פתח דבר:

1. לפניי שתי בקשות רשות להתגונן שהגישו הנתבעים, מר מוחמד עבד אלקאדר (להלן: "הנתבע 1") ואחיו, מר מוסטפא עבד אלקאדר (להלן: "הנתבע 2"), כנגד תביעת התובע, בנק מזרחי טפחות בע"מ, (להלן: "התובע" ו/או "הבנק"), הנסבה על סך של 20,000,000 ₪ (לצרכי אגרה).
2. על פי הנטען בכתב התביעה, בין השנים 1999-2003 העמיד הבנק לחברת מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ (להלן: "החברה"), המצויה בשליטתם של הנתבעים, במסגרת שורה של הסכמי הלוואה, אשראים להקמת תשעה פרויקטים. במסגרת ההסכמים ערבו הנתבעים לפירעון האשראים שקיבלה החברה מהבנק ולמילוי אחר חובותיה במועדם והתחייבו לשלמם לבנק מיד עם דרישתו הראשונה. כמו כן, חתמו הנתבעים כערבים על כל הסכמי השעבוד שנחתמו בין החברה לבנק. לטענת הבנק, במהלך השנים הפרה החברה את ההסכמים ולא הצליחה לעמוד במועדי הפרעון של האשראי שנתן לה ביחס למספר פרויקטים ובתחילת שנת 2006 הגיע חוב הפיגורים שלה לסכום של עשרות מיליוני ₪. כתוצאה מכך העמיד הבנק לפירעון מידי את יתרת חובה לו, אשר ביום 30/01/06 עמד על סך כולל של 87,795,963 ₪, אולם החברה לא פרעה את חובותיה ולא תקנה את הפרותיה, לפיכך ביום 04/09/06 פתח הבנק תיק הוצל"פ נגדה ומונה כונס נכסים על זכויות מסוימות שלה ששועבדו לו. במהלך שנת 2008 החלו הבנק והחברה לנהל מו"מ ארוך ומורכב, וביום 17/03/09 נחתם ביניהם הסכם פשרה, על פיו התחייבה החברה לשלם לבנק סך של 54 מיליון ₪ בהתאם ללוח זמנים ותשלומים שנקבעו מראש ומכל מקור שייראה לו, בין היתר, באמצעות מימוש נכסים השייכים לחברה, וההסכם אושר על ידי בית המשפט. לטענת הבנק, החברה הפרה את הסכם הפשרה ועל כן הוא חידש את הליכי מימוש הזכויות במקרקעין שונים ששועבדו לו והגיש את התביעה נשוא הבקשות שבפניי.
3. ביום 01/02/12 הוריתי, לבקשת הבנק, על מתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד על הנכסים ו/או הזכויות ו/או החשבונות ו/או הכספים של המשיבים עד לסך של 20,000,000 ₪ וביום 25/11/12 הוריתי לבקשת הבנק על הרחבת צו העיקול הזמני על כספים נוספים, לפי בקשתו.
4. בדיון שנערך בפניי ביום 27/01/13 נחקרו שני הנתבעים, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית בתמיכה לבקשותיהם, וכן רו"ח מר חרבג'י אוסאמה, אשר חוות דעת חשבונית מטעמו הוגשה על ידי הנתבע.

טענות המבקשים:

תמצית טענות הנתבע 1:

1. הנתבע 1 טען כי בהסכם הפשרה נקבע כי כל ההליכים האחרים שננקטו לשם גביית החוב יוקפאו כל עוד ההסכם בתוקף. בעקבות זאת, הוקפאו כל הליכי ההוצל"פ וכינוס הנכסים בהם נקט הבנק לפרעון החוב והוא כמנהל ובעלים של החברה התחיל במאמצים עילאיים לגייס את הסכומים המוסכמים, בין היתר, על ידי מימוש חלק מהנכסים על פי הסכם הפשרה, תוך שהוא עומד בלו"ז שנקבע ואף מקדים אותו.
2. הנתבע 1 טען כי ההכרעה בשאלת ההפרה של הסכם הפשרה, אם היתה הפרה ומי הפר, תלויה ועומדת בפני ערכאות משפטיות וכן בהליך בוררות וכי מזה זמן מתקיימים הליכים משפטיים אשר נושאי המחלוקת בהם זהים למחלוקת נשוא תביעה זו וההכרעות בהם ישליכו ישירות על הסוגיות העולות בה, לכן הגשתה מהווה שימוש לרעה ובחוסר תום לב בהליך המשפטי ויש להורות על מחיקת ההליך ולחילופין על הקפאתו עד שיוכרעו ההליכים המקבילים. כמו כן, לטענתו, כל עוד לא הוכרעו הליכים אלו, חזקה שאין הפרה ולכן אין לתביעה זכות קיום ויש לדחותה על הסף ולחילופין להקפיאה.
3. הנתבע 1 טען כי החברה המשיכה לקיים את מלוא התחייבויותיה על פי הסכם הפשרה ואף מעבר לכך וכי טענות הבנק לעניין הפרת ההסכם על ידה הינן טענות כלליות, סתמיות ובלתי מפורטות והבנק וכונס הנכסים מטעמו הם אלו אשר הפרו את הסכם הפשרה והתנהלו בחוסר תום לב ובמעשיהם ו/או מחדליהם הערימו קשיים על החברה לממש את הוראות ההסכם והפרו את הדין ובכך גרמו לו ולחברה נזקים רבים ואף מטעם זה יש לפטור אותו מכל חיוב.
4. הנתבע 1 טען כי חרף התחייבותו, לא העביר הבנק 2 הסכמים שהיו אמורים לפרוע סך של מעל 5 מיליון ₪ לאישור לשכת ההוצל"פ במועד שנקבע ובעקבות זאת הם לא אושרו והנתבע 2 הוציא בינתיים צו מניעה כנגד הבנק לעיכוב אישור ההסכמים. לטענתו, הבנק אף לא אישר מכירת חלקות קרקע בשפרעם ובחדרה שבבעלות החברה, אשר היוו מקור לכיסוי חלק מיתרת החוב לפרעון והריבית הרבעונית שבה חוייבה החברה בגינו, תוך הצבת תנאים המפרים את הסכם הפשרה. כמו כן, לטענתו, כונס הנכסים לא פעל לגביית דמי שכירות על פי הסכם שכירות שהוא עצמו חתם עם שוכר בשפרעם, אשר אף בזז את המושכר ונטל ממנו ציוד השייך לחברה בהיקף של מאות אלפי ₪ וכן לא הושבו לחברה הוצאות ניכרות בהיקף של מאות אלפי ₪ שהוציאה לשם ניהול הנכסים שהניבו דמי שכירות שהועברו במלואם לידי הבנק, זאת בניגוד להסכם הפשרה והבנק אף מנע מצדדים שלישיים להעביר לידי החברה כספים השייכים לה.
5. הנתבע 1 טען כי במועד ההודעה על ההפרה עמדה יתרת החוב לפירעון על פי ההסכם על פחות מ-24 מיליון ₪, כאשר עדיין נותרו בבעלות החברה נכסים העולים בערכם באופן ניכר על יתרת החוב לתשלום על פי ההסכם.
6. הנתבע 1 טען כי בהתאם לחוות דעת חשבונאית שהוגשה יתרת חוב החברה לבנק נכון ליום 28/11/12 עומדת על סך של 18,372,966 ₪ ויתרה זו הינה מוכנה לשלם במסגרת הסכם הפשרה אשר לא הופר על ידה ונותר בתוקף על כל המשתמע מכך. לפיכך, אין הבנק זכאי לסכום הנתבע על ידו מהחברה, קל וחומר ממנו כערב להתחייבויותיה שלא הופרו כאמור.
7. הנתבע 1 טען כי חוות דעת המומחה מטעמו לפיה יתרת חוב החברה עומדת על כ-18 מיליון ₪ התייחסה לחודש נובמבר 2012, דהיינו כעשרה חודשים לאחר הגשת התביעה ובקשת הרשות להתגונן, תקופה במהלכה לא שקט הכונס על שמריו ומימש נכסים נוספים של החברה שחלק מתמורתם התקבל בפועל וחלק טרם התקבל מטעמים שאינם קשורים בחברה. יתרה מכך, במהלך החקירה הסתבר, על בסיס חוות הדעת החשבונית מחד ומתשובתו לב"כ הנתבע 2 מאידך, כי לאחר הגשת התביעה מימש הכונס נכסים נוספים של החברה בסכום של כ-21 מיליון ₪ ולכן ברי כי למעשה לא נותר כל חוב של החברה לבנק, בהסתמך על הסכם הפשרה, עובדה נוספת התומכת בבקשת הרשות להתגונן.
8. הנתבע 1 ביקש להצטרף לטענות שהועלו על ידי הנתבע 2 בדבר התיישנות, פקיעת הערבות, ביטולה, זניחתה והפרות חובות הבנק כלפיו.

תמצית טענות הנתבע 2:

1. הנתבע 2 שהוא אחיו של הנתבע 1, טען כי הנתבע 1 הינו הבעלים של 60% ממניות החברה ומנהלה ואילו הוא הבעלים של יתרת המניות וכי בשנת 2005 הוא והנתבע 1 החלו בהליך של היפרדות, במהלכו חתמו על הסכם היפרדות ומאז אין הוא עובד יותר בחברה והוא מודר מכל ענייניה.
2. הנתבע 2 טען כי דין התביעה נגדו להידחות מחמת התיישנות, מאחר שהבנק לא פירט בתביעתו בגין איזו הלוואה נוצר כל חוב ומתי וכל חוב שנוצר לפני ה-31/01/05 התיישן לפחות כלפיו. לטענתו, החובות בגין ההלוואות נוצרו, למיטב ידיעתו, מעל לשבע שנים עובר להגשת התביעה, עוד בראשית שנות האלפיים, וכבר בשנת 2004 פעל הבנק כנגד החברה בגין הפרת הסכמי ההלוואה ואף בכתב התביעה נאמר כי "במהלך השנים" שקדמו לתחילת 2006 הפרה החברה את התחייבויותיה וחוב הפיגורים הגיע בתחילת שנת 2006 לסכום של עשרות מיליוני שקלים".
3. הנתבע 2 טען כי גם אם ייקבע כי תביעת הבנק כנגדו לא התיישנה, כולה או חלקה, הרי שהשיהוי בו נקט הבנק בהגשת התביעה נגדו הינו שיהוי בלתי סביר בעניינו, אשר גרם לו נזק רב.
4. הנתבע 2 טען כי דין התביעה נגדו להידחות אף מאחר שהוא לא חתם על אחד מכתבי הערבות שצורף כנספח 2 לכתב התביעה וכן מאחר שהבנק הפר את חובותיו על פי דין כלפיו באשר להחתמתו על יתר כתבי הערבות ועל כן הם בטלים ו/או דינם להתבטל. לטענתו, הוא לא קיבל לידיו העתק מכתבי הערבות עליהם חתם, כתבי הערבות לא הוחתמו בסניף הבנק, הבנק לא שלח לו הודעה לערב אחת לשנה, לא פנה אליו בדרישת תשלום במועדים הרלוונטיים, לא הודיע לו דבר וחצי דבר על מצבה של החברה ועל הפרת התחייבויותיה וכשלונה בפירעון החוב ו/או על גובה חובותיה ו/או על כך שפתח נגדה תיק הוצל"פ והליך של כינוס נכסים וכן לא הודיע לו על ההסכם שחתם עם הנתבע 1 בשנת 2009 והדברים מהווים הפרה של הדין והוראות המפקח על הבנקים וכן מהווים הפרה של הבנק את חובת האמון כלפיו, את חובת תום הלב החלה עליו, את חובתו למתן הסבר לערב ואת חובת הגילוי והפרות אלו גרמו לו, לטענתו, נזק שניתן לקיזוז כנגד תביעת הבנק.
5. הנתבע 2 טען כי הוא לא היה צד להסכם החדש שנחתם בשנת 2009 ואף לא היה ערב לו ועל כן אין לבנק עילת תביעה כנגדו בגינו.
6. הנתבע 2 טען כי מחוות הדעת שהוגשה במסגרת ההליך המקדמי עולה כי בימים שלאחר הגשת התביעה נמכרו נכסים של החברה בסך של מעל מיליון ₪ ומכאן עולה כי לפחות לכאורה נפרע חוב החברה, לפחות ברובו.

טענות הבנק:

1. הבנק טען כי טענות ההגנה שהעלה הנתבע 1 לא פורטו ברמה הנדרשת ממי שמבקש רשות להתגונן, אלא נטענו בדרך של הפרחת סיסמאות ללא כיסוי, באופן סתמי וללא אסמכתאות ודי בכך כדי לדחות את בקשתו למתן רשות להתגונן. לטענתו, אף המעט שפורט בתצהירו של הנתבע 1 ונזנח בסיכומיו הוא סבך של שקרים והטעיות מבישות שנועדו לבלבל ולהוליך שולל והאמור בו סותר את דבריו ואת הנתונים המופיעים בחוות דעת המומחה מטעמו.
2. הבנק טען כי טענתו של הנתבע 1 לפיה הוא גרם לאי קיומו של החיוב הנערב חוזרת לאורך הבקשה בצורות שונות, אשר הפירוט הדל שמובא בתצהיר מתייחס לשלושה מקרים בלבד, שאף אחד מהם אינו מאוזכר במפורש בסיכומים, בהם מדובר על הסכמי מכר של נכסים משועבדים שביקשה החברה שכונס הנכסים יגישם בהוצל"פ על פי מתכונת הסכם הפשרה וכונס הנכסים לא עשה כן. לטענתו, הנתבע 1 לא צירף את כל ההסכמים, אלא שניים בלבד, ולא פירט את טענתו במידת הפירוט הנדרשת ולכן יש לדחות את טענותיו ביחס לכלל החוזים אשר לא צורפו.
3. הבנק טען כי יש לדחות את טענות הנתבע 1 אף ביחס לשני החוזים שכן צורפו, משום שעל פניה מדובר בהגנת בדים שקרית וחסרת ממשות. לטענתו, נקבע בהסכם הפשרה כי המוכרת בכל הסכמי המכר תהיה החברה ולא כונס הנכסים וצורפו לו נוסחים קבועים שהוטל עליה להשתמש בהם לצורך המכירות וכן נקבעו מחירי מינימום למכירתו של כל נכס. לאחר כשנה וחצי בהן מתכונת זו הופעלה בשיתוף פעולה הופסקו כל מכירות הנכסים על ידי החברה בשל צו המניעה הראשון, שניתן בחודש 08/10, במסגרת תביעה שבה תבע הנתבע 2 את החברה ואת הנתבע 1 ועל כן החברה לא יכלה עוד לעמוד בהסכם הפשרה, אך סירבה לוותר על מעמדה כמוכרת ודרשה מכונס הנכסים להגיש להוצל"פ לאישור הסכמים שחתמה עליהם, בניגוד גמור לצו המניעה, אולם הוא עצמו לא הסכים לכך ועל כן פנה כונס הנכסים לב"כ הנתבע 2 בהתאם לדרישת צו המניעה הראשון והוא פנה לבית המשפט וקיבל את צו המניעה השני נגד עסקאות אלו.
4. הבנק טען כי הנתבע 1 סיפר את הסיפור העובדתי בסדר כרונולוגי הפוך – מן הסוף להתחלה – במטרה ליצור רושם מטעה כאילו צווי המניעה ניתנו לאחר מועדי ההסכמים בהם מדובר. לטענתו, אין לו כל אינטרס להכשיל הכנסות שנועדו לכסות את חוב החברה לו וטענת הנתבע 1 כי הוא הפריע לחברה לקיים את הסכם הפשרה תוך הפרת צו שיפוטי בכך שמנע כניסתם של כספים לקופה והוצאת החוזים אל הפועל וכן ניסיונו לטעון פעמיים למכירה של אותו נכס הינן טענות שקריות בעליל ונסתרות על ידי הנתבע 1 עצמו ועל כן מהוות הגנה חסרת ממשות.
5. הבנק טען כי יש לדחות אף את טענתו של הנתבע 1 כי היה עליו להוכיח תחילה שהחברה הפרה את ההסכם, טענה אשר נזנחה בסיכומיו והינה מוטעית מבחינה משפטית. לטענתו, הנתבע 1 כלל לא הכחיש את קיומן של ההפרות ולא הוכיח כי החברה אכן קיימה את הסכם הפשרה ולמעט טענתו כי העניין תלוי ועומד בערכאות אחרות, כלל לא ניסה להתמודד עם קיומן של ההפרות ולהוכיחן.
6. הבנק טען כי הנתבע 1 זנח חלק מטענותיו בסיכומיו, כמו הטענה כי לא הושבו לחברה הוצאות ניכרות בהיקף של מאות אלפי שקלים שהוציאה לשם ניהול הנכסים שהניבו דמי שכירות, ואף לא פירט מהן אותן הוצאות ובגין מה הוצאו, וכן טענתו בדבר צדדים שלישיים עלומים שלכאורה הוא מנע מהם להעביר כספים לקופת הכינוס.
7. הבנק טען כי חוות הדעת אינה יכולה לעמוד ובוודאי שלא לשמש בסיס למתן רשות להגן, שכן היא שגויה מן המסד ועד הטפחות. המומחה הודה כי הוסיף לתחשיב תקבולים בהיקף של מיליוני שקלים שאינם בדפי הבנק ואין להם ביסוס בתצהיר הנתבע 1. המומחה התייחס לכל סוגי התקבולים כאילו הם יכולים לכסות כל חיוב שהוא והחישוב שערך מנוגד חזיתית למה שמתיר הסכם הפשרה. המומחה לא בדק אם ומתי ניתן לפי הסכם הפשרה להעביר לחשבון החברה כספים והתייחס לכל תקבול כאילו ניתן לזכותו במלואו ביום קבלתו בחשבון החברה, בניגוד להוראות הסכם הפשרה. המומחה ביסס את תחשיבו על ריבית נמוכה מהריבית המוסכמת מבלי שהניח תשתית עובדתית לכך. כמו כן, הכניס המומחה את כלל הזיכויים כשהם כוללים מע"מ רק על מנת לנפח את טור הזכות וכן הריץ תאריך פתיחה שגוי, דבר היוצר טעות נגררת על פני כל החישוב ודי בכל אלו כדי לאיין את חוות הדעת.
8. הבנק טען כי גם בעניינו של הנתבע 2 אין כל מקום ליתן רשות להתגונן, כיוון שכל איחור בתשלום חודשי או רבעוני מייצר עילת תביעה חדשה וכאלה היו למכביר בשנת 2005, ואין די בעצם קיומו של חוב לתחילת מירוץ ההתיישנות ורק דרישת תשלום דוגמת מכתב העמדה לפירעון הוא שמתחיל את מרוץ ההתיישנות. כמו כן, לטענתו, שאלת ההתיישנות הינה שאלה משפטית ועל כן יש להכריע בה בשלב זה ולא ליתן רשות להגן על מנת לבררה.
9. הבנק טען כי הנתבע 2 שינה את גרסתו בהתאם לצורך וכי הוא מנסה להתכחש לתפקידו כמנהל בחברה, אולם ניסיונו עומד בסתירה להצהרותיו בתצהיר שתמך בבקשתו למתן צו מניעה, אשר הוגש לבית משפט זה (בש"א 928/08 ביום 09/04/08) (סומן מש/8) וכן לאמור במכתבו של ב"כ כוחו מיום 25/01/08 מהם עולה כי הוא לקח חלק פעיל ושוטף בניהול החברה עד לפיטוריו ביום 01/04/06, ודי בסתירות אלה כדי לדחות את בקשתו.
10. הבנק טען כי טענותיו של הנתבע 2 כי לא קיבל העתק מכתבי הערבויות, טענה אשר נזנחה בסיכומיו, כי הוא לא החתים אותו על הערבויות בסניף וכי לא קיבל ממנו הודעות כערב, אין בהן כדי לאיין את תוקפן של הערבויות, מה גם שהנתבע 2 לא הסביר מדוע לא דרש העתק מכתבי הערבויות ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. לטענתו, אף טענתו של הנתבע 2 כי חתם על הערבויות לבקשת הנתבע 1 דינה להידחות שכן נפסק כי ערב שאינו מתעניין בפרטים וחותם ערבות מאחר שהוא סומך על אדם אחר אין לו להלין אלא על עצמו. כמו כן, לטענתו, די בעובדה שבעת חתימת הערבויות היה מנהל ובעל עניין בחברה כדי להוכיח את ידיעתו אודות מצב חשבון החברה ועסקיה ואין להטיל עליו את החובה לדאוג לבעל המניות בחברה מקום שהוא אינו דואג לעצמו, על אחת כמה וכמה כאשר הנתבע 2 אישר בתצהירו (מש/8) כי כל מה שעשה היה תחת ייעוץ וליווי משפטי ואף חתימותיו על כלל הערבויות אושרו על ידי עו"ד.
11. הבנק טען כי אין בהצהרתו של הנתבע 2 כי לאחר שתתקבל בקשתו יבקש להגיש חוו"ד באשר לסכום החוב הנטען וזאת עם קבלת המסמכים הנוגעים להלוואות מן הבנק, שכן היה עליו לבקש מסמכים אלו בטרם הגשת הבקשה ומשוויתר על זכות זו, אין לו להלין אלא על עצמו. כמו כן, לטענתו, הנתבע 2 לא פירט על איזה כתב ערבות לא חתם ולכן יש לדחות את טענתו.

דיון:

1. מגמת הפסיקה בעת האחרונה היא הגמשת הקריטריונים למתן רשות להתגונן במסגרת הליך של סדר דין מקוצר. בהקשר זה, נקבע בע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, (פורסם בנבו, 09/12/09) כי תביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו.
2. בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל וכי יש ליתן לנתבע רשות להתגונן כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה. (ר' ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2)273, 277). הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב (ר' ע"א 390/59 רוז'ינסקי נ' וייט, פ"ד יג(3)2149).
3. בפסיקתו של בית המשפט העליון מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ר' ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (פורסם בנבו, 18.11.08); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (פורסם בנבו, 18.6.08). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן, אשר ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה וכפועל נגזר, מזכות הפניה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי. לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ר' ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 15.6.09).
4. הלכה פסוקה היא שבית משפט אשר דן בבקשה למתן רשות להגן איננו מוסמך לקבוע אם עדות הנתבע עדות אמת היא אם לאו. השאלה העומדת בפני בית המשפט היא, בשלב מוקדם זה, אם יש בידי הנתבע הגנה אפשרית העשויה לסייע בידו לאחר שיוכיח את הגנתו בדרך הרגילה. נתבע המבקש רשות להתגונן איננו מביא בפני בית המשפט כל ראיה זולת תצהירו ואין הוא מביא עדים שאולי יעידו במשפט גופו... אין מקפחים את הנתבע בשל כך שהתובע בחר לתבוע בסדר דין מקוצר. וכאשר תצהירו של הנתבע מראה הגנה העשויה לעמוד לו במשפט, זכאי הוא לכך שהתובענה תתברר ותוכח בדרכי הדיון הרגילות. דברים אלו הם האלפבית של סדר הדין המקוצר". (דוד בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה (מהדורה שביעית) עמ' 169-170)
5. במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה; או הטלת הוצאות ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא.
6. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, שקלתי את מכלול הראיות וכן שקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם נחה דעתי כי דין הבקשות להתקבל חלקית, וזאת ממכלול הנימוקים אשר יפורטו להלן.
7. בקשות הרשות להתגונן נסבו על מספר טענות:

הנתבע 1 טען כי החברה עמדה בהסכם הפשרה וכי מתקיימים הליכים משפטיים מקבילים אשר נושאי המחלוקת בהם זהים למחלוקת נשוא תביעה זו וטרם הוכח שהחברה היא שהפרה את ההסכם, כי הבנק הוא שהפר את הסכם הפשרה עם החברה וכי הבנק וכונס הנכסים במעשיהם ו/או במחדליהם הערימו קשיים על החברה לקיום התחייבויותיה וכי בהתאם לחוות דעת חשבונאית שהוגשה מטעמו ומאחר שכונס הנכסים מימש נכסים נוספים של החברה לאחר הגשת התביעה למעשה לא נותר לחברה כל חוב לבנק בהסתמך על הסכם הפשרה.

הנתבע 2 טען כי דין התביעה נגדו להידחות מחמת התיישנות ו/או מחמת שיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה, כי החל משנת 2005 הוא אינו עובד בחברה, כי הוא לא חתם על אחד מכתבי הערבות, כי הבנק הפר את חובותיו כלפיו באשר ליתר כתבי הערבות עליהם חתם ועל כן הם בטלים ו/או דינם להתבטל, כי הוא לא היה צד להסכם הפשרה ועל כן אין לבנק עילת תביעה כנגדו בגינו וכי הפרות הבנק את חובותם כלפיו גרמו לו נזק שניתן לקיזוז כנגד תביעה זו.

1. בבחינת טענות הנתבעים יש לבדוק, האם עולה מהן הגנה לכאורה נגד התביעה והמסמכים שהוצגו על ידי הבנק בכתב התביעה ויש להיעתר לבקשותיהם, או שמדובר ב"הגנת בדים" ויש לדחות את הבקשות.
2. בבחינת טענותיהם של הצדדים יצוין, כי טענת ההתיישנות היא טענה משפטית גרידא ועוסקת בנסיבות בהן בנק יהיה מנוע מלתבוע ערב בשל התיישנות. יש לבחון מהו מועד היווצרות העילה בתביעה נגד הנתבעים.

ככלל, ההסדר הכולל לבחינת סוגיית ההתיישנות מצוי בחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), אלא, שבענייננו מדובר בתובענה כספית שהוגשה על סמך כתבי ערבות, לפיכך, יש צורך להידרש להוראות חוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות"). סעיף 7(ב) לחוק הערבות קובע, כי "התיישנה התביעה נגד החייב, מתיישנת גם התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן". סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות של 7 שנים בשאינו מקרקעין וסעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

יחד עם זאת, חוק הערבות עבר מספר תיקונים (תשנ"ב, תשנ"ח), ובהם הוראת מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי, המהווה שינוי חשוב ומשמעותי לעניין סוגיית ההתיישנות.

סעיף 17ג(א) לחוק הערבות לאחר תיקון תשנ"ב, קובע כי "לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:

(1) ניתן פסק דין נגד החייב;

(2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתא על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות העניין".

אף סעיף 27(א) לחוק הערבות לאחר תיקון תשנ"ח, קובע כי: "לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:

(1) ניתן פסק דין נגד החייב;

(2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין".

1. לאור הוראות חוק הערבות מתעוררת בעייתיות, שכן משך התקופה בה נאלץ הנושה לנהל את ההליך נגד החייב, לקבל פסק דין נגדו ולקבל את אישור ראש ההוצאה לפועל, יכול להימשך למעלה משבע שנים ויש לכן לבחון מהו מועד היווצרות העילה בתביעה נגד הערב. לפיכך, במקרה שבפניי, יש לשמוע את טענות הצדדים בעניין, שכן הוכחת הטענה עשויה להעמיד למבקשים הגנה בטענת התיישנות. אשר על כן, ניתנת למבקשים רשות להתגונן בשאלת ההתיישנות וכפועל יוצא בטענת השיהוי.
2. לעניין טענת הקיזוז, הלכה היא כי "טענת קיזוז יש לפרט לפרטי פרטים וסכומים, עד לרמה של כתב תביעה עצמאי: "טענת קיזוז, בתחומיה של תביעה בסדר דין מקוצר, חייבת לפרט את הסכום הנתבע לפי טענת הקיזוז ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות אותה בצורה מפורשת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן" (ד. בר אופיר, שם, עמ' 213 וראה גם ע"א 579/85 אריאן נ' לאומי, פ"ד מ(2)765). הנתבע 2 העלה את טענת הקיזוז באופן כללי וסתמי, שאינו עונה על הדרישות האמורות ומבלי שפירט אף את הסכומים הנתבעים לקיזוז, על כן, אין בטענתו כדי ליצור תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה הענקת רשות להתגונן ודין טענתו להידחות.
3. יתר טענותיהם של הנתבעים 1 ו-2 מתייחסות למסגרת העסקית הרחבה שהתנהלה בין הבנק לחברה, להלוואות שלקחה ולכתבי הערבות עליהם חתמו וכן להסכם הפשרה שנחתם בין הבנק לנתבע 1. לפיכך, מאחר שנפסק, כאמור, כי יש ליתן לנתבע רשות להתגונן כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה וכן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה, ומאחר שבשלב זה אין בית המשפט בוחן את טיב ראיותיו של הנתבע ואין זה מתפקידו להחליט מהם סיכויי הצלחתו או אם הובאו לפניו הוכחות מספיקות לגרסת ההגנה של הנתבע והוא אינו בודק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו, הנני מעניק לנתבעים רשות להתגונן מפני תביעת הבנק, למעט בהתייחס לטענת הקיזוז.

סוף דבר:

1. נוכח כל האמור לעיל, ניתנת בזאת לנתבעים רשות להתגונן מפני התביעה, למעט בהתייחס לטענת הקיזוז.
2. הנתבעים רשאים להגיש כתב הגנה תוך 30 יום, שאם לא כן ישמשו תצהירים כתבי הגנה מטעמם.
3. צו העיקול הזמני שניתן בתיק יישאר בתוקף עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית.
4. אני קובע הוצאות בסך 5,000 ₪ שישולמו בהתאם לתוצאת פסק הדין.

ניתנה היום, ז אייר תשע"ג, 17 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

יוסף בן-חמו, שופט
רשם בית המשפט המחוזי - נצרת