הקדמה:

לפניי בקשה שהגיש בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") להורות על התליית ההליכים בתיק זה בשל קיומו של הליך אחר התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 15794-08-12), אשר במסגרתו אמורים להתברר מספר נושאים מרכזיים העומדים ביסוד המחלוקת בין הצדדים גם בתביעה דנא, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית.

העובדות:

ביום 31/1/12 הגיש הבנק לבית משפט זה תובענה כספית בסדר דין מקוצר (ת"א 61575-01-12) על סך של 95,298,460 ש"ח, אשר הועמדה לצרכי אגרה על סך של 20,000,000 ש"ח, נגד הנתבעים מס' 1 ו- 2, בגין ערבותם לחובות חברת מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ (להלן: "החברה").

בתאריך 8/8/12 הגישה החברה נגד הבנק תביעה למתן פסק דין הצהרתי (ת"א 15794-08-12), שלפיו קיימה את כל התחייבויותיה לפי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 17/3/09 ואשר בהמשך קיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה"). תביעה זו הועברה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על פי החלטת כב' השופט בן-חמו מיום 23/6/13.

מהחלטת כב' השופט בן-חמו מיום 17/4/13 שהכריעה בבקשות הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים כנגד תביעת הבנק, עולה כי בקשת הרשות להתגונן שהגיש הנתבע מס' 1 עוסקת בעיקר בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים (הלא הוא אותו הסכם פשרה העומד ביסוד ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב). כך, טען הנתבע מס' 1 כי החברה עמדה בהסכם הפשרה, כי הבנק הוא שהפר את הסכם הפשרה וכי הבנק וכונס הנכסים הערימו קשיים על החברה לקיום התחייבויותיה. לטענת הנתבע מס' 1, החברה למעשה אינה חבה לבנק דבר בהסתמך על הסכם הפשרה. מן העבר השני, עיקר טענותיו של הנתבע מס' 2 עניינן טענות סף דוגמת התיישנות ושיהוי, וכן נטען על ידו כי החל משנת 2005 אינו עובד עוד בחברה, כי לא חתם על מסמכי הערבות, כי דינם של מסמכי הערבות להתבטל, כי לא היה צד להסכם הפשרה, ולבסוף, כי הבנק הפר את חובותיו כלפיו וגרם לו לנזק שניתן לקיזוז כנגד התביעה כלפיו.

במסגרת החלטת כב' השופט בן חמו מיום 17/4/13 ניתנה לנתבעים מס' 1 ו- 2 רשות להתגונן מפני תביעת הבנק בכל הנוגע לטענות המפורטות לעיל, למעט בהתייחס לטענת הקיזוז. בהמשך, נקבע תיק זה לדיון קדם משפט ראשון לפניי. התיק המקביל, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אף הוא עודנו בשלבים ראשוניים וטרם הוחל בשמיעתו.

טענות הצדדים:

לטענת הבנק, בתביעת החברה המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב אמורים להתברר מספר עניינים מרכזיים המצויים במחלוקת בין הצדדים, שהם זהים מבחינה משפטית ועובדתית לעניינים שבבסיס המחלוקת בתביעה דנא. הבנק טוען כי העניין המרכזי העומד להכרעת בתביעת הבנק ובתביעת החברה הוא זהה – האם הסכם הפשרה בין הצדדים הופר על ידי החברה, אם לאו, סוגיה שכל כולה נמצאת בלב התביעה המתנהלת בתל-אביב.

על פי הנטען, ככל שתתקבל תביעת החברה וייקבע שזו מילאה אחר הסכם הפשרה, המשמעות היא כי איננה חבה כלפי הבנק, וכפועל יוצא, כך גם הנתבעים מס' 1 ו- 2, הערבים לחובותיה. מנגד, ככל שתידחה תביעת החברה וייקבע שהפרה את הסכם הפשרה והיא חבה כלפי הבנק, כי אז יקום השתק בנושא זה גם כלפי הנתבעים מס' 1 ו- 2, כך שהמחלוקות בתיק זה עשויות להצטמצם באופן ניכר ומשמעותי וההכרעה תהא מהירה יותר.

לטענת הבנק, קיום דיונים במקביל באותן פלוגתאות אינו יעיל, הן מבחינת הצדדים והן מבחינת בית המשפט, והדבר אף עלול ליצור מצב של הכרעות משפטיות סותרות, על כל המשתמע מכך.

הבנק מדגיש כי ההכרעה בתביעה המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב היא ממוקדת יותר (שכן היא עוסקת בעיקרה בשאלת קיום או הפרת הסכם הפשרה), ויש בה כדי לייתר את הדיון בתביעה דנא, שהיא מעט רחבה יותר, וגם מטעם זה יש להורות על התליית ההליכים בתיק זה עד להכרעה בתביעת החברה במסגרת התיק המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

הבנק מוסיף וטוען כי גם במאזן הנוחות נוטה הכף לכיוון היעתרות לבקשה, שכן דווקא הוא עלול להיפגע מהתליית ההליכים, לנוכח העיכוב בבירור תביעתו נגד הנתבעים מס' 1 ו- 2, ואולם הוא נכון לשאת בתוצאות עיכוב זה, וגם לכך יש ליתן את המשקל המתחייב בנסיבות העניין.

הנתבע מס' 1 מתנגד לבקשה להתליית הליכים שהגיש הבנק. לטענתו, בכל אחד משני ההליכים העומדים ותלויים בפני בתי המשפט השונים המדובר בצדדים שונים (התביעה המתנהלת לפניי הוגשה נגד הערבים לחובות החברה, בעוד שבהליך המקביל התובענה הוגשה על ידי החברה עצמה), בעילות שונות (בהליך כאן עילת התביעה מבוססת על ערבות הנתבעים לחובות החברה, בעוד שבהליך המקביל עילת התביעה נסבה סביב הסכם הפשרה והעדר זכות הבנק וכונס הנכסים לפעול נגד החברה בהליכי הוצאה לפועל), בסעדים שונים (בהליך דנא הסעד הנתבע הנו כספי, בעוד שהסעד בתביעה המקבילה הוא הצהרתי בעיקרו) ובמחלוקות שרק חלק מהן דומה.

עוד מוסיף הנתבע מס' 1 וטוען כי בתביעה דנא המתנהלת לפניי הוטלו עיקולים זמניים על נכסיו, באופן המכביד עליו, והתליית ההליך עשויה לגרום לעיכוב בהסרת אותם עיקולים.

לבסוף טוען הנתבע מס' 1 כי אף שלטענת הבנק בבקשתו אין טעם בניהול הליכים מקבילים, הרי שבאותה נשימה ממשיך הבנק ומממש את נכסי החברה בהליכי הוצאה לפועל ואינו מסכים להתליית אותם הליכים, דבר האומר דרשני.

הנתבע מס' 2, אינו מתנגד לבקשה, בכפוף לכך שגם אם תידחה התביעה בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יצהיר הבנק כי סכומים שיוכח כי שולמו לו על חשבון החוב, לפני או אחרי התביעה, יופחתו מחובו של הנתבע מס' 2.

במסגרת תשובת הבנק לתגובת הנתבעים מס' 1 ו- 2 לבקשה, מתייחס הבנק לטענות הנתבעים, אחת לאחת. בעיקר מדגיש הבנק כי תביעת החברה היא המקום הטבעי לבירור הטענות לעניין הסכם הפשרה, דבר המלמד על כך שנכון לברר את כל השאלות הקשורות לאותו הסכם דווקא בהליך המקביל, ולא בתביעת הבנק נגד הערבים. הבנק מוסיף וטוען כי קיומם של סעדים שונים בשתי התביעות, אינו רלוונטי לשאלה אם יש להתלות את ההליכים, אם לאו. עוד טוען הבנק כי טענת הנתבע מס' 1 ביחס לעילות השונות העומדות ביסוד כל תביעה אין בה כדי להשליך על התוצאה הסופית, שכן מה שיש לבחון הוא אם בשני ההליכים מתעוררת אותה סוגיה מהותית ואין הכרח שתהא חפיפה מלאה בין כל העניינים שיכולים להתברר בשתי התובענות. בעניין זה שב הבנק וטוען כי שתי התביעות סובבות סביב אותן זכויות ואותם אינטרסים ובשתי התביעות צפויה להתברר אותה שאלה – האם קיימה החברה את הסכם הפשרה שנחתם בינה לבין הבנק, אם לאו. אי לכך, סבור הבנק כי יש להורות על התליית ההליכים בתביעה שהגיש, המתנהלת לפניי, עד להכרעה בתביעת החברה, המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

הכרעה בטענה לעיכוב הליכים בשל קיומו של הליך תלוי ועומד:

מטרתו של הכלל בדבר "הליך תלוי ועומד", הקובע שאפשר לעכב את המשך הדיון בהליך אחד כל עוד תלוי ועומד הליך אחר בין בעלי הדין, היא למנוע הכבדה מיותרת על היריב וכן למנוע הטרדה של בית המשפט בהליך כפול (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) (להלן: "גורן"), בעמ' 116)).

סמכותו של בית המשפט לעכב הליך כאשר מתקיים הליך אחר המעורר שאלות דומות הינה סמכות שבשיקול דעת (רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב (פורסם בנבו, 21/11/11)).

בין מכלול השיקולים שעל הערכאה הדיונית לשקול בבואה להורות על עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד נמנים, בין היתר: זהות השאלות שבמחלוקת, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון, חיסכון בזמן שיפוטי, הימנעות מכפל התדיינות ומאזן הנוחות (רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (פורסם בנבו, 11/7/13)).

המבחן הנדרש לעיכוב הליכים פורש בפסיקה באופן רחב, ואין צורך כי תהיה חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות, אלא העיקר הוא שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית (ראה: ע"א 9/75 שייך סולימאן מוחמד אלעוקבי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד כ"ט (2) 477, 480 (1975)). כך, גם זהות בעלי הדין אינה תנאי בל יעבור לעיכוב הליכים בשל עניין תלוי ועומד (גורן, בעמ' 117).

במקרה דנא, במסגרת ההליך שלפני עותר הבנק לחייב את הנתבעים מס' 1 ו-2 בגין ערבותם לחוב החברה, אשר הועמד לפירעון מיידי עם ביטול הסכם הפשרה ולא נפרע על ידי החברה. במסגרת התביעה המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, עותרת החברה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו קיימה את כל התחייבויותיה לפי הסכם הפשרה.

משמעות הדברים היא כי אותה מחלוקת העומדת ביסוד ההליך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שעניינה השאלה אם החברה קיימה את התחייבויותיה לפי הסכם הפשרה, אם לאו, עשויה לייתר את ניהול התביעה בהליך שלפניי, שכן לשאלה האם קיימה החברה את הסכם הפשרה שנחתם עם הבנק יש השלכות עמוקות וישירות על שאלת ערבותם של הנתבעים מס' 1 ו- 2 לחובות החברה (שהרי אם החברה קיימה את התחייבויותיה לפי הסכם הפשרה ואינה חבה לבנק מאומה, הרי שאף הנתבעים מס' 1 ו- 2, הערבים לחברה, אינם חייבים לבנק דבר).

ממילא שאין טעם לדון בשאלת תוקפו של הסכם הפשרה ובשאלת עמידתה של החברה בתנאיו בשתי ערכאות משפטיות במקביל, שכן הדבר עלול להביא להתדיינות כפולה ובזבוז זמן שיפוטי יקר, למצב של הכרעות שיפוטיות סותרות ולהכבדה מיותרת על הצדדים עצמם.

אמנם נכון כי לרוב בקשות מעין אלה להתליית הליכים מוגשות על ידי הנתבע בהליך ש"הקפאתו" מבוקשת, ברם אין כל מניעה כי התובע דווקא יגיש בקשה להתליית ההליכים בתביעתו לאחר שמתברר לו כי נפתח באותו עניין הליך מקביל אשר נסב סביב מערכת עובדתית דומה, מה גם שבמקרה זה בצדק נטען כי הנפגע העיקרי מהתליית ההליכים הוא הבנק עצמו, שבירור תביעתו נגד הערבים לחובות החברה יתעכב, וגם לעובדה זו יש ליתן את המשקל המתחייב.

יושם אל לב כי מהחלטת כב' השופט בן חמו בבקשות הרשות להתגונן (החלטה מיום 17/4/13) עולה כי הנתבע מס' 1 בעצמו העלה בשעתו את הטענה שלפיה ההכרעה בשאלת הפרת הסכם הפשרה תלויה ועומדת בפני ערכאות משפטיות ומתקיימים מזה זמן הליכים משפטיים אשר נושאי המחלוקת בהם זהים למחלוקת נושא תביעה זו, כך שיש להורות על הקפאת ההליך דנא עד שיוכרע גורלו של ההליך המקביל (סעיף 6 להחלטה), ובנסיבות אלה תמוה בעיני מדוע זה לפתע שינה את עמדתו מן הקצה אל הקצה באופן כה נחרץ.

בהתאמה, גם הנתבע מס' 2 במסגרת תגובתו לבקשת הבנק להתליית ההליכים בתיק זה, הודיע כי הוא מסכים לבקשה באופן עקרוני, בכפוף להסתייגות מסוימת, אליה אתייחס בהמשך.

העובדה שהתביעה בהליך דנא הוגשה על ידי הבנק נגד הערבים לחובות החברה בעוד שהתביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגשה על ידי החברה עצמה אין בה כדי להטות את הכף לכיוון דחיית הבקשה, וכך גם העובדה שאין המדובר בעילות תביעה זהות. הדבר החשוב לענייננו הוא שהנושא שצפוי להתברר בתביעת הבנק הקבועה לפניי הוא אותו נושא שצפוי להתברר במסגרת תביעת החברה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כאשר הכרעה בשאלה המהותית העומדת להכרעה בתביעה המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, עשויה לייתר כליל את הדיון בהליך הנוכחי, כמפורט לעיל. כאן המקום להוסיף כי על פני הדברים נראה שתביעת החברה, המתנהלת בהליך המקביל, היא המקום הנכון והראוי לבירור כל השאלות הנוגעות להסכם הפשרה (שהרי אותו הסכם נחתם בין הבנק לבין החברה), וגם מטעם זה יש להיעתר לבקשה ולהורות על התליית ההליכים בתיק שלפניי.

לאור האמור לעיל, בהתחשב בזהותן של השאלות המהותיות בהן נדרשת ההכרעה בשני ההליכים, וכן בהתחשב בכך ששני ההליכים האמורים עוסקים, בסופו של דבר, באותה מסכת עובדתית, נובעים מאותה מערכת נסיבות וקשורים זה לזה באופן הדוק (כשההליך שלפני תלוי בהכרעה בשאלת קיום ההתחייבויות לפי הסכם הפשרה, שעתידה להתברר בהליך המקביל), נראה לי כי נכון וצודק להורות על התליית ההליכים בתובענה דנא בשל קיומו של הליך תלוי ועומד.

באשר לטענת הנתבע מס' 1 בדבר הנזקים שעשויים להיגרם לו לנוכח העובדה שבמסגרת ההליך דנא הוטלו עיקולים על נכסיו, כך שהתליית ההליך עשויה לעכב את הסרת אותם עיקולים, הרי שלא הוכח כי תיגרם לנתבע מס' 1 הכבדה ניכרת או משמעותית, שכן על פי הפירוט בתשובת הבנק לטענה זו, לא עלה בידי הבנק לתפוס נכסים בעלי ערך, למעט עיקול בסך של 5,500 ש"ח בחשבון בנק. כמו כן, מתשובת הבנק בנקודה זו עולה כי הוטל עיקול על שני נכסי מקרקעין, ואולם עיקול זה כפוף ממילא למשכנתאות לטובת בנקים אחרים ולצווי עיקול נוספים, הקודמים בעדיפות ובזמן לעיקול הזמני שהוטל על ידי הבנק בהליך דנא. אי לכך, גם בטענה זו אין כדי לסייע לנתבע מס' 1.

בנוגע לעובדה שהנתבע מס' 2 הסכים להתליית ההליכים בתיק זה בתנאי שהבנק יצהיר, גם אם תידחה התביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (היינו: ייקבע שהסכם הפשרה לא קוים על ידי החברה), כי סכומים שיוכח כי שולמו לבנק על חשבון החוב, לפני או אחרי הגשת התביעה, יופחתו מחובו כערב (וככל שייקבע כך) – הרי שאבקש להבהיר כי על פני הדברים, וכך גם מטעים הבנק, אין מניעה להורות כי מחובו של הנתבע מס' 2 כערב יופחת כל סכום ששולם או ישולם לבנק על חשבון החוב. עם זאת, אין מקום להכריע כבר כעת בשאלה אם הפחתת גובה החוב בגין סכומים ששולמו ו/או ישולמו לבנק צריכה להיעשות מחובה המלא של החברה לבנק או שמא מסכום התביעה בו נקב הבנק בתביעתו (הנופל משמעותית מגובה החוב המלא), ושאלה זו תידון ותוכרע, במידת הצורך, בהמשך.

לסיכום:

אני מורה על עיכוב ההליכים בתובענה דנא מחמת קיומו של הליך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת ת"א 15794-08-12.

לאחר שיסתיים ההליך בת"א 15794-08-12 האמור, ימסרו הצדדים הודעה מתאימה על כך לבית המשפט, ואז אראה ליתן החלטה בדבר חידוש ההליכים בתובענה הנוכחית מאותה נקודה בה נפסקו, לרבות החלטה בבקשת הבנק להתיר לו להגיש כתב תשובה או החלטה בכל בקשה אחרת שתוגש מטעמו או מטעם מי מהצדדים האחרים.

בנסיבות העניין ולאור המבוקש, אני מאריך את המועד להגשת כתב הגנה מטעם הנתבע מס' 2, כך שזה יוגש תוך 30 יום מיום שיומצא לו פסק הדין או ההודעה על סיום ההליך בתביעה המקבילה, המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

אני מחייב את הנתבע מס' 1 בהוצאות הדיון בבקשה זו בסך כולל של 2,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ישיבת קדם המשפט הקבועה ליום 30/9/13 מבוטלת בזאת.

לאור המבוקש במסגרת התייחסותו של הנתבע מס' 2 לבקשה, אני מורה למזכירות לעדכן את פרטי בא כוחו של הנתבע מס' 2 במערכת הממוחשבת.

לשם המעקב אחרי התיק, אני קובע ישיבת תזכורת, במעמד הצדדים, ליום 26/5/14 שעה 9:30. ככל שבסמוך למועד התזכורת יסברו הצדדים שטרם בשלה השעה לישיבה בנוכחותם, יודיעו על כך לבית המשפט, מבעוד מועד, יעדכנו באשר להתקדמות ההליך המקביל ויבקשו דחיית מועד התזכורת.

ניתנה היום, ו' תשרי תשע"ד, 10 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.