1. בפני בקשה לעיון חוזר במעצר הבית של הנאשם עד תום הליכים.
2. הנאשם הואשם בכתב האישום בעבירות של נהיגה בפזיזות, הכשלת שוטר ונהיגה ללא ביטוח, בנסיבות בהן הבחין שוטר בנאשם כשהוא נוסע בקטנוע, ומבירור במסוף עלה כי הנאשם דרוש לחקירה עקב נפקדות מצה"ל. כשהשוטר הורה לנאשם לעצור, הנאשם נמלט מן המקום בנסיעה פזיזה ומסוכנת לכאורה, נגד כיוון התנועה תוך שהוא גורם לרכבים לסטות לצדדים כדי להמנע מהתנגשות בו.
3. הנאשם נעצר למעצר בית בהחלטתו של סגן הנשיאה, כב' השופט ראובן שמיע לפני למעלה מחודש (לא רשום מועד הדיון בהחלטה שהוגשה).
4. הנאשם הודה בישיבת ההקראה מיום 20.9.12 בכל העבירות למעט בפזיזות. לבקשת הנאשם ומפאת גילו הצעיר של הנאשם הורתי על ביצוע תסקיר, בין השאר בשאלת העדר הרשעה. הדיון בתסקיר נקבע ליום 27.12.12.
5. ביום 20.9.12 הגיש ב"כ הנאשם בקשה להורות על שחרור הנאשם ממעצר בית, זאת לטענת ב"כ הנאשם בשל שינוי הנסיבות כהגדרתו עקב הודאת הנאשם במיוחס לו ויש בכך כדי לאיין את מסוכנותו וכן פסול הנאשם מלנהוג עד לתום ההליכים נגדו. עוד טען ב"כ הנאשם כי הנאשם החל בהליך גיוס ומעצרו מפריע לתהליך. ב"כ הנאשם הגיש הבקשה לעיון חוזר בפני מותב זה כיוון שהנאשם כבר הודה במרבית המיוחס לו בכתב האישום.
6. הורתי למאשימה למסור תגובתה עד ליום 27.9.12 וקבעתי התיק לדיון ליום 15.10.12, ועם זאת המאשימה לא מסרה תגובתה עד ל- 16.10.12 ובה רשמה התנגדות קצרה לבקשה עקב מסוכנותו של הנאשם בגין מעשיו.
7. עיון

אקדים ואומר כי לא מצאתי כי המדובר בשינוי נסיבות, ואין מקום לבטל מעצר הבית.

סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, קובע התנאים לעיון חוזר בעניין מעצר עד תום הליכים בשלושה תנאים חלופיים: נתגלו עובדות חדשות, נשתנו הנסיבות או עבר זמן ניכר מההחלטה הקודמת.

נקודת הזמן להשוואת שינוי הנסיבות הינה למן הדיון הקודם במעצר לנקודת הזמן של הדיון בעיון חוזר, כדברי בית המשפט העליון בבש"פ 2/06 זילברפרב נ' מדינת ישראל, לא פורסם, (מיום 7.2.06):

"כלל הוא כי במסגרת בקשה לעיון חוזר, לא נפתח דיון מחודש בסוגיית עצם ההצדקה למעצר, או לחלופת מעצר והתנאים שנקבעו במסגרתה. עיקרו של הליך העיון החוזר הוא בבחינה ובדיקה האם מאז ההחלטה המקורית שניתנה ארעו עובדות או נסיבות חדשות או מעבר זמן רב שיש בהם כדי לשנות את נקודת האיזון הראויה בין עניינו של הנאשם בהגשמת חירותו האישית כפרט לבין האינטרס הציבורי בהגנה על בטחון הציבור והבטחת תקינות ההליך השיפוטי".

לטענת ב"כ הנאשם מתקיים תנאי "שינוי הנסיבות" באשר מאז ההחלטה לעוצרו במעצר בית, המשיב הודה ברוב המיוחס לו ויש בכך כדי לאיין את מסוכנותו. עוד ציין כי על המשיב לעבור חיול ומעצר הבית מעכב את גיוסו.

שינוי הנסיבות והתגלות עובדות חדשות

לפי פסיקת בית המשפט העליון בנושא שסוכמה בבש (מח' חי') 2352/07 צישואשוילי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) מיום 20.5.07, לצורך הוכחת שינוי הנסיבות והתגלות העובדות יש להוכיח מהפך של ממש לטובת הנאשם בראיות למן הדיון הקודם בשאלת מעצר עד תום ההליכים. באופן שחל כרסום כה משמעותי במערכת הראייתית שרבים הסיכויים שיזוכה הנאשם משיורשע.

במקרה דנן, לא רק שלא חל כירסום בראיות המאשימה אלא שהודאת הנאשם ברוב מיוחס לו מחזקת את הראיות באופן שלא עומדת לו עוד חזקת החפות [וראה

בש"פ 2173/12 גניני נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 22.3.12)]. ואין בדבר כדי לאיין את מסוכנותו בשלב המעצר אלא לכל היותר להוות נסיבה מקילה לעניין העונש בשלב גזר הדין.

המעשים המיוחסים לנאשם הינם חמורים ביותר ובגינם קבעה הערכאה שדנה במעצר כי על הנאשם לשהות במעצר בית בהשגחת הערבים, ולא להסתפק בשלילת רשיונו עד לתום ההליכים, בשל הקושי ליתן אמון בנאשם על רקע בריחתו משוטרים.

על חוסר האמון שיש ליתן בנאשם שנמלט משוטרים, ראה למשל בש"פ 9701/06 מדינת ישראל נ' אלסר, לא פורסם (מיום 27.11.06):

"עצם ההתעלמות מאנשי משטרה שמנסים כברת דרך ארוכה לעצור את המשיב בדרכים חוקיות, מצביעה בפני עצמה על מסוכנות. לא סתם מסוכנות אלא מסוכנות שיש לה השלכה רבתי לענין האפשרות לבטוח במשיב, כאשר על הפרק עומדת האפשרות לשחרורו בחלופת מעצר. מי שאיננו נרתע משוטר העומד בפניו ומסמן לו פיזית בצורה הברורה ביותר לעצור וכי מדוע יירתע מהוראה ערטילאית של בית המשפט המכתיבה לו תנאים כאלה ואחרים."

איני מקבל גם את השימוש הציני במידת מה שעושה הנאשם בגיוסו לצה"ל כדי להצדיק שחרורו ממעצר בית, שכן נסיבות האישום הן על רקע נפקדותו מצה"ל ונסיונו של הנאשם לכאורה לשבש ולמנוע את גיוסו. על כן השימוש בגיוסו כעת לצה"ל כסיבה לשחרורו ממעצר אינה ראויה ולא אוסיף בכך.

נוכח האמור אין העילות שהוצגו מצדיקות שינוי במעצר הבית המוטל על הנאשם.

ועל כן אני דוחה הבקשה.

מזכירות:להעביר החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ל' תשרי תשע"ג, 16 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.

חתימה