27 אוגוסט 2015

לפני:

כב' הנשיא אלכס קוגן

נציגת עובדים: גב' לאה קורן

נציג מעסיקים: מר אורי קידר

1. מר משה אלמוג (להלן: "התובע") עובד כמפקח על ענף הדייג במשרד החקלאות החל משנת 1990 ועד היום.

מאז תחילת עבודתו של התובע כמפקח על הדייג, הוצמד לו רכב שטח 4*4 המשמש אותו 24 שעות ביממה משך כל ימות השנה, כאשר השימוש שעושה התובע ברכב הוא לפעילויות השוטפות של צרכי העבודה הכוללות בעיקר אכיפת פקודת הדייג סביב הכינרת תוך השגת המטרה העיקרית והיא שיפור ממשק הדגה (עובדה זו הוכחה כאמור בסעיף 18 לפסק דין זה).

אך בנוסף, לשימוש שעושה התובע ברכב לצרכי עבודה, משמש אותו רכב זה באופן שוטף גם לצרכיו האישיים ולצרכי משפחתו.

התובע ובני משפחתו נהנים מהרכב העומד לרשותם במימון מלא של המדינה לרבות דלק, רישיון רכב, ביטוחים, טיפולים וכד', כאשר החל משנת 2007, לא רק התובע רשאי לנהוג ברכב אלא רשאים לנהוג בו גם קרובי משפחתו מדרגה ראשונה.

2. משך השנים עבד התובע כמפקח על ענף הדייג ביחידת הפיקוח באגף הבכיר בדייג והחקלאות למים (להלן: "אגף הדייג") כשיחידת פיקוח זו מנתה 7 עובדים, בניהולו של מר חגי נויברגר אשר ניהל את היחידה הנ"ל.

לכל אחד מהמפקחים שעבדו ביחידת הפיקוח בענף הדייג, היה רכב שטח צמוד (למעט עובד אחד בשם מר חליל שאדי לו לא היה רכב צמוד).

מנכ"ל משרד החקלאות קיבל החלטה להעביר את הפיקוח על הדייג לאחריות יחידת הפיקוח על הצומח והחי (להלן: "יחידת הפיצו"ח") וכפועל יוצא מכך הוא החליט, כי החל מיום 1/3/12, יועברו התובע יחד עם יתר חבריו המפקחים לעבוד ביחידת הפיצו"ח.

ההחלטה להעביר את התובע וחבריו שעבדו בפיקוח על הדייג ליחידת פיצו"ח, התקבלה לאחר שביום 29/12/11, נערך לכל אחד מהם שימוע בנוכחות הגב' רחל פנצר – סמנכ"ל בכיר למנהל ומשאבי אנוש במשרד החקלאות, מר אברהם אמרג'י, עו"ד מיכל סגן-כהן ובא כוחם של התובע וחבריו.

3. במסגרת ההחלטה על העברת התובע יחד עם עמיתיו המפקחים לעבוד ביחידת הפיצו"ח, היו בהתחלה אמורים לחול שינויים בתנאי העסקתם כך שתנאי העבודה ביחידת הפיצו"ח תוכננו מלכתחילה להיות שונים מתנאי העבודה שהיו לתובע ולחבריו באגף הדייג וכן הוחלט לשלול את הצמדת הרכב לתובע ולכל אחד מחבריו המפקחים שעברו מאגף הדייג ליחידת הפיצו"ח ובמקום זאת הודיעה גב' רחל פנצר במכתבה מיום 1/2/12 לתובע ולחבריו, כי "בהתאם לאישור חריג שניתן על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר, לפקחי יחידת הפיצו"ח, תוקנה לך החזקת רכב אישי ברמת ניידות 5, להגעתך למקום העבודה ולחזרתך ממנו, זאת בנוסף לתשלום קצובת נסיעה בתחבורה ציבורית לפי ההוראות המחייבות". (ר' נספח ד' לתצהירה של גב' פנצר בהליך הזמני).

ביום 16/2/12, הגישו התובע וארבעה חבריו המפקחים שהועברו מאגף הדייג ליחידת הפיצו"ח, בקשתם בבית הדין למתן צווי מניעה זמניים במסגרתה ביקשו, בין היתר, למנוע פגיעה בתנאי העסקתם ובהגדרת תפקידם לרבות בקשה שלא לקחת מהם את רכביהם הצמודים. במקביל הוגשה גם תביעה עיקרית זו שלפנינו.

4. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 21/2/12 הסכימו הצדדים, כי כל מי שיש לו מהמבקשים היכולת לעבוד בפיקוח על הדיג ימשיך לעבוד אך ורק בתחום זה, וזאת כל זמן שהוא עומד ביעדים המקצועיים שיקבעו ונקבעים על ידי המשרד.

במסגרת עבודת הפיקוח על הדייג עיקר העבודה בים, בכינרת ובמפרץ אילת, אך ככל שיתבקש מי מהמבקשים להגיע על ידי הממונה לתחנה בגלבוע, ו/או לכל מקום אחר, על פי הוראות הממונה, הוא יעשה כן (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 21/2/12).

5. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 24/10/12 הגיעו הצדדים להסכמות הבאות, שחלו על התובע ועל מר מאיר יפרח, לגבי תביעתם העיקרית:

"א. כל מי שיש לו היכולת מביניהם לעבוד בפיקוח על הדייג, ימשיך לעבוד אך ורק בתחום זה זאת כל זמן שהוא עומד ביעדים המקצועים שיקבעו ונקבעים על ידי המשרד.

ב. במסגרת עבודת הפיקוח על הדייג, עיקר העבודה יהיה בים, בכנרת ובמפרץ אילת, אך ככל שיבקש מי משניהם להגיע על ידי הממונה לתחנה בגלבוע ו/או לכל מקום אחר על פי הוראות הממונה, הוא יעשה כן.

ג. תובעים אלו לא יעבדו במשמרות זאת כפי שהם לא עבדו במשמרות גם עת שהיתה יחידת הפיקוח בענף הדייג.

ד. שני תובעים אלו היו ונשארו עובדי מדינה המועסקים על פי כתב מינוי".

6. ביום 25/11/12, ניתנה החלטתנו בבקשה למתן צווי מניעה זמניים שהתמקדה בסוגיית השארת רכבי השטח אצל המבקשים עד למתן פסק דין סופי בתביעה העיקרית ולפיה נקבע, כי "... ככל שהמדינה חפצה לקחת מהמבקשים את הרכבים הצמודים כבר עכשיו בטרם ניתן פסק דין סופי ולהפכם לרכבי איגום של יחידת הפיצו"ח – המדינה אינה רשאית לעשות כן אלא אם היא תיתן לכל אחד מהמבקשים רכב צמוד אחר שישמש אותו ואת בני משפחתו גם מעבר לשעות העבודה". (ר' סעיף 41 להחלטתנו מיום 25/11/12).

7. יש להדגיש את המאמצים הגדולים שהשקיעו הצדדים בתיק זה, הן במסגרת הדיונים בישיבות הרבות והארוכות שהתקיימו בבית הדין והן במסגרת הידברות שהתקיימה ביניהם מחוץ לכותליו של בית הדין, כך שלבסוף הם הגיעו להסכמות עם כל אחד מיתר התובעים שעבדו כפקחי אגף הדייג בנתבעת ואמורים היו לעבור ליחידת הפיצו"ח.

המחלוקת:

בסופו של דבר, לאחר כל הדיונים הרבים והארוכים שקיימנו בבית הדין, הושגו הסכמות עם כל יתר התובעים (שחלק ניכר מהם הגיע להסכמי פרישה) ׁונותרנו עם תביעתו האחת והיחידה של התובע במסגרתה עלינו להכריע בסוגיה האם רשאית המדינה להחליט שהיא לוקחת מהתובע את רכב השטח אשר הוצמד לו משך השנים ושימש אותו הן לצורך ביצוע עבודתו והן את צרכיו האישיים וצורכי משפחתו ובמקום זאת תוקנה לו החזקת רכב אישי ברמת ניידות 5 בנוסף לתשלום קצובת נסיעה בתחבורה ציבורית, כאשר החל מהמועד בו יילקח מהתובע רכב השטח הצמוד, ישולם לו שכר עבודתו מהרגע בו הוא יחבור לרכב השטח שיהפוך לרכב איגום ולא כפי שהיה נהוג בעבר, אז זמן עבודתו נחשב מאותו רגע שיצא עם רכב השטח לבצע משימה מביתו ושב אליו בחזור?

דיון והכרעה:

8. היחסים בין המדינה כ"מעסיק" לבין התובע כ"עובד" הם יחסים חוזיים.

למדינה יש הזכות לקבל החלטה ניהולית ולהחליט שהתובע יחד עם מפקחים נוספים על ענף הדייג יעברו לעבוד מאגף הדייג ליחידת הפיצו"ח.

זו למעשה פררוגטיבה ניהולית של המדינה ואין חולקים עליה.

9. עלינו לזכור את דו"ח מבקר המדינה משנת 2010 בו הובעה דאגה גדולה בעקבות דלדול הדגה בכינרת ובים התיכון, אשר הגיעה בשנת 2008 לשפל חסר תקדים. בנוסף, נמצא כי ניהול הדייג בכינרת ובים התיכון היה לקוי ונקבע כי מן הראוי שמשרד החקלאות, יפעל בין היתר, להגברת הפיקוח והאכיפה.

בהתאם לכך, החליט מנכ"ל משרד החקלאות להעביר את הפיקוח על הדיג לאחריות יחידת הפיצו"ח. החלטה זו התקבלה באישורה של שרת החקלאות דאז, הגב' אורית נוקד.

10. ביום 8/11/11 זימן מנכ"ל משרד החקלאות את נציגי הסתדרות עובדי המדינה, ועד העובדים הארצי, וועד עובדי בית דגן לפגישה עימו, במסגרתה הודיע להם על כוונת משרד החקלאות להעביר את אחריות הפיקוח על הדייג, ובכלל זה את המפקחים ליחידת הפיצו"ח ונסיבותיה.

יצוין, כי לטענת משרד החקלאות, ההחלטה להעביר את הפיקוח על הדייג לאחריות יחידת הפיצו"ח התקבלה משום שעבודת הפיקוח במסגרת אגף הדייג הייתה חסרה, בלתי מספיקה ובלתי נאותה, באופן הגורם נזקים קשים וממשיים לממשק הדייג בישראל.

המדינה טוענת כי נציגות הסתדרות עובדי המדינה, וועד העובדים הארצי וועד עובדי בית דגן הסכימו למהלך ההעברה וביקשו להיות שותפים לקביעת תנאי ההעברה של המפקחים, אולם, בהמשך, ומשנודע להם שהעובדים מיוצגים על ידי עורך דין חיצוני, הם הודיעו מפורשות כי הם מפסיקים את טיפולם בעניין (ראה נספח א' לתצהירו של מר יוסי שי, מנכ"ל משרד החקלאות).

11. ביום 29/12/11 נערך שימוע לכל אחד מהתובעים, בנוכחות הגב' רחל פנצר, מר אברהם אמרג'י, עו"ד מיכל סגן כהן וב"כ התובעים- עו"ד פילובסקי (נספח ג' לתצהירה של גב' פנצר).

12. ביום 1/2/12 הודיעה גב' פנצר לתובעים על ההחלטות שהתקבלו בעניינם לאחר עריכת השימוע, ובין היתר, כדלקמן:

"בהתאם לאישור חריג שניתן על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר, לפקחי יחידת הפיצו"ח, תוקנה לך החזקת רכב אישי ברמת ניידות 5, להגעתך למקום העבודה ולחזרתך ממנו, זאת בנוסף לתשלום קצובת נסיעה בתחבורה ציבורית לפי ההוראות המחייבות" (נספח ד' לתצהירה של גב' פנצר).

13. הנה כי כן, מוצא עצמו התובע שעובד משך שנים רבות כמפקח על ענף הדייג סביב הכינרת, מועבר לעבוד באותה עבודה בדיוק מאגף הדייג במשרד החקלאות ליחידת הפיצו"ח במשרד החקלאות, ללא כל שוני במהות עבודתו משנים עברו, אלא שאם משך אותן שנים רבות שהוא עבד באגף הדייג הוצמד לתובע רכב שטח 4X4 ששימש אותו 24 שעות ביממה משך כל ימות השנה, הן לפעילויות שוטפות של צרכי העבודה, אך גם לצרכיו האישיים שלו ושל בני משפחתו הנהנים מרכב שעומד לרשותם במימון מלא של המדינה, כאשר החל משנת 2007 לא רק התובע רשאי לנהוג ברכב הנ"ל, אלא רשאים לנהוג בו גם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, מחליטה המדינה לקחת ממנו רכב זה ולהופכו לרכב איגום. מאותה נקודת זמן אמור התובע לצאת כל יום מביתו ולהגיע בתחבורה ציבורית לנקודת האיגום אז יחל יום עבודתו עם הרכב כשבסוף כל יום עבודה ישיב את הרכב לנקודת האיגום וישוב לביתו בתחבורה ציבורית. מכאן שגם זמן עבודתו של התובע יחושב וישולם לו בשונה מהעבר עת שחושב ביציאה ובחזרה לביתו.

14. לו הייתה המדינה מכירה ברכב הצמוד המשמש את התובע ואת בני משפחתו גם כהטבה ולא רק ככלי עבודה, היה שוויה של הטבה זו כשימוש ברכב בסך חודשי של כ-6,000 ₪ (ראה דבריו של מר אלי דהן – ראש ענף משרדי הממשלה ותאגידים סטטוטוריים באגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר הן בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 4/4/12 והן בעמ' 40 לפרוטוקול מיום 2/5/13).

כנגד לקיחת הרכב הצמוד קובעת המדינה כמעסיק שהתובע יקבל אחזקת רכב אישי ברמת ניידות 5 ששוויה החודשי כ-800 ₪ וקצובת נסיעה בתחבורה ציבורית עד לסך של 1,300 ₪ לחודש (ראה דבריו של מר אלי דהן מאגף השכר באוצר עמ' 5 שורה 19 פרוטוקול מיום 14/4/12).

מעמדו של הרכב הצמוד – "כלי עבודה" או "הטבה" שהינה חלק בלתי נפרד מתנאי העסקתו של התובע או שניהם יחדיו

15. לטענת המדינה העסקתו של התובע כפקח דייג החל מיום 1/5/90 התאפשרה לאחר זכייתו במכרז לתפקיד הנ"ל על פי חוק שירות המדינה (מינויים) תשי"ט-1959, מכאן שתנאי העסקתו מוסדרים בהסכמים קיבוציים ובהוראות התקשי"ר החלים על עובדי המדינה.

המדינה טוענת כי אין "לתובע כל זכות "הסכמית" לקבל רכב צמוד כחלק מתנאי העסקתו בנתבעת...." (ראה סעיף 14.4 לסיכומי המדינה).

לתצהירה המשלים של גב' פנצר צורף כנספח ב' 1 אישור ועדת ההצמדות במשרד האוצר מיום 21/1/96 ממנו מסיקה ב"כ המדינה, כי הרכב הצמוד אינו חלק בלתי נפרד מתנאי העסקתו של התובע, שכן "ועדת ההצמדות היא הגורם היחיד המוסמך לאשר הצמדות רכב ממשלתי לעובדי מדינה כאשר ההצמדה הנדרשת לצורך ביצוע עבודתם ולראיה כי אישור כאמור הוצא אף לגבי כל אחד מהתובעים המקוריים בתיק זה" (ראה סעיף 14.6 לסיכומי המדינה).

יתר על כן, בשנת 2006 חתם התובע על מסמך "התחייבות מקבל רכב ממשלתי" במסגרתו התחייב התובע "להחזיר את הרכב במקום ובמועד שיקבע המשרד..." (ראה נספח א' 2 לתצהירו של מר אלי דהן ממשרד האוצר).

16. מכאן מבססת ב"כ המדינה את הטיעון, כי התובע ידע והבין היטב שהרכב אשר הוצמד לו הינו לצרכי עבודה שאינו חלק מתנאי ההעסקה שלו.

17. המדינה הכחישה באופן כללי את טענת התובע לפיה כבר מיומו הראשון בעבודה החל משנת 1990 כמפקח על הדייג היא העמידה לרשותו רכב שטח ששימש אותו 24 שעות ביממה, משך כל ימות השנה, הן לשם ביצוע עבודתו והן לצרכיו האישיים.

בשונה מההכחשה הכללית של המדינה, הציג התובע בבית הדין תכתובת משנת 1991 לגבי דוחות חנייה שקיבל עת שהשתמש ברכב הצמוד ויומן בו רשם טיפולי מוסך שנעשו ברכב הצמוד באותן השנים (ראה עמוד 137 לפרוטוקול הדיון מיום 21/10/14 ו ההחלטה שניתנה באותו מועד).

18. מכאן שהתובע הוכיח את העובדה, כי מאז תחילת עבודתו כמפקח על הדייג (1/5/90) הוצמד לו רכב שטח 4X4 המשמש אותו 24 שעות ביממה משך כל ימות השנה והשימוש נעשה הן לפעילויות שוטפות של צרכי העבודה והן לצרכיו האישיים. יודגש כי החל משנת 2007 לא רק התובע רשאי לנהוג ברכב הצמוד אלא רשאים לנהוג בו גם קרובי משפחתו מדרגה ראשונה.

19. רכב השטח שהוצמד לתובע עוד משנת 1990 הוא כלי עבודה יקר וברורה לנו שאיפתה של יחידת הפיצו"ח כך שיהיו ברשותה כמה שיותר רכבי איגום שישמשו אותה בעבודות הפיקוח לאו דווקא בתחום הדייג, כל ימות השנה, 24 שעות ביממה.

התועלת שהמדינה מבקשת להשיג בהפיכת רכב השטח שצמוד לתובע משך שנים לרכב איגום היא בעיקר תועלת כספית.

20. יחד עם זאת, על המדינה כ"מעסיק" של התובע גם לזכור כי המדובר ברכב שטח שהוצמד לתובע משך שנים רבות ושימש אותו ואת בני משפחתו מהווה חלק ניכר מתנאי העסקתו זאת בנוסף להיותו של הרכב כלי עבודה.

העלויות של הדלק, הביטוחים ויתר עלויות האחזקה השוטפת של רכב זה המשמש את התובע ובני משפחתו מומנו באופן מלא משך כל השנים הרבות על ידי המדינה. ברמות השכר בהן משתכר התובע (ראה ת/6 – תלושי השכר של התובע) כאשר שווי השימוש ברכבו הצמוד לצרכי מס הינו בסך של כ-6,000 ₪, הרי שהצמדת הרכב מהווה חלק ניכר מתנאי העסקתו.

21. יש להדגיש, כי לא זו בלבד שהרכב הצמוד שניתן לשימושו של התובע ושל בני משפחתו מהווה הטבה מובהקת, אלא זו היא הטבה שמגולמת בשכרו של התובע, כך שהוא אינו משלם בגינה מס. על מנת שהתובע לא ישלם מס על ההטבה של הרכב הצמוד משולמת לו מדי חודש תוספת נהיגה עצמית, כך מגולם לו השימוש ברכב בתוך תלוש השכר (ראה דבריו של מר אלי דהן – נציג האוצר, עמ' 14 לפרוטוקול מיום 24/10/12 וכן בעמ' 38 פרוטוקול מיום 2/5/13 ובעמ' 102 פרוטוקול מיום 26/8/13).

22. לא זו בלבד שהרכב הצמוד שניתן לתובע, מהווה הטבה ניכרת בתנאי העסקתו, אלא זו הטבה חריגה בעלותה הכספית ולכן המדינה רוצה לשים להטבה ניכרת זו סוף.

23. יש פה דפוס התנהגות של הצדדים שנמשך משך שנים לפיו הרכב היה בשימושו של התובע ושל בני משפחתו גם מחוץ לשעות העבודה וזאת בנוסף לשימושו של הרכב ככלי עבודה.

דפוס התנהגות זה של הצדדים יצר תנאי בהסכם העבודה לפיו הרכב שימש את התובע ובני משפחתו מחוץ לשעות העבודה.

גם אם נראה שמדובר בתנאי חוזי שהוא בלתי מאוזן בעלותו הכספית – אין בכך לגרוע מתוקפו.

לכן, קשה שלא לראות, ברכב הצמוד כחלק ניכר מתנאי העסקתו של התובע, זאת גם אם הוא חתם על "טופס: התחייבות מקבל רכב ממשלתי" לפיו הוא התחייב "להחזיר את הרכב במקום ובמועד שיקבע על ידי המשרד".

24. המדינה כ"מעסיקתו" של התובע, אשר כפופה אף היא לדיני החוזים, אינה יכולה לשנות באופן חד צדדי את תנאי החוזה על פיו היא מעסיקה את התובע (בג"ץ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210).

בדיוק כפי שהמדינה לא יכולה להפחית באופן חד צדדי שכר עבודתו של התובע, כך גם היא לא יכולה להחליט שעובד אשר משך שנים רבות, אחד מתנאי ההעסקה שלו כולל רכב צמוד שמשמש אותו ואת בני משפחתו גם מחוץ לשעות העבודה, לפתע תנאי חוזי זה יבוטל ללא הסכמתו של התובע ומבלי ליתן לו חלופה ראויה אחרת.

הצעד בו מבקשת המדינה לנקוט בלקיחת הרכב הצמוד ללא מתן חלופה ראויה אחרת מהווה שינוי חד צדדי ואסור ביחסי העבודה.

25. עלינו לזכור, כי במעבר של התובע לעבוד ביחידת הפיצו"ח, הוא ממשיך לבצע את אותה עבודה בפיקוח על הדייג ללא שוני בסדרי העבודה וללא שוני במהות העבודה שבוצעה על ידו בשנים עברו.

שלא כמו בפרשות שנדונו במסגרת ע"ע 300353/97 מדינת ישראל נ' נהרי, פד"ע לה 318, 325) ו- ע"ע 350/03 מדינת ישראל, משרד העבודה והרווחה נ' אברהם גרינשפן (טרם פורסם, ניתן ביום ניתן ביום 24/04/2006), סדרי העבודה של התובע לא שונו.

בפרשות נהרי וגרינשפן, שונו סדרי המשמרות שפגעו בהכנסות העובדים ולכן הסעד באותן פרשות היה במתן פיצוי כספי. כאן בנסיבותיו של המקרה שלפנינו נדרש התובע לבצע היום את אותה עבודה בדיוק אותה הוא נדרש לבצע בעבר לפי אותם סדרי עבודה.

26. המדינה מנסה באופן חד צדדי לבטל תניית העסקה מהותית אשר כלולה בתנאי העסקתו של התובע, שהיא אכן חריגה בעלותה הכספית, ללא מתן חלופה הולמת לתובע.

27. משמעות מעשיה של המדינה בלקיחת רכבו הצמוד של התובע והפיכתו לרכב איגום של יחידת הפיצו"ח מבלי שהיא נותנת לו חלופה ראויה כלשהי, כגון רכב צמוד שהוא לאו דווקא רכב שטח אשר יכול להיות גם רכב פשוט וזול ביותר או לחילופין הטבה כלשהי בשווי חודשי של כ-6,000 ₪ (כך מעריך מר אלי דהן ראש ענף משרדי הממשלה ותאגידים סטוטוריים באגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר את שווי הטבת הרכב לו המדינה היתה מכירה בו כהטבה (ראה עמ' 5 לפרוטוקול מיום 4/4/12 ועמ' 40 לפרוטוקול מיום 2/5/13), היא פגיעה דרסטית ברמת ההכנסה של התובע.

נדגיש שוב – המדינה תחת כובעה כ"מעסיק" לא יכולה באופן חד צדדי להפחית שכר עבודתם של עובדיה.

28. אנו ערים לעובדה שעלות אותה הטבה של רכב השטח הצמוד לתובע הינה עלות כספית גבוהה מאוד וחריגה וכפי שהסביר לנו בבית הדין מר רועי קליגר – מנהל יחידת הפיצו"ח, יש לו בעיה בכך שהוא מקבל 3 עובדים ליחידה שלו הכוללת 87 עובדים נוספים ואותם 3 עובדים חדשים מגיעים אליו עם רכבי שטח צמודים המהווים חלק מתנאי העסקתם של 3 עובדים אלו, כך שאצל יתר העובדים יכולה להתעורר התמרמרות, קנאה ורצון לשפר גם הם את תנאי העסקתם שיהיו שווים לתנאים של 3 העובדים החדשים שהתקבלו ביחידה שלהם.

יחד עם זאת, ניתן למצוא בקרב עובדי המדינה לא מעט מקרים בהם שני עובדי מדינה עובדים כתף אל כתף בתנאי העסקה שונים.

על אף שמדובר בתניית העסקה יקרה שכלולה בתנאי העסקתו של התובע לפיה משך שנים רבות היה לו רכב צמוד ששימש אותו ואת בני משפחתו – לא ניתן לשלול אותה הטבה ממנו רק משום שלעובדים האחרים שעובדים עמו כתף אל כתף ביחידת הפיצו"ח אין הטבה זו.

סוף דבר

29. אין ספק שרכב השטח הצמוד שניתן לתובע מאז 1/5/90 כשהחל עבודתו כמפקח על ענף הדייג במשרד החקלאות הוא כלי עבודה אשר נועד לשמש את התובע לפעילויות שוטפות של צרכי עבודתו הכוללות בעיקר אכיפת פקודת הדייג סביב הכינרת.

אך בנוסף להיותו של רכב השטח כלי עבודה הוא מהווה הטבת שכר בשווי חודשי של כ-6,000 ₪ אשר ניתנה לתובע וזו מגולמת מדי חודש בשכרו מאז החל התובע לעבוד במשרד החקלאות.

נוצר כאן דפוס התנהגות של הצדדים שנמשך משך שנים רבות לפיו התובע ובני משפחתו משתמשים ברכב לצרכים האישים שלהם גם מחוץ לשעות העבודה, זאת בנוסף לשימושו של רכב זה ככלי עבודה.

30. דפוס התנהגות זה יצר תנאי בהסכם העבודה לפיו אותה הטבה שניתנה לתובע ולבני משפחתו להשתמש ברכב השטח לצרכיהם הפכה להיות חלק מתנאי העסקתו של התובע.

31. זוהי אכן הטבה חריגה בעלותה הכספית ובמישור הציבורי ייתכן ואיננו חולקים עם האמור בסעיף 52 לסיכומיה של ב"כ המדינה "... שמדובר בבזבוז משווע של כספי ציבור..." לכן קשה להבין כיצד מלכתחילה ניתנה הטבה זו על ידי גורמים במדינה לתובע ולשאר מפקחי הדייג עת שעבדו באגף הדייג ומובן לנו רצונה של המדינה היום לשים לכך קץ.

אך יחד עם זאת, אותו רכב שטח שהוצמד לתובע ומשמש אותו ואת בני משפחתו באופן שוטף גם מחוץ לשעות העבודה, משך כל השנים ועל חשבון המדינה, מהווה חלק ניכר מתנאי העסקתו, כך שלא ניתן לבטל הטבת שכר זו באופן חד צדדי מבלי ליתן במקומה חלופה ראויה אחרת שלא ניתנה לתובע ואף לא הוצעה לו.

32. עיון מעמיק בפסק הדין עס"ק 27/06 הסתדרות המעוף ואח' נ. מרכז השלטון המקומי ואח' שניתן בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ביום 6.9.2007, אליו מפנה ב"כ המדינה בסיכומיה, רק מחזק את מסקנתנו שאם באותו מקרה נקבע לעניין מכשירי "מירס" שהוקצו לחלק מעובדי עיריית נתניה, כי מעבר למעמדם של מכשירי ה"מירס" כ"כלי עבודה" יש להם מעמד של "הטבת שכר" אשר ניתן להם בפסק בורר ולכן "... בכך נפתחה הדרך בפני הממונה על השכר לבחון את מידת התאמת ההסדר לסטנדרטים הנהוגים בשירות הציבורי ולשקול עשיית שימוש בסמכות לפי חוק יסודות התקציב כפי שעשה" (ראה סעיף 9 לפסק הדין הנ"ל). על אחת כמה וכמה רכב שהוצמד לשימושו של התובע ולשימושם של בני משפחתו מעבר לשעות העבודה מהווה אף הוא "הטבת שכר" מובהקת בנוסף להיותו "כלי עבודה".

33. אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן שאיננו מאפשרים למדינה לשלול מהתובע את הצמדת הרכב בו הוא ובני משפחתו עושים שימוש אישי גם מעבר ובנוסף לשימוש שנעשה ברכב הנ"ל לצרכי עבודה, שכן נכון למעמד חתימת פסק דין זה, לא הוצעה לתובע ולא ניתנה לו חלופה ראויה אחרת.

34. הנתבעת תישא בהוצאותיו של התובע ובשכר טרחת עורך דינו, בסך כולל של 15,000 ₪ שישולם תוך 30 יום.

ניתן היום, 26.08.15, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.