א. התביעה וההליכים שבעקבותיה

1. עניינו של פסק דין זה בתביעה כספית על סך 6,705,816 ש"ח (ולחלופין – על סך 4,451,065 ש"ח), שהוגשה ב-11.3.12.

2. במסגרת התביעה דנן עותרת התובעת (להלן: המדינה) לחייב את הנתבעים "לשלם/להשיב למדינה – משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה – התובעת, את כספי המענק לעידוד השיווק לחו"ל שניתן לנתבעת 1 על ידי משרד התעשייה והמסחר (הקרן לעידוד השיווק לחו"ל), על פי תכניות שיווק שאושרו לנתבעת 1 בין השנים 1996-1993 ו/או לחילופין לשלם למדינה את התמלוגים המגיעים לה בהתאם לתנאי כתב ההתחייבות" (סעיף 1 לכתב התביעה).

לפי תחשיב שעורכת המדינה (בסעיף 24 לכתב התביעה) היא מגיעה לכך שתביעתה היא לסכום הנקוב בסעיף 1 דלעיל.

התביעה החלופית היא לתשלום סך 4,451,065 ש"ח למועד הגשת התביעה. זאת על יסוד תחשיב אחר שעורכת המדינה (ראו סעיף 25 לכתב התביעה).

3. עוד בשלבים מוקדמים העלו הנתבעים טענות שעניינן דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ועתרו לכך. לא נעתרתי לבקשות אלה וגם לא לבקשת הנתבעים לפיצול הדיון באופן שבתחילה תובאנה ראיות לעניין זה בלבד. בהחלטה מ-24.12.12 נאמר בקשר לכך (בסעיפים 5-3):

"3. מקובלת עליי עמדת התובעת כי אין מקום לסלק התביעה על הסף בשלב הנוכחי וכי גם אין מקום לפצל הדיון באופן שבשלב ראשון תובאנה ראיות לגבי אפשרות של סילוק מכח טענות סף (בעיקר טענת התיישנות).

4. הכלל הוא כי יש להיזהר בטרם נקיטת צעד דרסטי של סילוק תביעה על הסף ובמיוחד כשמדובר בדחייה על הסף, כפי שמבוקש כאן. בנוסף לכך, כפי שהדברים נראים עתה הרי שקיימים עניינים המצריכים בירור עובדתי בכל הקשור לשאלת ההתיישנות, אשר לפחות מקצתם עלולים לחזור על עצמם אם יפוצל הדיון באופן המבוקש והתביעה לא תסולק על הסף. על האמור לעיל אוסיף כי מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי יש להימנע מפיצול הדיון כל אימת שאין הצדקה חד משמעית לפיצול (ראו מהעת האחרונה רע"א 4878/12 קופ"ח נ' פלוני, פסק דין מ-10.10.12).

5. במצב העניינים בכללותו יש מקום שתוגשנה עתה ראיות לגבי כל אשר על הפרק בעקבות כתבי הטענות שהוגשו. בהמשך לכך ניתן יהיה לבחון אם יש לסלק התביעה מחמת התיישנות או טענת סף אחרת ואם התשובה לכך תהיה שלילית – להידרש לתביעה לגופה. אין צריך לומר כי ככל שיתברר שהתובעת גררה את הנתבעים להליכים מיותרים עלולות להיות לכך תוצאות קשות לחובתה".

4. בהמשך למצוין לעיל, נקבע לוח זמנים להגשת ראיות הצדדים.

5. לאחר שהוגשו ראיות המדינה, הוגשה בקשה נוספת לדחיית התביעה באותו שלב מחמת התיישנות. גם בקשה זו נדחתה (בהחלטה מ-28.8.13).

6. בעקבות השתלשלות העניינים שפורטה עד כה, הגענו למצב שבו הוגשו מטעם הצדדים ראיות הרלבנטיות גם לנושא ההתיישנות וגם למחלוקות שלגופו של עניין.

7. הראיות שהוגשו היו כדלקמן:

מטעם המדינה – תצהירים של ארבל לוין, מנהל מחלקת המימון ואחראי על קרן המימון במשרד התעשייה והמסחר (להלן: הקרן) ושל שמואל מרדכי, המפקח על היהלומים.

מטעם הנתבעת 1 – תצהיר של רו"ח דורון רופין.

מטעם הנתבעים 5-2 – תצהירים של הנתבעים 5-4, ותצהירים משלימים של חיים אבן זהר, פעיל בענף היהלומים, דוד יעקובוביץ, שעבד במשרד התעשייה והמסחר עד שנת 2000 ותצהירים של צבי רז מנהל בחברת ברינקס ישראל ושל אברהם דסקל, יהלומן.

8. בהמשך לכך התקיימו דיוני הוכחות, שבהם נחקרו העדים מטעם הצדדים.

9. עם סיום שמיעת ההוכחות נעתרתי לבקשת הנתבעים – שהמדינה לא התנגדה לה – וקבעתי כי "בשלב הנוכחי יוגשו סיכומים בשאלת ההתיישנות בלבד" וכי "סיכומים נוספים יוגשו בהמשך אם טענת ההתיישנות תידחה".

לעניין הסיכומים בשאלת ההתיישנות נקבעה מתכונת תלת-שלבית, שאיפשרה למדינה ולנתבעים להעלות כל טענותיהם ולהתייחס לטענות שמנגד.

10. משנשלמה הגשת הסיכומים (לאחר ארכות שונות), ניתנה (ב-26.2.15) החלטה שנאמר בה:

"לנוכח מה שעל הפרק ולמקרא סיכומי הצדדים, הטענות שהועלו עד כה משלבות בתוכן התייחסות לנושא ההתיישנות ולעניינים המהותיים. במצב הדברים האמור ובכלל, אין מקום שתבוא עתה הכרעה נפרדת בשאלת ההתיישנות על יסוד מה שהוגש עד כה, אלא יש מקום שהצדדים ימצו את טענותיהם לגבי המכלול, ולאחר מכן יינתן פסק דין, שבו תיבחן השאלה אם יש לדחות התביעה מחמת התיישנות, ואם לאו, תוכרע התביעה לגופה. יתכן שהצדדים כבר מיצו טענותיהם וניתן לפעול באופן האמור וליתן פסק דין (לכאן או לכאן) כבר עתה. עם זאת, ככל שמי מן הצדדים יהיה מעוניין בכך, תינתן לו הזדמנות להשלמת טיעון כנ"ל".

11. בעקבות ההחלטה האחרונה הודיעו כל הצדדים כי ברצונם להשלים טיעוניהם וניתנה להם הזדמנות לכך (בהחלטה מ-15.3.15).

12. לאחר שנשלמה גם הגשתם של הטיעונים המשלימים, הגיעה לכאורה שעת ההכרעה במה שלפנינו. דא עקא, שאז קפץ עלינו רוגזו של תיקון חקיקה שנעשה בחוק ההתיישנות, אשר בעקבותיו ניתנה החלטה כדלקמן:

"תוך כדי שקידה על פסק הדין התברר כי ביום 3.8.15, לאחר שנשלמה הגשת הסיכומים, נכנס לתוקפו תיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, כך שבמקום סעיף 7 שהצדדים התייחסו אליו בסיכומיהם בא סעיף בנוסח אחר.

במצב העניינים האמור מתבקשת השלמת טיעון בשאלה איזה נוסח של הסעיף רלבנטי לענייננו ומה ההשלכות שיש לכך לגבי מה שעל הפרק".

בהמשך לקביעה העקרונית הנ"ל נקבע לוח זמנים להגשת הטיעונים המשלימים לעניין זה.

13. משנשלמה גם הגשת הטיעונים המשלימים הנוספים (ב-27.10.15), הוכשרה הקרקע למתן פסק הדין.

ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז

14. בעקבות שקילת המכלול, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה החלופית של המדינה ולקבוע כי על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם למדינה 4,451,065 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (11.3.12).

15. בשלב זה אציין כי ביסוד התוצאה הסופית עומדת קביעה כי היו במקרה דנן תרמית והימנעות של הנתבעים מגילוי נתונים רלבנטיים כלפי המדינה. בהמשך לקביעה זו עולה מן המכלול גם כי:

א. אין לדחות את התביעה מחמת התיישנות (זאת בין אם חל על המקרה דנן המצב המשפטי שמלפני תיקון החקיקה הנ"ל, בין אם חל עליו המצב שלאחריו).

ב. לגבי התביעה לגופה – המדינה הצליחה לשכנע כי היא זכאית למה שהיא תובעת בתביעתה החלופית ולא שכנעה כי היא זכאית לסכום הגבוה בהרבה שהיא תובעת בתביעה העיקרית.

אסקור להלן את עיקרי טענות הצדדים. לאחר מכן אתייחס למה שעומד בבסיס התוצאה הסופית, בהתאם למצוין בסעיף 14 דלעיל.

ג. טענות המדינה

16. המדינה טוענת כי הנתבעת 1 העבירה את פעילותה לנתבעת 2 ולאחר מכן לנתבעת 3 על מנת לחמוק מתשלום תמלוגים, שהיו צריכים להיות משולמים למדינה בעקבות המענקים שניתנו לנתבעת 1 בין השנים 1996-1993. מענקים אלה ניתנו לנתבעת 1 לאחר שפנתה בשלוש בקשות נפרדות לקבלת מענקי תמיכה מהקרן לצורך קידום השיווק של תוצרתה במדינות הים. בהקשר זה טוענת המדינה גם כי הנתבעת 1 והנתבעים 5-4 (להלן: המנהלים) הפרו את התחייבויותיהם למדינה כשלא דיווחו על שינויים מהותיים שהתרחשו בנתבעת 1 ובכך הפרו את התנאים שביסוד המענקים שניתנו.

17. עוד טוענת המדינה כי בתנאי הקרן נקבע לנתבעת 1 "סכום בסיס", בהתאם למכירותיה בשנה שקדמה להגשת הבקשה הראשונה בשנת 1993, שהסתכמו בסך 38,568,070$ (להלן: סכום הבסיס). בתנאי הקרן נקבע שאם מאמצי השיווק ישאו פרי וסך מכירותיה של הנתבעת 1 בשנים שלאחר מתן המענקים יעלה על סכום הבסיס, יהיה עליה אז להעביר למדינה תמלוגים בשיעור 3% מההפרש שבין סכום הבסיס לסכום המכירות בפועל (עד סכום מרבי של שווי המענקים).

18. לטענת המדינה, בין השנים 1999-1993, בהתאם לדיווחים שהועברו על ידי הנתבעת 1, לא הגיעה הנתבעת 1 למכירות המגיעות כדי סכום הבסיס שנקבע לה ומשכך לא הייתה חייבת בתשלום תמלוגים למדינה. לעומת זאת, בשנת 2000 ולאחר שהיקפי המכירות יצרו חיוב כזה, פעלה הנתבעת 1 באמצעות המנהלים כדי "לסגור" את הנתבעת 1 ולהעביר את התוכן השיווקי-מסחרי שבה לנתבעת 2 ובכך לחמוק מתשלום התמלוגים האמורים. לא רק שכך נעשה, אלא שלא נמסר דיווח למדינה על אודות סגירת הנתבעת 1 והעברת הפעילות לנתבעת 2 ולא כל דיווח הולם אחר. זאת בניגוד גמור להתחייבויות מפורשות לדווח במצבים אלה ודומיהם.

19. המדינה טוענת כי במהלך השנים לא התבצעו בדיקות ומעקבים אחר החברות שקיבלו מענקים מהקרן ועל אודות עמידתן בביצוע התנאים להסכם המענקים. לטענתה הוקם מנגנון גביה בשנים 2006-2005, אשר מאוחר יותר החל לבדוק עניינים הקשורים למענקים שניתנו לגופים שונים ומנגנון זה גילה את פעולות התרמית של הנתבעים רק בשנת 2010.

20. המדינה מבססת את טענת התרמית בעיקר על היקף המכירות העצום שדווח בשנת פעילותה הראשונה של הנתבעת 2 לעומת ההיקפים הנמוכים בהרבה וההתפתחויות בהיקפי המכירות של הנתבעת 1 במהלך השנים שקדמו להגשת בקשותיה לקרן ובשנים שלאחר קבלת המענקים. לטענת המדינה, בלתי אפשרי – ולכל הפחות בלתי סביר – שמצב הדברים האמור אינו נגזר ממהלכים מלאכותיים ופסולים שביצעו הנתבעים.

בקשה שהגישה הנתבעת 1 לקרן בשם "תכנית לקידום השיווק" במהלך חודש אפריל 1993 (נספח ג' לכתב התביעה), צוין בסעיף 4.1 (תחת הכותרת "יצוא"): "יצוא החברה התפתח בקצב מהיר ביותר בשנים האחרונות כמפורט (ההדגשות אינן במקור – ר.י.)". לאחר מכן פירטה הנתבעת 1 את הסכומים במיליוני דולרים שבהם מכרה את מרכולתה בחו"ל:"1986–1.5, 1987–3, 1988–3, 1989–5, 1990–14, 1991–21, 1992–27". בהמשך לכך, היקף המכירות של הנתבעת 1 בין השנים 1999-1993 עמד על שיעור שלא עלה על "סכום הבסיס" (שצוין לעיל בסעיף 17). בשנת 1998 למשל הוא עמד ע"ס 21,792,183 דולר. במצב זה הנתבעת 1 לא עברה בהיקף מכירותיה את סכום הבסיס שנקבע לה ועל כן לא היה עליה לשלם תמלוגים למדינה.

לעומת השתלשלות העניינים האמורה, הנתבעת 2 הצליחה כבר בשנת פעילותה הראשונה (1999) להגיע לפעילות בסכום פנטסטי של 47,498,941 דולר.

העדים מטעם המדינה הסבירו שבלתי אפשרי שחברה שזה עתה הוקמה, ללא כל תשתית שיווקית, תמכור בסכומים גבוהים שכאלה. ההסבר שנתנו העדים בעדויותיהם והמדינה בטיעוניה למצב הדברים האמור הוא כי מדובר בפועל במעשי תרמית, שבהם היו מעורבים המנהלים, שעניינם בהעברת הידע, הקשרים והתשתית השיווקית והמסחרית שנצברו אצל הנתבעת 1 במהלך השנים אל הנתבעת 2 ובהמשך אל הנתבעת 3. זאת, בין היתר, כדי לחמוק מתשלום התמלוגים למדינה.

המדינה טוענת כי כך יש להסיק במיוחד כשהנתבעים נמנעו כמעט לחלוטין מהגשת מסמכים כלשהם ומכל מקום לא הגישו מסמכים שהיה מצופה שיגישו וכי תשובות שונות שנתנו עדי הנתבעים בחקירותיהם הנגדיות מבססות טיעון זה.

21. המדינה מוסיפה וטוענת, כי מפסקי דין שניתנו בהליכים אחרים שהנתבעים, או מי מהם, היו מעורבים בהם (ע"ש (מח', ת"א) 1283/99 ות"א (של', ת"א) 19522/04) עולה גם כן ההתנהלות הנטענת על ידיה כלפי הנתבעים.

22. לטענת המדינה יש לראות בהתנהלות האמורה הפרה של תנאי המענקים וביטול ההסכם שביסודם בעקבותיה וכי כפועל יוצא מכך יש לחייב את הנתבעים להשיב את המענקים שניתנו ע"י המדינה. המדינה טוענת כי לחלופין יש לאכוף את ההסכם ולחייב את הנתבעים בתשלום התמלוגים בסכום התביעה החלופית.

ד. טענות הנתבעים

23. הנתבעת 1 בחרה להתגונן באופן נפרד מהנתבעים 5-2. מכל מקום, כל הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות וכי ככל שלא תידחה בשל כך, הרי שיש לדחותה לגופה.

24. כל הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה. לטענתם, מניין 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה מביא לכך שהתביעה התיישנה ואפילו ייקבע כי הייתה תרמית (קביעה שאין לה מקום, לטענתם), הרי שעדיין חלפו יותר מ-7 שנים מן המועד שבו ידעה עליה המדינה ועד המועד שבו הגישה את התביעה דנן.

הנתבעת 1 מוסיפה וטוענת, כי לנוכח העובדה שפעילותה הסתיימה בשנת 2000, הרי שלא ניתן לזקוף לחובתה ביצוע תרמית ומכל מקום (בין אם ייקבע שהייתה תרמית, בין אם לאו), התביעה נגדה התיישנה.

25. לטענת הנתבעים, ככל שהתביעה לא תידחה מחמת התיישנות, הרי שיש לדחותה לגופה. זאת משום שלטענתם המדינה לא הביאה ראיות קבילות ומשכנעות לביסוס טענותיה ונמנעה מהבאת עדים רלבנטיים ומהגשת מסמכים נוספים.

26. בהתייחס לטענות התרמית והטענות האחרות שמעלה המדינה כנגד התנהלות הנתבעים, טוענת הנתבעת 1 כי בכל שנות פעילותה היא עמדה בכל דרישות המפקח על היהלומים ובתנאי ההסכם עם המדינה בנוגע למענקים שניתנו לה. בעניין זה היא טוענת גם כי המכירות בתקופת פעילותה מעולם לא עברו את סכום הבסיס שנקבע בהסכם בין הצדדים, לכן לא היה עליה לשלם תמלוגים למדינה ודי בכך כדי לסלק את התביעה נגדה. כמו כן טוענת הנתבעת 1 כי היא נסגרה בעקבות הוראותיו של מר בייטנר, שהיה בעל המניות העיקרי בחברה ושותפם של המנהלים וסגר את הנתבעת 1 משיקולים עסקיים בלבד. היא אמנם לא הגישה תצהיר שלו והוא לא העיד מטעמה, אך בקשר לכך היא מתבססת על עדותו של רו"ח רופין (פרוטוקול, ע' 60, ש' 27 – ע' 61, ש' 28) כי השיקולים לסגירת הנתבעת 1 היו שיקולים עסקיים של מר בייטנר וטוענת כי יש להעדיף את עדותו שהיא ממקור ראשון על העדויות וההשערות שמטעם המדינה, שאינן אלא עדויות סברה ושמועה.

27. הנתבעת 1 טוענת עוד, כי ככל שבוצעה תרמית כלשהי בנוגע להעברת נכסיה, לא ניתן לייחס לה ובוודאי שלא לה בלבד התנהלות זו, שכן במצב כזה היא יוצאת המפסידה העיקרית ממהלך שכזה. בנוסף היא טוענת כי טענת המדינה, שבאמצעות התרמית הלכאורית הועברו התשתיות השיווקיות מהנתבעת 1 לנתבעת 2, אינה מתיישבת עם העובדה כי פרט למנהלים יש בעלי מניות נוספים בנתבעות 3-1 ולהם אינטרסים שונים בתכלית מאלה של המנהלים.

28. הנתבעים 5-2 טוענים גם כי המדינה לא הוכיחה את טענת התרמית וכי כל הפעולות נעשו ממניעים עסקיים בלבד ובהינתן משבר חריף ששרר בענף היהלומים במזרח הרחוק, אזור פעילותה העיקרי של הנתבעת 1 באותה תקופה. עוד טוענים נתבעים אלה, כי מאמצי השיווק שבהם השתתפה המדינה (באמצעות המענקים) ביחס לפעילותה של הנתבעת 1 אינם קשורים כלל לפעילותה של הנתבעת 2 (שפעלה באזורים אחרים לחלוטין) וכי השיקולים שנעשו בהפסקת פעילותה של הנתבעת 1 היו עסקיים בלבד, של מר בייטנר ולא של המנהלים.

ה. תרמית והימנעות מגילוי

29. לאחר שקילת המכלול, מקובלת עליי טענת המדינה כי במקרה דנן בוצעה תרמית רבתי, שתכליתה להביא לכך שלא יועברו למדינה התמלוגים שהיה על הנתבעת 1 לשלם לה.

30. התמונה הכוללת היא כי חומר הראיות הקיים תומך בממצאים ובקביעות דלעיל וטענות הנתבעים אינן מצדיקות תוצאה שונה.

31. טענות המדינה כלפי הנתבעים התבססו על שלושה אדנים המצטברים זה לזה.

האחד – כי אילו הפעילות שייחסו הנתבעים לנתבעות 2 ו-3 הייתה מבוצעת על ידי הנתבעת 1, הייתה הנתבעת 1 מחוייבת לשלם למדינה תמלוגים בהתאם להיקף המכירות בפועל ובהתחשב בסכום הבסיס שנקבע.

השני – הוא כי הנתבעים לא הצליחו להסביר כיצד מתיישבת גרסתם בבקשה לקבלת המענקים כי הגעה למחזור של 27 מיליון דולר תוך 7 שנים נחשבת להצלחה מסחררת, למרות שהנתבעת 2 הצליחה להגיע למחזור מכירות גבוה בהרבה, של כ-47 מיליון דולר, תוך שנה אחת בלבד ושגם בהמשך היה שגשוג מופלא אצל הנתבעות 2 ו-3. טענות הנתבעים, שלא הציגו בקשר לכך ולו מסמך אחד לתמיכה בהן, אינן מצדיקות מסקנה שונה לגבי התמיהות כלפיהם העולות מן האמור.

השלישי – כי הנתבעים לא מסרו למדינה את ההודעות והדיווחים המתאימים לגבי העברת הפעילות מן הנתבעת 1 לנתבעות 2 ו-3.

32. לגבי האדן הראשון אין מחלוקת.

33. לגבי האדן השני – הנתבעים לא הצליחו לתת מענה לתמיהות האמורות. בכלל זה הם לא שכנעו כי ביצעו מהלכים אמיתיים ולא מלאכותיים, כגון ע"י הוכחה שהנתבעות 2 ו-3 הפיקו רווחיהן מפעילויות שונות מאלה של הנתבעת 1, או שהתקשרו עם לקוחות אחרים ועם ספקים שונים או בכל דרך אחרת.

34. על האמור לעיל יש להוסיף כי ראיות שונות מטעם הנתבעים לגבי אופן התנהלותם ועניינים נוספים הקשורים לראיות שהביאו מחזקים מאד את המסקנה כי הנתבעים אכן פעלו באופן הפסול שהמדינה מייחסת להם. אתייחס לכך להלן.

35. הנתבע 5, מי שהיה הרוח החיה מאחורי שלוש החברות הנתבעות בהליך זה, העיד (פרוטוקול, ע' 89, ש' 30-26) כי הנתבע 4 היה שותפו גם בשותפות קודמת בין השניים – שהפכה ברבות הימים לחברה – וכי מר בייטנר הצטרף לחברה זו כשותף עסקי-כלכלי אשר הזרים לחברה כספים, אך לא עסק בעניינים המסחריים שבהם עסקה החברה. הוא העיד גם כי לאחר סגירת הנתבעת 1 המשיכו המנהלים לנתבעת 2 ולאחר מכן לנתבעת 3. התנהלות זו תומכת במסקנה כי המנהלים העבירו את כל התוכן השיווקי-מסחרי של הנתבעת 1 לאחר סגירתה אל הנתבעת 2 וכן הלאה, וכי למעשה מדובר בחברה אחת שרק מבנה השותפים שלה שונה.

36. עניין נוסף התומך במסקנה האמורה עלה בחקירתו הנגדית של הנתבע 5, כשהוצג לפניו מסמך מאתר האינטרנט של החברה בה הוא מועסק היום (שאינה קשורה בתיק דנן). באותו מסמך מתוארת ומוצגת פעילות היהלומים של אותה חברה משנת 1986 ונסיונה מוצג כנסיון ארוך שנים. זאת למרות העובדה שחברה זו הוקמה רק בשנת 2013. במענה לשאלת ב"כ המדינה בקשר לכך השיב הנתבע 5 כי "זו פעילות אישית שלי. אני אשר רוזנבאום וזו ההיסטוריה שלי" (פרוטוקול, ע' 99, ש' 17). הצגת העובדות בדרך זו מלמדת כי הנתבע 5 רואה את ההיסטוריה שלו בתחום היהלומים כמקשה אחת עם החברות שאליהן הוא קשור במהלך השנים. ההתנהלות בהעברת התוכן השיווקי-מסחרי מן הנתבעת 1 עולה בקנה אחד עם השקפה זו.

37. לגבי האדן השלישי יש לומר את הדברים הבאים.

המנהלים חתמו בעצמם על כתב התחייבות בנוסח הבא:

"אני מתחייב בזה להודיע לקרן על כל שינוי בפרטי החברה, ברישומיה ובכל פרט אחר הקשור מהותית לפעילותה".

התחייבות מפורשת זו, שנחתמה ע"י המנהלים בשלב קבלת המענקים מהמדינה מטילה על הנתבעת 1 ועל מנהליה את חובת הדיווח בגין כל שינוי מהותי הקשור לפעילותה של הנתבעת 1.

טענתם של הנתבעים כאילו מילאו את חובת הדיווח היא מגוחכת ממש. אדרבה, מן העניינים שהצביעו עליהם עולה כי הם נתנו דיווחים חלקיים ומעורפלים, אשר תכליתם ליצור פסאדה של דיווח כנדרש וכראוי, בעוד שבפועל מקבל הדיווח לא ידע מה מצב הדברים לאשורו ויטעה לחשוב כי הוא שונה מן המציאות וכי מצב הדברים האמיתי הוא בהתאם לתרמית שבוצעה.

הדברים האמורים הוסברו היטב בתצהירו של העד ארבל לוין (בסעיף 13) ובחקירתו הנגדית (בע' 20, ש' 28 – ע' 22, ש' 19). כך למשל ניתן דיווח על אפס חובות של הנתבעת 1 ועל העדר פעילות של הנתבעת 1, אך לא על העברת הפעילות לנתבעת 2.

38. על האמור עד כה אוסיף את שייאמר להלן לעניין הראיות שהובאו ושלא הובאו.

39. ניתן להעיד עדים בתפקידי ניהול גם על פעולות ומסמכים שביצעו ושיצרו אחרים באותה מערכת או באותו משרד. הם גם רשאים להתבסס על מסמכים שנוצרו בטרם כניסתם לתפקיד הנותנים ביטוי להשתלשלות עניינים נמשכת. בנוסף לכך ולחזית הראייתית הדלה של הנתבעים (כנ"ל), גם אין מניעה שהתוצאה תתבסס על מסקנות לגבי הסתברותה של השתלשלות עניינים כזו או אחרת. כך במיוחד כשמדובר בעניינים שמתעוררים בקשר אליהם סימני שאלה כבדים. באופן האמור פעלה המדינה וגם אם לא העידה עדים אחרים ולא הגישה מסמכים נוספים, היא עמדה במה שנדרש ממנה.

40. הנתבעת 1 היא אישיות משפטית נפרדת מהנתבעים האחרים ואף בחרה לנהל את הגנתה בנפרד. בצורת התגוננות זו ביקשה הנתבעת 1 לבטא את שונות האינטרסים שבין מר בייטנר – אזרח אמריקאי, שהיה שותפם העסקי-כלכלי של המנהלים לבין הנתבעים האחרים כאן.

למרות האמור, הנתבעת 1 לא הגישה תצהיר של מר בייטנר, אלא רק תצהיר של רו"ח רופין בנוגע לנסיבות סגירת הנתבעת 1. גרסה מלאה לטענותיה של הנתבעת 1 הועלתה רק במסגרת תצהיריהם של העדים מטעם הנתבעים האחרים. כל זאת על אף טענתו של ב"כ הנתבעת 1 כי הוא נשכר ע"י מר בייטנר ונותן לו את שירותיו (פרוטוקול, ע' 66, ש' 5-2). יש לזקוף זאת לחובת הנתבעת 1.

41. לנוכח כל האמור ובכלל, הנתבעים גם לא ביססו את טענתם כי השיקולים בדבר סגירתה של הנתבעת 1 היו עסקיים בלבד (של מר בייטנר) וזאת עקב משבר שפקד את השווקים במזרח הרחוק, שהיו היעד המרכזי לשיווק התוצרת של הנתבעת 1. הם לא הציגו מסמך כלשהו לתמיכה בטענותיהם בעניין וגם עדויותיהם של רו"ח רופין ושל דסקל לא חיזקו את טענותיהם בקשר לכך. המסקנה המסתברת בהרבה לגבי האופן שבו התנהלו הנתבעים היא זו שצוינה לעיל.

42. בשולי פרק זה אציין כי לתוצאה דלעיל אני מגיע גם ללא היזקקות לפסקי הדין שאוזכרו בסעיף 21 דלעיל. לגבי פסקי דין אלה טוענת המדינה כי עולה מהם שהנתבעים התנהלו באופן דומה לזה הנטען כאן (שינוי זהויות) גם בהקשרים אחרים (לצרכי התחמקות מתשלום מסים ולצרכים עסקיים מול גופים שהיו אתם בקשרי מסחר). מובן שהיזקקות לאלה עשויה לתת חיזוק נוסף לתוצאה שאלה מגיעים גם בלעדיהם.

ו. חוליית קישור

43. לנוכח כל האמור לעיל, המסקנה היא כי בוצעה תרמית וכי הנתבעים לא גילו למדינה את שהיה עליהם לגלות.

44. מכאן נעבור לבחינת שאלת ההתיישנות בהינתן האמור ונשיב עליה כי התביעה לא התיישנה. בהמשך לכך נעבור לתוצאות המשפטיות של התנהלות הנתבעים ושל מה שבעקבותיה.

ז. הדין הרלבנטי לעניין ההתיישנות

45. כפי שצוין לעיל (בסעיפים 13-12), במקרה דנן נעשה תיקון בחוק ההתיישנות במהלך ההליכים בתיק דנן (ב-3.8.15). כפועל יוצא מכך עלתה השאלה האם חל על המקרה דנן המצב המשפטי ששרר לפני אותו תיקון או זה שלאחריו ומה הן ההשלכות של אותו תיקון לגבי מה שעל הפרק. כאמור, הצדדים הגישו השלמות טיעון ספציפיות בקשר לכך.

46. אקדים ואציין כי מסקנתי היא שהנתבעים אינם עומדים בנטל הסופי שבו עליהם לעמוד כדי להביא לתוצאה סופית של דחיית התביעה מחמת התיישנות וכי המדינה עומדת ב"נטל הביניים" שבו עליה לעמוד לעניין זה. זאת בין אם חל על המקרה דנן המצב המשפטי שמלפני אותו תיקון חקיקה, בין אם חל עליו המצב שלאחריו.

47. לצורך עמידה על הנחוץ, אביא להלן את הוראות החוק הרלבנטיות מחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק).

48. סעיף 6 לחוק – שכותרתו "תחילת ההתיישנות" – קובע כי

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

בסעיף 7 בנוסחו הקודם – שכותרתו "תרמית ואונאה" – נקבע:

"הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

כותרתו של סעיף 7 בנוסחו הנוכחי היא "השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע". הוראת הסעיף היא עתה כדלקמן:

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעייה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

49. קיימות הלכות ידועות בעניין תחולה רטרוספקטיבית, אקטיבית או פרוספקטיבית של הוראות דיוניות ובכלל זה התיישנות (ראו למשל ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589; רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת, 20.6.10). התחולה היא בדרך כלל פרוספקטיבית (ראו למשל עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 778 (1992); בע"מ 7814/12 פלוני נ' פלונית, 3.3.13).

בהמשך לאותן הלכות נקבע בפסיקת בתי המשפט המחוזיים שהתייחסה לתיקון האמור כי הוא לא יוכל לאפשר הגשת תביעות שהתיישנו טרם כניסתו לתוקף (ראו ת"א (מח', י-ם) 31560-10-13 הוועדה המקומית נ' הולילנד, החלטה מ-2.9.15; ת"א (מח', ת"א) 2114/08 שפיגל נ' שחם-רביצקי, פס"ד מ-6.10.15, סעיפים 74-73).

50. בטיעוניה המשלימים של המדינה היא טוענת כי, הן לפי הדין הישן הן לפי החדש, תביעתה לא התיישנה. עם זאת, היא מציינת כי ככל שהייתה זקוקה לסעיף בנוסחו החדש, הייתה היא רשאית להיבנות ממנו להדיפתה של טענת ההתיישנות.

51. לנוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל ומה שייאמר להלן, אני נוטה לכך שעל המקרה דנן חל הדין הקודם. עם זאת, אני סבור שאין צורך להכריע באפשרויות השונות לעניין תחולת הסעיף החדש, שכן גם לפי הסעיף ה"ישן" וגם לפי מחליפו מגיעים לאותה מסקנה, כי התביעה לא התיישנה.

52. למסקנה דלעיל אני מגיע משום שבמקרה דנן התקיים מה שדרוש לצורך תחולת שתי ההוראות האפשריות. הייתה "תרמית או אונאה" – הרלבנטיות לסעיף הישן – המצדיקה שתקופת ההתיישנות תתחיל רק ביום שבו נודעה למדינה בפועל "התרמית או האונאה". הייתה גם "הטעייה" – הרלבנטית לסעיף החדש – המצדיקה השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות כל עוד לא הוגשה תביעה בשל כך שהנתבעים לא גילו ביודעין עובדות שונות למדינה בקשר להתנהלותן.

53. בהמשך לכל שנקבע לעיל, אתייחס להלן לעניינים נוספים הרלבנטיים לנושא ההתיישנות ואסביר מדוע לנוכח המצב בכללותו התביעה דנן לא התיישנה.

ח. המועדים הרלבנטיים לעניין ההתיישנות

54. בהוראות המנהל הכללי במשרד התעשיה והמסחר שפורסמו ב-1.1.1993 – שכותרתן "הקרן לעידוד השיווק לחו"ל" ושצורפו כנספח ב' לכתב התביעה (להלן "הוראות המנכ"ל") – מפרטת המדינה את התנאים לקבלת המענקים מהקרן. הוראות המנכ"ל הרלבנטיות הן אלו שהיו בתוקף במועד קבלת המענקים שכן בהינתן הוראות המנכ"ל האלו ניתנו המענקים ונחתמו המסמכים המחייבים לשלם את התמלוגים או להשיב את המענקים.

55. בסעיף ו' – תחת הכותרת "הפסקת ביצוע" – נקבע כדלקמן:

"ראתה הנהלת הקרן כי היצואן אינו מבצע את תכנית השיווק כפי שאושרה על ידה, או לא הגיש לה הדיווחים כאמור בסעיף ה.4, רשאית היא לאחר שאפשרה ליצואן להשמיע את טענותיו בענין זה לפניה, לבטל את האישור שנתנה לתכנית.

ביטלה הקרן את תכנית השיווק, יחזיר לה היצואן את המימון שקיבל, כשהוא צמוד לדולר".

בסעיף ז' – תחת הכותרת "תמלוגים" – נקבע כדלהלן:

"כנגד השתתפות הקרן בהוצאותיו לקידום השיווק, יתחייב היצואן הבינוני והגדול לשלם תמלוגים להנהלת הקרן, בשיעור של 3% לשנה. תשלומים אלו ימשכו עד להחזר מלא המימון שהתקבל, צמוד לדולר לפי השער היציג במועד התשלום.

שיעור התמלוגים יחושב מתוספת היצוא שביצע היצואן במהלך כל שנת תכנית ולאחריה, בהשוואה לשנת התכנית הראשונה, עד להשלמת מלוא החזר המימון שקיבל.

תמלוגים אלו ישולמו בראשון לאפריל בכל שנה שלאחר סיום שנת התכנית השניה".

56. הוראות המנכ"ל האמורות קובעות באופן מפורש כי התמלוגים ישולמו במשך תקופה שאינה מוגבלת מראש, בהתאם ליעדים שאליהם תגיע החברה הנתמכת בפועל. כמו כן קובעות הוראות המנכ"ל את הדרך בה ניתן במקרה הצורך להפסיק את התמיכה ולדרוש את המענקים בחזרה.

57. מן האמור עולה כי מועד התגבשות העילה בענייננו הוא בוודאי לא המועד בו ניתנו המענקים על ידי המדינה במהלך השנים 1996-1993, שכן אז לא היה כל סכסוך בין הצדדים ולא הייתה עילת תביעה כלשהי.

המועד המוקדם ביותר העשוי להיות רלבנטי לתחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד בו חל חיוב לשלם תמלוגים למדינה והם לא משולמים. עם זאת, בענייננו גם זה אינו המועד שממנו מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות, אלא רק המועד שבו ידעה המדינה בפועל (מכח מה שמסרו הנתבעים או מכח בירורים שלה) שבוצעה כלפיה תרמית או אונאה ושיש לה עילת תביעה בשל כך. לפני כן לא מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות (לפי הדין הישן) או שהוא מושעה (לפי הדין החדש).

58. כפי שצוין לעיל (בסעיף 18), החיוב בתשלום תמלוגים למדינה התחיל בשנת 2000. סביב חיוב זה החלו פעולות התרמית והאונאה של הנתבעים, כדי להימנע מהעברת התמלוגים. עם זאת, אין מחלוקת שהמדינה לא ידעה בפועל באותה תקופה על כך.

59. לטענת המדינה היא ידעה על הפעולות האמורות רק בשנת 2010, בעקבות הקמת פרויקט איתור ובקרה בנוגע לחברות שקיבלו מענקים מהקרן וגילוי פעולות התרמית שביצעו הנתבעים. אם תקופת ההתיישנות הייתה מתחילה להימנות משנת 2010, ברי כי התביעה לא התיישנה.

60. הנתבעים טוענים כי המדינה ידעה בפועל כי יש לה עילת תביעה הרבה לפני כן. הם טוענים כי כבר בשנת 2001 ידעה המדינה על מצבן של הנתבעת 1 ושל הנתבעת 2 ולכן יש להתחיל את מועד תקופת ההתיישנות מאז. לטענתם, גם אם אין להחילו כבר מאותה שנה, הרי שיש למנותו משלהי שנת 2004. זאת משום שאז פורסם דוח של מבקר המדינה בנושא הימנעות המדינה מגביית תמלוגים ושלטענתם פורסמו באותה תקופה כתבה בעיתון (ב-17.11.04) וכתבה בערוץ 10 בעניין עבירות מס של הנתבעים, שבאו בעקבות דיווח של משרד התמ"ת למס הכנסה על כך שניתנו מענקים שלא הוחזרו (עדות הנתבע 5, ע' 104, ש' 25 – ע' 105, ש' 2).

61. איני מקבל את הטענות האמורות של הנתבעים.

62. במה שנוגע לשנת 2001, הרי שמדובר בנתונים יבשים שמסרו הנתבעים למדינה על אודות החברות השונות, שאינם מקושרים באופן כלשהו למענקים שעל הפרק. בוודאי שאין להסיק מהם ידיעה בפועל של המדינה על תרמיות שבוצעו כלפיה. לכל היותר (וגם זאת איני סבור) המדינה הייתה יכולה להסיק מהם מסקנות רלבנטיות, אך זה אינו המבחן הרלבנטי לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות (אלא רק לסעיף 8 לחוק, שאינו רלבנטי, בהינתן תרמית והימנעות מגילוי הקיימות בענייננו).

63. הנתבעים לא יוכלו להיבנות גם מטענותיהם לגבי שנת 2004.

ראשית – לצורך הסתמכות על אותן כתבות היה מקום שהנתבעים יגישו אותן כראיות, כדי שניתן יהיה לעמוד על מה שמצוי בהן ולבחון אם ניתן להסיק מהן שהמדינה ידעה אז בפועל את שהנתבעים מייחסים לה. משלא הוגשו הכתבות האמורות, ברי כי הנתבעים אינם רשאים לטעון לכך שמרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד פלוני וממנו למנות את התקופה.

שנית – אפילו היה ניתן לקבל הטענות המתבססות על הכתבות שלא הוגשו כראיות, לא היה בכך להושיע את הנתבעים. זאת משום שבעדות הנתבע 5 עצמו, שעליה מתבססים הנתבעים לעניין הכתבות, נמסר כי זמן מה לאחר פרסומן התקבלה הודעה מהפרקליטות שהתיק נסגר (פרוטוקול, ע' 104, ש' 35-27). מכאן יש דווקא אינדיקציה לכך שבאותו שלב לא הייתה בידי המדינה ידיעה מבוססת על התרמיות שביצעו הנתבעים.

שלישית – גם מה שנוגע לדוח מבקר המדינה לא מסייע לנתבעים. זאת משום שאפילו לפי הנטען, ניתן לראות רק כי בשנת 2004 הועלו טרוניות כלפי המדינה על כך שאינה פועלת למימוש זכויות העשויות להיות לה בעקבות המענקים שנתנה. מכך ומהקמת הגוף שהוקם מאוחר יותר עולה כי עד מועד הקמת הגוף האחראי על הגביה (בשנים 2006-2005) וקבלת המידע הנחוץ ממנו, המדינה לא ביצעה בדיקות ראויות כדי לעמוד על זכויותיה ולא שידעה בפועל על מעשי תרמית שבוצעו כלפיה ובוודאי לא על התרמיות הספציפיות שביצעו הנתבעים.

ט. סיכום נושא ההתיישנות

64. מכל האמור עולה, כי בין לפי הדין הישן בין לפי זה החדש, התביעה דנן לא התיישנה.

ככל שהדין הישן הוא הרלבנטי, הרי שמרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל בשנת 2010 (מועד הידיעה בפועל של המדינה על התרמיות) והתביעה לא התיישנה.

ככל שהדין החדש הוא הרלבנטי, הרי שבטרם הגילוי משנת 2010 לא היה למדינה מידע שניתן היה לבסס עליו תביעה כנגד הנתבעים. במצב דברים זה מושעה מרוץ ההתיישנות לגבי כל התקופה שקדמה לכך ושבמהלכה ביצעו הנתבעים "הטעייה" כמשמעה בחוק, בכך שלא גילו ביודעין את האופן שבו התנהלו, אשר יצר את עילת התביעה.

65. בשולי הדיון בנושא ההתיישנות אציין כי לתוצאה לפיה תביעת המדינה לא התיישנה יש להגיע גם ללא צורך להסתייע בעקרון לפיו עדיפה דרך ניתוח שתצמצמם את חוג המקרים שבהם תיסגרנה דלתות בית המשפט מכח טענת ההתיישנות, על פני דרך ניתוח אחרת. מובן הוא, שככל שאותו עקרון ייכנס לתמונה, יהיה קל עוד יותר לקבל את תוצאת הניתוח דלעיל (שאליה הגעתי ללא הסתייעות בו).

י. חוליית קישור נוספת

66. מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעים ביצעו תרמיות כלפי המדינה בכל הקשור למענקים וכי לא רק שהם לא עמדו בחובות הדיווח הנגזרות ממתן המענקים, אלא שהם גם מסרו דיווחים מעורפלים ובעייתיים, אשר רק הקשו על ידיעה של מצב הדברים לאשורו.

67. הקביעות דלעיל השליכו על המסקנה שהתביעה לא התיישנה (לנוכח ההוראות המיוחדות לגבי התיישנות במצבים של תרמית, אונאה או הטעיה). נגזרת מהן גם חבות מהותית של הנתבעים כלפי המדינה, זאת משום שאין לגזור את חיוביהם של הנתבעים כלפי המדינה מן התמונה המלאכותית והמעוותת שיצרו הנתבעים בהתנהלותם, אלא ממצב הדברים האמיתי, שהוסתר ע"י הנתבעים. בהמשך לכך ברור גם כי אין לראות בהתנהלות המדינה בשלבים השונים משום ויתור כלשהו על זכויותיהם כלפי הנתבעים ובוודאי לא ויתור שהנתבעים יוכלו להיוושע ממנו.

68. כאמור, המדינה טוענת כי במצב הדברים האמור יש לראות הפרה של תנאי המענק וביטול ההסכם שביסודו בעקבותיה וכפועל יוצא מכך יש לחייב את הנתבעים להשיב את המענקים שניתנו ע"י המדינה, המסתכמים ב-6,705,816 ש"ח למועד הגשת התביעה. לחלופין טוענת המדינה כי יש לאכוף את ההסכם ולחייב את הנתבעים לשלם לה את התמלוגים, בסכום כולל של 4,451,065 ש"ח למועד הגשת התביעה.

69. כפי שנקבע (בסעיף 13(ב) דלעיל), המדינה זכאית רק לתביעה החלופית. אסביר להלן ממה נגזרת מסקנה זו.

יא. ביטול והשבה או אכיפה ותשלום התמלוגים?

70. על מצב הדברים שנוצר בענייננו חולשות הוראות המנכ"ל, שאוזכרו ושצוטטו בסעיפים 56-54 דלעיל.

71. לנוכח סעיף ו' לאותן הוראות (שצוטט בסעיף 55 דלעיל), הממצאים שנקבעו בענייננו בנוגע להתנהלות הנתבעים ולהשתלשלות העניינים אינם מביאים מאליהם לביטול אוטומטי של ההסכם ולחובת השבה של המענקים. לשם כך נדרש מהלך אקטיבי מצד המדינה, הכולל אפשרות שימוע ולאחר מכן מעשה של ביטול.

72. במקרה דנן לא התקיים הליך כאמור וגם לא ניתנה ע"י המדינה הודעת ביטול בסמוך לכך שגילתה את אשר גילתה.

73. כפועל יוצא מן האמור לעיל, אין מקום להורות עתה על ביטול המענקים ועל חובת השבה שלהם. נמצא, שהמדינה לא זכאית למה שהיא עותרת לו בתביעתה העיקרית.

74. לעומת האמור לעיל, יש לפסוק לזכות המדינה את שהיא מבקשת בתביעתה החלופית.

לנוכח מכלול השתלשלות העניינים, מוצדק מאד, ולא צריכה להיות כל מניעה, לאכוף את ההסכם שביסוד מתן המענקים ולחייב בתשלום התמלוגים (שלא שולמו בשל הסתרתם, באופן שנקבע).

יב. החיובים חלים על כל הנתבעים (יחד ולחוד)

75. המענקים שבהם מדובר ניתנו ע"י המדינה לנתבעת 1 ובקשר אליהם הוטלו עליה ועל המנהלים (הנתבעים 4 ו-5) חובות שונות (לרבות חובת דיווח). בפועל, בשיטות הפעולה ובמהלכים שנקטו הנתבעים הוסתרו רווחי הנתבעת 1 ע"י העברת פעילותה לנתבעות 2 ו-3.

76. בנסיבות האמורות יש לראות את כל הנתבעים כחטיבה אחת לעניין החיובים כלפי המדינה. אי לכך, מחויבים הנתבעים כולם, יחד ולחוד.

יג. סוף דבר

77. לנוכח כל שנאמר, התוצאה הסופית היא כאמור לעיל, בסעיף 14 של פסק הדין.

78. לנוכח התוצאה דלעיל ומכלול ההליכים, על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם למדינה סכום כולל של 400,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד גם יחד.

ניתן בהעדר הצדדים היום, י"א בטבת תשע"ו, 23 בדצמבר 2015.

רפאל יעקובי, שופט