22 ספטמבר 2016

לפני תביעתם של שבעה עשר (17) תובעים שעבדו אצל הנתבעת כאנשי מכירות לשירותי לוויין, בתוך ומחוץ לחצרי הנתבעת (להלן גם: "המעסיק" או "החברה") או כמנהלי מכירות (להלן גם: "העובדים" או "הסוכנים"); וכולם כאחד טוענים, כי קופחו בתשלום שכרם, באופן שהם לא זכו לגמול עבור עבודה ב- "שעות נוספות".

חרף ריבוי העובדים התובעים בהליך זה; אין מנוס אלא לדון בכל אחד מהם, באופן פרטני. ואולם אעשה כן, על פי "מסגרת נורמטיבית" ו"עובדות בסיסיות", שיקבעו מראש.

"המסגרת הנורמטיבית" של תחולת החוק:

בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסיקתו כי "שעות נוספות", פירושן שעות עבודה מעל "המכסה היומית" (כשהכלל הוא שיום עבודה לא יעלה בדרך כלל על שמונה שעות ביום חול). ואולם, סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, הוציא סוגים מסוימים של מועסקים מתחולת החוק. כך הוצאו עובדים בעלי תפקיד ניהולי, או כאלו הדורשים מידה מיוחדת של אימון, או שלמעביד אין יכולת פיקוח ממשית על שעות העבודה והמנוחה שלהם. כך למשל, נפסק כי סוכנים מוכרי יחידות נופש הם אדונים לעצמם ומדובר ב"תבנית העסקה" עליה לא בא חוק שעות עבודה ומנוחה להגן (ע"ע 1194/01 דרור עגיב נ. המגן חברה לביטוח בע"מ, סע' 9 לפס"ד מיום 11.2.04 – דעת הרוב מפי השופט רבינוביץ).

לפיכך, כל אימת שיש לבדוק הצדקה לתביעת "גמול עבודה בשעות נוספות", יש לבדוק את "מעמדו של העובד", עוד קודם לשאלת הוכחת קיום העבודה. וכשמדברים על הוכחת עצם קיום העבודה בפועל, צריך לקחת בחשבון את תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר (בתחולה מפברואר 2009 בלבד), והנטלים שהוא מטיל על המעסיק, לעניין הראייתי.

התשתית העובדתית הבסיסית, ומשמעותה המשפטית:

במשפט זה העידו עדים רבים, שהציגו תמונה ברורה של התנהלות העובדים; ששימשו כזכור "סוכני מכירות" של שרותי לוויין, ללקוחות הנזקקים לשידורי טלוויזיה. אופי עבודתם היה עצמאי למדי, כאשר לא נוהל שום רישום של שעות העבודה. הסוכנים היו מגיעים לחצרי החברה בשעות הבוקר, כאשר כל אחד מהם בזמנו הוא, תוך גמישות מרבית. שעת ההגעה של הסוכנים למשרד בבוקרו של יום הייתה נרשמת; אך מלבד זאת - לא נרשמו "שעות העבודה" כלל ועיקר.

ההתנהלות השגרתית הייתה באופן כזה, שלאחר כשעה עד שעתיים במשרדי המעסיק, היו הסוכנים יוצאים לדרכם לפגישות שונות עם לקוחות. הפגישות בוצעו בבתי הלקוחות, או במקומות ציבוריים; כאשר כל עובד ועובד היה אדון לעצמו לתכנן את זמנו על פי סדר יומו. גם סדר היום היה גמיש ומשתנה, שעה שחלק מהלקוחות ביטלו פגישות מתוכננות. מהראיות שהוגשו, ניתן להסיק בבירור כי לסוכנים היו הפסקות ארוכות במהלך עבודתם, ועד שעות אחה"צ והערב שבו נדרשו לדווח למנהלם, על תפוקתם באותו היום – קרי – הצלחה או כישלון בגיוס לקוחות חדשים.

חלק מהפגישות שנקבעו מראש לסוכנים, כזכור בוטלו. חלק אחר התקצר, וחלקם גם התארך מהמתוכנן. גם מטלות נוספות כמו ביקור בבנק והפקדות שם, לא נעשו על ידי הסוכנים כבשגרה כפי שניסו לטעון בתחילה, אלא התברר כי הם היו מחליטים לעשותם במעין "סבב מטלות", כאשר אחד מהסוכנים היה מבקר בבנק בשביל כולם; וכך "שעות העבודה", הצטמצמו משמעותית.

אם לא די בכך, הנתבעת הצליחה להוכיח במשפט, כי העובדים לא דייקו בהצהרותיהם; עד שחלקם תבעו "שעות נוספות" גם בימי חופשתם, מחלתם ואפילו כאשר שירתו בשירות מילואים.

כמו כן הוכח, כי חלק מהעובדים בכלל שימשו בתפקידי ניהול, הממונים על לא מעט סוכנים. מדובר בעמדות ניהול של "מנהלי צוותים". זו עמדה ניהולית ברורה, וממילא לא יחול באותה התקופה חוק שעות עבודה ומנוחה.

מדיניותם של בתי הדין לעבודה היא לצמצם בתחולת החריגים לחוק, באופן שיותר עובדים ייהנו מהגנות שחוק שעות עבודה ומנוחה מעניק (ע"ע 300271/98 טפקו בע"מ נ' מנחם טל, סע' 5 לפס"ד מיום 29.11.00). ואולם במקרה דנן, "מנהלי הצוותים" היו במעמד של מנהלים, בעלי עמדה ניהולית בחברה, ממונים על עובדים לא מעטים, ומשרתם גם דרשה "אמון אישי". לפיכך, ממילא בכל תקופה "ניהולית" של מי מהתובעים, תביעה שלהם על פי חוק שעות עבודה ומנוחה דינה להיכשל.

לעניין "עובדים מן השורה", קרי הסוכנים, על אלו – ולו בדוחק - היה אפשר לפקח על עבודתם, גם כאשר סדר העבודה שלהם היה נקבע על ידם, וחרף העצמאות הרבה שקיבלו בעבודתם. שכן, הקובע הוא מידת אפשרות הפיקוח (השווה: דב"ע לג/4-2 אברהם רון נ. המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386, 390).

ניתן לסכם עד כאן ולומר: כל אימת שמדובר היה ב"סוכן מכירות מן השורה", עבודתו לא הוחרגה מחוק שעות עבודה ומנוחה; להבדיל מ"מנהלי הצוותים". לגבי הסוכנים יקבע כי על אף "גמישות עבודתם", לא יצאה זו מגדר הגנת חוק שעות עבודה ומנוחה.

עם זאת, אין פירוש הדבר שאכן העובדים - קרי הסוכנים – ביצעו בפועל עבודה יומיומית העולה על 8 שעות. לעניין זה, יש לדון בכל תובע ותובע בנפרד, כמפורט להלן.

תובע מס' 1 (ולאדימיר אבקיאנץ):

תובע זה מודה, כי לעבודתו לא היה "דפוס קבוע", והיא נעשתה ב"שעות גמישות" (עמ' 6, שורה 23 לפרוטוקול); וממילא גם מספרן אינו ידוע.

בחקירתו הנגדית התגלה, שבחישוב שעות עבודתו, תובע 1 אפילו הצהיר על מספר תקופות לא מבוטלות שבהן היה במחלה כאילו היו "שעות עבודה"; תוך תרוץ דחוק כי עבד לעתים גם בתקופת מחלתו (עמ' 7 לפרוטוקול).

עוד הסתבר מעדותו של תובע 1, כי הוא נהג לעבוד הרבה "באמצעות הטלפון" (עמ' 8 לפרוטוקול), ונהג לפקוד בתי אבות ולאתר שם לקוחות רבים, שהיו מרוכזים שם. ללמדך, המספר הרב של הלקוחות שהצליח לגייס עבור הנתבעת, לאו דווקא מלמד על שעות עבודה ארוכות.

עדותו של תובע זה, הגורס לעבודה רצופה מבוקר עד ערב "ללא הפסקות משמעותיות" - לא משכנעת.

תובע מס' 1 עבד אצל הנתבעת כ- 49 חודשים, שהסתיימו ביום 30.9.10.

אין הוכחה ברורה כי הוא עבד "בשעות נוספות", וממילא ייפסק מה שייפסק לזכותו מכוח "היפוך הנטלים" הקבוע בחוק החל מפברואר 2009. בדרך של אומדן בלבד יזכה תובע מס' 1 לסך של 17,000 ₪ לכיסוי תביעתו כולה, סכום שישולם לו ע"י הנתבעת.

תובע מס' 2 – שי בוקרה:

תובע זה עבד אצל הנתבעת כ- 50 חודשים, ועבדותו הסתיימה ביום 31.12.10.

מחקירתו הנגדית של תובע מס' 2 עולה, כי רישומי כרטיס העבודה שלו, המלמדים על תחילת עבודה בבוקרו של כל יום, לא תמיד דייקו (עמ' 11 לפרוטוקול).

עוד עולה מעדותו של תובע מס' 2, כי בין השנים 2009-2008 הוא בכלל היה "מנהל צוות". ללמדך, כי במהלך אותה התקופה הוחרג הוא ממילא מחוק שעות עבודה ומנוחה, כמנהל הממונה על עובדים לא מעטים. הוא לא זכאי אפוא להנות מ"גמול עבודה בשעות נוספות", בתקופת היותו בעמדה ניהולית.

גם תובע זה לא שכנע בעדותו בדבר כמות "השעות הנוספות שעבד"; ואם ייפסק לו מה שיפסק, הדבר נובע אך ורק מהעובדה כי בפברואר 2009 נפל דבר בחקיקה, שעה שהמחוקק הטיל על המעסיק "נטל ראייתי" לעניין הוכחת "שעות עבודה נוספות", ולו בהגבלה של כמות השעות.

בדרך של "אומדן", ובהתחשב גם בתקופה "הניהולית" של תובע כי, תשלם לו החברה (הנתבעת) סך של 12,000 ₪ בקשר לתביעותיו, ככל שאלו מתייחסות לאחר פברואר 2009, ושאר דרישותיו יידחו.

תובע מס' 3 – יובל בן ארוש:

תובע זה עבד 14.5 חודשים בלבד. הוא סיים את עבודתו ביום 10.3.08, קרי, עוד לפני שנכנס לתוקפו תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, שהביא כזכור ל"היפוך נטלים" בעת דיון בתביעת שכר ל"שעות נוספות".

מעדותו של תובע מס' 3 ניתן להתרשם, כי הוא עבד "בשעות גמישות" (עמ' 13 לפרוטוקול). איש אינו יודע באלו שעות, ולעתים גם עבודתו המעשית החלה רק בשעות הצהרים. לא ניתן לבסס חיוב כספי על הערכות והשערות, ככל שמדובר בתקופה שקדמה לפברואר 2009. לפי המצב המשפטי דאז, נדרשה הוכחה פרטנית של מספר שעות העבודה שבוצעו בפועל (דב"ע נז/3-7 נחום לבון נ. מ.ת.מ., עמ' 26 לפס"ד מיום 15.10.97).

התביעה שהגיש תובע מס' 3 אינה מבוססת דיה. הוא לא הצליח להראות ראיה טובה לשעות מדויקות, ונכשל גם בהוכחת "מסגרת מסודרת של שעות עבודה" (השווה: דב"ע 3-76/98 נאם ואסם ואח' נ. חב' צ'אם מוצרי מזון בע"מ, סע' 5 לפס"ד מיום 15.12.98; ע"ב (ב"ש) 2274/04 גרונובסקי יורי נ. מאפיית אבגד בע"מ, סע' 11 לפס"ד מיום 25.8.04, מפי כב' השופט יוסף יוספי). מעניין לציין, כי תובע זה לא היסס לתבוע עבור "עבודה בשעות נוספות", גם כאשר שהה בחופשה שנתית (עמ' 13 לפרוטוקול).

אין מנוס מדחיית תביעתו של תובע מס' 3.

תובע מס' 4 – רון בן ציון:

תובע זה כלל לא התייצב להשמעת עדותו והוכחת טענותיו; וממילא תידחה תביעתו.

על מנת להפיס את הדעת ייאמר, כי תובע זה עבד 28 חודשים, וסיים את עבודתו ביום 21.7.08, קרי, קודם לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, המדבר כזכור ב"היפוך נטלי הראייה".

התביעה של תובע מס' 4 תידחה.

תובע מס' 5 – גיא גולן:

תובע זה עבד אצל המעסיק כ- 43 חודשים, ועד ליום 12.6.11.

גם תובע זה, לא הציג רישום של שעות עבודתו, וגם לא של ההפסקות הרבות שהיו בין הפגישות שניהל עם לקוחות מחוץ למשרד, פגישות שהיו ליבת עבודתו (עמ' 26 לפרוטוקול).

גם תובע זה, כמו חלק מחבריו, נתפש בקלקלתו, שעה שניסה לתבוע עבור עבודה ב"שעות נוספות", שעה שבכלל הוא שהה בחופשה או במילואים (עמ' 26 לפרוטוקול).

בכל זאת, בשל התקופה הארוכה יחסית שבה עבד תובע זה לאחר פברואר 2009; ו"היפוך הנטלים" שחייב קורטוב של הוכחה מצד החברה, דבר שלא תמיד מצאתי, ייפסק לזכות תובע מס' 5 בדרך של "אומדן" סך של 25,000 ₪, אותם תשלם לו החברה הנתבעת.

תובע מס' 6 – נתן חנוכה:

תובע מס' 6 עבד אצל המעסיק 19 חודשים. הוא סיים את עבודתו בחברה ביום 10.8.08.

התובע הודה בביה"ד, כי כניסתו בבוקר למשרדי הנתבעת היו "בשעות שונות" (עמ' 16 לפרוטוקול). תובע זה היה "עובד בשטח", ולא נוהל שום רישום של שעות עבודתו, וממילא הוא אינו יודע לנקוב במספרם.

תובע זה גם התקשה להסביר את העובדה, כי הוא ערך שינויים בטפסים עליהם הוחתמו לקוחות, וזאת טרם הגשתם לבנק לפירעון, ושלא בידיעת הלקוחות (עמ' 14 לפרוטוקול).

עבודתו של תובע מס' 6 הסתיימה כזכור לפני כניסת תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר לתוקפו, וממילא הוא התקשה להוכיח עבודה ב"שעות נוספות". תביעתו לכן תידחה בשלמותה.

תובע מס' 7 – רועי ימיני:

תובע זה הודה בהגינותו כי לכל אחד מהתובעים הייתה שעת התחלת עבודה. שונה מחברו. כלומר, החברה לא הקפידה שהעובדים יגיעו בשעות הבוקר המוקדמות, והתובעים היו מגיעים עד השעה 11:00, ואז יוצאים מחוץ למשרד, לנסות להשיג לקוחות עבור המעסיק.

בהתייחס לשעות עבודתו של תובע מס' 7, הסתבר בחקירתו, כי גם הוא הגיע לעבודתו "בשעות גמישות", ונמצא כי הופיע לעיתים לעבודתו רק בשעה 11:00 בבוקר (עמ' 28 לפרוטוקול).

תובע זה עבד 14.5 חודשים בלבד, ועד ליום 2.12.08. רוצה לומר, עבודתו הסתיימה עוד לפני פברואר 2009, וממילא נטל הראיה להוכחת שעות עבודתו, מוטל עליו.

תובע זה לא ניהל "יומן שעות עבודה", והודה גם כי לא תמיד קויימו "פגישות עם לקוחות" על פי "יומן הפגישות", בשל ביטולים או הסדרת העסקה באמצעות הטלפון. הביקורים בבנק לא היו יומיומיים.

מסתבר שחלק משעות העבודה, שבגינן תובעים התובעים בהליך זה, כלל לא בוצעו על ידם. שהרי כאמור הביקורים בבנק נעשו "בסבב", תוך עזרה הדדית בין העובדים; וממילא לא כל אחד מהם נאלץ להופיע בבנק כפי שטענו בתביעתם הנוכחית (עמ' 31 לפרוטוקול).

בין כך ובין כך, תובע מס' 7 לא הוכיח את מספר שעות עבודתו, ותביעתו לגמול עבודה "בשעות נוספות" – תידחה.

תובע מס' 8 – אברהם כדר:

תובע זה בלט לדבריו בעבודתו, ואף זכה לטענתו לתואר הנכסף "שועל מכירות". ואולם, גם תובע זה לא יכול היה להצביע על היקף עבודתו, ושעות עבודתו, ובמילותיו שלו:

"באותה תקופה לא ניהלתי יומן מה עשיתי בכל שעה. היה לי יומן פגישות. לא רשמתי את משך הפגישות ... הדבר היחידי שהיה לנו זה יומן פגישות, היו אז היינו מייצרים פגישות" (עמ' 32 לפרוטוקול).

כך הסתבר, שהתובע הזה, למעשה הודה בעבר לפני מעסיקו בדיווחים שאינם נכונים או בלתי מדויקים, בקשר להתקשרויות עם לקוחות. מעבר לטענתו שאינה נתמכת בראיות לפיה: "הייתי מוכר בכמות מטורפות", אין שום הוכחה ממשית למספר שעות העבודה שביצע במהלך עבודתו.

בין כך ובין כך, תובע מס' 8 עבד 27 חודשים בלבד, שהסתיימו ביום 7.12.07, קרי, קודם לפברואר 2009. ומשלא הצליח תובע זה להוכיח את מספר שעות עבודתו מידי יום, תידחה תביעתו כנגד החברה.

תובע מס' 9 – אביחי כהן:

תובע מס' 9 עבד בחברה 39 חודשים, שהסתיימו ביום 10.6.08.

תובע זה נתפש בקלקלתו, לאחר שעשה "קיצורי דרך" בעת החתמת לקוחות, תוך שימוש בטפסים "חתומים מראש על הריק"; לפיהם כביכול הלקוחות התחייבו מה שהתחייבו בעת שחתמו (עמ' 34 לפרוטוקול).

לדברי תובע מס' 9, הדבר נעשה לא מחמת רמייה חלילה, אלא כדי לקצר את הליכי גביית הכספים מהלקוחות. תובע זה התקשה להשיב מדוע "סגר עסקאות טלפוניות" עם קטינים (עמ' 35 לפרוטוקול), אך חזר וטען כי שעות עבודתו היו מרובות. גם לתובע זה שסיים עבודתו עוד ביום 10.6.08, טרם תחולת "היפוך הראיות", לא הצליח להוכיח שביצע עבודה "בשעות נוספות", וקופח בקשר לתמורתה. לפיכך, גם תביעתו שלו תידחה.

תובע מס' 10 – אלון מונטה:

תובע מס' 10 עבד בחברה תקופה ארוכה למדי – 56 חודשים שהסתיימו ביום 22.4.10.

גם תובע זה לא ערך רישום של שעות עבודתו. הוא אינו יודע מתי נפגש עם לקוחות, ומתי שהה בהפסקות, שבהן היה חופשי לעשות כרצונו. גם תובע זה הודה כי "יומן הפגישות" אינו משקף במלא את הפגישות שבוצעו בפועל, ושיחות טלפון עם הלקוחות (עמ' 45 לפרוטוקול).

עדותו של תובע זה הייתה כי הוא עסוק תמיד, וכלשונו: "כשהתבטלו פגישות אז הלכתי ודפקתי על הדלתות" (עמ' 45 סיפא לפרוטוקול). עדותו לא משכנעת.

ואולם, תובע זה הועסק זמן משמעותי לאחר פברואר 2009, ובסך הכול עד 22.4.10. הוא זכאי אפוא להינות מכך, שהנתבעת לא רשמה את שעות עבודתו, וממילא גם היא או מי מעדיה התקשו להוכיח שהתובע אינו זכאי ל"גמול עבודה בשעות נוספות", בהתייחס לתקופה שלאחר פברואר 2009 ועד סיום עבודתו באפריל 2010.

הנתבעת תשלם לתובע מס' 10 בקשר לכך, סך של 13,000 ₪; שנקבעו ע"פ "אומדן", ובשים לב לסייגים שבחוק.

תובע מס' 11 – רונן ירון:

תובע מס' 11 עבד 36 חודשים, ומתוכם 9 חודשים כ"מנהל צוות". לעניין התקופה שבה עבד כמנהל, ממילא הוא אינו זכאי לתגמול עבור עבודה ב"שעות נוספות".

לעניין 27 החודשים האחרים, ברובם היו אלו חודשים שלאחר כניסתו לתוקפו של תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר; שכן תובע זה החל את עבודתו בדצמבר 2008.

גם תובע זה לא יכול היה להוכיח את שעות עבודתו (עמ' 18), ונראה שקיבל משהו "על חשבון שעות עבודה נוספות". בשים לב ל"נטל הראייתי" הרובץ על המעסיק, במרבית תקופת העסקתו של עובד זה, ולאחר ניכוי החודשים שבהם שימש כמנהל, ובדרך של "אומדן", אני פוסק לזכותו סך של 21,000 ₪. סכום זה ישולם ע"י החברה לתובע מס' 11.

תובע מס' 12 – יחיאב פדלון

תובע זה, כחבריו, ניסה להדגיש כי עבד גם בשעות הערב. אבל גם הוא לא יכול היה לנקוב בשעות העבודה שעבד בפועל (עמ' 20-19 לפרוטוקול).

המעסיק או העובד לא ערכו שום רישום של שעות עבודה, בהנחה הדדית כי תובע מס' 12 היה "אדון לעצמו" בהתנהלותו, בהתחשב באופי עבודתו של "סוכן מכירות" המועסק מחוץ למשרד.

תובע מס' 12 עבד 9 חודשים בלבד אצל המעסיק, וסיים את עבודתו בינואר 2009. הוא לא זכאי אפוא להינות מ"היפוך נטל ההוכחה" שארע בפברואר 2009; וממילא לא הצליח להוכיח תביעתו, והיא תידחה במלואה.

תובע מס' 13 – נועם פילוסוף:

תקופת עבודתו של תובע מס' 13 הסתכמה ב- 13 חודשים בלבד, ועד ליום 2.3.09.

גם תובע זה לא ידע מה היו שעות עבודתו, או כלשונו:

"היה לי יומן של מספר הפגישות. אבל לא ניהלתי רישום מה עשיתי בכל שעה משעות היום. לא ניהלתי גם רישום מתי באתי ומתי הלכתי לבית. לא ערכתי רישום לעצמי. כשבאתי למשרד הייתי מעביר כרטיס. זה הרישום היחידי שיש לי" (עמ' 38 לפרוטוקול).

תובע מס' 13 הודה בביה"ד, כי לקראת סיום עבודתו, תפוקתו ירדה משום שנשחק מאופי העבודה. כשנשאל לעניין היקף עבודתו בחודש פברואר 2009, הסתבר כי מדובר היה בעבודה מעטה למדי, וכלשונו:

"יכול להיות שמתוך העסקאות שביצעתי בכל חודש לרבות באותן 7 עסקאות שביצעתי בחודש פברואר 2009, אכן יתכן שחלק מהם היו עסקאות טלפוניות ולא הייתי צריך בכלל לגשת לראות את הלקוח ..." (עמ' 39 לפרוטוקול).

רוצה לומר, לעניין התקופה שקדמה לפברואר 2009, אין לתובע זה שום הוכחה על ביצוע "עבודה בשעות נוספות". לעניין התקופה שלאחר מכן (פברואר 2009), נראה בעליל כי עבודת התובע הייתה מעטה , ולא הגיעה בכלל לזכאות לגמול בעבור עבודה "בשעות נוספות".

המסקנה היא שתביעת תובע מס' 13 כנגד הנתבעת – תידחה.

תובע מס' 14 – משה קנפו:

תובע מס' 14 עבד אצל הנתבעת כמעט 25 חודשים, ועד ליום 11.4.10.

גם תובע זה כחבריו לתביעה הנוכחית, לא ידע מהן שעות עבודתו; ומסתבר שהוא גם לא הצליח לדלות משאר התובעים שהעידו לפניו, מהן השעות שבהן הם עבדו בפועל (עמ' 23-24 לפרוטוקול).

שעה שהתובע נחקר בבית הדין על תצהירו, הוא לא יכול היה למסור פרטים נוספים שייחשבו כראיה לביצוע "שעות נוספות", ונאלץ להסתפק בהצהרה כללית לפיה זכה מהמעסיק ל"מסטר מכירות", שיכול ללמד לדבריו על ההשקעה הרבה שהשקיע בעבודתו (עמ' 26 רישא לפרוטוקול).

עם זאת, תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, זה מפברואר 2009, עומד גם לצדו של תובע מס' 14.

הגם שלא ניתן לקבוע מה היו שעות עבודתו של התובע דנן; והגם שיש להניח שהוא כמו חבריו לתביעה זו זכו להפסקות מרובות, והיו "אדונים לעצמם" בעת קביעת השעות, אזי מחדלי המעסיק שלא עקב אחר שעות עבודת התובעים פועל לחובתו.

לפיכך, גם תובע זה (תובע מס' 14) יזכה לפיצוי בגין עבודה ב"שעות נוספות", והנתבעת תשלם לו בקשר לכך סך של 12,000 ₪.

תובע מס' 15 – מיכאל שוורצמן:

תובע מס' 15 עבד אצל הנתבעת 24 חודשים בלבד, שהסתיימו ביום 13.11.08, קרי, עוד לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר. רוצה לומר, על תובע מס' 15 להוכיח את מספר שעות העבודה, שאותן עבד לדבריו, ובגינן הוא מבקש הוא לעצמו הפרשי שכר בקשר לעבודה בשעות נוספות. שכן, אי ניהול "פנקס שכר" כשלעצמו אינו מעביר למעסיק את נטל הראיה בתביעה ל"גמול עבודה בשעות נוספות" (דב"ע נה/3-193 חנן זומרפלד נ. מלון זוהר בע"מ ואח', סעיף 15 לפס"ד מיום 13.5.96). המציאות המשפטית שקדמה לתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, סברה כי: שעה שנותר ספק בשאלת עצם ביצוע העבודה ומספר שעות העבודה שבוצעו, ואין ניתן לנקוב במספר השעות, יפעל הספק לטובת המעסיק (דב"ע נא/3-74 יצחק מנדלברג בע"מ נ. אמנון אלוני, פס"ד מיום 24.7.91). יתרה מזאת, שעה שהעובד לא תבע ממעבידו תשלום בעד "שעות נוספות" בעת ביצוען, הדבר מחליש את טענותיו מהבחינה הראייתית (ע"ב (י-ם) 2428/04 ניימן אירנה נ. חברת ידידה בע"מ, פס"ד מיום 30.7.06 מפי השופטת שרה שדיאור).

במקרה דנן, גם תובע זה לא ניהל שום רישום הנוגע לשעות עבודתו, וגם הוא חטא בכך שתבע כספים עבור ביצוע עבודה "בשעות נוספות", גם כאשר שהה בחופשה שנתית או בימי מחלה (עמ' 40 לפרוטוקול).

משסיים תובע מס' 15 את עבודתו אצל המעסיק קודם למועד תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, ממילא התקשה הוא להוכיח את שעות עבודתו, ונחרץ גורל תביעתו להידחות.

תובע מס' 16 – אבניל שטיינברג:

גם תובע זה נכשל בהצהרותיו לפני ביה"ד, שעה שמצא לתבוע גמול עבור עבודה ב"שעות נוספות", שעה שכלל לא הופיע לעבודה בשל מחלתו מיום 6.2.12 עד 31.3.12 (עמ' 46 לפרוטוקול). יתרה מזאת, מסתבר שתובע מס' 16, ככל הנראה גם עבד במקום אחר, בתקופה שבה הציג עצמו "בתקופת החלמה".

על כל פנים, גם תובע זה לא ניהל שום רישום בקשר לשעות עבודתו, אשר היו בהן הפסקות רבות, וממילא גם לא הצליח להוכיחן (עמ' 48 לפרוטוקול).

תובע מס' 16 נותר אפוא תחת הגנת תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, ו"היפוך נטלי ההוכחה", מועיל לו. עם זאת, תובע מס' 16 שימש כמנהל כבר מאוקטובר 2010 (עמ' 49 לפרוטוקול), כלומר, שימש כ"ראש צוות" והיה ממונה על עשרה (10) עובדים. הוא מוחרג מאותו המועד מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה (סע' 30).

הפיצוי שיפסק לו בגין עבודה "בשעות נוספות" שבין פברואר 2009 לאוקטובר 2010, יעמוד בדרך של "אומדן" על סך של 18,000 ₪, כאשר שאר תביעותיו בהליך זה יידחו.

תובע מס' 17 – אייל שניידר:

תובע מס' 17 עבד אצל הנתבעת במשך 23 חודשים, ועד ליום 31.12.09.

גם הוא – כמו מרבית חבריו – לא יכול היה לספק מידע ראוי בהקשר לשעות עבודתו בפועל.

הוא גם התקשה להסביר מדוע תבע תשלום עבור ביצוע "שעות עבודה בשעות נוספות", שעה שהיה בימי מחלה/חופשה/מילואים (עמ' 36 לפרוטוקול). גם תובע מס' 17, היה מגיע למשרדי הנתבעת "בשעות גמישות", שבין 9:00 ל- 12:00; ומעבר ל"יומן הפגישות" הסתמי, שלא יכול להצביע על כמות שעות העבודה בפועל, הוא לא הציג דבר להוכחת תביעתו. תובע זה גם הודה שכ- 20% מהפגישות הרשומות ביומן, כלל לא בוצעו בפועל (עמ' 37 לפרוטוקול).

מאחר ובהתייחס לתובע זה, תקופת עבודתו ארכה גם בשנת 2009, ייפסקו לזכותו בדרך של "אומדן" סך של 9,000 ₪, שתשלם לו החברה לכיסוי תביעתו. שכן, כפי שכבר הוזכר לא אחת, נפל דבר בתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, בתוקף מפברואר 2009. על המעסיק הוטל "עול הוכחת מספר שעות העבודה", ומשלא עמד בו, יכול שביה"ד יפסוק כנגדו (בהגבלה החוקית), תשלום כזה או אחר לטובת העובד התובע. הכל, גם כאשר אין זה בטוח שמי שיזכה באותו התשלום, אכן היה ראוי לזכות בו.

סוף דבר:

הגם שהכרתי בזכותם של התובעים ששימשו כ"סוכני מכירות" אצל החברה, לגמול עבודה בשעות נוספות, חרף מתכונת עבודתם, שהייתה יש לומר במידה רבה כשל "אדונים לעצמם"; הם לא הצליחו להוכיח כי אכן ביצעו בפועל מספר מסוים של "שעות עבודה" (יומיות, שבועיות או חודשיות).

אם בכל זאת, פסקתי מה שפסקתי לחלקם, כל אחד על פי תקופת עבודתו ואופייה; עשיתי כן בהתחשב עם "נטל הראיה" המוטל על המעסיק החל מפברואר של שנת 2009.

בדלית ברירה, עשיתי כן בדרך של "אומדן", תוך שאיפה שלא להביא לתוצאה מקפחת של מי מהצדדים שהופיעו לפני במשפט זה.

חיובה של הנתבעת כלפי התובעים – ככל שחויבה כלפי כל אחד מהתובעים דנן – פורט בחלק המתייחס לכל תובע ותובע בנפרד, כאמור לעיל.

הוצאות:

התביעה התקבלה בחלקה הקטן בלבד, ולכן כל צד יישא בהוצאותיו.

ערעור: בזכות, תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ו, (22 ספטמבר 2016), בהעדר הצדדים.