תביעה כספית לפיצוי בסך של 7,073,000 ₪ בגין נזקים אשר נטען כי נגרמו לתובעת בעקבות קריסת מנוף עגורן זחלילי מתוצרת DEMAG, דגם CC2600 שבבעלותה (להלן: "המנוף" או "העגורן").

רקע

נתיבי איילון בע"מ (להלן: "נתיבי איילון"), התקשרה עם חברת מליבו ישראל בע"מ (להלן: "מליבו") בהסכם לביצוע פרויקט הקמת 3 גשרים מעל כביש פנימי 4, מודיעין במסגרת כביש 431 (להלן: "הפרויקט") וזאת במסגרת מכרז מס' 4/07 (נספח א' לראיות הנתבעת 1). הפרויקט בוצע באמצעות הנתבעת 1 (להלן: "אורתם"), אשר הצדדים התייחסו אליה כאל הקבלן הראשי למרות שלא הוצג הסכם בין מליבו לבינה, וזו תהיה גם ההתייחסות בפסק דין זה. נתבעת 2 (להלן גם: "איילון") ביטחה את הפרויקט ואת העבודות המבוצעות בו.

אורתם התקשרה עם מספר קבלני משנה לצורך ביצוע חלקים שונים של העבודות, לרבות ביצוע עבודות הנפה של קורות כבדות ביותר, הכנת וסלילת דרכי גישה וביצוע עבודות עפר.

לטובת ביצוע עבודות ההנפה של חלקי הגשרים העשויים בטון יצוק במשקל מאות טונות, התקשרה אורתם עם התובעת. התובעת שימשה כקבלן משנה של אורתם לביצוע עבודות ההנפה. תפקידה של התובעת כקבלן משנה היה להעמיס ולהניף את האלמנטים (הקורות) ממקום יציקתם באתר על פי סדר מסוים, ואז להסיעם ולהניפם לצורך חיבורם לגשרים המוקמים על ידי אורתם.

נתיבי איילון התקשרה עם הנתבעת 3 (להלן גם: "פרו שיא") בהסכם לניהול הפרויקט (נ/3).

ביום 28.1.09 בשעה 22:30 לערך, בעת הנפת קורה במשקל 240 טון על ידי המנוף, קרסה הקרקע תחת הזחל השמאלי הקדמי של המנוף, וזחל המנוף קרס ושקע אל תוך הבור שנפער. בעקבות כך קרסה זרוע המנוף כאשר היא נוטה על צידה, מתעוותת, ומפילה אל הקרקע את הקורה המורמת (להלן: "התאונה"). בעקבות הקריסה נגרמו לתובעת לטענתה נזקים כבדים, אשר פורטו בחוות הדעת של אינג' בני רוזן-טל (להלן: "רוזן-טל") שצורפה לכתב התביעה, בכללם נזק פיזי כבד למנוף ונזקים שנבעו מהשבתת המנוף, עלויות התיקון, עלויות הפינוי מהשטח, עלויות המנופים החלופיים וכן הפסדים נוספים כגון אובדן הכנסות וירידת ערך.

הטענה העיקרית בתביעה שבכותרת היא כי לאור המשקל העצום אשר מפעיל המנוף על הקרקע בעת הנפת האלמנט (משקלם המצרפי של המנוף והקורה גם יחד), היה צורך להקפיד על הכנת דרכי הגישה באופן שיתאימו לעומסים המופעלים על הקרקע.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלות המרכזיות מה הייתה הסיבה לקריסת המנוף, ועל מי הייתה מוטלת האחריות לדאוג להתאמת דרכי הגישה לעומסים המופעלים על הקרקע.

בחוות דעת רוזן-טל מטעם התובעת נקבע כי הסיבה לקריסת המנוף ולנזקים שנגרמו היא שקיעת קרקע המצע עליה עמד המנוף, והאחראי לנזקים הוא הגורם שהנחה את מפעיל המנוף מטעם התובעת ואישר לו להציב את המנוף במקום בו עמד בקרות האירוע. עוד העריכה חוות דעתו של בני רוזן-טל את הנזקים שנגרמו לתובעת בסך של 7,073,000 ₪. כן צירפה התובעת לראיותיה את חוות דעתו של המהנדס אלון שמש לפיה המנוף נמצא בתוך האזור שהוכן עבורו מראש, והנזק לא היה נגרם אילו הקרקע הייתה מהודקת כראוי ומסוגלת לשאת בעומסים המתפתחים מהמנוף בעת עבודתו.

הנתבעת 2 צירפה לראיותיה מספר חוות דעת: האחת, חוות דעתו של המהנדס מאיר קנדלר, לפיה קריסת המנוף אירעה בשל שבר שניצב לציר הקורה, שהיה קיים בטרם התמוטטות הזרוע הנגדית של המנוף, ואשר לא טופל במועד על ידי בעלי המנוף. השנייה, חוות דעתו של המהנדס צבי ויקינסקי, לפיה לאחר הנפת הקורה באוויר, לגובה מינימלי של כ-20 ס"מ, בוצעה תנועת נסיעה של מספר מטרים, ובשלב כלשהו שקע הזחל הימני של העגורן כשהוא נמצא מחוץ לתוואי שהוגדר להימצאו על גבי קרקע מהודקת. עוד ציין צבי ויקינסקי בחוות הדעת כי יש מספר גורמים אפשריים לכשל, בכללם: העגורן לא הורכב בהתאם להוראות היצרן; היה קיים פגם מוקדם באחד מחלקי המבנה של העגורן; הפעלה שגויה של העגורן; העדר מעקב על תחזוקה או חוזר ביצוע תחזוקה; הערכות לקויה של מפעילי העגורן באתר. בנוסף צורפה חוות דעת השמאי עמי מימון, לפיה יש לדחות את שומת הנזקים שנעשתה על ידי אינג' בני רוזן-טל מטעם התובעת, מטעמים שונים, והנזק שנגרם לתובעת הוא בסך של כ-723,100 ₪ לכל היותר. בנוסף הוגשה חוות דעת משלימה של עמי מימון, שכללה התייחסות לתצהיר מנהל התובעת מר אייל קורנבליט בנושא הצגת חלקים שנטען כי ניזוקו והוחלפו ופרוט אסמכתאות לפעילות המנוף (בהתאם להחלטה מיום 3.1.16).

אורתם שלחה הודעת צד ג' נגד צדדי ג' הבאים: איילון – לגביה נטען כי היא ביטחה את הפרויקט בביטוח רכוש הכולל גם את המנוף וכן ביטחה את אחריותה של אורתם כלפי צד שלישי כקבלן בפרויקט לפי פרק ב' לפוליסה וכן לפי ביטוח חבות המוצר (יצוין כי הטענה בדבר ביטוח חבות המוצר נטענה ללא אסמכתא שהיא, והטענה בדבר קיום ביטוח זה נדחית כבר עתה); נתיבי איילון – מזמינת העבודות בפרויקט; ג'מאל מוראד (להלן: "מוראד") – לגביו נטען כי הוא קבלן העפר שביצע עבור אורתם את עבודות העפר בפרויקט; פרו שיא – המפקחת בפרויקט מטעם נתיבי איילון.

במהלך חיי התיק נקלעה אורתם להליכי חדלות פירעון, במסגרתם ניתן צו הקפאת הליכים לגביה, ולאחר מכן אושר ביום 6.12.16 הסדר נושים בעניינה. לפי הסדר הנושים, הצפי לתשלום לנושים רגילים (דוגמת התובעת בהליך זה) הוא כ-10% מנשייתם (פר"ק (מחוזי ת"א) 22648-10-16 אורתם הנדסה בע"מ נ' כנ"ר ת"א).

בית משפט של פירוק נתן אישור להמשיך בהליכים נגד אורתם בתביעה זו, וגם להמשך ההליכים בהודעות צד ג' שהוגשו על ידי אורתם.

בסופו של יום, הודעות צד ג' ששלחה אורתם נגד נתיבי איילון ופרו שיא נדחו מאחר שלא הפקידה ערובה להבטחת הוצאותיהן, חרף החלטות מיום 19.3.17 ומיום 10.5.17.

אף פרו שיא שלחה הודעת צד ג' נגד צדדי ג' הבאים: אורתם; הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל") והפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") - לגביהן נטען כי פרו שיא בוטחה אצלן בפוליסות ביטוח "אחריות מקצועית" המכסות את אחריותה לנזקים הנטענים; דוד כץ וביקלס בטיחות – נמחקו בהסכמה (ר' פסק דין מיום 13.6.13 ופסק דין מיום 29.4.13); מוראד.

בסופו של יום, צדדי ג' שנותרו בתיק ימוספרו כדלקמן (בסוגריים, שולחי ההודעה נגד צד ג'):

1. איילון (אורתם)

2. אורתם (פרו שיא)

3. מוראד (אורתם ופרו שיא)

4. הראל (פרו שיא)

5. הפניקס (פרו שיא)

הליכי הגישור שהתנהלו בין הצדדים לא צלחו, ולפיכך ניתנו הוראות להגשת ראיות והתנהל הליך הוכחות שנפרש על פני 6 ישיבות הוכחות.

להלן רשימת העדים שהעידו בתיק:

מטעם התובעת – איל קורנבליט, מנכ"ל התובעת; אמנון אלקיים – המנופאי שהפעיל את המנוף; אליה גלוזמן – מנופאי אשר סייע למנופאי אלקיים; המהנדס בני רוזן-טל והמהנדס אלון שמש שחוות דעתם הוגשו כאמור.

מטעם אורתם העידו: רונאל לורן – מנהל אזור באורתם שהיה אחראי על הפרויקט של הקמת מחלף ענבה בכביש 431; חמוד אמין – מנהל העבודה מטעם אורתם בפרויקט.

מטעם הנתבעת 2 העידו: בועז שחר – מנהל צוות במחלקה לעסקים גדולים והנדסיים בנתבעת 2; עו"ד חגית הרמן – סגנית מנהלת מחלקת תשלומי ביטוח בנתבעת 2; המהנדס צבי ויקינסקי, המהנדס מאיר קנדלר והשמאי עמי מימון, שחוות דעתם הוגשו כאמור; משה קירמאיר – ראש תחום הדרכה, פיתוח ושמאים במשרד התחבורה, אשר הגיש תע"צ לפיה המורשה לבצע חוות דעת מקצועית לאומדן נזק בכלי ציוד מכני הנדסי, בכללו עגורן, הוא רק שמאי רכב מוסמך.

מטעם הנתבעת 3 העיד: אדי זלינגר - מנכ"ל ובעלים של הנתבעת 3.

מטעם הפניקס העיד: אמנון אריאלי – יועץ מקצועי מומחה בתחום הביטוח הכללי בהפניקס.

ג'מאל מוראד העיד בעצמו.

טענות הצדדים

טענות התובעת

הפרויקט בוטח על ידי איילון במסגרת פוליסה לביטוח עבודות קבלניות (נספח ח' לראיות התובעת, להלן: "הפוליסה"). נזקיה של התובעת מכוסים בפרק א' לפוליסה, שכותרתו "ביטוח הרכוש" ואשר מכסה נזקי רכוש, כשהמנוף הוא חלק מהרכוש המכוסה במסגרת הפוליסה.

הביטוח על פי פרק א' לפוליסה אינו דורש הוכחת חבות או אשם.

לחלופין – הנזקים למנוף מכוסים בפרק ב' לפוליסה – "חבות כלפי צד שלישי", שכן הפוליסה כוללת סעיף אחריות משולבת לפיו על אף היות התובעת מבוטחת בפוליסה בהיותה קבלן משנה, יש לראות בה צד שלישי עבור כל אחד מיחידי המבוטחים בפוליסה.

לחלופין – הנזקים מכוסים במסגרת ההרחבות שהוצאו לפוליסה, לרבות הרחבות בגין "פינוי הריסות" ו/או "הוצאות בגין תכנון, מדידה, פיקוח והשגחה של אדריכלים, מהנדסים ומומחים אחרים לשם כינון אבדן הנזק", ולרבות הרחבת "מיוניק ריי 116" לפוליסה.

יש לדחות את טענת הנתבעת 2 לפיה מדובר בנזק צפוי שאינו נכלל בפוליסה. מדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן, חוות דעתו של קנדלר,, הטוען כי הנזק נגרם עקב סדק קיים במנוף שגויה, שכן חסרו לו הנתונים על מנת לאתר את מקור הכשל, וכמו כן מופרכותה ברורה.

איילון ועדיה לא הצביעו על כל חריג בפוליסה המוציא מתחולתה את הנזק שנגרם עקב אירוע התאונה.

בהתאם להסכם בין התובעת לבין אורתם, הוטלה על אורתם החובה לדאוג להכנת דרכי הגישה באופן שיתאימו לעומסים המוטלים על הקרקע.

הנזק התרחש בשל רשלנות אורתם, שלא הכינה את דרכי הגישה באופן שיתאימו לעומסים המוטלים על הקרקע ולא בדקה את חוזק הקרקע. כמו כן, אירוע קריסת הקרקע התרחש בשל מיקום תוואי הדרך מעל תעלת ניקוז מים. אי הבאת המהנדס סטולין לעדות על ידי הנתבעות פועלת נגדן, שכן מדובר במהנדס האחראי על הפרויקט מטעם הנתבעת 1, שנכח בשטח יום יום.

אירוע הקריסה אירע מיד ובסמוך לאחר ההנפה, בעת שזחלי מנוף עמדו ללא תנועה ומפעיל המנוף החל לצודד את זרועות המנוף על מנת שיתיישרו עם כיוון הנסיעה. זאת בניגוד לטענת אורתם והנתבעת 2, לפיה לאחר ההנפה החל המנוף בנסיעה, ובמהלכה סטה מתוואי הדרך וכך אירעה הקריסה.

גם אם הייתה סטייה מתוואי הדרך, אפשרות סטייה הייתה חייבת להילקח בחשבון על ידי הנתבעות בהכנת תוואי הדרך, שהייתה צריכה להיות רחבה יותר.

הנתבעת 3 התרשלה בכך שלא פיקחה כראוי על עבודות הקבלן לביצוע תוואי הדרך.

יש לדחות את ממצאי השמאי עמי מימון בחוות הדעת מטעם הנתבעות, אשר העריך את הנזק שנגרם לתובעת בסך של 723,100 ₪ בלבד.

תעודת עובד הציבור של משה קירמאייר (נספח 6 לראיות הנתבעת 2) אשר קבעה כי רק שמאי רכב מוסמך מורשה לתת חוות דעת מקצועית בדבר נזק שנגרם לכלי צמ"ה, דוגמת המנוף שבענייננו, אינה רלבנטית, שכן הוכנה והוגשה בתיק אחר, ולגבי מנוף אחר.

טענות אורתם

אורתם אינה אחראית לתקינות התוואי אלא רק ל"דרכי גישה עבירים". התובעת היא שהייתה צריכה לדאוג ליציבות הקרקע, שכן בידה הידע והניסיון בנוגע ללחצים המופעלים על הקרקע על ידי המנוף בתצורותיו השונות ובהפעלותיו השונות.

נוסח ההסכם שצורף כנספח א' לראיות התובעת אינו חתום והוא מוכחש. מכל מקום, הוא אינו קובע כי על אורתם לדאוג להתאמה בכל הנוגע לעומסים המופעלים על הקרקע. הוא גם אינו קובע כי מצורפות תכניות עומסים אלא כי מצורפות תכניות הנפה בלבד. לפיכך יש לדחות את טענת איל קורנבליט, מנכ"ל התובעת (להלן: "קורנבליט"), בתצהירו לפיה מסר תכנית עומסים לאורתם.

ההסכם הרלוונטי לעניין המנוף הוא הצעות המחיר החתומות מיום 8.12.08 (נספח ג' לראיות אורתם), וכך גם העיד קורנבליט.

התובעת היא אשר ניסחה את נספחים א' וג' הנ"ל. חזקה על התובעת שאם אורתם הייתה צריכה לדאוג לתקינות התוואי מבחינת יכולת ההעמסה של המנוף, הדברים היו נרשמים בהסכם באופן מפורש. לעומת זאת, כל שצוין הוא כי: "המזמין יהיה אחראי לדרכי גישה עבירים".

התובעת כשלה מלעמוד בנטל ההוכחה והשכנוע להוכיח את אחריותה של אורתם לאירוע מושא התביעה לאחר שבחרה שלא לבצע בדיקות קרקע על ידי מהנדס קרקע מוסמך לאחר האירוע. לכן היא כלל לא הוכיחה כי הקרקע לא הייתה מהודקת כנדרש או שלא עמדה בתכניות העומסים.

חוות הדעת מטעמה של התובעת – חוות הדעת של אלון שמש וחוות הדעת של בני רוזן-טל – אינן רלוונטיות שכן עורכיהן אינם מהנדסי קרקע אלא מהנדסי מכונות.

אירוע הקריסה אירע לאחר ההנפה, לאחר שהחל המנוף בנסיעה, ובמהלכה הוא סטה ממרכז תוואי הדרך וכך אירעה הקריסה. כך גם עולה מעדויותיהם של הנוכחים באירוע בזמן אמת, חמוד אמין, מנהל העבודה מטעם אורתם, אלקיים, המנופאי, וגלוזמן, עוזר המנופאי.

המנופאי נתן את ההנחיות בדבר אופן הכנת התוואי, ובדק את התוואי בטרם הנפה.

יש לדחות את טענת התובעת לפיה התוואי תוכנן ליד מאגר מים או תעלת ניקוז. מדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן, טענה זו אינה יכולה להישמע מפיה של התובעת שכן היא שהייתה אחראית בפועל הן על תכנון התוואי והן על בדיקה ואישור בדבר יציבותו.

לתובעת אשם תורם מכריע בשיעור של 100%: רשלנותה של התובעת באה לידי ביטוי בהעדר סימון של תוואי הנסיעה ואי משלוח כוח עזר מספק למנופאי: התובעת שלחה לעזרת המנופאי רק עוזר אחד חרף העובדה כי היה מדובר בעבודת לילה בתנאי מזג אוויר חורפיים, וחרף אורכו של המנוף, ואורכה ומשקלה של הקורה. נסיבות אלו היו צריכות להביא לצירוף אתת שיסייע למנופאי.

יום למחרת האירוע ביצעה התובעת תחקיר פנימי לגבי האירוע אך לא חשפה את ממצאיו. מכאן שאילו הייתה חושפת את ממצאיו, היה הדבר משמש לחובתה.

התובעת הפרה את סעיף 15 להסכם עם אורתם (נספח ג' לראיות אורתם) משלא ביטחה את המנוף וההובלה.

התובעת כשלה מלהוכיח את נזקיה הנטענים והמוכחשים. התשתית הראייתית עליה הסתמך המומחה בני רוזן-טל לא הוכחה. כמו כן, הנתונים החשבונאיים בחוות הדעת אינם מבוססים על ידי מסמכים חשבונאיים או באמצעות תצהיר של חשב התובעת.

ככל שייקבע כי יש לחייב את אורתם בפיצוי כלשהו לתובעת, יש לקבל את ההודעה לצד ג' ששלחה אורתם לצדדי ג', שהם חברת הביטוח (צד ג' 2), קבלן המשנה לעבודות עפר מטעם אורתם (צד ג' 3) וכן החברה המפקחת (צד ג' 4), המחויבת לפקח גם על ביצוע עבודות זמניות דוגמת התוואי למנוף, לפי הוראות ההסכם בינה לבין המזמין. ההודעה לצד שלישי נגדה נדחתה אמנם בשל אי הפקדת ערובה להוצאות (בשל כניסתה של אורתם להליכי חדלות פירעון), אך קיימת סמכות להורות היא תשפה ו/או תשתתף בתשלום שכן היא נתבעה ישירות על ידי התובעת לצד אורתם (מכוח סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

טענות איילון (ביחס לתביעה העיקרית ולהודעת צד ג' שנשלחה נגדה על ידי אורתם)

המנוף אינו מבוטח בפרק א' לפוליסה, שכן פרק א' ביטח את "עבודות" הפרויקט, ומנוף אינו חלק מעבודות הפרויקט. הכיסוי על פי פרק א' לפוליסה נועד לספק הגנה ביטוחית לעבודות בהקמה, כגון מבני מגורים, כבישים ודרכים סלולות וכן עבודות הנדסיות אחרות החשופות לסיכוני הקמה שונים.

סך כל העבודות והחומרים מהווה את מסגרת "ערך החוזה" שלגביו נערך הביטוח והוא המשקף את עלות ההקמה בכללותה. במקרה דנן, "ערך החוזה" שנקבע בחוזה בין נתיבי איילון לבין "מליבו ישראל" הוא 36,945,379 ₪ סכום זה משקף את שווי הפרויקט כולל חומרים אך לא שווי של רכוש של הקבלנים בפרויקט.

שווי המנוף הוערך על ידי התובעת בסך של 18,000,000 ₪ ועל ידי שמאי הנתבעת 2 בסך של 6,000,000 ₪. לכך יש להוסיף שימוש בציוד מכני הנדסי כבד נוסף במהלך הפרויקט ששוויו מיליוני שקלים, והדבר מצביע על כך שציוד זה אינו נכלל בביטוח הרכוש.

ההסכם המחייב בין התובעת לבין אורתם הוא ההסכם מיום 17.7.08 (נספח ב' לתצהיר רונאל לורן מטעם אורתם) ולא ההסכם שאינו חתום שצורף כנספח א' לתצהיר מנכ"ל התובעת.

התובעת יצרה מצג לפיו היא התחייבה להחזיק בביטוחי רכוש וחבויות. בהסכם הנ"ל בין התובעת לבין אורתם, צוין "ביטוח – בהתאם לפוליסות שברשותנו".

לו סברה התובעת כי הפוליסה של הנתבעת 2 מכסה את הנזק למנוף, הייתה פונה מיד בסמוך לקרות האירוע לנתבעת 2 ולא ממתינה 18 חודשים.

הרחבת מיוניק רי עניינה בהרחבה לכיסוי ביטוחי עבור נזק פיזי ישיר לעבודות הפרויקט כתוצאה מתכנון לקוי או עבודה לקויה, לחלק מהעבודה שנמסר או שהחל בו השימוש. היא אינה עוסקת בציוד כבד או במנוף.

לבועז שחר, החתם מטעם איילון, ניסיון עשיר בתחום החיתום ולפיכך הוא בגדר "חתם סביר" שיכול להעיד אודות הכיסוי הביטוחי, אף אם לא עבד באיילון בתקופת הפקת הפוליסה הראשונה.

התובעת הכשילה במזיד את בירור החבות על ידי איילון, ולפיכך, בהתאם לסעיפים 24(ב) ו-25 לחוק חוזה הביטוח, אין התובעת זכאית לשיפוי, אף לו היה כיסוי ביטוחי. כך, התובעת לא דיווחה לנתבעת 2 על קרות האירוע על אף שלטענתה נגרם לה נזק כבד הנאמד בסך של מיליוני ₪ אלא לאחר כשנתיים מקרות האירוע, התובעת הסתירה צילומים וכן העלימה את חלקי המנוף, כפי שפורט על ידי המומחה עמי מימון מטעם הנתבעות.

התובעת הסתירה את ממצאי התחקיר הפנימי שביצעה בסמוך לאחר האירוע ויש לזקוף זאת לחובתה.

התובעת לא הוכיחה מה היו הסיבות הפיזיקאליות לקריסת זרוע המנוף ולא הוכיחה כי הקרקע לא הייתה יציבה ולא עמדה בעומסים המופעלים עליה במועד האירוע. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי על פי ההסכם עם אורתם, שנוסח על ידה, הוטלה חובה על אורתם לבדוק את יציבות הקרקע בהתאם לעומסים המופעלים עליה. עוד לא הוכח הקשר הסיבתי שבין שקיעת הזחל לבין קריסת זרוע המנוף. היה על התובעת להגיש חוות דעת של יועץ קרקע לביסוס הקביעה, אך היא לא עשתה כן.

אין לייחס משקל לחוות דעתו של המומחה אלון שמש מטעם התובעת, שכן לא קיבל לידיו את מלוא תכנית ההנפה הכוללת את תוואי הנסיעה של המנוף ונחשף אליה לראשונה במהלך העדות, וכן לא ידע לאיזה כיוון בוצע צידוד של זרוע המנוף והאם הביצוע נעשה בהתאם לתכנית.

הוכח כי התוואי הוכן כראוי, על פי דרישות והנחיות התובעת. לכן לא באה התובעת בטענות כלפי אורתם בסמוך לאחר האירוע, ואף לא לאחר ביקור המומחה רוזן-טל מטעמה.

טענת התובעת לפיה האירוע אירע בעת הנפה שבוצעה בתוואי שנפרץ לראשונה מהווה הרחבת חזית אסורה.

הוכח כי הקריסה אירעה בעת נסיעת המנוף מחוץ לתוואי.

טענות התובעת לאי הותרת שוליים לתוואי מהוות הרחבת חזית, ובנוסף לכך, הוכח שסטיית המנוף הייתה מעבר לשוליים שנכללו בתוואי שהוכן כדבעי, ואושר ע"י המנופאי.

הגורם לקריסה היה שבר בשורש בסיס זרוע הסופרליפט של המנוף, שאירע בסמוך לנקודת הזמן שבה הזחל שקע מחוץ לתוואי. המומחה קנדלר הסביר בחוות הדעת כי השבר הוא תוצאה סופית של התפתחות מקדמית של סדק הדרגתי ותלוי זמן, שלא תוקן במועד על ידי התובעת, על אף שהיה בולט וגלוי לעין.

באשר לפרק ב' לפוליסה, הוא מחריג מקרה זה, אך לאור הרחבה שנרכשה לגבי אובדן או נזק לרכוש השייך לצד ג', התובעת זכאית עקרונית (אך לא בפועל) לכיסוי ביטוחי בגין הרחבה זו, ובלבד שמדובר בעילת התרשלות, ובכפוף לקיום תנאי הביטוח. כמו כן, תקרת הכיסוי הביטוחי בגין הרחבה זו היא 1,000,000$ פחות השתתפות עצמית של 10% מהנזק המכוסה לפי הפוליסה, מינימום 10,000 דולר.

האירוע אינו חוסה תחת פרק ב' לפוליסה (ביטוח צד שלישי) מהטעמים הבאים:

א. לא הוכחה חבותה של אורתם.

ב. איחור במסירת ההודעה שגרם נזק בלתי הפיך לנתבעת 2, שעה שנמנע ממנה לבצע בזמן אמת את הבדיקות הנדרשות בדבר הסיבות לקריסת המנוף (מקום האירוע, תוואי השטח, מיקום המנוף, חלקי המנוף שניזוקו ועוד).

ג. לא התקיים תנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי והוא הכנה עבור המבוטח של דוחות הנדסיים בקשר עם עבודות התשתית לעבודות המנוף.

הפוליסה אינה כוללת כיסוי לנזקים תוצאתיים ולפיכך אין כיסוי לאובדן רווחים.

התובעת לא הוכיחה את נזקיה והקביעות בחוות דעתו של המומחה רוזן-טל מטעמה אינן מבוססות.

טענות פרו שיא

התובעת לא הוכיחה קיומה של עילת תביעה כלפי פרו שיא, שעה שלא תמכה טענותיה בחוות דעת מומחה הנדסי בתחום ביסוס הקרקע. לפיכך, לא הרימה את הנטל להוכיח את הסיבה בעטיה קרסה זרוע המנוף מושא התביעה.

הוכח כי המנוף שקע רק לאחר שהחל בנסיעתו, תוך סטייה ממסלולו.

המומחה קנדלר קבע כי הסיבה לקריסת זרוע המנוף היא שבר מישורי אשר ניצב לציר הקורה שהוא תוצאה סופית של התפתחות סדק הדרגתי, וכי שבר זה היה קיים עוד טרם קריסת המנוף וללא קשר למידת הידוק הקרקע עליה ניצב המנוף. התובעת לא סתרה את ממצאי המומחה.

פרו שיא שימשה כמנהלת הפרויקט ותפקידה הייתה לפקח על ביצוע והשלמת הפרויקט. הפיקוח על התהליכים של הכשרת תוואי זמני לשם הנפת המנוף ושינוע הקורות, היה באחריות אורתם.

ההסכם בין נתיבי איילון לבין אורתם (נספח א' לראיות אורתם) מחזק את הנטען לעיל, שכן הוא כולל הוראות מפורשות המחייבות את הקבלן בנטילת מלוא האחריות לנזקים שנגרמו בביצוע הפרויקט. כמו כן, סעיף 53 להסכם זה כולל הוראה לפיה הקבלן ישפה את המפקח בגין כל סכום שיידרש לשלם בקשר עם ביצוע עבודות הפרויקט. עוד כולל ההסכם הוראה לפיה כל הוראותיו תחולנה גם על קבלני המשנה שנשכרו על ידי הקבלן הראשי לביצוע עבודות הפרויקט (סעיף 12 ג).

התובעת הייתה אמונה על ביצוע עבודת הנפת הקורות ועל טיבה, והנחתה הלכה למעשה את עבודות הכשרת הקרקע בטרם החל ביצוע ההנפה של הקורות. לכן יש לה אשם תורם בשיעור 100%, אף אם ייקבע כי זרוע המנוף קרסה בשל הידוק רעוע של הקרקע.

הסכם הניהול שהסדיר את תחומי פעילותה ואחריותה של פרו שיא נחתם מול המזמינה, נתיבי איילון (נ/3). אותו הסכם בא להגן על האינטרסים של המזמינה ולא של התובעת. לכן אין יריבות חוזית בינה לבין התובעת.

פרו שיא לא הפרה כל חובת זהירות מושגית ואף לא קונקרטית כלפי התובעת.

ככל שיימצא כי יש להטיל אחריות על פרו שיא, כי אז יש לקבל את הודעת צד ג' ששלחה פרו שיא.

אורתם ומוראד, שביצע את עבודות הכשרת תוואי הקרקע לשינוע המנוף, נושאים באחריות לביצוע ראוי של עבודות הנפת הקורות במהלכן קרסה זרוע המנוף והיה עליהם לנקוט בכל האמצעים למניעת קריסת זרוע המנוף. אחריותם נובעת גם מכוח סעיף 53 להסכם בין נתיבי איילון לבין אורתם שנזכר לעיל.

אחריותן של "הראל" ו-"הפניקס" נובעת מהיותן המבטחות את חבותה המקצועית של פרו שיא כלפי צדדים שלישיים.

בעניין חבותה של הראל - הראל כיסתה את חבותה המקצועית של פרו שיא כלפי צדדים שלישיים במסגרת פוליסה לביטוח אחריות מקצועית החל מיום 1.1.10, וכן באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.1.95 גם בגין אירועים שקדמו לתחילת הביטוח.

יש לדחות את טענת הראל לפיה בהתאם להוראות סעיף 5.1.11 לסייגים הכלליים של הפוליסה מוחרג כל אירוע ביטוחי שהמבוטח ידע או היה חייב לדעת עליו והוא לא מסר על כך הודעה למבטח. עיון בסעיף מעלה כי הדרישה למסירת הודעה למבטח על אירוע העלול לשמש עילה לתביעה נגדו כלל אינה מופיעה בסייג האמור. כמו כן, הסייג מחריג רק תביעות שהוגשו נגד המבוטח טרם תחילת הביטוח ואין הוא מחריג אירועים העלולים לשמש עילה לתביעה נגדו. כמו כן, אף אם הסייג היה מחריג אירועים שיכולים ליצור עילת תביעה נגד המבוטח, פרו שיא לא ידעה, ולא היה עליה לדעת, כי היא חשופה בפני תביעה בשל אירוע קריסת המנוף מושא התביעה דנן. יתר על כן, לגבי הטענה כי פרו שיא נמנעה מלדווח טרם החתימה על הפוליסה על אירועים בגינם היא יכולה להיתבע, חובת תום הלב חייבה שאלה מסוג זה בהצעת הביטוח, אך פרו שיא נשאלה רק אודות תביעות אשר הוגשו נגדה בפועל.

בעניין חבותה של הפניקס – מדובר בטענה חלופית, שכן ככל שייקבע כי פוליסת הראל אינה חלה על האירוע לאור חובה של פרו שיא לציין את האירוע קודם לעשיית הביטוח בהראל, אזי לאור ההגדרה בדבר מועד הגשת התביעה בפוליסת הפניקס (שתקופת הביטוח לפיה הסתיימה ב-31.12.09), יש לראות את ידיעת פרו שיא על האירוע כמועד הגשת התביעה בתוך תקופת הביטוח. כמו כן, על פי סעיף 24(א)(2) לחוק חוזה הביטוח, גם אם המבוטח לא מסר למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח, אין בכך בכדי לפטור את המבטח מחבותו אם לא היה בכך כדי למנוע מהמבטח את בירור חבותו או להכביד על הבירור.

בעניין הנזק מצטרפת פרו שיא לסיכומי יתר הנתבעים.

טענות הראל

הראל מצטרפת לטענות פרו שיא בנוגע להעדר אחריותה של פרו שיא בגין האירוע מושא התביעה. בהעדר אחריות לפרו שיא, ממילא אף דין התביעה נגד הראל כמבטחת להידחות.

מאחר שמקרה הביטוח אירע בתקופת הכיסוי הרטרואקטיבי לפי הפוליסה (מ-1.1.95), לא התקיים התנאי הנקוב לגבי כיסוי זה, לפיו המבוטח לא ידע "על מקרה שעלול לגרום לתביעה במסגרת פוליסה זו עד לתאריך תחילתה של פוליסה זו".

בניגוד לטענת פרו שיא לגבי הצעת הביטוח מיום 29.12.09, הצהירה פרו שיא שם כי "אין לי ולא ידוע לי על כל מקרה או אירוע היכול להוות עילה להגשת התביעה", וזאת למרות שהמקרה המדובר היה ידוע לה היטב.

בנוסף, מתקיים החריג שבסעיף 5.1.11 ל"סייגים לחבות המבטח" שבפוליסה, בנוסחו כפי שהוחלף ברשימת הפוליסה אשר צורפה למוצגי הראל וזו לשונו:

"ארוע כלשהו שהמבוטח ידע או חייב לדעת לפני מועד תחילת ביטוח זה כי אותו אירוע עלול לשמש עילה לתביעה נגדו על פי פוליסה זו ולא מסר על כך בכתב למבטח."

לטענת הראל, ציטטה פרו שיא נוסח קודם של הסעיף הנ"ל, לפני החלפתו.

לפי הראיות בתיק, ידעה פרו שיא או לכל הפחות היה עליה לדעת כי האירוע עלול להוביל להגשת תביעה נגדה, במיוחד כאשר מדובר באירוע משמעותי בו נגרם נזק משמעותי, וכאשר פרו שיא הייתה בעלת תפקיד משמעותי בפרויקט.

גבול הכיסוי הביטוחי מוגבל ל-1,000,000 דולר, ואם ייקבע כי קיים כיסוי ביטוחי לפרו שיא, יש לקבוע גם כי חיוב הראל בשיפוי פרו שיא, כפוף לכך שטרם מוצה (בתביעות אחרות) גבול החבות הנקוב בפוליסה (נטען כי הוגשו תביעות נוספות נגד פרו שיא, שסכומן עולה על 20 מיליון ₪). כמו כן, ככל שתיקבע חבות של הראל, כי אז יש לנכות את ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה בסך של 15,000 דולר.

לפרו שיא היה כיסוי ביטוחי תקף אצל הפניקס בגין האירוע.

בעניין הנזק מצטרפת הראל לסיכומי יתר הנתבעים והצדדים השלישיים.

טענות הפניקס

פוליסת הפניקס לביטוח אחריות מקצועית היא על בסיס מועד הגשת התביעה ("Claims Made"), ותוקפה מותנה בשני תנאים מצטברים: א) מקרה הביטוח התרחש בתוך התקופה הנקובה בפוליסה ב) התביעה נגד המבוטח הוגשה לבית המשפט בתוך התקופה הנקובה בפוליסה. פוליסת הפניקס היא לתקופה שבין יום 1.1.09 עד יום 31.12.09, ולכן לא הייתה בתוקף בעת קרות מקרה הביטוח.

סעיפים 22 ו-24 לחוק חוזה הביטוח אינם רלוונטיים שכן טענת הפניקס אינה כי מדובר באיחור במתן הודעה, אלא כי לא התקיים התנאי של הגשת התביעה נגד פרו שיא בתוך תקופת הביטוח.

הפוליסה הרלוונטית לתביעה דנן היא הפוליסה שהונפקה על ידי הראל, שכן מקרה הביטוח אירע בתוך התקופה הרטרואקטיבית המצוינת בפוליסה (לאחר 1.1.95) וכן התביעה דנן הוגשה בתוך התקופה הנקובה בפוליסה. כמו כן, הראל אף הוציאה אישור קיום ביטוחים בקשר לפרויקט מושא התביעה לחברת נתיבי איילון בע"מ. לעומת זאת, הפניקס כלל לא הייתה מעורבת בפרויקט מושא התביעה ולא הנפיקה אישורי קיום ביטוחים לטובת מי מהמעורבים בפרויקט.

מכל מקום, הפוליסה כפופה להשתתפות עצמית בסך של 10,000 דולר.

טענות מוראד

מוראד סיים את מלאכתו באתר הפרויקט בחודש דצמבר 2008, עוד לפני קרות האירוע מושא התביעה, עקב סכסוך כספי עם אורתם, שבגינו הגיש תביעה כספית נגד אורתם (במסגרת ת"א (שלום ת"א) 36712-12-09).

בכתב הגנתה בתביעה הכספית הנ"ל, הודתה אורתם כי ג'מאל מוראד סיים את עבודתו באתר בחודש דצמבר 2008 וכי שכרה את שירותיו של קבלן אחר – חברת נתיבים דרום (סעיף 12 לכתב ההגנה, שצורף כנספח לתצהירו של ג'מאל מוראד).

במסגרת התביעה הנ"ל, שילמה אורתם לג'מאל מוראד 150,000 ₪, ועובדה זו מחזקת את המסקנה כי לג'מאל מוראד לא היה קשר לאירוע, שאם לא כן – אורתם, שהייתה מודעת אז לאירוע, הייתה מסרבת לשלם לו כספים.

גם אמין חמוד, מנהל העבודה באתר והעד המרכזי מטעם אורתם, העיד במפורש כי ג'מאל מוראד לא ביצע את העבודות הקשורות לכביש עליו נסע המנוף.

האחריות לקריסת המנוף מוטלת על כתפי התובעת ובעניין זה מצטרף ג'מאל מוראד לטענות הנתבעים ויתר צדדי ג'.

בקשה למחיקת סעיפים מכתב הגנתה של הנתבעת 2

בסיכומיה ביקשה התובעת ליתן החלטה בבקשה מס' 7 שהיא בקשה שהוגשה בראשית ההליך למחיקת סעיפים בכתב הגנתה של איילון, מהטעם שאיילון לא השיבה למכתב הדרישה ששלחה אליה התובעת לאחר האירוע מושא התביעה.

מסתבר כי כתבי הטענות באותה בקשה הושלמו סמוך לפני ישיבת קדם המשפט השנייה, שהתקיימה עוד לפני שהוגשו כל כתבי ההגנה. באותה ישיבה הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור. זה התקיים עת ארוכה, אך לא הסתיים בהצלחה. ככל הזכור לי, לא התבקש מתן החלטה בבקשה זו לאחר מכן. מכל מקום, משלא הוכרעה אותה בקשה יש לדון בה במסגרת פסק הדין.

בבקשה טענה התובעת כי מכתב הדרישה שלה מיום 2.9.10 נמסר לעובד של איילון ביום 6.9.10, וכי איילון כלל לא השיבה על המכתב. התובעת דחתה את טענות איילון בכתב ההגנה כי לא קיבלה את מכתב הדרישה, וטענה כי על פי הנחיות המפקח על הביטוח, על חברת הביטוח לפרט את כל נימוקי הדחיה לתביעה בהזדמנות הראשונה, ומשלא עשתה זאת, יש למחוק את סעיפי כתב ההגנה בהם מעלה איילון טענות לדחיית הכיסוי הביטוחי שלא נטענו על ידה במסגרת מכתב דחייה מנומק. בכלל זאת יש לדחות את טענותיה כי היא פטורה מתשלום תגמולי ביטוח בשל איחור ו/או שיהוי במסירת הודעה על מקרה ביטוח.

בתשובתה טענה איילון כי הנחיות המפקח אינן חלות בתביעת נזיקין של צד שלישי, כי אין חולק כי התובעת אינה מבוטחת בפוליסת עבודות קבלניות של המשיבה, לא כמבוטחת ראשית ולא כמבוטחת משנית, וכי תביעת התובעת נגדה מבוססת על הטענה כי היא ביטחה הנתבעות 1 ו-3 המזיקות. עוד נטען כי אורתם דחתה את דרישות התובעת עוד ביום 28.10.10, וכי איילון לא יכולה הייתה לנקוט עמדה שונה. עוד טענה איילון כי מכתב הדרישה של התובעת אליה נשלח כמעט שנתיים לאחר האירוע, תוך הפרה של הוראות הפוליסה וחוק חוזה הביטוח למסור על מקרה הביטוח למבטחת מייד לאחר שנודע לה עליו. בכך הכשילה את יכולת איילון לברר את החבות והיקפה ולמסור מכתב נקיטת עמדה, ולכן קמה מניעות לתובעת לטעון כי איילון אינה יכולה להעלות טענות בכתב ההגנה. עוד נטען להפרת חובת שיתוף הפעולה על ידי התובעת. בנוסף, טענה איילון כי מכתב הדרישה לא התקבל אצלה בפועל, כי נודע לה לראשונה על האירוע מושא התביעה, רק כשהתקבל אצלה כתב התביעה, וכי אין הבדל בין מסירת הודעה על המקרה שנתיים או שלוש לאחר שהתרחש: בשני המקרים, אין יכולה איילון לבדוק את נסיבות המקרה בזמן אמת. עוד נטען לתחולת החריגים שבהנחיות המפקח על הביטוח, כי אין להקנות לתובעת כיסוי שאין היא זכאית לו, וכך גם לגבי נזקים תוצאתיים שאינם מבוטחים. כן נטען שהתובעת לא טענה כי נגרם לה נזק כלשהו עקב אי קבלת מענה מהמבטחת.

בתגובה לתשובה טענה התובעת כי היא גם מבוטחת ישירה בהיותה קבלן משנה ומשהפוליסה מבטחת גם את קבלני המשנה של הפרויקט, וככזו, היה על איילון להשיב למכתב הדרישה ולפרט את נימוקי הדחיה. כן טענה כי היה על איילון להשיב לה גם לגבי תביעתה כצד ג' לפוליסה, שכן הנחיות המפקח על הביטוח שנזכרו לעיל חלות גם ביחס לצד ג', מקום בו המבטחת מתנערת מהכיסוי הביטוחי (להבדיל ממקרה בו מכירה היא בכיסוי הביטוחי, אך כופרת באחריות המיוחסת למבוטחה). עוד נטען כי מכתב הדחיה של אורתם אינו רלבנטי, שכן טענת איילון שלא יכולה הייתה לנקוט עמדה שונה אינה נכונה. התובעת דחתה גם את טענת המניעות, שכן לאיילון נודע לטענתה על המקרה הביטוחי תקופה ארוכה קודם לכן על ידי גורמים אחרים המעורבים בתיק. גם אם נודע לה על האירוע עם קבלת מכתבה של התובעת, הייתה יכולה לבצע את הפעולות הנדרשות באותו מועד, ולא לטמון את ראשה בחול. כן נטען כי מקום בו עובד איילון קיבל לידיו את מכתב הדרישה, אין על התובעת לבדוק אם המכתב הגיע למחלקת התביעות של איילון.

על תוקפן של הנחיות המפקח על הביטוח אין עוד חולק (בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח, פ"ד נה(3) 625; רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' חביב אסולין (טרם פורסם, 4.5.06, להלן: "עניין אסולין").

בכלל זה אין גם מחלוקת על תוקפן של הנחיות המפקח על הביטוח מיום 9.12.98 בהן נקבע, בין היתר, כי "מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח )להלן: "התובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו...כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה", ועל אלה מיום 29.5.02, שחזרו על כלל זה, והוסיפו כי: "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד, או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה" (ההנחיות הנ"ל ייקראו להלן "הנחיות המפקח על הביטוח").

בעניין אסולין שבו ניתנה על ידי בית המשפט העליון גושפנקה לאמור לעיל, נקבע עוד כי ההנחיות האמורות משקפות את המדיניות המשפטית בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין המבטחות, הן עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות שיפוטית, ומשתלבות במגמה של הרחבת חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח, כחלק מחובת תום הלב המוטלת על המבטח.

עם זאת, נקבע שם, כי החריגים המפורטים בהנחיית המפקח על הביטוח מיום 29.5.02 אינם מהווים רשימה סגורה וייתכנו נסיבות, גם אם חריגות, שיצדיקו העלאת טענות נוספות בבית המשפט, מעבר לנטען בתשובת המבטח למבוטח, כשנסיבות אלה צריכות להיות נסיבות בהן הצדק זועק כנגד יישום ההנחיה.

תביעתה של התובעת נגד איילון הוגשה הן כמבוטחת לפי פרק א' לפוליסה, והן כצד שלישי לפי פרק ב' לפוליסה (אחריות כלפי צד שלישי).

הנחיות המפקח על הביטוח חלות גם לגבי דרישה/תביעה שהגיש צד ג' נגד המבטח, זאת לפי לשונן הברורה והחד משמעית של ההנחיות משנת 1998, כפי שהובאו לעיל, המתייחסות באופן שווה הן למבוטח והן לצד ג' [ר' גם ת"א (מחוזי מרכז) 30282-11-12 סהר נ' א. רובין אדריכלים בע"מ (13.10.14)].

הגישה המקובלת בפסיקה היא כי מקום בו לא השיב המבטח כלל לתביעת/דרישת המבוטח או צד ג', לא יעניק לו העדר התשובה יתרון על פני מבטח שהשיב תשובה חלקית ולא ממצה, שאם לא נאמר כן, משמעות הדבר כי נמצאה דרך לעקוף את הנחיות המפקח על הביטוח ואת מטרותיהן [ר' אליאס, עמ' 995-996; בש"א (ת"א) 163633/08 אלבז נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (13.8.08)].

עם זאת, אין בכך כדי לסגור את הדרך כליל בפני המבטחת להעלות טענות כלשהן בכתב הגנתה, וכך, טענות שניתן להעלותן גם אם לא הועלו במסגרת מכתב הדחיה, סביר שניתן יהיה להעלותן, גם אם לא ניתן מענה כלל.

עם טענות אלה נמנות טענות כגון טענות לגבי נזק, המוכחש תמיד, טענות שהמבטח לא ידע ולא יכול היה לדעת עליהן במועד בו ניתנה עמדתו (ובענייננו, במועד בו היה עליו ליתן עמדתו), טענות שאי העלאתן תגרום להרחבת מסגרת הכיסוי הביטוחי ולהחלתה על סיכונים שמלכתחילה לא היו מכוסים, חריג לפוליסה המצוי בידיעת המבוטח ועוד (ר' רע"א 4909/19 חתמי לוידס נ' מודיעין אזרחי (12.11.19); אליאס, עמ' 980-993).

כמו כן, יתכנו נסיבות חריגות, שיצדיקו מתן היתר להעלאת טענות נוספות, בבית המשפט, וזאת כאשר הצדק זועק כנגד יישום דווקני של ההנחייה האמורה, וכך נפסק בעניין אסולין.

נשוב למקרה הפרטני שבפנינו. מכתב הדרישה של התובעת מאת איילון הוא מיום 2.9.10, וקיים אישור מסירה כדין לפיו נמסר המכתב לאיילון ביום 6.9.10. לטענת איילון (שנטענה בחצי פה) כי המכתב לא הגיע למחלקת התביעות שלה, אין משמעות, שכן די בכך שהמכתב נמסר כדין לחברת הביטוח.

מאז יום 6.9.10 ועד יום הגשת התביעה (23.1.12) לא ניתן מענה על ידי איילון לדרישה זו. פרק זמן של למעלה מ-16 חודש הוא לכל הדעות פרק זמן מספיק למתן מענה ועמדה על ידי איילון לגבי דרישת התובעת במכתב הנ"ל, ומשלא ניתנה תשובה כאמור, תחול ההלכה שנזכרה לעיל.

באשר לטענת איילון כי דרישת התובעת נמסרה לה באיחור ובשיהוי ניכרים, טענה זו מקובלת עלי, שכן משלוח דרישה קרוב ל-20 חודש לאחר האירוע אינו מהווה זמן סביר למסירת הודעה ואף לא למסירת דרישה לחברת הביטוח. עם זאת, לא הייתה מניעה כי איילון תעלה טענה זו במסגרת תשובתה לדרישה, ומשלא ניתנה תשובה כלל, אין היא יכולה להעלות את הטענה במסגרת כתב הגנתה.

גם הטענות לגבי הכשלת יכולת איילון לברר את החבות והיקפה היו צריכות להיטען בתשובה שלא ניתנה, מה גם שהיה בידי איילון לבצע עוד בשנת 2010, את הבדיקות אותן ביצעה רק לאחר הגשת התביעה בשנת 2012.

באשר לטענת איילון כי אין הבדל בין מסירת הודעה על המקרה שנתיים או שלוש לאחר שהתרחש, וכי בשני המקרים, אין יכולה איילון לבדוק את נסיבות המקרה בזמן אמת, הטענה סבירה, אך אין בכך כדי לפטור את איילון ממתן התשובה, ומההשלכות של אי מתן התשובה.

איני רואה צורך לעבור על כל תג ותג של כתב ההגנה. התובעת ביקשה למחוק סעיפים רבים, שאין הצדקה למחיקת כולם.ניתן לקבוע את הטענות שיש בידי איילון להעלות, כאשר יתר טענותיה אינן יכולות להיטען. ואלה הטענות המותרות:

טענות בדבר הנזק.

טענות המכחישות את אחריותה של אורתם, שנטענו גם על ידי אורתם (זו שלחה מכתב דחיה למכתב התובעת לאיילון, שהעתקו נשלח גם לאורתם).

טענות בדבר אי היותו של המנוף חלק מהרכוש המבוטח לפי פרק א' לפוליסה, שכן מדובר בטענה שאי העלאתה תגרום להרחבת מסגרת הכיסוי הביטוחי ולהחלתה על רכוש שמלכתחילה לא היו מכוסה בפוליסה.

טענות לקיום החריג של נזק תוצאתי, שכן נראה כי מדובר בחריג מקובל המצוי בידיעת התובעת המבוטחת בעצמה בפוליסה (ואף לא נדרש למחוק את סעיפי כתב ההגנה בעניין זה).

דיון והכרעה

שאלת האחריות

האם זחל המנוף שקע בעת שהמנוף היה במצב עמידה או נסיעה

המחלוקת הראשונה בין הצדדים היא בשאלה האם בעת שזחל המנוף שקע, היה המנוף בעמידה, ומפעילו צודד את הקורה שהונפה, כטענת התובעת, או שהמנוף היה אותה עת בנסיעה, כטענת הצדדים האחרים.

בסעיפים 8-11 לתצהירו טען מנופאי התובעת (להלן: "המנופאי" או "אלקיים") , כך:"ביום 28.1.09 בשעה 22:30 בערך הורה לי מנהל העבודה להתחיל בהנפת קורה במשקל 240 טון, וזאת לאחר שקודם לכן כבר נקשרה הקורה למנוף.התחלתי להרים עם המנוף את קורת הבטון, וכאשר הקורה התרוממה לגובה של כ 20 ס"מ מגובה פני הקרקע, התחלתי לצודד שמאלה את גוף העגורן כדי להתיישר לקראת נסיעה ושינוע הקורה למקום ההנפה. אדגיש כי בשעת הצידוד נשארים הזחלים של המנוף על הקרקע ללא תזוזה, והדבר לא נעשה תוך כדי נסיעה אלא בזמן עמידה במקום. לפתע, ומיד עם תחילת הצידוד, שקע בקרקע הזחל הקדמי השמאלי של המנוף, כאשר המשקולת האחורית נוטה שמאלה מעומס השקיעה".

מנופאי נוסף של התובעת שנכח במקום באותה עת היה מר אליה גלוזמן (להלן: "גלוזמן"), אשר נשלח על ידי התובעת לסייע לאלקיים, ובעיקר לוודא כי בעת ההנפה, המשקולות האחוריות של המנוף מורמות מעל פני הקרקע – דבר שהינו קריטי להצלחת ההנפה.

בתצהירו טען גלוזמן כך:

"השקיעה ארעה בעת שהמנוף עמד במקום וביצע צידוד שמאלה לאחר הנפת הקורה בגובה נמוך".

מנגד, טען מר אמין חמוד (להלן: "חמוד"), מנהל העבודה של אורתם בסעיפים 9-10 לתצהירו כך:

"לקראת עשר בלילה בערך כאשר הגיע המנופאי לבצע את ההנפה, הרים את הקורה והחל בנסיעה. אחרי כעשרה מטרים החל לבצע תמרון עם הזחל באמצעות השרשראות כדי להגיע לתוואי הנסיעה ואז התקרב למדרון...

יובהר כי אני ראיתי במו עיניי שהזחל שקע והזרוע קרסה בזמן הנסיעה...".

לאחר שעיינתי בעדויות העדים שנכחו במקום ובמסמכים השונים הגעתי לכלל מסקנה כי השקיעה אירעה בעת נסיעה או תמרונים של זחלי המנוף.

הטעמים לכך הם ראשית, שגרסתו של מר חמוד מופיעה כבר במזכר בטיחות מיום 29.1.20 (יום לאחר האירוע) שהוכן במסגרת עבודתו של ממונה הבטיחות של הפרויקט מר דוד כץ, ומר חמוד חתום עליו (נספח "ד" לתצהירו). באותו מזכר נכתב, בין היתר, כך:

"בשעה 21:00 המנוף נקשר לקורה המיועדת להנפה...המנוף הניף את הקורה לגובה של 10 ס"מ מהרצפה המשקולות הנגדיים התרוממו לגובה 10 ס"מ גם הם כמשקל מאזן. והמנוף החל בתזוזה לכיוון מערב. במרחק של 10 מ' ממקום ההנפה שרשרת ימנית (זחל) שקע ברצפה...".

זאת ועוד, גם התובעת ביצעה תחקיר בבוקר שלאחר המקרה, בהשתתפות קצין הבטיחות של התובעת, בעלי ומנהלי החברה, ונשמעו שם גרסאות אלקיים וגלוזמן (ר' עדות גלוזמן, עמ' 183-185), אך תוצאות התחקיר לא הוצגו על ידה, ובכך יש כדי לפעול נגדה.

בנוסף, הקורה הוזזה מהמקום בו נמצאה מרחק של כ-8-10 מטרים (עדות המנופאי אלקיים, עמ' 86 ש' 1-4), בעוד שלפי חישוב היקף מעגל ברדיוס של כ-20 מטר (המרחק בין המנוף לקורות, ר' עמ' 27 ש' 24, עמ' 73 ש' 21, עמ' 157 ש' 29 ועוד), וצידוד של פחות מ-5 מעלות (ר' תצהיר קורנבליט), המרחק של תזוזת הקורה לא היה צריך לעלות על 1.7 מ' (עמ' 47-50). אף מכאן נובעת מסקנה שהעגורן החל בנסיעה שהרחיקה את הקורה מרחק רב יותר ממקומה ההתחלתי.

ועוד, מתמונה מס' 52 לחוות דעתו של השמאי מימון עולים באופן ברור סימני נסיעה ותמרון של הזחל ששקע, ומכאן כי נסע לפני שקיעתו. טענות עדי התובעת כי מדובר בסימנים שהשאירו אחריהם כלי עבודה לאחר האירוע, הן פחות סבירות, במיוחד כשהעד גלוזמן ציין שכלי העבודה לא התקרבו למנוף סמוך לאחר האירוע.

האם המנוף סטה מהתוואי שהוכן ובאיזו מידה

מהמחלוקת הקודמת לעיל עולה גם מחלוקת נוספת, והיא האם המנוף סטה בנסיעתו לאחר הנפת הקורה מהתוואי שהוכן עבורו (השטח המהודק). בעניין זה לא ניתן ללמוד דבר מעדותו של אלקיים, שכן לא התקבלה גרסתו שהמנוף לא היה בנסיעה.

מקובלת עלי גרסת הנתבעות כי המנוף סטה מהתוואי הנ"ל.

הדברים עולים ממזכר הבטיחות עליו חתם מנהל העבודה מר חמוד שהוכן יום אחרי האירוע ונזכר בסעיף הקודם לעיל, שם נכתב כך:

"הידוק התשתית לצורך ביצוע ההנפה היה כ-2 מ' מקצה המשטח הקיים ברוחב (? מילה לא ברורה), במיקום זה יהיה אמור לעמוד המנוף.

כתוצאה ממצב קיים בשטח הזרוע לצורך הנפה לא הייתה ב-90 מעלות למנוף.

מנהל העבודה הציע למנופאי להאריך את תוואי הנסיעה לכיוון מזרח, כדי להגיע למצב שהקורה תורם ב-90 מעלות למנוף.

המנופאי הציע להצמד עם המנוף למקסימום הניתן לכיוון הקורה מחוץ לתוואי המהודק ומיועד לנסיעה (ההדגשה שלי – י.ק.) על מנת שיוכל להגיע לקורה בזווית גדולה מ-90 מעלות ובצורה זו הניף ישר את הקורה ל-90 מעלות למנוף והחל לנסוע במרחק כ-10 מטר ממקום ההנפה הזחל הימני שקע".

כזכור, התחקיר שערכה התובעת יום לאחר האירוע לא נחשף, והדבר עומד לה לרועץ ופועל נגדה.

כאן המקום לציין כי לפי תמונות שצורפו האזור בו נמצא המנוף היה שטח בין שתי רמפות (בין שני שטחים מוגבהים/גבעות) שעל אחת מהן נמצאו הקורות אותן היה צריך להניף, ובתוכן אף הקורה הרלבנטית. לפי הדברים שנרשמו לעיל וגם לפי עדותו של חמוד בדיון לא הוכן כל השטח הזה לעבודת ונסיעת המנוף, אלא שטח מצומצם יותר שהיה מרוחק 2-3 מטר מגבולות הרמפות שמשני צדי השטח (עמ' 373 ש' 1-4).

מקובל עלי גם הסברו של חמוד לכך שבאחת התמונות נראות משקולות המנוף קרובות מאוד למדרון שממול המדרון אליו צמוד הזחל ששקע (ההסבר היה כי המצב המתואר בתמונה הוא לאחר הקריסה, בעוד שבנסיעה המתוכננת על התוואי היו המשקולות רחוקות מהמדרון הנגדי, עמ' 374).

לפי תמונות המנוף לאחר שקיעת הזחל (למשל תמונה 1 בנספח ו' לחוו"ד שמש), נראה הזחל ששקע צמוד ממש למדרון הרמפה, ואף בכך יש כדי לחזק את הטענה כי המנוף סטה מהתוואי שהוכן עבורו.

אלקיים העיד כי בעת ההנפה היה מרחק של 3 מ' בין הזחלים למצוק (עמ' 82 ש' 16-22). לאחר מכן סייג את דבריו וטען כי אינו יכול לומר אם מדובר ב-1, 2, 3 מטר, וכי היה קרוב אך לא צמוד ולא נגע בגבעה (עמ' 86 ש' 5-9).

דבריו אלה של המנופאי אינם מקובלים, שכן מהתמונה שנזכרה לעיל, ואף הוצגה בצבע ובהגדלה, לא נראה מרווח כלשהו בין הזחל לבין המדרון.

המנופאי העיד כי העמיד את זחלי המנוף בדיוק על תוואי הנסיעה (עמ' 104 ש' 4-5) והדברים תואמים את עדות חמוד כי כך היה בעת הנפת הקורה (ר' בפיסקה הבאה להלן), אך כאמור לאחר מכן, נסע המנוף ותמרן תוך שהוא סוטה מהנתיב, ואז שקע זחל המנוף, מחוץ לתוואי שהוכן.

חמוד העיד בדיון כי בזמן ההנפה של הקורה (להבדיל מהנסיעה שלאחר מכן) עמד המנוף בתוואי שהוכן עבורו (עמ' 377 ש' 25 – עמ' 378 ש' 4). איני רואה בכך סתירה לאמור בסעיף 10 לתצהירו ("המנופאי הניף את הקורה מחוץ לתוואי המהודק משיקולים מקצועיים שלו..."), שכן בסעיף 9 לתצהיר נכתב כי הסטייה מהתוואי התרחשה בנסיעה ובתמרון של המנוף בהיצמדותו למדרון, והאמור בסעיף 10 היווה סיכום שלא התייחס ספציפית לנסיעה, וזאת כפי שהעיד חמוד (עמ' 378 ש' 11-12).

המנופאי אלקיים טען כי התובעת הכינה שטח נוסף למנוף, על מנת שיוכל להתקרב יותר לקורה המונפת לעומת הקורה הקודמת (עמ' 87), אך דברים אלה והמהלך שתיאר לא נזכרו בתצהירו, ולא הייתה תמיכה לעדות זו. דווקא העלאת גרסה כי המנוף לא החל בנסיעה בטרם קרסה הזרוע, מלמדת על כך כי נושא זה לא היה נוח למנופאי, בשל הסטייה מהתוואי. יש בכך כדי לחזק את עמדת הנתבעות, כי בזמן הנסיעה סטה המנוף מהתוואי.

לכל אלה יש להוסיף, כי התובעת לא פנתה לאורתם בדרישה כלשהי לאחר האירוע, לא דרישה כספית, ואף לא דרישה לשינוי נהלי הכנת התוואי ומשטחי העבודה למנוף, וזאת עד מכתבה שנשלח לאיילון עם העתק לאורתם ב-2.9.10, קרוב ל-20 חודש לאחר האירוע. אף בכך יש ללמד על כך שהתובעת לא ראתה כנראה את אורתם כאחראית לאותו אירוע.

באשר למרחק הסטייה מהתוואי, צירפה הנתבעת דו"ח של משרד החקירות ויצמן-יער, משנת 2012, אשר כלל גם קטע של חקירת מר חמוד. אף שם חזר הלה על נושא הסטייה מהתוואי, וציין כי הסטייה הייתה חצי מטר מנתיב התוואי.

חמוד לא נחקר על האמור לעיל, כך שיש קושי לקבל את מרחק הסטייה כזה ראה וקדש. לאור הדברים שייקבעו להלן, איני סבור כי למרחק כזה או אחר של הסטייה מהתוואי יש משמעות.

האם התוואי שהוכן כלל שולי ביטחון

כפי שעלה מעדויות לא מעטות, יש להשאיר טווח בטחון משולי התוואי מתוואי הזחלים. על כך אין מחלוקת.

התובעת טענה כי אם ייקבע שהמנוף סטה מהתוואי, הרי מדובר במרחק סטייה זעום של חצי מטר, שהיה צריך להיכלל בשולי הביטחון של התוואי והיה צריך להיות מוכן לנסיעת המנוף עם משאו הכבד.

ראשית, יצוין כי מדובר בהרחבת חזית. טענת שולי הביטחון לתוואי לא נטענה בכתב התביעה, ולא נטען שם כי היה על אורתם לדאוג לכך שהתוואי יכלול שולי ביטחון וכי לא עשתה זאת (ר' התנגדות הנתבעת 2 להרחבת חזית עמ' 456 ש' 5-6).

דין הטענה להידחות גם לגופה, שכן מהעדויות שנשמעו, עולה כי התוואי כלל שולי ביטחון, ולכן סטיית המנוף מהתוואי הייתה סטייה מהתוואי כשהוא כולל כבר שולי ביטחון.

כך העיד חמוד כי היו לוקחים 2 מטר רזרבה (עמ' 372 ש' 24-25), וגם מוראד, קבלן העפר העיד כי לקח שולי ביטחון (עמ' 696 ש' 13-14, עמ' 700-701) (יצוין עם זאת כי ייקבע להלן שמוראד לא הכין את התוואי המדובר).

מנגד לא עלתה בתצהירי עדי התובעת ואף לא בעדויותיהם טענה בדבר העדר שולי ביטחון לתוואי שהוכן.

לא רק זאת, אלא כפי שנראה להלן, מי שקבע היכן יעבור התוואי, השגיח על הכנתו ונתן הוראות לגביו, היה אלקיים.

סיכום ביניים

עד עתה נקבעו הקביעות דלעיל: שקיעת הזחל אירעה בעת נסיעה או תמרונים של המנוף, השקיעה התרחשה עת המנוף סטה מהתוואי שהוכן עבורו, סטייה שהייתה מעבר לשולי הביטחון.

המסקנה מקביעות אלה היא כי האחריות לשקיעת זחל המנוף והנזקים שנגרמו בגללה היא אחריות בלעדית של התובעת, וכי לא ניתן לייחס אחריות כלשהי, חוזית, נזיקית או אחרת לאורתם או לפרו שיא.

עם זאת, על מנת שלא להותיר מחלוקות בין הצדדים ללא הכרעה, יתקיים להלן דיון בשאלות נוספות הנוגעות לאחריות, ככל שלא היו נקבעות הקביעות הנ"ל או חלקן.

מי אחראי להכנת תוואי הנסיעה

מחלוקת נוספת היא מי האחראי להכשרת התוואי באופן שיתאים לעבודת המנוף.

בין התובעת לאורתם קיימת מחלוקת מהו ההסכם המחייב ביניהן.

מר קורנבליט, מנכ"ל התובעת צירף כנספח "א" מסמך של התובעת בן עמוד אחד המופנה לאורתם שכותרתו "הסכם לשכירות מנוף זחלי", הנושא תאריך 28.5.08.

על המסמך אמורים היו לחתום מר קורנבליט מטעם התובעת ומר לורן מטעם אורתם, וזאת לפי השמות שבתחתית המסמך, אולם הוא אינו נושא חתימות כלשהן.

מר לורן, טען בתצהירו כי אינו זוכר הסכם זה, אך הוא חתם על שתי הצעות מחיר ספציפיות מיום 8.12.08,אותן צירף כנספח "ג" לתצהירו. בנוסף צירף כנספח "ב" לתצהירו הסכם חתום בין הצדדים שכותרתו "הסכם להשכרת מנופים". לגבי ההסכם נספח "ב" התברר מתשובותיו של קורנבליט כי הוא מתייחס למנופים הידראוליים, ולא למנוף שבענייננו (עמ' 151 ש' 20-32), ולכן אינו רלבנטי להליך זה.

בהסכם הבלתי חתום אותו צירף מר קורנבליט כנספח "ג" לתצהירו נכתב לענייננו, כי "המחיר כולל הכנת תכניות הנפה ומיקום משטחי הייצור של הקורות". עוד נכתב בו כי "המחיר אינו כולל הכנת דרכי גישה ומשטחי עבודה".

בהצעות המחיר אותן צירף מר לורן נכתב רק כי "המזמין יהיה אחראי להכנת דרכי גישה עבירים". כך נכתב גם בסעיף ח' להסכם נספח "ב" לתצהיר.

ייתכן שהמסמך מיום 28.5.08 הוכן כהסכם מסגרת, אך הוא אינו חתום, המחיר בו מחוק, ואפילו קורנבליט לא היה בטוח שהוא ההסכם שנחתם, ואמר בסופו של דבר שהצעות המחיר החתומות נספח "ג" מהוות את ההסכם לגבי המנוף (עמ' 152 ש' 1-17).

עם זאת, אין מחלוקת כי התובעת העבירה לאורתם את תכניות ההנפה ומיקום משטחי הייצור של הקורות (הקורות יוצרו באתר והונפו ונלקחו על ידי המנוף ממקום הייצור אל מקומן המיועד באתר). אין גם מחלוקת כי אורתם היא זו שהכינה את דרכי הגישה ומשטחי העבודה לעבודת המנוף.

בנוסף, אין גם מחלוקת לגבי תוקפן של ההזמנות הספציפיות בהן נקבע כי אורתם אחראית להכנת דרכי גישה עבירים.

אין גם מחלוקת כי אורתם הכשירה בפועל את דרכי הגישה עבור המנוף, ולצורך זה השתמשה בשירותיו של קבלן משנה: קבלן העפר מוראד שביצע עבודות אלה, ולאחר מכן הוחלף בקבלן אחר (על כך בפרק העוסק במוראד).

אינני מקבל את טענתן של הנתבעות כי התחייבותה של אורתם לגבי "דרכי גישה עבירים" משמעותה כי על אורתם להכשיר את הדרך, ועל התובעת לדאוג ליציבותה. כאשר מדובר בדרכי גישה עבירות למנוף, אין די בהכשרת הדרך, אלא יש לדאוג גם לכך שהיא תישא את משקלו של המנוף ושל המשא אותו הוא נושא. לכן, גם בפועל, לא הסתפקו אורתם והקבלן מטעמה בפילוס והכשרת הדרך ומשטח העבודה, אלא נעשו פעולות של הנחת מצעים והידוקם (ר' תצהיר מוראד) על מנת שהקרקע תהיה יציבה ותעמוד בעומסים הכבדים. בהקשר זה, תשובת לורן מטעם אורתם כי הכשרת דרך עבירה שאינה יכולה לשאת את העומסים שבהנפה מהווה עמידה בהתחייבות אורתם (עמ' 297 ש' 14-18) אינה מקובלת.

האם הכשרת הדרך תוך התחשבות בעומסים, הייתה באחריותה של אורתם בלבד, או שמא הייתה זו התובעת שהייתה צריכה להנחות ולהדריך את אורתם בעניין זה?

שאלה ראשונה בעניין זה היא האם מסרה התובעת לאורתם לא רק את תכניות ההנפה, אלא גם את תכניות ההעמסה (צורפו לתצהיר קורנבליט), שמהן ניתן ללמוד על העומסים המופעלים על הקרקע. קורנבליט טוען כי תכניות ההעמסה נמסרו למנהלי אורתם ביחד עם תכניות ההנפה שהיו נפרדות מהן. לורן טוען כי אינו זוכר שהועברו אליו תכניות העומסים, וכי גם אם הועברו, היה על מנופי אבי כבעלת מומחיות מיוחדת לוודא ולבדוק את ביצוע העבודות לשביעות רצונה.

במחלוקת זו אני מקבל את עדותו של קורנבליט. אמנם, בהסכם מוזכרות רק תכניות ההנפה ולא תכניות העומסים (קורנבליט הסביר כי לעתים שתי התוכניות כלולות באותו מסמך, אבל במקרה זה הוכנו הן במסמכים נפרדים, ר' עמ' 158 ש' 3-4), אבל השתכנעתי מדברי קורנבליט (עמ' 125 ש' 26; עמ' 156 ש' 17-18; עמ' 157 ש' 8-9, 17-21, 31; עמ' 162 ש' 3-6) כי תכניות ההעמסה נמסרו לאנשי אורתם ביחד עם תכניות ההנפה, והתבקש כי יבוצעו בדיקות קרקע, על מנת להבטיח כי הקרקע תישא בעומסים המופעלים עליה

לורן טען כי אינו זוכר אם קיבל את תכניות ההעמסה, דהיינו ייתכן שאורתם קיבלה את התכניות. בנוסף לכך לא הובא על ידי אורתם לעדות המהנדס סטולין (הכפוף ללורן), אשר היה באופן קבוע בשטח (גם אם לא בזמן האירוע), ומכאן ייתכן שאם היה מגיע למתן עדות היה מאשר קבלת התכניות, ואי הבאתו לעדות פועלת נגד הנתבעים.

קבלת תכניות ההעמסה על ידי אורתם מצביעה על כך שהיא זו שהייתה אחראית לכך שהתוואי שיוכן לנסיעת ועבודת המנוף יתאים לכך מבחינת העומסים שהוא נדרש לשאת בהם, וחייבה אותה לבצע בדיקות קרקע על מנת שניתן יהיה לקבוע מהי כמות המצעים וההידוק שיש לבצע בתוואי הקרקע ובמשטחי העבודה של המנוף, אך אלה לא בוצעו כלל על ידי אורתם. הדברים עלו באופן ברור ביותר בעדותו של לורן, אשר חזר ואמר כי לא היה זה מתפקידה של אורתם להתייחס לעומסים המופעלים על הקרקע, ולכן לא ביצעה בדיקות כלשהן, ואף חמוד חזר על כך (עמ' 285 ש' 14-15, 17-21; עמ' 287 ש' 1-13; עמ' 291 ש' 21, עמ' 305 ש' 23-24, עמ' 365 ש' 3-4).

נוכח האמור לעיל, איני סבור כי קמה אחריות לתובעת בכל הקשור ליציבות הקרקע מבחינת נשיאתה בעומסי המנוף, וגם התנהלותה בשטח באמצעות המנופאי אלקיים אינה מלמדת על אחריות כזו.

בסעיף 5 לתצהירו של חמוד (נספח 4 לחוו"ד מימון) נכתב כך:

"אמנון המנופאי...היה מגיע לשטח ובודק את תוואי השטח ע"י נסיעה ללא משקל ובהתאם מתכנן את ההעמסה עד להרכבה. המנופאי היה משתמש בפלס ידני ובודק את השיפועים בשטח. כמו כן היה בודק את רוחב התוואי שיהיה מספיק ומתאים. בהתאם להוראות המנופאי היינו מטפלים בתוואי, לעתים היה מבקש המנופאי לעשות שימוש בציוד הנדסי כגון מכבש, שופל ומחפרון. הפועלים היו מבצעים את הכנת תוואי הנסיעה לפני כל הנפה לפי הוראותיו של המנופאי אמנון".

אלקיים אישר כי כך היו הדברים מתבצעים בדרך כלל (עמ' 78 ש' 12 – עמ' 79 ש' 8).

בסעיפים 19-20 לתצהירו של מוראד נכתב כך:

"בעת הכנת משטחי העגורן על ידי נהג העגורן, היה קובע את מקום הצבת העגורן, היה מודיע לכל הנמצאים במקום מטעם חברת אורתם סהר היכן ברצונו למקם את העגורן, נציגי חברת אורתם סהר היו מורים לי לחפור באם יש צורך, לשים מצעים ולהדקם, נהג העגורן היה עושה נסיעות מבחן על המשטח שהוכן עבורו, בודק את המשטח ומבקש לעשות תיקונים והשלמות באם קיים צורך, לאחר מכן מקם את העגורן ומחיל בעבודתו...הוא הדמות האחרונה שנותנת אישור לטיב המשטח ותקינותו".

לעומת זאת בסעיף 5-7 תצהיר המנופאי אלקיים נכתב כך:

"במשך היום אשר קדם להנפה נשוא התביעה הגעתי לשטח ומיקמתי את המנוף במיקום אשר הורו לי למקם את המנוף...אין לי את הידע לבחון את תשתית הקרקע ואת התאמתה לעומסים המופעלים עליה על ידי המנוף בעת הנפת קורת הבטון, וכי לא נדרשתי על ידי אף גורם בשטח לבדוק את הקרקע או לאשר אותה. כל ההנפות בוצעו במיקומים אשר נקבעו על ידי מנהלי העבודה ולאחר שמנהלי העבודה אישרו כי ניתן להתחיל בהנפה. ברור היה לי כי תשתית הקרקע במשטחי העבודה עברה על ידי גורמי הפיקוח והביצוע את כל הבדיקות הנדרשות על מנת לוודא כי היא תעמוד בעומסים המופעלים עליה בעת ההנפה".

מוראד העיד בדיון כי מנהל העבודה מטעם אורתם אישר את העבודות שביצע, אך בסופו של דבר מי שאישר את העבודה היה מפעיל המנוף "בשעות האחרונות המנוף כבר היה בשטח...הוא עבר עם המנוף על השטח, אנחנו בדקנו קטע, קטע, מטר, מטר לכל האורך במשך ימים. נסענו, בודקים, תוסיף פה, תוסיף פה, תפחית פה, תוריד פה" (עמ' 689 ש' 3-6).

"הוא (המנופאי – י.ק.) מתחיל לנסוע ולבדוק את צפיפות ההידוק, את האיכות, אם השטח יכול לשאת את המשקל שלו כמו שצריך" (עמ' 698 ש' 5-6).

כשנשאל המנופאי לגבי הבדיקות שעשה השיב: "אני לא מבין בקרקע, אבל מה שידעתי לראות – ראיתי. לי היה חשוב שיהיה ישר, והם היו צריכים לדאוג לעשות לי שיהיה קרקע חזקה. מה שידעתי, הסתכלתי בעין, מה שהיה אפשר" (עמ' 87 ש' 18-19).

לאחר עיון בתצהירים ובעדויות הגעתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן להטיל אחריות על התובעת מבחינת יציבות הקרקע. הגורם המקצועי שקיבל לידיו תכניות עומסים והיה עליו לדאוג לכך שהקרקע עליה ניצב ונוסע המנוף תהיה יציבה ותעמוד בעומסים הוא אורתם. למנופאי תפקיד חשוב בכל הקשור לליווי הכנת התוואי, בדיקת התוואי על ידי נסיעה עליו עם המנוף ללא משקל נוסף, בדיקת שיפועי התוואי, אי קיום מכשולים על התוואי, הוראות לתיקון התוואי בהיבטים שונים ועוד. המנופאי העיד כי היה נוסע קדימה ואחורה על התוואי עם המנוף על מנת להדק ולראות שהכל מתאים לו (עמ' 79 ש' 22-25). כן העיד כי נתן לעתים הוראות לקבלן העפר להביא מכבש ולהדק, להביא מחפרון, שופל וכד' (עמ' 78 ש' 30 – עמ' 79 ש' 4). עם זאת, המנופאי נעדר ידע מקצועי בכל הקשור ליציבות הקרקע, ואין הוא יכול לאשר לאורתם כי הקרקע יציבה. נסיעתו עם המנוף ללא משא על הקרקע אינה יכולה לשמש מבחן או אישור לכך שהקרקע תעמוד בעומס עם משקל של מאות טון נוספים.

אורתם היא, אפוא, הגורם הבלעדי לבדיקת יציבות הקרקע.

אין באמור לעיל כדי להביע דעה שתוואי המנוף הוכנו באופן רשלני ולא עמדו בייעודם, שכן שקיעת הזחל אירעה מחוץ לתוואי, ומעדות מוראד התרשמתי כי הידוק הקרקע על מנת שתעמוד בעומסי המנוף נעשה באופן מקצועי.

שונה הדבר בכל הקשור לקביעה היכן ימוקמו משטחי העבודה ויעבור התוואי.

המנופאי אישר כי בד"כ היה מגיע לשטח, בודק את התוואי שלו, ומתכנן את ההעמסה עד להרכבה של הקורה (עמ' 78 ש' 5-7).

בעניין זה איני מקבל את דברי המנופאי אלקיים כאילו אחרים הורו לו היכן למקם את המנוף לצורך ההנפה. ברי כי המנופאי הוא איש המקצוע אשר לו המומחיות הגדולה ביותר בתפעול המנוף, בעל ותק של עשרות שנים, אשר בקי יותר מכל אחד אחר היכן למקם את המנוף על מנת לבצע את ההנפה בדרך הטובה ביותר.

הוא הדין גם באשר למיקום התוואי ולרוחבו. גם בעניין זה המנופאי הוא איש המקצוע, הוא זה שצריך להפעיל את המנוף בלילה, להעמידו ולהסיעו בתוואי שאינו מסומן, ולכן ביצע בדיקות האם התוואי מתאים לו מבחינת המיקום של המנוף בעת ההנפה, וכן מבחינת הנסיעה לאחר מכן, כולל תמרונים.

מוראד בעדותו ציין את תפקידו המכריע של המנופאי מטעם התובעת כמי שאישר את ביצוע הכשרת התוואי על ידו, ולפני כן נתן הוראות שונות, להוסיף או להפחית עפר, ליישר וכד, כשהוא עובר על השטח עם המנוף, וכי ההוראה שהייתה למוראד היא לבצע מה שהמנופאי רוצה, שבסופו של דבר מאשר שהשטח מתאים לו לנסיעה (עמ' 688 ש' 32 – עמ' 691 ש' 17).

מקובלים עלי בעניין זה גם דברי מוראד אשר השיב בחיוב על שאלת בית המשפט האם המנופאי קבע איפה יעבור התוואי (עמ' 695 ש' 33 – עמ' 696 ש' 1), ולפני כן אמר כי "משבוע עד יומיים שלושה לפני ההנפה היו מגיעים, אומרים – אנחנו מחר נגיד ביום כזה, אנחנו צריכים להניף את הקורה הזאת, אז היה מגיע המנופאי ומסתכלים, מחליט איפה הוא רוצה, מאיזה מקום הכי טוב מבחינתו להניף אותה, והוא אומר – אוקי, פה תכינו לי עוד המשך קטן, תכינו לי פריצה כזאת" (עמ' 695 ש' 28-32).

מוראד הסביר גם כי בזמן הכנת תוואי התחברות (לתוואי העיקרי שנסלל בהתחלה) "המנופאי עומד איתי ואנחנו ממלאים בשכבות כי זה עבודה לא הרבה זמן, בכמה שעות, ביום אחד אנחנו עושים את זה, הוא איתנו בשטח והוא רואה, מסתכל, ברגע שאנחנו מסיימים, הוא מתחיל לעשות עבודות מבחן אנחנו קוראים להם לחברה רק אחרי שסיימנו. אוקי, זה מוכן" (עמ' 697 ש' 24-27).

ר' גם תצהיר חמוד אשר ציטוט ממנו הובא בסעיף 124 לעיל ואושר על ידי אלקיים, ולפיו היה אלקיים "...בודק את רוחב התוואי שיהיה מספיק ומתאים".

בעניין האחריות למיקום התוואי ומשטחי העבודה, האחריות הבלעדית היא, אפוא, של התובעת. המנופאי יודע היכן צריך לעבור התוואי, בודק את רוחבו כך שיהיה מספיק ומתאים לו. הוא מבצע בדיקות האם התוואי שהוכן עבורו מתאים לצרכי עבודתו, גם מבחינת מיקומו ויכולתו לשמש אותו בהנפת הקורה ובנסיעה שלאחר מכן, ובמידת הצורך נותן הוראות מתאימות לתיקון.

לסיכום, האחריות ליציבות הקרקע במקומות בהם הוכנו תוואי הנסיעה ומשטחי העבודה היא של אורתם.

האחריות למיקומם של תוואי הנסיעה ומשטחי העבודה היא של התובעת.

האם מצב הקרקע היה הגורם לשקיעת המנוף

כאן המקום לציין כי לא יכול להיות ספק בכך שקרקע שלא הודקה כראוי (שכן לא נמצאה על התוואי שהוכן) הייתה הגורם לשקיעת זחל המנוף.

אני מקבל את חוות דעתו ואת עדותו של המהנדס שמש כי שקיעת הזחל והנזקים שנגרמו בעקבותיה לא היו מתרחשים אילו הייתה הקרקע מהודקת כראוי.

התובעת עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכיח את האמור לעיל ולא היה צורך במקרה זה בבדיקות קרקע, שכן התמונות של הזחל השקוע מדברות בעד עצמן.

גם המהנדס ויקינסקי מטעם איילון קבע כי הזחל הימני של העגורן שקע "כשהוא נמצא מחוץ לתוואי שהוגדר להימצאו על גבי קרקע מהודקת" וכי שקיעת הזחל בקרקע גרמה לנזקים שאירעו.

בהקשר הנ"ל יצוין כי הטענה כאילו התוואי תוכנן ליד או מעל תעלת ניקוז מים, אינה מטילה אחריות על אחרים פרט לתובעת שקבעה את מיקום התוואי, מה גם שהטענה בדבר המיקום האמור נטענה רק על ידי מוראד (עוד בכתב הגנתו ולכן אינה מהווה הרחבת חזית), ולא זכתה לתמיכה נוספת כלשהי (דוח החקירה, המציין את דברי המהנדס סטולין, שאינם זהים לדברי מוראד, אינו יכול להיחשב כתמיכה, משסטולין לא הובא להעיד).

גורמים אפשריים נוספים לאירוע ולנזקים

הנתבעות טענו בראש ובראשונה לכך שהנזק אירע עקב שבר בזרוע הסופרליפט של המנוף, אשר היה מתרחש גם אלמלא התאונה.

הנתבעות נסמכות על חוות דעתו של מר מאיר קנדלר (להלן: "קנדלר"), מהנדס ומומחה לחקר הכשל, וכן על עדותו לפיהן, השבר הנ"ל הוא תוצאה סופית של התפתחות מקדמית של סדק הדרגתי ותלוי זמן, שלא טופל ו/או תוקן במועד ע"י התובעת, הגם שהיה בולט וגלוי לעין, וכי השבר יכול היה לקרות גם אם העגורן היה ניצב על כביש מפולס.

קביעתו זו של קנדלר מקובלת עלי , נתמכה בתמונות אותן צירף לחוות דעתו, כאשר את הזרוע הנ"ל לא ניתן היה לבדוק עקב טענת התובעת כי נזרקה ולא נשמרה (ואף בכך יש טעם לפגם כמובן, ולא רק – ר' התנהלותה הבלתי תקינה של התובעת בנושא בדיקת המנוף וחלקיו ובנושא מסירת התמונות הנזכרים בתצהירו של מימון מיום 11.11.15 וכן בעמ' 3-4 לחוות דעתו ואודותיהם לא נחקר).

איני רואה כי קביעה זו מתערערת עקב תסקיר הבדיקה של המנוף שנערך על ידי מר בירנהק ביום 15.1.09 (פחות משבועיים לפני התאונה) ובו נכתב כי אין ליקויים במנוף וכי הוא כשיר לשימוש, וזאת משני הטעמים הבאים:

א. עם היוודע טענת הנתבעות באשר לשבר הנזכר לעיל, היה על התובעת לדאוג לזמן את מר בירנהק למתן עדות, אך היא לא עשתה זאת, ובהעדר עדותו יש קושי להסתמך על תוצאות הבדיקה (זאת להבדיל מהתסקיר מיום 30.7.09, אשר הטענה כי אינו נכון, הועלתה על ידי התובעת רק בעת עדותו של מר רןזן טל, עמ' 241).

ב. באותו תסקיר בדיקה מיום 15.1.09, צוין כי הבדיקה נערכה במגרש אשדוד, בעוד שלא הייתה מחלוקת על כך כי באותו מועד נמצא המנוף באתר העבודה ולא באשדוד (עמ' 319).

עם זאת, חלק מקביעותיו של מר קנדלר נראות מרחיקות לכת, כגון אלה כי השבר (להבדיל מהסדק) התקיים בטרם התמוטטות הזרוע הנגדית של העגורן, וכי המנוף לא היה שוקע אלמלא השבר.

לא ברור כלל מדוע השבר צריך לגרום לשקיעת הזחל, ולהיפך, צירוף המקרים בו שקיעת הזחל והשבר הנזכר לעיל התרחשו במסגרת אותו אירוע, מצביעות דווקא על כך ששקיעת הזחל תרמה (לא תרומה שולית כדברי מר קנדלר) להתרחשות השבר עקב סדק קודם שהיה בזרוע, כאשר לא ניתן היה לקבוע (עקב אי היכולת לבדוק את הזרוע שנשברה) תוך כמה זמן היה מתרחש השבר.

בהינתן כלל האמור לעיל, משהסיבה לתאונה ולנזקים הייתה בראש ובראשונה שקיעת הזחל, אשר האיצה תהליך של סדק קיים, כי יכול והסדק היה מתגלה על ידי התובעת או מי מטעמה במהלך הרגיל של הדברים, בטרם יהפוך לשבר, וכי לא הוכח איזה שיעור תרומה היה לאותו סדק קיים לנזקים שנגרמו, לא מצאתי כי יש בקיומו של הסדק האמור כדי להשפיע על אחריותם של מי מהצדדים (אילו הייתה אחריות כזו נקבעת), ואף לא להפחתה של שיעור מסוים מהנזקים.

לא מצאתי כי הוכחו די צורכן טענות אחרות שנטענו לגבי הסיבה לאירוע מושא התביעה.

הסתייעות באדם אחד בלבד להכוונה בעת ההנפה והנסיעה

לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעות להוכיח את טענתן כאילו התרשלה התובעת בכך שבעת ההנפה סייע והכווין את המנופאי רק אדם אחד (גלוזמן), ולא שני מסייעים.

טענה לפיה היה על התובעת לדאוג לביטוח משלה

טענה זו מבוססת על סעיף 15 להצעות המחיר שצורפו כנספח "ג" לתצהירו של קורנבליט שזו לשונו:

"ביטוח: גובה פוליסת הביטוח 500,000$ להנפה/הובלה. ביטוח צד ג' 1,000,000$. השתתפות עצמית על חשבון הלקוח".

לא מצאתי כי סעיף זה מהווה התחייבות של התובעת לבטח את המנוף מפני נזקים העלולים להיגרם לו. לא ניתן למצוא כוונה כזו בלשון הסעיף. פרשנות הגיונית של הסעיף היא כי מדובר בו בהתחייבות לקיום ביטוח נזק שעלול להיגרם לאורתם, שהרי היה זה אינטרס של אורתם לבטח את העבודה ואת רכושה מפני נזק (וצוין ביטוח של 500,000 $ לכל הנפה/הובלה), וכן לבטח נזק שעלול להיגרם על ידי התובעת לצד ג' ואורתם עלולה להיתבע כאחראית לו (וצוין לעניין זה ביטוח צד ג' בסך 1,000,000$). ראיה לכך שאלה סוגי הביטוחים אליהם כוון הסעיף, היא שצוין כי ההשתתפות העצמית היא על חשבון הלקוח, דהיינו על חשבון אורתם. כך גם השיב קורנבליט בחקירתו (עמ' 152 ש' 30-32) כי כל מטען מבוטח כולל לנזק לצד ג' שנגרם על ידי התובעת, אך הם אינם נותנים ביטוח למנוף, והדברים מקובלים. טענת איילון כי התשובה אינה הגיונית נוכח כפל ביטוח, נדחית, שכן מדובר במסמך המהווה פורמט (עמ' 152 ש' 5), שאמור לתת מענה כללי ללקוחות, ולאו דווקא לפרויקט הספציפי הזה.

בנוסף, מאחר שנמצא להלן כי קיימת חבות ביטוחית כלפי התובעת (אילו הייתה נקבעת אחריות של אורתם לאירוע התאונה), לא נגרם נזק לאורתם.

זאת ועוד, ככל שהתובעת הייתה דואגת לבטח את המנוף מפני נזקים, הייתה חברת הביטוח יכולה להיכנס לנעלי התובעת ולתבוע ממנה שיפוי/שיבוב כמזיקה, כך שאף מבחינה זו לא נגרם נזק לאורתם כתוצאה מאי קיום הביטוח.

אחריות פרו שיא

פרו שיא התקשרה בהסכם עם נתיבי איילון למתן שירותי ניהול, תיאום, מעקב ופיקוח על ביצוע העבודות בפרויקט (נ/3).

העבודות הוגדרו ככל עבודה הטעונה ביצוע על ידי הקבלן על פי החוזה, לרבות מבנים ועבודות ארעיים הדרושים לכל מטרה הקשורה בביצוע הפרויקט.

הפיקוח לפי ההסכם היה פיקוח יום יומי מקצועי, צמוד, קבוע ורצוף על ביצוע העבודות (סעיף 5.2.3.1 להסכם), ולצורך זה נכח באתר כל העת מהנדס מטעם פרו שיא (שלמרבה הצער, נמסר כי עבר אירוע מוחי והפך לצמח).

מכאן, שעקרונית, ולמרות דברי מנהל פרו שיא, מר זלינגר, כלל תפקידה של החברה גם פיקוח על סלילת הדרכים הזמניות לצורך שינוע הקורות באמצעות המנוף.

עם זאת, אין ולא נטען כי קיימים יחסים חוזיים בין פרו שיא לבין התובעת.

אין גם ולא נטען כי הוראות ההסכם עם נתיבי איילון הן בבחינת הסכם לטובת צד שלישי, ואין משתמעת מההסכם כוונה להקנות לתובעת זכות תביעה חוזית כלפי המפקח.

באשר לעילה נזיקית נגד פרו שיא, הרי כפי שנקבע בת"א (מחוזי חיפה) 10432/97 מ.ג.מ.ן חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (18.6.06) (להלן: "עניין מגמן"), מפי כב' השופט עמית, קיימת חובת זהירות מושגית של המפקח כלפי מי שלפי הידוע לו יכולים להיפגע מפעולותיו המקצועיות, כמו כל בעל מקצוע [ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3) 349 (1977)], ובכלל זה גם כלפי הקבלן, קבלני המשנה ועובדי הקבלן (אייל זמיר, "חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974" 470 (המכון למחקרי חקיקה ע"ש הארי סאקר, 1994).

עם זאת, חובת הזהירות המושגית אינה מקימה חובת זהירות קונקרטית אלא לגבי חובותיו של המפקח הנגזרות מחובתו להגן על אינטרס המזמין לפי ההסכם, ולכן היא מתקיימת לגבי פעולות מסוימות הנעשות על ידי הקבלן למען אותו אינטרס, וכלשונו של כב' השופט עמית בעניין מגמן:

"אני נכון להניח, שכאשר המפקח מורה לקבלן לבצע עבודתו בדרך מסויימת, או מורה לקבלן להרוס ולבצע מחדש חלק מהעבודות, או מתעלם מבקשת הקבלן ליתן הבהרות לגבי אופן הביצוע, הוא עשוי לחוב ברשלנות, אם יימצא כי ההנחיות שנתן או לא נתן לקבלן גרמו לנזק.

אך ככלל, החובות הקונקרטיות של המפקח כלפי הקבלן, נגזרות מכך שמטרתו העיקרית של המפקח היא להגן על אינטרס המזמין. על המפקח להיות זמין עבור הקבלן על מנת שהאחרון יוכל לבקש ולקבל ממנו אישורים והוראות לגבי מהלך העבודה. על הקבלן "להציף" בעיות שעולות במהלך העבודה ולקבל את אישור המפקח לפעולות כאלה ואחרות הקשורות לאופן ביצוע העבודה, להתקדמותה, ולשינויים וחריגות מהמוסכם בין הקבלן למזמין. זה הצד ה"פאסיבי" בעבודתו של המפקח. לעבודתו של המפקח גם צד "אקטיבי", כמי שאמור ליזום בדיקות ולבחון בשטח, אם העבודה מתנהלת על פי הנדרש. למפקח יש סמכויות נרחבות בקשר להתאמת המלאכה. חוזי בנייה רבים אוסרים על הקבלן לכסות או להסתיר חלקי המבנה המיועדים להיות מכוסים או מוסתרים טרם הודיע הקבלן למפקח על השלמתם ויאפשר לו לבדוק את התאמתם, המפקח מוסמך לערוך דגימות ובדיקות ומדידות – זמיר לעיל בעמ' 475-476".

בענייננו, מדובר בעבודות של הכשרת דרכים עבור המנוף לצורך הנפת קורות שנוצקו באתר והעברת למקומן המיועד, כאשר הטיפול בעבודות אלה נעשה על ידי שלושה גורמים מקצועיים: התובעת, אורתם, וקבלן העפר מטעם אורתם (תחילה מוראד, ולאחר מכן קבלן אחר).

במישור העבודות המדוברות, וכאשר יש 3 גורמים מקצועיים כאמור, איני סבור כי קמה חובת זהירות קונקרטית של המפקח לבדוק האם התוואי שנקבע על ידי התובעת הוא התוואי הנכון, ואם היה צריך להשאיר שולי ביטחון ובאיזה רוחב. לא יהא זה נכון והולם לקבוע כי על המפקח לבדוק את ההחלטות שהתקבלו בעניין זה ולפקח עליהן, במיוחד כאשר כפי שנקבע לעיל, מדובר היה בעניין מקצועי ייחודי אשר נקבע על ידי מנופאי מיומן ובעל ניסיון רב בעבודות אלה, אשר קבע את מיקום התוואי, ואת היקפו, ואיני רואה כי קמה חבות של המפקח לבדוק את שיקול דעתו העצמאי.

לעומת זאת, בכל הקשור לנושא יציבות הקרקע, ומשמדובר בחבות המוטלת על אורתם, חלה חובת פיקוח של המפקח, גם מאחר שמדובר באינטרס של המזמין שלא תתרחש תאונה תוך כדי הובלת קורה, תאונה שעלולה לגרום נזק לקורה, וגם מאחר שמקצועיותו של המפקח בעניין זה אינה נופלת ממקצועיותה של אורתם (מעדות מוראד עולה כי המפקח שתואר על ידו כמהנדס דקדקן וקפדן, דווקא בדק את נושא הידוק הקרקע, לקח דוגמאות מהמצעים שהובאו מהמחצבה לבדיקה, וביצע בדיקות חוזק בשטח באמצעות גלילים (עמ' 687 ש' 17-19; עמ' 688 ש' 9-32).

לא למותר לציין את שנאמר בעניין מגמן כדלקמן:

"המפקח אינו אמור לבצע את מלאכתו של הקבלן. אחריותו של הקבלן, במישור דיני החוזים היא מוחלטת, בבחינת התחייבות להשיג תוצאה. במישור הנזיקי, אין הקבלן יכול להשמע בטענה כלפי המפקח נוסח "למה לא השגחת עלי". לא בכדי, לא עלה בידי מגמן להצביע ולו על תקדים אחד, בו נתקבלה תביעה דומה של קבלן כנגד מפקח, בגין השגחה לקויה של המפקח על עבודתו. הקבלן הוא שאחראי לאיכות הביצוע, ואינו יכול להתנער מאחריותו ולגלגלה על המפקח". \

עם זאת, אילו הייתה נמצאת אורתם אחראית בשל הכנה לקויה של הקרקע לעומסי המנוף, אזי כשמדובר בתביעה של קבלן משנה שניזוק עקב התרשלות אורתם, קיימת אותה חובת זהירות קונקרטית של פרו שיא שנזכרה לעיל.

אילו התקיים, אפוא, מצב הדברים הנזכר בפיסקה הקודמת לעיל, ברי כי האחריות העיקרית למצב הדברים הנזכרת בפיסקה הקודמת לעיל היא של אורתם, ובחלוקה הפנימית של האחריות ביניהן יהיה חלקה של אורתם 90% וחלקה של פרו שיא 10%.

ברי כי הדיון דלעיל הוא דיון תיאורטי בלבד, שכן לאור הקביעות בפסק דין זה לגבי אופן התרחשות אירוע שקיעת זחל המנוף, אין לקבוע אחריות של אורתם ושל פרו שיא לאירוע זה.

בהינתן האמור לעיל, נדחית התביעה נגד פרו שיא.

אחריות מוראד

אף דיון זה מתקיים למעלה מן הצורך.

הודעת צד ג' שנשלחה לקבלן העפר מוראד על ידי פרו שיא אינה רלבנטית עוד, נוכח דחיית התביעה נגדה.

הודעת צד ג' שנשלחה למוראד על ידי אורתם נותרה בעינה, אך בסיכומיה לא טענה אורתם דבר בעניין אחריותו של מוראד, דהיינו זנחה את טענותיה נגדו.

כבר מטעמים אלה דינה של הודעת צד ג' נגד מוראד להידחות.

למעלה מהדרוש אציין כי דין הודעות צד ג' נגד מוראד להידחות גם לגופן, משני טעמים עיקריים:

א. מוראד פעל לפי ההוראות שקיבל מאורתם וגם מהתובעת באמצעות המנופאי, ואיש לא הוכיח כי פעל בניגוד להוראות שניתנו לו, ואף לא הוכח כי התרשל בעבודתו.

ב. מוראד הוכיח באופן משביע רצון כי עקב מחלוקת עם אורתם סיים את עבודתו באתר בחודש דצמבר 2008, דהיינו כמעט חודש לפני האירוע מושא התביעה. וכי לפיכך לא היה זה מוראד שהכין את התוואי המדובר. לעניין זה צורף החשבון הסופי שהגיש מוראד לאורתם ושהתייחס לחודש דצמבר 2008, וכן כתב ההגנה של אורתם בתביעה שהגיש מוראד נגדה, אשר לפיו אישרה את עצם הגשת החשבון הסופי הנ"ל. בנוסף, לא הראתה אורתם כי מוראד ביצע עבודות כלשהן עבורה לאחר חודש דצמבר 2008, ואישרה כי בתחילת 2009 נאלצה לקחת קבלן אחר במקומו.

יש לזכור כי התוואי הראשי הוכן על ידי מוראד כשעדיין עבד עבור אורתם, אך הובהר כי פרט לתוואי הראשי היה צורך להכין תוואים מהתוואי הראשי אל המקומות הספציפיים שיועדו להנפת הקורות, אשר היו משתנים בהתאם למיקום הקורות המונפות, וכי תוואים אלה הוכנו פרקי זמן קצרים של לכל היותר שבוע-שבועיים לפני ההנפה (עמ' 385 ש' 18-21, עמ' 387 ש' 4-12; עמ' 397 ש' 16-23), וכי בכל מקרה לא הוכנו הם פרק זמן של למעלה מ-20 יום לפני ההנפה (עמ' 399 ש' 14-15).

בנוסף, אישר חמוד, כי מי שביצעה את העבודות הנ"ל לאחר סיום עבודת מוראד היא חברה אחרת בשם נתיבי דרום (עמ' 398 ש' 19 – עמ' 399 ש' 9).

הודעות צד ג' שהוגשו נגד מוראד נדחות, אפוא.

הטענות הביטוחיות

המחלוקת עם איילון היא בשאלה האם קיימת חבות ביטוחית של חברת הביטוח לנזקים שאירעו לתובעת באירוע הנ"ל.

איילון הוציאה פוליסה לביטוח עבודות קבלניות לנתיבי איילון (להלן: "הפוליסה").

המבוטחים לפי הפוליסה הם נתיבי איילון, ובין היתר גם קבלנים ו/או קבלני משנה, דהיינו הן אורתם והן התובעת מבוטחות לפי הפוליסה.

תביעת התובעת מתבססת על שני פרקים בפוליסה:

פרק א' – ביטוח הרכוש. התובעת טוענת כי המנוף מהווה חלק מהרכוש המבוטח לפי הפוליסה, ולכן הנזקים שנגרמו למנוף במהלך האירוע מושא התביעה מכוסים לפי פרק זה.

פרק ב' – אחריות כלפי צד שלישי, כאשר התובעת טוענת כי חבותה של חברת הביטוח קמה מכוח היותה של אורתם מבוטחת בפוליסה, ואחריותה הנזיקית לנזקים שנגרמו למנוף.

בנוסף, טוענת התובעת לכיסוי ביטוחי בהתאם לתוספת לפוליסה הנקראת מיוניק רי 116.

הטענות לפי פרק א' לפוליסה ולפי תוספת מיוניק רי רלבנטיות גם בהינתן הקביעות שנקבעו בפסק הדין לגבי שאלת האחריות, שכן הכיסוי המוענק על פיהם אינו תלוי אחריות.

לעומת זאת, דין הטענות כלפי איילון לפי פרק ב' לפוליסה (אחריות כלפי צד שלישי) להידחות, שעה שנקבע כי אין אחריות של אורתם כלפי התובעת.

חרף האמור לעיל, יתקיים דיון גם בשאלה אם קיימת חבות ביטוחית של איילון כלפי התובעת לפי פרק ב' לפוליסה, אילו הייתה נקבעת אחריות של אורתם כלפי התובעת.

ביטוח הרכוש (פרק א' לפוליסה)

לאחר עיון בפוליסת הביטוח ובטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי המנוף אינו מהווה חלק מהרכוש המבוטח לפי הפוליסה, וזאת מהטעמים הבאים.

הפוליסה היא פוליסה הצהרתית במסגרתה על המבוטח להצהיר על פרויקטים על מנת שייכללו בביטוח.

הפרויקט הרלבנטי לתביעה שבוטח במסגרת הפוליסה הוא הקמת 3 גשרים מעל כביש פנימי 4, מודיעין (במסגרת כביש 431), וזאת במסגרת הסכם בין אורתם לבין נתיבי איילון (הסכם 4-07).

בפתיח לפרק ביטוח הרכוש נכתב כי "המבטח ישפה את המבוטח בגין החילוף, התיקון או ההקמה מחדש של הפרויקט או חלק ממנו בשל מקרה הביטוח שייגרם תוך תקופת הביטוח...".

מקרה הביטוח הוגדר כ"אבדן או נזק פתאומיים ובלתי צפויים מראש באתר העבודה לפרויקט או לחלק ממנו..."

שווי הפרויקט המהווה את סכום הביטוח הוגדר בעמוד דיווחי פרויקטים (15/01/08) בסך של 36 מיליון ₪, כאשר הסכום הנקוב בהסכם 4-07 כתמורה עבור ביצוע הפרויקט היה 36,945,379 ₪.

בהגדרת סכומי הביטוח שבפרק ביטוח הרכוש נקבע בסעיף 1 (שווי הפרויקט) כי "סכום הביטוח חייב להיות שווה למלוא העלות של הפרויקט המושלם לפי הערך בעת עריכת הביטוח, כולל שינויים שיחולו בערכו במהלך תקופת הביטוח מכל סיבה שהיא, למעט שינויים שיחולו במדד...".

מכאן עולה כוונה ברורה לבטח את הפרויקט, לפי שווי העבודות, כאשר ביטוח זה כולל את העבודות, את החומרים, את התשלומים לקבלנים השונים וכד' אך אינו כולל את שווי הכלים הכבדים, או אחרים, השייכים לקבלן או לקבלני המשנה והעובדים בפרויקט, וזאת מאחר ושווי העבודות שבהסכם, ממנו נגזר סכום הביטוח, אינו כולל כלים אלה, אשר שווים מיליוני שקלים ואף יותר מכך.

אין לקבל את טענת התובעת לפיה בהעדר חריג מפורש בפוליסה לכך שנזקים למנוף אינם מכוסים, יש לפרש את הפוליסה באופן שבו ניתן כיסוי לנזקים למנוף. הנטל להוכיח התקיימות חריג לפוליסה מוטל אכן על המבטחת, אך על התובעת מוטל נטל קודם לנטל האמור, ועליה להוכיח כי הרכוש הניזוק אכן מבוטח במסגרת הפוליסה. כאמור לעיל, הפוליסה אינה מכסה נזק למנוף במסגרת ביטוח הרכוש.

עיון בהרחבות לפוליסה מוסיף ומחזק את הקביעה כי המנוף אינו בגדר רכוש המבוטח במסגרת הפוליסה.

כך, במסגרת ההרחבות לפוליסה נכללה בסעיף ב(3) לפוליסה ההרחבה הבאה:

"אובדן או נזק למבני עזר ותכולתם ו/או למשרדים ותכולתם, לתבניות ולפיגומים, למתקנים וציוד קל, המשמשים את הפרויקט (למעט במפורש מנופים וכלי רכב וציוד שערך פריט בודד עולה על 7,500$)".

הציוד הקל לגביו מתייחס חלק מאותה הרחבה הוא פיגומים, כלי עבודה וכד' ומכך שנדרשת לגביו הרחבה ניתן ללמוד כי ציוד המשמש לבניית הפרויקט אינו מכוסה במסגרת הפוליסה.

מנופים הוחרגו ממסגרת הרחבה זו, ואף בכך יש ללמד כי לא הייתה כוונה לכלול אותם ברכוש המבוטח בפוליסה או בהרחבה זו.

הרחבה נוספת המחזקת את הקביעה הנ"ל היא ההרחבה הנזכרת בסעיף ב(2)(א) להרחבות שבפרק זה, וזו לשונה:

"אובדן או נזק לרכוש עליו מתבצעת העבודה השייך לאחד מיחידי המבוטח ואינו מהווה חלק מהפרויקט המבוטח לפי פוליסה זו".

לטעמי, הרחבה זו מתאימה לכאורה למנוף, שהרי מדובר ברכוש (כלי) עליו מתבצעת עבודת ההנפה וההובלה של הקורות, והוא שייך לאחד מיחידי המבוטח.

הרחבה זו נרכשה במסגרת הפוליסה עם כיסוי של עד 1,500,000 דולר, ויש בכך כדי ללמד שמטרת ההרחבה לכסות אובדן ונזק לרכוש ששוויו גבוה ובכלל זה המנוף.

ככל שפרשנות זו היא הפרשנות הנכונה של ההרחבה, משמעותה היא שהמנוף אינו מהווה חלק מהפרויקט המבוטח, אך הוא מבוטח, ככל שנרכשה הרחבה כאמור (וההרחבה אכן נרכשה).

דא עקא, התובעת לא העלתה טענה לעניין הרחבה זו אלא לגבי הרחבות אחרות (ייסקרו בהמשך), ומכאן שלא ניתן להכריע ולפסוק בעניין זה לטובתה, שהרי לאיילון לא ניתנה אפשרות להתגונן מפני טענה זו, וייתכן כי בפיה טענות הגנה טובות.

בנסיבות המפורטות לעיל, פרשנותה הבהירה והברורה של הפוליסה מובילה למסקנה כי המנוף אינו מהווה חלק מהפרויקט המבוטח במסגרת הפוליסה, ונוכח זאת, איננו מגיעים ליישום הכלל לפיו יש להעדיף פירוש הפוליסה כנגד חברת הביטוח, שכן השימוש בכלל זה ייעשה רק כאשר יש שתי פרשנויות סבירות שמתעורר קושי להכריע בהן, ואין זה המצב בענייננו.

התובעת טענה עוד לכיסוי לנזקי המנוף לפי שתי הרחבות לפוליסה:

האחת היא הרחבה של "הוצאות לפינוי הריסות", אך קשה להלום כי הנזק שנגרם למנוף ופינויו מהמקום מהווים פינוי הריסות.

ההרחבה השנייה היא של "הוצאות בגין תכנון, מדידה, פיקוח והשגחה של אדריכלים מהנדסים ומומחים אחרים לשם כינון אובדן הנזק", אך לבד מכך שלא הובאו ראיות של עבודת אדריכלים, מהנדסים ומומחים אחרים לכינון הנזק, פשיטא שהרחבה זו מתייחסת לנזק המכוסה לפי הפוליסה, ובענייננו אין הנזק מכוסה.

הרחבת מיוניק רי

מקורה של הרחבה זו הוא בסעיף 13 לרשימת הפוליסה לפיו:

"הפוליסה תורחב לכלול כיסוי לחלק מהעבודה שנמסר ו/או החל בו השימוש עפ"י תוספת מיוניק רי 116 Munich Re Endorsement 116)) הרצ"ב".

התובעת התייחסה לסעיף הבא שצורף לפוליסה וזו לשונו:

“.. The insurance shall be extended to cover unforeseen and sudden physical loss or damage to items due to defective material and/or bad workmanship and/or faulty design occurring during the period of cover before the maintenance period, if any.”

התובעת טענה כי מאחר שהנזק נגרם עקב הכנה לקויה של התוואי למנוף (בין אם על ידי התובעת ובין אם על ידי אורתם), ומאחר שתוואי זה נמסר והחל השימוש בו על ידי המנוף, יש כיסוי לפי הסעיף האמור לנזקים שנגרמו למנוף.

דין טענותיה אלה של התובעת להידחות, הן מאחר שקשה לראות כיצד תוואי של דרך זמנית מהווה עבודה שנמסרה למזמין וחלות עליו הוראות הסעיף, והן מאחר שההרחבה דנן לא נועדה לכסות נזקים שלא נגרמו לפרויקט או אינם כלולים במסגרת ההרחבות, וכפי שנקבע קודם לכן, המנוף אינו מהווה חלק מהפרויקט המבוטח ואינו מכוסה במסגרת ההרחבות.

במאמר מוסגר, אציין כי לא היה מקום לכך שהתובעת תבוא בטרוניה כלפי עו"ד הרמן, עדה מטעם איילון, כי אינה בקיאה בתוספת מיוניק רי, שכן כתב התביעה לא כלל טענה בעניין תוספת זו, ואילו הייתה טוענת איילון להרחבת חזית בעניין זה, טענתה הייתה מתקבלת (איני מקבל את טענת התובעת כאילו די בכך שבכתב התביעה נטען מפורשות כי הפוליסה על כל תוספותיה מכסה את האירוע נשוא התביעה וכי התוספת של מיוניק רי צורפה לראיות התובעת. על התובעת לפרט כיצד קמה חבות לפי הפוליסה, ומשלא קיימת טענה ספציפית בכתב התביעה כי תוספת מיוניק רי מכסה את הנזקים מושא התביעה, טענה מאוחרת יותר בעניין זה מהווה הרחבת חזית).

פרק ב' – חבות כלפי צד שלישי

נזק שאירע למנוף עקב התרשלות של אורתם מכוסה לפי פרק זה, ולכן כבר צוין לעיל, כי משנדחתה הטענה להתרשלות של אורתם המביאה לחבות כלפי התובעת, דין תביעת התובעת נגד איילון ברכיב זה להידחות.

עם זאת, יצוין כבר עתה, כי אילו הייתה נקבעת חבות נזיקית של אורתם כלפי התובעת, היה מקום לקבל את תביעת התובעת נגד איילון.

איילון אינה כופרת בכך שהתרשלות של אורתם כלפי התובעת מכוסה לפי פרק ב' לפוליסה, אך טוענת בסיכומיה כי קיימת החרגה בפרק זה לגבי חבות שהיא כתוצאה של רעידות, או עקב הסרה או החלשה של תמך או משען. איילון מוסיפה וטוענת כי מאחר שנרכשה הרחבה לכיסוי חבות המבוטח עקב אובדן או נזק לרכוש כלשהו השייך לצד ג' כולל קרקע או כתוצאה מהסרה או החלשת משען או תמך תוך כדי ביצוע העבודות, התובעת זכאית עקרונית לכיסוי ביטוחי מכוח הרחבה זו. עם זאת, טענת איילון היא כי לפי סעיף 2(א)(1) לגבי אותה הרחבה, תנאי מוקדם לכיסוי הוא, כי טרם ביצוע עבודות כלשהן בסמיכות לרכוש, קרקע או בניין כאמור, יוכן עבור המבוטח על חשבונו, דו"ח הנדסי בדבר מצבם, המתאר פגמים קיימים אם קיימים, והוראות לנקיטת אמצעי מניעה אותם יבצע המבוטח טרם תחילת ביצוע העבודות על חשבונו וכי הדו"ח אמור יועבר לידי המבטחת. נטען להתקיימות החריג, שכן לאיילון לא הועברו כל דוחות או תכניות בקשר עם עבודות התשתית לעבודות המנוף ולא ידוע לה אם נערכו כלל.

אין לקבל את טענת איילון בעניין זה, שכן ההחרגה הספציפית דנן אינה חלה לפי לשונה לגבי מקרה הביטוח, וממילא אין חל התנאי המוקדם להרחבה. בנוסף, טענה זו לקיום החרגה צריכה להיכלל במכתב דחייה, שכידוע בענייננו כלל לא נשלח לתובעת. טענה עובדתית זו גם לא נכללה בתצהירים מטעם איילון, ולא הופניתי בסיכומי איילון לראיה המצויה בתיק המוכיחה טענה זו, אשר הנטל להוכחתה מוטל על איילון.

יש לדחות גם את טענת איילון הנסמכת על חוו"ד קנדלר ולפיה מדובר בנזק צפוי שאינו מכוסה בפוליסה, הן בשל הקביעות שנקבעו לעניין חוו"ד קנדלר, והן מאחר שהטענה מהווה הרחבת חזית אסורה.

נוכח האמור לעיל, אילו הייתה נקבעת חבות נזיקית של אורתם כלפי התובעת, הייתה נושאת איילון בחבות כלפי התובעת בגין נזקי המנוף לפי פרק ב' לפוליסה, וזאת כדי חבותה של אורתם, בניכוי השתתפות עצמית של 2,500$ הקבועה בפרק ב' "לכל נזק אחר לרכוש" (על כך שיש לנכות סכום זה, ר' ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב, 1259-1260 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: "אליאס"); רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (18.6.18); וכן ההוראה הברורה בסעיף 2 בתנאים המיוחדים לפרק ב' לפיה "סכום ההשתתפות העצמית הנקוב ברשימה שעל המבוטח לשאת בכל תביעה ינוכה מתגמולי הביטוח").

הודעות צד ג'

נגד מוראד

הודעות צד ג' שנשלחו נגד מוראד נדחות, הן נוכח דחיית התביעה נגד אורתם ופרו שיא, והן נוכח הקביעה לעיל כי מוראד אינו נושא באחריות לאירוע.

נגד הפניקס והראל

הודעות צד ג' ששלחה פרו שיא נגד שתי חברות הביטוח הראל והפניקס נדחות בשל דחיית התביעה נגד פרו שיא.

עם זאת, אוסיף כי אם הייתה פרו שיא נמצאת אחראית, הייתה מתקבלת הודעת צד ג' ששלחה להראל ונדחית ההודעה ששלחה להפניקס. זאת, מהטעמים הבאים.

הראל ביטחה את פרו שיא בביטוח אחריות מקצועית. הפוליסה הרלבנטית היא פוליסה שתחילתה ב-1.1.12 והיא מסתיימת ביום 31.12.12 (להלן: "הפוליסה", או "פוליסת הראל").

יצוין כי פרו שיא החלה להיות מבוטחת בפוליסת הראל מיום 1.1.10. עד ליום 31.12.09 הייתה מבוטחת בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית בחברת הפניקס. מקרה הביטוח אירע כזכור, ביום 28.1.09.

התחייבותה של הראל כלפי פרו שיא לפי הפוליסה היא לפצות את פרו שיא בגין חבותה לפי פקודת הנזיקין בשל "מקרה ביטוח שיגרם במשך תקופת הביטוח הנקובה ברשימה, או בכל תקופה קודמת הנקובה בה (להלן: "הכיסוי הרטרואקטיבי") ושהתביעה בגינו תוגש נגד המבטח תוך תקופת הביטוח".

הכיסוי הרטרואקטיבי שנקבע בפוליסה הוא מיום 1.1.95, ונקבע לגביו כך:

"מותנה במפורש כי הכיסוי לתאריך רטרואקטיבי מותנה בתנאים הבאים:

1. למבוטח היו פוליסות בהן נערך ביטוח על בסיס "מועד הגשת התביעה" לאורך כל התקופה בגינה מבוקש כיסוי רטרואקטיבי.
2. המבוטח לא ידע ולא קיבל כל הודעה על מקרה שעלול לגרום לתביעה במסגרת פוליסה זו עד לתאריך תחילתה של פוליסה זו."

לכאורה, שני התנאים המקדמיים שנקבעו בפוליסה להקמת חבות של הראל כלפי פרו שיא התקיימו, דהיינו, מקרה הביטוח התקיים בתקופת הכיסוי הרטרואקטיבי, והתביעה הוגשה במהלך תקופת הביטוח.

אלא שהראל טוענת כי לא התקיים התנאי הנקוב לגבי הכיסוי הרטרואקטיבי, שכן פרו שיא ידעה "על מקרה שעלול לגרום לתביעה במסגרת פוליסה זו עד לתאריך תחילתה של פוליסה זו".

עוד טענה הראל כי בהצעת הביטוח מיום 29.12.09 הצהירה פרו שיא כי "אין לי ולא ידוע לי על כל מקרה או אירוע היכול להוות עילה להגשת התביעה", וזאת למרות שהמקרה המדובר היה ידוע לה היטב.

בנוסף, טענה הראל כי מתקיים החריג שבסעיף 5.1.11 ל"סייגים לחבות המבטח" שבפוליסה, בנוסחו כפי שהוחלף ברשימת הפוליסה אשר צורפה למוצגי הראל וזו לשונו:

"ארוע כלשהו שהמבוטח ידע או חייב לדעת לפני מועד תחילת ביטוח זה כי אותו אירוע עלול לשמש עילה לתביעה נגדו על פי פוליסה זו ולא מסר על כך בכתב למבטח."

פרו שיא טוענת מנגד, בין היתר, כי לא ידעה על כך שקריסת זרוע המנוף עלולה לשמש כעילת תביעה נגדה, ולפיכך אין כל בסיס לטענות הראל המתייחסות לכך. אוסיף, כי טענות פרו שיא הקשורות למכתב הדחיה של הראל אינן מתקבלות, שכן טענות הראל נגד הכיסוי הביטוחי נטענו שם בפירוט מספיק.

השאלה המרכזית היא אכן אם פרו שיא ידעה או חייבת הייתה לדעת לפני מועד תחילת הביטוח על כך שאירוע קריסת המנוף עלול לשמש עילה לתביעה נגדה. אם התשובה לכך חיובית, לא התקיים התנאי לכיסוי הרטרואקטיבי, וכן התקיים הסייג הקבוע בסעיף 5.1.11 לפוליסה.

לאחר ששקלתי את הראיות שהובאו בעניין דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי פרו שיא לא ידעה או הייתה חייבת לדעת לפני מועד תחילת הביטוח בהראל כי אירוע קריסת המנוף ישמש כעילה לתביעה נגדה.

אקדים כי אין כל ספק בכך שפרו שיא ידעה היטב על האירוע. מהנדס מטעמה אשר שימש כמפקח צמוד נמצא בשטח בעת קרות האירוע (עמ' 717 ש' 24-34), ודיווח על כך למר זלינגר, מנכ"ל ובעלים של פרו שיא, שהתייצב באתר ביום הדיווח או למחרת (עמ' 718 ש' 2-10).

ביום 3.2.09 נשלח מכתב מאורתם למר שורבן, מנהל הפרויקט מטעם פרו שיא, בו נכתב כך: "במהלך הנפת קורה טרום ק-3 לגשר רמפה, קרס המנוף וגרם לנזקים רבים במנוף, באלמנטים הקשורים למבנה וללוח הזמנים הואיל ובמסגרת החוזה עם נת"א (נתיבי איילון – י.ק.) ביטוח העבודות הקבלניות הינו בוצע ע"י נת"א, אבקש לפנות לחברת הביטוח לצורך הבאת שמאי ופתיחת תביעת ביטוח" (נספח "ה" לתצהיר לורן).

על מכתב זה נכתב בכתב ידו של זלינגר כך:

"אלי,

להבנתי המוטבים לפוליסה הם גם מליבו

להערכתי הם רשאים לפנות ישירות לחב' הביטוח

צריך לוודא שזה אומנם כך עם נתלי".

(-)

ברור גם שמדובר באירוע בו נגרם נזק משמעותי (למנוף, לאחר בדיקה התברר כי לא נגרם נזק לקורה שהונפה).

דא עקא, גם לאחר אלה, וגם לאחר שהיה ידוע לזלינגר, כי הביטוח יהיה מעורב באירוע, לא השתכנעתי כי זלינגר ידע או היה חייב לדעת כי באירוע האמור יש עילה לתביעה נגד פרו שיא לפי פוליסת ביטוח האחריות המקצועית.

הטעם לכך, הוא כי לא הונחה בפני כל תשתית ראייתית לכך, שהתובעת או אורתם באו בטענה כלשהי נגד פרו שיא בדבר התרשלות מצידה, אי פיקוח מתאים וכד', אשר עלולה הייתה לעורר חשש או חשד של פרו שיא כי היא עומדת להיתבע בגין האירוע האמור.

בסעיף 20 לתצהירו של זלינגר כתב הוא כך:

"חברת הפיקוח לא ידעה עד למועד הגשת התביעה נגדה, בחודש ינואר 2012, על כל טענה נגדה מצד אבי מנופים או מצד הקבלן הראשי בקשר לאחריות כלשהי של חברת הפיקוח לנזקים הנתבעים ולא נתקבלה אצלה לאורך כל השנים שחלפו ממועד אירוע קריסת המנוף ועד למועד הגשת התביעה כל פניה בקשר לכך".

זלינגר לא נשאל מפורשות על האמור בסעיף זה, ודבריו לא נסתרו, בראיה כלשהי.

להיפך, מר קורנבליט נשאל על ידי ב"כ פרו שיא אם נעשתה על ידי התובעת פניה לחברת הפיקוח לאחר האירוע, והשיב על כך בשלילה (עמ' 159 ש' 25-26).

זאת ועוד, כשנשאל זלינגר בעניין בדיקת האירוע, השיב כי לא נעשה על ידי פרו שיא תהליך בדיקה של האירוע, וכי לא זומן לבדיקה כזו. דברים אלה לא נסתרו (עמ' 718 ש' 21-26).

ודאי שהמכתב של אורתם לפרו שיא שנזכר בסעיף 182 לעיל אינו מלמד על טענה כלשהי או חשש כלשהו להגשת תביעה נגד פרו שיא.

הראל הפנתה לפסיקה בה נקבע כי המבוטח ידע על מקרה הביטוח ועל כך שהוא יכול לשמש כעילה לתביעה נגדו, אך באותם מקרים (ואסתפק בפסיקת בית המשפט העליון והמחוזי שנזכרה בסיכומי הראל), הובאו ראיות לידיעת המבוטח על כך שהמקרה יכול לשמש עילה לתביעה כאמור.

בת"א (מחוזי י-ם) פלונית נ' ד"ר אלשעבאני יוסף (21.7.10) קיבל המבוטח מכתבי דרישה מעורך דין לצילום התיק הרפואי של המטופלת, ונקבע כי ידע שפניה מסוג זה עלולה לשמש עילה לתביעה נגדו בגין רשלנות רפואית.

בע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית, פ"ד נח(6) 822 (2004) קיבלה המבוטחת מכתב מהתובעת לפיו רואה אותה התובעת אחראית לתיקון כל הליקויים שהתגלו בפרויקט של בניית דירות אשר לגביו מונתה המבוטחת לספק שירותי ניהול, מעקב ופיקוח (עמ' 836 לפסק הדין).

בת"א (מחוזי ת"א) 1927/99 ילין נ' עו"ד יעקב כהן (13.9.09) התקבלה תביעת רשלנות נגד עו"ד אשר לא הגיש תביעת פיצויים טרם ההתיישנות, ונקבע כי אין כיסוי ביטוחי לאחריותו כלפי התובעים, שכן עובר להתקשרות עם חברת הביטוח בפוליסת אחריות מקצועית נטענה כבר טענת ההתיישנות בכתב ההגנה; הלקוח כתב למבוטח שהזהיר אותו בעבר בעניין ההתיישנות ולאחר מכן פיטר אותו תוך שהוא כותב לו כי אין במכתבו משום ויתור על כל טענה ו/או תביעה שיש לו ותהיה לו נגד המבוטח; הלקוחות הגישו נגד המבוטח תלונה ללשכת עורכי הדין וכתבו בה כי "אין באמור במכתב זה משום צמצום או ויתור על טענה כל שהיא, או על זכותנו לנקוט כנגד עו"ד י. כהן בצעדים משפטיים כראות עיננו, לרבות בענין רשלנות מקצועית".

בענייננו לעומת זאת, לא התרחש דבר מכל אלה, ואף לא דבר מה אחר שיש בו כדי להצביע על סיכון או חשש להגשת תביעה נגד פרו שיא.

אין להתעלם גם מכך, כי פרו שיא דאגה לרצף ביטוחי של אחריותה המקצועית, וסביר להניח כי אם הייתה יודעת כי יש בקריסת המנוף כדי להוות עילה להגשת תביעה נגדה, הייתה דואגת למסור עוד למבטחת הקודמת הודעה על האירוע, ולחלופין לא הייתה מבצעת את חילופי המבטחות, או הייתה דואגת להבטיח את עצמה בעניין זה, במיוחד כשהאירוע התרחש פחות משנה לפני החלפת המבטחת.

מכל אלה הגעתי למסקנה כי אם הייתה נקבעת אחריות של פרו שיא לאירוע קריסת המנוף, הייתה פוליסת הראל מכסה אותה באשר לאחריות זו, והודעת צד ג' שנשלחה להראל הייתה מתקבלת.

באשר להפניקס, זו ביטחה כאמור את אחריותה המקצועית של פרו שיא בפוליסה שהסתיימה ב-31.12.09. טענת פרו שיא לחיוב הפניקס הועלתה כטענה חלופית, אם תידחה טענתה נגד הראל.

בפוליסת הפניקס צוין כי חבותה של פרו שיא כלפי צד שלישי בגין מקרה הביטוח מכוסה בכפוף לכל אחד מהתנאים הבאים:

א. "התביעה נגד המבוטח הוגשה נגדו לראשונה ונמסרה למבטח בתוך תקופת הביטוח".

ב. מקרה הביטוח ארע בתוך תקופת הביטוח...."

בפוליסה קיימת הגדרה של "הגשת תביעה נגד המבוטח" כדלקמן:

"תובענה או קבלת מכתב תביעה או מידע ממקור כלשהו על ידי המבוטח בדבר קרות מקרה הביטוח".

לפיכך טענה פרו שיא כי מקרה הביטוח אירע בתוך תקופת הביטוח, וכן כי לאור הגדרת "הגשת תביעה נגד המבוטח", הוגשה אף התביעה בתוך מקרה הביטוח.

טענת פרו שיא נדחית משני טעמים:

א. ידיעה על קרות מקרה הביטוח כוללת לאור הגדרתו גם ידיעה על עילה להגשת תביעה נגד המבוטח, וכבר נקבע לעיל כי לא הייתה לפרו שיא ידיעה כזו.

ב. סעיף א' לתנאים כולל לא רק דרישה כי התביעה נגד המבוטח הוגשה נגדו לראשונה בתוך תקופת הביטוח אלא גם דרישה חד משמעית כי התביעה נמסרה להפניקס בתוך תקופת הביטוח. אין מחלוקת כי מסירה כזו לא בוצעה (נעשתה רק ב-2014).

נוכח האמור לעיל, אם הייתה נקבעת אחריות של פרו שיא לאירוע קריסת המנוף, הייתה הודעת צד ג' שנשלחה להפניקס נדחית.

נגד איילון

נוכח דחיית התביעה נגד אורתם, יש לדחות גם את הודעת צד ג' ששלחה אורתם לאיילון.

נזק

הדיון בשאלת הנזק התייתר נוכח דחיית התביעה, ואך למען שלמות התמונה יידון הוא להלן.

המומחה מר רוזן טל מטעם התובעת תיאר את הפעולות שבוצעו בקשר לעגורן כך:

למחרת קרות הנזק נבדק העגורן באופן יסודי, וכך גם הקורה שנפלה. בתום הבדיקות סוכם על אופן מדידת הנזקים וכן על אופן ביצוע הפירוק לשם העברת חלקי העגורן למרכז הלוגיסטי של התובעת בראשון לציון. עבודות אלה נמשכו 3 ימים ברצף, בוצעו בכוחות עצמיים של החברה, ונטלו בה חלק מנהלי החברה, צוות טכני ועגורני עזר. הזרוע הניזוקה (סופרליפט) הועברה למרכז הלוגיסטי הנ"ל, שם נבדקה ונמצא כי היא ניתנת לתיקון. הזרוע בחלקה הראשון המחובר לבסיס תוקנה באופן זמני, ובהמשך הורכב העגורן באופן שונה, כדי לאפשר עבודתו בעומס מופחת משמעותית, במטרה לאפשר המשך עבודות הבניה באתר בשילוב הכרחי של עגורן נוסף.

במרכז הלוגיסטי פורק העגורן למרכיביו, נבדק, אותרו נזקים הניתנים לאבחנה בשלב זה ובוצעו פעולות רבות המפורטות בסעיף 9 לחוות הדעת. בסיס זרוע הסופרליפט נשלח לתיקון בגרמניה. לאחר שבסיס הזרוע חזר מתיקון והתברר שלא ניתן להרכיב את הזרוע, התגלו נזקים נוספים שתוקנו.

ביום 30.7.09 נבחן העגורן ע"י אינג' בירנהק ונמצא תקין.

המומחה מר רוזן טל העריך את הנזק בהתאם לרכיבים הבאים:

א. בדיקת העגורן ואבחון מצבו - 35,000 ₪

ב. השבת האתר למצב עבודה וחילוץ - 135,000 ₪

ג. עבודת מחלקת התפעול של התובעת - 235,000 ₪

ד. צוות טכני מהמרכז הלוגיסטי - 35,000 ₪

ה. עבודות תיקון על ידי צוות במרכז הלוגיסטי - 280,000 ₪

ו. חלקים - 1,000,000 ₪

ז. הרכבת העגורן, הפעלה ברייקם ובדיקה ע"י בודק מוסמך 225,000 ₪

ח. אובדן רווחים - 1,308,000 ₪

ט. ירידת ערך - 3,600,000 ₪

י. הוצאות תקורת חברה ואתר העבודה במודיעין, במרכז

הלוגיסטי ובמשרדיה הראשיים של החברה 220,000 ₪

סה"כ 7,073,000 ₪

קודם שאתייחס לחוות הדעת הנגדית שהוגשה, אדון בטענה כי רוזן טל לא היה מוסמך ליתן חוות דעת שמאית לגבי העגורן. טענה זו נסמכת על צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב), תש"ם-1980 (להלן: "צו הפיקוח") הקובע בסעיף 2 כי "לא יעסוק אדם בשמאות רכב אלא אם הוא רשום בפנקס שמאי הרכב ובידו תעודה בת תוקף". "שמאות רכב" הוגדרה כ"עיסוק בשומה ובהערכת שווי של רכב ונזקים שנגרמו לרכב בתאונה או מכל סיבה אחרת".

איילון הגישה תעודת עובד ציבור מיום 27.1.15 של מר משה קירמאייר, ראש תחום הדרכה, פיתוח ושמאים, שהוגשה בתיק אחר (שאף בו הייתה מנופי אבי התובעת). בתע"צ נכתב כי על פי צו הפיקוח האמור, "המורשה לבצע חוות דעת מקצועית לאומדן נזק בכלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי – ובכלל זה עגורן נייד) הינו רק שמאי רכב שהוסמך, רשום בפנקס השמאים והמחזיק ברישון בתוקף".

לתע"צ צורף מכתבו של מר שמעון אברהם, ראש תחום בכיר שירותי תחזוקה במשרד התחבורה מיום 6.11.07 למוסכי צמ"ה, ובו צוין האמור לעיל, בעקבות ביצוע חוות דעת לכלי צמ"ה שלא על ידי שמאים מוסמכים ומורשים על ידי משרד התחבורה.

מר קירמאייר התייצב ונחקר על תעודת עובד הציבור. במסגרת חקירתו אישר כי העגורן מושא דיוננו הוא אכן כלי צמ"ה, וכי חוות דעת מקצועית לגבי נזקים שנגרמו לו יכולה להינתן רק על ידי שמאי רכב מוסמך וכו'. כן אישר כי ההנחיה משנת 2007 תקפה אף בעת מתן עדותו. עדותו מקובלת עלי.

אוסיף, כי יכול ואף לא היה צורך בתעודת עובד ציבור כאמור, שכן עגורן נייד דוגמת העגורן מושא הדיון הוא רכב כהגדרתו בפקודת התעבורה אליו מתייחס צו הפיקוח הנזכר לעיל.

אין מחלוקת כי המומחה רוזן טל אינו שמאי רכב, והוא אישר זאת בחקירתו (עמ' 188 ש' 25-31).

בהינתן האמור לעיל, אני סבור כי נוכח האיסור הקיים על מר רוזן טל ליתן שומה והערכת שווי של רכב ונזקים שנגרמו לרכב, חלק ניכר מחוות דעתו אינו יכול להתקבל, והכוונה היא לחלקי חוות הדעת העוסקים בנזקים שנגרמו לעגורן ולירידת הערך אותה קבע המומחה.

הוגשה חוות דעת נגדית של שמאי הרכב מר עמי מימון. מר מימון חלק כמעט על כל קביעה של המומחה רוזן טל, ומסקנתו הייתה כי אומדן הנזק מסתכם ב-723,100 ₪, בהתאם לרכיבים ולסכומים הבאים:

השבת האתר למצב עבודה וחילוץ - 127,900 ₪ צוות טכני מהמרכז הלוגיסטי - 30,000 ₪ עבודות תיקון בסדנה על ידי צוות במרכז הלוגיסטי - 181,700 ₪ חלקים - 350,000 ₪ הרכבת העגורן, הפעלה ברייקם ובדיקה על ידי בודק מוסמך - 3,500 ₪ הוצאות תקורת חברה ואתר במודיעין במרכז הלוגיסטי

ובמשרדיה הראשיים של החברה - 30,000 ₪ סה"כ 723,100 ₪

בטרם נבחן את רכיבי חוות הדעת לגופם, אציין כי חוות דעת רוזן טל מעוררת קשיים לא מעטים.

כך, חלק מחוות הדעת התבסס על תשתית עובדתית שמצופה היה כי תיתמך בתצהיר מטעם התובעת, אך הדבר לא נעשה. התצהיר מטעם התובעת ניתן על ידי מר קורנבליט, אך לא נכללו בו נתונים כספיים בהם השתמש מר רוזן טל בחוות דעתו (למשל, לעניין אובדן הרווחים).

רוזן טל העיד כי קיבל נתונים מחשב התובעת, מר אבי הרוש אך לא יכול היה להציג אותם (עמ' 218 ש' 13-18). מר הרוש לא נתן כל תצהיר מטעם התובעת.

זאת ועוד, חלקים מחוות דעתו של רוזן טל היו טעונים אסמכתאות, אך אלה לא צורפו לתצהירו של מר קורנבליט (אשר צירף בנספח ד' לתצהירו מסמכים בודדים שהועברו למר רוזן טל לצורך הכנת חוות דעתו), וגם לא לחוות הדעת. כך, לגבי סעיף אובדן הרווחים (הנובע מאובדן הכנסות), לא נתמך הוא באסמכתאות כלשהן, למרות שמדובר בחברה עם הנהלת חשבונות מסודרת; לגבי תיקון שורש הסופרליפט שנטען כי בוצע בגרמניה לא צורפו אסמכתאות לייצוא החלק, ואף לא חשבונית בדבר עלות התיקון; הוא הדין גם לגבי עלויות שכרם של עובדי מחלקת התפעול של התובעת, אשר נטען לנזק של 235,000 ₪ בגין עבודות התיקון שבוצעו על ידם למנוף. מר רוזן טל הסתפק ב"אומדן", במקום להסתמך על מסמכי התובעת. אפילו מסמך לגבי עלות רכישת המנוף (דבר שיש בו כדי להשפיע על קביעת סכום הבסיס ממנו מחושבת ירידת הערך בסך 3.6 מיליון ₪ הנטענת) - לא הוצג. גם מסמכים לגבי עלויות רכישת חלקים בסך של מיליון ₪ לתיקון המנוף – לא צורפו.

להלן ייבחנו רכיבי הנזקים שבחוות הדעת לגופם.

בדיקת העגורן ואבחון מצבו (35,000 ₪) – בחוות הדעת ציין מר רוזן טל כי סכום זה הוא בגין בחינת המנוף על ידי מנהלי החברה מר אבי יוחנן, מר אילן יוחנן ומר אייל קורנבליט ותיאום עבודות החילוץ והפירוק ובהמשך גם התיקון. בעדותו ציין המומחה כי מדובר בעלויות שלושת המנהלים הנ"ל, וכי אין לו דו"ח שעות עבודה שהקדישו, ואף לא דו"ח עלויות השכר שלהם. המומחה ציין כי מדובר בעניין מורכב ומסובך, וכי זו הערכתו לעבודה שהושקעה על ידם כהכנה, וכי אין מדובר בשכר טרחתו, כפי שטען המומחה מימון (עמ' 215 ש' 4-30).

זו דוגמא להעדר תשתית עובדתית מתאימה של התובעת לרכיב נזק. בתצהיר מר קורנבליט צוין רק כי הוא הגיע לשטח בחצות הלילה, סמוך לאחר אירוע קריסת המנוף, וכי אכן בחן את המנוף. אין מוזכרים המנהלים אבי יוחנן ואילן יוחנן, ולא צורפו אסמכתאות כלשהן לשעות העבודה שהוקדשו על ידם לנושא זה ולעלויות שכרם, במיוחד מקום בו ננקב סכום גבוה יחסית של 35,000 ₪.

בהינתן כלל האמור לעיל יש אין לאשר נזק ברכיב זה.

השבת האתר למצב עבודה וחילוץ (135,000 ₪) – רכיב זה יכול להיכלל בחוות דעת מר רוזן טל, שכן אינו עוסק בנזק למנוף. מר מימון העריך את הנזק ברכיב זה ב-127,900 ₪, ולאור הפער הנמוך בין שתי חוות הדעת ברכיב זה, ומשלא מצאתי מקום להתערב בקביעת מר רוזן טל בעניין זה, מאושר הסך של 135,000 ₪.

עבודת מחלקת התפעול של התובעת (235,000 ₪) – מר רוזן טל ציין בחוות דעתו כי עבודת מחלקת התפעול נעשתה על ידי צוותי חירום מבין עובדי החברה שעבדו ברצף משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות כשהם משתמשים בציוד, כלים וחומרים אף הם של התובעת. בחקירתו הבהיר כי מדובר בעבודות שבוצעו באתר, כי אין לו שמות של העובדים ואף לא כמה שעות עבד כל אחד ואת עלויות שכרם, וכי לא כולם משתכרים אותו שכר (עמ' 216 ש' 7-28).

מר מימון הפנה בחוות דעתו לכך שבכתב התביעה נטען כי מחלקת התפעול נדרשה לעבודתם של 6 עובדים משך 3 ימים רצופים, כי לא הוגשו מסמכי העלויות של העובדים, וכי לא ברור כיצד מעבודה בסדר גודל כזה התקבל הסכום של 235,000 ₪. עוד ציין השמאי מימון כי כשחושבו ברכיב הקודם עלויות השבת האתר למצב עבודה וחילוץ, שכללה עבודת מנופים והובלה, עלויות אלה אמורות לכלול את כל צוותי העבודה הקשורים בפעולות אלו.

בהינתן כלל האמור לעיל, דהיינו אי מתן פרטים מספיקים (אפילו הנתון של 6 עובדים משך 3 ימים נטען רק בכתב התביעה ולא בתצהיר), והעדר אסמכתאות מצד אחד, ודברי השמאי מימון שלא נחקר עליהם, לרבות לעניין הכפילות, אני מקבל את עמדתו של האחרון, ואיני פוסק פיצוי ברכיב זה.

צוות טכני מהמרכז הלוגיסטי (35,000 ₪) – מר מימון קבע בסעיף זה סך של 30,000 ₪ לפי 150 שעות עבודה של עובדים הקשורים בחילוץ ו-200 ₪ לשעה, וזאת לפי בדיקת כרטיסי העבודה של המנוף. משלא הובאה ראיה אחרת על ידי התובעת לעלות שכרם של עובדים אלה, אני מקבל את קביעת מר מימון בעניין זה ומאשר פיצוי של 30,000 ₪.

עבודות תיקון על ידי צוות במרכז הלוגיסטי (280,000 ₪) – המומחה רוזן טל מציין כי מדובר בעבודת מחלקת האחזקה והתמיכה של המרכז הלוגיסטי של התובעת באמצעות עובדים ייעודיים שעסקו בעבודות התיקון של המנוף, כי מדובר ב-1,250 שעות עבודה, וכי נעשתה על ידי המומחה הערכה הכוללת שימוש בכלים, חומרים וכו' שנדרשו במהלך ביצוע העבודה, כאשר זו לא השיבה בסופו של דבר את מצב המנוף לקדמותו, ולכן הוחלט על רכישת זרוע חדשה.

אציין תחילה כי רכיב זה כלול כבר בנזקים שנגרמו למנוף, וככאלה אין מר רוזן טל יכול לחוות דעתו עליהם, בהתאם לצו הפיקוח.

בחקירתו השיב מר רוזן טל כי ביצע אומדן של העבודה אותה ליווה, אך לא בדק עלויות שכר, וכי קיבל נתונים מחשָב החברה, אך לא יכול היה להציגם (עמ' 217-218).

השמאי מימון ניתח בנספח 7 לחוות דעתו את שעות העבודה שנרשמו ב"כרטיס עבודה למנוף" שהוגש על ידי התובעת, ניכה תיקונים שאינם קשורים בתיקוני נזק זה, וכן שעות עבודה לא סבירות (כמו 23.5 שעות עבודה של עובד ביום אחד ועוד), והגיע לתוצאה של 908.2 שעות עבודה, אשר לפי 200 ₪ לשעה, מסתכמות בעלות של 181,700 ₪.

לאור הניתוח המפורט של מר מימון, משלא נחקר בעניין זה, ולא הובאה ראיה על ידי התובעת לעלות שכרם של עובדים אלה, אני מקבל את קביעת מר מימון בעניין זה ומאשר פיצוי של 181,700 ₪.

חלקים (1,000,000 ₪) – המומחה רוזן טל ציין בסעיף זה שורש "סופר ליפט" ובסיס, חלקים שונים שנמשכו מהמחסן, מיסבי כננות וחלקים משלימים. בחוות הדעת לא ניתן פירוט למחירי החלקים הנ"ל, ובחקירתו השיב המומחה כי מדובר באומדן המבוסס בעיקרו על הצעת מחיר מגרמניה לשורש הסופר ליפט ולבסיס שהסתכמה בכ-850,000 ₪, אך לא הוצגו חשבונית תיקון ומסמכי משלוח (יצוא/יבוא), והמומחה ציין כי עלות התיקון לא נכללה בחוות דעתו (לא ברור מדוע). המומחה ציין גם כי התיקון לא צלח, וכי נאלצו להחליף זרוע חדשה מתוך חלקי חילוף שהיו במחסני התובעת, אך לא הצליח להסביר את ההיגיון שבמשלוח זרוע לתיקון לגרמניה ולא להשתמש בינתיים בחלק חילוף שקיים במחסני התובעת (עמ' 225 ש' 29 – עמ' 226 ש' 3). גם לגבי כך ולגבי חלקים אחרים, לא היו בידי המומחה מסמכי רכישה ואף לא מסמכי רכישה של החלקים (עמ' 226). לא הוצגו גם מסמכי ניפוק החלקים מהמחסן. אותה זרוע תקולה גם לא נשמרה על ידי התובעת, ולא ניתן היה לבחון אותה.

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את אומדן המומחה רוזן טל ועל מנת שהתובעת לא תצא בלא כלום, אני מקבל את אומדן המומחה מימון של 200,000 ₪ בגין הזרוע (50% ממחיר זרוע חדשה), וכן 150,000 ₪ בגין חלקים שונים שנמשכו מהמחסן, ובסך הכל 350,000 ₪.

הרכבת העגורן, הפעלה ברייקם (על ריק, ללא עומס) ובדיקה ע"י בודק מוסמך (225,000 ₪) – המומחה רוזן טל ציין כי מדובר בעבודת צוות, כולל שימוש בכלי הרמה ובאביזרים. אף כאן, לא הוצגו אסמכתאות, והמומחה מימון מנגד טען בחוות דעתו כי העלויות של העבודות הנ"ל כלולות בשעות העבודה שבכרטיס העבודה למנוף, אותן הביא כבר בחשבון בעבודות התיקון. לכן ציין המומחה מימון כי בסעיף זה יש לאשר רק סך של 3,500 ₪, שהוא ערך בדיקת בודק מוסמך.

יש לחזור ולומר שוב, כי התובעת היא חברה גדולה ובידה כל האסמכתאות הדרושות להוכחת נזקיה בגין תיקון המנוף, ולכן, מצופה היה כי אלה יצורפו ויוגשו כראיות, אך הדבר לא נעשה.

לכן, לא ניתן לאשר בסעיף זה אלא רק את הסך של 3,500 ₪ שאושר על ידי השמאי מימון.

אובדן רווחים (1,308,000 ₪) – יצוין תחילה כי בצו הפיקוח שנזכר לעיל אין איסור על מי שאינו שמאי רכב ליתן חוות דעת ברכיב זה.

המומחה רוזן טל קבע בחוות דעתו כי לתובעת נגרמו הפסדי הכנסה בסך 2,780,000 ₪ וגזר מסכום זה את הפסד הרווחים בסך 1,308,000 ₪. את הפסדי ההכנסה חישב כך:

עלויות עבודה נוספות באתר, עקב כך שכושר ההרמה של המנוף נפגע משמעותית עקב התאונה (ללא הסופר ליפט) והתובעת נאלצה להביא לאתר עגורן נוסף שעלות עבודתו הייתה 220,000 ₪. בנוסף, התארך משך הביצוע של עבודות ההרמה באתר, והדבר מתבטא ב-360,000 ₪ נוספים.

בנוסף, נטען בחוות הדעת כי המנוף היה מושבת עד חודש 10/2009, וכי זמן זה שקול לביצוע של 4 פרויקטים, ולאובדן הכנסות של 2,200,000 ₪.

הפסד הכנסות ורווחים, אינו קל להוכחה ויש לתמוך אותו בראיות מתאימות. יש להוכיח את זמן השבתת המנוף/השבתתו החלקית, את העבודות שניתן היה לבצע באמצעות המנוף ובשל השבתתו לא בוצעו, ואת שיעור הרווחיות מההכנסות (בדרך כלל מוגשת חוות דעת של רואה חשבון בעניין זה).

בענייננו לא הוגשו ראיות בכל העניינים דנן, ואפילו לגבי הפסדי ההכנסות בעבודה הספציפית בפרויקט מושא התביעה אליו הובא לפי הנטען עגורן נוסף, לא הוגשו כאלה. לא הובאו גם ראיות לגבי פרויקטים בהם נדרש המנוף, ונגרמו הפסדי הכנסות עקב כך שלא ניתן היה להשתמש בו עבור אותם פרויקטים. בתצהירו של מר קורנבליט חזר הוא על המספרים שבחוות דעת רוזן טל, וטען כי הנזקים הוערכו שם באופן שמרני ועל דרך ההמעטה. בעדותו השיב כי אין לו איתו מסמכים המראים אילו פרויקטים והזמנות הפסידה התובעת, וכי אחרי 6-7 שנים אינו יודע אם יוכל למצוא כזה דבר.

גם הנתון לפיו רווחי החברה מהווים 47% מהכנסותיה לא הוכח (מר רוזן טל מסר כי קיבל את הנתון מחשב החברה (עמ' 234) ובוודאי שאין די בכך, מה גם שהתובעת סירבה לגלות את דוחותיה כספיים.

עיון בסיכומי התובעת לא העלה כי הצביעה שם על ראיות כאמור לעיל.

באשר לפרק הזמן הנטען בחוות הדעת של מר רוזן טל לגבי השבתת העגורן, הרי בעניין זה דווקא צירפה התובעת ראיה בדמות תסקיר למנוף מיום 31.8.09 שערך אינג' בירנהק, ולפיו, עבר המנוף בדיקה ביום 30.7.09, לא נמצאו בו ליקויים, והוא כשיר לשימוש. מכאן שתקופת השבתת המנוף הייתה קצרה יותר מזו שנקבעה על ידי מר רוזן טל.

נוכח האמור לעיל, לא הוכיחה התובעת נזק של אובדן רווחים.

ירידת ערך (3,600,000 ₪) – מר רוזן טל ציין בחוות דעתו כי שווי המנוף עובר לאירוע הנזק היה 18 מיליון ₪, וכי הוא העריך את ירידת הערך ב-20%, בהתאם לנזק שנגרם, התיקונים שבוצעו, הסדקים שהתהוו בו, והחשש לנזקים עתידיים שיתגלו בעיקר ביחידת הצידוד.

אציין תחילה שוב כי צו הפיקוח אוסר על מי שאינו שמאי רכב מוסמך לעסוק בשמאות בנושא שווי רכב (לרבות המנוף מושא התביעה) ונזקים שנגרמו לו, ומכאן שאין הוא רשאי גם לחוות דעתו בנושא ירידת ערך של רכב.

בנוסף לכך, גם בחינת רכיב זה לגופו, מעלה כי לא ניתן לאשרו.

הקביעה כי שווי המנוף הוא 18 מיליון ₪ לא נתמכה בדבר. לא הובאה אסמכתא לגבי עלות רכישת המנוף על ידי החברה, ולא הובאו הערכות שווי שנעשו לו בעבר, הגם שמר רוזן טל ציין כי ביצע הערכות כאלה (עמ' 239 ש' 16 – עמ' 240 ש' 2). לעניין מצבו של המנוף טען מר רוזן טל כי בדיקת כשרות של המנוף מיום 30.7.09 על ידי אינג' בירנהק בה נקבע כי המנוף כשיר לשימוש הייתה מוטעית (עמ' 241 ש' 5 – עמ' 242 ש' 12) (מדובר בבדיקה אותה צירף המומחה לחוות דעתו ולא טען לגביה דבר, אלא להיפך, ציין בעמ' 8 סעיף 11 לחוות דעתו את הבדיקה ואת תוצאותיה).

מנגד, הביא המומחה מימון אסמכתא לכך ששווי המנוף הוא כ-6 מיליון ₪ (נספח 10 לחוות דעתו) וטען (ללא אסמכתא) כי שווי המנוף כחדש היה 13 מיליון ₪ באותה עת. בנוסף סבר השמאי מימון בהמשך חוות דעתו כי לא נגרמה למנוף ירידת ערך כלשהי, תוך שהוא סומך על אותו מסמך של בדיקה מיום 30.7.09 של אינג' בירנהק ועל חוות דעתו של המהנדס ויקינסקי.

מכל מקום, גם אלמלא טען מר מימון את אשר טען, לא ניתן, כאמור לעיל, לקבוע על יסוד חוות דעתו של מר רוזן טל, כי נגרמה ירידת ערך למנוף.

הוצאות תקורת חברה ואתר העבודה במודיעין, במרכז הלוגיסטי ובמשרדיה הראשיים של החברה (220,000 ₪) – מר רוזן טל ציין בחוות דעתו כי קבע בעניין רכיב זה אומדן בשיעור של 7.5% מהנזק הישיר ומהנזק התוצאתי שנגרמו.

מר מימון טען נגד השיעור שנקבע ללא נתונים מֵסִפרי הנהלת החשבונות של התובעת (אך לא העלה סברה אחרת בעניין זה), ומכך שנלקח גם מהנזק התוצאתי, ואמד הוצאות תקורה בסך של 30,000 ₪ לכל היותר.

נראה כי במקרה זה ניתן לאמוד את הוצאות התקורה מסך כל ההוצאות הישירות (כ-700,000 ₪) בשיעור קרוב לזה שנקבע על ידי מר רוזן טל (7.5%), ובסך הכל 50,000 ₪.

סך כל הנזקים שנגרמו לתובעת הם כדלקמן:

א. השבת האתר למצב עבודה וחילוץ - 135,000 ₪

ב. צוות טכני מהמרכז הלוגיסטי - 30,000 ₪

ג. עבודות תיקון על ידי צוות במרכז הלוגיסטי - 181,700 ₪

ד. חלקים - 350,000 ₪

ה. בדיקת בודק מוסמך - 3,500 ₪

ו. הוצאות תקורת חברה ואתר העבודה במודיעין, במרכז הלוגיסטי

ובמשרדיה הראשיים של החברה - 50,000 ₪

סה"כ 750,200 ₪

סיכום

על יסוד כל האמור לעיל נדחית התביעה, ונדחות גם הודעות צד ג'.

התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ (סה"כ 120,000 ₪), וכן הוצאות משפט שהוצאו על ידי כל נתבעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.

אורתם תשלם למוראד שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

אין צו להוצאות בין אורתם ואיילון בהודעת צד ג' הן לאור הקביעות במחלוקות ביניהן, והן מאחר שהתובעת חויבה כבר בתשלום הוצאות לאיילון בהליך העיקרי.

פרו שיא תשלם למוראד שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

פרו שיא תשלם להפניקס שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, וכן הוצאות משפט שהוצאו על ידה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.

אין צו להוצאות בין פרו שיא לבין הראל לאור הקביעות במחלוקות ביניהן.

אין צו להוצאות בין פרו שיא לבין אורתם, אשר ממילא ניהלו את ההליך לאור היות שתיהן נתבעות.

אורתם ופרו שיא ישלמו ביחד ולחוד למוראד הוצאות משפט שהוצאו על ידו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"א ניסן תש"פ, 05 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.