ביום 16.7.14 נדחתה תביעתו של התובע נגד הנתבעים, שהוגשה על סך של 3,800,000 ₪ בעילה של הפרת חוזה תיווך. במסגרת פסק הדין נעתרתי לבקשת הנתבעים שנכללה בסיכומיהם, כי ככל שתידחה התביעה יתאפשר להם להגיש בקשה לשומת הוצאותיהם בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות נוספות בניהול ההליך.

בבקשה שלפניי עותרים הנתבעים לחיוב התובע במלוא שכר טרחת עורכי דינם ששילמו בסך של 398,309 ₪ (כולל מע"מ) וכן בהוצאותיהם בסך של 51,865 ₪ (כולל מע"מ).

עיקר טענות הנתבעים

1. לטענת הנתבעים, הכלל הוא כי בעל דין אשר זכה בדין, זכאי להחזר מלוא הוצאותיו הריאליות. כן נטען, כי בנסיבות העניין, היותם אזרחי אנגליה ותושביה, פערי השפה ועובדת היותו של הנתבע איש עסקים שעסקיו באנגליה, גרמו לנתבעים הפסד ניכר והוצאות רבות, ובפרט כאשר התביעה דנן הוגשה בסדר גודל של מיליוני שקלים.
2. בהקשר זה נטען, כי התובע עמד על התייצבותו של הנתבע לחקירה במסגרת הדיון בבקשתו לעיקול זמני, על אף שבאי כוחם של הנתבעים הדגישו את ההשלכות לגבי העלויות הנגזרות מכך, היה והבקשה לא תתקבל. בסופו של דבר הנתבע לא נחקר במסגרת הדיון בבקשה לעיקול זמני, על אף שהתייצב, והתובע מחק את בקשתו. בית המשפט (כב' השופט בר-עם) הותיר את פסיקת ההוצאות נגד התובע לסוף ההליך.
3. לצורך הדיון בתובענה נדרש הנתבע להגיע לארץ חמש פעמים, כאשר שתיים מתוכן הוצמדו לעניינים נוספים בישראל. הנתבעים דורשים החזר הוצאות מלא עבור שלוש הטיסות הלוך וחזור שבהן הגיע הנתבע במיוחד לצורך ההליך והחזר מחצית ההוצאות עבור שתי הטיסות שבהן הצליח הנתבע לשלב עניינים נוספים בארץ מלבד ניהול ההליך. שלוש טיסות בוצעו בשנת 2012 ושתי טיסות בשנת 2013. הנתבעים צירפו העתקי כרטיסי טיסה משנת 2013 בלבד, ולטענתם לא הצליחו להשיג את העתק הכרטיסים משנת 2012. הנתבעים חישבו את עלות ממוצע טיסות 2013 ולפיו השליכו על דרישתם לטיסות 2012. סך הכל המבוקש עבור הטיסות הוא 15,988 ₪. הנתבעים מדגישים כי אינם דורשים את הוצאות השהייה בארץ, מכיוון שהנתבע שהה בבית מגוריו בישראל.
4. מעבר לכך מבקשים הנתבעים החזר עבור הוצאות תרגום כתבי בי-דין, תצהירים והחלטות לשפה האנגלית, שבוצעו על ידי מתרגמת חיצונית, שבגינם שילמו סך כולל של 31,927 ₪. הוצאות נוספות עבור הקלטת ישיבות ההוכחות ותימלולן, תרגום סימולטני לחקירת הנתבע, והוצאות משרדיות נוספות המסתכמות על ידי הנתבעים בסך כולל של 3,950 ₪. הנתבעים צירפו חשבוניות מתאימות לתמיכה בבקשתם.
5. עוד צירפו הנתבעים הסכמי שכר טרחת עורך דין. על פי הסכם שכר הטרחה המקורי, הוסכם כי שכר הטרחה ישולם בהתאם לשעות העבודה בפועל. עד ליום 9.8.12 שילמו הנתבעים לעורכי דינם סך של 156,173 ₪, בהתאם להסכם המקורי. לאחר מכן שונה ההסכם, והוסכם כי רק אם תידחה התביעה ישלמו הנתבעים 60,000 דולר בתוספת מע"מ וכן מחצית מסכום ההוצאות שייפסקו, אך אם התביעה תתקבל – הנתבעים לא ישלמו לעורכי דינם כל שכר טרחה נוסף על הסכום ששולם על ידם עד אותו מועד. בהתאם לכך, בעקבות דחיית התביעה חויבו הנתבעים לשלם לעורכי דינם כמוסכם ושילמו בפועל סך של 242,136 ₪.
6. לטענת הנתבעים, מדובר בשכר טרחה סביר, המהווה פחות מ-9% מסכום התביעה, בייחוד כאשר באי כוח הנתבעים היו צריכים לעסוק בעניינים החורגים מניהולה של "תביעה רגילה", לרבות בבדיקת תרגומים והסברם של כתבי בי-דין והחלטות וכיוצ"ב.
7. כן נטען, כי הנתבעים זכאים לתוספת מע"מ אותו עליהם לשלם לעורכי דינם, באשר הם אנשים פרטיים אשר אינם יכולים לנכות את מס התשומות.

עיקר טענות התובע

1. לטענת התובע, נסיבות העניין והתנהלות הנתבעים בתיק זה אינן מזכות את הנתבעים בפסיקת הוצאות, ולכל היותר זכאים להוצאות בשיעור מופחת. התובע מפנה להתרשמותו של בית המשפט מהנתבע, שקיבלה ביטוי בפסק הדין, ולפיה מתעורר ספק באשר לתום ליבו של הנתבע בהתקשרותו עם התובע ובכך שהשתמש במידע שהועבר אליו מהתובע, על אף שמן הדין אין מדובר בהתקשרות מחייבת.
2. התובע מציין את מאמציו הרבים להגיע לפשרה וטוען, כי הנתבע התנגד לאורך כל הדרך לפשרה, על מנת לסרבל את הדיון ולהיכנס להוצאות שהיה יכול להימנע מהן לו הסכים לפשרה.
3. לגופו של עניין טוען התובע, כי שיעור ההוצאות ובכלל זה שכר הטרחה ששילמו הנתבעים אינו סביר ואינו מידתי, ואין לפסוק להם הוצאות בשיעור ריאלי, לאור גישת בתי המשפט להימנע מהרתעת יתר של בעלי הדין ולהתחשב בנסיבותיהם של התובעים וכן בהתנהלות הנתבעים.
4. לטענת התובע, ההליך לא הצריך היקפי עבודה מיוחדים, שכן מלבד מספר ישיבות של קדמי משפט התקיימו שני ימי הוכחות ולאחר מכן הוגשו סיכומים. עוד נטען, כי מבדיקה שערך התובע ביחס למחירי טיסות של חברת אל-על בשנת 2014 בזמן מקביל למועדי דיוני ההוכחות עלה, כי מחירי טיסות הלוך ושוב מלונדון לישראל עולים פחות כדי מחצית עד שליש ממחירי הטיסות שדרש הנתבע. כן נטען, כי ההוצאות שטוענים להן הנתבעים אינן מפורטות דיין.

תשובת הנתבעים לטענות התובע

1. בתשובתם לטענות התובע מדגישים הנתבעים, כי סכום שכר הטרחה הגבוה נגזר מסכום התביעה הגבוה גם כן, ועל כן אין לתובע להלין על סכום שכר טרחה "מופרז". לטענתם, התובע מתעלם מהליך סרק שניהל בבקשה להטלת עיקול זמני על נכסי הנתבעים, כאשר גם הוצאות הליך זה עומדות כעת על הפרק.
2. לשיטת הנתבעים, הם ניהלו את ההליך באופן ענייני, ודווקא התובע התעקש על קיום הליכים רבים והביא לסרבולו של הדיון. הנתבעים מכחישים את טענות התובע לניסיונות פשרה מצידו וטוענים, כי בכל מקרה אין בכך שלא הסכימו לפשרה כדי להפחית מהוצאותיהם הריאליות, שעה שבפסק הדין נדחתה התביעה.
3. ביחס למחיר הטיסות טוענים הנתבעים, כי אין בעובדה שכיום ניתן להזמין טיסות במחירים נמוכים יותר כדי לסתור את העובדה שהנתבע הזמין טיסות במועדים להם נדרש לכך ובמחירים שפורטו על ידו, וכי עצם הטענה שעל התובע לשפות את הנתבעים על הוצאות הטיסה לא נסתרה על ידי התובע.

דיון

1. בפסיקה הובעו שלוש גישות לפסיקת הוצאות. על פי הגישה האחת, בעל דין שניהל הליך משפטי והפסיד בו, חייב לשאת בהוצאות שהוציא הצד שכנגד בשיעורן הריאלי, שכן "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" (ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם; ע"א 10242/09 בלטר נ' מוזר (2.2.2011)). לגישה זו חסרונות משלה. יש חשש כי חיוב במלוא ההוצאות יצור אי שוויון בלתי מוצדק כלפי בעל הדין שאינו בעל יכולת כלכלית מספקת כמו גם הרתעת יתר של מתדיין זה, שירא מפני חיובו במלוא ההוצאות של יריבו העשיר ממנו, הוצאות שיהיו מטבע הדברים גבוהות אף יותר. זאת ועוד. קיים חשש כי בסופו של יום יהיה בחיוב בהוצאות "ריאליות" בכדי לייקר ללא צורך את עלות ההליכים המשפטיים.

הגישה השניה היא, כי אין לחייב את בעל הדין שהפסיד במלוא ההוצאות שהוציא הזכאי בפועל, אלא שיש כעניין שבעקרון לפסוק שיעור נמוך מהן. ביסוד גישה זו מונח הרעיון לפיו יש למנוע הרתעת יתר של בעלי הדין תוך שמירה על שוויון ביניהם, ויש בה משקל נכבד לזכות הגישה לערכאות. יש בגישה זו גם כדי למנוע התעשרות שלא לצורך של בעל הדין שזכה בדינו – או של עורך דינו - על יסוד פסיקת הוצאות מוגזמת שאינה נדרשת. היא מונעת ראיית ההליך המשפטי כ"הימור". לגישה זו גם חסרונות ונמנה אך חלק מהם: תחושה של חוסר צדק בכך שבעל דין שזכה בדינו לא יזכה למלוא הוצאותיו; פגיעה בזכות הקניין של הזכאי בדין; תמריץ לניהול הליכי משפט ועידוד לניהול בלתי ראוי של ההליך; אי ודאות ועוד (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר (30.6.2005) להלן: "בג"ץ תנובה").

1. בבג"ץ תנובה הובעה גישה שלישית שהיא שילוב שתי הגישות שהובאו לעיל:

"כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי... הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך... לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין... פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו". (שם, בפסקה 19).

1. פסיקת הוצאות המשפט היא חיוב מן הדין, הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. במסגרת שיקוליו מאזן בית המשפט בין העקרונות שחלקם אוזכרו לעיל: עיקרון הבטחת זכות הגישה לערכאות, עיקרון השמירה על זכות הקניין של הפרט, עיקרון השוויון בין בעלי הדין וכן ניהול משאביה של מערכת השפיטה. נסיבות המקרה נשקלות לגופן: אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו, וכן הדרך שבה פועל בעל דין (ראו: תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005)).
2. שיעור ההוצאות וסבירותן ייקבעו גם הם בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה – התנהגות הצדדים בהליך, הפרופורציה בין הסעד שנתבקש לבין הסעד שנתקבל וכן מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו (בג"ץ תנובה, פסקה 24 והאסמכתאות שם). בהקשר זה יצוין, כי התעריף המנחה בכללי לשכת עורכי הדין, (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000 (להלן: "כללי לשכת עורכי הדין") אינו משמש בדרך כלל כאמת מידה לקביעת הוצאות המשפט, אלא הוא מהווה רף תחתון.
3. לטעמי, יש להבחין בין הוצאות סבירות שהוציא בעל דין שזכה בדין לצורך ניהול ההליך, שבדרך כלל יהיה זכאי להחזר ההוצאות בשיעורן הריאלי, כאשר בית המשפט יבחן האם כל ההוצאות הנטענות היה להן מקום, לבין שכר טרחת עורך דין, שסבירותו נתונה לשיקול דעת בית המשפט על פי השיקולים שהובאו לעיל.
4. בנסיבות העניין שלפניי, הנתבעים אכן הוציאו סכומים לא מבוטלים לצורך ניהול הגנתם. כאמור, התביעה הוגשה על סכום גבוה של 3.8 מיליון שקלים, והסעדים שנתבעו נדחו במלואם. אולם, יש להביא בחשבון את התרשמותו של בית המשפט וקביעותיו ביחס לתום ליבם של הנתבעים בהתנהלותם מול התובע באירועים שקדמו לתביעה ושבגינם הוגשה, ואת העובדה שהתביעה לא נדחתה על הסף או מנימוקים חד-מימדיים. כן יש להביא בחשבון את התעריף המינימלי המומלץ בכללי לשכת עורכי הדין לתביעות כספיות ששויין עולה על 1,053,638 ₪: "בהתאם למוסכם בין עורך הדין ללקוח, אך לא פחות מ-49,361 ₪" (סעיף 1(4) לתוספת).
5. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות התיק דנן ואת מכלול השיקולים שהובאו לעיל, אני סבור כי יש לקבוע שיעור ההוצאות כפי ערכן שפורטו בבקשה. הוצאות התרגום, ההקלטה והתמלול וכן ההוצאות המשרדיות השוטפות שפורטו בבקשה נראות סבירות בנסיבות העניין, והנתבעים זכאים להחזר מלא עבורם. במקרה זה יש לשפות את הנתבעים על הוצאות הטיסות מאנגליה לישראל, הלוך ושוב, בשלוש פעמים מתוך חמש, שבהן הגיעו במיוחד לישראל לצורך ניהול המשפט.

אשר על כן, התובע יישא בהוצאות הנתבעים בגין הליך זה בסך של 47,807 ₪.

1. לאור השיקולים שמניתי לעיל יש להפחית מערכו הריאלי של שכר טרחת עורך דין במקרה זה, כך שהתובע יישא בשכר טרחת עורך דין של הנתבעים בסך כולל של 150,000 ₪.
2. למען הסר ספק, סכומים אלו כוללים מע"מ.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ב' כסלו תשע"ה, 24 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.