א. ההליכים שהביאונו עד הלום

1. עניינו של פסק דין זה בתביעה כספית על סך 6,705,816 ש"ח (ולחלופין – על סך 4,451,065 ש"ח), שהוגשה ב-11.3.12.

2. במסגרת התביעה דנן עותרת התובעת (להלן: המדינה) לחייב את הנתבעים "לשלם/להשיב למדינה – משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה – התובעת, את כספי המענק לעידוד השיווק לחו"ל שניתן לנתבעת 1 על ידי משרד התעשייה והמסחר (הקרן לעידוד השיווק לחו"ל), על פי תכניות שיווק שאושרו לנתבעת 1 בין השנים 1996-1993 ו/או לחילופין לשלם למדינה את התמלוגים המגיעים לה בהתאם לתנאי כתב ההתחייבות" (סעיף 1 לכתב התביעה).

לפי תחשיב שעורכת המדינה (בסעיף 24 לכתב התביעה) היא מגיעה לכך שתביעתה היא לסכום הנקוב בסעיף 1 דלעיל.

התביעה החלופית היא לתשלום סך 4,451,065 ש"ח למועד הגשת התביעה. זאת על יסוד תחשיב אחר שעורכת המדינה (ראו סעיף 25 לכתב התביעה).

3. בקשר לתביעה האמורה התקיימו מהלכים דיוניים נרחבים, המפורטים בסעיפים 13-3 של פסק הדין בתביעה הנ"ל (שניתן ביום 23.12.15 ושייקרא להלן: פסק הדין הקודם).

4. לאחר כל המהלכים הנ"ל, נקבע בפסק הדין הקודם כי אין לקבל את תביעתה העיקרית של המדינה, אך יש לקבל את התביעה החלופית שלה ולקבוע כי על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם למדינה 4,451,065 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (11.3.12).

5. ביסוד התוצאה הסופית של פסק הדין הקודם עמדה קביעה כי היו במקרה דנן תרמית והימנעות של הנתבעים מגילוי נתונים מהותיים ורלבנטיים כלפי המדינה. בהמשך לכך נקבע גם כי:

א. אין לדחות את התביעה מחמת התיישנות (זאת בין אם חל על המקרה דנן המצב המשפטי שלפני תיקון מס' 5 לחוק התישנות, התשי"ח-1958, שנכנס לתוקפו ביום 3.8.15, בין אם חל עליו המצב שלאחריו).

ב. לגבי התביעה לגופה – המדינה הצליחה לשכנע כי היא זכאית למה שהיא תובעת בתביעתה החלופית ולא שכנעה כי היא זכאית לסכום הגבוה בהרבה שהיא תובעת בתביעה העיקרית.

ג. החיוב כלפי המדינה הוטל על כל הנתבעים, יחד ולחוד.

6. על פסק הדין הקודם הוגשו ערעורים שונים מצד כל הגורמים המעורבים – הנתבעים ערערו על כך שחויבו כלפי המדינה והמדינה ערערה על כך שלא נתקבלה תביעתה העיקרית, אלא רק זו החלופית (ע"א 1206/16, ע"א 1693/16 וערעור שכנגד, ע"א 1713/16).

7. הערעורים האמורים נדונו במאוחד ובית המשפט העליון קבע לגביהם (בהחלטה מיום 27.7.17) כי התיק יוחזר "לבית המשפט המחוזי כדי שייתן פסק דין משלים בו יתייחס למכלול הראיות שהונחו לפניו באופן מפורט יותר מכפי שנעשה בפסק הדין" ובהמשך לכך פירט את העניינים שלגביהם מתבקשת התייחסות "ביתר פירוט".

8. לאחר ההחלטה הנ"ל הוזמנו הצדדים לדיון לצורך בחינת מצב הדברים באותו שלב (לפשרה או לדין) והסדרת עניינים נחוצים (ראו ההחלטות מיום 4.9.17 ומיום 7.9.17). לנוכח השתלשלות העניינים שבעקבות ההחלטות הנ"ל, בוטל אותו דיון ונקבע כי יינתן פסק דין משלים על יסוד מכלול החומר שבתיק (ראו ההחלטה מיום 14.9.17).

9. בהמשך לכל האמור, ניתן עתה פסק הדין המשלים, תוך שהאמור בפסק הדין הקודם מהווה חלק בלתי נפרד ממנו ושבשלב הנוכחי תבואנה רק השלמות והוספות. אעשה זאת לפי העניינים שפורטו בהחלטה הנ"ל של בית המשפט העליון.

ב. התמיכה בחומר הראיות למסקנה שהעסקה בין חברת סמואל–רוזנבאום (1992)

בע"מ (להלן: הנתבעת 1) לבין חברת סמואל–רוזנבאום (1999) בע"מ (להלן: הנתבעת 2) הייתה בתרמית

10. הקביעה שבכותרת פרק זה מתבססת בעיקר על השתלשלות העניינים התמוהה במה שנוגע לתמורות שבהיקפי המכירות של הנתבעות 3-1, אשר פרט לכך שהן מחלצות את המעורבים השונים מתשלום התמלוגים למדינה, לא הוסבר ולא נראה שעומד מאחוריהן כל הגיון כלכלי-עסקי. המדובר בתחילה בכך שעד שנת 1999 היו אצל הנתבעת 1 התפתחויות כלכליות הנחזות כאמיתיות, המצביעות על מגמת עליה והצלחה. בכל זאת, לפתע בשנת 1999 היא נסגרה או שפעילותה צומצמה ביותר, כשבמקביל לכך באה לעולם הנתבעת 2, אשר מיד בשנת פעילותה הראשונה (2000) הגיעה להיקף מכירות עצום. לדעתי, התמונה הכוללת המתקבלת היא כי בלתי אפשרי – ולכל הפחות בלתי סביר – שהשתלשלות עניינים כזו אינה נגזרת ממהלכים מלאכותיים ופסולים שביצעו הנתבעים. מסקנה זו מקבלת חיזוק משמעותי מכך שהנתבעים לא הגישו מסמך כלשהו לביסוס טענתם כי מדובר במהלכי אמת הנגזרים משיקולים עסקיים טהורים (תרתי משמע). זאת במיוחד בהינתן ראיות לכך שחומר שהיה עשוי לתמוך בעמדת הנתבעים מצוי ברשותם. לכך יש גם חיזוקים נוספים שיצוינו להלן.

11. אסקור להלן את מהלך העניינים הכספי שבו עסקינן.

בבקשה שהגישה הנתבעת 1 לקרן של המדינה (הקרן לעידוד השיווק לחו"ל) בשם "תכנית לקידום השיווק" במהלך חודש אפריל 1993 (נספח ג' לכתב התביעה), צוין בסעיף 4.1 (תחת הכותרת "יצוא"): "יצוא החברה התפתח בקצב מהיר ביותר בשנים האחרונות כמפורט (ההדגשות אינן במקור – ר.י.)". לאחר מכן פירטה הנתבעת 1 את הסכומים (במיליוני דולרים) שבהם מכרה את מרכולתה בחו"ל:"1986–1.5, 1987–3, 1988–3, 1989–5, 1990–14, 1991–21, 1992–27". בהמשך לכך, היקף המכירות של הנתבעת 1 בין השנים 1999-1993 עמד על שיעור שלא עלה על "סכום הבסיס", שעמד על סך 38,568,070 דולר.

בשנת 1998 למשל היקף המכירות של הנתבעת 1 עמד על סך 21,792,183 דולר ובשנת 1999 – על סך 35,732,498 דולר. במצב זה הנתבעת 1 לא עברה בהיקף מכירותיה את סכום הבסיס שנקבע לה ועל כן לא היה עליה לשלם תמלוגים למדינה (לפי תנאי הקרן וכמצוין בסעיף 17 של פסק הדין הקודם).

לצד השתלשלות העניינים האמורה, מוצאים אנו שבשנת 2000 יורד היקף המכירות של הנתבעת 1 לכדי כפרומיל(!) מזה של שנת 1999 (מכ-36 מיליון דולר לכ-43 אלף דולר) ואילו הנתבעת 2 הצליחה כבר בשנת פעילותה הראשונה (2000) להגיע לפעילות בסכום פנטסטי של 47,498,941 דולר.

12. העדים מטעם המדינה הסבירו כי המדובר בכך שבלתי סביר ואף בלתי אפשרי שחברה שזה עתה הוקמה, ללא כל תשתית שיווקית, תמכור בסכומים גבוהים שכאלה כבר בשנת פעילותה הראשונה. ההסבר שנתנו העדים בעדויותיהם והמדינה בטיעוניה למצב הדברים האמור הוא כי מדובר בפועל במעשי תרמית, שבוצעו ע"י הנתבעים 5-4 (כמנהלים), שעניינם בהעברת הידע, הקשרים והתשתית השיווקית והמסחרית שנצברו אצל הנתבעת 1 במהלך השנים אל הנתבעת 2 (ובהמשך אל הנתבעת 3). זאת, בין היתר, כדי לחמוק מתשלום התמלוגים למדינה. כך מעיד המפקח על היהלומים במשרד הכלכלה (מר שמואל מרדכי) בתצהירו (בסעיף 6):

"ה. ... המעבר מחברת סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ לחברת סמואל – רוזנבאום (1991) בע"מ בוצע בזמן אפס (פחות משנה) והקיפים (צ"ל: והיקפים – ר.י.) בשנת 2000 של מעל ארבעים ושבעה מיליון דולר מוכיחים לדעתי כי החברה השניה ביצעה את מלאכת השיווק באמצעות התשתית שהקימה החברה הראשונה. אין כל אפשרות להגיע לשיווק בסדרי גודל גדולים כאלה בלא שימוש בתשתית – ספקים, צרכנים, וכו' במדינות שונות – תשתית שהיתה קיימת לחברה הראשונה.

ו. כך גם המעבר מחברת סמואל – רוזנבאום (1999) בע"מ לחברת סמרוז בע"מ בוצעה בשנת 2006 בזמן אפס תוך שההיקפים בשנת הפעילות הראשונה – 2006 עלתה על שישים וארבע מיליון דולר. הדבר מוכיח לדעתי כי החברה השלישית ביצעה את מלאכת השיווק באמצעות התשתית שהקימה או שבה השתמשה החברה השניה, ואין כל אפשרות להגיע לשיווק בסדרי גודל גדולים כאלה בלא שימוש בתשתית ששימשה קודם לכן את החברה הראשונה והשניה".

בחקירתו הנגדית חיזק עד זה את האמור לעיל, בדבר העברת פעילות כדי לחמוק מתשלום התמלוגים. ראו למשל:

* "סוגרים חברה ובאותו יום פותחים חברה חדשה שעושה מחזור של עשרות מיליוני דולרים..." (פרוטוקול, ע' 39, ש' 13 – ושם, ע' 55, ש' 9).

* "סגרו חברה שהיתה פעילה והיה לה מחזור מצוין שלא כל חברה וחברה מגיעה אליה, ובכל זאת סגרו אותה. אני לא רוצה להגיד למחרת, אך בשנה שלאחר שסגרו את החברה, היו מחזורים יותר גדולים מהקודמים. זה אינדקציה להעברת פעילות" (שם, ע' 43, ש' 10-8).

* "אין אפשרות לפתוח חברה ובאותה שנה להגיע להיקפי פעילות כאלה בלי שיש לך תשתית מספיק חזקה מראש מפעילויות קודמות שעשית" (שם, ע' 45, ש' 4-3).

* התשתיות שנצברו בנתבעת 1 והועברו היו, בין היתר, מכספי המענקים: שם, ע' 40, ש' 16; ע' 41, ש' 3.

13. גם העד המומחה מטעם הנתבעים, מר אברהם דסקל, אישר לגבי מהלך הדברים בעניינה של הנתבעת 2 כי הוא "להערכתי, כמעט בלתי אפשרי" (פרוטוקול, ע' 64, ש' 5).

14. כאמור, הנתבעים לא הגישו מסמכים לתמיכה בטענותיהם, אף שלנוכח המצוין, קיימת ציפיה מוגברת לכך שיגישו מסמכים כאלה. התמיהה בעניין הימנעות הנתבעים מהגשת מסמכים גוברת כשהעד מטעמם רו"ח דורון רופין אישר בחקירתו הנגדית כי כל החומר מצוי אצל הנתבעת 1 (פרוטוקול, ע' 60, ש' 12-7).

נסיונו של הנתבע 5 להעלות גירסה שונה בעניין הימנעות הנתבעים מהגשת מסמכים ולהיבנות בקשר לכך מחלוף השנים (פרוטוקול, ע' 89, ש' 3 – ע' 90, ש' 2) הוא רעוע ביותר. לא רק שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם מה שהעיד רו"ח רופין, אלא שהם בוודאי אינם "מכסים" שנים רבות שעל הפרק, אשר ממה שהתרחש בהן ניתן היה ללמוד לעניינינו (וראו גם סעיף 18 דלהלן).

15. בהינתן כל האמור ובכלל, הנתבעים אינם מצליחים לתת הסברים להשתלשלות הייחודית והתמוהה. אדרבה, מחקירתו הנגדית של הנתבע 5 (שהיה הרוח החיה העיקרית בכל הפעילויות שנעשו) וממכלול הראיות עולה דווקא כי יש רצף של פעילות בין כל המעורבים ולא ניתוק אמיתי והתחלה מחדש בפעילות החברות השונות.

16. בחקירתו של הנתבע 5 ניתנו לו הזדמנויות לבסס את טענות הנתבעים בדבר מהלכים עסקיים אמיתייים בכל שנעשה. התברר שאין הוא מצליח בכך, בלשון המעטה. כך למשל התברר שאינו יכול לציין ולו שם של לקוח אחד שעבד רק עם הנתבעת 2 ולא עבד עם הנתבעת 1, או שם של לקוח אחד שעבד רק עם הנתבעת 3 ולא עבד עם הנתבעות האחרות (פרוטוקול, ע' 102, ש' 26-23). מצב דומה היה גם כשנתבקש לציין ולו שם של ספק אחד שעבד רק עם הנתבעת 2 ולא עבד הנתבעת 1 או שם של ספק אחד שעבד רק עם הנתבעת 3 ולא עבד עם הנתבעות האחרות (שם, ע' 102, ש' 27 ואילך). הרושם העגום שהותירה חקירתו של עד זה בא לידי ביטוי גם בנסיונות התחמקות חוזרים ונשנים כשנתבקש לתת תימוכין לטענותיו במסמכים. כך, למשל (פרוטוקול, ע' 91, ש' 28 ואילך):

"ש. ס' 103 לתצהירך, מאיפה הנתונים שבו?

ת. לפי דעתי מהחומר שאתם הגשתם לנו. אני לא זוכר.

ש. תראה לי מאיפה בחומר?

ת. זה ארגזים של חומר ואני לא יכול כרגע לענות".

כל זאת שהחומר שבו ניתן היה לחפש תימוכין הוא זה שצורף לתצהירו של העד מר ארבל לוין (מטעם המדינה), שהיקפו אינו רב כלל ועיקר.

17. על האמור עד כה אוסיף כי גם בתצהיריהם הנתבעים לא ציינו ולא הפנו לביסוסים לעמדתם, כמו מתן דיווח לתובעת על סגירת סניפים או משרדים (ראו בקשר לכך פרוטוקול, ע' 93, ש' 13) או הבהרה בדבר חשיבותו של השיווק באוסטרליה שהחל (כך לטענתם) באמצעות הנתבעת 2 בלבד, אשר בחקירתו של הנתבע 5 נטען לפתע ולראשונה כי מהלך זה שינה את פני התנהלות הנתבעים לחלוטין (פרוטוקול, ע' 96, ש' 1 ואילך).

18. על כל שנאמר עד כה אוסיף, כי התברר שהתנהלות דומה לזו שבהעברת הפעילות מן הנתבעת 1 אל הנתבעת 2 הייתה גם בשנת 2006, בעת שנעשתה ההעברה מן הנתבעת 2 אל הנתבעת 3. עניינים אלה עלו גם במסגרת ע"ש (מח', ת"א) 1283/99 ות"א (של', ת"א) 19522/04. שם לא הייתה לנתבעים בעייה להציג מסמכים, אשר בהליך דנן טענו כי אין ביכולתם להציג, ונמתחה עליהם בקורת קשה של בתי המשפט, כשהתברר שהתנהלו באופן מגמתי לתכליות של הפקת רווחים בלתי כשרים (וראו הרחבה לכך בסעיף 8 של סיכומי המדינה).

19. לכל האמור עד כה יש להוסיף גם כי הנתבעת 1 בחרה לנהל את הגנתה בנפרד מיתר הנתבעים. בצורת התגוננות זו ביקשה הנתבעת 1 לבטא את שונות האינטרסים שבין מר ג'ק בייטנר – אזרח אמריקאי (להלן: בייטנר), שהיה שותפם העסקי-כלכלי של אילן סמואל ואשר רוזנבאום לבין הנתבעים האחרים כאן.

למרות האמור, הנתבעת 1 לא הגישה תצהיר של בייטנר, בנוגע לנסיבות סגירתה של הנתבעת 1 ועניינים נוספים שעל הפרק. כל זאת על אף טענתו של ב"כ הנתבעת 1 כי הוא נשכר ע"י בייטנר ונותן לו את שירותיו (פרוטוקול, ע' 66, ש' 5-2). יש לזקוף זאת לחובת הנתבעת 1 והנתבעים בכללותם ולראות זאת כצעד מגמתי ומלאכותי בפני עצמו. הכל מצטרף לכך שממילא הנתבעים לא שכנעו כי המהלכים שנעשו בעניינה של הנתבעת 1 ובכלל היו משיקולים עסקיים-כלכליים טהורים (תרתי משמע).

20. מכל האמור עולה כי הנתבעים לא ביססו מהלכים כלכליים-עסקיים כלשהם המצביעים על כך שיש לראות את הפעילויות של החברות השונות כמנותקות זו מזו. למעלה מכך, התברר אף פוזיטיבית כי יש דווקא רצף של הפעילויות העסקיות-כלכליות והעדר הפרדה ביניהן ובין כל הנתבעים.

21. הנתבע 5 העיד (פרוטוקול, ע' 89, ש' 30-26) כי הנתבע 4 היה שותפו גם בשותפות קודמת בין שניהם – שהפכה ברבות הימים לחברה – וכי מר בייטנר הצטרף לחברה זו כשותף עסקי-כלכלי אשר הזרים לחברה כספים, אך לא עסק בעניינים המסחריים שבהם עסקה החברה. הוא העיד גם כי לאחר סגירת הנתבעת 1 המשיכו המנהלים לנתבעת 2 ולאחר מכן לנתבעת 3. התנהלות זו תומכת במסקנה כי המנהלים העבירו את כל התוכן השיווקי-מסחרי של הנתבעת 1 לאחר סגירתה אל הנתבעת 2 וכן הלאה, וכי למעשה מדובר בחברה אחת שרק מבנה השותפים שלה שונה.

עניין נוסף התומך במסקנה האמורה עלה בחקירתו הנגדית של הנתבע 5, כשהוצג לפניו מסמך מאתר האינטרנט של החברה בה הוא מועסק היום (שאינה קשורה בתיק דנן). באותו מסמך מתוארת ומוצגת פעילות היהלומים של אותה חברה משנת 1986 ונסיונה מוצג כנסיון ארוך שנים. זאת למרות העובדה שחברה זו הוקמה רק בשנת 2013. במענה לשאלת ב"כ המדינה בקשר לכך השיב הנתבע 5 כי "זו פעילות אישית שלי. אני אשר רוזנבאום וזו ההיסטוריה שלי" (פרוטוקול, ע' 99, ש' 17). הצגת העובדות בדרך זו מלמדת כי הנתבע 5 רואה את ההיסטוריה שלו בתחום היהלומים כמקשה אחת עם החברות שאליהן הוא קשור במהלך השנים. ההתנהלות בהעברת התוכן השיווקי-מסחרי מן הנתבעת 1 עולה בקנה אחד עם השקפה זו.

האמור בסעיף 18 דלעיל משתלב אף הוא גם במה שנאמר במסגרת הסעיף הנוכחי.

22. לנוכח כל שנאמר, אני סבור כי קיים בסיס איתן למסקנה שבכותרתו של פרק זה, כי בוצעו מהלכים שונים בתרמית רבתי, שתכליתם להביא לכך שלא יועברו למדינה התמלוגים שהגיעו לה.

ג. פער ההכנסות (מחזור המכירות) של הנתבעת 2 לעומת הנתבעת 1

23. למעשה, מה שנאמר בפרק ב' של פסק דין זה, אשר גם מתווסף לפסק הדין הקודם, נותן את כל הדרוש גם לפרק הנוכחי של פסק הדין. עם זאת, אוסיף עתה את הטבלה שלפנינו ואת שייאמר אחריה, שכן טבלה אחת עשויה להיות טובה מאלפי מילים. המדובר בטבלה המופיעה בסעיף 7(ה) של סיכומי המדינה, תוך התאמות מסוימות. הנתונים שבטבלה מבוססים על דוחות המכס לשנים השונות ולגביהם כשלעצמם אין מחלוקת.

24. להלן הנתונים הרלבנטיים:

25. בשולי פרק זה אציין כי הטבלה שבסעיף 7(ו) של סיכומי המדינה מצביעה על מהלכים דומים בשרשור שבין הנתבעת 2 לבין הנתבעת 3. עניין זה מצטרף למה שעולה ממה שהובא בסעיף 24 דלעיל.

ד. הבעלות הפורמאלית והמעשית של הנתבעת 1 לעומת הנתבעת 2, תוך התייחסות מפורשת לחלקיהם של אילן סמואל ושל אשר רוזנבאום

26. ממסמכי רשם החברות שצורפו כנספחים לתצהירו של העד מר ארבל לוין עולים נתונים שאין לגביהם מחלוקת בנוגע לבעלות הפורמאלית בנתבעות 1 ו-2.

27. הנתונים העולים לגבי הנתבעת 1 הם כי ב-99 מניות רגילות מתוך 100 מניותיה מחזיקה חברת ס.ר.ד. יהלומים (אחזקות) 1995 בע"מ וכי במניה הנוספת מחזיקה חברת ס.ר.ד. יהלומים (נאמנות) 1994 בע"מ.

28. הנתונים העולים לגבי הנתבעת 2 הם כי בעת הקמתה (15.12.99) החזיקו אילן סמואל (להלן: סמואל) ואשר רוזנבאום (להלן: רוזנבאום) במניותיה בחלקים שווים.

29. להשלמת התמונה ניתן להביא את המובא בסיכומי הנתבעים 5-2 (בסעיפים 123-121) בנוגע לבעלות הפורמאלית בנתבעת 1:

"בעלת המניות בס.ר.ד נאמנות היא חברה זרה בשם דיטיק אינטרנשיונל אינק.... בשליטת מר ג'ק בייטנר מארה"ב (להלן: "בייטנר") "בעלי המניות בס.ר.ד. החזקות הם הנתבע 4 המחזיק ב-15 מניות, הנתבע 5 המחזיק ב-15 מניות ודיטיק המחזיקה ב-70 מניות. מהאמור לעיל עולה כי בשרשור החזיקו הנתבעים 5-4 ב-14.85% ממניות הנתבעת 1, כל אחד ואילו דיטיק החזיקה ב-70.3% מהמניות".

30. המנהלים הפורמאליים והמעשיים של הנתבעת 1 ושל הנתבעת 2 היו סמואל ורוזנבאום. בקשר לכך העיד רוזנבאום (כמצוין בסעיף 35 של פסק הדין הקודם וכאמור בסעיף 21 דלעיל).

31. בכל הנוגע לבעלות המעשית, לנוכח כל שנאמר בפרק ב' של פסק דין זה ובפסק הדין הקודם, אין להסיק דבר מה מן הבעלויות הפורמאליות. זאת לנוכח אופן התנהלותם הפסול של הנתבעים לגבי כל מה שרלבנטי לענייננו. על כך יש להוסיף כי גם ללא צורך בקביעה מי "הבעלים המעשיים", די בפעולות שנעשו ע"י סמואל ורוזנבאום כמנהלים וכמבצעים בפועל של כל האמור, כדי שהם יחויבו בכל אשר חויבו.

32. בגדר מה שלמעלה מן הצורך יצוין כי במה שנוגע לבייטנר מתקבל הרושם כי הוא מכל מקום לא היה מעורב בפעילות המעשית וכי אין למעורבותו נפקות לגבי המהלכים הפסולים שבוצעו. כך הוא במיוחד בהינתן מה שנאמר לגביו בסעיף 19 דלעיל.

33. האמור בסעיף 21 דלעיל מצטרף אף הוא לכל האמור עד עתה.

ה. העברת הפעילות העסקית בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2 ותחומי העיסוק שלהן, תוך התייחסות לחלקיהם של סמואל ושל רוזנבאום בפעילות ובעסקים אלו והסיבות שהניעו את הנתבעת 1 להפסקת פעילותה

34. גם על עניינו של פרק זה יש להשקיף בהמשך לכל שנאמר עד עתה. כל האמור עד כה תומך בכך שלא הייתה כל הצדקה כלכלית להעברת הפעילות. אדרבה, הנתבעת 1 הייתה במצב שהצדיק את המשך פעילותה. רק מניעים הקשורים להתחמקות מתשלום תמלוגים למדינה הניעו את סמואל ואת רוזנבאום כמנהלים להעביר את הפעילות לנתבעת 2 ולבצע את המהלכים שבוצעו. בפועל גם לא היה שינוי של סוגי הפעילות ובאופן שבו פעלו הנפשות שביצעו את המהלכים בפועל.

35. לצד האמור לעיל, אוסיף במסגרת פרק זה את שייאמר להלן.

36. המענקים שניתנו לנתבעת 1 ניתנו כולם לצורך יצוא של יהלומים לחו"ל. כך הוגדרו הדברים בתכנית שהוגשה למדינה בשם הנתבעת 1 ולתכלית זו ניתנו הכספים.

בנוסף להגדרות האמורות, דוחות המכס שצורפו לתצהירו של מר ארבל לוין מלמדים כי לכל אורך הדרך נעשה יצוא היהלומים שבו עסקינן תחת פריט המכס שמספרו 71023900 והגדרתו "יהלומים מלוטשים". זהו הפריט היחיד המתייחס ליהלומים מלוטשים. כך היה בימיה של הנתבעת 1 וכך גם בתקופתה של הנתבעת 2 (וגם בזו של הנתבעת 3).

37. בהמשך למצוין בסעיף 36 לעיל ולכל שנאמר קודם לכן, מקובלת עליי עמדת המדינה כי אין נפקות לכל שניסו הנתבעים להציג במה שנוגע לשינויים בסוגי היהלומים או במדינות שאליהן הם מיוצאים.

בהינתן שבחוזר המנכ"ל ובעקבותיו בתכניות שהוגשו הוגדר מה שהוגדר לעניין אופי הפעילות, התמלוגים היו אמורים להיות משולמים למדינה כנגזרת של היקף הפעילות, ללא קשר לפרטיה הטכניים או הגאוגרפיים. מכאן שאין כל חשיבות לכך לגבי מה שעומד להכרעה.

38. בנוסף לכל האמור אציין כי בעניינים שעלו לגבי הפעילויות הספציפיות ניתן למצוא חיזוקים לחובת הנתבעים דווקא. במסגרת הימנעותם של הנתבעים מהגשת מסמכים ובכלל, הנתבעים לא ביססו צידוקים כלכליים ועסקיים לשינויים שחלו בהקשרים אלה (וראו בקשר לכך גם מה שצוין בסעיף 17 דלעיל ובסעיף 41 של פסק הדין הקודם). במצב דברים זה ובכלל, יש להשקיף על השינויים והתמורות שהיו כעל נסיון נוסף ליצור חזות של שינויים בהעברת הפעילות שנעשתה, בשעה שאין לכך שום הצדקה אמתית.

39. חיזוק נוסף למסקנה דלעיל עולה ממה שהובא לעיל (בסעיף 21) מעדותו של רוזנבאום, הרואה את כלל הפעילות כפעילות אחת ברצף אחד, ללא הבדל של ממש בין התקופות השונות.

ו. המקור וההיקף של חובת הגילוי או הדיווח על השינוי בפרטי ובפעילות הנתבעת 1 ואי מילוי חובה זו על ידיה ועל ידי סמואל ורוזנבאום

40. חובות דיווח על הפעילויות הרלבנטיות של מקבלי המענקים מצויות בשני מקורות.

41. מקור אחד הוא סעיף ה(4)(א) לחוזר המנכ"ל שביסוד כל המענקים שבהם עסקינן. שם נאמר כי:

"בתוך ששת החדשים מתום כל שנת תכנית, או במועד אחר שיקבע על-ידי הנהלת הקרן, יגיש היצואן דו"ח מפורט המסכם את ביצוע הפעולות הכלולות בתכנית השיווק שאושרה ואת השיפור שחל ביצוא עקב יישומה. דו"ח הביצוע, המאושר על-ידי רואה-חשבון, יכיל פירוט הסכומים שהוצאו על-ידי היצואן כציון מועד ותכלית ההוצאה".

לצד החובה האמורה מצויה גם סנקציה (בפרק ו' של החוזר) שכותרתו "הפסקת ביצוע", אשר לפיה:

"ראתה הנהלת הקרן כי היצואן אינו מבצע את תכנית השיווק כפי שאושרה על ידה, או לא הגיש לה הדיווחים כאמור בסעיף ה.4., רשאית היא, לאחר שאפשרה ליצואן להשמיע את טענותיו בענין זה לפניה, לבטל את האישור שנתנה לתכנית.

ביטלה הקרן את תכנית השיווק, יחזיר לה היצואן את המימון שקיבל, כשהוא צמוד לדולר".

42. המקור השני הוא בסעיף 4 להתחייבויות הנתבעים (נספח י"ב לתצהירו של מר ארבל לוין), שכותרתו "הצהרות והתחייבויות" (בסעיפים קטנים (א)(2) ו-(א)(3) שלו) באות שתי התחייבויות בנוסח הבא:

"2. אני מתחייב בזה להודיע לקרן על כל שינוי בתכניתי השיווקית בתאריך הקודם לתאריך השינוי המבוקש.

3. אני מתחייב בזה להודיע לקרן על שינוי בפרטי החברה, ברישומיה ובכל פרט אחר הקשור מהותית לפעילותה".

בתחתית ההתחייבות האמורה מצויה חותמת של הנתבעת 1 וכן חתימה של סמואל כמי שהוא "המוסמך לחתום לפי תקנון החברה".

43. לא יכול להיות ספק ששינוי דרסטי כמו הפסקת פעילותה של הנתבעת 1 (שהיא זו שקיבלה את המענקים וחבה בתשלום תמלוגים במקרים המתאימים) נכנסת לגדר כל שלוש ההתחייבויות האמורות באופן המובהק ביותר הוא נכנס לגדר סעיף 4(א)(3) שצוטט בסעיף 42 דלעיל, אך הוא בא גם מכוח היתר.

44. חובת הדיווח חלה על הנתבעת 1 ועל מנהליה, שהם הגורמים האנושיים המבצעים את הפעולות באופן מעשי.

45. בהינתן כל שנאמר לעיל לגבי כל השתלשלות העניינים ומה שעלה מן הראיות השונות (ומהעדר ראיות בכתב מצד הנתבעים) ברור שכל הנתבעים לא עמדו בחובת הדיווח. ולא רק שלא מולאה חובת הדיווח באופן הנדרש, אלא שבוצעו דיווחים מטעים, שתכליתם ליצור תמונה מעוותת אצל רשויות המדינה בכל הנוגע למצב הדברים לאשורו. כך הוא בעיקר במה שנוגע לכך שניתן דיווח על אפס חובות של הנתבעת 1 ועל העדר פעילות שלה – כביכול בכך הכל מתחיל ונגמר – ולא ניתן דיווח על כך שפעילותה הועברה אל הנתבעת 2.

מצב דברים זה נועד ליצור את הרושם הנוח לנתבעים שאין כל חבות בתשלום תמלוגים ולהסתיר את התמונה האמתית המצרפית והכוללת, שבעצם נוצרה גם נוצרה חבות כזו (וראו בעיקר בסעיף 13 לתצהירו של העד מר ארבל לוין ופרוטוקול חקירתו, ע' 20, ש' 28 – ע' 22, ש' 19, כאשר הימנעות הנתבעים מהגשת מסמכים שהיו עשויים לתמוך בטענותיהם והעדר הסברים מניחים את הדעת מצידם מחזקים את המסקנות האמורות).

ז. התשתית העובדתית הראייתית הכוללת התומכת במסקנה שהתביעה לא התיישנה, תוך התייחסות לעילות התרמית, ההונאה וההטעיה שביסוד התביעה

46. כפי שהוסבר בהרחבה בפסק הדין הקודם (בסעיפים 49-48), קיומן של תרמית, הונאה, הטעייה והימנעות מגילוי מביאות לכך שתקופת ההתיישנות מתארכת.

47. המועד המוקדם ביותר העשוי להיות רלבנטי לתחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד בו חל חיוב לשלם תמלוגים למדינה והם לא משולמים. עם זאת, בענייננו גם זה אינו המועד שממנו מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות, אלא רק המועד שבו ידעה המדינה בפועל (מכח מה שמסרו הנתבעים או מכח בירורים שלה) שבוצעה כלפיה תרמית או הונאה ושיש לה עילת תביעה בשל כך. לפני כן לא יתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות (לפי הדין הישן) או שהוא מושעה (לפי הדין החדש).

48. מכל שנאמר עד כה עולה כי החיוב בתשלום תמלוגים למדינה התחיל בשנת 2000. סביב חיוב זה החלו פעולות התרמית וההונאה של הנתבעים, כדי להימנע מהעברת התמלוגים ואז גם הופרו חובות הדיווח מצד הנתבעים. בהמשך לכך גם אין – ולא יכולה להיות – מחלוקת שהמדינה לא ידעה בפועל באותה תקופה על כך.

49. בענייננו הוכח כי המדינה ידעה על הפעולות האמורות בשנת 2011 ולכל המוקדם בשנת 2010. זאת בעקבות הקמתו של מנגנון איתור ובקרה (להלן: המנגנון) בנוגע לחברות שקיבלו מענקים מהקרן וגילוי פעולות התרמית שביצעו הנתבעים. בטרם הגילוי האמור לא היה למדינה מידע שניתן היה לבסס עליו תביעה נגד הנתבעים. משנקבע כי תקפת ההתיישנות הייתה מתחילה להימנות לא לפני שנת 2010, ברי כי התביעה לא התיישנה.

50. בהמשך למצוין לעיל הוכח כי בשנים 2006-2005 הוקם המנגנון. המנגנון טיפל באלפי חברות. העמידה על התנהלותם הפסולה של הנתבעים הייתה כנראה רק בשנת 2011 ומכל מקום לא לפני שנת 2010 (ראו סעיף 7 לתצהירו של מר שמואל מרדכי ופרוטוקול עדותו, ע' 38, ש' 28-23; ע' 42, ש' 31-26; סעיף 15 לתצהירו של מר ארבל לוין פרוטוקול עדותו, ע' 24, ש' 29-14; וראו בקשר לכך גם סעיף 39 לפסק הדין הקודם).

51. הנתבעים העלו טענות סתמיות בדבר חובת בדיקה וגילוי שהייתה מוטלת כביכול על המדינה. לא רק שהעדים מטעמם לא הצליחו לבסס קיומה של חובה כזו והוכח דווקא כי לא ניתן היה לעלות על התנהלות הנתבעים בזמן אמת, אלא שכפי שהוסבר, המכניזם שהיה אמור להוביל לידיעת המדינה על כל הנחוץ היה דווקא הדיווחים של הנתבעים. בהינתן שהנתבעים פעלו כפי שפעלו, קשה לאפשר להם להיוושע בטענה שעניינה בכך שתפסו אותם מאוחר מדי. לנוכח האמור, גם אין כל הצדקה לכך (וראו בקשר לאלה מה שעלה בחקירתו הנגדית של עד הנתבעים מר חיים אבן זהר: פרוטוקול, ע' 74-73 ובחקירתו הנגדית של עד הנתבעים מר דוד יעקובוביץ: פרוטוקול, ע' 87-86 לגבי התנהלותו והתנהלות המדינה בתקופה שלפני הקמת המנגנון; וראו גם עדותו של מר שמואל ברוך (פרוטוקול, ע' 53, ש' 32 ואילך) כי באופן שוטף לא רק שלא הייתה חובת בדיקה, אלא שגם לא ניתן היה לאתר דיווחים שקריים). כאמור, לא בכדי הביסוס לכל הנחוץ היה אמור להיות דיווחי אמת של מקבלי המענקים.

52. בפסק הדין הקודם הוסבר מדוע הנתבעים לא יוכלו להיבנות מטענותיהם לגבי ידיעה של המדינה במועדים קודמים לשנים 2011-2010. זאת הן בשל כך שהנתבעים לא ביססו טענות אלה בראיות הנחוצות לשם כך והן בהינתן המצב העובדתי ששרר במועדים הרלבנטיים, בעקבות התנהלותם הפסולה של הנתבעים (ראו סעיפים 64-60 שם).

53. בהינתן כל האמור נקבע כי הנתבעים לא יוכלו להיוושע מטענת ההתיישנות שהעלו. זאת גם ללא צורך להסתייע בעקרון לפיו עדיפה דרך ניתוח שתצמצם את חוג המקרים שבהם תיסגרנה דלתותיו של בית המשפט על הסף בשל כך, על פני דרך ניתוח אחרת.

ח. התשתית הראייתית התומכת במסקנה כי המדינה אינה זכאית לסעד הנובע מביטול ההסכם

54. בסעיף 41 דלעיל צוטטה ההוראה מתוך חוזר המנכ"ל המתייחסת למצב שבו היצואן אינו פועל כנדרש ממנו. כך נאמר באותה הוראה:

"בתוך ששת החדשים מתום כל שנת תכנית, או במועד אחר שיקבע על-ידי הנהלת הקרן, יגיש היצואן דו"ח מפורט המסכם את ביצוע הפעולות הכלולות בתכנית השיווק שאושרה ואת השיפור שחל ביצוא עקב יישומה. דו"ח הביצוע, המאושר על-ידי רואה-חשבון, יכיל פירוט הסכומים שהוצאו על-ידי היצואן כציון מועד ותכלית ההוצאה".

לצד החובה האמורה מצויה גם סנקציה (בפרק ו' של חוזר המנכ"ל, שכותרתו "הפסקת ביצוע"), אשר לפיה:

"ראתה הנהלת הקרן כי היצואן אינו מבצע את תכנית השיווק כפי שאושרה על ידה, או לא הגיש לה הדיווחים כאמור בסעיף ה.4., רשאית היא, לאחר שאפשרה ליצואן להשמיע את טענותיו בענין זה לפניה, לבטל את האישור שנתנה לתכנית.

ביטלה הקרן את תכנית השיווק, יחזיר לה היצואן את המימון שקיבל, כשהוא צמוד לדולר".

55. בהמשך להוראה האמורה, הממצאים שנקבעו בענייננו בנוגע להתנהלות הנתבעים אינם מביאים מאליהם לביטול אוטומטי של ההסכם ולחובת השבתם של המענקים. לשם כך נדרש מהלך אקטיבי מצד המדינה, הכולל אפשרות שימוע ולאחר מכן – מעשה של ביטול. במקרה דנן אין מחלוקת שלא התקיים הליך שימוע כלשהו וגם לא ניתנה ע"י המדינה הודעת ביטול בסמוך לכך שגילתה את אשר גילתה.

56. על האמור לעיל יש להוסיף כי מר ארבל לוין, שהעיד מטעם המדינה, אישר בחקירתו הנגדית כי בנסיבות שבהן היצואן מבצע מעל 50% מתכנית היצוא, לא דורשים ממנו להחזיר את המענק, אלא רק לשלם את התמלוגים המתאימים (ראו פרוטוקול, ע' 15, ש' 12-11; ע' 16, ש' 4-3).

57. בהינתן מה שצוין במסגרת פרק זה ובסעיף 2 דלעיל, חויבו הנתבעים לשלם למדינה את שתבעה מהם במסגרת הסעד החלופי (תשלום תמלוגים) ולא את שתבעה מהם במסגרת הסעד העיקרי (החזר המענק).

ט. סוף דבר

58. הנימוקים התומכים בתוצאה הסופית שנקבעה הם אלה שצוינו בפסק הדין הקודם יחד עם אלה שנוספו עתה, במסגרת פסק הדין המשלים.

59. במכלול הנסיבות, לא יבוא חיוב נוסף של הנתבעים בהוצאות בשלב הנוכחי.

ניתן בהעדר הצדדים היום, ח' בכסלו תשע"ח, 26 בנובמבר 2017.

רפאל יעקובי, שופט