לאחר עיון נוסף בהשתלשלות העניינים בתיק ובעמדות הצדדים מחד ומאידך, כמו גם שקילת משמעותה של כל החלטה אם לכאן ואם לכאן, מצאתי מקום זו הפעם לבכר עמדת הנתבעת ולהורות על מחיקתה של תביעה זו ואפרט:

גישתה הפסיקה ככלל הינה מתן יומו של בעל דין ומימוש זכות הגישה לערכאות (ראה רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח' (27.2.01)).

עם זאת ומאידך, ענייננו אנו חורג מהכלל עבורו יפים לצורך ענייננו דברי כב' השופט י.דנציגר ברע"א 5673/11 עאדל גרים רגבי נ' נאיף סלימאן מוחמד כחלה (20.12.11):

"אכן, ייתכן והעדפת בירור מהותי של סכסוך בין הצדדים היא דרך המלך במקרים מן הסוג שלפני, כאשר את מחדליו הדיוניים של בעל דין יש לרפא באמצעות חיוב בהוצאות. יחד עם זאת, קיימים מקרים -ומקרה זה נמנה על אותם המקרים -  בהם התנהלות בעל דין מצביעה על שימוש לרעה בהליכי משפט ועל זלזול בהליך המשפטי, עד כי על בית המשפט לנקוט בסנקציות חמורות יותר כנגד בעל הדין." הטיב לסכם זאת גישה זו המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' סולי ש.ואנו הנאמן על נכסי חברת רם (לא פורסם, 31.1.2010)[פורסם בנבו] :

"אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים 'פרוצדוראליים', וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פתרונות מתונים ו'מידתיים' יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות. גמישות זו הגיונה בצדה וטעמיה עמה, אך בה-בעת, תהא זו טעות מצדם של בעלי-הדין לסבור שכל מחדל דיוני הוא בר-תיקון בהבל פה תוך הכרזה כי 'הפרוצדורה אינה מיטת סדום'. בוודאי כך כאשר מאחורי הפרוצדורה ניצבים שיקולים מהותיים בעלי משקל, וכאשר בעל-הדין שאינו פועל לפי הכללים מיוצג על-ידי עורך-דין...."

עסקינן בתובענה בגין נזקי גוף נטענים על רקע תאונת דרכים משנת 2006 שהינה שניה במספר לאחר שקודמת (ת.א 478/08) נמחקה כבר מפאת חוסר מעש. משעה שכך, על התובע חובה מוגברת להקפיד בענייני הפרוצדורה ולקדם תביעתו, אלא שלא כך נהג.

בהחלטתי מיום 22.10.13 ניתנו הוראות להגשת תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע לשמיעת הראיות ולסיכומים בע"פ ליום 26.10.14 אלא שתצהירים לא הוגשו על אף אורכה שנתבקשה וניתנה וחרף חלוף זמן ממושך ביותר (כשנה).

למעשה, הנתבעת היא שנתעוררה להתריע על חוסר המעש ועל כך שהדיון שנקבע לא ימצה את ייעודו. בהחלטה מיום 7.10.14 נתבקשה עמדת התובע תוך שהובהר כי ולמעשה משלא הוגשו עדויותיו, נמצא כי אין הוא מוכיח תביעתו. בהמשך נקבע עוד כי התובע מנוע מהגשת עדויותיו שכן על בית המשפט לשקול באם לאפשר המשכה של התביעה. נסיון שנעשה מצד התובע להגיש עדויותיו ללא היתר ובבחינת לא קרה דבר, נדחה ע"י בית המשפט.

הטעמים שצוינו ע"י התובע בהתייחס לאי הגשת התצהירים בדבר "עיכובים אישיים", "שהות בחו"ל" ו"נפילת תיק זה בין הכסאות" הינם כלליים, אינם מבוססים בתצהיר, ואין בהם כדי להניח דעת בית המשפט עת עסקינן במחדל בן כשנה ובפרט עת עסקינן כאמור בגלגולה השני של תביעה.

במצב דברים זה ראוי ליישם את הוראת סעיף 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

הנתבעת כטענתה מוצאת עצמה שבויה מזה כשש שנים ונגררת להליכים הנוגעים לתאונה שלא נקבעה כל נכות בגינה. באה העת לשים קץ למציאות זו, כמו גם לבזבוז הזמן השיפוטי הנעוץ בעצם החמצת ייעודו של דיון ההוכחות ואין לתובע אלא להלין על עצמו.

יצוין, כי ככל שמדובר היה בהליך ראשון, שוקלת הייתי, בכפוף לפירוט הולם של נסיבות המחדל בתצהיר, להענות לבקשה זו בכפוף לתשלום הוצאות בשיעור הולם לטובת אוצר המדינה והצד שכנגד, אולם במצב הדברים הנתון, לא מצאתי מקום להיעתר לה.

התובענה נמחקת וזו הפעם הנני מורה על חיובו של התובע בתשלום בן 1,000 שקלים לטובת התובע. ככל שתוגש תביעה נוספת בעילה דכאן, מועמד חיוב זה בשיעור ריאלי יותר של 3,500 שקלים.

ניתנה היום, ט"ז חשוון תשע"ה, 09 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.