכת המבוססת על היותם של הנתבעים והקבלנים מעוולים במשותף וזאת ללא חשיבות למידת אחריותו של כל אחד מהם כלפי הנתבעים לאותם ליקויים.

14. בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 נקבע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

לאור הקביעות בפסק הדין, כפי שאושרו בפסק הדין שניתן בערעור, האמור בכתבה חוסה תחת הגנת אמת בפרסום. כזכור, בכתבה העלה הנתבע טענה בדבר פיקוח רשלני ולא נאות של התובעים, טענה שהתקבלה בהליך המקביל ובשל כך חויבו התובעים לפצות את הנתבעים בגין ליקויי הבנייה שהתגלו בפרויקט. ודוק, התובעים לא טענו כאילו פרסום הכתבה אין בו עניין לציבור, ולפיכך יש לומר כי הם לא חולקים על קיומו של תנאי זה. למעלה מהצורך, אומר כי אכן יש בכתבה עניין לציבור אשר מוטב כי יכלכל את צעדיו על פי המידע שנכלל בה בטרם יתקשר עם התובעים לקבלת שירותי פיקוח וניהול על עבודות בנייה.

15. טענת התובעים להעדר תצהיר התומך בבקשה, אין בה ממש. מלוא הטענות המפורטות בבקשה מבוססות על כתבי הטענות, פסק הדין ופסק הדין שניתן בערעור. לא בכדי ההכרעה בבקשה אינו נסמך על כל קביעה עובדתית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין.

16. טענת התובעים כאילו פסק הדין שניתן בהליך המקביל אינו קביל בהליך זה, מבוססת על הוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות אשר עניינו בקבילות פסק דין חלוט במשפט פלילי, ולטענתם מלשון ההן שבאותו סעיף אתה שומע את הלאו ביחס לפסק דין שניתן בהליך אזרחי.

טיעון התובעים לעיל חף מכל היגיון וזאת מהטעם הפשוט כי אין הם חולקים על העובדה כי פסק הדין ופסק הדין בערעור ניתנו במסגרת ההתדיינות שהיתה ביניהם וכי מדובר בהכרעה סופית בטענות שהעלו בהליך המקביל. לפיכך, יש לדחות טיעון התובעים ביחס לקבילות פסק הדין, ומוטב היה לולא עלתה הטענה מאשר עלתה.

17. לסיכום, הבקשה מתקבלת, ובהתאם לכך אני מורה על דחיית התביעה.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט בסך של 11,170 ₪ (כולל מע"מ), וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

18. בהתאם להחלטתי מיום 19.7.15, התובעים הפקידו בקופת בית המשפט סך של 13,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעים. דא עקא, ביום 13.10.15 התקבלה בתיק בית המשפט החלטת ראש ההוצל"פ במסגרת תיק הוצל"פ 12-10864-14-5 בה נקבע כי על בית המשפט להעביר את הסכום שהופקד לתיק ההוצל"פ.

בנסיבות העניין, בשלב זה אין להורות על העברת הסכום שנפסק לעיל מתוך הסכום המופקד בקופת בית המשפט, ותחת זאת ניתנת לנתבעים שהות להגיש בקשות מתאימות לעניין זה וזאת עד ליום 17.12.15. ככל והנתבעים לא יפעלו כאמור ובמועד, הכספים המופקדים בקופת בית המשפט יועברו לתיק ההוצל"פ.

עד למתן החלטה אחרת על המזכירות להימנע מהעברת הכספים המופקדים בקופת בית המשפט לתיק ההוצל"פ.

לעיוני ביום 20.12.15.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ו, 18 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.