1. הבקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 17.9.20- נדחית.
2. כידוע, השימוש בסמכות לעיון חוזר שמור לאותם מקרים נדירים, כאשר ברור על פני הדברים שההחלטה הראשונה היתה מוטעית, או כאשר חל שינוי נסיבות מהותי מאז ניתנה ההחלטה המקורית:

"אשר להליך של "עיון חוזר", קיימים שני חריגים פסיקתיים בהם הכירו בתי המשפט בעילה לעיון חוזר בהחלטת ביניים שניתנה לאחר שמיעת שני בעלי הדין: העילה הראשונה היא שינוי נסיבות מהותי מאז ניתנה ההחלטה המקורית; והעילה השנייה מתייחסת למקרים בהם נפלה טעות ברורה בהחלטת בית המשפט ... " (ע"א 461/14 ברק רוזן נ' אליהו ביטון (פורסם בנבו, 14.01.2015); ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי, פ"ד נו (4) 505, 508 (2002); ע"ר (מחוזי ת"א) 44764-12-14 מרבי טופז נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.02.2015)‏‏).

כפי שנראה כעת, לא זה המצב בעניננו.

1. המבקשת לא הצביעה על שינוי נסיבות כלשהו שחל מאז ניתנה החלטתי מיום 17.9.2020. יפים לעניננו דברי בית המשפט ברע"א 7794/18 שטראוס גרופ בע"מ נ' גאבר מועתז (פורסם בנבו, 21.01.2019)‏‏:

"במקרה שלפנינו, לא עלה בידי המבקשת להצביע על שינוי נסיבות, ואף העובדות שאליהן "נחשפה" המבקשת, כדבריה בבקשה, כבר היו ידועות עת קיבל בית המשפט המחוזי את ההחלטה הראשונה. די בכל אמור כדי לדחות נדבך זה של הבקשה." (בפסקה 7).

1. בנוסף, לא מצאתי שנפלה בהחלטתי טעות כלשהי. מיסי ארנונה וכן תשלומים לוועד הבית מוטלים על המחזיק בפועל בנכס, ולא על הבעלים של הנכס. במקרה דנן, החזקה בדירה נתפסה על ידי הנאמן רק בחודש יוני 2020, מכוחו של צו שיפוטי, וממילא, מי שמנע ממנו את קבלת החזקה קודם לכן, קרי, המבקשת, היא שאמורה לשאת לבדה במיסי הארנונה וועד הבית עד לחודש יוני 2020. סעיף 78 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980, המעניק מעמד של דין קדימה לחוב ארנונה, חל רק מקום שבו חוב הארנונה מוטל על פושט הרגל, ואין לו כל נפקות מקום בו מדעיקרא החוב איננו חל עליו, כמו במקרה דנן, קרי, כאשר החייב איננו המחזיק בנכס.
2. לא למותר לציין בהקשר זה, כפי שכבר ציינתי עוד בהחלטתי מיום 28.5.2020 בבקשה קודמת של המבקשת לעיון חוזר בהחלטה אחרת, המבקשת הכשילה בעבר כל נסיון של הנאמן לממש את זכויות החייב בדירה המשותפת, בכך שסירבה להגיש בקשה לצו ירושה אחר אימה המנוחה, ואף סירבה להגיש תצהיר בפני הרשם לענייני ירושה כדי שניתן יהיה להוציא צו ירושה, מה שאילץ את הנאמן להגיש הליך נגדה בבית משפט זה, בו העלתה המבקשת טענות שאין להן כל בסיס משפטי, מתוך נסיון לנכס לעצמה בלבד את מלוא הזכויות בדירת אימה המנוחה. לאחר מכן היא נמנעה מהגשת הליך להצהרה על זכויותיה בדירה, למרות שהובהר לה כי היא רשאית לעשות כן. בנסיבות אלה, לא נותרה בידי הנאמן כל ברירה אלא לבקש מכירה כפויה של הדירה, אלא שהמבקשת המשיכה לנהוג בסחבת והתעלמה לחלוטין מחובתה להשיב במועד על בקשתו של הנאמן. התנהלותה של המבקשת העידה כי אין דרך אחרת לממש את זכויותיו של החייב בדירה שבמחלוקת, גם אם הדבר כרוך בעלויות המכירה הכפוייה, שמהן היה ניתן להמנע מלכתחילה לו טרחה המבקשת לשתף פעולה עם הנאמן ולא היתה מנסה להכשיל את מימוש הדירה לאורך זמן כה ממושך. מסיבה זו, אין גם כל הצדקה לפטור את המבקשת מהשתתפות בהוצאות המכירה הכפוייה, הוצאות שהיא במו ידיה גרמה להן. די בכך שהמבקשת הופטרה מהשתתפות בשכרו של הנאמן.
3. משכך, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות הנאמן בסך 2,500 ₪.
4. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשפ"א, 06 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.