ביום 5.3.14 דחה ביהמ"ש את התביעה לבקשת התובעים, לאחר שהוברר מפי התובעים, כי למעשה הסעד אותו ביקשו בתיק זה התייתר, לאחר שהנתבעים יצקו מדרגות במקום שבו היתה קיימת הגדר, אשר תוחמת את חלקתם של הנתבעים.

עלי לציין, שהתיק היה קבוע ב- 5.3.14 להוכחות ולמעשה התובעים לא הגישו תצהירים, דבר שהיה מחייב את מחיקתה של התביעה וזאת הגם שהנתבעים ביקשו את דחייתה על הסף.

חרף זאת ביקשו התובעים לקיים את הדיון במסגרת ק.מ. ונעתרתי לבקשתם.

עצם עובדה זו של קיום דיון שלמעשה היה דיון סרק צריכה לזכות את הנתבעים/המבקשים בהוצאות.

הנתבעים/המבקשים לא הסתפקו בכך ועמדו על הוצאות ההליך, תוך ציון שמדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב, תביעת סרק שגרמה להם הוצאות רבות וטירחה, לרבות בצו המניעה הזמני, בהתנגדויות לוועדות ועררים ובישיבות בימ"ש בתיק זה, לרבות לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש.

הנתבעים/המבקשים, כעולה מתוך טיעוני בא כוחם בישיבת 5.3.14, העריכו את הוצאותיהם בלא פחות מ- 60,000 ₪ תוך ציון ששולם בפועל, על פי קבלות, סכום של 35,000 ₪.

בטיעוניו מצביע בא כוחה על כך, כי בכל שלב היה לנתבעים/המבקשים היתר והם פעלו מכוח היתר זה.

לטענת הנתבעים/המבקשים, הוגשו בקשות והוגשה תביעה ע"י התובעים, כאשר אין להם כל זכות קניינית בעת הגשת הבקשה, שכן הגדר בכלל לא גבלה בין שטחם ובין שטח התובעים אלא בין שטחם ובין כביש המהווה דרך ציבורית.

בנסיבות אלה, לא ברור כלל מדוע פנו לביהמ"ש והיה צריך לדחות את תביעתה על הסף.

התובעים/המשיבים טענו לעומת זאת, כי כאשר נהרסה הגדר נעשה הדבר ללא היתר בפועל וכי היה חשש אמיתי של התובעים/המשיבים שהנתבעים יפעלו בניגוד להיתר ו/או יבנו גדר אחרת שלא בהתאם לקו התיחום בין החלקות או בין החלקה של הנתבעים ובין הכביש ולכן גם היתה פנייתם לביהמ"ש בתום לב, כאשר ביהמ"ש גם נעתר לפנייתם ואסר את הריסת חלק נוסף בגדר מעבר לזו שכבר נהרסה.

התובעים טענו, כי משיצקו את המדרגות בקו התיחום שבין החלקות, הרי שממילא התייתרה עילת תביעתם ולכן חזרו בהם מהתביעה. אין שום מקום בנסיבות הענין להורות אפוא על הוצאות.

בחנתי את טענות הצדדים.

התובעים חששו לאחר שגדר שהיתה קיימת שנים רבות במקום ונהרסה, עתידה להוביל לכך שתיבנה גדר אחרת או לחילופין תהיה סטייה אל עבר שטח שאינו בבעלותם או בחזקתם של התובעים.

עם זאת, לא מדובר בשטח השייך לנתבעים אלא בכביש המפריד בין החלקות ולמעשה בין חלקת התובעים ובין חלקת הנתבעים למעשה מפריד אותו כביש.

בעניין זה אני מסכים עם טענת הנתבעים.

זאת ועוד, לא הוכח לי כי היתה פעולה מצד הנתבעים ללא היתר ואולם, חששם של התובעים לאחר שגדר שהיתה קיימת שנים כה רבות נהרסה, יכולה להיות מובנת ואינני רואה בפנייתם לביהמ"ש חוסר תום לב מובהק כעמדת הנתבעים.

בסופו של יום, חזרו בהם התובעים מהתביעה, ואולם ניהול ההליך ובמיוחד ישיבת הסרק מיום 5.3.14 והטענה שהוכחה שמדובר למעשה בכביש המפריד בין החלקות, מביא אותי לכלל מסקנה שיש לפסוק הוצאות משפט.

שני הצדדים שמרו על זכותם להגיש תביעות בגין נזקים שנגרמו לביהמ"ש ואין בדעתי לפסוק סכומים בלתי סבירים לנתבעים על פי הצהרת בא כוחם.

אם נגרמו להם נזקים כאלה או אחרים, יתכבדו ויתבעו אותם בבימ"ש ואותו דבר אני מעיר ביחס לתובעים.

לאור החומר שהוצג לי ומידת התרשמותי, אני משפה את הנתבעים על הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ + מע"מ.

סכום זה ישלמו התובעים לנתבעים כהוצאות משפט תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

יש לראות החלטה זו כחלק אינטגרלי מפסה"ד על דחיית התביעה.

ניתן בזה פטור ממחצית שנייה של אגרת בימ"ש.

ניתנה היום, ג' אדר ב תשע"ד, 05 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.